אילימא דקדשה נפשה כו׳ והא אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות. הא דמקשינן הכא בפשיטות ולא מוקי לה כאידך תנא דלאישות אחר שפחות לא מצי מזבין אבל לשפחות אחר אישות מצי מזבין וכ״ש לרבי עמרם א״ר יצחק דלמסקנא נמי מוקי לה כיחידאי אלא שכבר כתבתי לעיל ד׳ י״ט ע״א בסוגייא דייעוד דאפשר דלקושטא דמילתא האי תנא דסבר ודריש בבגדו בה לשפחות אחר שפחות סבר נמי דלשפחות אחר אישות לא מצי מזבין והיינו כרבי שמעון דלעיל והכי נמי סברי רב המנונא ורב עמרם א״ר יצחק בשמעתין דכ״ע לא מצי מזבין לשפחות אחר אישות ודוקא אליבא דרנב״י משנינן לעיל דע״כ ג׳ מחלוקות בדבר והארכתי שם וכאן אין להאריך בזה:

תוספות בד״ה אלא לאו כו׳ וא״ת אמאי לא משני דמיירי בשידכו כו׳ עד סוף הדיבור. לא יכולתי לעמוד על סוף דבריהם בזה הדיבור דהא עיקר מילתא דברייתא דושוין שמוכרה אלמנה כו׳ היינו לאשמעינן דאף על גב שאין מוכרה לקרובים דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות אפ״ה יכול למוכרה לחייבי לאוין דקידושין תופסין בדיעבד וא״כ אמאי נקיט התנא אלמנה גרושה וחלוצה דלא הוי חייבי לאוין גמורין מדאורייתא אלא חומרא דרבנן הוא שהחמירו בה לחוש שמא נתרצה טפי ה״ל למינקט שאר חייבי לאוין גמורין וכל שכן מה שתירצו התוספות דלשמואל איכא לאוקמי בלא שדיך וקרי לה אלמנה משום דבעי מיאון דהא האי מיאון ע״כ אינו אלא משום חשש קידושין דרבנן דלחשש קידושין דאורייתא לא שייך מיאון וא״כ לאו בכלל חייבי לאוין היא וכן במה שתירצו התוספות שכך אירע שלא מיאנה אלא גירשה ולפ״ז אינה אסורה לכהן אלא מדרבנן ומאי קמ״ל דשוין שמוכרה וכ״ש דמשמע לעיל דף י״ט ע״ב דמקרא דאם רעה בעיני אדוניה יליף שמוכרה לחייבי לאוין שרעה בנשואין וא״כ משמע דמחייבי לאוין דאורייתא מייתי קרא ואמאי מייתי כל הני דלשיטת התוספות לא הוי אלא חשש אלמנה וגרושה דרבנן. ועוד קשה דמעיקרא משמע להו להתוספות דשדיך עדיף טפי לענין קידושין דחשבי׳ ליה מוסרה לאישות טפי מייעוד ובעיקר הדין קידושי ייעוד הוי קידושין גמורין מדאורייתא ושדיך לכ״ע ליתנהו ודאי קידושין ולעולא לחד לישנא אפילו ספק קידושין לא הוי ומאי פשיטותא דשדיך מקרי מוסרה לאישות כיון דגלי דעתיה הא אין לך גילוי דעת יותר מייעוד ואפ״ה לא חשבינן לה מוסרה לאישות ועוד כיון שהאב רוצה למוכרה ועומד וצוח שלא נתרצה מעולם בקידושין היאך נפקיע אותה מרשותו בע״כ שלא יהא יכול למוכרה דא״כ כל בת תפקיע עצמה מיד אביה לענין מכירה ותלך אחר הבחורים לומר שקבלה ממנו קידושין אף שיש ליישב כל זה בדוחק מ״מ קושיא הראשונה עומדת לנגדי ולא מצאתי מקום ליישב אם לא לשיטת הרי״ף ז״ל שכתבתי לעיל בסמוך דשמואל ועולא לא פליגי אלא בעיקר הדין אי אמרינן דבנתרצה האב בפירוש הוי קידושין דאורייתא או לא והשתא אתי שפיר דלשמואל משכחת שפיר אלמנה שיכול האב למוכרה והיינו בקטנה שנתקדשה שלא מדעת האב ואח״כ נתרצה האב כששמע דה״ל אלמנה גמורה ואפ״ה יכול האב למוכרה ולא הוי לשפחות אחר אישות כיון דלא קרינן בה בבגדו בה שהרי הוא לא מסרה לאישות אלא שאח״כ נתרצה לקדושין ולא גרע מייעוד דלא חשבינן לה מסרה לאישות משא״כ לעולא דלא חייש לשמא נתרצה והיינו משום דס״ל דאפילו נתרצה לא הוי קידושין כמ״ש הרי״ף ז״ל להדיא א״כ מקשה שפיר כן נ״ל נכון בעזה״י ונראה שהוא דבר ברור לסייע לשיטת הרי״ף ז״ל ושיטת התוספות צ״ע מיהו בהא דשדיך חשיב להו טפי מוסרה לאישות מקדושי ייעוד אפשר דבייעוד עיקר מסירתו בתחלה לא היה לשם אישות אלא לשם שפחות ודוק היטב:

שם בגמרא איתמר מת ונפלה לפני אחיו לייבום אמר רב הונא אמר רב כו׳ וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב לא בקדושי ראשון כו׳ ופרש״י ותוספות דלא נתרצה בקידושי ראשון כדי נסבה וקשיא לי דא״כ תיקשי גופא דמימרא דרב דקבע למילתא במת ונפלה לפני אחיו דמשמע דאהאי דלעיל קאי בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ובפשיטות ה״מ למימר בקטנה שנתקדשה מדעת אביה אלא שעשה אחיו מאמר שלא מדעת אביה דצריכה גט וחליצה ומיאון מהני טעמי גופייהו לכך היה נלע״ד דודאי בכה״ג היכא דקים לן שהקידושין הראשונים היה מדעת אביה א״כ מידעו ידעי דמאמר של השני אינו אלא מדרבנן בין בקטנה בין בגדולה וכל שכן כיון דמצרכינן לה חליצה ידעי דקדושי מאמר גרידא הוו וקידושין תופסין באחותה אלא דעיקר החששא דוקא בכה״ג שהקידושין הראשונים היה שלא מדעת אביה וא״כ איכא למיחש שיאמרו שלא נתרצה לראשון אלא דמשום חומרא דשמא נתרצה אצרכוה חליצה כדמצריך רב גט משום האי חששא אבל יאמרו דנתרצה האב לקדושי שני בקדושין דאוריית׳ מדאצרכוה גט ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה ובאמת לא נתרצה כלל וקידושין תופסין מש״ה אצרכוה מיאון להודיע שהקידושין דשני לא היה מדעת אביה לקידושין דאוריית׳ כן נ״ל לולי שרש״י ותוספות לא כתבו כן ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד״ה צריכה מיאון כו׳ וא״ת ל״ל מיאון כיון דצריכה חליצה כו׳ עכ״ל. כבר כתבתי בסמוך בשיטת רש״י ז״ל ומהרש״א ז״ל כתב כאן בקצת קצת ממה שכתבתי אלא שקיצר במובן אלא דלפי מה שהבין מהרש״א ז״ל לעיל בשיטת התוספות דשמעתין דבלא שדיך לרב ושמואל צריכה מיאון גרידא אלמא דשייך בהן קצת קידושין דרבנן א״כ כל שכן דלא הוי מקשו התוספות הכא מידי דע״י החליצה לא נודע אי חיישינן לקדושי ראשון שמא נתרצה דאפילו לא נתרצה היתה צריכה מיהא חליצה מצד קידושי דרבנן שיש בה כמו בקטנה יתומה שנתקדשה דצריכה חליצה וכמו שכתבתי לעיל דלענין מיאון גרידא ל״ש נתרצה האב ל״ש לא נתרצה שוין בזה אלא שכבר כתבתי שם לענ״ד לשיטת התוספות למסקנא לרב ושמואל נמי לא שייך מיאון גרידא בקטנה שהיא ברשות אביה אלא לאחר הגט לסימנא בעלמא דכל שלא נתרצה האב אין מעשיה כלום אפילו מדרבנן ולפי זה יפה כתבו כאן דע״י החליצה יהיה גם כן סימן לחששא דשמא נתרצה ואין צורך למיאון דממ״נ הקידושין תופסין באחותה כן נ״ל ודוק היטב וכן מוכח מהתוספות כאן בתירוצם שכתבו שיאמרו דהחליצה אינה אלא לרווחא דמילתא משום בני אדם שיעלה על הדעת שנתרצה לראשון אלמא דבלא נתרצה פשיטא להו דאין צריכה חליצה אפילו מדרב וכדמשמע מסוגיא דשמעתין צריכה חליצה שמא נתרצה וא״כ ממילא דמהראשון אין צריכה מיאון אפילו לרב ושמואל בלא שדיך דאי ס״ד דבעי מיאון מחשש קידושין דרבנן א״כ מהשני נמי צריכה חליצה ודו״ק:

בד״ה הכל יודעין כו׳ וא״ת כי לא עשה בה מאמר כו׳ והיה לנו להצריכה מיאון אם נתרצית אף לראשון כו׳ עכ״ל. נראה בכוונתם דכיון שלא עשה בה מאמר א״כ מידעו ידעי שהמיאון אינו אלא לזיקתה כדקי״ל להלכה דממאנת אף לזיקתו ורב גופא דאיהו מרא דשמעתין משמע שסובר כן בפ׳ בית שמאי כמ״ש הרא״ש ז״ל שם ובזה נתיישב ג״כ ל׳ הגמ׳ דקאמר מאי אמרת תיבעי נמי מיאון והיינו ע״כ שתמאן זיקתה וכדפרישית: