גמרא
פירוש
חוּץ מִן אהָעָרְלָה בוְכִּלְאַיִם; כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
חוץ מן הערלה וכלאים שנוהגות גם בחוץ לארץ. ר׳ אליעזר אומר: אף החדש האיסור לאכול מתבואה חדשה עד זמן הקרבת העומר (ששה עשר בניסן). א גמרא שואלים: מאי [מה פירוש] מצוה תלויה בארץ, ומאי [ומה פירוש] מצוה שאינה תלויה בארץ? אילימא [אם תאמר] תלויה משמעה מצוה דכתיב [שנאמר] בה צירוף לשון כזה או אחר הנגזר מהשרש ״בוא״ שיש בו משמעות ביאה לארץ ישראל, ושאינה תלויה — שלא כתיב [נאמר] בה ביאה — והרי מצות הנחת תפילין ופדיון פטר חמור, דכתיב [שנאמר] בהן ביאה (״והיה כי יביאך ה׳ אל ארץ הכנעני וכו׳ ״. שמות יג, יא), ונוהגין בין בארץ בין בחוץ לארץ! אמר רב יהודה: הכי קאמר [כך אמר, כך צריך להבין] את ההגדרה של מצוה התלויה בארץ: כל מצוה שהיא חובת הגוף שמוטלת על גופו של אדם — נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ. ואילו מצוה שהיא חובת קרקע, שהיא תלויה בארץ במובן זה שהיא תלויה וקשורה בקרקע ובגידוליה — אינה נוהגת אלא בארץ ישראל. ושואלים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו]? ומשיבים: דתנו רבנן [ששנו חכמים]: על הכתוב ״אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ה׳ אלהי אבותיך לך לרשתה כל הימים אשר אתם חיים על האדמה״ (דברים יב, א), שכך נדרש המקרא: ״אלה החקים״ — אלו המדרשות שדורשים מן הכתובים, ״והמשפטים״ — אלו הדינים, דיני ממונות, ״אשר תשמרון״ — זו משנה שהם הדברים שיש לשמור אותם על מנת לעשות. ״לעשות״ — זו מעשה המצוות, ״בארץ״ — יכול כל המצות כולן לא יהו נוהגים אלא בארץ ישראל — תלמוד לומר: ״כל הימים אשר אתם חיים על האדמה״, משמע בכל מקום שאתם חיים. אי [אם] ״כל הימים״ יכול יהו כל המצוות נוהגים בין בארץ בין בחוצה לארץ? — תלמוד לומר: ״בארץ״. אחר שגם ריבה הכתוב מצוות בחוץ לארץ וגם מיעט אותן, איך אנחנו יודעים אלו מצוות נוהגות גם בחוצה לארץ ואלו אינן נוהגות? ומשיבים: צא ולמד ממה שאמור בענין הסמוך לו: ״אבד תאבדון את כל המקמות אשר עבדו שם הגויים אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם״ (שם ב), מה מצוות איסור עבודה זרה מיוחדת בכך שהיא חובת הגוף, ומצאנו שנוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ — אף כל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, אבל דברים שאינם חובת הגוף אלא הם חובת הקרקע אינם נוהגים אלא בארץ בלבד. ב על מה ששנינו שכל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ... חוץ מן הערלה והכלאים, אומר ר׳ אליעזר: אף החדש. איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: ר׳ אליעזר לקולא פליג [להקל חלק] על התנא הראשון או לחומרא פליג [להחמיר חלק]? ומסבירים את הדברים: לחומרא פליג [להחמיר חלק] והכי קאמר תנא קמא [וכך אמר התנא הראשון]: חוץ מן הערלה ומן הכלאים דהלכתא גמירי לה [שהלכה למשה מסיני אנו למדים אותה] אף על גב דאיכא למימר [אף על פי שיש לומר] חובת קרקע היא ואין חיובה אלא בארץ, בכל אופן חייבים לקיימן גם בחוץ לארץ. אבל איסור חדש שהוא חובת הקרקע בארץ — אין [כן], בחוצה לארץ — לא. מאי טעמא [מה הטעם] לחלוקה זו — שכן הביטוי ״מושב״ (״בכל מושבותיכם״. ויקרא כג, יד) האמור בדין ״חדש״ לא בא ללמד שחייבים בו בכל מקום בו ישראל יושבים, אלא אף היא נוהגת בארץ ישראל בלבד, ו״מושבותיכם״ הכוונה — לאחר ירושה (כיבוש) וישיבה של בני ישראל בארץ ישראל משמע ולא לפני שהתיישבו בה בשלימות. ואתא [ובא] ר׳ אליעזר למימר [לומר]: אף חדש נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ, מאי טעמא [מה טעם] — שהוא מפרש ״מושב״ — בכל מקום שאתם יושבים. זו היא אפשרות הבנה אחת שעל פיה ר׳ אליעזר מחמיר ביחס לתנא הראשון. או דלמא לקולא פליג [שמא להקל חלק] והכי קאמר תנא קמא [וכך אמר התנא הראשון]: חוץ מן הערלה והכלאים דהלכתא גמירי לה [שהלכה למשה מסיני אנו למדים אותה], וכל שכן חדש שנוהג אף בחוץ לארץ ש״מושב״ — כל מקום שאתם יושבים משמע. ואתא [ובא] ר׳ אליעזר למימר [לומר]: חדש אינו נוהג אלא בארץ, ש״מושב״ — לאחר ירושה וישיבה משמע. ומאי [ומה משמעות] ״אף״ שאומר ר׳ אליעזר — אינו מתייחס לערלה וכלאיים שמצווים עליהם אף בחוץ לארץ אלא אקמייתא [על הפיסקה הראשונה] שמצווה התלויה בארץ נוהגת בארץ בלבד ומוסיף ר׳ אליעזר שדין זה כולל גם את החדש. ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר, ממה שאמר אביי: מאן [מיהו] התנא דפליג עליה [החולק עליו], על ר׳ אליעזר — ר׳ ישמעאל היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא] לענין מצות הבאת נסכים עם קרבנות: ללמדך, שכל מקום שנאמר בו ״מושב״ אינו אלא לאחר ירושה וישיבה, דברי ר׳ ישמעאל. אמר לו ר׳ עקיבא: הרי שבת שנאמר בו ״מושבות״ (ויקרא כג, ג) ונוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ! אמר לו: שבת על ידי קל וחומר אתיא [באה, נלמדת]: מה מצות קלות נוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ — שבת חמירא [שהיא חמורה] לא כל שכן שתנהג בכל מקום. ומן הדברים הללו נדייק, מדאמר [ממה שאמר] אביי: מאן [מיהו] התנא דפליג עליה [החולק עליו], על ר׳ אליעזר — ר׳ ישמעאל האומר ש״מושבות״ משמעו רק לאחר שיתיישבו לגמרי בארץ, שמע מינה [למד מכאן] כי ר׳ אליעזר לחומרא פליג [להחמיר חלק] שהוא סבור ש״מושבות״ משמעו בכל מקום שישראל מצויים בו. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא. אגב כך שואלים על עיקר דברי ר׳ ישמעאל: מכדי [והרי] ר׳ ישמעאל אהיכא קאי [היכן עומד, למה מתייחסים דבריו] בענין זה, אנסכים [על חובת נסכים] ומשם למד לכל מצוה שהוזכרו בה ״מושבות״ שנוהגת דווקא בארץ ישראל אך לאחר ירושה וישיבה, והלא בנסכיםמהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush