גמרא מיתיבי למדו מקרא אין מלמדו משנה ואמר רבא מקרא זו תורה ופירש״י תורה ולא נביאים וכתובים עכ״ל. ולכאורה פירש״י מוכרח שזהו עיקר מימרא דרבא דאי תורה היינו נביאים וכתובים אדרבא טפי הוי שפיר לישנא דברייתא דקתני להו בלשון סתם מקרא וממילא א״ש נמי הא דאיצטריך לאתויי הכא מימרא דרבא בלשון המקשה משום דבלא מימרא דרבא לא פסיקא להקשות כ״כ דאפשר דהך ברייתא דלמדו מקרא אין מלמדו משנה היינו כשלמדו כבר תורה נביאים וכתובים משא״כ ממימרא דרבא קשה שפיר טובא אלא לשון הש״ע י״ד סי׳ רמ״ה כתב להדיא דהאב חייב ללמד את בנו כל התורה שבכתב כולה דמשמע נמי נביאים וכתובים וכן הוא ג״כ בלשון הרמב״ם והטור ז״ל וא״כ צריך עיון היאך מפרשו למימרא דרבא וכבר הרגיש בזה הב״ח שם ונדחק לפרש מימרא דרבא אבל אכתי לא נתיישב אף לפי פירושו הא דמייתי המקשה למימרא דרבא דאדרבה בלא מימרא דרבא קשה טפי דהא קתני להדיא בברייתא אין מלמדו משנה וקשיא אדשמואל ויש ליישב דבלא מימרא דרבא היה באפשר לומר דהא דקתני למדו מקרא אין מלמדו משנה היינו דאין מלמדו משנה בשכר כדאיתא בש״ע ומסוגי׳ דנדרים דנוטלין שכר על המקרא משום פיסוק טעמים ואין נוטלין שכר על המדרש דהיינו משנה וגמרא כדמשמע בנדרים והא דקאמר שמואל מלמדו מקרא ומשנה היינו בחנם משא״כ ממימרא דרבא דקאמר מקרא זו תורה ולפי׳ הב״ח אתא לאפוקי פיסוק טעמים ע״ש א״כ מקשה שפיר דמהשתא מקרא ומשנה שוין לענין שכר כן נ״ל לשיטת הב״ח ועדיין צ״ע ודו״ק:

(קונטרס אחרון) דף ל גמרא מיתיבי למדו מקרא אינו מלמדו משנה ואמר רבא מקרא היינו תורה פרש״י תורה ולא נביאים וכתובים. ולכאורה פירושו מוכרח וכתבתי דלפ״ז צ״ע על לשון הטור והרמב״ם והש״ע שכתבו שהאב חייב ללמדו כל התורה שבכתב כולה שבכלל תורה נביאים וכתובים וא״כ היאך מפרשי למימרא דרבא וכבר הרגיש בזה הב״ח אלא שדבריו נראין דחוקין וכתבתי ליישב דבריו:

שם אמר רב ספרא משום ר״י בן חנניה מאי דכתיב ושננתם לבניך אל תיקרי ושננתם אלא ושלשתם כו׳. נ״ל לפרש לפי פשוטו משום דמלשון ושננתם ילפינן בסמוך שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך והיינו מדלא כתיב ולמדתם אלא ושננתם שהוא לשון שינון ולשון משנה וא״כ תו לא מצינן למימר דלא איירי קרא אלא בתורה שבכתב כדכתיב לעיל מיניה והיו הדברים האלה דהיינו בהווייתן דלא שייך שינון וחידוד אלא בתורה שבע״פ שהיא משנה וגמרא דאין מורין הלכה מתוך המשנה וא״כ שפיר קאמר דא״א לקרות ושננתם אלא אי קרינן נמי ושלשתם שא״א שיהא הדבר ברור לו כאחותו אא״כ בקי במקרא ובמשנה ובגמרא. ועוד י״ל דלשון ושננתם משמע תרי או מפשיטות שהוא מלשון משנה תורה דהיינו שני תורות או משום דכתיב ושננתם בשני נוני״ן כמ״ש מהרש״א ז״ל בח״א וא״כ בהנך תרי דהיינו משנה וגמרא שייך בהו נמי שינון ומלבד תורה שבכתב דכתיב לעיל מיניה והיו הדברים האלה דהיינו תורה שבכתב למ״ד דבדברי תורה כתיב וא״כ הרי לך ושלשתם ומה שהקשה מהרש״א ז״ל בח״א דלפ״ז משמע דחייב ללמוד עם בנו מקרא ומשנה וגמרא ולעיל מסקינן דאין חייב ללמוד עם בנו אלא מקרא לחוד ונדחק מאד ליישב ע״ש ומסיק בעצמו שהוא דלא כסברת הרא״ש ז״ל וכבר פירשתי שיחתי דלא קשה מידי דקרא ושננתם לבניך לאו בבנים ממש איירי אלא בתלמידים שנקראו בנים כמו שפי׳ רש״י ז״ל בפירוש החומש וכדאיתא בספרא והיינו מה״ט גופא דאין החיוב בבנו אלא מקרא לחוד דחיוב בנו לאו מושננתם ילפי׳ אלא מולמדתם וכדפרישית בריש סוגיין ודו״ק:

תוספות בד״ה לא צריכא ליומי פי׳ בקונטרס כו׳ ולא נהירא דא״כ אכתי ה״מ למיפרך מי ידע כמה חיי עכ״ל. ולכאורה יש ליישב שיטת רש״י דבשלמא לענין מספר השנים מתמה שפיר מי ידע כמה חיי וא״כ אין יודע כלל מתי ישלמו שליש ימיו משא״כ לימי השבוע לעולם ילמוד שני ימים הראשונים מקרא ואם מת אחר כך אונס רחמנא פטרי׳ וכ״כ בחידושי מהר״י טראני אלא די״ל דסברת התוס׳ דלפ״ז בשליש שנים נמי מצינן למימר כה״ג דסתם ימי שנותינו שבעים שנה וילמוד מהם שליש במקרא ואם מת אח״כ אונס רחמנא פטריה אע״כ דאין סברא לומר כן וא״כ מקשו שפיר לפירוש רש״י כן נ״ל:

שם גמרא תנו רבנן חמשת אלפים ותתפ״ח פסוקים בתורה יתר עליו תהלים שמנה כו׳ וכתבו בתוספות ישנים תימא דע״כ בחומש יש יותר דאף אם יהיו פסוקי תהלים מג׳ תיבות אינו כ״כ כמו שיש בחומש עכ״ל הת״י. ונדפס ג״כ בש״ס החדשים. וע״ז כתב מהרש״א ז״ל וז״ל לא הבנתי התמיהא כיון דמסקינן דבחומש נמי לא בקיאין אימא דג׳ או ד׳ פסוקים דילן בחומש הוא חדא דידהו עכ״ל מהרש״א ז״ל. ואחר המחילה מכבוד תורתו דברי שגגה הן דהא אמרינן להדיא דפסוקי תורה הן חמשת אלפים ותתפ״ח וא״כ מאי בקיאות שייך הכא. וע״ז הקשו התוספות דפסוקי תהילים א״א שיהיו כך אף אם יהיו הפסוקים מג׳ תיבות בלבד. ולכאורה לשון התוספות גופה אטעיה למהרש״א ז״ל דלפ״ז לא הוו צריכי התוספות לכתוב בקושייתם דע״כ בחומש יש יותר אלא בפשיטות הוו להו למימר דא״א שיעלו פסוקי תהלים לחמשת אלפים ותתפ״ח ובאמת שפת יתר הוא אמנם כן בעיקר דבריהם נ״ל דמה שכתבו אף אם יהיו כל פסוקי תהלים מג׳ תיבות בלבד אינו כ״כ ולענ״ד דלשון ג׳ תיבות הוא טעות סופר דודאי אם יהיו כל פסוקי תהלים מג׳ תיבות בלבד יכולין להעלות יותר מפסוקי תורה שהן חמשת אלפים תתפ״ח דפסוקי תהילים שלנו הן עולין שני אלפים תקכ״ז פסוקים ומהם ובהם רובא דרובא כל פסוק לא פחות מששה תיבות ויש אתנחתא באמצע הפסוק וכמה וכמה פסוקים שיש בכל א׳ עשרה תיבות ויותר א״כ שפיר אפשר שיעלו יותר כיון דלא בקיאין בפסוקי תהלים אלא דלענ״ד דמה שכתבו התוספות אף אם יהיו פסוקי תהלים מג׳ תיבות בלבד לאו אכולן קאי אלא אמקצתן דאף אם ימצאו הרבה פסוקים שיכולין להפסיק באמצע עד שלשה תיבות היכא דשייך הפסקה אפ״ה לא יעלו כ״כ ובהרבה מקומות לא שייך להפסיק בהן באמצע דבר ובאמצע ענין ולפי ענין הנגינה שבהן כן נ״ל בלשון תמיהתם אבל מכל מקום יש ליישב תמיהתם ולקיים דברי הגמרא כדפרישית ועי״ל דיתר עליו שמנה פסוקים לאו אכללא דה׳ אלפים קאי אלא אפרטא דתתפ״ח וכיוצא בזה אפרטא בתרא לחוד לאחדים ולעשיריות ודו״ק. והואיל ואתא לידי שנקראו הראשונים סופרים שהיו סופרין כל אותיות שבתורה אימא בהו מילתא דהוי קשיא לי כמה שנין לפי שמצאנו בספרים קדמונים ואחרונים שמספר כל האותיות שבתורה הם ששים ריבוא וע״ז רומז ישראל שנוטריקון שלו יש ששים ריבוא אותיות לתורה ולכך מספר כל ישראל היו ששים ריבוא כמו אותיות התורה ושכל אחד מישראל יש לנשמה שלו מצוה אחת ואחיזה באות אחת ודבר זה כמעט שהוא דבר מוסכם ונזכר בזוהר ובספר הקדוש שני לוחות הברית במקומות הרבה ועמדתי משתומם ומתפלא לפי חשבון חמשים פסוקים שיערתי בלבי שלא יהיו אותיות התורה כ״א חצי ערך החשבון המוזכר עד שראיתי בס׳ חסד לאברהם שהרגיש בזה וכתב שנמצא דאותיות התורה הן שלשים ואחד ריבוא אלא מה שנמצא שאותיות התורה עולים ששים ריבוא היינו השבעה ועשרים אותיות האלפא ביתא עם מנצפ״ך במילואיהן ומילוי דמילוי עיין שם במעיין שני נהר י״א ענין התירוץ אמנם אף שאין אני כדאי נ״ל דהדברים ג״כ כפשוטן דמאחר שמצאנו שמספר האותיות שבתורה ממש הן ל״א ריבוא א״כ שפיר מצינן למימר ג״כ שהן ס׳ ריבוא עם התרגום שנמסר ג״כ בסיני כדאי׳ במדרש ובספרים הקדמונים הרבה מאד וביחוד בס׳ של״ה בענין שנים מקרא ואחד תרגום ועוד נ״ל לפרש בענין יותר מרווח שכל אות מאותיות התורה יש לה שני בחינות קדושות ממש ענין הכתיבה שנכתב באצבע אלקים וענין קדושת הקריאה שדיבר הקב״ה עם משה וכדכתיב אחת דיבר אלהים שתים זו שמענו ורואין את הנשמע ושומעין את הנראה ואמרינן נמי יש אם למקרא ויש אם למסורת וראיה ברורה לדברי שהרי כל אותיות שבתורה נאצלו מהשם הקדוש הויה ב״ה ולא כשהוא נכתב הוא נקרא וא״כ כל התורה כיוצא בה הכתיבה לחוד והקריאה לחוד וא״כ שפיר מצינן למימר שעולין סמ״ך ריבוא ל״א ריבוא דכתיב וכ״ט דקריין וכמה אותיות לרוב שאין ניכרין כלל במבטא ואין בהן אלא בחינת כתיבה כאותיות הווין ואלפין שבאמצע התיבה והנחה כן נ״ל נכון בעזה״י ואם שגיתי אתי תלין וה׳ הטוב יכפר בעדי ועוד יש לפרש על דרך מזה ומזה הם כתובים ואין להאריך: