גמרא
פירוש
רַבִּי אַבָּא אָמְרִי בֵּי רַב כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
אמרי בי רב אפילו שגרא דתמרי יש שפירשו אשכול של תמרים והקשה רש״י דא״כ מאי אפילו דהא תמרים עדיפא מגרוגרות כדאמרינן בפסחים אכל גרוגרות ושלם לו תמרים תבא עליו ברכה ויש מתרצים דהא דבי רב אמתני׳ אמרה דאפילו שגרא דתמרי חשיבא אכילה לומר מה שהוציא הוציא. הריטב״א ז״ל:
ומיהו רש״י גריס ר׳ אבא אומר אפילו שגרא כו׳. דמשמע דקאי אדרב אסי ולהכי קשיא ליה מאי אפילו דהא תמרי עדיפי מגרוגרות ואפ״ה יש לתרץ בדוחק דאמתני׳ קאי ואפשר דלהכי כתב רש״י ואי הוה גרסינן להא דרבי אבא ברישא מקמי כו׳ לאורויי הך שינויא דוק ותשכח כנ״ל. ובמהדורא קמא כתב רש״י וז״ל וכמה קמעא דאמרינן מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא. גרוגרות תאנה דרך כבוד בקביעות על שולחנו ר׳ אבא אומר אפילו שגרא דתמרי דאפילו לא אכל אלא אשכול של תמרים שעדיין לא נתבשל כל צורכו ואינו חשוב כגרוגרות אבל תמרים שנתבשלו כל צורכן ודאי חשיבי מגרוגרות כדאמרינן התם אכל גרוגרות ושלם לו תמרים תבא עליו ברכה ע״כ. ובמהדורא בתרא כתב רבי אבא אמר אפילו שגרא דתמרי. תמרים נדוכים כו׳ ואני שמעתי שגרא טרויות כמין אשכול כו׳ וקשיא לי מאי אפילו כו׳ פירוש לא קשיא ליה אלא לפירושו ולא למאי דשמע וכמו שכתב במהדורא קמא:
וה״ר חיים תירץ דגרוגרות עדיפי מתמרים כדמשמע הכא לפי שהיא יותר גדולה אבל קב תמרי עדיף מקב גרוגרות לפי שיש בחשבון תמרים בקב יותר מגרוגרות ולכך קאמר תבא עליו ברכה דאיירי במדה. הרא״ש ז״ל.
ורש״י פי׳ שגרא דתמרי תמרים עשויין כגון קציעות וגריעי מגרוגרות ואחרים פירשו שיגרא דתמרי תמרים הנופלים קודם גמר בשולן וזה יותר נכון לפי הלשון. הריטב״א ז״ל.
פי׳ מלשון שגר בהמה שגר אלפיך:
לא אכלה לאותה אכילה קמעא דרך כבוד מאי כמה אכל שלא בדרך כבוד דאמרי מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא. בחבילי זמורות שהאכיל אדם אחד חבילי זמורות פחות משוה איסר או דינר לבהמתו מכרם אשתו וגרשה ואמר רב יהודה ישבע כמה הוציא ויטול דאכילת בהמתו לא הויא אכילה עד דאיכא כאיסר או כדינר דאמר רב יהודה בפרק חזקת הבתים [לו א׳] אכלה ערלה שהאכיל זמורות לחין לבהמתו שני ערלה אינה חזקה דאכילת בהמתו אינה אכילה ולא קפיד אינש עלה לעשות מחאה בחזקה כזו וכן אם אכלה שתי שנים כראוי ושנה שלישית הויא שביעית ואכלה לא הויא חזקה דכיון דהפקר הוא לכל אדם לא קפיד אינש אהך חזקה ולא איכפת ליה לערער ואינה חזקה לשמואל.
ונראה דזמורות כלאי הכרם אינן אסורים בהנאה שהרי גפנים לזרעים וקשים שלהם נאסרו והאכיל לבהמתו זמורות של כלאי הכרם. ע״א עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות דחשבה לה אכילה שהן מאכל לפילין והאכיל לבהמתו וגרש את אשתו ואמר מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ורב יהודה לטעמיה דאמר בחזקת הבתים אכלה ערלה הרי זו חזקה דאכילת בהמתו חשיב אכילה ומה שכתוב בפרק חזקת אינה חזקה שבוש שהרי בספר ישועות רבינו הגדול רבי גרשון ז״ל כתב כן אמר רב יהודה אכלה ערלה הרי זו חזקה כמ״ש. רש״י במהדורא קמא:
וז״ל הריטב״א עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות. פרש״י ז״ל שהאכיל מהם לבהמתו וחשבה כאכילה ואמר מה שהוציא הוציא וכגון שהיתה האכילה כאיסר או כדינר. רב יהודה לטעמיה דאמר אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה פרש״י שהפרי בכל אלו אסור ולא אכל מהם אלא העצים ואפ״ה חשיבא אכילה למהוי חזקה והקשו בתוס׳ דהא עצים דבכלאים אסורין הן בהנאה כדתניא גבי תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם ותירצו דהתם הוא כשהיה זרוע כלאים מעיקרו שנאסר בה שרשה אבל הכא כשזרוע ובא שאינו נאסר אלא בתוספת כדאיתא בפרק כל שעה וכיון שכן העצים שגדלו בהיתר מותרים.
ורבינו הרמב״ן ז״ל פי׳ דכלאים דאמרינן הכא המחזיק זרעי כלאים ואסרה על הבעלים שהיו אוכלים אותם בהיתר וכיון שכן אף על פי שזה אכלה באיסור חזקה היא וראיה דמייתי׳ הכא היינו מערלה ושביעית שאף הבעלים לא היו יכולין לאכול ממנה בהיתר אלא העצים והא בלחוד אסרינהו ולפיכך הויא חזקה ואף על פי שאכל זה הפירות דסוף סוף הרי כבר נהנה ומיהו אשכחן נוסחי דגרסי בבבא בתרא אכלה ערלה ושביעית וכלאים אינה חזקה ולפי׳ התוס׳ אפשר לקיימה כגון שאכל המחזיק את הפירות שהיתה אכילתו באיסור ולפיכך אינה חזקה וכן כתבו התוספות אבל אינו מחוור מן הטעם שכתבנו והגירסא הנכונה שם הרי זו חזקה כדגרסי׳ הכא וכן פי׳ הרמב״ן ז״ל ושם פירשתיה בס״ד ע״כ. ועיין בחדושי הרמב״ן בפרק חזקת הבתים:
וז״ל הרא״ה אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה פי׳ כלאים דאכילת פירות דאף על גב דהוי להו איסורי הנאה מ״מ הרי היה יכול לאוכלה בהיתר כשם שאכלה באיסור אבל ערלה ושביעית אכילת פירי דידהו ודאי לא הויא ראיה דערלה הרי הן איסורי הנאה ואינו יכול לאכול בהיתר דשביעית נמי משום דהוו להו הפקר לכ״ע אבל בחבילי זמורות רב יהודה חשיב לה אכילה כדאמרינן הכא ע״כ.
ואכתי קשה מדאמרינן הכא זמורות של ערלה מותרות ומ״ש מקליפי ערלה דאסורין ואפשר לומר בזו דקליפין שאני שהן שומר לפירי והוו כפירות אבל זמורות לא. תלמידי הרשב״א:
וכתבו תלמידי רבינו יונה ז״ל וז״ל עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות לכאורה נראה שאף על פי שנהנה מן הזמורות דרך כבוד כיון שלא אכל אכילה ממש צריך שיהנה מהם כאיסר דכי אמר דדרך כבוד סגי ליה בפחות משוה פרוטה הני מילי באכילה אבל בהנאה צריך כאיסר ורב יהודה לא בא לחלוק אלא לומר שצריך שיהנה בכאיסר. מפי מורי הרב נר״ו:
המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה שיכולה למאן כמוציא על נכסי אחר דמי כאדם שיורד לתוך שדה חבירו ברשות דידו על העליונה ויש לו במה שהשביח או כאריס לפי מנהג המדינה ובעל קטנה נמי בין שאכל קימעא והוציא הרבה ובין לא אכל כלום יש לו כמה שהשביחן דעבוד רבנן תקנתא לקטנה כי היכי דלא ליפסיד לנכסי דידה דאי אמר מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא כיון דלא סמכא בעל דעתי׳ סבר למחר ממאנת ואזלא ומפסדינא מאי דאפיקנא על נכסי דידה ואזל ומפסיד להו לנכסי כ״ש. כמוציא על נכסי אחר דמי ואמרינן לקמן היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות שמין לו מה שהוציא וידו על התחתונה ונוטל כנגד השבח או כאריס לדעתו של בעל השדה. קטנה שהשיאה אמה או אחי׳ יורד בעל בנכסים שלא ברשות וזה עיקר. רש״י במהדורא קמא:
וז״ל הריטב״א המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה. פי׳ רש״י ז״ל קטנה שהשיאה אמה או אחיה ויכולה למאן כמוציא על נכסי אחר דמי ואם מיאנה בו שמין לו שבח שהשביח ונוטל כאחד מאריסי העיר. פירוש לפירושו דבהא לא מחל כלום כיון שיכולה למאן וכיון דכן לעולם דינו כיורד ברשות. עבדו ליה רבנן תקנתא שיהא כיורד ברשות כי היכי דלא לפסדינהו דכל היכא דלא שקיל כאריס גמור מפסיד להו שיאכל ולא ישביח דחייש למיאון. ע״כ:
וז״ל תלמידי רבינו יונה ז״ל המוציא הוצאות כו׳. פי׳ קטנה שהשיאוה אמה או אחיה יכולה למאן ומתוך כך אם נפלו לה נכסי מלוג והוא הוציא עליהם הרבה ואכל קימעא לא נאמר בזה מה שהוציא הוציא כו׳ אלא כיורד לתוך שדה חברו ונטעה ברשות דיינינן ושמינן ליה כאריס היורד ברשות לפי מנהג אריסי המקום ומאי טעמא עביד רבנן האי תקנתא ולא אמרו מה שהוציא הוציא כו׳ כי היכי דלא נפסדינהו שיאמר הוא בלבו למה אטרח ואוציא על אלו הנכסים כי היא קטנה ושמא היום או מחר תמאן בי ונמצא שטרחתי בחנם ולפיכך לא ירצה להוציא עליהם ובנתיים יפסידו הקרקעות ולפיכך תקנו חכמים שאם תמאן שיהיה דינו כיורד תוך שדה חברו ברשות ויקח בשבח שהשביח כמו אריס אבל הפירות שאכל אינו משלם דבתקנתא דרבנן אכל אותם דהא תנן הממאנת והשוטה והאיילונית אין להם כתובה ולא פירות.
וכתב הר״מ הלוי ואם הוציא ולא אכל וניחא ליה לדידיה טפי למשקל שיעור הוצאת שיעור שבח ולאסתלוקי הדין עמו דכי תקינו ליה רבנן למהוי כמוציא על נכסי אחר לארווחי אבל לאפסודי לא תקינו ליה דמצי אמר מאי טעמא אמור רבנן המוציא על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי משום תקנתא דידי אנא לא ניחא לי בהאי תקנתא והאי דמי לההיא דאמרינן האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו והני מילי בקטנה ממאנת אבל קטנה יוצאה בגט לענין המוציא הוצאות על נכסי אשתו כי דינא דגדולה דמי לכל מילין דהא לא שייכא בהאי חששא ולא האי תקנתא כלל.
ומסתברא דלא עבדו בה רבנן האי תקנתא למישם ליה לבעל כאריס היורד ברשות אלא בקטנה ממאנת אבל גדולה מורדת דינא אחרינא אית לה דבין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול ולא מנכינן ליה מחמת מאי דאכל ולא מידי דבתקנתא דרבנן אכלינהו דתקינו ליה לבעל פירי והטעם שאמרו ישבע כמה הוציא ויטול משום דכי אקני ליה אדעתא דמיקם קמיה אדעתא דמשקל ומיפק לא אקני ליה והוא שהיה השבח כנגד ההוצאה או יותר מכאן אבל אם היתה הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח דלא שייך למימר אדעתא דמישקל ומיפק לא אקני לה אלא גבי הוצאה דאיכא שבח כנגד ההוצאה דהוצאה דידיה גבי׳ הוא ואיהי קא מתהניא ביה אבל בהוצאה שהיא יתירה על השבח כיון דליכא שבחה כנגדה מאי אקני לה ומאי קא שביק לה. עכ״ל תלמידי רבינו יונה ז״ל:
וכתב הרשב״א כמוציא על נכסי אחר דמי איכא למימר דלהקל עליו תקנו ולא להחמיר עליו דאלו הוציא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל כדין בעל דעלמא אבל הוציא הרבה ואכל קימעא מחשבין לו כאריס דעלמא. ע״כ: אפיק שית מאה בהוצאת הדרך ומשלו. איצטריך ליה חד זוזא להוצאת הדרך ושקל מהנהו ד׳ מאה זוזי דאשה דקרנא נינהו אתא לקמיה דר׳ אמי כו׳. ואיהו קא תבע שית מאה שהוציא מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא היכא דאיכא פירי ואכל מרווחא קרנא קא אכיל שהרי פיחת מד׳ מאות זוזי ועליו לשלם קרן וההוצאה הוא דאכתי נמי מוציא הוא על נכסיה בין דשקל מדידיה בין דשקל מדידה ושית מאה וחד זוזא אפיק א״כ כדאמרת ה״ל כו׳. רש״י במהדורא קמא:
א״כ הוה ליה הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול מהאי לישנא משמע דר׳ אמי לא מטעא הוה טעי מעיקרא בדינא אלא דלא סיימוה קמיה ואיהו סבר דההוא זוזא דאפיק למיעבד ביה עיסקא אפקיה וקא רווח ביה ואכל והשתא דסיימוה קמיה דלאו לאתגורי ביה אפקיה אלא למכליה אמר א״כ ה״ל הוציא ולא אכל וישבע כמה הוציא ויטול כלומר עד כדי הד׳ מאות זוזי וכדאמרינן בסמוך שאם היתה הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח. וא״ת הכא מאי נשבע ומאי נוטל דהא ליכא שבח כלל דקרנא קרית להו לכולהו ארבע ושבח אין כאן והוא אינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח כדאמרן. י״ל דגבי הא ודאי כולה נמי שהשביחו מחמת הוצאת הבעל הן דאלו לא אזיל בעל לא הוה לה(ו) מינייהו כלל. הרשב״א ז״ל:
וז״ל תלמידי רבינו יונה ויש לתרץ דהכא נמי איכא שבח ומאי ניהו שהשביח שהביאם שאותו השיעור ששיערו כמה היו מניחין מן המעות למי שיתנם בכאן הוו ניהו השבח ולפיכך אמרו ישבע כמה הוציא ויטול הוצאה כשיעור אותו השבח ע״כ. ובסמוך אכתוב מה שכתב בזה רש״י במהדורא קמא בס״ד: אמר רב אסי והוא שיש שבח כו׳. הא דתנן דנוטל כמה שהוציא היינו כי הוי השבח כנגד ההוצאה למאי הלכתא דאיכא למשמע מדרב אסי דאי הוי שבח יתר על ההוצאה נוטל בלא שבועה והכי משמע כי אמרינן דנשבע היכא דהוי שבח כנגד הוצאה אבל אם הי׳ יותר אינו נשבע ואיכא למימר נמי שאם היתה הוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא שיעור שבח והכי משמע כי אמרינן דנשבע ונוטל כמה שהוציא היכא דהוי שבח כנגד הוצאה אתו לאערומי שאם השביחה מאתים יאמר שהוציא עליה מאתים פחות דינר כי היכי דלשקול בלא שבועה ואיהו לא אפיק אלא פלגא. רש״י במהדורא קמא:
וכתבו תלמידי רבינו יונה ז״ל שפעמים שלא תהיה ההוצאה אלא שלשים והשבח יהיה מנה ויאמר לא הוצאתי אלא תשעים כדי שיהיה השבח יותר ולא יצטרך לישבע ונמצא נוטל חמשים שלא כדין ואף על פי שיש בשבח יותר מן ההוצאה לא נאמין אותו מטעם משיב אבידה כי אמרי׳ משיב אבדה ה״מ גבי נתבע אבל גבי תובע דקא אתי לאפוקי לא אמרינן משיב אבידה למיהב ליה בלא שבועה ע״כ:
ובשבועה והכי משמע כי אמרינן דנוטל בשבועה כמה שהוציא ביש שבח כנגד הוצאה אבל אי הויא הוצאה יתירה אינו נוטל כמה שהוציא אלא שיעור שבח והכי נמי אמרינן לעיל גבי ההוא עובדא דבי חוזאי שהוצאה יתירא על השבח דאפיק שית מאה ולא אייתי אלא ד׳ מאה ואמרינן ישבע כמה הוציא ויטול והאי ד׳ מאה חשבינן שבח לפי שהביאה מרחוק והוו להו כמה שהרויחה. מצד שהוריד אריסין בנכסי מלוג של אשתו למחצית ולשליש ולרביע מהו לסלקן כשהוא מגרשה כי היכי דאיהו מסתלק איסתלקו אינהו ולא שקלי מידי היכא דאכל קימעא וסתם ארעא לאריסא קיימא ולא מסלקינן להו בלא שבחא דמנהג אריסין מחצית או שליש או רביע שמין לו כמה שוה שבח שהשביחה וידו על התחתונה שנותן לו בעל השדה איזו שירצה או נותן לו כאריס או נותן לו את ההוצאה ואם דינו כאריס מועט מן ההוצאה נותן לו כאריס.
ואית דמפרש נותן לו את השבח או את ההוצאה המועט שבשניהם ולאו מלתא דאי יהיב ליה כולי שבח אשתכח דשקיל טפי מאריס הכא נמי באריס שהוריד בעל לא גרע מאריס שירד שלא ברשות אפי׳ אסתלק בעל לא אסתלק אריס לגמרי אלא שקיל וידו על התחתונה התם אהכי שקיל כאריס או הוצאה דליכא אינש דטרח בשדהו בכדי הכא אי הוה בעל דטרח קודם שיגרשנה ואינהו אדעתא דבעל נחית וכי היכי דמפסיד בעל מפסיד אינהו דיכלה איתתא לטעון לאריס אי לא טרחת את הוה טרח בעל וכי היכי דבעל מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל הכי נמי את.
מאי הוי עלה דההוא בעל שהוריד אריסין אי בעל גופיה אריס הוי שהיה מקבל שדות למחצה לשליש ולרביע לומר שהיה עובד אדמה אסתלקו להו דאי לא הוו נחתי אינהו בעל גופיה הוה טרח בהו ויכלה למימר הא איכא בעל דטרח אי לא טרחיתו ואדעתא דבעל נחית ואי לא אריס הוא ליכא מאן טרח בהו וסתם ארעא לאריסי קיימא ושמין להם וידו על התחתונה. לשון אחר אי שויוהו רבנן לדבעל דין אריס. רש״י במהדורא קמא:
וז״ל הריטב״א ז״ל בעל שהוריד אריסין תחתיו פי׳ ועמד וגרשה אחר שאכל קימעא מהו שיטלו דינם כמו שהתנו מי אמרינן אדעתא דארעא נחית ארעא לאריסי קיימא פי׳ ונוטלין כאחד מאריסי העיר או דילמא אדעתא דבעל נחית ולית להו כלום ואתקיף לה רבה בר בר חנה אפשר דלית להו כלום מאי שנא מהיורד לשדה חבירו שלא ברשות ששמין לו וידו על התחתונה ליטול הוצאה שיעור שבח מיהת ומהדרינן התם ליכא איניש דטרח בלא דמים הכא איכא בעל דטרח בלא דמים.
מאי הוה עלה אמר רב הונא בריה דרב יהושע חזינן אי בעל אריס כו׳ פירוש דיכלה למימר הא איכא בעל דטרח ומיהו אם אמר להם בעל שכרכם עלי חייב הבעל לפרעם אבל אם שכרם סתם פטור ולא דמי לשוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו שנותן לו שכרו דהכא שפיר הוה ליה לפועל למידע כי שמא קרקע של נכסי מלוג היה והיה לו להתנות ולפרש וכן כתוב בתוס׳ ע״כ:
וכתב הרא״ה דאף על גב דאמרינן אסתלק ליה בעל אסתלקו כולהו ומסתברא דאריס לא מפסיד אלא משתלם מבעל ע״כ:
והא דאמרינן דאי בעל אריס הוא לית להו ולא מידי מטעם דאית לה דטרח הני מילי כשגרש הוא אבל במורדת על בעלה שמין להם וידם על התחתונה מפני שיכולין לומר לה נהי דאית לך בעל דטרח אם היה הוא טורח והיית מורדת בו היה לך ליתן לו חלק במה שהשביח גם עכשיו תתן אלינו במקומו. תלמידי רבינו יונה:
וכתב הרשב״א ז״ל הא דאמרינן לעיל חזינן אי בעל אריס הוא כו׳. כתב הראב״ד ז״ל דה״ה לענין יורד לשדה חברו שלא ברשות אם בעל הקרקע אריס הוא והוא בכאן אינו נותן לו שכר טרחו בין בשדה העשויה ליטע בין בשדה שאינה עשויה ליטע אבל דמי נטיעותיו בשעה שנטען נותן לו והוא שבח כנגד הוצאה ע״כ.
ואפשר לומר דשאני אשה משום דאיכא בעל דטרח ומפרנס לה לארעא בלא טרחא כלל אבל הכא דאי האי, הוה טרח בהו לנוטעם בכי הא לא אמרינן דלא יהיב ליה שכר טורחו כלל אלא מיהו שמין כמה אדם רוצה ליתן וליבטל ממלאכה ויהיב ליה דומיא דההיא דאמרינן בריש פרק האומנין הלכו חמרין ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם משלם אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן עושה מלאכה ליושב ובטל הכא נמי אף על גב דאיהו גופיה אריס הוא מ״מ הא אחלי ליה דלא טרח כלל ויושב ובטל ויהיב ליה כל כמה דאם רוצה ליתן ולא יהא יגע וחופר ואחרים עושין לו מלאכתו. וזה נראה דין האמת והצדק. ע״כ:
איבעיא להו בעל שמכר קרקע נכסי מלוג לפירו׳ שיהא לוקח אוכל פירו׳ בחיי האשה במקום בעל מאי דאקנו רבנן לבעל כדאמרינן תקנו פירות תחת פרקונה. הקנה בעל לפירות ללוקח כי תקינו רבנן פירות לבעל משום רווח ביתא תקינו. רש״י במהדורא קמא:
וכתבו תלמידי רבינו יונה וז״ל בעל שמכר קרקע לפירות מהו כלומר מכר פירות קרקע אחד שהיה מנכסי מלוג של אשתו ומתוך כך אמר שמכר קרקע לפירות מפני שצריך למכור בזה הלשון דהא קיימא לן דאם אמר פירות דקל זה אני מוכר לך דהוה ליה מקנה דבר שלא בא לעולם וצריך שיאמר דקל זה לפירות זו:
ורבינו יהונתן הכהן פירש וז״ל בעל שמכר קרקע לפירות כלומר קרקע של נכסי מלוג לפירות שיהא הלוקח אוכל פירות השנה בחיי האשה והוא נותן לו עשרים דינרים בכל שנה ושנה מי אמרינן מאי דקני כו׳. כלומר ובאה האשה למחות מי אמרינן מאי דאקנו רבנן לבעל לאכול פירות תחת פרקונה כו׳ או דילמא מציא אמרה כי תקינו רבנן פירות לבעל תחת פרקונה דוקא היכא דאיכא רווח ביתא כלומר שיהו שניהם מתפרנסין בכבוד יחד מן הפירות שיצאו מהן בכל יום ויום אבל לזבוני לא אקנו ליה לפי שבשעה קלילא יוציאו אותן עשרה דינרין ויצטערו וילכו כל השנה. [ע״כ]: וכתבו בתוס׳ דדוקא נקט שמכר קרקע לפירות דכיון שהקרקע ביד הלוקח והוא תולש ואוכל ליכא רווח ביתא אבל אם לא מכר אלא הפירות והקרקע עומד בידו והוא מלקט הפירות אי אפשר שלא יאכלו מהם בני הבית ואיכא רווח ביתא והיינו דאמרינן לקמן מאי בינייהו איכא בינייהו ארעא כו׳. ולא אמרינן דאיכא בינייהו שלא מכר הקרקע לפירות דמשום תכסיף ליכא ומשום רווח ביתא איכא דאלמא בההיא אף משום רווח ביתא ליכא. הריטב״א ז״ל:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
ומיהו רש״י גריס ר׳ אבא אומר אפילו שגרא כו׳. דמשמע דקאי אדרב אסי ולהכי קשיא ליה מאי אפילו דהא תמרי עדיפי מגרוגרות ואפ״ה יש לתרץ בדוחק דאמתני׳ קאי ואפשר דלהכי כתב רש״י ואי הוה גרסינן להא דרבי אבא ברישא מקמי כו׳ לאורויי הך שינויא דוק ותשכח כנ״ל. ובמהדורא קמא כתב רש״י וז״ל וכמה קמעא דאמרינן מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא. גרוגרות תאנה דרך כבוד בקביעות על שולחנו ר׳ אבא אומר אפילו שגרא דתמרי דאפילו לא אכל אלא אשכול של תמרים שעדיין לא נתבשל כל צורכו ואינו חשוב כגרוגרות אבל תמרים שנתבשלו כל צורכן ודאי חשיבי מגרוגרות כדאמרינן התם אכל גרוגרות ושלם לו תמרים תבא עליו ברכה ע״כ. ובמהדורא בתרא כתב רבי אבא אמר אפילו שגרא דתמרי. תמרים נדוכים כו׳ ואני שמעתי שגרא טרויות כמין אשכול כו׳ וקשיא לי מאי אפילו כו׳ פירוש לא קשיא ליה אלא לפירושו ולא למאי דשמע וכמו שכתב במהדורא קמא:
וה״ר חיים תירץ דגרוגרות עדיפי מתמרים כדמשמע הכא לפי שהיא יותר גדולה אבל קב תמרי עדיף מקב גרוגרות לפי שיש בחשבון תמרים בקב יותר מגרוגרות ולכך קאמר תבא עליו ברכה דאיירי במדה. הרא״ש ז״ל.
ורש״י פי׳ שגרא דתמרי תמרים עשויין כגון קציעות וגריעי מגרוגרות ואחרים פירשו שיגרא דתמרי תמרים הנופלים קודם גמר בשולן וזה יותר נכון לפי הלשון. הריטב״א ז״ל.
פי׳ מלשון שגר בהמה שגר אלפיך:
לא אכלה לאותה אכילה קמעא דרך כבוד מאי כמה אכל שלא בדרך כבוד דאמרי מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא. בחבילי זמורות שהאכיל אדם אחד חבילי זמורות פחות משוה איסר או דינר לבהמתו מכרם אשתו וגרשה ואמר רב יהודה ישבע כמה הוציא ויטול דאכילת בהמתו לא הויא אכילה עד דאיכא כאיסר או כדינר דאמר רב יהודה בפרק חזקת הבתים [לו א׳] אכלה ערלה שהאכיל זמורות לחין לבהמתו שני ערלה אינה חזקה דאכילת בהמתו אינה אכילה ולא קפיד אינש עלה לעשות מחאה בחזקה כזו וכן אם אכלה שתי שנים כראוי ושנה שלישית הויא שביעית ואכלה לא הויא חזקה דכיון דהפקר הוא לכל אדם לא קפיד אינש אהך חזקה ולא איכפת ליה לערער ואינה חזקה לשמואל.
ונראה דזמורות כלאי הכרם אינן אסורים בהנאה שהרי גפנים לזרעים וקשים שלהם נאסרו והאכיל לבהמתו זמורות של כלאי הכרם. ע״א עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות דחשבה לה אכילה שהן מאכל לפילין והאכיל לבהמתו וגרש את אשתו ואמר מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ורב יהודה לטעמיה דאמר בחזקת הבתים אכלה ערלה הרי זו חזקה דאכילת בהמתו חשיב אכילה ומה שכתוב בפרק חזקת אינה חזקה שבוש שהרי בספר ישועות רבינו הגדול רבי גרשון ז״ל כתב כן אמר רב יהודה אכלה ערלה הרי זו חזקה כמ״ש. רש״י במהדורא קמא:
וז״ל הריטב״א עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות. פרש״י ז״ל שהאכיל מהם לבהמתו וחשבה כאכילה ואמר מה שהוציא הוציא וכגון שהיתה האכילה כאיסר או כדינר. רב יהודה לטעמיה דאמר אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה פרש״י שהפרי בכל אלו אסור ולא אכל מהם אלא העצים ואפ״ה חשיבא אכילה למהוי חזקה והקשו בתוס׳ דהא עצים דבכלאים אסורין הן בהנאה כדתניא גבי תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם ותירצו דהתם הוא כשהיה זרוע כלאים מעיקרו שנאסר בה שרשה אבל הכא כשזרוע ובא שאינו נאסר אלא בתוספת כדאיתא בפרק כל שעה וכיון שכן העצים שגדלו בהיתר מותרים.
ורבינו הרמב״ן ז״ל פי׳ דכלאים דאמרינן הכא המחזיק זרעי כלאים ואסרה על הבעלים שהיו אוכלים אותם בהיתר וכיון שכן אף על פי שזה אכלה באיסור חזקה היא וראיה דמייתי׳ הכא היינו מערלה ושביעית שאף הבעלים לא היו יכולין לאכול ממנה בהיתר אלא העצים והא בלחוד אסרינהו ולפיכך הויא חזקה ואף על פי שאכל זה הפירות דסוף סוף הרי כבר נהנה ומיהו אשכחן נוסחי דגרסי בבבא בתרא אכלה ערלה ושביעית וכלאים אינה חזקה ולפי׳ התוס׳ אפשר לקיימה כגון שאכל המחזיק את הפירות שהיתה אכילתו באיסור ולפיכך אינה חזקה וכן כתבו התוספות אבל אינו מחוור מן הטעם שכתבנו והגירסא הנכונה שם הרי זו חזקה כדגרסי׳ הכא וכן פי׳ הרמב״ן ז״ל ושם פירשתיה בס״ד ע״כ. ועיין בחדושי הרמב״ן בפרק חזקת הבתים:
וז״ל הרא״ה אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה פי׳ כלאים דאכילת פירות דאף על גב דהוי להו איסורי הנאה מ״מ הרי היה יכול לאוכלה בהיתר כשם שאכלה באיסור אבל ערלה ושביעית אכילת פירי דידהו ודאי לא הויא ראיה דערלה הרי הן איסורי הנאה ואינו יכול לאכול בהיתר דשביעית נמי משום דהוו להו הפקר לכ״ע אבל בחבילי זמורות רב יהודה חשיב לה אכילה כדאמרינן הכא ע״כ.
ואכתי קשה מדאמרינן הכא זמורות של ערלה מותרות ומ״ש מקליפי ערלה דאסורין ואפשר לומר בזו דקליפין שאני שהן שומר לפירי והוו כפירות אבל זמורות לא. תלמידי הרשב״א:
וכתבו תלמידי רבינו יונה ז״ל וז״ל עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות לכאורה נראה שאף על פי שנהנה מן הזמורות דרך כבוד כיון שלא אכל אכילה ממש צריך שיהנה מהם כאיסר דכי אמר דדרך כבוד סגי ליה בפחות משוה פרוטה הני מילי באכילה אבל בהנאה צריך כאיסר ורב יהודה לא בא לחלוק אלא לומר שצריך שיהנה בכאיסר. מפי מורי הרב נר״ו:
המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה שיכולה למאן כמוציא על נכסי אחר דמי כאדם שיורד לתוך שדה חבירו ברשות דידו על העליונה ויש לו במה שהשביח או כאריס לפי מנהג המדינה ובעל קטנה נמי בין שאכל קימעא והוציא הרבה ובין לא אכל כלום יש לו כמה שהשביחן דעבוד רבנן תקנתא לקטנה כי היכי דלא ליפסיד לנכסי דידה דאי אמר מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא כיון דלא סמכא בעל דעתי׳ סבר למחר ממאנת ואזלא ומפסדינא מאי דאפיקנא על נכסי דידה ואזל ומפסיד להו לנכסי כ״ש. כמוציא על נכסי אחר דמי ואמרינן לקמן היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות שמין לו מה שהוציא וידו על התחתונה ונוטל כנגד השבח או כאריס לדעתו של בעל השדה. קטנה שהשיאה אמה או אחי׳ יורד בעל בנכסים שלא ברשות וזה עיקר. רש״י במהדורא קמא:
וז״ל הריטב״א המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה. פי׳ רש״י ז״ל קטנה שהשיאה אמה או אחיה ויכולה למאן כמוציא על נכסי אחר דמי ואם מיאנה בו שמין לו שבח שהשביח ונוטל כאחד מאריסי העיר. פירוש לפירושו דבהא לא מחל כלום כיון שיכולה למאן וכיון דכן לעולם דינו כיורד ברשות. עבדו ליה רבנן תקנתא שיהא כיורד ברשות כי היכי דלא לפסדינהו דכל היכא דלא שקיל כאריס גמור מפסיד להו שיאכל ולא ישביח דחייש למיאון. ע״כ:
וז״ל תלמידי רבינו יונה ז״ל המוציא הוצאות כו׳. פי׳ קטנה שהשיאוה אמה או אחיה יכולה למאן ומתוך כך אם נפלו לה נכסי מלוג והוא הוציא עליהם הרבה ואכל קימעא לא נאמר בזה מה שהוציא הוציא כו׳ אלא כיורד לתוך שדה חברו ונטעה ברשות דיינינן ושמינן ליה כאריס היורד ברשות לפי מנהג אריסי המקום ומאי טעמא עביד רבנן האי תקנתא ולא אמרו מה שהוציא הוציא כו׳ כי היכי דלא נפסדינהו שיאמר הוא בלבו למה אטרח ואוציא על אלו הנכסים כי היא קטנה ושמא היום או מחר תמאן בי ונמצא שטרחתי בחנם ולפיכך לא ירצה להוציא עליהם ובנתיים יפסידו הקרקעות ולפיכך תקנו חכמים שאם תמאן שיהיה דינו כיורד תוך שדה חברו ברשות ויקח בשבח שהשביח כמו אריס אבל הפירות שאכל אינו משלם דבתקנתא דרבנן אכל אותם דהא תנן הממאנת והשוטה והאיילונית אין להם כתובה ולא פירות.
וכתב הר״מ הלוי ואם הוציא ולא אכל וניחא ליה לדידיה טפי למשקל שיעור הוצאת שיעור שבח ולאסתלוקי הדין עמו דכי תקינו ליה רבנן למהוי כמוציא על נכסי אחר לארווחי אבל לאפסודי לא תקינו ליה דמצי אמר מאי טעמא אמור רבנן המוציא על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי משום תקנתא דידי אנא לא ניחא לי בהאי תקנתא והאי דמי לההיא דאמרינן האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו והני מילי בקטנה ממאנת אבל קטנה יוצאה בגט לענין המוציא הוצאות על נכסי אשתו כי דינא דגדולה דמי לכל מילין דהא לא שייכא בהאי חששא ולא האי תקנתא כלל.
ומסתברא דלא עבדו בה רבנן האי תקנתא למישם ליה לבעל כאריס היורד ברשות אלא בקטנה ממאנת אבל גדולה מורדת דינא אחרינא אית לה דבין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול ולא מנכינן ליה מחמת מאי דאכל ולא מידי דבתקנתא דרבנן אכלינהו דתקינו ליה לבעל פירי והטעם שאמרו ישבע כמה הוציא ויטול משום דכי אקני ליה אדעתא דמיקם קמיה אדעתא דמשקל ומיפק לא אקני ליה והוא שהיה השבח כנגד ההוצאה או יותר מכאן אבל אם היתה הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח דלא שייך למימר אדעתא דמישקל ומיפק לא אקני לה אלא גבי הוצאה דאיכא שבח כנגד ההוצאה דהוצאה דידיה גבי׳ הוא ואיהי קא מתהניא ביה אבל בהוצאה שהיא יתירה על השבח כיון דליכא שבחה כנגדה מאי אקני לה ומאי קא שביק לה. עכ״ל תלמידי רבינו יונה ז״ל:
וכתב הרשב״א כמוציא על נכסי אחר דמי איכא למימר דלהקל עליו תקנו ולא להחמיר עליו דאלו הוציא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל כדין בעל דעלמא אבל הוציא הרבה ואכל קימעא מחשבין לו כאריס דעלמא. ע״כ: אפיק שית מאה בהוצאת הדרך ומשלו. איצטריך ליה חד זוזא להוצאת הדרך ושקל מהנהו ד׳ מאה זוזי דאשה דקרנא נינהו אתא לקמיה דר׳ אמי כו׳. ואיהו קא תבע שית מאה שהוציא מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא היכא דאיכא פירי ואכל מרווחא קרנא קא אכיל שהרי פיחת מד׳ מאות זוזי ועליו לשלם קרן וההוצאה הוא דאכתי נמי מוציא הוא על נכסיה בין דשקל מדידיה בין דשקל מדידה ושית מאה וחד זוזא אפיק א״כ כדאמרת ה״ל כו׳. רש״י במהדורא קמא:
א״כ הוה ליה הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול מהאי לישנא משמע דר׳ אמי לא מטעא הוה טעי מעיקרא בדינא אלא דלא סיימוה קמיה ואיהו סבר דההוא זוזא דאפיק למיעבד ביה עיסקא אפקיה וקא רווח ביה ואכל והשתא דסיימוה קמיה דלאו לאתגורי ביה אפקיה אלא למכליה אמר א״כ ה״ל הוציא ולא אכל וישבע כמה הוציא ויטול כלומר עד כדי הד׳ מאות זוזי וכדאמרינן בסמוך שאם היתה הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח. וא״ת הכא מאי נשבע ומאי נוטל דהא ליכא שבח כלל דקרנא קרית להו לכולהו ארבע ושבח אין כאן והוא אינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח כדאמרן. י״ל דגבי הא ודאי כולה נמי שהשביחו מחמת הוצאת הבעל הן דאלו לא אזיל בעל לא הוה לה(ו) מינייהו כלל. הרשב״א ז״ל:
וז״ל תלמידי רבינו יונה ויש לתרץ דהכא נמי איכא שבח ומאי ניהו שהשביח שהביאם שאותו השיעור ששיערו כמה היו מניחין מן המעות למי שיתנם בכאן הוו ניהו השבח ולפיכך אמרו ישבע כמה הוציא ויטול הוצאה כשיעור אותו השבח ע״כ. ובסמוך אכתוב מה שכתב בזה רש״י במהדורא קמא בס״ד: אמר רב אסי והוא שיש שבח כו׳. הא דתנן דנוטל כמה שהוציא היינו כי הוי השבח כנגד ההוצאה למאי הלכתא דאיכא למשמע מדרב אסי דאי הוי שבח יתר על ההוצאה נוטל בלא שבועה והכי משמע כי אמרינן דנשבע היכא דהוי שבח כנגד הוצאה אבל אם הי׳ יותר אינו נשבע ואיכא למימר נמי שאם היתה הוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא שיעור שבח והכי משמע כי אמרינן דנשבע ונוטל כמה שהוציא היכא דהוי שבח כנגד הוצאה אתו לאערומי שאם השביחה מאתים יאמר שהוציא עליה מאתים פחות דינר כי היכי דלשקול בלא שבועה ואיהו לא אפיק אלא פלגא. רש״י במהדורא קמא:
וכתבו תלמידי רבינו יונה ז״ל שפעמים שלא תהיה ההוצאה אלא שלשים והשבח יהיה מנה ויאמר לא הוצאתי אלא תשעים כדי שיהיה השבח יותר ולא יצטרך לישבע ונמצא נוטל חמשים שלא כדין ואף על פי שיש בשבח יותר מן ההוצאה לא נאמין אותו מטעם משיב אבידה כי אמרי׳ משיב אבדה ה״מ גבי נתבע אבל גבי תובע דקא אתי לאפוקי לא אמרינן משיב אבידה למיהב ליה בלא שבועה ע״כ:
ובשבועה והכי משמע כי אמרינן דנוטל בשבועה כמה שהוציא ביש שבח כנגד הוצאה אבל אי הויא הוצאה יתירה אינו נוטל כמה שהוציא אלא שיעור שבח והכי נמי אמרינן לעיל גבי ההוא עובדא דבי חוזאי שהוצאה יתירא על השבח דאפיק שית מאה ולא אייתי אלא ד׳ מאה ואמרינן ישבע כמה הוציא ויטול והאי ד׳ מאה חשבינן שבח לפי שהביאה מרחוק והוו להו כמה שהרויחה. מצד שהוריד אריסין בנכסי מלוג של אשתו למחצית ולשליש ולרביע מהו לסלקן כשהוא מגרשה כי היכי דאיהו מסתלק איסתלקו אינהו ולא שקלי מידי היכא דאכל קימעא וסתם ארעא לאריסא קיימא ולא מסלקינן להו בלא שבחא דמנהג אריסין מחצית או שליש או רביע שמין לו כמה שוה שבח שהשביחה וידו על התחתונה שנותן לו בעל השדה איזו שירצה או נותן לו כאריס או נותן לו את ההוצאה ואם דינו כאריס מועט מן ההוצאה נותן לו כאריס.
ואית דמפרש נותן לו את השבח או את ההוצאה המועט שבשניהם ולאו מלתא דאי יהיב ליה כולי שבח אשתכח דשקיל טפי מאריס הכא נמי באריס שהוריד בעל לא גרע מאריס שירד שלא ברשות אפי׳ אסתלק בעל לא אסתלק אריס לגמרי אלא שקיל וידו על התחתונה התם אהכי שקיל כאריס או הוצאה דליכא אינש דטרח בשדהו בכדי הכא אי הוה בעל דטרח קודם שיגרשנה ואינהו אדעתא דבעל נחית וכי היכי דמפסיד בעל מפסיד אינהו דיכלה איתתא לטעון לאריס אי לא טרחת את הוה טרח בעל וכי היכי דבעל מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל הכי נמי את.
מאי הוי עלה דההוא בעל שהוריד אריסין אי בעל גופיה אריס הוי שהיה מקבל שדות למחצה לשליש ולרביע לומר שהיה עובד אדמה אסתלקו להו דאי לא הוו נחתי אינהו בעל גופיה הוה טרח בהו ויכלה למימר הא איכא בעל דטרח אי לא טרחיתו ואדעתא דבעל נחית ואי לא אריס הוא ליכא מאן טרח בהו וסתם ארעא לאריסי קיימא ושמין להם וידו על התחתונה. לשון אחר אי שויוהו רבנן לדבעל דין אריס. רש״י במהדורא קמא:
וז״ל הריטב״א ז״ל בעל שהוריד אריסין תחתיו פי׳ ועמד וגרשה אחר שאכל קימעא מהו שיטלו דינם כמו שהתנו מי אמרינן אדעתא דארעא נחית ארעא לאריסי קיימא פי׳ ונוטלין כאחד מאריסי העיר או דילמא אדעתא דבעל נחית ולית להו כלום ואתקיף לה רבה בר בר חנה אפשר דלית להו כלום מאי שנא מהיורד לשדה חבירו שלא ברשות ששמין לו וידו על התחתונה ליטול הוצאה שיעור שבח מיהת ומהדרינן התם ליכא איניש דטרח בלא דמים הכא איכא בעל דטרח בלא דמים.
מאי הוה עלה אמר רב הונא בריה דרב יהושע חזינן אי בעל אריס כו׳ פירוש דיכלה למימר הא איכא בעל דטרח ומיהו אם אמר להם בעל שכרכם עלי חייב הבעל לפרעם אבל אם שכרם סתם פטור ולא דמי לשוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו שנותן לו שכרו דהכא שפיר הוה ליה לפועל למידע כי שמא קרקע של נכסי מלוג היה והיה לו להתנות ולפרש וכן כתוב בתוס׳ ע״כ:
וכתב הרא״ה דאף על גב דאמרינן אסתלק ליה בעל אסתלקו כולהו ומסתברא דאריס לא מפסיד אלא משתלם מבעל ע״כ:
והא דאמרינן דאי בעל אריס הוא לית להו ולא מידי מטעם דאית לה דטרח הני מילי כשגרש הוא אבל במורדת על בעלה שמין להם וידם על התחתונה מפני שיכולין לומר לה נהי דאית לך בעל דטרח אם היה הוא טורח והיית מורדת בו היה לך ליתן לו חלק במה שהשביח גם עכשיו תתן אלינו במקומו. תלמידי רבינו יונה:
וכתב הרשב״א ז״ל הא דאמרינן לעיל חזינן אי בעל אריס הוא כו׳. כתב הראב״ד ז״ל דה״ה לענין יורד לשדה חברו שלא ברשות אם בעל הקרקע אריס הוא והוא בכאן אינו נותן לו שכר טרחו בין בשדה העשויה ליטע בין בשדה שאינה עשויה ליטע אבל דמי נטיעותיו בשעה שנטען נותן לו והוא שבח כנגד הוצאה ע״כ.
ואפשר לומר דשאני אשה משום דאיכא בעל דטרח ומפרנס לה לארעא בלא טרחא כלל אבל הכא דאי האי, הוה טרח בהו לנוטעם בכי הא לא אמרינן דלא יהיב ליה שכר טורחו כלל אלא מיהו שמין כמה אדם רוצה ליתן וליבטל ממלאכה ויהיב ליה דומיא דההיא דאמרינן בריש פרק האומנין הלכו חמרין ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם משלם אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן עושה מלאכה ליושב ובטל הכא נמי אף על גב דאיהו גופיה אריס הוא מ״מ הא אחלי ליה דלא טרח כלל ויושב ובטל ויהיב ליה כל כמה דאם רוצה ליתן ולא יהא יגע וחופר ואחרים עושין לו מלאכתו. וזה נראה דין האמת והצדק. ע״כ:
איבעיא להו בעל שמכר קרקע נכסי מלוג לפירו׳ שיהא לוקח אוכל פירו׳ בחיי האשה במקום בעל מאי דאקנו רבנן לבעל כדאמרינן תקנו פירות תחת פרקונה. הקנה בעל לפירות ללוקח כי תקינו רבנן פירות לבעל משום רווח ביתא תקינו. רש״י במהדורא קמא:
וכתבו תלמידי רבינו יונה וז״ל בעל שמכר קרקע לפירות מהו כלומר מכר פירות קרקע אחד שהיה מנכסי מלוג של אשתו ומתוך כך אמר שמכר קרקע לפירות מפני שצריך למכור בזה הלשון דהא קיימא לן דאם אמר פירות דקל זה אני מוכר לך דהוה ליה מקנה דבר שלא בא לעולם וצריך שיאמר דקל זה לפירות זו:
ורבינו יהונתן הכהן פירש וז״ל בעל שמכר קרקע לפירות כלומר קרקע של נכסי מלוג לפירות שיהא הלוקח אוכל פירות השנה בחיי האשה והוא נותן לו עשרים דינרים בכל שנה ושנה מי אמרינן מאי דקני כו׳. כלומר ובאה האשה למחות מי אמרינן מאי דאקנו רבנן לבעל לאכול פירות תחת פרקונה כו׳ או דילמא מציא אמרה כי תקינו רבנן פירות לבעל תחת פרקונה דוקא היכא דאיכא רווח ביתא כלומר שיהו שניהם מתפרנסין בכבוד יחד מן הפירות שיצאו מהן בכל יום ויום אבל לזבוני לא אקנו ליה לפי שבשעה קלילא יוציאו אותן עשרה דינרין ויצטערו וילכו כל השנה. [ע״כ]: וכתבו בתוס׳ דדוקא נקט שמכר קרקע לפירות דכיון שהקרקע ביד הלוקח והוא תולש ואוכל ליכא רווח ביתא אבל אם לא מכר אלא הפירות והקרקע עומד בידו והוא מלקט הפירות אי אפשר שלא יאכלו מהם בני הבית ואיכא רווח ביתא והיינו דאמרינן לקמן מאי בינייהו איכא בינייהו ארעא כו׳. ולא אמרינן דאיכא בינייהו שלא מכר הקרקע לפירות דמשום תכסיף ליכא ומשום רווח ביתא איכא דאלמא בההיא אף משום רווח ביתא ליכא. הריטב״א ז״ל:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush