×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מְמָאֶנֶת וְהוֹלֶכֶת לָהּ.
she may refuse her husband and go on her way. According to this opinion, the marriage did not take effect at all, despite the fact that they engaged in sexual intercourse, because the betrothal involved an error.
תוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ממאנת והולכת לה – תימה דבריש יבמות (דף ב: ושם) תנן ואי אתה מוצא בחמותו ואם חמותו כו׳ או שמיאנו ואמאי והא משכחת לה בקידשה על תנאי ולא בעל דאפי׳ רב מודה לאביי דאינה צריכה גט וי״ל דאפילו מיאון אינה צריכה אבל קשה דמשכחת לה בקידש על תנאי ובעל לשמואל דאמר משום ר׳ ישמעאל דאמר הכא דממאנת ויש לומר דלשמואל ולרבי ישמעאל נמי צרתה מותרת אפילו אם לא מיאנה זאת שהיא ערוה כשלא נודע לה הטעות והא דקאמר ממאנת והולכת לה היינו שאם נודע לה הטעות יש לה למאן דאם לא מיאנה ועמדה אצלו מחלה התנאי אי נמי ממאנת לאו דוקא אלא אפילו בלא מיאון אינה כלל אשתו ואפי׳ נודע לה הטעות וריב״ן תירץ ביבמות דרבי ישמעאל איירי בקידושי טעות אבל בקידושי קטנות מודה דאינה ממאנת ומתני׳ דיבמות לא מיירי אלא בקדושי קטנות וקשה דבפרק בא סימן (נדה נב. ושם) משמע בהדיא דבקידושי קטנות נמי איירי רבי ישמעאל דאמר חברוהי דרב כהנא סבור למיעבד עובדא כרבי יהודה ואף ע״ג דנבעלה דאמר עד שירבה השחור על הלבן אמר להם רב כהנא לא כך היה מעשה בבתו של רבי ישמעאל שבאת למאן בבית המדרש ובנה מורכב על כתיפה ואותו היום הוזכרו דבריו של רבי ישמעאל בבית המדרש ורבתה בכייה בבית המדרש ואמרו דבר שאמר אותו צדיק יכשל בו זרעו וליכא למימר דלאו דוקא דבר שאמר אותו צדיק אלא כעין אותו דבר שאמר אותו צדיק דהא מסיק התם נמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות ומאי נמנו וגמרו שייך כאן כיון דרבי ישמעאל מודה בקידושי קטנות שאין יכולה למאן ופשיטא שבתו לא היתה יכולה למאן ועל מה היו עומדין למנין דאפילו רבי יהודה דאמר עד שירבה השחור מודה דכשבנה מורכב על כתיפה דאין יכולה למאן דהא אמרינן התם דמודה רבי יהודה כשנבעלה ומיהו יש לומר דמתני׳ בפרק קמא דיבמות (יבמות ב:) דלא כרבי ישמעאל אף על גב דאמרינן התם דבפלוגתא לא קמיירי היינו אמנינא דט״ו נשים ושמואל לא סבר כר׳ ישמעאל אלא בקידושי טעות דוקא ולהכי לא פריך ליה ממתני׳ דיבמות ולא מסתם מתניתי׳ דנדה דתנן עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות ובהדיא אית ליה לשמואל במי שמת (ב״ב קנו. ושם) דבודקין למיאונין לאפוקי מדרבי יהודה דאמר עד שירבה השחור ובשילהי פרק נושאין על האנוסה (יבמות ק: ושם) דאמרינן משכחת לה בקידושי טעות כדרב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל והיא לא נתפשה כו׳ אין להוכיח דרבי ישמעאל איירי דוקא בקידושי טעות מדשביק קידושי קטנות דאיירי בהן התם מעיקרא ונקט קידושי טעות דר׳ ישמעאל איירי נמי בקידושי קטנות כדמוכח בנדה (נב. ושם) אלא משום דההיא סוגיא קאי אמילתיה דשמואל דאמר התם לעיל עשרה כהנים עומדים ופירש כו׳ ושמואל לא סבר כר׳ ישמעאל אלא בקידושי טעות דוקא כדפרישית לכך נקט קידושי טעות ואם תאמר ולרבי אלעזר דאמר לעיל דברי הכל צריכה הימנו גט ואפי׳ בקידושי טעות לא סבר כרבי ישמעאל אם כן תיקשי לשמואל סתם מתניתין דהתם דלא מצי לאוקמי מתני׳ דהתם לא בקידושי קטנות ולא בקידושי טעות לרבי אלעזר ולעיל דוחקין לאוקמי סתם מתניתין כוותיה ויש לומר בדוחק דהוה מוקי לה כגון שפירש בהדיא שאינו בועל לשם קידושין.
אמר לה הרי את מקדשת לי על מנת שאין עליך נדרים והיו עליה נדרים אלא שהלכה אצל חכם והתירם הרי היא מקדשת שהרי חכם עוקר נדר מעיקרו והרי זה למפרע כמי שלא היו עליה נדרים כלל ושמא תאמר אם כן אף שלא נשאלה לחכם היאך מתירין אותה לינשא לאחר שמא תתיר נדרה לאחר שתנשא ותהא מקולקלת למפרע יראה שאין חוששין לכך שאינה חשודה לקלקל את עצמה ועל זו אמרו בתלמוד המערב אית תנאי תני מותרת לינשא בלא גט מתוך שהיא יודעת שאם תלך אצל חכם והוא מתיר את נדרה יהו בניה ממזירים אינה הולכת ואע״פ שאמרו בה שם אית תנאי תני אסורה לינשא בלא גט שמא תלך אצל זקן וכו׳ לשון ראשון מסכים לתלמוד שלנו ואע״פ שבשנתקדשה היא לו על מנת שאין עליו נדרים והלך אצל חכם והתיר אמרו גם כן שהיא מקדשת וכשלא נשאל מתירין אותה לינשא ואין חוששין שמא ישאל ויקלקלנה שמא אף הוא אינו חשוד לקלקלה ומכל מקום חכמי ההר כתבו דוקא שהותרו קודם שידע הבעל בהם אבל אם ידעם הבעל קודם שהותרו מקח טעות הוא מפני שאינו רוצה שתתבזה אשתו בבית דין אבל כשלא ידע מאי דהוה הוה וכן יש מפרשים הלכה אצל חכם והתירה שהלכה שם ביום שתבעוה לינשא הא מכיון שבא לבית דין ואמר אי אפשי באשה נדרנית ובית דין פסקו שהקדושין בטלים ולא הלכה מיד להתירם הרי הקדושין בטלים ואין חלין לעולם קדשה על מנת שאין עליה מומין והיו בה מומין אלא שהלכה אצל רופא ורפאם אינה מקדשת שהרי מכל מקום היו בה בשעת התנאי אבל הוא שנתקדשה היא לו על מנת שאין עליו נדרים או מומין והיו לו והלך אצל חכם והתיר או אצל רופא וריפא מקדשת שאף היא כך דעתה שאם נתרפא לא תקפיד בכך שאין לאיש גנאי אצל האשה במומין הואיל ונתרפאו דאיתתא בכל דהו ניחא לה ויש פוסקים שבאשה אף אצל חכם והתירה אינה מקדשת ומפני שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ולא סוף דבר באשה חשובה שמקפיד עליה מתחלתו שאינו רוצה לבא עמה לידי גירושין עד שיאסר בקרובותיה אלא אף בכל הנשים כן ומכל מקום גדולי המחברים פסקו כדעת ראשון ולא הפרישו בה בין ידע בהתרתה ללא ידע וכן הדברים נראין:
תוס׳ בד״ה ממאנת והולכת כו׳ ואפי׳ נודע לה הטעות כו׳ נ״ב פי׳ ומחלה ודו״ק:
בד״ה ממאנת כו׳ שאם נודע לה הטעות יש לה למאן דאם לא מיאנה ועמדה אצלו מחלה התנאי כו׳ עכ״ל ק״ק (ב) לפ״ז מאי פריך לעיל לשמואל ממתני׳ דהכא הא גיטא בעיא אימא דמיירי בכה״ג דנודע לה הטעות ועמדה אצלו הרי מחלה התנאי ויש ליישב וק״ל:
בא״ד ושמואל לא סבר כר״י אלא בקדושי טעות דוקא כו׳ עכ״ל והא דאמר שמואל לעיל גבי קטנה שלא מיאנה והגדילה כו׳ דצריכה גט משני היינו מן התורה אבל מדרבנן צריכה נמי גט מראשון כו׳ וכ״כ התוס׳ בפ׳ בא סימן וכן פרש״י לעיל ובההיא מתני׳ דנדה דאינה ממאנת אחר שתביא ב׳ שערות והיינו מדרבנן אבל קשה לפ״ז אמאי קאמרי דבקדושי קטנות לא סבר שמואל כר׳ ישמעאל והא שפיר קאמר דממאנת מן התורה וצריכה גט משני אלא מדרבנן אינה ממאנת וצריכה גט גם מראשון וצ״ע:
בא״ד א״כ תקשי לשמואל סתם מתני׳ דהתם דלא מצי לאוקמא מתני׳ דהתם כו׳ עכ״ל היינו הך מתני׳ דס״פ נושאין דלא מתוקמא מלתיה דשמואל דאמרינן י׳ כהנים כו׳ אלא אי משכחת מתני׳ בקדושי טעות ע״ש הסוגיא וק״ל:
בד״ה חכם עוקר כו׳ היא נמאסת בעיניו כשזוכר שהיו בה מומין כו׳ עכ״ל אבל ביה ליכא קפידא דאיתתא בכל דהו ניחא לה כו׳ כ״ה לשון הרא״ש:
בא״ד ודוקא כו׳ והתירה קודם ידיעת הבעל כו׳ כדקתני במתני׳ כו׳ ולא מפליג בין בני היתר כו׳ עכ״ל ועיין גם בזה לשון הרא״ש וק״ק לדבריהם דאכתי תקשי לך מתני׳ דה״נ לא מפליג במתני׳ בין היתר לאחר ידיעת הבעל לקודם ידיעת הבעל ויש ליישב דלישנא דמתני׳ ונמצא עליה נדרים ודאי דמשמע דלא הותר קודם ידיעת הבעל וק״ל:
בד״ה משום ש״ר כו׳ שלא התנה ולא כו׳ ולר׳ מאיר דבעינן תנאי כפול אפילו לעז כו׳ עכ״ל עיין על כל דבריהם מפורש בתוס׳ שם:
בתוספות בד״ה ממאנת והולכת כו׳ והא דקאמר ממאנת כו׳ שאם נודע לה הטעות יש לה למאן דאם לא מיאנה ועמדה אצלו מחלה התנאי עכ״ל. והקשה מהרש״א ז״ל דלפ״ז מאי מקשה הש״ס לעיל בריש סוגיין אדשמואל ממתני׳ דקתני כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא דהא איכא לאוקמי מתניתין לאחר שנודע הטעות. ולענ״ד אין מקום לקושייתו דאי בשנודע לו ואח״כ בעל או כנסה בודאי כתובה נמי בעי למיתב לה דאשתו גמורה היא דדוקא בלא נודע לו שיש בה מומין אלא דסומך אתנאי שפיר שייך למימר דלמאן דסבר אין אדם עושה בב״ז א״כ מסתמא היה בדעתו שאין בה מומין ואם ימצא בה מומין דעתו לגרשה בלא כתובה דאיהי אפסדה אנפשה שלא הודיעתו שיש בה מום דמסתמא כן היה בדעתו כדי שלא יהיה בעילת זנות. משא״כ בנודע לו ואח״כ כנסה וכ״ש בעל בוודאי לכ״ע אשתו גמורה היא וכתובה בעי למיתב לה כדאמרינן לקמן להדיא חזקה ראה ונתפייס כן נ״ל ברור:
בא״ד ושמואל לא סבר כר״י אלא בקידושי טעות דוקא כו׳ עכ״ל. והקשה מהרש״א ז״ל דהא אפילו בקידושי קטנות נמי מצי סבר כר״י דמדאורייתא ממאנת והולכת אבל מדרבנן צריכה גט כו׳ והניח בצ״ע וגם בזה דבריו אינן מובנין לי כלל דהא לר״י גופא ודאי לא בעיא גיטא אפי׳ מדבריהם דהא ע״כ שבתו באתה למאן בבית המדרש ובכתה בבכיה גדולה. היינו שהבעל לא רצה לגרשה. וע״ז אמרו דבר שנצטער אותו צדיק כו׳ משמע דלר״י במיאון לחוד סגי אפילו מדרבנן וא״כ יפה כתבו התוספות דשמואל לא ס״ל בהא כר״י דהא לשמואל בעיא מיהא גט מדבריהם משא״כ בקידושי טעות סבר לגמרי כר״י ודברי מהרש״א ז״ל צ״ע:
תוס׳ ממאנת וכו׳. ושמואל לא סבר כר׳ ישמעאל אלא בקידושי טעות וכו׳. הקשה מהרש״א דהא אכתי סבר כוותיה בקידושי קטנות לענין קידושי דאורייתא כשבעל משהגדילה דנהי דפליג עליו דמדרבנן אינה יכולה למאן אבל בדאורייתא סבר כוותיה ובספר פני יהושע כתב דאין דבריו מובנים דבאמת כן הוא כוונת התוס׳ אלא דפליג עליו בדרבנן ולענ״ד נראה להבין דבריו ז״ל דטובא מקשה על מ״ש התוס׳ דלא משני הש״ס בס״פ נושאין בקידושי קטנות דסליק מיניה משום דשמואל לא סבר דקידושי קטנות כר׳ ישמעאל. והנה באמת יש להקשות אהא דמקשה הש״ס שם ממאנת מי קא ילדא דהא משכחת שמיאנה לאחר שהיתה י״ב שנה ולא הביאה סימנים וכדקאמר שמואל באמת בודקין למיאון והיינו אחר י״ב שנה ואף דקי״ל ביבמות דף י״ב דבנים הרי הם כסימנים דכיון שמתעברת הוא כבר סימן גדלות מ״מ הכא הבן כשר ממ״נ דאם נתעברה מראשון והיה המיאון באמת שלא כדין מ״מ הבן כשר שהרי הוא מראשון ואם הבן משני נמצא דשפיר מיאנה שהרי לא הביאה שתי שערות והבן משני כשר וצ״ל משום דקי״ל בס״פ יוצא דופן דהיכא דבעל משהיתה י״ב שנה חיישינן שמא נשרו וא״י למאן והא דבודקין למיאון היינו בלא בעל דלא ה״ל ספיקא דרבנן וכ״כ התוס׳ שם בב״ב א״כ כיון דהספק הוא אם נתעברה מראשון ע״כ שבא עליה לאחר שהיתה י״ב שנה וא״כ קשה איך מיאנה בתחלה דהיה לנו לחוש שמא נשרו ואם כן הולד משני הוא פסול כיון דהיה המיאון שלא כדין כיון דבעל משהגדיל ולפ״ז מקשה מהרש״א שפיר דכיון דשמואל סבר בהא כר׳ ישמעאל דאף שבעל אין בו חשש קידושין דאורייתא דעל דעת קידושין הראשונים בעיל ובדרבנן לא חיישינן שמא נשרו ושפיר הולד כשר ממ״נ וה״ל לאוקמי בקדושי קטנות ולכאורה היה נראה דבאמת מוכרח דהש״ס לא פסיקא ליה אליבא דשמואל בקידושי קטנות דאפשר הא דקאמר בקטנה שלא מיאנה וכו׳ דצריכה גט משני היינו מספיקא וצריכה גט מראשון מדאורייתא ג״כוהא דס״ל בקידושי טעות כר׳ ישמעאל היינו משום דאיכא תנאה וכצריכותא דלעיל אך קשה לי דהא הקשו התוס׳ לעיל דף ע״ג בד״ה ושמואל וכו׳ וז״ל ומיהו תקשה לשמואל מדרבנן דר״א כשהחזירה כשהיא קטנה. ואור״י דיש לומר דשמואל סבר כרשב״י א״נ כר׳ ישמעאל ואי נימא דקידושי קטנות עדיפא דהא מסתפק בהן ובקידושי טעות לא מסתפק א״כ מנ״ל לפלוגי על רבנן דר״א דס״ל דהוי קידושין גמורים וצ״ל דס״ל דגריעי קדושי קטנות מקדושי טעות משום דהוי כבר קידושין דרבנן וא״כ קשה דהל״ל בקידושי קטנות וכן יש להקשות על מ״ש הר״ת בסוף דבריהם לר״א דמשני שאמר בפירוש שלא לשם קידושין דא״כ בקטנות הוי מצי לאוקמי בכה״ג שמאינה לאחר י״ב שנה קודם שהביאה סמנים ואי משום דנבעלה ואיכא חשש דאורייתא יש לומר שפיר שאינו בועל לשם קידושין מיהו בזה יש לומר דבאמת הסוגיא דשם דלא כר״א ולא ניחא ליה לאוקמי שפירש בהדיא דהוא דוחק אך קושית מהרש״א קשה. ואפשר לומר דהסוגיא שם בעי לשנוי אפילו אליבא דמ״ד דס״ל בס״פ יוצא דופן דאפילו בדרבנן חיישינן שמא נשרו אף דלא קי״ל כוותיה שם וצ״ע. ודוק:
בא״ד וא״ת ולר״א דאמר לעיל ד״ה צריכה וכו׳ ויש לומר בדוחק וכו׳ אע״ג דכתבו התוס׳ לעיל דמוכח ממתניתין דהריני בועלך ע״מ שירצה אבא וכו׳ דאפילו בתנה בשעת בעילה אפ״ה אמרינן דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות מ״מ שמואל לא סבר הכי וכ״ש לפמ״ש לעיל דהיכא דלא שייך לומר שהתנה בשביל הכתובה ולא בשביל מומין שלאחר אירוסין דאפילו בכנסה סתם אין לה כתובה ע״כ שהיה התנאי בשביל קידושין ואפ״ה כתבו התוס׳ שהוא דוחק משום דצריך לומר שלא בא עליה אלא פעם אחת בשעה שהתנה דאל״כ נימא א״א עושה בעילתו בעילת זנות בפעם אחר א״נ יש לומר בדוחק דכיון שבפעם א׳ עשה בעילתו בזנות ה״ה בשאר בעילות כדמשמע קצת ממה שפירש״י שגירשה מן האירוסין משמע מן הנשואין כיון דפעם א׳ בעל בזנות ה״ה בפעם ב׳ ומיהו לולי דבריהם ז״ל יש לומר דנהי דקאמר שם דלא משכחת במיאון משום דקטנה מי קא ילדה אבל משכחת בנערה שקידשה אביה על תנאי ובא עליה בנערות ומת דאפילו נתעברה ממנו א״א לומר דא״א עושה בעילתו בעילת זנות דזה שייך בבעל ואשה עצמה אבל באב לא שייך זה והיא אינה יכולה לקדש את עצמה בביאה כדאיתא בקידושין דף מ״ד דהכל מודים בקידושין דאביה ולא היא ואפשר דס״ל להתוס׳ דשמואל ס״ל בקידושין דף י״ד בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט וצריכה מיאון שמא נתרצה האב היכא דשדכו א״כ ה״נ בבא עליה אף שהיה לו תנאי מ״מ כיון דמסתמא היא נתרצה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות חיישינן שמא נתרצה האב והיינו דהקשה לשמואל דוקא ולא לעולא עצמו משום דעולא פליג התם עיין שם שפירש״י אפילו שדכו ואף לפי׳ התוס׳ שם מ״מ לא פסיקא להו להקשות וצ״ע. ודוק:

המקדש בתנאי שאין עליה נדרים והתירתם

ציון א (עד, ב).
גמרא. תנו רבנן: הלכה אצל חכם והתירה - מקודשת, אצל רופא וריפא אותה - אינה מקודשת; מה בין חכם לרופא? חכם - עוקר את הנדר מעיקרו, ורופא - אינו מרפא אלא מכאן ולהבא. והתניא: אצל חכם והתירה, אצל רופא וריפא אותה - אינה מקודשת! אמר רבה: לא קשיא, הא רבי מאיר, הא רבי אלעזר; הא רבי מאיר, דאמר: אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין, הא רבי אלעזר, דאמר: אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין... רבא אמר: הכא באשה חשובה עסקינן, דאמר: לא ניחא לי דאיתסר בקרובותיה.
...קידשה על מנת שאין עליה נדרים, והיו עליה נדרים, והלכה אצל חכם והתיר לה - הרי זו מקודשת.(רמב״ם אישות ז, ח)
היו עליה נדרים, והלכה אצל חכם והתירה - מקודשת, ואפילו היא אשה חשובה. במה דברים אמורים? שהתירה חכם קודם שנודעו לבעל, אבל אם נודעו לבעל קודם שהתירה - מיד נתבטלו הקידושין, ויש מי שאומר שאם היא אשה חשובה, אפילו אם מקודם שנודעו לבעל התירה חכם - היא ספק מקודשת. וכו׳.(שו״ע אבן העזר לט, ב)

א. פסיקת ההלכה במחלוקת רבה ורבא.

הברייתא הראשונה בגמרא אומרת שהאשה שנתקדשה בתנאי שאין עליה נדרים, והיו עליה נדרים והתירם החכם - מקודשת, ואילו השניה אומרת שאינה מקודשת. רבה מיישב את הסתירה שהברייתא האומרת שהיא מקודשת היא לדעת רבי מאיר, הסובר שאדם מסכים שתתבזה אשתו בבית דין, והשניה היא לדעת רבי אלעזר, הסובר שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין. בדרך אחרת מיישב רבא, תלמידו של רבה, שהברייתא האומרת שאינה מקודשת עוסקת באשה חשובה, ואין הבעל רוצה בה כי אינו חפץ באשה נדרנית, אך מאידך גיסא אינו רוצה לגרשה כדי שלא יאסר בקרובותיה, ואילו הברייתא האומרת שהיא מקודשת עוסקת באשה שאינה חשובה.
הרמב״ם פוסק שאם התיר החכם את נדריה הרי היא מקודשת, ואינו מחלק בין אשה חשובה לבין אשה שאינה חשובה, משמע שפוסק כרבה וכדעת רבי מאיר. הר״ן (לה, א בדפי הרי״ף) כותב שלפי תירוצו של רבה יש לפסוק כרבי מאיר שמקודשת כיון שסתם משנה בגיטין (מה, ב) כדבריו שאדם מסכים שאשתו תתבזה בבית דין. הרא״ש (סי׳ יג) כותב שמסתבר להכריע כרבי מאיר מפני שיכולה להביא שלושה הדיוטות לביתה שיתירו את נדריה, ואין אדם מקפיד על ביזוי קל כזה.
המגיד משנה מסביר שהרמב״ם אינו פוסק כתירוצו של רבא מפני שהגמרא מקשה על דבריו. בעל יד דוד (על הרמב״ם, ח״ב דף קמח) מבאר שהרמב״ם פוסק כרבה משום שבירושלמי (ה״ו) מובא רק התירוץ שלו.
הרמב״ן כותב שיש ספק אצל הגאונים כמי לפסוק בכל מקום שנחלקו רבה ורבא, ולכן הוא מסיק שאשה חשובה מקודשת מספק, ושאינה חשובה מקודשת בודאי. הרא״ש והר״ן מסבירים שהספק הוא אם הכלל שהלכה כבתראי נאמר גם לגבי תלמיד במקום רבו.
הבית שמואל (סק״ו) והקרבן נתנאל (אות ת) מוכיחים מהרא״ש בכמה מקומות שפוסק כרבא אף כנגד רבה שהיה רבו. על כן הם מפרשים שהרא״ש שכותב כאן שבאשה חשובה יש להחמיר ולהצריכה גט אין זה אלא חשש לחומרא לדעת רבה, ואם תקבל קידושין משני - תהיה מקודשת לו מן התורה, בעוד שלפי הרמב״ן הרי אלה ספק קידושין. כך מסביר הבית שמואל גם את לשון הטור שכותב שאשה חשובה צריכה גט, בעוד שלגבי אשה שאינה חשובה הוא כותב שמקודשת. אולם הרמ״א בדרכי משה (סק״א) ובעל הפרישה מבינים שלדעת הטור צריכה גט מספק, ואם יקדשה אחר צריכה מספק גט משניהם. באוצר הפוסקים (סקי״ג, א) מובאת דעה לפיה אף הרא״ש סובר שצריכה גט מספק ולא רק לחומרא, שכן במקומות אחרים מסתפק הרא״ש אם הלכה כבתראי גם כשנחלקו תלמיד ורבו.
המאירי מביא דעה לפיה גם אשה שאינה חשובה אינה מקודשת על ידי התרת הנדר, משום שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין, כתירוצו של רבה וכדעת רבי אלעזר. בעל עצי ארזים (סק״ה) טוען שזו גם דעת הרי״ף שמשמיט את הדין של סוגייתנו ומביא רק את המשנה האומרת בסתם שאינה מקודשת, ומשמע אפילו אם התירה חכם. בטעם הדעה הזו הוא כותב שבסוגיה בגיטין (מו, ב) מבואר שרבי יהודה סובר כרבי אלעזר, והלכה כרבי יהודה כנגד רבי מאיר.
השלחן ערוך כותב תחילה שבין חשובה ובין שאינה חשובה מקודשת, ומוסיף שיש מי שאומר שאם היא חשובה - הרי היא ספק מקודשת.

ב. אשה שאינה חשובה.

מלשון הגמרא והפוסקים משמע שאשה שאינה חשובה מקודשת קידושי ודאי, אולם הריא״ז (הלכה ג, ו, מובא בשלטי הגבורים לד, א בדפי הרי״ף) כותב שהלכה זו מסופקת, וצריכה גט מספק. הבית שמואל (שם) כותב שיתכן שהוא מסתפק אם התרת הנדר מועילה לאחר ידיעת הבעל, כמבואר בהמשך.
הרא״ש (בתוספותיו) כותב שלפי תירוצו של רבא אשה חשובה אינה מקודשת מפני שהבעל אינו חפץ באשה נדרנית - מסתבר שאשה שאינה חשובה צריכה גט מספק, מפני שאף אצלה יתכן שאינו חפץ בה למרות שהתירה את נדריה. על פי דבריו מסביר בעל ערוך השלחן (סעיף ט-יא) את ספקו של הריא״ז, שלגבי אשה שאינה חשובה הוא חושש לתירוצו של רבא לפיו מקודשת מספק, ולגבי אשה חשובה הספק הוא אם הלכה כרבה שמקודשת או כרבא שאינה מקודשת, ועל כן מסיק שלמעשה כל אשה מקודשת מספק.
בעל אבני מילואים (סק״ו) כותב שספקו של הריא״ז הוא מי נקראת אשה חשובה, וכדרך שמסתפק הרא״ש במסכת קידושין (פ״א סי׳ א) מי נקרא אדם חשוב.
הסבר אחר כותב בעל בני אהובה (הלכה ט) שספקו של הריא״ז הוא לפי תירוצו של רבה, האם הלכה כרבי מאיר או כרבי אלעזר.

ג. התירה את נדריה לאחר שנודע לבעל.

התוספות (ד״ה חכם) כותבים שדוקא אם התירה את הנדרים לפני שנודע לבעל על קיומם מקודשת, אבל אם כבר נודע לו עליהם אינה מקודשת, ועל כן המשנה נוקטת בסתם שאם נמצאו עליה נדרים אינה מקודשת, ואינה מחלקת בין נדרים שניתן להתירם לבין אלה שאי אפשר להתירם. הטעם לכך הוא שכאשר נודע לבעל על הנדר הוא רוצה שיתבטלו הקידושין שמא לא ימצא היתר לנדר, ולאחר שהתבטלו הקידושין אין תועלת בהתרת החכם.
אולם הר״ן (שם) מוכיח מהירושלמי (שם) שאף אם התירה את נדרה לאחר שנודע לבעל חלים הקידושין למפרע, שכן מובאת שם מחלוקת אם זו שנמצאו עליה נדרים אסורה להנשא בלא גט שמא תתיר את נדרה לאחר שתנשא לאחר ויהיו בניה מהשני ממזרים, או שמותרת להנשא בלא גט אך מלמדים אותה שלא תתיר את נדרה, מכאן שגם לאחר שנודע לבעל ובטלו הקידושין יכולה להתיר את הנדר ותהיה מקודשת. הר״ן מוסיף שאמנם בסוגייתנו משמע כדברי התוספות, אך ראוי לחוש לדברי הירושלמי, וכן פוסקים הרמב״ן והרשב״א.
הרא״ה והריטב״א מבארים שסוגייתנו סוברת שהתרת הנדרים מועילה לקיים את הקידושין כל עוד לא התירוה בית הדין להנשא לאחר, אבל לאחר שהתירוה הרי זה כגט, ואם תתיר את נדריה לא יחולו הקידושין. עם זאת למעשה אף הם חוששים לדברי הירושלמי.
הרא״ש מחלק כדברי התוספות ויחד עם זאת מביא את דברי הירושלמי. הבית יוסף מסביר שכוונתו לומר שהירושלמי חולק על סברת התוספות. אולם הבית שמואל (ס״ק ד-ה) כותב שהרא״ש מבין שגם לפי הירושלמי לאחר שנודע לבעל אין התרת הנדר מועילה, והמחלוקת בירושלמי היא בכגון שעדיין לא נודע לבעל, אם חוששים שמא תתיר את נדריה ויתברר שמקודשת לראשון. הבית שמואל מוסיף שאמנם לפני שנודע לבעל יש בלאו הכי חשש שמא ימחל על התנאי כשיוודע לו ותהיה מקודשת למפרע, אך כיון שמן הסתם מקפיד על כך ולא ימחל - לכן בירושלמי נזכר רק החשש שמא תתיר את נדרה אצל החכם. אולם בעל ערוך השלחן (סעיף ז) טוען כנגדו שלא יתכן שיתירו לה להנשא על סמך ההנחה שלא ימחל כשישמע.
הרמב״ם כותב בסתם שמקודשת, וכותב המאירי שסובר שגם אם התירה את הנדרים לאחר ששמע עליהם הבעל - מקודשת, וכן פוסק המאירי עצמו.
השלחן ערוך בהלכה שלפנינו פוסק שלאחר שנודע לבעל אין התרה מועילה, אך בסעיף א מביא את הדעה המחמירה בירושלמי שאסורה להנשא בלא גט שמא תלך לחכם ויתיר לה את נדרה. אמנם לפי הסבר הבית שמואל אין זו סתירה, שהרי בירושלמי מדובר לפני שנודע לבעל, אך לפי הסבר הבית יוסף שדברי הירושלמי חולקים על סברת התוספות יוצא שבשלחן ערוך יש סתירה בין שני הסעיפים.
בעל ערוך השלחן (שם) מיישב שהשלחן ערוך חושש לדברי הירושלמי רק משום חומר דין קידושין, אף על פי שמעיקר הדין הוא מקבל את חילוק התוספות והרא״ש לפיו אין שום חשש לאחר שנודע לבעל על הנדרים.
בעל ספר המקנה (קו״א על השו״ע) מיישב שהחילוק של התוספות נחוץ רק לפי תירוצו של רבה כדי להסביר מדוע המשנה אינה מזכירה את הדין של הברייתא, אבל לפי תירוצו של רבא יש ליישב שהמשנה עוסקת באשה חשובה והברייתא עוסקת באשה שאינה חשובה, ובאשה חשובה אינה מקודשת גם אם עדיין לא נודע לו עליהם כשהתירה אותם. בכך מיושבת לשון השלחן ערוך ״ויש מי שאומר שאם היא אשה חשובה, אפילו אם מקודם שנודעו לבעל התירה חכם - היא ספק מקודשת״, ממנה משמע שלפי דעה זו גם אם התירה לאחר ידיעת הבעל הרי היא ספק מקודשת. גם את דברי הרא״ש הוא מיישב בדרך זו, שכיון שמסופק אם הלכה כרבה או כרבא הוא מביא גם את החילוק של התוספות, שנחוץ לפי תירוצו של רבה, וגם את דברי הירושלמי, שיש להם מקום לפי תירוצו של רבא.
לגבי החילוק של התוספות כותב בעל ספר המקנה שאין ידיעת הבעל כשלעצמה מונעת את האפשרות לקיים את הקידושין על ידי התרת הנדר אלא דוקא כשגילה דעתו שמקפיד, וכן כותבים הפני יהושע והאבני מילואים (סק״ג). בעל ערוך השלחן (שם) מוסיף שאם לא הקפיד - הרי הוא כמוחל על תנאו, ומקודשת אף ללא התרת הנדר.

היו בבעל או באשה מומים והתרפאו

ציון ב (עד, ב).
גמרא. תנו רבנן: הלכה אצל חכם והתירה - מקודשת, אצל רופא וריפא אותה - אינה מקודשת; מה בין חכם לרופא? חכם - עוקר את הנדר מעיקרו, ורופא - אינו מרפא אלא מכאן ולהבא... אי הכי, סיפא דקתני: אבל הוא שהלך אצל חכם והתירו, אצל רופא וריפא אותו - מקודשת, ליתני אינה מקודשת, ולימא: הכא באדם חשוב עסקינן, דאמרה לא ניחא לי דאיתסר בקריביה! איהי בכל דהו ניחא לה, כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו.
קידשה על מנת שאין בה מומין, והיו בה מומין, והלכה אצל רופא וריפא אותה - אינה מקודשת. אבל אם התנה האיש שאין עליו נדרים ושאין בו מומין, והיו עליו נדרים והיו בו מומין, והלך אצל חכם והתירו, אצל רופא וריפאו - הרי זו מקודשת, שאין לאיש גנאי במומין שכבר נרפאו, ואין האשה מקפדת על זאת.(רמב״ם אישות ז, ט)
קידשה על מנת שאין בה מומין, והיו בה מומין, והלכה אצל רופא וריפא אותה - אינה מקודשת. אבל אם התנה האשה (על מנת) שאין בו מומין, והיו בו מומין והלך אצל רופא ורפאו - הרי זו מקודשת, שאין גנאי לאיש במומין שכבר נרפאו, והאשה אינה מקפדת על זאת.(שו״ע אבן העזר לט, ו)

א. הקפדת הבעל.

התוספות (ד״ה חכם) כותבים שהסיבה לכך שאם היו בה מומים והתרפאו בטלים הקידושין אינה משום הלשון שהתנה שאין בה מומים והתברר שבשעת הקידושין היו בה, שאם כן גם אם האשה התנתה שאין לבעל מומים והתברר שיש יתבטלו הקידושין ולא תועיל רפואה, אלא הסיבה היא שהבעל מקפיד גם לאחר שהתרפאה והאשה נמאסת בעיניו כשזוכר שהיו בה מומים, בעוד שהאשה אינה מקפידה על מומים שהיו בו והתרפאו.
לפי זה כותב בעל חכמת שלמה (על השו״ע) שדוקא במומים שפוסלים בנשים אינה מקודשת, אבל במומים אחרים שהתנה עליהם - מן הסתם לאחר שנתרפאה אינה נמאסת בעיניו ואינו מקפיד, והרי היא מקודשת. יתר על כן כותב בעל המקנה (קו״א על השו״ע ס״ד) שגם על המומים שהוסיפו בנשים על המומים הפוסלים בכהנים, כמבואר בגמרא (עה, א), אינו מקפיד לאחר שהתרפאה, ורק על המומים הפוסלים גם בכהנים אמרו שמקפיד עליהם אפילו אם התרפאה. עם זאת הוא מעיר שלא מצינו בפוסקים שחילקו בין סוגי המומים.

ב. קידשה סתם.

החלקת מחוקק (סק״י) והבית שמואל (סקי״ז) כותבים שאם היו בה מומים ונתרפאה לפני הקידושין - אין בכך כדי לבטל את הקידושין, שהרי לא התנה על כך, וכן כותב השיטה מקובצת בדעת התוספות. מדבריהם לומד בעל המקנה (שם ס״ו) שאם קידשה סתם ונמצאו עליה מומים בעת הקידושין והתרפאה - אין הקידושין בטלים, שמן הסתם אינו מקפיד לאחר שהתרפאו. כך הוא מדייק גם מלשון הרמב״ם והשלחן ערוך שכותבים את הדין רק לגבי המקדש בתנאי שאין בה מומים ולא לגבי המקדש בסתם. אולם בעל טיב קידושין (סקט״ו) מסתפק בכך, משום שמהתוספות (לעיל עב, ב ד״ה על מנת) משמע שאינם מחלקים. בעל מלאת אבן (מובא באוצה״פ סקל״ג, ד) מוכיח שגם הרא״ש סובר שאם קידשה בסתם - מקודשת מספק, כמו בדין הרגיל של המקדש בסתם ונמצאו בה מומים. גם הרשב״א כותב בתשובה (ח״א, סי׳ אלף ריז) שאם קידשה סתם והיו בה מומים והתרפאה - מקודשת מספק, כשיטתו במי שלא התרפאה, ומסביר שכיון שבשעת הקידושין היה בה מום ובטלו הקידושין מספק - אין הרפואה מועילה לקיימם למפרע.

ג. התרפאה לפני שנודע המום לבעל.

החלקת מחוקק (שם) והבית שמואל (שם) כותבים שאף אם התרפאה לפני שנודע המום לבעל - אינה מקודשת, שהרי הברייתא מחלקת בין התרת נדרים לבין ריפוי מומים, ולפי מה שהתבאר התרת נדרים מועילה רק אם נעשתה לפני ידיעת הבעל, מכאן שריפוי מומים אינו מועיל אפילו באופן זה.

ד. היו בו מומים והתרפא.

החלקת מחוקק (סקי״א) נוטה לומר שרפואה למומי הבעל מועילה לקיים את הקידושין אף לאחר שנודעו לאשה, כי אין אשה מקפידה אלא על מומים שאין להם רפואה. אולם הבית שמואל (שם) מסתפק בדבר, שכן מהגמרא יש מקום להוכיח שלאחר שנודעו המומים לאשה שוב אין ריפויים מועיל.
בעל טיב קידושין (סקי״ג) מכריע מסברה שאינה מקודשת, שכן אם רפואה מועילה אף אחרי ידיעתה - הרי תתעגן כל ימיה, שמא תמצא רפואה למומו ויתברר שהיא מקודשת לו.
ציון ג.
עיין בירור הלכה לגיטין מה, ב ציון ז.
ממאנת והולכת לה. שלדעתו, כיון שהיתה טעות בקידושין — לא חלו הנישואין כלל, למרות שהיתה פה בודאי בעילה.
she may refuse her husband and go on her way. According to this opinion, the marriage did not take effect at all, despite the fact that they engaged in sexual intercourse, because the betrothal involved an error.
תוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) תָּנוּ רַבָּנַן אהָלְכָה אֵצֶל חָכָם וְהִתִּירָהּ מְקוּדֶּשֶׁת באֵצֶל רוֹפֵא וְרִיפֵּא אוֹתָהּ אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת מָה בֵּין חָכָם לְרוֹפֵא חָכָם עוֹקֵר אֶת הַנֶּדֶר מֵעִיקָּרוֹ וְרוֹפֵא אֵינוֹ מְרַפֵּא אֶלָּא מִכָּאן וּלְהַבָּא.

§ The Sages taught: If a man betroths a woman on condition that there are no vows incumbent upon her to fulfill, but there are vows incumbent upon her, and she goes to a halakhic authority and he dissolves her vows, she is betrothed. However, if he betroths her on condition that she has no blemishes, but she does have blemishes, and she goes to a doctor and he heals her blemishes, she is not betrothed. The Gemara inquires: What is the difference between a halakhic authority and a doctor? The Gemara explains: When a halakhic authority dissolves a vow, he uproots the vow retroactively. It is as if she had never vowed at all, and therefore she was in fact not bound by vows at the time of their betrothal. But a doctor only heals from here onward. Since she had blemishes at the time of betrothal, she is in breach of his condition.
עין משפט נר מצוהרש״יראב״ןתוספותרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הלכה – אחר קידושין אצל חכם.
והתירה – מן הנדרים.
אצל רופא וריפא אותה – מן המומין.
עוקר הנדר מעיקרו – שהרי פותח לה בחרטה אדעתא דהכי מי קא נדרת והיא אומרת לו לא וחכם אומר לה הרי הוא בא לך לידי כך הילכך לאו נדר הוא ומותר לך נמצא כמי שלא היה עליה בשעת קידושין.
מכאן ולהבא – אבל עד עכשיו היו עליה נמצא שבשעת תנאי הקדושין הטעתו.
הלכה היא אצל חכם והתיר לה הנדר, חכם עוקר את הנדר מעיקרו והוי כאילו לא נדרה, מקודשת.
חכם עוקר הנדר מעיקרו כו׳ – אין לפרש דבלשון תליא מילתא שהרי קדשה על מנת שאין בה מומין והיו בה מומין דא״כ הלך הוא אצל הרופא וריפאו אמאי אמר לקמן דמקודשת אלא בקפידת המומין תלוי הטעם שאף עתה לאחר שנתרפאת היא נמאסת בעיניו כשזוכר שהיו בה מומין אבל נדרים ליכא קפידא הואיל ועוקרו למפרע אבל אי לא הוה עקר להו אלא מכאן ולהבא הוי נמי קפידת עונש משעת הנדר עד שעת התרה ודוקא הלכה אצל חכם והתירה קודם ידיעת הבעל אבל לאחר ידיעת הבעל לא מהני להו היתר כדקתני במתניתין נמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ולא מפליג בין בני היתר ללאו בני היתר וטעמא שעל מנת כן מקדשה שאם לא ירצה לבטל הקדושין מחמת הנדרים שיהיו קדושין קיימין והיכא דידע קודם שהותרו הרי מיד רוצה שיהיו מבוטלין דשמא לא יהיה להם היתר אבל היכא דהותרו קודם ידיעתו הא לא רצה לבטלם מפני הנדרים שאין עתה שום קפידא.
הא דתניא הלכה אצל חכם והתירה מקודשת ותניא אידך אינה מקודשת ופרוקיהו. לא כתבן רבי׳ ז״ל. וכיון דלא איתבררא מילתא בין הגאונים ז״ל ברבה ורבא כמאן מיניהו פסקי׳ בכל מקום, מיסתבר הכא דחיישי׳. הילכך הלכה אצל חכם והתירה מקודשת ואם אשה חשובה היא אינה מקודשת גמורה, אבל ספק מקודשת היא.
ופי׳ הלכה אצל חכם והתירה לפי משמעות דגמרא שלנו שהלכה שם ביום שתבעה לינשא או לפטור, אבל מכיון שבא זה לבית דין ואמר אי אפשי באשה נדרנית, ופסקו בית דין שהקדושין בטלים, ולא הלכה לבית דין להפר, הרי הקדושין בטלים מעתה ואין חלין לעולם. אבל בירושלמי נחלקו בכך, וכך גורסי׳ שם, אית תניי תני מותרת לינשא בלא גט ואית תניי תני אסורה לינשא בלא גט, ואקמוה, כולה רבנין מן דמר מותרת לינשא בלא גט שמתוך שהיא יודעת שאם תלך אצל (חכם) זקן והוא מתיר את נדרה והיא אינה הולכת, לפום כן מותרת לינשא בלא גט, ומן דמר אסורה לינשא בלא גט שלא תלך אצל זקן ותתיר את נדרה וקדושין חלין עליה למפרע ונמצאו בניה באים לידי ממזרות, לפום כן אסורה לינשא בלא גט. הדין היא גמרא דידהו, ובדידן אף על גב דלא חיישי׳ שמא תלך, שהיא תחוש לעצמה, ומתירין אותה בלא גט, אפילו הכי אם הלכה אחר כן והתירה, חוששין שהקדושין חלין הן עליה שמא ולחומרא.
הלכה אצל חכם והתירה מקודשת. ואפילו עמדה ונשאת לאחר ואחר כך הלכה אצל חכם והתירה מקודשת לראשון, דחכם עוקר את הנדר מעיקרו ובניה משני ממזרים. ומכל מקום בשנמצאו עליה נדרים בשתבעה הראשון, מתירין אותה לינשא בלא גט ואין חוששין שמא תלך אצל חכם ויתירנה, שאינה עשויה לקלקל את עצמה ואת בניה, ופלוגתא היא בירושלמי כאן (ירושלמי כתובות ז׳:ז׳) ובפרק האיש מקדש (ירושלמי קידושין ב׳:ד׳), ושם הארכתי.
ת״ר הלכה אצל חכמי׳ והתירה מקודשת, אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת. ותמיהא מילתא אם כן כי לא הלכה נמי דלא מיקדש, היכי שרינן לה לאינסובי, ואמאי לא חיישינן דילמא תיזיל גבי חכם ומיפר לה נדרה, וחיילי עלה קידושי ראשון למפרע, ונמצאו בניה באין לידי ממזרות. ובירושלמי (ה״ז) אמרינן עלה תרי לישני, דאיכא מאן דאמר דאע״ג דכי לא הלכה לחכם אינה מקודשת, אפילו הכי לא שרינן לה לאינסובי בלא גט. ואיכא מאן דאמר דשרינ׳ לה, אלא שהיא תחוש לעצמה, ומסתמא מתוך שהיא יודעת שאם תלך אצל חכם חלין עליה קידושי ראשון אף היא אינה נשאלת על נדרה. ולפום גמרא דלן דלא איירי בה, משמע דלא חיישינן להכי, דכיון דשרו לה בי דינא לאינסובי איפקיעו להו קידושי קמא, ואפילו הלכה בתר הכי לחכם ומיפר לה נדרה, תו לא חיילי עלה קידושי קמא, ואף על פי כן צריך לחוש לה.
והתניא הלכה אצל חכם והתירה אינה מקודשת ואוקימנ׳ כר״א דאמר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב״ד ואין בדעתו שיהא עליה נדרים כלל כדי שלא תצטרך להתבזות לשאול עליהם בב״ד ואי אפשר לי לשלוח חרטות לב״ד ע״י כתב או ע״י שליח לשאול להתיר לה. א״נ דבהא נמי איכא בזיונא ביודעי ב״ד מיהת וכדברינא בדוכתא הא אמרינן אי הכי אימא טובא וכן לאו אי אמרת בשלמא גמור הוא דהא לכ״ע בעי טעמא מ״ש דכי הלך הוא אצל רופא ורפא אותו מקודשת שלפי שאינו מרפא אלא מכאן ולהבא אלא ודאי טעמא משום איהי בכל דהו ניחא לה והאי אי הכי ל״ד ודכוותא איכא בתלמודא טובא. מיהו לגבי היתר חכם דאיירינן ביה השתא א״א בשלמא הוא ה״ק בשלמ׳ לדידי דאמינא דהאי תנא סבר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב״ד ולפיכך אינה מקודשת היינו דבסופה גבי נדרים דידיה שאם הלך אצל חכם והתירו מקודשת דליכא למימר אינו רוצה שיתבזה בעלה בבית דין אבל לדבריך דמוקמת לה באשה חשובה סופה נמי כדמפרש ואזיל.
הלכה אצל חכם והתירה כו׳. משמע דאע״ג דאם הלכה אצל חכם מקודשת אי אתי בעל מעיקרא ואמר שמקפיד הוא בנדרים ואינו רוצה בה מתירין אותה לינשא ואין חוששין שמא תלך אח״כ אצל חכם להתירה שאינה עשויה לקלקל עצמה אבל בירושלמי נחלקו בדבר זה וכך גורסין שם [ה״ז] אית דתני תנאי מותרת לינשא בלא גט ואית תניי תני אסורה לינשא בלא גט ואוקמו׳ כולה רבנן מ״ד מותרת לינשא בלא גט שמתוך שהיא יודעת שאם תלך אצל חכם והוא מתיר את נדרה והיא אינה הולכת לפום כן מותרת לינשא בלא גט ומאן דאמר אסורה לינשא בלא גט שלא תלך אצל זקן ותתיר את נדרה וקדושין חלין עליה למפרע ונמצאו בניה באין לידי ממזרות לפום כן אסורה לינשא בלא גט.
הכין היא גמרת ירושלמי אבל בגמרא דילן לא הזכירו מכל זה כלום ונראה דס״ל דמתירין אותה לינשא ואין חוששין שתלך אצל חכם ויתיר לה ואפשר דלגמרא דילן כיון שהתירוה לינשא אפילו הלכה אצל חכם והתירה אין הקדושין חלין עוד ולא אמרו הלכה אצל חכם והתירה מקודשת אלא כשהלכה שם טרם שיתירוה לינשא אבל אם התירוה לינשא ופסקו ב״ד שהקדושין בטלין שוב אינן חלין וטעמא דמלתא דכי היכי דאמדינן לדעתיה לרבא אליבא דרבי אלעזר ומשום טעמא דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב״ד אמרינן דאינה מקודשת אף על פי שחכם עוקר הנדר מעיקרו ה״ה נמי דאפשר דאליבא דר״מ אמדינן לדעתיה דאינו רוצה שיהיו קדושין חלין אחר שנשאת לאחר. ומיהו כתב הרמב״ן והרא״ה דלא סמכינן בהכי ואי הלכה אצל חכם והתירה אחר שנשאת חוששין והקדושין חלין עליה ולחומרא. ריב״ש ז״ל:
וז״ל הרא״ה ולפום גמרא דילן דלא איירי בה משמע דלא חיישינן להכי דכיון דשרו לה בי דינא לאנסובי אפקיעו להו קדושי קמא ואפילו אזלא בתר הכי לחכם ומתיר לה נדרה תו לא חייל׳ עלה קדושי קמא ואף על פי כן צריך לחוש לה ע״כ.
ורש״י כתב הלכה אחר קדושין אצל חכם והתירה מן הנדרים. ע״כ. ואפשר דה״ק דאין לחוש שתלך אצל חכם אלא אחר קדושין להתיר הנדרים לחוד ולא אחר כניסתה לאחר לקלקל את עצמה ואת בניה כנ״ל:
וכתבו תלמידי רבינו יונה ז״ל בפי׳ המשנה וז״ל וקשיא לן טובא דהכא אמרינן שאם קדשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ואינה צריכה גט כלל ובברייתא אמרינן הלכה אצל חכם והתירה מקודשת מפני שהחכם כשמתירה עוקר את הנדר מעיקרו וכאלו לא היו עליה נדרים דיינינן לה וכיון שאפילו כשהיו עליה נדרים יכולה להתירם היכי אמרינן הכא דאינה מקודשת ומותרת לינשא לשני בלא גט שהיה לנו לחוש כי שמא התירה עצמה ונתבטלו הנדרים מעיקרם ותפשו הקדושין ונמצאת אשת איש מותרת לשוק.
ורבני צרפת מתרצים דכי אמרינן הלכה אצל חכם והתירה מקודשת מיירי כשהתירה עצמה קודם שידע הוא שהיו עליה נדרים דכיון שבשעה שידע הוא כבר התירה עצמה כאלו לא היו עליה נדרים מעולם דיינינן לה ולפיכך תופסין הקדושין ומאי דתנן במתניתין אינה מקודשת מיירי כשידע הוא שהיו עליה נדרים קודם שהתירה את עצמה דמיד שידע בנדרים מיד הכיר כי מקחו מקח טעות היה ונתבטלו הקדושין וההיתר שהתירה את עצמה אחר כך לא מהניא ולא מידי אבל בירושלמי אשכחן לה להאי קושיא ומתרץ לה בענין אחר דהאי תנא דתני אינה מקודשת סבירא ליה דלא חיישינן שהתירה את עצמה משום דכיון שיודעת שאם תתיר את עצמה יהיו הקדושין תופסין והבנים שיהיו לה מן השני יהיו ממזרים אף היא אינה הולכת ויותר תרצה לעמוד בנדרה מלעשות בניה ממזרים ע״כ. ולקמן נכתוב בזה עוד בס״ד:
חכם עוקר את הנדר מעיקרו כו׳. כתב רש״י במהדורא קמא עוקר הנדר מעיקרו דכשהוא מתירו אומר לו אדעתא דהכי מי נדרת והוא אומר לו לא ונמצא שם פתח ולא היה הנדר בעולם. ובמהדורא בתרא כתב וז״ל עוקר הנדר מעיקרו. שהרי פותח לה בחרטה אדעתא דהכי מי נדרת והיא אומרת לו לא והחכם אומר לה הרי הוא בא לך לידי כך הלכך לאו נדר הוא ומותר לך נמצא כמי שלא היה עליה בשעת קדושין. מכאן ולהבא. אבל עד עכשו היו עליה נמצא שבשעת תנאי הקדושין הטעתו. ע״כ.
ודע דבפרק ד׳ נדרים פליגי אי פותחין בחרטה או לא ופרש״י התם וז״ל אין פותחין בחרטה שאין חכם רשאי לפתוח ולומר לא נדרת אדעתא דהכי כדאמר לקמן אלא הנודר הוא יתחרט תחלה ויפתח ויאמר לו לא לדעת כן נדרתי והוא פותח תחלה בחרטה ע״כ. ור״ן והרא״ש ז״ל לא פירשו כן התם בנדרים ולפי פירושם לא נתיישב מה שכתב רש״י הכא אלא הרב אזיל לשיטתיה ופירש ברייתא זו כמאן דאמר פותחין בחרטה והיינו פתח כדפירש במהדורא קמא וה״פ מה שאומר החכם מותר לך אינו כגוזר שיהא מותר דאם כן עד השתא הוה אסור והרי היו עליה נדרים אלא מראה לה שהוא מותר מאליו ופותח לה בדברים שתתחרט ומראה לה כאלו אין כאן נדר מעיקרא כלל ואומר לה דאדעתא שיקדשנה אחד על מנת שאין עליה נדרים ויהיו עליה נדרים לא קא נדרה והיא אומרת כן הלכך הויא לה כמי שלא היו עליה נדרים בשעת קדושין אבל הרופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא ואע״פ שאחר שנתרפאת אינה נמאסת כלל והרי היא כבתחלה שלא היה בה מום מ״מ הרי הטעתו בשעת הקדושין שבשעת התנאי לא היה חפץ שיהיה בה מום ואפי׳ בעודה ארוסתו עד שלא נשאה והאיש מקפיד על האשה שבעודה ארוסתו לא יהיה בה מום והלכך כי אמר לה בשעת הקדושין על מנת שלא יהיה בה מום ה״ק שלא יהיה בה מום אפי׳ בההיא שעתא אע״ג דעד שלא ישאנה תתרפא אבל האשה המתנה על האיש על מנת שלא יהיה בו מום ומקדשה ע״מ שאין עליו מומין היינו לומר שלא יהיה עליו מומין בשעת כניסה דבאירוסין כל עוד שלא כנסה אינה מקפדת אם יהיה בעל מום רק כשישאנה.
והתוספות סוברין דאין לחלק בהכי כלל דאי לשון ע״מ שאין בה מומין רוצה לומר דבההיא שעתא לא יהיה בה מומין בין באיש בין באשה יש לך לומר כן ואם כן הלך הוא אצל הרופא ורפאו אמאי אמרי׳ לקמן דמקודשת כנ״ל פי׳ לפי׳ רש״י וללשון התוס׳ והיינו דכתבו התוס׳ אין לפרש דבלשון תליא מילתא כו׳. ואי היינו פירוש רש״י הוה להו למימר פי׳ הקונטרס כו׳ כדרכם ז״ל. ופירשו התוס׳ דבקפידת המומין תלוי הטעם ואיברא ודאי דאילו היו בה מומין קודם שעת הקדושין ונתרפאו דהא ודאי כשהתנה עליה על מנת שאין עליה מומין כיון שכבר נתרפאת הרי אין עליה מומין מיהו אם בשעת תנאה היו עליה מומין אע״ג דשוב נתרפאו מ״מ הרי זו נמאסת בעיניו כשזוכר שהיו בה מומין נמצא שהמומין שהיו בה בשעת התנאי גרמו ליה דקפיד אבל אם היו בה מומין ונתרפאת קודם התנאי הרי נתרפאת כבר ואיהו לא אתני אלא ע״מ שלא יהיו בה מומין והרי אין כאן מומין בשעת התנאי והכל תלוי בקפידתו.
וא״ת מעתה אפילו תימא דאין החכם עוקר הנדר מעיקרו אלא מכאן ולהבא שאני מומין מנדרים שהמומין אפי׳ אחר שנתרפאת נמאסת היא בעיניו כיון שזוכר שהיו בה מומין מה שאין כן בנדרים דכיון שהותרו הותרו וי״ל דבנדרי׳ נמי אי לא הוה עקר להו אלא מכאן ולהבא הוה נמי קפידת עונש משעת הנדר עד שעת התרה תדע דלאו בלישנא תליא מלתא אלא בקפידא דהא במתניתין תנן נמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ולא מפליג בין בני היתר ללאו בני היתר ואי אמרת בלשון תליא מלתא הרי כשהתנה ואמר ע״מ שאין עליה נדרים ואחר כך הלכה אצל חכם והתירה הרי למפרע לא היו עליה נדרים בשעת התנאי מעתה אמאי קתני במתני׳ אינה מקודשת ותנשא לעלמא בלא גט מזה כלל ניחוש דילמא אזלא אצל חכם ויתירנה ותהיה מקודשת למפרע וכדאקשי׳ לעיל אלא ודאי בקפידתו תליא מלתא ולא בלשון ואינו תולה תנאי בנדרים לומר שכל שימצאו עליה נדרים אינה מקודשת ואם לא ימצאו עליה נדרים תהיה מקודשת אלא תולה תנאי הנדרים ברצונו ועל מנת כן יקדשה שאם לא ירצה לבטל הקדושין מחמת הנדרים שיהיו קדושין ואם ירצה לבטל הקידושין מחמת הנדרים שיובטלו הקדושין והלכך היכא דידע להו קודם שהותרו הא מיד רוצה שיהיו מובטלין הקדושין דשמא לא יהא להם היתר אבל היכא שהותרו קודם ידיעתו הרי לא רצה לבטלם מחמת הנדרים שהרי עתה אין לו להקפיד כנ״ל פי׳ לפירוש התוס׳ ועיין בלשון הר״ן ז״ל שעל ההלכות. וקושיא זו הא תריצנא לה לשיטת רש״י ועוד כיון דהחכם פותח לה בחרטה אדעתא דהכי מי נדרת וכו׳ וכמו שהאריך רש״י הא ודאי יבין החכם שיש קלקול בדבר ולא יתיר וגם היא לא תחפה שלא תקלקל עצמה ובניה וכדכתיבנא לעיל כנ״ל:
והתניא הלכה אצל חכם והתירה אצל רופא ורפא אותה אינה מקודשת הכי גריס רש״י ז״ל ויש גורסין אצל חכם והתירה אינה מקודשת אצל רופא ורפא אותה מקודשת וקשיא מחכם אחכם ומרופא ארופא ומשני הא ר״מ דאמר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב״ד פי׳ ואינו רוצה שתתבזה אשתו בפני רופא ור׳ אלעזר אמר איפכא והיינו דנקט אדם רוצה כו׳ בלשון חיוב וליתא דתירוצא דרבא דאשה חשובה דלקמן לא מיישבא כלל והא דקאמר אדם רוצה וכו׳ פירושו אינו מקפיד וכדכתב רש״י ול״ג נמי מקודשת בתרווייהו וקשיא מרופא ארופא בלחוד דא״כ מתירוצא דתתבזה אשתו בב״ד לא מיישב׳ כלל וגירסת רש״י ז״ל היא הנכונה כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה חכם עוקר כו׳ אבל לאחר ידיעת הבעל לא מהני להו היתר כדקתני במתניתין כו׳ אינה מקודשת ולא מפליג כו׳ עכ״ל. ולא ניחא להו לאוקמי מתניתין כר״א דאמר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב״ד או לאוקימתא דרבא באשה חשובה וככ״ע משום דסתם מתניתין ר״מ היא ועוד דר״מ איירי בסיפא דמתניתין בהיו בה מומין ועודה בבית אביה והאי סיפא ארישא קאי כמ״ש התוספות לקמן בד״ה אבל במומין שבגלוי וא״כ משמע דר״מ מודה ברישא דמתניתין בנדרים דאינה מקודשת ומדלא מפליג בין אשה חשובה לאינה חשובה אלמא דבנודע לבעל אין לחלק אלא דאכתי איכא למידק הא לרבא באידך ברייתא נמי קתני בהדיא אינה מקודשת ולא מפליג בין אשה חשובה לאינה חשובה ויש ליישב בדוחק ויותר נ״ל דהתוספות בלא״ה פשיטא להו מסברא דנפשייהו דלאחר שנודע לו לא מהני התרת חכם כדמסקו מילתא בטעמא ולכאורה נ״ל להביא ראיה לדבריהם מדאמרינן לעיל דף ע״א גבי האשה שנדרה בנזיר דלמ״ד היא נתנה אצבע כו׳ אם אמר א״א באשה נדרנית תצא שלא בכתובה ולא מפליג בין נדר שיש לו היתר ע״פ חכם אע״כ דלאחר שנודע אין לחלק מה״ט גופא דמסקו התוספות שלאחר שנודע לו והוא מקפיד בפירוש דלא ניחא ליה באשה נדרנית דלמא לא ימצא לה היתר מש״ה אפילו ר״מ גופא מודה דהא לעיל מקמי דמסקינן אליבא דשמואל איפוך רבי מאיר גופא קאמר דתצא שלא בכתובה וכ״ש אליבא דרב דלעיל ע״ש ואע״ג דהתם לענין כתובה איירי מ״מ כיון שכבר היא אשתו והיא מוחזקת בשטר כתובתה אפ״ה אמרינן דאם נדרה מפסדת כתובתה ותו לא מהני התרת חכם. כ״ש הכא שהתנה בפירוש דיש לנו לומר כן דמהני סברא זו לומר דאינה מקודשת כן נ״ל ולפ״ז לא הביאו התוספות ראייה זו דמתניתין אלא לרווחא דמילתא דממילא א״ש דלא מפליג במתניתין זהו מה שנ״ל בכוונת התוספות אלא שמצאתי להר״ן ז״ל שכתב להדיא שלא כדברי התוספות והביא ראייה מהירושלמי דאיכא תנא דסבר דאע״ג דאינה מקודשת בנמצא נדרים אפ״ה אסורה לינשא בלא גט דלמא תלך אצל חכם ויתיר נדרה ויחולו הקידושין למפרע ונמצא בניה באים לידי ממזרות ונהי דלא קי״ל הכי דלא חיישינן שמקלקלת עצמה מ״מ שמעינן מיהא דאף לאחר שנודע לבעל אם הלכה אצל חכם והתירה הוי קידושין למפרע כן דקדק הר״ן ז״ל והובאו דבריו בש״ע אה״ע סימן ל״ט אמנם יש לתמוה טובא דהרא״ש ז״ל בשמעתין הביא לשון התוספות שלפנינו ואח״כ מיד הביא לשון הירושלמי גופא משמע דאין מהירושלמי סתירה לדברי התוספות וכבר הרגיש בזה בס׳ בית שמואל בסימן הנ״ל וכתב דהירושלמי איירי קודם שנודע לבעל דאז איכא למ״ד אסורה להנשא בלתי ידיעת הבעל משום האי חששא והא דלא חייש בלא״ה שמא ימחול הבעל על התנאי היינו משום דלא חיילי הקידושין למפרע ע״י מחילת התנאי משא״כ ע״י התרת חכם שפיר חיילי עכ״ל ע״ש ואע״ג דמילי דסברא נינהו מ״מ נ״ל דוחק להעמיד הירושלמי בכך דהא סתמא קאמר אסורה לינשא בלא גט אלמא שהבעל לפנינו וא״כ נודע לו קודם התרת חכם ואפ״ה קאמר שצריך לגרשה ועוד דהא התוספות לעיל דף ע״ג בד״ה לא תימא מסקו בסוף הדבור דחיילי קידושין למפרע ע״י מחילת התנאי והנלע״ד בזה ליישב שיטת הירושלמי לפי שיטת התוספות דהתוספות לשיטתייהו שכתבו בסמוך בד״ה משום ש״ר לא יחזיר דהא דחיישינן לקלקולא לאו משום שיהיו בניה ממזרים ממש אלא לעז בעלמא ואע״ג דבפרק השולח מסיים בהדיא ונמצא גט בטל ובניה ממזרים אפ״ה מפרשו התוספות דהיינו שלפי לעז הבעל יהיה לעז של ממזרות א״כ כ״ש הכא בלשון הירושלמי דקאמר ונמצא בניה באין לידי ממזרות ולא קאמר ונמצא בנים ממזרים א״כ פשיטא דהתוספות רצו לפרש דלפי דברי הבעל שהיא רוצה שהבעל יאמר דלא קפיד בבזיונו וחיילי קידושין למפרע ע״י התרה חכם והיינו דקאמר שיבואו לידי ממזרות והיינו לידי לעז ממזרות ומש״ה צריכה גט והו״ל מוציא אשתו משום נדר דלא יחזיר ותו ליכא למיחש לקלקולא כן נ״ל בשיטת התוספות והרא״ש ז״ל ולפ״ז מה שהביא הרא״ש ז״ל לשון הירושלמי היינו לחוש לדברי האומר דלכתחלה לא תינשא משום קלקולא וכמ״ש ג״כ הבית שמואל שם בשם רי״ו ודוק היטב כי נכון הוא:
קונטרס אחרון
תוספות בד״ה חכם עוקר כו׳ הבאתי לשון הירושלמי שהביא הר״ן ז״ל ופסק להיפך משיטת התוספות דאף לאחר שנודע לבעל מהני היתר וא״כ יש לתמוה על הרא״ש ז״ל שהביא לשון התוס׳ והביא ג״כ הירושלמי והוי כתרתי דסתרן אהדדי וכבר הרגיש בהן הבית שמואל וכתבתי ליישב ומכלל הדברים משמע דהרא״ש ז״ל סובר כרבינו ירוחם שהובא בש״ע סי׳ ל״ט דלכתחילה לא תינשא דחיישינן לקלקולא כמ״ש בפנים:
תוס׳ ד״ה חכם וכו׳ ולא מפליג כו׳. נראה לפרש סמיכות דבריהם משום דהמ״ל דמתניתין מיירי שכבר עבר זמן הנדרים דאמרינן בשבועות דף כ״ח בנדר על ככר ואכלה אין נשאל עליה אפילו לאמימר דאמר נשאל עליו משום דמחוסר מלקות היינו בעבר על הנדר אבל אם קיים אותו ועבר זמן הנדר שוב אין יכול לשאול עליו א״כ המ״ל דבשעת קידושין היה עליה נדרים שכבר עברו זמנים ושפיר אמר אינה מקודשת כיון דבשעת קידושין היה עליה נדרים ואין לחוש שמא תתיר אותם משום שכבר עבר זמנם ואפ״ה מקפיד הבעל אף שעברו מ״מ ה״ל כמומין שנתרפאו דבעינן דווקא שיעקרו מעיקרא דוקא כמו היתר חכם אך לפי מה שהקדימו התוס׳ הטעם משום יראתה ועונש עד שתתיר אותם דהיינו שמא לא נזהרה בהן כראוי שפיר הקשו דלמה אינה מקודשת הא יכולה להתיר אותם וא״ל שעברו קשה מאי קפידא כיון שעברו ואי משום שמא לא נזהרה בהם קשה אכתי תלך ותתיר אותם ממ״נ דאם לא נזהרה בהן הרי מחוסרת מלקות ויועיל ההתר ממ״נ. ועיין מה שכתבנו לעיל דהכי משמע מלשון כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים דלהכי כפל ונמצאו עליה נדרים שעדיין הנדרים עליה בשעת כניסה ושפיר הוכיחו מדלא מפליג. ודוק:
מיהו מ״ש דלאו בני היתר אין לפרש כגון שנדרה על דבר איסור שאין להתיר אותן דהא אמרינן במתניתין דוקא בג׳ נדרים וצריך לפרש בנדרה על דעת רבים אף דאכתי יש לה התרה לדבר מצוה כדאיתא בגיטין דף ל״ו יש לומר דלא חיישינן להכי משום דלא שכיחו וכ״ש דאין חשש אם תנשא לאחר ואח״כ תשאל על הנדר כיון דטעמיה דלדבר מצוה מסתמא ניחא לרבים והכא כיון דאתי לידי איסור א״א ובני׳ ממזרים בודאי לא ניחא להו וליכא קלקולא אבל אין לפרש בנדר שהודר ברבים וכר׳ יהודה דס״ל בגיטין דף מ״ה דאין לה התרה דהא סתם מתניתין ר״מ היא דע״כ מטעם זה לא כתבו התוס׳ דאתיא מתניתין כר״א דס״ל בגיטין דף מ״ה דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ואין מועיל התרת חכם ור׳ יהודה ס״ל בהא כר״א כדאיתא שם דף מ״ו ע״ב וע״כ דלא ניחא להו בהא משום דסתם מתניתין ר״מ וצריך לומר כנ״ל ומה שלא הוכיחו התוס׳ מברייתא עצמה דקתני הלכה אצל חכם וכו׳ משמע הא לא הלכה אינה מקודשת אע״ג דמיירי בנדרים שיש להם היתר יש לומר דה״א הלכה מקודשת בודאי אבל לא הלכה צריכה גט מספיקא ואם קיבלה קידושין מאחר צריכה ממנו גט וכן צ״ל בסיפא בהלך הוא אצל רופא וריפא מקודשת דמשמע הא לא הלך אינה מקודשת צ״ל כנ״ל דמקודשת בודאי. וק״ל:
אמנם אלולי דבריהם ז״ל היה נלענ״ד דנהי דלא ניחא להו להתוס׳ לאוקמי מתניתין כר״א או כר״י דס״ל דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו משום דסתם מתניתין כר״מ מ״מ יש לחלק דהכא אף ר״מ מודה דנהי דחייש לקלקולא היינו דחייש שיאמר הבעל שאינו מקפיד על זה שתתבזה בפני בית דין דר״א ס״ל דלאו כל כמיניה לומר כן ור״מ חייש להכי אבל כשהוא אומר שמקפיד בכך הוי קפידיה קפידא אם כן המ״ל דמתניתין מיירי כשהוא אומר שמקפיד בכך אך לפמ״ש במתניתין בתוס׳ ד״ה ע״מ לתרץ קושיתם שם דמאי איריא שאמר ע״מ הא אפילו בסתם אינה מקודשת כשנמצאו עליה מומין משום דקמ״ל דאפילו אין הבעל לפנינו ואין ידוע אם מקפיד או מוחל כיון שהתנה בפירוש אינה מקודשת א״כ אי אפשר לפרש כנ״ל כיון שלא ידענו אם מקפיד כ״ש שאין אנו יודעין אם הוא מקפיד על מה שתתבזה אשתו בבית דין. מיהו לפ״ז צ״ל דאף שלא ידענו אם הוא מקפיד מ״מ ידענו שנודע לו כמו שתירצו התוס׳. אך נלענ״ד דאם נתרץ קושיות התוס׳ כנ״ל דהיכא דמקפיד בפירוש שאינו רוצה שתתבזה אשתו אפילו ר״מ מודה. ולא נחלק בין נודע ללא נודע. יש לתרץ קושית התוס׳ במתניתין דבסימפון לא בעי תנאי. דיש לומר דהא דלא מהני כשהלכה אצל רופא וריפא אותה משום דמאוסה היא בעיניו זה אינו אלא אם התנה בפירוש אבל בסתם לא אמרינן שמקפיד על כך. א״כ שפיר תנן דוקא התנה דבסתם לא שייך למתני אינה מקודשת דהא היא אסורה להנשא שמא תתרפא דהא קיימינן השתא דאין חילוק בין נודע לו או לא. וכ״ש אם כבר נתרפאה. ובתרומה חיישינן שמא ימצא בה סימפון שלא תתרפא. ובזה נלענ״ד דמתורץ היטב מ״ש לעיל לעולא אמר ר״א דס״ל דמתניתין מטעם אחולי וכן לס״ד דאביי. א״כ ראוי להיות לה כתובה במומין דכיון שאנו אומרים דאחולי אחיל הרי נתפייס נימא נמי דראה ונתפייס דאזיל ליה חזקה דאיו אדם מתפייס במומין ולפמ״ש דמתניתין מיירי בנתרפא כבר בשעת נשואין לא שייך חזקה דראה ונפייס ודוק:
ולפי זה היה נלענ״ד ליישב הא דכתבו התוס׳ דהטעם דאף שלאחר שנתרפאה מאוסה בעיניו. ולא אמר הני במומין שלו שנמאס בעיניה. משום דלפמ״ש דהתנה בפירוש יש לומר דוקא במומין דידה דהתנאי מיותר כמ״ש התוס׳ לעיל ע״כ שמקפיד אפילו אם תתרפא אחר כך. משא״כ במומין שלו דלא מייתרא התנאי דלפי מה שפירש״י לקמן אבל הוא אם אמר ע״מ שאין עלי מומין כיון שהוא התנה ודאי דעתו אם יתרפא דהא ידע שיש בו מומין. ע״כ דעתו שאם יתרפא שתהיה מקודשת ואדעתא דהכי נתקדשה לו. ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א תנו רבנן [שנו חכמים]: אשה שכאשר נתקדשה התנה עמה בעלה שהוא מקדשה על מנת שאין עליה נדרים, והיו עליה נדרים והלכה אצל חכם והתירה — הרי היא מקודשת. ואם התנה איתה שמקדש אותה על מנת שאין בה מומים, והלכה אצל רופא וריפא אותה ממומיה — אינה מקודשת. ומסבירים: מה בין חכם לרופא? מדוע במקרה אחד מקודשת ובמקרה אחר לא? — חכם כשמתיר את הנדר, עוקר את הנדר מעיקרו, וכאילו לא נדרה כלל, ונמצא שבשעה שקידש אותה אכן לא היו עליה נדרים. ואילו הרופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא, ובשעת הקידושין הלא היו בה מומים, בניגוד לתנאי, ולכן אינה מקודשת.
§ The Sages taught: If a man betroths a woman on condition that there are no vows incumbent upon her to fulfill, but there are vows incumbent upon her, and she goes to a halakhic authority and he dissolves her vows, she is betrothed. However, if he betroths her on condition that she has no blemishes, but she does have blemishes, and she goes to a doctor and he heals her blemishes, she is not betrothed. The Gemara inquires: What is the difference between a halakhic authority and a doctor? The Gemara explains: When a halakhic authority dissolves a vow, he uproots the vow retroactively. It is as if she had never vowed at all, and therefore she was in fact not bound by vows at the time of their betrothal. But a doctor only heals from here onward. Since she had blemishes at the time of betrothal, she is in breach of his condition.
עין משפט נר מצוהרש״יראב״ןתוספותרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְהָתַנְיָא אֵצֶל חָכָם וְהִתִּירָהּ אֵצֶל רוֹפֵא וְרִיפֵּא אוֹתָהּ אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת אָמַר רָבָא לָא קַשְׁיָא הָא רַבִּי מֵאִיר הָא רַבִּי אֶלְעָזָר הָא ר״מרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר אָדָם רוֹצֶה שֶׁתִּתְבַּזֶּה אִשְׁתּוֹ בְּבֵית דִּין הָא ר״ארַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר אֵין אָדָם רוֹצֶה שֶׁתִּתְבַּזֶּה אִשְׁתּוֹ בב״דבְּבֵית דִּין.

The Gemara raises a difficulty: But isn’t it taught in a different baraita that if she goes to a halakhic authority and he dissolves her vows, or to a doctor and he heals her blemishes, she is not betrothed? Rava said: This is not difficult, for this baraita follows the opinion of Rabbi Meir, and that one follows Rabbi Elazar. The Gemara elaborates: This baraita, which states that if her vows were dissolved by a halakhic authority she is betrothed, is in accordance with Rabbi Meir, who said that a man is willing for his wife to be degraded by going to court to have her vow dissolved. That baraita follows the opinion of Rabbi Elazar, who said that a man is not willing for his wife to be degraded in court. Consequently, even if she went to a halakhic authority and he dissolved her vows, such a solution is unacceptable to her husband, as he did not want her to go to court. Therefore, the betrothal is invalid even after the dissolution of the vow.
הערוך על סדר הש״סרש״ישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך ותק
ותקא(כתובות עד: נדה ז) המקיז דם ושימש הווין לו בנים ותיקין (גיטין ע.) אמר מר עוקבא האי דשתי טילא חיורא אוחזותו ותק פי׳ חלשות (א״ב פי׳ פתיקין בלשון יוני בעל חולי הריאה אשר בשרו ירזה ונשאר יבש כעץ לפני מותו וחולי זה בא מאבות לבנים והחולי עצמו נאמר בלשון יוני פתיקי):
א. [שווינר זיכטיג.]
הכי גרסינן: והתניא אצל חכם והתירה אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת – וקשיא חכם אחכם.
הא – דקתני מקודשת ר״מ היא.
דאמר אדם רוצה – אינו מקפיד אם תלך אצל חכם.
אין אדם רוצה כו׳ – הילכך אדעתא דהכי לא קידשה.
לא קשיא הא וכו׳. הא דקתני אצל חכם והתירה אינה מקודשת דברי רבי אלעזר דאמר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב״ד הלכך מעיקרא כי אתני בהדה גמר בדעתיה אפי׳ אם תמצא פתח לנדרה לא ניחא ליה משום דלא בעי דתזיל קמי ב״ד ואידך מתניתין רבי מאיר היא דאמר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב״ד. רש״י ז״ל במהדורא קמא:
המוציא את אשתו משום נדר או משום ש״ר לא יחזיר אף על גב שנמצא שהתיר החכם את הנדר ולא היה עליה ש״ר שאם אתה אומר יחזיר שמא תנשא לאחר ונמצאו דברים של ש״ר בדאין ויאמר אלו הייתי יודע שכן אפי׳ נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים לפיכך אומר׳ לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום נדר אפילו התירו חכם לא יחזיר שאם נשאת לאחר שוב אין יכול לבטל את הגט דמעיקרא הוי ליה למידק. כל נדר שידעו בו רבים שנדרה ברבים לא יחזיר כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בנדרים לעשות נדר ברבים שאין לו הפרה כ״ש. שלא ידעו בו רבים דיש לו הפרה יחזיר ולא חיישינן דמקלקלה דכי מנסבא לאחר מימר אמר אלו הייתי יודע שלא היו עליה נדרים לא הייתי מגרשה ונמצאו בניה ממזרים דאמרינן מאן ידע בנדריה בלא נדר גרשת אותה. רש״י במהדורא קמא:
וז״ל הריטב״א בחדושיו בפרק השולח משום ש״ר לא יחזיר משום נדר לא יחזיר פי׳ שיצא עליה ש״ר שזינתה או שנדרה היא וקיים לה איהו ואמר אי אפשי באשה נדרנית וגירשה אע״פ שהותר הנדר ונמצא ש״ר שאינו ש״ר לא יחזיר והוא דאמר לה בשעת גירושין משום נדר אני מוציאך ומשום ש״ר אני מוציאך דאי אמרת יחזיר שמא תלך ותנשא לאחר ונמצאו דברים בדאין ויאמר אלו הייתי יודע שכן אפילו היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים ומ״ה גזרו רבנן שאפילו הותר הנדר או שנמצאו דברים בדאין לא יחזיר וכיון דמסח לדעתיה מינה גמר ומגרש לפי׳ אומרין לו בשעת גירושין הוי יודע שהמוציא את אשתו משום נדר או משום ש״ר לא יחזיר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים, והתניא [והרי שנינו בברייתא אחרת]: הלכה אצל חכם והתירה, או אצל רופא וריפא אותה — אינה מקודשת! אמר רבא: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [ברייתא זו] — כשיטת ר׳ מאיר היא, הא [וברייתא זו] — כשיטת ר׳ אלעזר היא. ומסבירים: הא [זו], הברייתא האומרת שכאשר הלכה לחכם והתירה הריהי מקודשת — כשיטת ר׳ מאיר שאמר: אדם רוצה, כלומר, מוכן, שתתבזה אשתו בבית דין, ואינו מקפיד כשהולכת להתיר את נדרה. הא [וזו] — כשיטת ר׳ אלעזר, שאמר: אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין, ומשום כך, גם כשהלכה אצל חכם והתיר לה הדיין, בעלה עדיין מקפיד עליה, שלא התכוון בעלה שתלך ותבייש עצמה בבית דין, ולכן גם לאחר ביטול הנדר אין הקידושין תופסים.
The Gemara raises a difficulty: But isn’t it taught in a different baraita that if she goes to a halakhic authority and he dissolves her vows, or to a doctor and he heals her blemishes, she is not betrothed? Rava said: This is not difficult, for this baraita follows the opinion of Rabbi Meir, and that one follows Rabbi Elazar. The Gemara elaborates: This baraita, which states that if her vows were dissolved by a halakhic authority she is betrothed, is in accordance with Rabbi Meir, who said that a man is willing for his wife to be degraded by going to court to have her vow dissolved. That baraita follows the opinion of Rabbi Elazar, who said that a man is not willing for his wife to be degraded in court. Consequently, even if she went to a halakhic authority and he dissolved her vows, such a solution is unacceptable to her husband, as he did not want her to go to court. Therefore, the betrothal is invalid even after the dissolution of the vow.
הערוך על סדר הש״סרש״ישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מַאי הִיא דִּתְנַן גהַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם נֶדֶר לֹא יַחְזִיר מִשּׁוּם שֵׁם רָע לֹא יַחְזִיר.

The Gemara poses a question: What is this fundamental dispute between Rabbi Meir and Rabbi Elazar? The Gemara answers: As we learned in a mishna (Gittin 45b): If a man who divorces his wife due to a vow that she took subsequently regrets his decision and wants to take her back, he may not remarry her. Similarly, if he divorces her due to a bad reputation she has acquired, he may not remarry her. This is because if he were allowed to take her back if the vow is dissolved by a halakhic authority or after discovering that the rumors about her were false, he might say that had he known this he never would have divorced her. Such a statement would retroactively cast doubt on the validity of the bill of divorce and could potentially cause her children from a second marriage to have the status of mamzerim. He is therefore informed that if he divorces her due to a vow or a bad reputation he can never remarry her.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
משום נדר – שהיתה נדרנית.
לא יחזיר – מפרש במסכת גיטין תרי טעמי איכא למ״ד משום קלקולא שאם אתה אומר יחזיר שמא תלך ותנשא ונמצא שם רע שאינו ש״ר או נדר נעקר ע״י חכם ומקלקלה זה ואומר אילו הייתי יודע שכן הוא אפי׳ נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשיך לפיכך אומרים לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום שם רע או משום נדר לא יחזיר ואם חביבה היא עליך לא תמהר להוציאה ואי אתי תו לקלקל לא מהימן שהרי יודע שנאסרה עליו ולא חש לבדוק את הדבר ואיכא למ״ד כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים.
משום שם רע לא יחזיר – אומר ר״י דמאן דמפרש בהשולח (גיטין מו.) טעמא משום קלקולא בשביל אותו קלקול לא יהא גט בטל ובניה ממזרים שהרי לא עשה תנאי בגט כיון שלא התנה ולא כפל ותדע דליכא תנאי דאי עשה תנאי מאי טעמא דמאן דלא חייש לקלקולא ועוד דאם עשה תנאי מה מועיל מה שאמרו דלא יחזיר בכך לא יבטל התנאי אלא ודאי לא עשה לה תנאי גמור אלא שאמר לה משום שם רע אני מוציאך כדאמרינן התם וליכא אלא לעז בעלמא ולפי זה אין צריך טעם שבקונטרס דכיון דאמר לא יחזיר לא חיישינן תו לקלקולא כיון דלא חשש לבדוק בכל ענין מגרש לה אלא כיון דחשש ממזרות ליכא משום לעז נמי ליכא למיחש דודאי אם היה יכול להחזירה היה לן לחוש פן יוציא לעז כדי להחזירה אפילו ניסת כבר דסבור דמותרת לחזור לו דשוגגת היא אבל עתה שאינו יכול להחזירה למה יוציא לעז וליכא למימר דהכא כיון דאמר משום שם רע אני מוציאך גלי אדעתיה שאינו רוצה שיהא גט אם אינו שם רע כמו בזבין ולא איצטריכו ליה זוזי (לקמן צז.) וההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל (קידושין מט:) דסגי בגלוי דעת דע״כ הכא בעינן תנאי מדמשני התם הא מני רבי מאיר היא דאמר בעינן תנאי כפול והכא בדלא כפליה לתנאיה ומה שייך הכא תנאי כפול אי סגי בגלוי דעת אלא ודאי בעינן תנאי ולרבי מאיר דבעינן תנאי כפול אפילו לעז ליכא כיון דלא התנה ולא כפל.
המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר לעולם שמא תנשא לאחר ותשוב ממנהגיה הרעים ויבא ויאמר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשה ונעשה כעין מגרש על תנאי עד שיפקפקו לומר גט בטל ובניה ממזרים ומתוך כך מודיעין לו שאין לו להחזירה לעולם אפילו תשוב ואם עבר והחזיר קודם שנשאת לאחר לא תצא וכן הדין במוציא את אשתו מפני שהיא רגילה לקפוץ בנדרים שמא יתירנה חכם ויאמר אלו הייתי יודע שכן לא היתי מגרשה ואע״פ שטעם זה אין ראוי לאמרו אלא בנדר הנודע לרבים שאם לא נודע אף אנו אומרים לו מי יודע שמשום נדר גרשת וכן בנדר שצריך חקירת חכם והתירו ר״ל שאין הוא יכול להפר שאם הוא יכול להפר אף אנו אומרים לו אם משום נדר היאך לא היית מיפר מכל מקום בכלם דנין שלא להחזיר ומודיעין אותו כן בשעת גירושין ובמקומה יתרחבו בה הדברים בע״ה:
בד״ה משום שם רע לא יחזיר כו׳ כיון שלא התנה ולא כפל כו׳. נ״ב פי׳ שלא אמר אם יהא בך שם רע יהא גט או שיאמר על מנת דאית בך שם רע אני מוציאך אלא אמר משום שם רע אני מוציאך ומה שאמר אח״כ ולא כפליה נקיט משום ר״מ דבעי תנאי כפול וא״כ אפי׳ התנה מאחר שלא כפליה ואמר אם לא יהא בך שם רע כו׳ א״כ כאילו לא התנה דמי וק״ל:
בא״ד מדמשני התם הא מני רבי מאיר היא כו׳. נ״ב פי׳ מתני׳ דהתם קתני המוציא אשתו משום איילונית רבי יהודה אומר לא יחזיר וחכ״א יחזיר וקאמר מני חכמים ר״מ כו׳:
בא״ד תנאי כפול אפילו לעז ליכא כו׳. נ״ב פי׳ גבי איילונית דסבר ר״מ יחזיר היינו שלא אמר תנאי וג״כ לא כפל למילתיה פי׳ שיחזור ויפרש אם לא היתה איילונית לא הייתי מוציאך אלא שאמר משום איילונית אני מוציאך לחוד אבל ר״מ דהכא שסבר לא יחזיר גבי שם רע ונדר משום קלקולא איירי בכפליה למילתא שאמר אני מגרשך משום שם רע או נדר ואם לא היה זה וכו׳ וכן איתא בתוס׳ לשם:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה משום ש״ר כו׳ מבואר אצלינו בחידושי גיטין באריכות ע״ש:
תוס׳ ד״ה משום שם רע וכו׳ דאי עשה תנאי מ״ט דמ״ד וכו׳. הנה הריטב״א ז״ל הוכיח כפשטיה דליכא למימר שאמר בפירוש שע״מ כן מגרשה שיתקיים הנדר א״כ מ״ט דר״מ בא״צ חקירת חכם דמותרת לחזור דהא אם ירצה הבעל ויפר או אם התירה חכם הרי לא נתקיים הנדר ובטל הגט וצ״ע על התוס׳ שלא הוכיחו מזה וכן הקשה בספר פני יהושע ונראה דיש לומר כיון דאמרינן בנדרים דף ע״ב ע״א דגירושין הוי כהקמה א״כ יש לומר כיון שגירשה ולא הפר לה ה״ל כהקמה א״כ אין חשש כלל שיפר לה עוד ואף אם תלך אצל חכם לא יכול להתירה ולהחזירה לראשון לדעת הפוסקים הנ״ל דאין חכם יכול להתיר אחר הקמה של הבעל נמצא דבאמת נתקיימו הגירושין דלגביה דידיה הנדר קיים כיון דכבר הקים ע״י הגירושין וליכא אלא משום שיוצא לעז שאם היה יודע מהיתר חכם לא היה מגרשה כלל אבל התנאי נתקיים וא״ל דאכתי איכא חשש אם תשאל אצל חכם דנהי דגירושין הוי כהקמה מ״מ לא עדיפי מהקמה וכי היכי דיכול לשאול על ההיקם שאמר קיים ליכי ה״נ יכול לשאול על ההקמה של גירושין זה אינו דלפמ״ש לעיל בשם הרמב״ן והרשב״א הטעם בנדר הוא דמותר להחזירה משום כיון דגירשה ה״ל כאלו עבר הנדר ואינו יכול לשאול עליו ה״נ אין יכול לשאל על ההיקם וכן נראה דמטעם זה לא הוכיחו מהא דקאמר בסיפא דבנדר הוא מותר להחזירה והוא משום שהיה לו לשאול מקודם ולא יוכל להוציא לעז ואי בהתנה בפירוש שעל תנאי מגרש אותה למה לא ניחוש שישאל על נדרו ונ״ל משום דהמ״ל כטעם הרמב״ן והרשב״א ז״ל והריטב״א ל״ל הך סברא ובאמת ה״מ להוכיח מסיפא ג״כ אלא דאסתגר בקמייתא מיהו לפמ״ש בירושלמי במתניתין דבנמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ולא חיישינן שמא תלך לחכם משום דלא תקלקל עצמה ואת בניה א״כ יש להוכיח כפשטיה דאי מיירי בהתנא בפירוש ליכא למיחש לקלקולא שמא תקלקל עצמה וכ״ש דאיכא למיפרך הוכחת התוס׳ דמ״ט דמ״ד דלא חייש לקלקולא דילמא ס״ל דלא חיישינן שתקלקל עצמה כיון שהתנה בפירוש אלא דהתוס׳ לשיטתיה שלא הביאו לעיל בד״ה חכם וכו׳ סברא זו כלל דלא תקלקל עצמה ועיין בגיטין ר״פ המגרש בע״מ שלא תנשאי לפלוני ובאה״ע סימן קמ״ג סי״ו דפליגי הפוסקים בסברא זו. ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: מאי [מה] היא אותה הלכה יסודית שחולקים בה ר׳ מאיר ור׳ אלעזר? — דתנן [ששנינו במשנה]: המוציא את אשתו משום נדר שנדרה, ואחר כך התחרט ורוצה להחזירה — לא יחזיר. וכן אם מוציא אותה משום שם רע שיצא עליה — לא יחזיר, שמא, כאשר ימצא חכם שיתיר את הנדר, או שיתברר שהשם הרע לא היה בו ממש יאמר שאילו היה יודע לא היה מגרשה, ונמצא שהוא מערער למפרע את תוקפו של הגט. ולכן מודיעים לו שאם מגרשה משום נדר או שם רע — אינו רשאי עוד להחזירה.
The Gemara poses a question: What is this fundamental dispute between Rabbi Meir and Rabbi Elazar? The Gemara answers: As we learned in a mishna (Gittin 45b): If a man who divorces his wife due to a vow that she took subsequently regrets his decision and wants to take her back, he may not remarry her. Similarly, if he divorces her due to a bad reputation she has acquired, he may not remarry her. This is because if he were allowed to take her back if the vow is dissolved by a halakhic authority or after discovering that the rumors about her were false, he might say that had he known this he never would have divorced her. Such a statement would retroactively cast doubt on the validity of the bill of divorce and could potentially cause her children from a second marriage to have the status of mamzerim. He is therefore informed that if he divorces her due to a vow or a bad reputation he can never remarry her.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כׇּל נֶדֶר שֶׁיֵּדְעוּ בּוֹ רַבִּים לֹא יַחֲזִיר לֹא יָדְעוּ בּוֹ רַבִּים יַחֲזִיר רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כׇּל נֶדֶר שֶׁצָּרִיךְ חֲקִירַת חָכָם לֹא יַחֲזִיר וְשֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ חֲקִירַת חָכָם יַחֲזִיר.

Rabbi Yehuda says: With regard to any vow that is known by many people and therefore cannot be nullified, he may not remarry her. If it is not known by many people, but rather is a private matter between them, he may remarry her. Rabbi Meir says: Any vow that requires investigation by a halakhic authority, that is, the husband cannot nullify it himself and she needs a halakhic authority to analyze the vow carefully to find an opening that will permit its dissolution, he may not remarry her, for he can claim that had he known the vow could be dissolved he would never have divorced her, thereby undermining the bill of divorce. And with regard to a vow that does not require the investigation by a halakhic authority, which he knows he can nullify himself, he may remarry her. There is no concern that he might impair the bill of divorce, as he knew he could dissolve the vow and yet he chose to divorce her regardless.
רש״ישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כל נדר שידעו בו רבים – שנדרתו בפני עשרה.
לא יחזיר – קסבר טעמא משום שלא יהו פרוצות בנדרים הוא וכי נדרה בפני רבים וזהו נדר שאין לו הפרה כדאמרינן בגיטין פרצה יותר מדאי קנסוה.
שלא ידעו בו רבים – דיש לו הפרה לא קנסוה והכי אמר התם דרבי יהודה לא חייש בנדר לקלקולא.
רבי מאיר אומר כל נדר שצריך חקירת חכם – שאין הבעל יכול להפר שאינו מדברים שבינו לבינה ולא עינוי נפש.
לא יחזיר – קסבר טעמא משום קלקולא הלכך בהאי איכא קלקולא דאומר אילו הייתי יודע דחכם יכול להתירו לא הייתי מגרשיך דרוצה הייתי שתתבזה בבית דין ויתירו לך.
ושאינו צריך חקירת חכם – נדר שהבעל יכול להפר.
יחזיר – דבהאי לא מצי לקלקלה שהיה לו להפר ולא הפר.
רבי יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר שלא ידעו בו רבים יחזיר פי׳ ר׳ יהודה לא פליג אלא אנדר אבל אש״ר מודה הוא לת״ק וקסבר ר׳ יהודה ליכא קלקולא בנדר משום דבנדר שצריך חקירת חכם סבר לה כרבי אלעזר דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב״ד וא״נ הוה ידע דאית לה היתרא קמי חכם הוה מגרש ובנדר שאין צריך חקירת חכם סבר לה כר׳ מאיר דאמר לא טעי איניש בהכי ומידע הוא ידע דהוה יכול למיפר ואפילו הכי גירשה הלכך גבי נדר ליכא למיחש לקלקול אלא אי איכא לאפלוגי גבי נדר בין נדר שידעו בו רבים לנדר שלא ידעו בו רבים הוא דאיכא לאפלוגי דבנדר שידעו בו רבים כלומר שנדרה ברבים קסבר רבי יהודה דאין לו הפרה וכיון דנדרה נדר חמור דאין לו הפרה פריצותא היא וקנסוה רבנן שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בנדרים כו׳. ע״כ:
כל נדר שצריך חקירת חכם כגון אותם שאין בהם ענוי נפש שאין הבעל מפר לא יחזיר שאם אתה אומר יחזיר כשתנשא לאחר יאמר אלו הייתי יודע שחכם יכול להתיר נדר כזה איני מגרשה נמצא הגט בטל ובניה ממזרים לפי׳ אומרים לו אפילו חכם מתירה אינה חוזרת לך. ושאינו צריך חקירת חכם אלא הוא עצמו יכול להפר יחזיר דכשתנשא לאחר אינו יכול לקלקלה דאמרינן ליה אי משום נדר אתה מוציאה היה לך להתיר נדרה. לא אסרו צריך אלא מפני שאינו צריך שהצריך חקירת חכם היה יכול להחזיר לפי שאינו יכול לקלקל ולומר אלו הייתי יודע שיכול חכם להתירו לא הייתי מגרשך שאפילו הוא יודע כן היה מגרשה שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב״ד אלא למה אמרו נדרים הצריך חקירת חכם לא יחזיר מפני זה שאינו צריך שיכול לקלקלה כו׳. רש״י במהדורא קמא:
וז״ל הריטב״א בחידושיו פרק השולח ר׳ מאיר אומר כל נדר שצריך חקירת חכם פי׳ כגון נדרים שאין בהן ענוי נפש וכו׳. לא יחזיר דכיון שאינה יכולה להפר נדרה אלא ע״י חרטה לפני חכם חיישינן לקלקול׳ שיאמר הבעל אלו הייתי יודע שחכם יכול להתיר נדר זה לא הייתי מגרש׳ וקסבר ר״מ אדם רוצה שתתבזה אשתו בב״ד ונמצא גט בטל אבל נדר שאין צריך חקירת חכם יחזיר דלא מצי לקלקל׳ שהרי היה יודע שיכול להפר ולא הפר.
וי״מ נדר שאין צריך חקירת חכם כגון שתלה הנדר בדבר שאמר׳ קונם מחמת שהכה את בנה או שגנב את כיסה ונמצא שלא הכה ולא גנב דבהא כולי עלמא ידעי שאינו נדר והיה לו להמתין עד שיתברר וכל שלא המתין אגלאי מלתא דלא מחמת כך גירש׳ אלא עילה מצא לגרש אמר רבי אלעזר לא אסרו זה וכו׳. פי׳ לא אסרו צריך אלא מפני שאינו צריך פי׳ דהיכא דצריך חקירת חכם לא מצי אמר אלו הייתי יודע וכו׳ שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו כו׳ אבל כשאינו צריך יכול לקלקל׳ דאמר אלו הייתי יודע וכו׳ שיש הרבה שאינם יודעים שיוכל הבעל להפר לה בלא חרטה וכדתנן יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין וגזרו צריך אטו אינו צריך והני מילי גבי נדר אבל גבי ש״ר כל היכא דכפליה לתנאיה לכ״ע כת״ק סבירא להו דלעולם לא יחזיר והיכא דלא כפליה לתנאיה לרבי מאיר דבעי תנאי כפול כיון דלא כפליה לתנאיה יחזיר דלא מצי מקלקל לה לרבנן דלא בעו תנאי כפול לא יחזיר דמצי לקלקלה. ע״כ:
עוד כתב הריטב״א וז״ל וא״ת האי נדר דמפליג ביה ר״מ בין צריך חקירת חכם לאינו צריך היכי דמי אי כפליה לתנאי׳ יאמר לה אם יתקיים הנדר יהא גט ואם לא יתקיים לא יהא גט אפי׳ שאינו צריך חקירת חכם לא יחזיר דמצי מקלקל לה דאזלא גבי חכם ושרי לה נדרה ונמצא גט בטל ובני׳ ממזרים ואי לא כפלי׳ לתנאיה אין התנאי כלום דרבי מאיר תנאי כפול בעי הלכך אפילו צריך חקירת חכם נמי יחזיר דלא מצי מקלקל לה אלא מסתברא דהכא לאו בדאמר לה אם יתקיים הנדר יהא גט ואם לא יתקיים לא יהא גט אלא הב״ע כגון שאמר לה משום נדר אני מוציאך שאלמלא נדר זה לא הייתי מוציאך ומיירי בדכפליה לתנאיה אבל היכא דלא כפליה לתנאיה אפילו גבי צריך נמי יחזיר דלא מצי מקלקל אבל אם אמר בפי׳ אם יתקיים הנדר יהא גט לרבי מאיר לאו כלום הוא דבעינן תנאי כפול ולרבנן הוא תנאי ולא יכלה לאנסובי ביה בהאי גיטא דחיישינן דילמא לא מקיים נדרה ובטל גיטא למפרע:
וז״ל הרא״ש משום נדר לא יחזיר אית דמפרשי בפרק השולח משום קלקולא חיישינן שמא ימצא ש״ר שאינו אמת או תלך אצל חכם ויתירה מקלקלה ואומר אלו הייתי יודע שכן אפילו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. ונראה דבשביל אותו קלקול אין הגט בטל ובניה ממזרים שהרי לא עשה תנאי בגט אם הש״ר אמת יהא גט כדאיתא בגיטין שצריך לומר משום ש״ר אני מוציאך ואין זה תנאי דר׳ מאיר דבעי תנאי כפול ואף לרבנן נמי אין זה לשון תנאי ואין לומר הואיל וגלי דעתיה שאינו רוצה שיהא גט אם הש״ר אינו אמת חשבי׳ ליה כתנאה מידי דהוה אזבין ולא איצטריכו ליה זוזי לקמן בפרק אלמנה נזונת וכן ההוא דזבין נכסי׳ אדעתא למיסק לארעא דישראל דלא הוי זביניה זביני הואיל וגלי דעתיה דגבי איסורא לא אזלינן בתר גלוי דעת דהא גבי שכיב מרע אם עמד חוזר במתנתו וגיטו הוי גט אם לא התנה אלא ודאי אין כאן ממזרות.
אלא הא דאמרו רבנן לא יחזיר כדי שלא יוציא לעז על הגט קודם שתנשא כדי שתחזור לו והיא לא תחוש על דבריו ותנשא ואף לכשתנשא יוציא לעז שמא יהא סבור שמותרת לחזור לו לפי שהיא שוגגת ויהיו סבורין העולם שהלעז לעז ויאמרו שהגט בטל ובניה ממזרים והשתא דאמור רבנן לא יחזיר לא יוציא לעז. ולפי זה אין צריך הטעם שפרש״י ז״ל דלהכי לא יחזיר דהשתא לא חיישינן תו לקלקולה כיון דלא חש לבדוק אם הש״ר אמת אם לאו אלא כדפרישי׳ כיון דאסור׳ לחזור לא יוציא לעז וגם צד ממזרות ליכא כיון דליכא תנאה דאי הלשון שאמר משום ש״ר אני מוציאך הוי תנאה מה הועילו חכמים במה שאמרו לא יחזיר וכי אם היה מתנה בהדיא אם הש״ר אמת תהא מגורשת ואם לאו לא תהא מגורשת יהא התנאי בטל על ידי שלא יחזיר ועוד מאי טעמא למאן דלא חייש לקלקולא כיון דהתנה בפי׳ אלא ודאי תנאה לא הוי וליכא חשש ממזרות כלל ע״כ. וכן כתבו התוספות:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פירש״י ד״ה יחזיר וכו׳ דבהאי לא מצי לקלקלה שיהיה לו להפר. צריך להבין דלפ״ז צ״ל שהיו הגירושין ביום השמיעה עצמו דהיה יכול להפר בשעת גירושין אבל אם היה ביום שלאחריו מה בכך שהיה יכול להפר בשעת השמיעה. אכתי יש לומר דבשעת גירושין כבר נתחרט. אלא שכבר לא היה יכול להפר. תדע דבסיפא דמתניתין דגיטין שם בנדר הוא דחקו המפרשים הקדמונים למצוא טעם מפני מה יכול להחזירה ולא חשו לקלקולא. ולא תירצו כפשטיה כיון שהוא עצמו נדר לא היה לו לידור כלל. ע״כ צ״ל דאף שהוא בעצמו גרם מ״מ בשעת גירושין היה מוכרח לגרש. א״כ ה״נ בנדר דידה שלא היה ביום השמיעה. וצ״ל דמיירי באמת שגירשה ביום השמיעה. אלא דאכתי קשה שהרי יכול הבעל לומר שכבר קיים לה. ולא היה יכול להפר אפילו באותו יום. וצ״ל דהיה לו להבעל לשאול על הקמתו דקי״ל דנשאלין על ההיקם. כמו בסיפא דמתניתין בנדר הוא דליכא קלקולא משום שהיה לו לשאול על נדרו קודם גירושין הכא נמי היה יכול לישאל על הקמתו. אע״ג דלא דמי כל כך דהתם שמערער ורוצה לשאול על נדרו שפיר אמרינן דהיה לו לישאל מקודם. אבל הכא יכול לומר שלא היה רצונו לשאול לחכם. מ״מ צ״ל כן. וכ״ש דא״ש טפי לדעת הפוסקים בי״ד סימן רל״ד סעיף כ״ג דאם קיים לה הבעל שוב אין החכם יכול להתיר. נמצא אם יאמר שקיים לה א״כ באמת אין החכם יכול להתירה בהיותה תחתיו וליכא קלקולא אלא שיאמר שישאל על הקמתו ויוכל החכם להתירה. אם כן ה״ל לישאל על הקמתו קודם גירושין דומיא דנדר הוא. ובזה א״ש מה שדקדקו המפרשים במתניתין דגיטין שם דנקט בסיפא במימרא דר״א בד״א שנדרה היא אבל בנדר הוא וכו׳ ולא נקט הכי במימרא דר״מ. ולפמ״ש א״ש דלר״מ אינו צריך לאשמעינן דמוכח מדבריו דבדידיה לא שייך קלקולא דמה לי שהיה לו לשאול על ההיקם קודם גירושין או על נדרה. מיהו אכתי דחוק קצת דנהי דקי״ל דנשאל על ההיקם. מ״מ דחוק לומר דבשביל זה ליכא קלקול. שאמר הבעל שקיים לה משום שהיה לו לשאול על ההיקם דאכתי יכול לומר שלא ידע הא דנשאלין על ההיקם ולפי תירוץ הרמב״ם והרשב״א ז״ל בנדר הוא דליכא קלקול. משום דאפילו נדר מכל הפירות אם לא יגרשה כיון שיגרשה שוב אין הנדר חל ואינו יכול להתיר אתי שפיר טפי ברווחא דליכא למיחש שמא קיים לה ולא היה יכול להפר. דאם כן כיון שקיים לה שוב אין חכם יכול להתיר כדעת הפוסקים הנ״ל ואין לחוש שישאל על ההיקם דכיון שגירשה וכבר עבר ההיקם שוב אין החכם יכול להתיר כמו בנדר הוא. ודוק. ועיין בסמוך:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ יהודה אומר: כל נדר שידעו בו רבים, שלפי הדין אין לו הפרה — לא יחזיר. וכל נדר שלא ידעו בו רבים, אלא היה בינו ובינה — יחזיר. ר׳ מאיר אומר: כל נדר שצריך חקירת חכם, כלומר, שאין הבעל יכול להפר אותו וצריך שהחכם ידקדק בדבר עד שימצא פתח להתיר אותו — לא יחזיר, שהרי יכול לטעון שאילו ידע שיש התרה לנדר כזה לא היה מגרשה, ונמצא מערער על הגט שנתן לה. ושאינו צריך חקירת חכם ויודע שיכול להפירו בעצמו — יחזיר. שאין לחשוש לקלקול, שהרי ידע שיכול לבטל הנדר, ובכל זאת גמר בלבו לגרשה.
Rabbi Yehuda says: With regard to any vow that is known by many people and therefore cannot be nullified, he may not remarry her. If it is not known by many people, but rather is a private matter between them, he may remarry her. Rabbi Meir says: Any vow that requires investigation by a halakhic authority, that is, the husband cannot nullify it himself and she needs a halakhic authority to analyze the vow carefully to find an opening that will permit its dissolution, he may not remarry her, for he can claim that had he known the vow could be dissolved he would never have divorced her, thereby undermining the bill of divorce. And with regard to a vow that does not require the investigation by a halakhic authority, which he knows he can nullify himself, he may remarry her. There is no concern that he might impair the bill of divorce, as he knew he could dissolve the vow and yet he chose to divorce her regardless.
רש״ישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) (רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר אֶחָד צָרִיךְ וְאֶחָד אֵינוֹ צָרִיךְ לֹא יַחֲזִיר) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לֹא אָסְרוּ צָרִיךְ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה דִּכְתִיב

Rabbi Elazar says: Both in the case of a vow that requires investigation by a halakhic authority and one that does not require it, he may not remarry her. Rabbi Elazar said in explanation of his view: They prohibited remarrying a woman who was bound by a vow that requires investigation by a halakhic authority only due to a vow that does not require such investigation. The Gemara explains the respective opinions: What is the reason for Rabbi Yehuda’s statement? As it is written:
רש״ישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לא אסרו צריך – חקירת חכם.
אלא מפני שאינו צריך – שהצריך חקירת חכם אין בו קלקול דלאו כל כמיניה לומר אילו הייתי יודע לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין אלא מפני מה אסרוהו מפני שאינו צריך דיכול הוא לכחש ולומר לא הייתי יודע שאני יכול להפר וגזרו האי אטו האי.
מאי טעמא דרבי יהודה – דאמר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה.
מאי טעמא דר׳ יהודה כו׳. ואיכא למידק למה לי לאתויי הך שקלא וטריא דרבי יהודה הכא בענין שמועתנו לייתי בקוצר פלוגתא דר״מ ורבי אלעזר וי״ל דלהכי מייתי האי טעמא לאורויי דפליגי רבי מאיר ורבי אלעזר באדם רוצה שתתבזה אשתו בב״ד דהוה אמינא דטעמייהו דרבי מאיר ור׳ אלעזר משום פריצותא שלא יהו בנות ישראל פרוצות ור׳ מאיר סבר דבנדר דצריך חקירת חכם איכא פריצותא טפי שנדרה נדר שלא יוכל הבעל להפר אלא צריך חכם להתיר ור׳ אלעזר סבר אדרבא איפכא מסתברא דבנדר שאין צריך חקירת חכם איכא פריצותא טפי דעיילה נפשה לאדורי נדר ענוי נפש או דברים שבינו לבינה ולכך יש לנו לקונסה טפי אבל נדרים דעלמא ליכא פריצותא כולי האי דעבידי למנדר ואפילו הכי אסרו מפני שאינו צריך פירוש קנסו צריך מפני שאינו צריך ומעתה אף רבי יהודה מצינן למימר דס״ל נדר שהודר ברבים יש לו הפרה ולהכי מחלק בין נדר שידעו בו רבים לנדר שלא ידעו בו רבים דהיכא דידעו בו רבים איכא פריצותא טפי אף על גב שיש לו הפרה אבל השתא ס״ל לתלמודא דאין לחלק בנדרים אלא היכא דנדרה נדר דאין לו הפרה ככל הנדרים ליכא פריצותא ולא קנסוה טפי אלא היכא דנדרה נדר שאין לו הפרה וע״כ ס״ל לרבי יהודה דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה והילכך אף ר״מ ור׳ אלעזר לא פליגי בטעמא דפריצותא אלא בטעמא דקלקולה ובהכי פליגי אי אדם רוצה שתתבזה אשתו בב״ד או לא כנ״ל.
ואם תשאל היכי מצינן למימר דטעמא דר׳ אלעזר משום פריצותא אי בצריך ליכא פריצותא אמאי גזר בה אטו אינו צריך. תשובתך איברא דבכל נודרת איכא פריצותא אלא דאין בה פריצותא כולי האי עד דקנסה שלא יחזיר אלא משום אינו צריך קנסינן בכל הנדרים דלא יחזיר:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ אלעזר אומר: אחד נדר הצריך חקירת חכם, ואחד שאינו צריך חקירה — לא יחזיר. אמר ר׳ אלעזר טעם לדבריו: לא אסרו להחזירה לאחר שנאסרה בנדר שצריך חקירת חכם אלא מפני נדר שאינו צריך. ומסבירים את השיטות: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ יהודה האומר כי כל נדר שידעו בו רבים, אין לו הפרה? — דכתיב [שנאמר]:
Rabbi Elazar says: Both in the case of a vow that requires investigation by a halakhic authority and one that does not require it, he may not remarry her. Rabbi Elazar said in explanation of his view: They prohibited remarrying a woman who was bound by a vow that requires investigation by a halakhic authority only due to a vow that does not require such investigation. The Gemara explains the respective opinions: What is the reason for Rabbi Yehuda’s statement? As it is written:
רש״ישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות עד: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה כתובות עד: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), הערוך על סדר הש"ס כתובות עד:, רש"י כתובות עד:, ראב"ן כתובות עד: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות כתובות עד:, רמב"ן כתובות עד: – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א כתובות עד: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות עד: – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות עד: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות עד:, מהרש"ל חכמת שלמה כתובות עד:, שיטה מקובצת כתובות עד:, מהרש"א חידושי הלכות כתובות עד:, פני יהושע כתובות עד:, הפלאה כתובות עד:, בירור הלכה כתובות עד:, פירוש הרב שטיינזלץ כתובות עד:, אסופת מאמרים כתובות עד:

Ketubot 74b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 74b, Collected from HeArukh Ketubot 74b, Rashi Ketubot 74b, Raavan Ketubot 74b, Tosafot Ketubot 74b, Ramban Ketubot 74b, Rashba Ketubot 74b, Raah Ketubot 74b, Meiri Ketubot 74b, Ritva Ketubot 74b, Maharshal Chokhmat Shelomo Ketubot 74b, Shitah Mekubetzet Ketubot 74b, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 74b, Penei Yehoshua Ketubot 74b, Haflaah Ketubot 74b, Beirur Halakhah Ketubot 74b, Steinsaltz Commentary Ketubot 74b, Collected Articles Ketubot 74b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144