המקדש בתנאי שאין עליה נדרים והתירתם
ציון א (עד, ב).
גמרא. תנו רבנן: הלכה אצל חכם והתירה - מקודשת, אצל רופא וריפא אותה - אינה מקודשת; מה בין חכם לרופא? חכם - עוקר את הנדר מעיקרו, ורופא - אינו מרפא אלא מכאן ולהבא. והתניא: אצל חכם והתירה, אצל רופא וריפא אותה - אינה מקודשת! אמר רבה: לא קשיא, הא רבי מאיר, הא רבי אלעזר; הא רבי מאיר, דאמר: אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין, הא רבי אלעזר, דאמר: אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין... רבא אמר: הכא באשה חשובה עסקינן, דאמר: לא ניחא לי דאיתסר בקרובותיה.
...קידשה על מנת שאין עליה נדרים, והיו עליה נדרים, והלכה אצל חכם והתיר לה - הרי זו מקודשת.
(רמב״ם אישות ז, ח)
היו עליה נדרים, והלכה אצל חכם והתירה - מקודשת, ואפילו היא אשה חשובה. במה דברים אמורים? שהתירה חכם קודם שנודעו לבעל, אבל אם נודעו לבעל קודם שהתירה - מיד נתבטלו הקידושין, ויש מי שאומר שאם היא אשה חשובה, אפילו אם מקודם שנודעו לבעל התירה חכם - היא ספק מקודשת. וכו׳.
(שו״ע אבן העזר לט, ב)
א. פסיקת ההלכה במחלוקת רבה ורבא.
הברייתא הראשונה בגמרא אומרת שהאשה שנתקדשה בתנאי שאין עליה נדרים, והיו עליה נדרים והתירם החכם - מקודשת, ואילו השניה אומרת שאינה מקודשת. רבה מיישב את הסתירה שהברייתא האומרת שהיא מקודשת היא לדעת רבי מאיר, הסובר שאדם מסכים שתתבזה אשתו בבית דין, והשניה היא לדעת רבי אלעזר, הסובר שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין. בדרך אחרת מיישב רבא, תלמידו של רבה, שהברייתא האומרת שאינה מקודשת עוסקת באשה חשובה, ואין הבעל רוצה בה כי אינו חפץ באשה נדרנית, אך מאידך גיסא אינו רוצה לגרשה כדי שלא יאסר בקרובותיה, ואילו הברייתא האומרת שהיא מקודשת עוסקת באשה שאינה חשובה.
הרמב״ם פוסק שאם התיר החכם את נדריה הרי היא מקודשת, ואינו מחלק בין אשה חשובה לבין אשה שאינה חשובה, משמע שפוסק כרבה וכדעת רבי מאיר. הר״ן (לה, א בדפי הרי״ף) כותב שלפי תירוצו של רבה יש לפסוק כרבי מאיר שמקודשת כיון שסתם משנה בגיטין (מה, ב) כדבריו שאדם מסכים שאשתו תתבזה בבית דין. הרא״ש (סי׳ יג) כותב שמסתבר להכריע כרבי מאיר מפני שיכולה להביא שלושה הדיוטות לביתה שיתירו את נדריה, ואין אדם מקפיד על ביזוי קל כזה.
המגיד משנה מסביר שהרמב״ם אינו פוסק כתירוצו של רבא מפני שהגמרא מקשה על דבריו. בעל יד דוד (על הרמב״ם, ח״ב דף קמח) מבאר שהרמב״ם פוסק כרבה משום שבירושלמי (ה״ו) מובא רק התירוץ שלו.
הרמב״ן כותב שיש ספק אצל הגאונים כמי לפסוק בכל מקום שנחלקו רבה ורבא, ולכן הוא מסיק שאשה חשובה מקודשת מספק, ושאינה חשובה מקודשת בודאי. הרא״ש והר״ן מסבירים שהספק הוא אם הכלל שהלכה כבתראי נאמר גם לגבי תלמיד במקום רבו.
הבית שמואל (סק״ו) והקרבן נתנאל (אות ת) מוכיחים מהרא״ש בכמה מקומות שפוסק כרבא אף כנגד רבה שהיה רבו. על כן הם מפרשים שהרא״ש שכותב כאן שבאשה חשובה יש להחמיר ולהצריכה גט אין זה אלא חשש לחומרא לדעת רבה, ואם תקבל קידושין משני - תהיה מקודשת לו מן התורה, בעוד שלפי הרמב״ן הרי אלה ספק קידושין. כך מסביר הבית שמואל גם את לשון הטור שכותב שאשה חשובה צריכה גט, בעוד שלגבי אשה שאינה חשובה הוא כותב שמקודשת. אולם הרמ״א בדרכי משה (סק״א) ובעל הפרישה מבינים שלדעת הטור צריכה גט מספק, ואם יקדשה אחר צריכה מספק גט משניהם. באוצר הפוסקים (סקי״ג, א) מובאת דעה לפיה אף הרא״ש סובר שצריכה גט מספק ולא רק לחומרא, שכן במקומות אחרים מסתפק הרא״ש אם הלכה כבתראי גם כשנחלקו תלמיד ורבו.
המאירי מביא דעה לפיה גם אשה שאינה חשובה אינה מקודשת על ידי התרת הנדר, משום שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין, כתירוצו של רבה וכדעת רבי אלעזר. בעל עצי ארזים (סק״ה) טוען שזו גם דעת הרי״ף שמשמיט את הדין של סוגייתנו ומביא רק את המשנה האומרת בסתם שאינה מקודשת, ומשמע אפילו אם התירה חכם. בטעם הדעה הזו הוא כותב שבסוגיה בגיטין
(מו, ב) מבואר שרבי יהודה סובר כרבי אלעזר, והלכה כרבי יהודה כנגד רבי מאיר.
השלחן ערוך כותב תחילה שבין חשובה ובין שאינה חשובה מקודשת, ומוסיף שיש מי שאומר שאם היא חשובה - הרי היא ספק מקודשת.
מלשון הגמרא והפוסקים משמע שאשה שאינה חשובה מקודשת קידושי ודאי, אולם הריא״ז (הלכה ג, ו, מובא בשלטי הגבורים לד, א בדפי הרי״ף) כותב שהלכה זו מסופקת, וצריכה גט מספק. הבית שמואל (שם) כותב שיתכן שהוא מסתפק אם התרת הנדר מועילה לאחר ידיעת הבעל, כמבואר בהמשך.
הרא״ש (בתוספותיו) כותב שלפי תירוצו של רבא אשה חשובה אינה מקודשת מפני שהבעל אינו חפץ באשה נדרנית - מסתבר שאשה שאינה חשובה צריכה גט מספק, מפני שאף אצלה יתכן שאינו חפץ בה למרות שהתירה את נדריה. על פי דבריו מסביר בעל ערוך השלחן (סעיף ט-יא) את ספקו של הריא״ז, שלגבי אשה שאינה חשובה הוא חושש לתירוצו של רבא לפיו מקודשת מספק, ולגבי אשה חשובה הספק הוא אם הלכה כרבה שמקודשת או כרבא שאינה מקודשת, ועל כן מסיק שלמעשה כל אשה מקודשת מספק.
בעל אבני מילואים (סק״ו) כותב שספקו של הריא״ז הוא מי נקראת אשה חשובה, וכדרך שמסתפק הרא״ש במסכת קידושין
(פ״א סי׳ א) מי נקרא אדם חשוב.
הסבר אחר כותב בעל בני אהובה (הלכה ט) שספקו של הריא״ז הוא לפי תירוצו של רבה, האם הלכה כרבי מאיר או כרבי אלעזר.
ג. התירה את נדריה לאחר שנודע לבעל.
התוספות (ד״ה חכם) כותבים שדוקא אם התירה את הנדרים לפני שנודע לבעל על קיומם מקודשת, אבל אם כבר נודע לו עליהם אינה מקודשת, ועל כן המשנה נוקטת בסתם שאם נמצאו עליה נדרים אינה מקודשת, ואינה מחלקת בין נדרים שניתן להתירם לבין אלה שאי אפשר להתירם. הטעם לכך הוא שכאשר נודע לבעל על הנדר הוא רוצה שיתבטלו הקידושין שמא לא ימצא היתר לנדר, ולאחר שהתבטלו הקידושין אין תועלת בהתרת החכם.
אולם הר״ן (שם) מוכיח מהירושלמי (שם) שאף אם התירה את נדרה לאחר שנודע לבעל חלים הקידושין למפרע, שכן מובאת שם מחלוקת אם זו שנמצאו עליה נדרים אסורה להנשא בלא גט שמא תתיר את נדרה לאחר שתנשא לאחר ויהיו בניה מהשני ממזרים, או שמותרת להנשא בלא גט אך מלמדים אותה שלא תתיר את נדרה, מכאן שגם לאחר שנודע לבעל ובטלו הקידושין יכולה להתיר את הנדר ותהיה מקודשת. הר״ן מוסיף שאמנם בסוגייתנו משמע כדברי התוספות, אך ראוי לחוש לדברי הירושלמי, וכן פוסקים הרמב״ן והרשב״א.
הרא״ה והריטב״א מבארים שסוגייתנו סוברת שהתרת הנדרים מועילה לקיים את הקידושין כל עוד לא התירוה בית הדין להנשא לאחר, אבל לאחר שהתירוה הרי זה כגט, ואם תתיר את נדריה לא יחולו הקידושין. עם זאת למעשה אף הם חוששים לדברי הירושלמי.
הרא״ש מחלק כדברי התוספות ויחד עם זאת מביא את דברי הירושלמי. הבית יוסף מסביר שכוונתו לומר שהירושלמי חולק על סברת התוספות. אולם הבית שמואל (ס״ק ד-ה) כותב שהרא״ש מבין שגם לפי הירושלמי לאחר שנודע לבעל אין התרת הנדר מועילה, והמחלוקת בירושלמי היא בכגון שעדיין לא נודע לבעל, אם חוששים שמא תתיר את נדריה ויתברר שמקודשת לראשון. הבית שמואל מוסיף שאמנם לפני שנודע לבעל יש בלאו הכי חשש שמא ימחל על התנאי כשיוודע לו ותהיה מקודשת למפרע, אך כיון שמן הסתם מקפיד על כך ולא ימחל - לכן בירושלמי נזכר רק החשש שמא תתיר את נדרה אצל החכם. אולם בעל ערוך השלחן (סעיף ז) טוען כנגדו שלא יתכן שיתירו לה להנשא על סמך ההנחה שלא ימחל כשישמע.
הרמב״ם כותב בסתם שמקודשת, וכותב המאירי שסובר שגם אם התירה את הנדרים לאחר ששמע עליהם הבעל - מקודשת, וכן פוסק המאירי עצמו.
השלחן ערוך בהלכה שלפנינו פוסק שלאחר שנודע לבעל אין התרה מועילה, אך בסעיף א מביא את הדעה המחמירה בירושלמי שאסורה להנשא בלא גט שמא תלך לחכם ויתיר לה את נדרה. אמנם לפי הסבר הבית שמואל אין זו סתירה, שהרי בירושלמי מדובר לפני שנודע לבעל, אך לפי הסבר הבית יוסף שדברי הירושלמי חולקים על סברת התוספות יוצא שבשלחן ערוך יש סתירה בין שני הסעיפים.
בעל ערוך השלחן (שם) מיישב שהשלחן ערוך חושש לדברי הירושלמי רק משום חומר דין קידושין, אף על פי שמעיקר הדין הוא מקבל את חילוק התוספות והרא״ש לפיו אין שום חשש לאחר שנודע לבעל על הנדרים.
בעל ספר המקנה (קו״א על השו״ע) מיישב שהחילוק של התוספות נחוץ רק לפי תירוצו של רבה כדי להסביר מדוע המשנה אינה מזכירה את הדין של הברייתא, אבל לפי תירוצו של רבא יש ליישב שהמשנה עוסקת באשה חשובה והברייתא עוסקת באשה שאינה חשובה, ובאשה חשובה אינה מקודשת גם אם עדיין לא נודע לו עליהם כשהתירה אותם. בכך מיושבת לשון השלחן ערוך ״ויש מי שאומר שאם היא אשה חשובה, אפילו אם מקודם שנודעו לבעל התירה חכם - היא ספק מקודשת״, ממנה משמע שלפי דעה זו גם אם התירה לאחר ידיעת הבעל הרי היא ספק מקודשת. גם את דברי הרא״ש הוא מיישב בדרך זו, שכיון שמסופק אם הלכה כרבה או כרבא הוא מביא גם את החילוק של התוספות, שנחוץ לפי תירוצו של רבה, וגם את דברי הירושלמי, שיש להם מקום לפי תירוצו של רבא.
לגבי החילוק של התוספות כותב בעל ספר המקנה שאין ידיעת הבעל כשלעצמה מונעת את האפשרות לקיים את הקידושין על ידי התרת הנדר אלא דוקא כשגילה דעתו שמקפיד, וכן כותבים הפני יהושע והאבני מילואים (סק״ג). בעל ערוך השלחן (שם) מוסיף שאם לא הקפיד - הרי הוא כמוחל על תנאו, ומקודשת אף ללא התרת הנדר.
היו בבעל או באשה מומים והתרפאו
ציון ב (עד, ב).
גמרא. תנו רבנן: הלכה אצל חכם והתירה - מקודשת, אצל רופא וריפא אותה - אינה מקודשת; מה בין חכם לרופא? חכם - עוקר את הנדר מעיקרו, ורופא - אינו מרפא אלא מכאן ולהבא... אי הכי, סיפא דקתני: אבל הוא שהלך אצל חכם והתירו, אצל רופא וריפא אותו - מקודשת, ליתני אינה מקודשת, ולימא: הכא באדם חשוב עסקינן, דאמרה לא ניחא לי דאיתסר בקריביה! איהי בכל דהו ניחא לה, כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו.
קידשה על מנת שאין בה מומין, והיו בה מומין, והלכה אצל רופא וריפא אותה - אינה מקודשת. אבל אם התנה האיש שאין עליו נדרים ושאין בו מומין, והיו עליו נדרים והיו בו מומין, והלך אצל חכם והתירו, אצל רופא וריפאו - הרי זו מקודשת, שאין לאיש גנאי במומין שכבר נרפאו, ואין האשה מקפדת על זאת.
(רמב״ם אישות ז, ט)
קידשה על מנת שאין בה מומין, והיו בה מומין, והלכה אצל רופא וריפא אותה - אינה מקודשת. אבל אם התנה האשה (על מנת) שאין בו מומין, והיו בו מומין והלך אצל רופא ורפאו - הרי זו מקודשת, שאין גנאי לאיש במומין שכבר נרפאו, והאשה אינה מקפדת על זאת.
(שו״ע אבן העזר לט, ו)
התוספות (ד״ה חכם) כותבים שהסיבה לכך שאם היו בה מומים והתרפאו בטלים הקידושין אינה משום הלשון שהתנה שאין בה מומים והתברר שבשעת הקידושין היו בה, שאם כן גם אם האשה התנתה שאין לבעל מומים והתברר שיש יתבטלו הקידושין ולא תועיל רפואה, אלא הסיבה היא שהבעל מקפיד גם לאחר שהתרפאה והאשה נמאסת בעיניו כשזוכר שהיו בה מומים, בעוד שהאשה אינה מקפידה על מומים שהיו בו והתרפאו.
לפי זה כותב בעל חכמת שלמה (על השו״ע) שדוקא במומים שפוסלים בנשים אינה מקודשת, אבל במומים אחרים שהתנה עליהם - מן הסתם לאחר שנתרפאה אינה נמאסת בעיניו ואינו מקפיד, והרי היא מקודשת. יתר על כן כותב בעל המקנה (קו״א על השו״ע ס״ד) שגם על המומים שהוסיפו בנשים על המומים הפוסלים בכהנים, כמבואר בגמרא (עה, א), אינו מקפיד לאחר שהתרפאה, ורק על המומים הפוסלים גם בכהנים אמרו שמקפיד עליהם אפילו אם התרפאה. עם זאת הוא מעיר שלא מצינו בפוסקים שחילקו בין סוגי המומים.
החלקת מחוקק (סק״י) והבית שמואל (סקי״ז) כותבים שאם היו בה מומים ונתרפאה לפני הקידושין - אין בכך כדי לבטל את הקידושין, שהרי לא התנה על כך, וכן כותב השיטה מקובצת בדעת התוספות. מדבריהם לומד בעל המקנה (שם ס״ו) שאם קידשה סתם ונמצאו עליה מומים בעת הקידושין והתרפאה - אין הקידושין בטלים, שמן הסתם אינו מקפיד לאחר שהתרפאו. כך הוא מדייק גם מלשון הרמב״ם והשלחן ערוך שכותבים את הדין רק לגבי המקדש בתנאי שאין בה מומים ולא לגבי המקדש בסתם. אולם בעל טיב קידושין (סקט״ו) מסתפק בכך, משום שמהתוספות
(לעיל עב, ב ד״ה על מנת) משמע שאינם מחלקים. בעל מלאת אבן (מובא באוצה״פ סקל״ג, ד) מוכיח שגם הרא״ש סובר שאם קידשה בסתם - מקודשת מספק, כמו בדין הרגיל של המקדש בסתם ונמצאו בה מומים. גם הרשב״א כותב בתשובה (ח״א, סי׳ אלף ריז) שאם קידשה סתם והיו בה מומים והתרפאה - מקודשת מספק, כשיטתו במי שלא התרפאה, ומסביר שכיון שבשעת הקידושין היה בה מום ובטלו הקידושין מספק - אין הרפואה מועילה לקיימם למפרע.
ג. התרפאה לפני שנודע המום לבעל.
החלקת מחוקק (שם) והבית שמואל (שם) כותבים שאף אם התרפאה לפני שנודע המום לבעל - אינה מקודשת, שהרי הברייתא מחלקת בין התרת נדרים לבין ריפוי מומים, ולפי מה שהתבאר התרת נדרים מועילה רק אם נעשתה לפני ידיעת הבעל, מכאן שריפוי מומים אינו מועיל אפילו באופן זה.
החלקת מחוקק (סקי״א) נוטה לומר שרפואה למומי הבעל מועילה לקיים את הקידושין אף לאחר שנודעו לאשה, כי אין אשה מקפידה אלא על מומים שאין להם רפואה. אולם הבית שמואל (שם) מסתפק בדבר, שכן מהגמרא יש מקום להוכיח שלאחר שנודעו המומים לאשה שוב אין ריפויים מועיל.
בעל טיב קידושין (סקי״ג) מכריע מסברה שאינה מקודשת, שכן אם רפואה מועילה אף אחרי ידיעתה - הרי תתעגן כל ימיה, שמא תמצא רפואה למומו ויתברר שהיא מקודשת לו.
ציון ג.
עיין בירור הלכה לגיטין מה, ב ציון ז.