ר׳ אליעזר אומר אפילו הכניסה לו מאה שפחה כופה לעשות בצמר כול׳4: אמר רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר׳ אליעזר:
דברי רבי אליעזר:
(1) 
דַּחֲוַור אַפֵּיהּ שְׁקַל בְּאֶצְבַּעְתֵּיהּ אַנַּח לֵיהּ בְּפוּמֵּיהּ א״ל אֲמַר לֵיהּ אַפְסַדְתְּ לִסְעוֹדְתָּא דְּמַלְכָּא אֲמַרוּ לֵיהּ אַמַּאי תִּיעְבֵּיד הָכִי אֲמַר לְהוּ מַאן דְּעָבֵיד הָכִי פְּסִיל לְמַאֲכַל דְּמַלְכָּא אֲמַרוּ לֵיהּ אַמַּאי אֲמַר לְהוּ דָּבָר אַחֵר חֲזַאי בֵּיהּ בְּדַקוּ וְלָא אַשְׁכַּחוּ שְׁקַל אֶצְבַּעְתֵּיהּ אַנַּח עֲלֵיהּ אֲמַר לְהוּ הָכָא מִי בָּדְקִיתוּ בְּדַקוּ אַשְׁכַּחוּ אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן מ״ט מַאי טַעְמָא סָמְכַתְּ אַנִּיסָּא אֲמַר לְהוּ חֲזַאי רוּחַ צָרַעַת דְּקָא פָרְחָה עִילָּוֵיהּ.:
דַּחֲוַור אַפֵּיהּ שְׁקַל בְּאֶצְבַּעְתֵּיהּ אַנַּח לֵיהּ בְּפוּמֵּיהּ face blanch because he craved the food, so he took some of the food with his finger and put it in Mar Zutra’s mouth. The chief butler said to him: You have spoiled the king’s meal, as now he will not eat from it. The king’s soldiers who were there said to him: Why did you do this? He said to them: The one who makes such awful dishes is the one who actually spoiled the king’s food. They said to him: Why do you say this? He said to them: I saw something else, i.e., a leprous infection, in this meat. They checked and didn’t find anything. He took his finger and placed it on the food and said to them: Did you check here? They then checked that spot and found the infection. The Sages said to Rav Ashi: What is the reason that you relied on a miracle and assumed that leprosy would in fact be found there? He said to them: I saw a leprous spirit hovering over the food and realized that it had this defect.
1. בפשתן: חסר בכ״י נ .
2. את: חסר ב-גטו , דפוסים.
3. את: חסר ב-גטו , דפוסים.
4. ר׳ אליעזר...לעשות בצמר כול׳: בדפוסים עד: ״הכניסה״.
5. קיסניתא: וכן גטו , כ״י נ , כבערוך (קסן ב׳). דפוסים: קיטנייתא .
6. הא אין מביאה לידי שיעמום: חסר בכ״י נ .
7. דחייש לזימה: גטו : ״דחייש לידי זמה״. חסר בכ״י נ .
8. לתלמוד: דפוסים: ללמוד .
9. הפועלים שתים בשבת: וכן גטו דפוסים : והפועלים שבת אחת . וכן בה״ג וברמב״ם פיהמ״ש. חסר בדפוס קושטא . כל הללו שבו וגרסו ״הפועלים שתים בשבת״, בסמוך אחרי ״העונה האמורה בתורה הטיילין בכל יום״.
10. העונה: דפוסים: עונה . וכן ברמב״ם פיהמ״ש.
11. והגמלין, והספנין: גטו : ״הגמלין, והספנין״. כ״י נ , דפוסים: ״הגמלים, הספנים״. כבה״ג וברמב״ם פיהמ״ש.
12. לששה: כ״י נ : ״לשלשה״ כבה״ג.
13. דהוא, דהוא קא: גטו : ״דאיהו קא, דאיהו קא״. כ״י נ : ״ההוא, דהוא״. דפוסים: דהוא, דהוא .
14. בדפוסים נוסף: דברי הכל .
דחוור אפיה – פניו זועפים שנתאוה למאכל.
א״ל – אטורנגא לרב אשי.
אפסדתא לסעודתא – לא יאכל המלך מעתה.
אמרו לו – שוטרי המלך אמאי תעביד הכי.
אמר להו – רב אשי.
דעביד הכי פסיל למיכל למלכא – העושה מאכל כזה אין ראוי שיאכל המלך מאכל מידו.
דבר אחר חזאי ביה – בשר של חזיר מצורע ובלשון לעז קורין לו שורשמי״ן.
שקל אצבעתיה – רב אשי שקל אצבעתיה דקפילא.
אנח עליה – על אחת החתיכות.
אנחיריה – לא גרסי׳.
הכא מי בדקיתו – כלומר בדקתם את חתיכה הזו.
בדקו אשכחו – נס נעשה לו.
דפרחה עילויה – דמר זוטרא.
1אמר רב מחלוקת במפרש אבל בסתם כו׳. כגון שנדר שלא ישמש מטתו שתי שבתות לב״ש או שבת אחת לב״ה דב״ה סברי שבת אחת היא שיכולה האשה להמתין בלא תשמיש שהרי אלו היתה נדה היתה יושבת בלא תשמיש ח׳ ימים הילכך תראה את עצמה כאילו היא נדה אבל ב׳ שבתות אינה יכולה להמתין שלא מצינו לה עת כזה שתשב בלא תשמיש כדי שתראה זו עצמה כאילו היא עומדת באותו העת. וא״ת הרי יולדת נקבה דיושבת שבועים בלא תשמיש וצריכה זו שתראה לעצמה כאילו יולדת נקבה. היינו טעמא דלא גמירי לה ב״ה מיולדת חדא דיולדת לאו מידי דשכיח בכל עידנא ומידי דשכיח שהוא הנודר ממידי דלא שכיח שהוא היולדת לא ילפינן. ועוד דהיולדת אגב צירים וחבלים וחלחלות ומכאובות שעברו עליה בשעת הלידה אינה מתאוה כל אותן הימים לתשמיש ולא יש בלבה אלא שלא תשמש לעולם משום הכי לא גמרי ב״ה מיולדת כי היכי דנגמר מיולדת נקבה שהיא מוספת על יולדת זכר אבל אם נדר סתם שלא ישמש מטתו ולא נתן לדבר קצבה כיון דסוף הדבר לגירושין הן עומדין אינה ממתנת כלום לפי שההמתנה אינה מועלת כלום ושמואל אמר אפילו בסתם נמי ימתין לב״ש ב׳ שבתות ולב״ה שבת אחת שמא ימצא פתח לנדרו.
2ואי קשיא לך מדקאמר שמא ימצא פתח לנדרו אלמא נדרא דיליה חייל על תשמיש המטה דהא הכא ליכא למימר דמשום דלא ציית לן לשמש מטתו הוא דיוצא אלא משום דחייל נדריה הוא דהא שמא ימצא פתח לנדרו קתני אלמא איהו קא מפייס לשמש מטתו ונדרא הוא דעכיב ליה ואילו אמרינן ליה זיל שמש דנדרך לא חייל הוה ציית לן ומשמש ואמאי חייל כיון דמשועבד לה לעונה לאו כל כמיניה דמפיק ליה לשיעבודא מיניה. יש להשיב דכי אמרינן דהיכא דמשועבד לה לא חייל נדריה הני מילי דלא מטיא ליה איהו הנאה מההוא מידי אבל תשמיש כיון דהנאה דיליה כהנאה דילה אי משמש אשתכח דקא מהני ממידי דאשתעבדא עליה דלא למעבדיה דהא לא אפשר ליה לפלוגי התשמיש הילכך חייל נדריה וראיה לזה הפירוש הא דאמרינן בפרק המדיר הנאת תשמישך עלי יפר לפי שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו אלמא אע״ג דמשועבד לה לתשמיש כיון דלאו מידי דאפשר לאתהנויי הוא בלא היא חייל נדרה וצריך הפרה וזה ראיה הוא לדברינו.
1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם הר״י מיגש.
2. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם הר״י מיגש.
אין כופין אותה לעמוד לפני אביו. כלומ׳, לשמש אביו. ולא ליתן תבן לפני בהמתו. כגון סוס המזויין ביצרו ושמא ירבענה, או יקלקלנה ברגליו, שכן דרך לבעט ברגליו, אבל לפני בקרו אין בו משום סכנה. ודוקא נתינת תבן, שהוא דבר מועט, אבל לעמוד לשמרו כל היום, ולהוליכו למרעה, אינו יכול לכופה.
(א-ז) גרסת רש״י ז״ל אינו כופה ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה ליתן לפני בקרו תבן פי׳ רש״י ז״ל בהמתו כמו סוסים שצוהלין ופורצים למזימה ושמא יביאה לידי רביעה אבל בקרו אין לחוש בכך. ואחרים פירשו דבהמתו היכא שעומדת לרכיבה אבל בבקרו כופה לפי שהיא עומדת לצרכי הבית כי רוב תבואות בכח שור וחייבת למרווח בו כי שיש בו חיי נפש ואיכא למידק מהא דתניא בפרק בתרא דנדרים נדרה שלא תתן תבן לפני בהמתו ולפני בקרו ואין צריך למחוק הגירסא דמשום דהמלאכות קטנות שאינו צריך לה כ״כ לא אלמו׳ לשעבודי׳ דלא תיחול נדר׳ וכההיא שאמרו נדרה שלא תארוג בגדי׳ לבני׳ לבנה תצא שלא בכתובת׳ מכ״מ חייל נדרא ומיהו התם שהצורך יותר גדול קנסוה רבנן בכתובתה מ״מ הכא לא קנסוה בכתובת׳ אלא כופה הבעל במשכון מזונותי׳ וכיוצא בו ונמצא ג׳ דינים בדבר דבמלאכ׳ גדול׳ והרגליות אם נדרה לא חייל נדרה וכדאמר׳ לעיל כופה ומניקתו ובשאר מלאכות קטנות חייל נדרה וכדאמרינן לעיל כופה ואם היא מלאכה הצריכה תצא בלא כתובה ואם לאו כופה הבעל בדברים אחרים.
גמ׳ האי פסיל למיכל מלכא אמרו כו׳ קמה ואמר לה כו׳ רשב״ג אומר אף המדיר כו׳ קיסנייתא דנדרשיר כצ״ל. ונ״ב הרי״ף גריס בגורייתא קיטנייתא ונדרשיר אבל בגירסת הערוך הוא קסנייתא וקאי אנדרשיר ומש״ה ראוי לגרום דנדרשיר והוא לשון שחוק של קוביות שקורין נדרש כן בערוך בערך קטן וקיסנייתא הוא מלשון קסמים שקורין (פריטשי״ן בל״א):
רש״י בד״ה דעבד האי פסיל למיכל מלכא כו׳ כצ״ל:
בד״ה דמיטללא דנדרשיר כו׳ כצ״ל:
וכתב הרא״ה ז״ל וז״ל חזאי רוח צרעת כו׳. ומכאן יש ללמוד שסכנה היא לו ודנין אותו כעוברה שהריחה דלא סוף דבר עוברה אלא אפי׳ איניש דעלמא ואורחא דמילתא נקט וכאן וכאן מאכילין אותו הקל הקל עד שתתיישב נפשו. ע״כ:
עד דזג כולה והיה בשרה צלול בלעז קליר״א שכן דרך בשרה מתנפח כגון אי לאו דחזיתיה דזיג בזוגא חיוורא בכיצד צולין. תוף שדי רקוק והשליכי חוץ. תוף רוק כדאמרן בערבי פסחים לא תף בהו רוקא. רש״י ז״ל במהדורא קמא:
ולא ליתן תבן לפני בקרו אבל כופין אותה ליתן תבן לפני בהמתו כך היה הגירסא בספרי ספרד ובהלכות הרי״ף ז״ל וז״ל לפני בקרו העומדת לחרוש או לחלב אינו כופה מפני שאין זה תשמיש גופו ממש אבל לתת לפני בהמתו אשר הוא רוכב עליה יכול לכופה שזה תשמיש גופו הוי וצורך גדול הוא לו ודוקא נתינת התבן שהוא נקל אבל שאר צרכי הבהמה דאית בהו טירחא לא ובספרי צרפת הגירסא בהפך ולא ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו ולפי גירסא זו כך צריך לפרש דלפני בקרו העומדת לחרישה או לחלב כופה אותה מפני שזה צורך גדול הוא לביתא אבל שאר הבהמות שאינם צורך כל כך לבית לא והגירסא הראשונה עיקר. תלמידי ה״ר יונה ז״ל:
ובמהדורא קמא כתב רש״י ז״ל וז״ל לא יתן תבן בפני בהמתו כמו סוס המזוין ביצרו ושמא ירבענה או יקלקלה ברגלו שכן דרך לבעט ברגליו. ליתן לפני בקרו ולא לעמוד ולשמרם ע״כ:
לכל הגירסאות איכא למידק מיה׳ דתניא בפרק בתרא דנדרים נדרה שלא תתן תבן לפני בקרו ולפני בהמתו כו׳. דאלמא לא משעבד׳ ליה דאי משעבדא ליה לבעל ליתן לפני בקרו אמאי אינו יכול להפר ואדרבה לא היה צריך להפר דכיון דמשעבדא ליה לא חייל נדרה. ותירצו בתוספות דכי משעבדא ליה לבעל ליתן לפני בהמתו או לפני בקרו ה״מ כשהכניסה לו ארבע שאינה עושה מלאכות אחרות הילכך עושה לו את אלו אבל בשלא הכניסה לו שפחות דיה במלאכות האחרות ואינה חייבת ליתן תבן לא לפני בהמתו ולא לפני בקרו. ואינו מחוור דארבע יושבת בקתדרא כל שכן שלא תתן תבן לפני בקרו אלא דברים של יחוד כדי לחבבה עליו ושמא במכנסת לו אחת ושתים אבל ארבע לא. אח״כ מצאתי שם בנדרים בשם ריב״א זצ״ל דהכא בשלא הכניסה לו שפחות אבל התם כשהכניסה לו והיינו דתניא בההיא שלא אציע מטתך ולא קתני שלא אופה ושלא אבשל לך משום דאפילו הכניסה לו כמה מוזגת לו את הכוס ומצעת לו מטה ואינה אופה ואינה מבשלת. הרשב״א ז״ל:
והריטב״א ז״ל כ׳ וז״ל יש גורסין ולא ליתן תבן לפני בקרו ואין צריך למחוק הגירסא משום דהא ממלאכות קטנות שאינו צריך לה כל כך לא אלמוה לשעבודיה בענין דלא תיחול לנדרה וכההיא שאמרו נדרה שלא תארוג בגדים לבנים לבנה תצא שלא בכתוב׳ מ״מ חיילא נדרה ומיהו התם שהצורך יותר גדול קנסוה בכתובה אבל הכא לא קנסוה בכתובה אלא כופה הבעל במשכון במזונותיה וכיוצא בו.
ונמצא שלשה דינין בדבר דבמלאכות הגדולות והרגילות אם נדרה לא חייל נדרה וכדאמרינן לעיל כופה ומניקתו ובשאר מלאכות קטנות לא חייל נדרה ואם היא המלאכה הצריכה תצא בלא כתובה ואם לאו כופה הבעל בדברים אחרים ע״כ. וכן תירץ רבינו יונה ז״ל שאף על פי שהיא משועבדת לו אפ״ה יחול האיסור דקונמות מפקיעין מידי שעבוד ואע״ג דאמרינן בעלמא דאלמוה רבנן לשעבודיה היינו במלאכות הגדולות השנויות במשנה או למלאכות הצריכות יותר אבל שעבוד נתינת התבן שהוא דבר נקל מאוד הקונם מפקיע אותו ולפי׳ אמרו שאין הבעל יכול להפר ע״כ. וכן תירץ הרא״ה ז״ל:
ומשרבט את השפתים יש מפרשים מתחדקות השפתים ונעשות כעין פגימות ובערוך פי׳ שנעשות נפוחות. וה״מ בכיתנא רומיתא כי אותו הפשתן טבעו לעשות זה ההיזק אבל בשאר מיני פשתן כופה אותה לטוות. תלמידי רבינו יונה ז״ל.
והא דדייקינן ממתניתין בצמר אין בפשתן לא הכי קאמר בצמר כופין בפשתן לפעמים אין כופין כגון בכיתנא רומיתא וכן כתבו בתוספות ז״ל:
בד״ה לא ליתן כו׳ ולא ליתן תבן לפני בקרו דשניהם כו׳ עכ״ל כך היה גירסת התוס׳ אבל הרי״ף גרס הכא היפך מפי׳ רש״י ועיין ברא״ש וגם שם במס׳ נדרים יש נוסחות שונות בזה ודו״ק:
בד״ה הלכה כר״א כו׳ אין זה אותו שהיה בימי ר״א עכ״ל דתרי רשב״ג הוו האחד הוא ר״ש בן ר״ג הזקן שנהרג בהרוגי מלכות והשני הוא ר״ש נכדו בן ר״ג דיבנה והוא אביו של רבי ודו״ק:
שקל באצבעתיה אנח ליה בפומיה כו׳. הלשון בפומיה דהוי סגי ליה להשיב נפשו בטעימה בעלמא ולא בא לתוך מעיו דאל״כ תקשי השתא בהמתן של צדיקים אין הקב״ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כ״ש כדפרכינן בכמה דוכתין ומשום סכנה התיר מיהת הטעימה ודקא״ל מ״ט סמכת אניסא כו׳ יש לפרש דהך סכנה להפסיד סעודת המלך היא יותר סכנה לרב אשי מסכנת מר זוטרא:
ד״א חזאי ביה כו׳ בפרש״י בשר חזיר מצורע כו׳. מלת ד״א נופל בכ״מ על החזיר ומסברא דלא פסיל לסעודת עובדי כוכבים משום בשר חזיר אלא משום דהוה מצורע דכן דרכו כדאמרינן פ׳ האיש מקדש עשרה קבין נגעים ירדו לעולם ט׳ נטלו חזירים כו׳ וק״ל:
האם האשה חייבת לטרוח בשביל בני הבית ואורחים
ציון א.
גמרא. דתניא: אינו כופה לא לעמוד לפני אביו ולא לעמוד לפני בנו.
...אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו.(רמב״ם אישות כא, ג)
...אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו, (ויש אומרים דוקא באינן סמוכין על שלחן בעלה).(שו״ע אבן העזר פ, ד)
בברייתא שבסוגייתנו נאמר שהבעל אינו יכול לכוף את אשתו לעמוד ולשרת את אביו ואת בנו, ומסתבר שהוא הדין שאינו כופה אותה לשרת את האורחים הבאים לביתם.
לעומת זאת בגמרא לעיל (סא, א) למדנו שכל עוד לא הכניסה לו ארבע שפחות חייבת להמשיך ולעשות חלק מן המלאכות משום שהבעל יכול לטעון שאין מי שיטרח בשביל ״ארחי ופרחי״, ומשמע שחייבת לטרוח גם בשביל האורחים.
הרשב״א (סא, א), הריטב״א (סא, א) והר״ן (כה, ב בדפי הרי״ף) מתרצים שלעיל מדובר על אורחים הסמוכים על שולחנם, בעוד שבברייתא שבסוגייתנו מדובר על אנשים שאינם סמוכים על שולחנם.
בדרך אחרת כותבים תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק לעיל במשנה), שלעולם אין האשה חייבת לעשות מלאכות עבור אנשים אחרים, ובסוגיה לעיל טענת הבעל היא שיש לו זכות להשתמש בשפחות שהאשה מכניסה לצורך אורחיו, וממילא נשארו מלאכות שהאשה עצמה צריכה לעשותן. הם מדייקים זאת גם מלשון המשנה (נט, ב) שאומרת שהאשה חייבת להציע לו את המיטה, ומשמע שאין עליה שום חיוב כזה כלפי אנשים אחרים.
אולם בבירור הלכה לעיל (סא, א ציון ה) התבאר שיש שמפרשים שהאשה חייבת בהצעת המיטה של כל בני הבית, ורק אם הכניסה הרבה שפחות נפטרת ממלאכה זו ומחוייבת בהצעת מיטתו של הבעל בלבד.
אכן לפי שיטה זו כותב המרדכי (סי׳ קפב) בשם רבינו ברוך שחייבת להציע גם את המיטות של האורחים.
הריטב״א (שם) מעלה אפשרות ליישב את הסתירה בין הסוגיות בדרך שונה, שחייבת לטרוח דוקא עבור האורחים שאינם קבועים ולא עבור בני הבית האחרים כמו אביו ובנו הנמצאים שם בקביעות.
הרמב״ם והמחבר בשלחן ערוך כותבים כדברי הברייתא שהאשה אינה חייבת לטרוח עבור אבי בעלה או בנו, ואינם מחלקים בין מי שסמוך על שולחנו לבין מי שאינו סמוך. אבל הרמ״א מוסיף את הדעה לפיה חייבת לשמש את הסמוכים על שולחנו.
החלקת מחוקק (סקי״ב) מעיר שאף המחייבים את האשה לטרוח עבור בני הבית הסמוכים על שולחן הבעל, אינם מחייבים אלא בעניה שלא הכניסה ארבע שפחות, שאת המלאכות שחייבת לעשות עבור בעלה חייבת לעשות גם עבור שאר בני הבית, בעוד שהרמ״א מביא את הדעה הזו בסעיף העוסק באשה עשירה שאינה חייבת אלא במלאכות של חיבה. אבל הבית שמואל (סק״ו) מסביר ששיטת הרמ״א מבוססת על שיטת הרמב״ם (עיין בירור הלכה שם), ולפיה בימי הגמרא החמירו לעומת הדין שבמשנה, ולכן גם מי שהכניסה הרבה שפחות חייבת במלאכת הצעת המיטה ובשימוש בפני בעלה ובפני כל הסמוכים על שולחנו.
גדרי החיוב של האשה להאכיל את בעלי החיים
ציון ב.
גמרא. דתניא: אינו כופה לא לעמוד לפני אביו ולא לעמוד לפני בנו ולא ליתן תבן לפני בהמתו, אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו.
...ונותנת תבן לפני בהמתו, אבל לא לפני בקרו...
אבל אם הכניסה לו שפחה אחת... ולא נותנת תבן לפני בהמתו. וכו׳.(רמב״ם אישות כא, ה-ו)
יש מלאכות שהאשה עושה לבעלה בזמן שהם עניים, ואלו הם... ונותנת תבן לפני בהמתו, אבל לא לפני בקרו...
הכניסה לו שפחה אחת... ולא נותנת תבן לפני בהמתו.(שו״ע אבן העזר פ, ו-ז)
א. גרסאות שונות בסוגייתנו ובסוגיה בנדרים.
בברייתא שבסוגייתנו נאמר, לפי הגרסה שלפנינו, שהבעל אינו יכול לכוף את אשתו לתת תבן לפני בהמתו אבל כופה אותה לתת תבן לפני בקרו.
רש״י מביא שני פירושים בהסבר החילוק בין בהמה לבין בקר. לפי הפירוש הראשון בהמתו היינו סוס וחמור הצוהלים לרביעה ויש חשש שהאשה תתפתה להם, מה שאין כן בבקר שאינו להוט אחר האשה, ולפי הפירוש השני בהמתו היינו הזכרים של כל בעלי החיים ובקרו היינו הנקבות.
הריטב״א מביא הסבר נוסף לפיו הבהמה עומדת לרכיבה והבקר עומד לצרכי הבית, והאשה מחוייבת רק במלאכות הנוגעות לבית.
לעומת זאת הרי״ף (כה, ב) גורס בברייתא להיפך, שהבעל אינו כופה את אשתו לתת תבן לפני בקרו אבל כופה אותה לתת תבן לפני בהמתו.
תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) מבארים את טעם החילוק לפי גרסה זו, שנותנת תבן לבהמה שהבעל רוכב עליה מפני שזה מתשמישי גופו וצורך גדול של הבעל, אבל אינה נותנת תבן לבקר העומד לחרישה ולחלב מפני שאין זה מתשמישי גופו של הבעל.
הרי״ד מסביר שהטרחה בטפול בבקר גדולה ויש בזה זילותא לאשה, מה שאין כן בבהמות שמשמשות לרכיבה כמו סוס וחמור.
הרשב״א והר״ן מקשים על שתי הגרסאות מהגמרא במסכת נדרים (דף פא, ב), שלפי גרסתם נאמר שם שאשה שנדרה שלא תיתן תבן לבהמה ולבקר - אין הבעל יכול להפר את הנדר מפני שהאשה אינה משועבדת לו לדברים אלה, ואילו בסוגייתנו למדנו שחייבת לתת לתבן לבקר או לבהמה.
אכן התוספות (ד״ה לא) מסיקים מכח הקושיה הזו שיש לגרוס גם בסוגייתנו שאינו כופה אותה לתת תבן לא לבהמתו ולא לבקרו, כפי שיוצא מהסוגיה בנדרים.
אולם לפי הגרסה שלפנינו במסכת נדרים, וכן גורסים הרמב״ן והריטב״א (שם), מדובר שם על אשה שנדרה שלא תיתן תבן לפני בהמתו ומים לפני בקרו, ולפי זה מתורצת הקושיה על רש״י שסובר שאינה נותנת תבן לבהמה אלא רק לבקר. אולם הרי״ף בנדרים (כה, א בדפיו) גורס שם שנדרה שלא תיתן תבן לבהמתו ולבקרו, וצריך אם כן להבין כיצד הדברים מתיישבים עם מה שלמדנו בסוגייתנו.
הרשב״א מביא תירוץ בשם התוספות שבסוגייתנו מדובר באשה שהכניסה שפחות, שכיון שפטורה מכל המלאכות אמרו שתתחייב במתן התבן לבהמות, ובנדרים מדובר באשה שלא הכניסה שפחות, שכיון שחייבת במלאכות אחרות לא חייבוה בנתינת תבן.
אולם הרשב״א עצמו דוחה הסבר זה בטענה שלא מסתבר שהאשה שהכניסה שפחות ופטורה מכל המלאכות תתחייב במלאכה כזו, שהרי לא חייבוה אלא במלאכות המביאות לחיבה.
על כן מעדיף הרשב״א את תירוץ התוספות בנדרים (שם ד״ה שלא) שמחלקים בין הסוגיות להיפך, שבסוגייתנו מדובר באשה שלא הכניסה שפחות, והיא חייבת גם בנתינת התבן, בעוד שבנדרים מדובר באשה שהכניסה שפחות, והיא נפטרת גם ממלאכה זו. בדרך זו מתרצים הרא״ש (נדרים שם) והר״ן (בסוגייתנו ובנדרים).
הרא״ה, הריטב״א והנמוקי יוסף מתרצים בדרך שונה, שאמנם האשה חייבת בנתינת התבן, כפי שנאמר בסוגייתנו, אך כיון שזה אינו עיקר שעבודה לבעל - אין הבעל יכול להפר אם נדרה שלא תיתן.
ב. שיטת ההלכה.
הרמב״ם כותב בהלכה שלפנינו שהאשה חייבת לתת תבן לבהמה ולא לבקר, דהיינו כגרסת הרי״ף בסוגייתנו.
בהלכות נדרים (יב, יא) הרמב״ם כותב שאשה שנדרה שלא תיתן מים לפני בהמתו ותבן לפני בקרו - נדרה קיים והבעל אינו יכול להפר. הכסף משנה מבאר שזו גרסתו במסכת נדרים, ולפיה יוצא שאם נדרה שלא תיתן תבן לבהמתו - נדרה אינו קיים משום שמשועבדת לכך.
השלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם שנותנת תבן לפני בהמתו ולא לפני בקרו, וגם בהלכות נדרים (יו״ד סי׳ רלד, עב) הוא כותב כרמב״ם שהבעל אינו יכול להפר את הנדר שהאשה שלא תיתן תבן לבקרו.
בדברי הרמב״ם והשלחן ערוך מבואר שהחיוב לתת תבן לבהמתו חל רק על מי שלא הכניסה שום שפחה, אבל אם הכניסה אפילו שפחה אחת - נפטרת ממלאכה זו, ועיין בירור הלכה לעיל נט, ב ציון ו-ט.
המלאכה שהאשה עושה בצמר ובפשתן
ציון ג.
משנה (נט, ב) ועושה בצמר.
גמרא. בצמר - אין, בפשתים - לא. מתניתין מני? רבי יהודה היא, דתניא:... רבי יהודה אומר: אף אינו כופה לעשות בפשתן, מפני שפשתן מסריח את הפה ומשרבט את השפתים, והני מילי בכיתנא רומאה.
מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה, ומה היא עושה לו? הכל כמנהג המדינה. מקום שדרכן לארוג - אורגת, לרקום - רוקמת, לטוות צמר או פשתים - טווה, ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו - אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד, שהפשתן מזיק את הפה ואת השפתים, והטווי היא המלאכה המיוחדת לנשים, שנאמר: ״וכל אשה חכמת לב בידיה טוו...״.(רמב״ם אישות כא, א)
מעשה ידיה לבעלה, כיצד? הכל כמנהג המדינה. מקום שדרכן לארוג - אורגת, לרקום - רוקמת, לטוות צמר או פשתים - טווה, ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו - אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד.(שו״ע אבן העזר פ, א)
הגמרא מסיקה שרבי יהודה פוטר את האשה מלעשות בפשתן רק בסוג של ״כיתנא רומאה״, והתוספות (ד״ה וה״מ) כותבים שגם הדיוק של הגמרא מהמשנה, שכופה אותה לעשות בצמר ולא בפשתן, מתפרש באותה דרך, שרק בפשתן רומי אינו כופה אותה. כך פוסקים להלכה הרי״ף (כה, ב בדפיו), הרא״ש (סי׳ כו), הריא״ז (הלכה ג, יא) והטור.
הרמב״ם כותב שבמקום שנהגו שטווה בצמר ובפשתן הרי היא חייבת, ובמקום שאין נוהגים הבעל יכול לכופה לטוות בצמר, אבל לא בפשתן.
הכסף משנה מקשה מדוע הרמב״ם אינו מחלק בין כיתנא רומאה לבין שאר הסוגים, ומתרץ שאולי מכיון שאין אנו בקיאים מהו פשתן רומי - סובר הרמב״ם שמספק מקילים על האשה ופוטרים אותה ממלאכה בכל סוגי הפשתן.
החלקת מחוקק (סק״א) מסביר בדרך שונה, שהרמב״ם חולק על התוספות ומפרש שהגמרא שמדייקת מהמשנה שאינו כופה אותה לעשות בפשתן מתכוונת לכל סוגי הפשתן, שכיון שיש סוג אחד של פשתן שמזיק מאד - לא חילקו חכמים.
בעל חסדי דוד (על התוספתא פרק ה, ג) מבאר שהרמב״ם מפרש שכוונת הגמרא שאומרת ״והני מילי בכיתנא רומאה״ לומר שאינה עושה אפילו בסוג הזה שהוא המשובח מכולם, אך הוא הדין שאינה עושה בשום סוג של פשתן, כפי שיוצא בפשטות מלשון המשנה.
בעל מעשה רקח מבאר שהרמב״ם מסתמך על הירושלמי (הלכה ו), שם נאמר שהבעל כופה את אשתו לעשות בצמר ולא בפשתן מפני שמזיק לשפתים, ומשמע שהכוונה לכל סוגי הפשתן ולא רק לכיתנא רומאה.
איזו היא בטלה שצריך להרחיק ממנה את האשה
משנה (נט, ב). הכניסה לו שפחה אחת... ארבע - יושבת בקתדרא. רבי אליעזר אומר: אפילו הכניסה לו מאה שפחות - כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זימה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה - יוציא ויתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי שעמום.
גמרא. אמר רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה: הלכה כרבי אליעזר... רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו׳; היינו תנא קמא! איכא בינייהו דמיטללא בגורייתא, קיטנייתא ונדרשיר.
...היה לו ולה ממון הרבה, אפילו היו להן כמה שפחות - אינה יושבת לבטלה בלא מלאכה, שהבטלה מביאה לידי זמה...
המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה כלל - יוציא ויתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי זמה. וכו׳.(רמב״ם אישות כא, ב-ג ואבן העזר פ, ב-ג)
רב מלכיו פוסק כרבי אליעזר שאפילו הכניסה לו מאה שפחות צריכה לעשות בצמר, כדי שלא תבוא לידי בטלה.
הגמרא שואלת על רבן שמעון בן גמליאל מה בא לחדש לעומת דברי המשנה הקודמים, ורש״י מסביר שהשאלה היא מה החידוש בדבריו שהבטלה מביאה לידי שעמום לעומת דברי רבי אליעזר שהבטלה מביאה לידי זימה.
הגמרא מתרצת ״דמיטללא בגורייתא קיטנייתא ונדרשיר״, ורש״י מסביר שמשחקת בכלבים וכדומה, באופן שלפי רבן שמעון בן גמליאל שחושש שתבוא לידי שעמום אין חשש, שהרי מעסיקה את עצמה בעניני שחוק, אך לרבי אליעזר שחושש שתבוא לידי זימה עדיין החשש קיים.
על פי זה כותב הרי״ף (כה, ב) שכיון שההלכה נפסקה כרבי אליעזר יש להקפיד שתהיה עסוקה במלאכה ממש כדי שלא תבוא לידי זימה. הר״ן והמאירי מוסיפים שהמדיר את אשתו ממלאכה, אף על פי שהיא רשאית לטייל עם כלבים - יוצא ויתן כתובה, כיון שחוששים שתבוא לידי זימה.
גם התוספות (ד״ה הלכה) מבינים שמשמעות הפסיקה כרבי אליעזר היא שאין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ולכן הם מקשים מדוע לא מתחשבים כאן בכלל שכל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו. הם מתרצים שרבן שמעון בן גמליאל שבמשנתנו אינו אביו של רבי, שעליו נאמר הכלל, אלא רבן שמעון בן גמליאל אחר.
לעומת זאת הרא״ש (סי׳ כז) כותב שאין להוכיח מפסיקת הגמרא כרבי אליעזר שאין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, משום שניתן לפרש שהלכה כרבי אליעזר רק במחלוקתו עם תנא קמא שאמר שהאשה יכולה לשבת בקתדרא, אבל במחלוקתו עם רבן שמעון בן גמליאל חל הכלל הרגיל שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאינו חושש שתבוא לידי זימה אלא רק לידי שעמום.
יש להעיר שהכלל שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל אינו מוסכם על כל הפוסקים, ועיין על כך בבירור הלכה למסכת ברכות (דף טז, ב ציון ג) ולמסכת בבא מציעא (דף קא, ב ציון ב), ובאנציקלופדיה תלמודית (ערך הלכה פרק יט).
הבית שמואל (סק״ה) כותב שגם הרא״ש אינו חולק על הרי״ף לדינא אלא רק דוחה את הראיה שהרי״ף מביא מן הגמרא לפסיקה כרבי אליעזר. אולם תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) מפרשים בשם רבני צרפת כמו הרא״ש ופוסקים כרבן שמעון בן גמליאל שאין חוששים מפני הזימה אלא רק מפני השעמום, שלא כדעת הרי״ף. גם הגר״א (סק״י) כותב שהרא״ש חולק על הרי״ף.
הריטב״א כותב שמסתבר שאין כלל מחלוקת בין רבי אליעזר לבין רבן שמעון בן גמליאל. הוא מסביר שרבי אליעזר העוסק בכפיית האשה לעשות מלאכה מזכיר את טענת הבעל שחושש שתבוא לידי זימה, בעוד שרבן שמעון בן גמליאל העוסק במדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה, והיא רוצה לכוף אותו לגרשה, מזכיר את טענת האשה שהבטלה עלולה להביא אותה לידי שעמום. אמנם הגמרא אומרת שיש הבדל בין רבן שמעון בן גמליאל לבין רבי אליעזר, אבל אין כוונתה לומר שיש ביניהם מחלוקת לדינא, אלא רק להסביר את הנוסח השונה של כל אחד.
הרמב״ם והשלחן ערוך נוקטים בלשונו של רבי אליעזר שהבטלה מביאה לידי זימה בין לגבי אשה שהכניסה הרבה שפחות ובין לגבי המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה, מכאן שפוסקים כרי״ף שהלכה כרבי אליעזר במחלוקתו עם תנא קמא וגם במחלוקתו עם רבן שמעון בן גמליאל.
המדיר את אשתו מתשמיש המיטה
ציון ד.ה.
משנה. המדיר את אשתו מתשמיש המטה, בית שמאי אומרים: שתי שבתות, בית הלל אומרים: שבת אחת.
גמרא. אמר רב: מחלוקת במפרש, אבל בסתם - דברי הכל יוציא לאלתר ויתן כתובה, ושמואל אמר: אפילו בסתם נמי ימתין, שמא ימצא פתח לנדרו.
המדיר את אשתו מתשמיש המטה, שבת אחת - ממתינין לו, יתר על כן - יוציא ויתן כתובה או יפר נדרו, וכו׳.(רמב״ם אישות יד, ו)
המדיר את אשתו מתשמיש המטה, בין שהדירה סתם או שבעה ימים או יותר - יקיים שבעה ימים ואחר כך יוציא ויתן כתובתה, וכו׳.(שו״ע אבן העזר עו, ט)
המדיר את אשתו משתמיש המטה, שאמר ׳קונם תשמישך עלי׳ - יקיים אותה שבעה ימים, בין שהדירה בפירוש לשבעה ימים או יותר, או שהדירה סתם, ולאחר שבעה ימים יוציא ויתן כתובתה.(שו״ע יורה דעה רלה, א)
א. ביאור דברי המשנה.
רש״י (ד״ה ב״ש) מפרש שמדובר במשנה על משך הזמן שהדירה, שלפי בית שמאי אם הדירה לשתי שבתות תמתין ואם ליותר יוציא ויתן כתובה, ולפי בית הלל אם הדירה ליותר משבוע יוציא ויתן כתובה.
הריטב״א מקשה על פירושו שאם כבר במשנה נאמר במפורש שאם הדירה לזמן של יותר משבוע לבית הלל או יותר משבועיים לבית שמאי יוציא ויתן כתובה - כל שכן שכך הדין כשהדירה סתם, שהרי המשמעות הפשוטה של דבריו היא שמדירה לעולם, וכיצד אם כן שמואל בגמרא אומר שאפילו בסתם ימתין שבוע או שבועיים שמא ימצא פתח לנדרו.
אולם השיטה מקובצת מבאר שלדעת רש״י כשהדירה לזמן של יותר משבוע או שבועיים אין להניח שימצא בתוך הזמן הזה פתח לנדרו, כיון שמלכתחילה דעתו היתה שתמתין במשך כל הזמן הזה, ולכן יוציא מיד. לעומת זאת כשנדר סתם יש להניח שלא התכוון להדירה לעולם, ולכן שמואל סובר שימתין שבוע שמא ימצא פתח לנדרו. נמצא לפי הסברו שלדעת שמואל אליבא דבית הלל, אם הדירה לזמן של יותר משבוע - יוציא מיד, ואם הדירה סתם - ימתין שבוע, ואם לא ימצא פתח - יוציא. גם רבינו יונה (מובא בשטמ״ק) מפרש כפירוש זה, וכן עולה מדברי הרשב״א בסוגיה להלן (עא, א).
הריטב״א עצמו מפרש שבמשנה אין מדובר על הזמן שהדירה אלא על זמן ההמתנה, ועל הזמן שהדירה נחלקו רב ושמואל בגמרא, שרב מפרש שמדובר רק על מי שהדירה לזמן, אפילו לזמן מרובה, שכיון שגילה דעתו שרוצה לחזור אליה תמתין שמא ימצא פתח לנדרו, אבל אם הדירה סתם וגילה דעתו ששונא אותה - אין סיכוי שימצא פתח לנדרו ולכן יוציא מיד, ושמואל מפרש שמדובר גם על מי שהדירה סתם, שימתין שמא יסור כעסו וימצא פתח לנדרו. נמצא שלפי שיטתו לדעת שמואל ימתין שבוע בין אם הדירה סתם ובין אם הדירה לזמן של יותר משבוע, ורק אם לא מצא פתח לנדרו - יוציא.
כשיטה זו עולה מדברי הרא״ה בחידושיו להלן (עא, א) בקשר למשנה להלן (ע, א) המובאת בסוגייתנו, העוסקת במדיר את אשתו מליהנות לו, שגם עליה נחלקו רב ושמואל אם יש חילוק בין מפרש לבין נודר סתם.
המאירי מפרש שלדעת רב יוציא מיד בין כשהדירה סתם ובין כשהדירה ליותר משבוע, ולדעת שמואל בין בזה ובין בזה ימתין שמא ימצא פתח לנדרו בתוך שבוע.
הרי״ף (כו, א) והרא״ש (סי׳ כח) פוסקים כשמואל. המאירי (ע, א) כותב שאף על פי שהלכה כרב באיסורי - כאן הסכימו רוב הפוסקים לפסוק כשמואל, ועוד שיש משמעות לפסיקה זו גם לגבי הכתובה שהיא בגדר דיני שבהם הלכה כשמואל. מלבד זה הוא כותב שכך משמע בגמרא להלן (עא, א) שנושאת ונותנת בתירוץ המשנה לפי שיטתו של שמואל.
הרמב״ם כותב ״שבת אחת - ממתינין לו, יתר על כן - יוציא ויתן כתובה״, ומלשונו משמע שמפרש כרש״י שמדובר על משך הזמן שהדירה, שאם הדירה לשבוע - ממתינים לו, ואם ליותר - יוציא ויתן כתובה. אולם מלשונו בהלכה העוסקת במדיר את אשתו מליהנות לו (פרק יב, כג) משמע שהוא מפרש כריטב״א שמדובר על זמן ההמתנה, ופוסק כשמואל שבין אם פירש זמן ובין אם סתם ממתינים לו. המגיד משנה מסביר שבהלכה שלפנינו הרמב״ם סמך על מה שכתב בהלכה הקודמת, ולכן כותב בסתם שממתינים לו, וכוונתו גם למי שהדיר את אשתו מבלי לקבוע זמן.
הטור והשלחן ערוך כותבים במפורש שממתינים לו שבוע בין כשהדירה סתם ובין כשהדירה בפירוש לשבוע או ליותר.
ב. בזמן הזה.
בגמרא מבואר שבית הלל שסוברים שממתין לה שבוע לומדים זאת מנידה, שאסורה לבעלה במשך שבעה ימים. הקרבן נתנאל (אות ל) כותב על פי זה שאפשר שבימינו, שכל אשה סופרת שבעה נקיים לאחר שעברו חמשה ימים מתחילת ראייתה - אינו חייב להוציאה עד שנים עשר יום, שזהו משך זמן האיסור בדרך כלל.
בעל אבני משפט (סק״ב) חולק עליו וטוען שהלימוד מנידה הוא שעד שבעה ימים נחשבת כמי שיש לה פת בסלה, ואם לא ימצא פתח לנדרו תוך שבעה ימים אין לה פת בסלה וחייב להוציאה אף לפי המנהג בימינו.
דרך ההתנהגות כשהאשה מוחלת על עונתה
ציון ו (סא, ב).
משנה. התלמידים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות שלשים יום.
גמרא. ברשות כמה? כמה דבעי. אורחא דמילתא כמה? אמר רב: חדש כאן וחדש בבית, שנאמר ״לכל דברי המחלקות הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה...״, ורבי יוחנן אמר: חדש כאן ושנים בביתו, שנאמר ״חדש יהיו בלבנון שנים חדשים בביתו...״.
האשה שהרשת את בעלה אחר הנישואין שימנע עונתה - הרי זה מותר. במה דברים אמורים? בשהיו לו בנים, שכבר קיים מצות פריה ורביה, אבל אם לא קיים - חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים, מפני שהיא מצות עשה של תורה, שנאמר ״פרו ורבו״.(רמב״ם אישות טו, א ואבן העזר עו, ו)
א. אימתי המחילה מועילה.
הגמרא אומרת שהתלמידים יכולים לצאת ברשות ככל שירצו, ויוצא שמחילת האשה מועילה לפטור את הבעל מחיוב עונה.
הלחם משנה מקשה על הרמב״ם שבהלכה שלפנינו פוסק כפי שיוצא מסוגייתנו שהמחילה מועילה, בעוד שבפרק יב, ו הוא פוסק על פי הסוגיה לעיל (נו, א) שתנאו קיים רק בדבר שבממון, כגון כשמתנה שלא יהיו לה שאר וכסות, אך לא כשמתנה על העונה שאינה דבר שבממון ועליה אין המחילה מועילה.
הלחם משנה מתרץ תחילה שהמחילה מועילה על העונה רק לאחר הנישואין, ואינה מועילה בדרך של תנאי במעשה הקידושין. עיין עוד בבירור הלכה (שם ציון ח) שיש תירוצים נוספים לקושיה. מלבד זה עיין שם שיש שסוברים שגם עונה נחשבת דבר שבממון שהתנאי עליה קיים, ומסתמכים על הירושלמי (ב״מ ז, ז) שאינו מחלק בין שאר וכסות לבין עונה.
ב. אורחא דמילתא כמה.
לאחר שהגמרא אומרת שברשות האשה יכולים לצאת כרצונם, היא שואלת ״אורחא דמילתא בכמה״, ומבאר רש״י שהשאלה היא לכמה זמן הרי זה דרך ארץ שיצא ולא ישא עליו חטא, ואפילו ברשות.
על כך נחלקו רב, שאומר שיוצא לחודש ונמצא בבית במשך חודש, ורבי יוחנן, שאומר שיוצא לחודש ונמצא בבית במשך חדשיים.
התוספות (ד״ה אלא) מקשים מן המעשים המובאים להלן (סב, ב) בתלמידי חכמים שהלכו מביתם לתקופות ארוכות לצורך תלמוד תורה, ולא מסתבר שכל אלה נהגו שלא כראוי.
בישוב הקושיה נאמרו מספר תירוצים. ר״י (בתוספות) מתרץ שבסוגייתנו מדובר רק על פועלים ולא על תלמידים, ולתלמידים מותר לצאת אף לתקופות ארוכות.
הראב״ד (מובא ברא״ש סי׳ כט) כותב בדומה לכך שהחכמים שיצאו לתקופות ארוכות תורתם היתה אומנותם ולכן לא היו צריכים להקפיד על מנהג דרך ארץ. עם זאת נראה שלדעתו סתם תלמידים שאין תורתם אומנותם צריכים להקפיד על הסדר האמור בסוגייתנו, ובזה חולק על ר״י שסובר שרק הפועלים צריכים להקפיד על כך.
התוספות עצמם מתרצים בתחילת דבריהם שאותם חכמים לא היו זקוקים לפתות את נשותיהם מפני שהן עצמן היו שמחות שבעליהן הולכים ללמוד תורה, ומתחילה נישאו להם על דעת זה שילכו ללמוד תורה.
הרשב״א (בהסבר אחד) ורבינו קרשקש מבארים שבסוגייתנו מדובר על יציאה ברשות שניתנת לאחר הנישואין, בעוד שלהלן מדובר על תלמידי חכמים שעשו תנאי עם נשותיהם עוד לפני הנישואין, ונתרצו להינשא על דעת התנאי.
הרא״ה כותב בדרך שונה שסוגייתנו עוסקת במי שאשתו נתנה לו רשות אך לא פירש לכמה זמן, אבל מי שאשתו נתנה לו רשות מפורשת רשאי לצאת אף לזמן ממושך.
הנמוקי יוסף מבאר שבסוגייתנו מדובר על מי שיוצא ללמוד ללא רשות, והגמרא מגדירה אותו כיוצא ברשות מפני שיש להניח שאשתו אינה מקפידה על יציאה לזמן מוגבל, כשיוצא לחודש ושהה בביתו חודש או חדשיים.
מדברי רש״י (ד״ה שאני) מוכח שאינו מפרש כר״י שמדובר בסוגייתנו רק על פועלים, שכן הוא כותב בהסבר דברי הגמרא בהמשך ״שאני התם דאית ליה הרווחה״, שאין ללמוד מעבודת המלך לתלמידי חכמים שאין להם הרווחה ותועלת חמרית מן היציאה. אכן התוספות מקשים על פירוש ר״י מדברי הגמרא האלה, מהם עולה שבסוגייתנו מדובר על מי שאין לו רווח מהיציאה, ומתרצים שאמנם גם בסוגייתנו יש לפועלים רווח מן היציאה, אלא שבעבודת המלך יש רווח גדול במיוחד.
פירוש שונה לגמרי מובא בתוספות שאנץ ובתוספות הרא״ש, ששאלת הגמרא בסוגייתנו נוגעת לאלה שעוסקים במלאכה בבתיהם ואינם נמנים עם בעלי המלאכה המפורטים במשנה. לגביהם נחלקו רב ורבי יוחנן אם יכולים לצאת שלא ברשות נשותיהם כששוהים בביתם חודש רצוף או דוקא כששוהים חדשיים.
הר״ש משאנץ והרא״ש עצמם נוטים יותר לקבל את פירוש רש״י מפני שכפירושו משמע בירושלמי (הלכה ז), שם מובאת המחלוקת של רב ורבי יוחנן לגבי תלמידים שיוצאים מביתם ברשות האשה, וזו ראיה גם כנגד פירוש ר״י שמחלוקת רב ורבי יוחנן היא רק על פועלים.
הרמב״ם ומחבר השלחן ערוך אינם מזכירים כלל את מה שיוצא מדברי רב ורבי יוחנן בסוגייתנו, אולי מפני שסוברים שאין זו הלכה פסוקה אלא רק עצה טובה.
לעומת זאת הרמ״א (בסעיף ה) כותב לגבי מי שיוצא לסחורה שאפילו אם נותנת לו רשות אין לו להתאחר אלא חודש בחוץ וחודש בביתו, דהיינו כדברי רב בגמרא.
מאידך גיסא, בהמשך ההלכה הרמ״א כותב שתלמיד חכם יכול ללכת ככל שאשתו נותנת לו רשות. מלשונו משמע שמסתמך על תירוץ הראב״ד, שכן בלשון זו מובאים דבריו בטור, אך הגר״א (סק״ד) מעיר שהרמ״א אינו מפרש שמדובר דוקא על תלמיד חכם שתורתו אומנותו. הבית שמואל (סקי״א) כותב שהרמ״א אינו מצריך את התנאי הזה, מפני שלהלכה תלמידי חכמים יוצאים שלא ברשות אף לשנתיים ושלש שנים, כמבואר בבירור הלכה להלן (סב, ב ציון ג), ועל כן ברשות יכולים לצאת ככל שירצו.
פסיקת הרמ״א שיוצא לחודש וחוזר לחודש מבוססת על דברי הרא״ש הכותב שכיון שמדובר על ענין שמוגדר כאורחא דמילתא - ניתן להקל כדעת רב על אף שבדרך כלל הלכה כרבי יוחנן. אולם הרא״ש מביא גם את דעת הרמ״ה שפוסק כרבי יוחנן, וכן עולה מדברי הריא״ז (הלכה ד, י) שכותב שמן הראוי שהאשה תרשה לבעלה להיות חודש אחד בבית רבו וחדשיים בביתם.
עיין עוד בבירור הלכה להלן (שם) בענין תלמידי חכמים שיוצאים מן הבית לזמן ארוך ברשות ושלא ברשות.
ג. כשלא קיים מצוות פרו ורבו.
בדברי הרמב״ם מבואר שיש תוקף למחילה של האשה על עונתה רק אם קיים מצות פרייה ורבייה, אבל אם לא קיים אין המחילה מועילה לו לבטל את המצוה שמחויב בה.
המגיד משנה מבאר שלדעת הרמב״ם מצות פרייה ורבייה ומצות עונה הן שתי מצוות נפרדות, אך כשחייב במצות פרייה ורבייה צריך לקיימה בזמנים הקבועים למצות עונה.
הנצי״ב בהעמק שאלה (שאילתא קסה, א) כותב שמדברי הרמב״ם מוכח שסובר שקיום מצות פרייה ורבייה הוא רק על ידי אשה שלקחה בחופה וקידושין, וחולק על הרא״ש (ס״א סי׳ יב) שכותב שיכול לקיימה עם פילגש, וכשאין לו פילגש אולי חייב לפקוד את אשתו כפי כוחו בלי קשר לזמנים שנקבעו למצות עונה.
הבית שמואל (סי׳ א סק״א) מקשה על הרמב״ם ממה שלמדנו במסכת יבמות (סב, ב) שגם מי שקיים מצות פרייה ורבייה מחויב עדיין להמשיך בקיומה מדרבנן על פי מה שנאמר ״...ולערב אל תנח ידך״, ומדוע אם כן המחילה אינה מועילה במי שלא קיים מצות פרייה ורבייה. הט״ז (שם סק״א) מתרץ שהרמב״ם עוסק במי שיש לו אשה נוספת, לכן כיון שכבר קיים את המצוה מדאורייתא אינו חייב להמשיך בקיומה עם שתי נשותיו, ודי לו בקיום המצוה מדרבנן עם האשה השניה.
בעל ברכי יוסף (שם סק״ב) מתרץ שבשביל קיום המצוה מדרבנן אינו חייב לשמור על כל הזמנים הרגילים של העונה, וכיון שמוחלת - יכול לקיימה לעתים רחוקות יותר.
דחוור אפיה [שהלבינו פניו] מפני שהתאווה לאוכל, שקל באצבעתיה אנח ליה בפומיה [לקח באצבעו מן המאכל והניח בפיו של מר זוטרא]. אמר ליה [לו] ראש המלצרים: אפסדת לסעודתא דמלכא [הפסדת איפוא את סעודת המלך]. אמרו ליה [לו] האנשים שמסביב, שוטרי המלך: אמאי תיעביד הכי [מדוע עשית כך] לטעום מן המאכל השייך למלך? אמר להו [להם]: מאן דעביד הכי פסיל למאכל דמלכא [מי שעושה כך מאכל גרוע זה פוסל את מאכל המלך]. אמרו ליה [לו]: אמאי [מדוע] אתה אומר כן? אמר להו [להם]: דבר אחר (צרעת), חזאי ביה [ראיתי בו בבשר]. בדקו ולא אשכחו [מצאו]. שקל אצבעתיה, אנח עליה, [לקח אצבעו והניח עליו, על הבשר] ואמר להו [להם]: הכא מי בדקיתו [כאן האם בדקתם]? בדקו ואכן אשכחו [מצאו] כדבריו. אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לאחר מכן: מאי טעמא סמכת אניסא [מה טעם סמכת על הנס] שתימצא שם צרעת? אמר להו [להם]: חזאי [ראיתי] רוח צרעת דקא פרחה עילויה [שפורחת עליו] על המאכל הזה, והבנתי שיש בו פגם זה.
face blanch because he craved the food, so he took some of the food with his finger and put it in Mar Zutra’s mouth. The chief butler said to him: You have spoiled the king’s meal, as now he will not eat from it. The king’s soldiers who were there said to him: Why did you do this? He said to them: The one who makes such awful dishes is the one who actually spoiled the king’s food. They said to him: Why do you say this? He said to them: I saw something else, i.e., a leprous infection, in this meat. They checked and didn’t find anything. He took his finger and placed it on the food and said to them: Did you check here? They then checked that spot and found the infection. The Sages said to Rav Ashi: What is the reason that you relied on a miracle and assumed that leprosy would in fact be found there? He said to them: I saw a leprous spirit hovering over the food and realized that it had this defect.
הכל
(2) הָהוּא רוֹמָאָה דַּאֲמַר לָהּ לְהַהִיא אִיתְּתָא מִינַּסְבַת לִי אֲמַרָה לֵיהּ לָא אזיל אַיְיתִי רִימָּנֵי פַּלִּי וַאֲכַל קַמַּהּ כֹּל מַיָּא דְּצַעֲרִי לַהּ בְּלַעְתֵּיהּ וְלָא הַב לַהּ עַד דְּזָג לַהּ לְסוֹף אֲמַר לַהּ אִי מַסֵּינָא לָךְ מִינַּסְבַת לִי אֲמַרָה לֵיהּ אִין אזיל אַיְיתִי רִימָּנֵי פַּלִּי וַאֲכַל קַמַּהּ אֲמַר לַהּ כֹּל מַיָּא דְּצַעֲרִי לִךְ תּוּף שְׁדַאי תּוּף שְׁדַאי עַד דְּנָפְקָא מִינַּהּ כִּי הוּצָא יַרְקָא וְאִתְּסִיאַת.:
The Gemara relates another incident with regard to a similar subject: A certain Roman said to a certain woman: Will you marry me? She said to him: No. In order to convince her, he went and brought pomegranates and peeled them and ate them in front of her and did not give her any of them. The aroma of the pomegranates caused her mouth to water, so she swallowed all of the saliva that caused her anguish, but he did not give her any until she became ill and bloated. Ultimately, he said to her: If I cure you, will you marry me? She said to him: Yes. He went and brought pomegranates, peeled them and ate them in front of her. He said to her: All of the saliva that causes you anguish, spit it out, spit it out. She did this until something like a green leaf came out of her, and then she was cured.
ערך תף
תף – א(נדה מב.) אתא שייליה לרב יוסף א״ל רואה הויא הדר אתא שייליה לרב יוסף אמר רואה הויא הדר אתא לקמיה דאביי א״ל ברוקא דהדדי תפיתו פי׳ כלכם ברוקא א׳ תרוקו (כתובות סא:) כל מיא דצערי לך תוף שדי פירוש תרוק רוקך ותשליכהו מפיך.
א. [שפייען.]
פלי – מבקע והרבה יש לו דומים במסכת נדה (דף כא:) דפלי פלויי.
מיא דצערי – רוק שגדל בתוך הפה מחמת קיוהא דבר הנאכל בפניו ואינו אוכל ממנו.
עד דזג – נפחו פניה וכריסה ונעשו כזכוכית שכן דרכי הנפוחים.
תוף שדאי – רקקי והשליכי.
ועוד באותו ענין, ההוא רומאה [רומאי אחד] שאמר לה לההיא איתתא [לאשה אחת]: מינסבת [האם את רוצה להינשא] לי? אמרה ליה [לו]: לא. מה עשה כדי לכפותה, אזיל אייתי, רימני פלי [הלך הביא רימונים, קילף] ואכל קמה [לפניה] ולא נתן לה מהם. כל מיא דצערי לה, בלעתיה [כל המים, הרוק, שציער אותה מפני תאות האוכל, בלעה אותו], ולא הב [נתן] לה עד דזג לה [עד שחלתה והתנפחה]. לסוף אמר לה: אי מסינא לך, מינסבת [אם ארפא אותך, האם תנשאי] לי? אמרה ליה [לו]: אין [כן]. אזיל אייתי רימני, פלי [הלך הביא רימונים, קילף] ואכל קמה [לפניה]. אמר לה: כל מיא דצערי לך תוף שדאי תוף שדאי [כל מים, רוק, שמצער אותך רקי וזרקי! רקי וזרקי!], עד דנפקא מינה כי הוצא ירקא ואתסיאת [שיצא ממנה כמו עלה ירוק ונרפאה].
The Gemara relates another incident with regard to a similar subject: A certain Roman said to a certain woman: Will you marry me? She said to him: No. In order to convince her, he went and brought pomegranates and peeled them and ate them in front of her and did not give her any of them. The aroma of the pomegranates caused her mouth to water, so she swallowed all of the saliva that caused her anguish, but he did not give her any until she became ill and bloated. Ultimately, he said to her: If I cure you, will you marry me? She said to him: Yes. He went and brought pomegranates, peeled them and ate them in front of her. He said to her: All of the saliva that causes you anguish, spit it out, spit it out. She did this until something like a green leaf came out of her, and then she was cured.
הכל
(3) וְעוֹשָׂה בַּצֶּמֶר.: בְּצֶמֶר אִין בְּפִשְׁתִּים לָא מתני׳ מַתְנִיתִין מַנִּי ר׳ רַבִּי יְהוּדָה הִיא דְּתַנְיָא אאֵינוֹ כּוֹפָהּ לֹא לַעֲמוֹד לִפְנֵי אָבִיו וְלֹא לַעֲמוֹד לִפְנֵי בְנוֹ ב וְלֹא לִיתֵּן תֶּבֶן לִפְנֵי בְהֶמְתּוֹ אֲבָל כּוֹפָהּ לִיתֵּן תֶּבֶן לִפְנֵי בְקָרוֹ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר ג אַף אֵינוֹ כּוֹפָהּ לַעֲשׂוֹת בְּפִשְׁתָּן מִפְּנֵי שֶׁפִּשְׁתָּן מַסְרִיחַ אֶת הַפֶּה וּמְשַׁרְבֵּט אֶת הַשְּׂפָתַיִם וְהָנֵי מִילֵּי בְּכִיתָּנָא רוֹמָאָה.:
§ The mishna says that a wife must make thread from wool. The Gemara infers: She must make thread from wool, but she is not obligated to do so from flax. The Gemara explains: Whose opinion is expressed in the mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita: A husband may not compel his wife to stand before his father and serve him, or to stand before his son and serve him, or to place straw before his animals, i.e., horses and donkeys, but he can compel her to place straw before his cattle, i.e., cows and bulls. Rabbi Yehuda said: He also cannot compel her to make thread from flax, because flax, while it is being spun, causes the mouth to smell foul and the lips to stiffen. The Gemara comments: This applies only to Roman flax, which causes the most damage.
ערך שרבט
שרבט – א(כתובות סא:) מפני שהפשתן מסריח את הפה ומשרבט את השפתים פירוש מנפח כמו אין משרבטין את הבהמה וכבר פירשנו בערך חור.
א. [אויס דעהנען.]
לעמוד – לשרת.
בהמתו – סוס וחמור שהן מזויינין וצוהלים לרביעה אבל בקר אינו להוט אחר רביעת אשה ואין יצרו ניכר כל כך לפיכך אין אשה נסתית לו ואני שמעתי בקרו נקבות בהמתו זכרים.
משרבט – פושטן כמין שרביט עד שנעשין גדולות ובלשונינו נקרא אשא״ש ע״י שהיא צריכה לשרות החוט תמיד ברוק.
לא ליתן תבן לפני בהמתו ולא ליתן תבן לפני בקרו – דשניהם אינה מחוייבת כדתניא בפרק בתרא דנדרים (נדרים פא:) דברים שבינה לבין אחרים אינו מיפר כיצד קונם שאני עושה לפי אבא לפי אביך לפי אחי לפי אחיך שלא אתן תבן לפני בהמתך שלא אתן תבן לפני בקרך אינו יכול להפר.
וה״מ בכיתנא רומאה – והא דדייקינן אמתני׳ בצמר אין בפשתים לא בכיתנא רומאה.
ועושה בצמר. צמר אין פשתן לא מתני׳ מני ר״י היא דתניא אינו כופה לא לעמוד בפני אביו ולא לעמוד בפני אמו ולא ליתן תבן לפני בקרו פי׳ שורים שחורש בהן דטריחא מילתא וזילה לה אבל בהמתו או סוס או חמור שרוכב עלי׳ ולית בה טרחא יתירה ולא זילותא כופה ר״י אומר אינה כופה לעשות בפשתן מפני שהפשתן מפריח את הפה ומשרטט את שפתים. אמר אביי ובכיתנא דרומאי:
ולא ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו. כך גרס רש״י ז״ל. ויש גורסין (תוס׳ ד״ה לא) בהפך, ובין לשניהם, איכא למידק, מדתניא בפרק בתרא דנדרים (נדרים פא:) קונם שאני עושה לפיך וכו׳, ושלא אתן תבן לפני בהמתך ולפני בקרך אינו יכול להפר. דאלמא לא משעבדא ליה1 דאי משעבדא ליה לבעל ליתן לפני בהמתו או לפני בקרו אמאי2 אינו יכול להפר.3 ואדרבה לא היה צריך להפר דכיון דמשעבדא ליה לא חייל נדרה, ותירצו בתוספות דכי משעבדא ליה לבעל ליתן לפני בהמתו או לפני בקרו, הני מילי בשהכניסה לו ארבע שאינה עושה מלאכות אחרות, הלכך עושה לו את אלו, אבל כשלא הכניסה לו שפחות דיה במלאכות האחרות ואינה חייבת ליתן תבן לא לפני בקרו ולא לפני בהמתו. ואינו מחוור דארבע יושבת בקתדרא כל שכן שלא תתן תבן לפני בקרו, אלא דברים של ייחוד כדי לחבבה עליו. ושמא במכנסת לו אחת ושתים אבל ארבע לא, אחר כך מצאתי שם בנדרים בשם ר״י בר אברהם ז״ל (עי׳ תוס׳ שם) דהכא בשלא הכניסה לו ד׳ שפחות אבל התם בשהכניסה, והיינו דתניא בההיא (נדרים שם) שלא אציע מטתך שלא אמזוג לך את הכוס אינו צריך להפר, ולא קתני שלא אופה שלא אבשל לך, משום דאפילו הכניסה לו כמה מוזגת לו כוס ומצעת לו מטה ואינה אופה ולא מבשלת. ושמואל אמר אפילו בסתם לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו. והלכתא כשמואל. והא דתנן יוציא באומר יאסר הנאת תשמישך עלי לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו, אבל אמר הנאת תשמישי עליך לא חייל נדרא כלל דהא משעבדא לה.
1. כן בשטמ״ק בשם רשב״א. בכ״י מוסקבה 1618 חסר: ״דאלמא לא משעבדא ליה״.
2. כן בשטמ״ק בשם רשב״א. בכ״י מוסקבה 1618 חסר: ״אמאי״.
3. כן בכ״י מוסקבה 1618. בכ״י מונטיפיורי 89 הושמט ע״י הדומות: ״שאלמא לא משעבדא... אינו יכול להפר״.
הא דאמרינן אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו, ואע״פ שאמרו במסכת נדרים (פא, ב) שאם נדרה שלא ליתן תבן לפני בקרו אינו יכול להפר, התם הוא במקום נדר, דאע״ג דבעלמא כופה אהא, עיקר שעבודא ליתי׳ אלא אשבעה גופי מלאכות, אבל שאר דברים קטנים אע״פ שהיא חייבת לעשותן, אינו עיקר השעבוד שלא יחול הנדר עליהן.
א שנינו במשנה בין המלאכות שהאשה עושה לבעלה, שהיא עושה בצמר. ומדייקים: בצמר — אין [כן], בפשתים — לא. ומעירים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי] — כשיטת ר׳ יהודה היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אינו כופה את האשה לא לעמוד לשרת לא לפני אביו, ולא לעמוד לפני בנו מנישואיו לאחרת, ולא ליתן תבן לפני בהמתו, סוסים וחמורים שלו. אבל כופה אותה ליתן תבן לפני בקרו, פרות ושוורים שלו. ר׳ יהודה אומר: אף אינו כופה לעשות בפשתן, מפני שפשתן בזמן שטווים אותו מסריח את הפה, ומשרבט (ומשרבב) את השפתים. ומעירים: והני מילי בכיתנא רומאה [ודברים אלה אמורים דווקא בפשתן רומי] שמזיק ביותר, אבל בפשתן אחר, יכול לכופה.
§ The mishna says that a wife must make thread from wool. The Gemara infers: She must make thread from wool, but she is not obligated to do so from flax. The Gemara explains: Whose opinion is expressed in the mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita: A husband may not compel his wife to stand before his father and serve him, or to stand before his son and serve him, or to place straw before his animals, i.e., horses and donkeys, but he can compel her to place straw before his cattle, i.e., cows and bulls. Rabbi Yehuda said: He also cannot compel her to make thread from flax, because flax, while it is being spun, causes the mouth to smell foul and the lips to stiffen. The Gemara comments: This applies only to Roman flax, which causes the most damage.
הכל
(4) ר׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אֲפִילּוּ הִכְנִיסָה לוֹ מֵאָה שְׁפָחוֹת.: אָמַר רַב מַלְכִּיּוֹ אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
§ The mishna continues: Rabbi Eliezer says: Even if she brought him a hundred maidservants, he may compel her to make thread from wool, since idleness leads to licentiousness. Rav Malkiyyu said that Rav Adda bar Ahava said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer.
אמר רב יצחק בר חנינא אמר רב הונא הכל משהין בפני כו׳ עד חזאי רוח צרעת דפרחה עלי׳. ומכאן יש ללמוד דסכנה היא לו ודנין אותו כעוברה שהריתה, דלא סוף דבר עוברה, אלא אפילו אינש דעלמא, ואורחא דמלתא נקט, וכאן מאכילין אותו הקל הקל ראשון עד שתתישב נפשו.
בתוספות בד״ה הלכה כר״א והא דקי״ל בכ״מ ששנה רשב״ג כו׳ עכ״ל. נראה דפשיטא להו דרשב״ג פליג אדר״א ועיין מה שכתב הרא״ש ז״ל בזה אמנם לולי שאיני כדאי היה נראה לי דרשב״ג לא פליג אדר״א דמדקאמר רשב״ג אף המדיר משמע דמודה בקמייתא כדדייקי׳ בכל דוכתי אלמא דלעולם הבעל יכול לכופה לעשות בצמר דוקא ולא סגי לה לטייל בגורייתא כו׳ אפי׳ לרשב״ג ולפ״ז נראה דכי היכי דסברת המקשה דקאמר היינו ת״ק ע״כ פשיטא דלענין דינא נמי לא פליגי כיון דהני תרי טעמי ליכא בינייהו מידי. א״כ לסברת התרצן נמי לא פליגי והכי קאמר דאיכא בינייהו בין הנך טעמי היכא דמטללא בגורייתא כו׳ ומש״ה הוצרך ר״א לומר דכופה לעשות בצמר דוקא דאע״ג דמטללא בגורייתא אפילו הכי מצי הבעל להקפיד שלא תבא לידי זימה ורשב״ג נמי מודה ליה בהא אלא שבא להוסיף דאע״ג דהבעל אינו חושדה בכך שתבא לידי זימה ואפילו התירה בפירוש שלא תעשה שום מלאכה. אפ״ה כופין אותו להוציא שהיא באה בטענה שתבא לידי שיעמום ואינה רוצה לטייל בגורייתא וכיוצא שהן ענייני ליצנות משא״כ אי לאו טעמא דשיעמום אין כופין אותו להוציא משום טעמא דזימה כיון שהוא אינו חושדה בכך והיא גם היא אין לה טענה זו שהרבה עניני הרחקות ופרישות תוכל להתרחק מחשש זימה אם תרצה להזהר או תשב בצד המתעסקים במלאכת הבית כנ״ל לולי שהתוספות לא כתבו כן:
ב עוד שנינו במשנה, שר׳ אליעזר אומר, שאפילו אם הכניסה לו אשתו מאה שפחות, מכל מקום תעשה מלאכה, כדי שלא תבוא לידי זימה. אמר רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה: הלכה כר׳ אליעזר.
§ The mishna continues: Rabbi Eliezer says: Even if she brought him a hundred maidservants, he may compel her to make thread from wool, since idleness leads to licentiousness. Rav Malkiyyu said that Rav Adda bar Ahava said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer.
הכל
(5) אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא שַׁפּוּד שְׁפָחוֹת וְגוּמוֹת רַב מַלְכִּיּוֹ.
Rabbi Ḥanina, son of Rav Ika, said: The halakha discussed in tractate Beitza (28b) that a skewer that had been used for roasting meat but no longer has an olive-bulk of meat on it may be moved to a corner on a Festival; the halakha with regard to maidservants in the mishna here; and the halakha discussed in tractate Nidda (52a) that if a girl has two hair follicles in her pubic region, even if there are no hairs growing from them, she is considered to have reached majority and may perform ḥalitza; these three halakhot were all stated by Rav Malkiyyu.
שפוד שפחות וגומות – סימני הלכות הן שפוד במסכת ביצה שפחות כאן גומות במסכת נדה בלורית במסכת עבודה זרה אפר מקלה במסכת מכות גבינה במסכת עבודה זרה תלת מנייהו מתני׳ שפחות ובלורי׳ וגבינה ותלת מנייהו שמעתת׳ ופרשינהו רב מלכיו ורב מלכיא.
אמר ר׳ חנינא בריה [בנו] של רב איקא: ההלכות בענין שפוד לענין יום טוב, ובענין שפחות במשנתנו, ובענין גומות לקביעת בגרות, הן של רב מלכיו,
Rabbi Ḥanina, son of Rav Ika, said: The halakha discussed in tractate Beitza (28b) that a skewer that had been used for roasting meat but no longer has an olive-bulk of meat on it may be moved to a corner on a Festival; the halakha with regard to maidservants in the mishna here; and the halakha discussed in tractate Nidda (52a) that if a girl has two hair follicles in her pubic region, even if there are no hairs growing from them, she is considered to have reached majority and may perform ḥalitza; these three halakhot were all stated by Rav Malkiyyu.
הכל
(6) בְּלוֹרִית אֵפֶר מִקְלֶה וּגְבִינָה רַב מַלְכִּיָּא.
However, the halakha discussed in tractate Avoda Zara (29a) that a Jew who cuts the hair of a pagan must stop at a distance of three fingerbreadths on every side before he reaches his forelock, as the pagans would grow their forelocks for idolatry and the Jew must not appear as if he were dressing the forelock for idolatrous purposes; and the halakha discussed in tractate Makkot (21a) that one may not place burnt ashes on a wound, as it looks like a tattoo; and the halakha discussed in tractate Avoda Zara (35b) that cheese made by a gentile is forbidden, because gentiles smooth the surface of their cheese with lard; these three halakhot were all stated by a different Sage named Rav Malkiya.
However, the halakha discussed in tractate Avoda Zara (29a) that a Jew who cuts the hair of a pagan must stop at a distance of three fingerbreadths on every side before he reaches his forelock, as the pagans would grow their forelocks for idolatry and the Jew must not appear as if he were dressing the forelock for idolatrous purposes; and the halakha discussed in tractate Makkot (21a) that one may not place burnt ashes on a wound, as it looks like a tattoo; and the halakha discussed in tractate Avoda Zara (35b) that cheese made by a gentile is forbidden, because gentiles smooth the surface of their cheese with lard; these three halakhot were all stated by a different Sage named Rav Malkiya.
הכל
(7) רַב פָּפָּא אָמַר מַתְנִיתִין וּמַתְנִיתָא רַב מַלְכִּיָּא שְׁמַעְתָּתָא רַב מַלְכִּיּוֹ וְסִימָנָךְ מַתְנִיתָא מַלְכְּתָא מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שְׁפָחוֹת.:
Rav Pappa said: The halakhot mentioned above that relate to a mishna or a baraita were stated by Rav Malkiya, whereas amoraic statements of halakhot that are not related to a mishna or baraita were taught by Rav Malkiyyu. And your mnemonic to remember this is: The mishna is a queen [malketa], indicating that the comments that are referring to a mishna were made by Rav Malkiya, whose name is similar to the Aramaic term for queen. The Gemara asks: What is the difference between Rabbi Ḥanina, son of Rav Ika, and Rav Pappa? The Gemara answers: There is a practical difference between them with regard to the halakha concerning maidservants. According to Rabbi Ḥanina, this halakha was stated by Rav Malkiyyu, whereas Rav Pappa holds that it was taught by Rav Malkiya, since it is referring to a dispute in a mishna.
רב פפא – אסימנא דרב מלכיו פליג דקאמר שפחות רב מלכיו ליתא דכל מתני׳ ומתניתא דהכא רב מלכיא פרשינהו אבל שמעתתא דאמר ברב מלכיו מודינא לך.
וסימניך – שלא תחליף בגירסא.
מתניתא מלכתא – לגבי שמעתא הויא מתניתא מלכתא דהא מינה מותבינן תיובתא לשמעתא וסימניך מלכיא לשון נקבה אבל מלכיו לשון זכר.
איכא בינייהו שפחות – אומר רשב״ם שפחות ושכנגדה דהיינו אפר מקלה שהוא מימרא דתרווייהו בינייהו נינהו ור״ת פי׳ דהא דקאמר מתני׳ ומתניתא רב מלכיא לא אתא לאפלוגי על מימרא של רב מלכיא אלא אתא למימר דכל מתני׳ ומתניתא רב מלכיא ולא רב מלכיו אבל [שמעתתא יש מהם רב מלכיו ויש מהם] נמי רב מלכיא וכן מוכח דקאמר וסימניך מתניתא מלכתא אבל משמעתתא לא נותן סימן.
[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 1]
(ז) איכא בינייהו שפחות – פירש ר״ת ז״ל שפחות ושכנגדו שהוא באמצע כמו שפחות דהיינו אפר מקלה דההיא שמעתא היא ואיכא לאחלופי לרב מלכיו אי נמי דלא חייש אלא מאי דצריך לתרוצי דדר׳ מלכיא דהיינו סימניה דקאמר מתני׳ מלכתא. א״ב דמטללא בגורייתא קיטנייתא ונדרשיר פי׳ משום שיעמום ליכא ומשום זימה איכא ומסתברא דר״א ורשב״ג לא פליגי דדר״א שהוא כופה למלאכה יש לו לטעון טענות זימה ובדרשב״ג שהוא כופה אותה שתעש׳ מלאכה יש לו לטעון טענות שיעמום ומשום דקס״ד שבעיקר דינא לא נפקי מיני׳ מידי בינייהו איצטריך תלמוד׳ לפרושי דהא א״ב וכך נראה לי.
המדיר הא דתנן מדיר מתשמיש המטה ומיירי כדאמר הנאת תשמישך עלי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל אמר הנאת תשמישי הוא עליך לא חייל נדר׳ דהא משעבד׳ לה וה״ל כאוס׳ פירות חבירו על חבירו וכדאמר בנדרים וכדפי׳ רש״י ז״ל והא דאמרינן ב״ש אומרים ב׳ שבתות וב״ה אומרים שבת אחת פי׳ רש״י ז״ל שהדירה שבת א׳ או שתי שבתות אבל אם היה יותר לא תמתין והיינו דאמרינן תלמודא מחלוקת במפרש כלומר שפירש אחת לב״ה או שתי שבתות ב״ש ולא נהירא חדא דלישנא דמתני׳ לא דייק הכי ועוד דא״כ היכי אמר שמואל דבסתם נמי תמתין שמא ימצא פתח לנדרה והא פריש לן תנא שאם הדירה יותר משבת אחת לב״ה או שתים לב״ש לא תמתין כלל וכ״ש הדירה סתם דמשמע לעולם לכך הנכון דמתני׳ קתני סתם המדיר את אשתו דב״ש אומר שתמתין שתי שבתות וב״ה אומרים תמתין שבת אחת אבל לא למדנו מתוך משנתינו הוא כשהדיר׳ לזמן או שהדיר׳ סתם וזהו שנחלקו בה רב ושמואל דרב אמר מחלוק׳ כשפירש זמן ואפי׳ מרוב׳ דמ״מ גלי אדעתי׳ שדעתו לחזור עליה והיום או למחר ימצ׳ פתח לנדרו הלכך תמתין אבל אם הדיר׳ סתם של׳ קבע שום זמן לנדרו גלי אדעתי׳ דמסנא סני לה ולא ימצ׳ פתח לנדרו ותצ׳ לאלתר ושמואל אמר דאפילו בסתם שמ׳ יסור כעסו וימצא פתח לנדרו הילכך תמתין שבת א׳ לב״ה ושתים לב״ש והא דמייתינן הכא ההיא דתנן המדיר את אשתו מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס שפירשה רש״י שהדירה עד ל׳ יום ההיא נמי לית׳ מטעמ׳ דאמרן וה״ל למיתני המדיר את אשתו מליהנות לו שלשים יום אלא ודאי הכי פירושו המדי׳ את אשתו מליהנות לו יעמיד פרנס עד שלשים יום ואפלגו רב ושמואל אם כשקבע זמן לנדרו או אפילו שהדיר סתם וכן נראה פי׳ הירושלמי. אבל התם דאפשר בפרנס פי׳ דהתם לא הדירה מגופו אלא מנכסיו פירש רש״י ז״ל דאתשמיש לא חייל נדר׳ דהא משעבד לה והא דחייל אנכסי׳ אוקי בדוכתא כשאמ׳ לה צאי מעשה ידיך במזונותי׳ פי׳ לפירושו דמתני׳ דהכא דקתני המדיר את אשתו אפשר לפרש שפיר בהדיר׳ עליו דאמר הנאת תשמיש׳ עלי אבל הכא דקתני ליהנות לו ולא קתני ליהנות לה לא משמע אלא שאסר הנאתו עליה וכיון דכן לא חייל נדרה דה״ל כאומר הנאת תשמישי עליך ובירושלמי הקשו מזו על זו ותירצו תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו ולפי׳ רש״י ז״ל יש לפרש דמתני׳ דהכא לא חייל נדרה אלא על נכסיו בלחוד.
רב פפא אמר וכו׳. רב פפא קאי אהנך דמוקמי׳ ארב מלכיו ג׳ ואתי לגרועי מנייהו שפחות דמשנה היא אבל אפר מקלה כדרב מלכיא כדקיימא קיימא וה״ק להו מתניתין ומתניתא אוקמינהו כדרב מלכיא. מתניתין מלכתא משניות וברייתות חשובות הן ועיקר דמינייהו פרכינן לאמוראי ודבר זה יהא שגור בפיו ומתוך כך יזכור מתניתין מלכי׳ דהנך תיבות דמי למתניתא מלכתא ובהכי ידע דמתניתא ומתניתין רב מלכיא. רש״י ז״ל במהדורא קמא:
וז״ל הריטב״א ז״ל איכא בינייהו שפחות פר״ת ז״ל שפחות ושכנגדו שהוא באמצע כמו שפחות דהיינו אפר מקלה דההיא שמעתא היא ואיכא לחלופה לרב מלכיו א״נ דלא חש אלא למאי דצריך לתרוצי דדרב מלכיא דהיינו סימניה דקאמר מתניתא מלכתא. ע״כ:
היינו ת״ק כלומר היינו ת״ק דידיה דהיינו רבי אליעזר דאמר שהבטלה מביאה לידי זמה ואע״ג דרבי אליעזר איירי לענין אחר ור״ש לענין אחר אפ״ה שניהם מודים שהבטלה קשה לאשה וכיון דקשה לה מאי נפקא לן מינה אם נאמר שקשה לה מפני השעמום או מפני הזמה דבין מטעם זה ובין מטעם זה כופין אותה:
איכא בינייהו דמטלייא כו׳. למ״ד שהבטלה מביאה לידי זימה איכא דתנן שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה ולמ״ד משום שעמום אינו יכול לכופה שהרי עוסקת בענייני שחוק ולא תבא לידי שעמום ושעמום הוא מלשון ובתמהון לבב דמתרגמינן ובשעמימות ליבא וכתב הריא״ף ז״ל וכבר אפסיקא הלכתא כו׳ ורבני צרפת ז״ל חולקין ואומרין דלא איפסיקא הלכתא כרבי אליעזר אלא במאי דאמר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר אבל במחלוקת שחלק בענין הטעם עם רשב״ג לא פסקו הלכה כמותו ואי מטלייא בגוריתא או בנדרשיר אינו יכול לכופה ומסתיי׳ לה למילתא מדקי״ל כל מקום ששנה רשב״ג במשנתינו הלכה כמותו. תלמידי רבינו יונה ז״ל.
והתוספות תירצו שאין זה אותו רשב״ג שהיה בימי ר׳ אליעזר. והריטב״א ז״ל כתב וז״ל מסתברא דרבי אליעזר ורשב״ג לא פליגי ובדרבי אליעזר שהוא כופה למלאכה יש לו לטעון טענת זמה ובדרשב״ג שהוא כופה אותה שתעשה מלאכה יש לה לטעון טענת שעמום משום דקס״ד דבעיקר דינא לא נפקא מינה מידי בינייהו איצטריך תלמודא לפרושי דהא איכא בינייהו. ע״כ:
רב פפא אמר: אותן הלכות המתייחסות למתניתין [למשנתנו] ומתניתא [ולברייתא] הן הלכות של רב מלכיא. שמעתתא [השמועות, דברי האמוראים] הם של רב מלכיו. וסימנך שתזכור: מתניתא מלכתא [המשנה היא מלכה] והרי זה סימן לרב מלכיא (ששמו דומה למלכתא) שדבריו מתייחסים אל המשנה. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין ר׳ חנינא בריה דרב איקא ורב פפא, בפרטים אלה — איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לגבי שפחות, שלפי גירסת ר׳ חנינא, רב מלכיו הוא שאמר את ההלכה בשפחות, ולדעת רב פפא, כיון שההלכה מתייחסת למשנתנו לפיכך היא מדברי רב מלכיא.
Rav Pappa said: The halakhot mentioned above that relate to a mishna or a baraita were stated by Rav Malkiya, whereas amoraic statements of halakhot that are not related to a mishna or baraita were taught by Rav Malkiyyu. And your mnemonic to remember this is: The mishna is a queen [malketa], indicating that the comments that are referring to a mishna were made by Rav Malkiya, whose name is similar to the Aramaic term for queen. The Gemara asks: What is the difference between Rabbi Ḥanina, son of Rav Ika, and Rav Pappa? The Gemara answers: There is a practical difference between them with regard to the halakha concerning maidservants. According to Rabbi Ḥanina, this halakha was stated by Rav Malkiyyu, whereas Rav Pappa holds that it was taught by Rav Malkiya, since it is referring to a dispute in a mishna.
הכל
(8) רשב״ג רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר וְכוּ׳.: הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּמִיטַּלְּלָא בְּגוּרְיָיתָא קִיטָנְיָיתָא וְנַדְרְשִׁיר.:
§ The mishna says: Rabban Shimon ben Gamliel says: Even one who vows that his wife is prohibited from doing any work must divorce her and give her the payment for her marriage contract, since idleness leads to idiocy. The Gemara asks: This is essentially the same as the opinion of the first tanna, Rabbi Eliezer, who said that idleness leads to licentiousness. The Gemara answers: The practical difference between them is in a case when she plays with small dogs [guriyyata kitanyata] or with games [nadrashir] like chess. Since there is something occupying her she is not in danger of idiocy, but occupying oneself with diversions of this type may still lead to licentiousness.
ערך נרדשיר
נרדשיר – א(כתובות סא:) דמטללא בגוריתא קטנייתא ונירדשיר פירוש בלשון ערבי קורין לרדי אלנרד.
ערך ארד
ארד – ב(ברכות מח) (פסחים קיט:) ארדיא לי וגוזליא לאבא פירוש ארדיא כמהין נראין הדברים שהיה שמואל מתאוה להן וכן גוזליא (עבודה זרה לח.) בגמ׳ דשלקות איכא בינייהו דגים קטנים וארדי ודיסא וכו׳. (כתובות סא) בגמרא ארבע יושבות בקתידרה אייתי לקמיה תבשילא דארדא.
ערך גר
גר – ג(יומא סט) (סנהדרין סד.) נפק גוריא דנורא מבית קדש הקדשים פי׳ גור אריה. (עירובין פו.) נבח בך כלבא עול נבחא בך גוריתא פוק פי׳ שאם מנבח כלב זכר מעט שותק נבחא בך גוריתא כלבתא פוק שלעולם אינה שותקת אף הוא אם שובת אצל בתו וכועס חתנו מתפייס אבל אם שובת אצל בנו וכועסת כלתו אינה מתפייסת (כתובות סא) רשב״ג אומר איכא בינייהו דמטללה בגורייתא קיטנייתא ונדרשיר פי׳ כלבתא קטנה כברייתה היא ורגליה קצרות ורגילים בני אדם לשחק בהן.
ערך חן
חן – ד(יבמות לח:) דלמא כתובת אשה שאני משום חינא פי׳ מאי טעמא אמרי בית שמאי נוטלות כתובתן דמש״ה תקינו רבנן כתובה לאשה מספק משום חינא דכיון שיודעת שאפי׳ מספק נופלת כתובתה משמשת לבעלה ויעלת חן בעיני בעלה ואנן בעינן שתהא נושאת חן בעיני בעלה. (כתובות פד.) ורבי אלעזר אומר כתובת אשה משום חינא פי׳ דכיון דידעא איתתא דמידחי בעלי חוב ויורשין לאחר מיתה מקמה תהא משרתת לבעלה בכל כוחה מחיים ומתוך כך תמצא חן לפניו ויהיה שלום בינו לבינה. (כתובות צו) בשלמא מן הנישואין משום מזוני אלא מן האירוסין מ״ט עולא אמר משום חינא פי׳ בשלמא אלמנה מן הנישואין משום הכי מוכרת שלא בבית דין משום דאית לה מזוני ומזוני צריכה מיד ולא לאהדורי אבי דינא אלא אלמנה מן האירוסין דלית לה מזוני אלא כתובה מנה מאתים אמאי מוכרח שלא בב״ד לצורך כתובה הא מציא לאמתוני עד דתשכח בי דינא דזבנא על פיו משום חינא כדי שימצאו חן בעיני בעליהן דמתוך דידעי דאיתת אלמנה בין מן הנשואין בין מן האירוסין תוכל לגבות כתובתה דלא תצטרך לחזר אחר בית דין בשביל חיבה זו תהא משרתת לבעלה ומתוך כך תמצא חן לפניו אלה פי׳ מגנצא. ורבינו חננאל פי׳ משום חינא שתקח ממון ותנשא בו ארוסה דלא נפיש חן דידה פי׳ שאין לה אלא מנה מאתים אבל גרושה אית לה גם תוספת ומפורש בירושלמי (בפרק הכותב) כדי שיהו הכל קופצין לישאנה אבל בעל חוב אינו נפרע שלא בפני הלוה וכן הלכה (כתובות סא) דאכלה כוורי הוו לה בני חינני פי׳ יפים בעלי חן. (סוטה מז) אמר רבי חנינא ג׳ חינות הן חן מקום על יושביו חן אשה על בעלה חן מקח על לוקחו וכענין הזה בערך בשר. (כתובות סא. סוטה מט) רב הונא אשכח תומרתא דחינוניתא פי׳ תמרים שיש להם ריח יפה כלומר לכן הן בעלי חן. ס״א דהינוניתא פי׳ שם מקום והתמרים שגדילות שם שמינות הן הרבה ולפיכך אין משהין אותן לפני שמש שיש להך צער.
ערך כבא
כבא – ה(שבת מח.) חזא דפריס דסתודר אפומ׳ דכובא. (בבא מציעא כה:) הא בכובא וכסי לא יגע דמצנעי בסכיני ובהמנק נוטל ומכריז. (בבא קמא פו) דמרקיד בי כובי. (עבודה זרה כט) א״ר יהודה הני כובי דארמאי דבר שאין מיכנסי לקיום הוא משכשכן במים ומותרין. (עבודה זרה ס) אכובא חמרא אסור. (כתובות ס״א) אביי מנחא ליה אפומא דכובא פי׳ כלי של יין (א״ב פי׳ בלשון רומי מין כלי גדול אשר בו מריקים היין).
ערך סף
סף – וספו לי באליה (בבא בתרא כא.) (כתובות מט:) מכאן קביל וספי ליה כי תורא (חולין קז:) ספת ליה לבראי ולא משת ידך (חולין צה) לא הוי ספאי לך משור של פטם (כתובות סא) ספי מכל מינא (יבמות קיד) מאי לאו דאמרי להו לא תאכלו לא דלא ליספו להו בידים פי׳ שלא יאכיל הקטן בידים (מעשרות פרק ב) באבטיח שאבור לי סופף ואוכל פי׳ ענין שואב (א״ב סופת כתיב ור״ש גרס כופף).
ערך עין
עין – ז(יבמות כב:) ובן אין לו עיין עליו (קידושין ד.) מפורש מדכתיב קרא אין מלא ביוד ולא כתיב אן חסר דרשינן ליה לאו והין לאו אין כסף לאדון זה וכי האי תנא דתניא וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת״ל וזרע אין לה עיין עליה. הנה דרש כיוצא בו לאו והן אין לה זרע כשר אם יש לה אפי׳ זרע פסול זה פי׳ ר״ח ז״ל (בבא בתרא קטו) תנו רבנן בן אין לו אין לי אלא דלהוי קודם לנחלה בן הבן דלהוי קודם לאבי אביו והכי נמי בת הבן ובן בת הבת של בן שיהא יורש אבי אבי אמו מנין ת״ל אין לו כלומר מהאי אמר דאין עשה בו עין כלומר עיין עליו ומכל צדדין הבאים מכח כחו לו ירושתו והכי נמי דרשינן בת והוא הדין נמי לכל הני דקודמין לנחלה צריך לפשפש ולחקור ולעיין אחריהם אם יש להם יורשין הבאים מכח כחן וליתן להן ירושתו זה פי׳ רבי גרשם ז״ל (א״ב ובערך איין הביא מימרות אלו וגרס אין ותרגום בית אבנים יחזה בית אבניא יעוין) ת״ר מנין שאין מעיינין במקום שמכריעין פי׳ גבי משקל אין מוכרין עין בעין כלומר שוה בשוה במקום שמנהג ליתן הכרע. (בבא בתרא קסד) ג׳ עבירת אין אדם נצול מהם בכל יום קיר נטוי הרהור עבירה ועיון תפלה כלומר שמחשב בדעתו אכוין דעתי בתפלתי כדי שיעשו לי רצוני והיינו שדומה כמו מנטה לבוראו עין תלעג לאב (בפרק קמא בפיאה ירושלמי) עין תלעג על כיבוד אב וביזת על לא תקח האם על הבנים יבוא עורב שהוא אכזר ויקרנה ואל יהנה ממנה ויבא נשר שהוא רחמני ויאכלנה ויהנה ממנה (כלים פרק ח) שרץ שנמצא בעין של תנור בעין של כירה בעין של כופה פי׳ חלון של מטה עם הקרקע בתנור ליכנס בו הרוח כדי שיוסק שמו עין ולמה לא מפני שתמיד פתוח אלא פעמים סתום פעמים פתוח (כלים פכ״א) בעין ובעבות פי׳ טבעת של עץ בעול דתניא העין שבעץ והעין שבמחרישה ובעבות כמה וכעבות העגלה חטאה כבר פירשנו פ״א בערך עב. ועוד (כלים פכ״א) ובעין של מתכת פי׳ טבעת יש בה החבל שמושך הבהמה (חגיגה כה) ושייר קופה אחת יתננה לעיני הכהן פי׳ שמראה לו שלא נסחטו ואינן מקבלין טומאה אבל אם נסחטו אין נאמנין לומר טהורים אלמא דבשעת הגתות אין נאמנין הא דתני יתננה לעיני הכהן באפלי דהיינו בשאר ימות השנה אבל מתניתין דתני נאמנין בחרפי דבזמנן (כתובות סא) והוו ליה בני עינני פי׳ בנים גדולי עינים (מנחות סד) מעשה שבא עומר מגגות צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר ומפרש בגמ׳ שם (בבא קמא פב) ועל אותה שעה שנינו מעשה שבא עומר מגגות צריפין וכו׳ (ברכות כח) רבי יהושע אומר מעין שמונה עשרה רב אמר מעין כל ברכה וברכה פי׳ מזכיר ג׳ ראשונות כסדרן ואומר ברכה רביעית חננו מאתך דיעה ובינה והשכל בא״י חונן הדעת. החזירנו בתשובה שלימה ברוך הרוצה בתשובה מחול לנו כי פשענו ברוך חנון המרבה לסלוח וגאלנו מלכנו למען שמך ברוך גואל ישראל וכן כל ברכה וברכה עד מלא רחמים רבים אתה בא״י שומע תפלה ואומר שלש אחרונות כתקנן אלו דברי רב ושמואל אמר הביננו פי׳ אומר ג׳ ברכות ראשונות כתקנן ואומר הביננו וכו׳ עד ברוך אתה ה׳ שומע תפלה ושלש האחרונות כתקנן ומצאנו טעם רב ושמואל מפורש בירושלמי בזה הענין שכתבנו רב אמר סוף כל ברכה וברכה ושמואל אמר ראש כל ברכה אית תנא תני ז׳ מעין י״ח ואית תנא תני י״ח מעין י״ח מאן דתני ז׳ מעין י״ח מסייע ליה לשמואל ג׳ ראשונות וג׳ אחרונות הרי שש הביננו ברכה אחרת שחתם בה בא״י שומע תפלה הרי ז׳ מעין י״ח מאן דתני י״ח מעין י״ח מסייע ליה לרב דאמר חתימה מעין כל ברכה וברכה כאשר פי׳ למעלה (סוטה י) ותשב בפתח עינים א״ר אלכסנדרי מלמד שהלכה וישבה בפתח אברהם אבינו שכל עינים מצפות לראותו שכל אורח ושב באין אצל פתח אברהם רבי חנין אמר מקום ששמו עינים כדכתיב תפוח והעינם ר׳ שמואל בר נחמני אמר שנתנה עינים לדבריה וכו׳.
ערך רב
רב – ח(רבי)ט (ירושלמי בפ״ב בכתובות) לא הלכו למדת הדין לממון אחר הרוב רוב המדב׳ שבלשונו כבר פי׳ בערך לשון (יומא ד.) ריבוי שבעה ומשיחה שבעה פי׳ רבוי ז׳ מה שלובש כ״ג ח׳ בגדים שבעה ימים משיחה ז׳ פי׳ שמושחין אותו ז׳ ימים משמן המשחה ואח״כ הוא כ״ג משוח בשמן המשחה ומרובה בגדים כבר פי׳ בערך משח (בבא בתרא יא:) אין חולקין את החצר א״ר הונא א׳ מבני מבוי שביקש לסתום כנגד פתחו בני מבוי מעכבין עליו שמרבה עליהן את הדרך פי׳ אם ביקש לסתום אותן ד״א שיש לו בחצ׳ ולהקיפן בגדר בני מבוי מעכבין עליו שמרבה עליהן הדרך ולהקיף אותו סיתום פ״א כגון שיש לראובן חצר בסוף המבוי וביקש לסתום כנגד פתחו מכלל המבוי בני המבוי מעכבין שאומרין לו עד עכשיו כשרבין בני אדם במבוי דוחקין ונכנסין במבוי עד סופו ומעתה שסתמת הרבית עלינו רגל בני אדם הדורסין במבוי (בבא בתרא ס) מ״ט מפני שמרבה עליהן את הדרך פי׳ לקח אחד מן השותפין בית בחצר אחרת לא יפתח לחצר השותפין מפני שמרבה על השותפין דריסת הרגל של אותן שהיו דרין באותו בית מה שלא היה שם קודם לכן (בבא בתרא קמד) מסייע ליה לרב הונא דא״ר הונא ברכת הבית ברובה כבר פי׳ בערך ברך (סוכה ו) רובו ומקפיד עליו חוצץ פי׳ דבר תורה אם נקשר רוב שערו של טמא כל שער ושער בפני עצמו והוא מקפיד עליו להתירו חוצץ בינו לבין המים אם לא יתירו (בבא מציעא ס) איזהו נשך ואיזהו תרבית (עבודה זרה יט: סוטה כב) כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה (תמורה יב) שהשאיבה מטהרת ברבייה ובהמשכה פי׳ אם רובה דהן כ״א לא הוו שאובין אלא מי גשמים דראוין לטבילה לכל הטמאים חוץ מזבין ממלא בכתף מן השאובין י״ט סאה ופותקן למקוה וזורקן לחוץ אצל המקוה ועושה חריץ כעין צינור והן נמשכין למקוה (בילמדנו בריש וישלח יעקב) כי רב מאד מחנהו וכי עצום עושה דברו ומי שמקיים תורתי הוא גדול מהם (בפסקא דסליחות) רב חסד מטה כלפי חסד ויש מענין זה בערך כובש ובערך ראש (מכות י) רמ״א הוא מדבר ע״י עצמו שנא׳ וזה דבר הרוצח אמרו לו הרבה שליחות עושה כלומ׳ יותר מועיל שני תלמידי חכמים שהן שלוחי בית דין מדברי רוצח (אהלות פרק ב) רוב בנינו ורוב מניינו של מת אע״פ שאין בהן רובע טמאי׳ וכמה רוב מניינו קכ״ה (נזיר נב) וב״ה אומרים מן הגויה מרוב הבנין או מרוב המנין הואיל וישנן בכל פרקי ידים ורגלים (פסחים יג: סוכה מה) אמר רחבא א״נר יהודה הר הבית סטיו כפול היה פי׳ הוה מספקא ליה אי משום רב יהודה אי משום רבי יהודה והיה מדקדק שלא יחליף השמועות והיה שונה רבי ואמר רבינו יחי לעד אינו כן אלו היה אומר רבי ולא היה אומר לא רב ולא רבי ואינה מלה כלל ואינו אומר טעם ולא כבוד לו וכך אמר יחי לעד כי רחבא לא ראה רבי יהודה מעולם ולא ראה אלא רב יהודה וסופר טעה וכתב רבי יהודה וראו הגאונים בזמן הזה שאין באותו הדור רבי ואמר כך אילו דברי רבי חננא״ל זצ״ל ולפי׳ הראשון מצאנו סיוע (פסחים נב) כיוצא בו א״ר ספרא נקיט דרב הונא בר איקא בידך דדייק וגמר שמעתא מפומיה דרביה כרחבא דפומבדיתא וכו׳ (גיטין לט. חולין קכב) רב תנא הוא ופליג פי׳ רב האי גאון זצ״ל דלישנא דייקא מפומא דרבואתא מצאנו רב אבא בג׳ מקומות חד (ברכות מח) רב אבא אמר צריך שיאמר הודאה תחילה וסוף ואידך (כתובות סא) רב אבא אמר שאלתי את סומכוס (שבת קלה:) רב אבא אמר הטבילה ואח״כ ילדה ואבא הוא רב כאשר פי׳ בערך אביי. פ״א רב תנא הוא ופליג רב הוא מכלל לוי ובר קפרא ורבי שמעון ברבי רבן גמליאל ב״ר שהן תנאין ועוד הוא מכלל אמוראי כגון שמואל ורב הונא קמא וזולתם ואין ברייתא דוחה דבריו לפי שהוא תנא חולק עם תנא (כתובות כב) דכתיב ביה דאמר לנא רבנא אשי פי׳ שנשא ונתן עמהם וכיון דכתיב ביה הכי ורבנא אשי ודאי איהו לא משוי נפשיה בב״ד חצוף (סנהדרין יז) רבותינו שבבבל רב ושמואל רבותינו שבא״י ר׳ אבא כגון דא צריכא רבא כבר פי׳ בערך צריך (א״ב ת׳ כי תשתרר עלינו גם השתרר ארי אתרברבתן עלנא אף אתרברבא ויקראו לפניו אברך תרגום ירושלמי רב בחכמה וזעיר בשנייא).
ערך שרפרף
שרפרף – י(פכ״ב דכלים) שרפרף שניטל אחד מראשיו טמא פי׳ ספסל קטן וכן כסא שלפני קתידרא ספסל גדול לפני ספסל קטן (בסוף גמרא דפרק מפנין שבת קכט.) רבא קלא שרשיפא (פסחים כז:) אמר רמי בר חמא בשרשיפא פי׳ כסא או ספסל שעשה מעצי איסורא דאיתיה לאיסורא בעיניה אסור ליהנות ממנו (חגיגה יד) שרפרף להדום רגליו וישנו (סנהדרין לח: ברכות כד) מנח להו אשרשיפא מזיגת הכוס שמואל מחלפה ליה דביתהו בידא דשמאלא וכו׳ עד רב פפא אשרשיפא (כתובות סא) (בבא בתרא נט) זמנין דמותבינן שרשיפא תותין וקיימת וקא חזית מאני.
א. [ברעט, שפיל שאך.]
ב. [שוואם.]
ג. [יונגער לייב.]
ד. [מיטלייד. ליבליכקייט.]
ה. [קופע.]
ו. [עססען געבען.]
ז. [אויג. בעאויבארטען.]
ח. [פיעל מער.]
ט. [אלס טיטעל.]
י. [פוס באנק.]
היינו ת״ק – רבי אליעזר מה לי לידי שעמום מה לי לידי זימה.
דמיטללא בגורייתא קיטנייתא ונדרשיר – משחקת בכלבים דקים ושחוק שקורין אישקקי״ש לידי זימה איכא לידי שיעמום ליכא דאין שיעמום אלא ביושב ותוהא ובטל לגמרי.
רשב״ג היינו תנא קמא. כלומ׳, היינו ר׳ אליעז׳, שהיה אומ׳ שהבטלה קשה לאשה, ולא אמרו שניהם בלשון אחד. דמטללא בגוריאתא. שמשחקת בכלבים קטנים. קיסינייתא. כלבים דקים וקטנים, כמו קיסם, שהוא דבר קטון. נרדשיר. שחוק שקורין אשקקש בלע׳. אליבא דר׳ אליעז׳ הויה בטלה, דאיהו אומ׳ כופה בצמר שהיא מלאכה של טורח, כדי שלא יעלה בלבה טינא, אבל רשב״ג קאמ׳ מלעשות מלאכה, שום מלאכה, שלא תבוא לידי שעמום ותמהון לב, וכיון דמטללא בהנך לא אתיא לידי שעמום.
ג שנינו במשנה שרבן שמעון בן גמליאל אומר שהבטלה מביאה לידי שעמום־שיגעון. ושואלים: היינו [הרי זו שיטתו] של התנא קמא [הראשון], ר׳ אליעזר! ומשיבים: איכא בינייהו דמיטללא בגורייתא קיטנייתא ונדרשיר [יש ביניהם הבדל כאשר משחקת בכלבים קטנים או במשחק כמשחק שחמט], שכיון שיש משהו שמעסיק אותה — אינה מגיעה לידי שיגעון, אבל עיסוק זה יכול להביא לידי זימה.
§ The mishna says: Rabban Shimon ben Gamliel says: Even one who vows that his wife is prohibited from doing any work must divorce her and give her the payment for her marriage contract, since idleness leads to idiocy. The Gemara asks: This is essentially the same as the opinion of the first tanna, Rabbi Eliezer, who said that idleness leads to licentiousness. The Gemara answers: The practical difference between them is in a case when she plays with small dogs [guriyyata kitanyata] or with games [nadrashir] like chess. Since there is something occupying her she is not in danger of idiocy, but occupying oneself with diversions of this type may still lead to licentiousness.
הכל
(9) מתני׳ מַתְנִיתִין : הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה ב״ש בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת דבֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים שַׁבָּת אַחַת.
MISHNA: With regard to one who vows that his wife may not derive benefit from marital relations with him, Beit Shammai say: He may maintain this situation for up to two weeks, but beyond that he must divorce her and give her the payment for her marriage contract. Beit Hillel say: He must divorce her if it continues beyond one week.
מתני׳ המדיר את אשתו – כגון דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אבל הנאת תשמישי עליך לא מיתסרא דהא משועבד לה דכתיב ועונתה לא יגרע והכי מוקמינן בנדרים בפרק ואלו נדרים (דף פא:).
ב״ש אומרים שתי שבתות – אם הדירה ב׳ שבתות תמתין ואם יותר יוציא ויתן כתובה.
המדיר את אשתו מתשמיש, בין במפרש שהדירה שבת אחת, בין בסתם, ימתין ז׳ [שמא] ימצא פתח ואם לא ימצא פתח לנדרו יוציא ויתן כתובה. וכגוןא דאמר הנאת תשמישך עלי, אבל אמר הנאת תשמישי עליך כיון דמחויב לה מן התורה לא מצי [לאפקועי] לשיעבודיה. וכן המדיר את אשתו מליהנות לו, בין במפרש שהדיר ל׳ יום בין בסתם, יעמיד פרנס, שיאמר כל הזן אותה לא יפסד, עד ל׳ יום, ואם לא ימצא פתח לנדרו עד ל׳ יוציא ויתן כתובה.
א. נדרים פא ע״ב ורש״י כאן.
משנה. ז. המדיר את אשתו מתשמיש המטה וכו׳.
שתי שבתות. יכול לקיימה, מכאן ואילך כופין אותו להוציא וליתן כתובה, שלא תשב תחתיו עגונה.
אבל משתי שבתות לא מיקרי עיגון, דהא אשכחן ביולדת נקבה שממתנת שבועים מתשמיש ולא מיעגנא בהכי, ואותו עיגון הוא בא על ידי הבעל, גם זה הנדר הבא על ידו משתי שבתות לא מיקרי עיגון. וב״ה סברי ממידי דלא שכיח לית לן ללמוד על מידי דשכיח, אלא ילפינן מנדה שהיא שבת אחת והיא מילתא דשכיח, ולא מיקרי עיגון, אבל טפי מסך זה מיקרי עיגון.
מתני׳ המדיר את אשתו מתשמיש המטה בש״א שתי שבתות ובה״א שבת אחד. התלמידים יוצאים לת״ת שלא ברשות ל׳ יום מכאן לעונה האמורה בתורה הטיילים בכל יום הפועלים שתים בשבת החמרים אחד בשבת הגמלים אחד לל׳ יום הספנים א׳ לו׳ חדשים דברי ר״א פי׳ המורה כגון דאמר תיאסר הנאת תשמישך עלי אבל אם אמר הנאת תשמישי עליך לא מיתסרי דהא משועבד לה דכתיב ועונתה לא יגרע והכי מוקמי׳ לה בנדרים בפ׳ אלו מותרים:
בש״א ב׳ שבתות: מ״ט דב״ש גמרי מיולדת נקבה וב״ה גמרי מידי דשכיח ממידי דשכיח:
אע״פ שאדם כופה את אשתו לעמוד לפניו ולשמשו מכל מקום אינו כופה אותה לעמוד לא בפני אביו ולא בפני בנו שלא נשתעבדה זו אלא לבעלה ויש מפרשין אותה דוקא בשאין סמוכין עליו הא אם סמוכין עליו חייבת וממה שאמרו למעלה (כתובות ס״א.) קמי ארחי ופרחי מאן טרח דמשמע שהיא חייבת לטרוח לפני כל אותם הסמוכין על הבית:
מתני׳ המדיר את אשתו וכו׳. ומיירי כדאמר הנאת תשמישך עלי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל אמר הנאת תשמישי עליך לא חייל נדרא דהא משועבד אליה והוה ליה כאוסר פירות חבירו על חבירו וכדאיתא בנדרים וכן פירש רש״י ז״ל. הריטב״א ז״ל.
וליכא לפרושי דבמדירה בקונם מיירי וקונם מפקיע מידי שעבוד וכדאמרינן לעיל דהא כי היכי דאמרינן לעיל אלמוה רבנן לשעבודא דבעל הכי נמי אלמוה רבנן לשעבודא דאשה וכן פירש הר״ן ז״ל בפרק ואלו מותרין ועוד האריך ע״ש:
והרשב״א ז״ל שם בפרק ואלו מותרין כתב וז״ל באומר הנאת תשמישך עלי פי׳ מסתברא דלאו דוקא אומר אלא נעשה כאומר הנאת תשמישך עלי דהא לא קשיא לן אלא משום דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כיון דאי אמר הנאת תשמישך עלי מצי אסר עליה תשמישה אף אנו נאמר דאיני משמשך דקאמר היינו לאסור תשמישה עליו ולא לאסור תשמישו עליה דשאני משמשך משמע הכין ומשמע הכין וקי״ל דסתם נדרים להחמיר ופירושי הוא דקא מפרש דשאני משמשך לא לאסור תשמישו עליה קאמר כלומר קונם יהא לך מה שאני משמשך אלא קונם יהא לי מה שאני משמשך קאמר ע״כ. ולקמן גבי פלוגתא דרב ושמואל אכתוב מה שכתב בזה ה״ר יהוסף הלוי ן׳ מיגש ז״ל בס״ד ובריש פרק המדיר אכתוב מה שכתבו הגאונים בזה בס״ד:
ב״ש אומרים שתי שבתות כו׳. פרש״י ז״ל שהדירה שבת אחת או שתי שבתות אבל אם הדירה יותר לא תמתין והיינו דאמרינן בגמרא מחלוקת במפרש כלומר שפירש שבת אחת לב״ה או שתי שבתות לב״ש ולא נהירא חדא דלישנא דמתניתין לא דייק הכי ועוד דא״כ היכי אמר שמואל דבסתם נמי תמתין שמא ימצא פתח לנדרו והא פירש תנא שאם הדירה ליותר משבת אחת לב״ה או שתים לב״ש לא תמתין כלל וב״ש כשהדירה סתם דמשמע לעולם.
לכך הנכון דמתניתין קתני סתם המדיר את אשתו דב״ש אומר שתמתין שתי שבתות וב״ה אומר תמתין שבת אחת אבל לא למדנו מתוך משנתינו אם הוא כשהדירה לזמן או שהדירה סתם וזהו שנחלקו בה רב ושמואל דרב אמר מחלוקת כשפירש שום זמן ואפי׳ מרובה דמ״מ גלי דעתיה שדעתו לחזור עליה והיום או מחר ימצא פתח לנדרו הלכך תמתין אבל אם הדירה סתם שלא קבע שום זמן לנדרו גלי דעתי׳ דמסנא סני לה ולא ימצא פתח לנדרו ותצא לאלתר ושמואל אמר דאפילו בסתם שמא יסור כעסו וימצא פתח לנדרו הלכך תמתין שבת אחת לב״ה ושתים לב״ש והא דמייתי הכא דתנן המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל׳ יום יעמיד פרנס שפירש רש״י שהדירה עד ל׳ יום ההיא נמי ליתא מטעמא דאמרן וה״ל למתני המדיר את אשתו מליהנות לו ל׳ יום אלא ודאי ה״פ המדיר את אשתו מליהנות לו יעמיד פרנס עד ל׳ יום ואפליגו רב ושמואל אם כשקבע זמן לנדרו או אפילו כשהדירה סתם וכן נראה פי׳ בירושלמי. הריטב״א ז״ל.
וכן פירש הרא״ה ז״ל לקמן בפרק המדיר:
ובמהדורא קמא כתב רש״י וז״ל שתי שבתות יכול לקיימה מכאן ואילך כופין להוציא וליתן כתובה שלא תשב תחתיו עגונה ע״כ. וזה קרוב למה שפירש הריטב״א ז״ל ובמהדורא בתרא לא פי׳ כן. ומשמע לי דאדרבה איפכא מסתברא דכל שפירש להדיא בנדרו יותר משתי שבתות לבית שמאי ושבת אחת לב״ה הרי בתוך הזמן הזה לא ימצא פתח חרטה דאדעתא דלהמתין הזמן הזה שפירש להדיא קא נדר והיא אין לה לשבת עגונה יותר משתי שבתות לב״ש ושבת אחת לב״ה לכך לא תמתין כלל אבל כשנדר סתם איפשר שימצא פתח חרטה לומר דאדעתא דהכי לא נדר וכדפי׳ רש״י ז״ל לק׳ דהא ודאי אין בדעתו לאסור אותה לעולם ובנקל ילמוד למצוא פתח חרטה וכ״ש דלשון סתום יסבול לפרשו אדעתא דהכי הוה אבל לשון מפורש לא יסבול פירושי׳ וטענות וכבר נאסר ונקשר בכבלי הקונם. ומעתה יש לי לפרש דבין לרב ובין לשמואל מתניתין במפרש קא מיירי ללמדך דדוקא כשפירש שבת א׳ לב״ה או שתי שבתות לב״ש אבל יותר מכאן יוציא לאלתר אלא דרב ושמואל פליגי אי ה״ק בסתם אי לא ומיהו מתניתין במפרש מיירי והיינו דאמרינן בגמרא מחלוקת במפרש אבל בסתם דברי הכל יוציא לאלתר וכו׳ וזה הלשון משונה דלא אמרי׳ מחלוקת וכו׳ אלא כדאסיק כחד מינייהו אבל הכא דאסיק בסתם דברי הכל יוציא לאלתר כו׳ דלא הוי כחד מינייהו לא אתי שפיר האי לישנא ולא הוה ליה למימר אלא לא שנו אלא במפרש וכו׳ וכדקתני עלה דאידך מתני׳ דהא עלה דכולא מתניתין קא מהדר ובמאי דכתיבנא ניחא דהכי קאמר מחלוקת במפרש כו׳ פי׳ פלוגתייהו לכ״ע הויא במפרש מעתה אית לן למימר דדוקא במפרש פליגי אבל בסתם ד״ה יוציא לאלתר כו׳ ושמואל אמר אף על גב דפלוגתייהו הויא במפרש וכדכתי׳ ומיהו ה״ה נמי בסתם נמי ימתין לב״ש שתי שבתות ולב״ה שבת אחת ודוק לשון רש״י ז״ל לקמן בגמ׳. כנ״ל פי׳ לפרש״י ז״ל:
במשנה המדיר כו׳ העונה האמורה בתורה כו׳. פירוש דכתיב ועונתה לא יגרע ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש דלא דמי לשארה וכסותה דמסתמא היינו כדי צורכן ולפי כבודן דעולה עמו כו׳ משא״כ בעונה דאפיק לה רחמנא בלשון עונה שיש לדבר זמן קבוע ע״כ היינו שהדבר מסור לחכמים כדאשכחן בדוכתי טובא ועוד דהכא מסמיך להו אקרא כדאיתא בירושלמי דשמעתין דמייתי מקרא דעזים מאתיים ותיישים עשרים וכמו שפרש״י בחומש פ׳ וישלח ונראה דמש״ה לא קתני במתני׳ עונת ת״ח שהיא פעם א׳ בשבת או למיתני בהדיא משבת לשבת ולמאי דפרישית אתי שפיר דלא קתני אלא הנך דשייכין בפשטא דקרא. דסמכי׳ אקרא דעזים מאתיים דמסתמא היינו לפי טורח התעסקות במלאכה או הבטלות ממלאכה משא״כ לענין עונת ת״ח לא רמיזא כלל באורייתא שאין לה שום שייכות להאי דרשא דעזים מאתיים אלא שהת״ח נהגו סלסול בעצמן לפי שהוא זמן עונג ושביתה ולא דמי כלל לשאר עונות שהן משום לתא דנשותיהן שאינן מתרצות אלא בכך משא״כ עונת ת״ח אי לאו דשבת זמן עונג ושביתה הוא לא היו עוברין על עונתה לא יגרע אפי׳ בכמה שבתות דמסתמא הנשים מתרצות בכך שיעסקו בעליהן בתורה כדאשכחן שיוצאין שלא ברשות שלשים יום לתנא דמתניתין ולחכמים אפי׳ שנים ושלש שנים והיינו נמי מה״ט דניחא לנשותיהן בכך כנ״ל נכון והר״ן ז״ל כתב בע״א ע״ש:
ד משנה המדיר את אשתו, שנדר באופן כזה שנאסר מתשמיש המטה, בית שמאי אומרים: עד שתי שבתות (שני שבועות) יכול להישאר במצב זה, ולאחר מכן צריך לגרש אותה ולתת לה את כתובתה. ובית הלל אומרים: שבת אחת (שבוע אחד).
MISHNA: With regard to one who vows that his wife may not derive benefit from marital relations with him, Beit Shammai say: He may maintain this situation for up to two weeks, but beyond that he must divorce her and give her the payment for her marriage contract. Beit Hillel say: He must divorce her if it continues beyond one week.
הכל
(10) הַתַּלְמִידִים יוֹצְאִין לְתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת שְׁלֹשִׁים יוֹם הַפּוֹעֲלִים שַׁבָּת אַחַת הָעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה הַטַּיָּילִין בְּכׇל יוֹם הַפּוֹעֲלִים שְׁתַּיִם בְּשַׁבָּת הַחַמָּרִים אַחַת בְּשַׁבָּת הַגַּמָּלִים אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם הַסַּפָּנִים אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.:
Apropos the husband’s obligation to his wife regarding marital relations, the Gemara mentions other aspects of this issue: Students may leave their homes and travel in order to learn Torah without their wives’ permission for up to thirty days, and laborers may leave their homes without their wives’ permission for up to one week. The set interval defining the frequency of a husband’s conjugal obligation to his wife stated in the Torah (see Exodus 21:10), unless the couple stipulated otherwise, varies according to the man’s occupation and proximity to his home: Men of leisure, who do not work, must engage in marital relations every day, laborers must do so twice a week, donkey drivers once a week, camel drivers once every thirty days, and sailors once every six months. This is the statement of Rabbi Eliezer.
הטיילין – מפרש בגמרא.
החמרים – שיוצאין לכפרים להביא תבואה למכור בשוק.
הגמלין – סוחרי חבילות ומביאין על הגמלים ממקום רחוק.
הספנים – פורשין לים הגדול לקצווי ארץ.
התלמידים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות נשותיהן ל׳ יום. וברשות כמה דבעי מינה ותתן לו ואין בו משום ביטול עונה. והא דאמרינן (סב ע״ב) עונה של תלמ׳ חכמים מערב שבת לערב שבת, הני מילי כי איתיה במתא אבל יצא ברשות יצא.
התלמידים יוצאין שלא ברשות ל׳ יום והפועלים שבת אחת – פי׳ ר״י דאתא לאשמועינן דאף על גב דמנהגם היה ללמוד ולעשות מלאכה בעירם ועונה האמורה בתור׳ לתלמיד מע״ש לע״ש כדאמרי׳ בגמ׳ ולפועלים שתים בשבת כדקתני סיפא אפ״ה יכולים לשנות ממנהגם ולצאת תלמידים ל׳ יום ופועלים שבת אחת.
שלא ברשות. כלו׳, רשות נשותיהם. שלשים יום. דאע״ג דעל ידי נדר מיקרי עיגון, משתי שבתות לב״ש, ומשבת אחת לב״ה, אבל בלא נדר יכול להתבטל ולפרוש ממנה שלשים יום, כיון דבמצוה קא עסיק.
ח. עונה האמורה בתורה וכו׳.
הטיילין. מפר׳ בגמ׳ כגון מפנקי דמערב׳, חייבין לשמש בכל יום, כיון שאינן צריכין לצאת מפתח בתיהם.
והפועלין. שדרכן להשתכר בעירן שלשה ימים שאינן חוזרין לבתיהם. שתים. בכל שבת ושבת. ובברייתא תני, אם עושין מלאכה בעיר אחרת פעם אחת בשבת, לפי שאין דרכן לחזור מכל שלשה ימים, אלא פעם אחת.
והחמרין. דרכן להלוך שלשה ימים רחוק מעירן להוליך סחורה שם, ומביאין סחורה משם בחזירתן.
והגמלין. יוצאין לדרך רחוקה של חמשה עשר יום ושוהין בחזירתן כמו כן ט״ו יום, וכיון שיודעת אומנות בעלה, על מנת כן היא מינסבא ליה.
והספנין. יוצאין בים מהלך שלשה חדשים, והולכין שלשה חדשים, וחוזרין שלשה.
ובכל הני אם על ידי נדר שמדירה האיש, משבת אחת מיקרי עיגון, דאינו דומה מי שמתבטל שלא מחמת כעס, למתבטל מחמת כעס.
התלמידים יוצאים לת״ת שלא ברשות ל׳ יום כו׳. וכתב הר״ן ז״ל בפירושיו על ההלכות בשם התוס׳ דה״פ דשלשים יום שוהין חוץ לעירן אם צריכין ללמוד בעיר אחרת וביום שלשים וא׳ יהיו בעירם אפילו אם אותו יום יחזרו לצאת להיות שלשים יום בחוץ וכן פועלים שהולכים לעיר אחרת ועומדים שם כל השבוע למלאכה דהיינו שבעת ימים ובשמיני יחזרו לביתם וכן לעולם דהיינו עונה האמורה בתורה לגבי תלמידי׳ ופועלים הצריכין ללמוד ולעשות מלאכתן בעיר אחרת אבל תלמידים הלומדים בעירם עונתן מע״ש לע״ש ופועלין העושין בעירם עונה שלהם שתים בשבת.
נמצא לפי שיטה זו כי קתני מתניתין עונה האמורה בתורה קאי נמי אדלעיל מיניה דהני דלעיל נמי הוי עונה האמורה בתורה לתלמידים שלשים יום ולפועלים שבעה והאי דלא תני ברישא עונה האמורה בתורה משום דלא אפשר דהיכי ליתני עונה האמורה בתורה לתלמידים שלשים ולפועלים שבעה כי היכי דקתני סתמא בכל אינך הטיילין כו׳. א״כ הוה משמע אפי׳ בתלמידים ובפועלים העושים בעירם וכמו שהאריך הר״ן ז״ל וזהו שיטת הר״י בר יצחק ברוך לקמן בגמרא וכמו שכתבו התוספות וכדבעי׳ למכתב בס״ד. וכל זה דוחק ועוד אי עונה האמורה בתורה אתא לאשמועינן בהך רישא מאי שנא דקתני הכא התלמידים יוצאין שלא ברשות והרי גדולה מזו קתני מתניתין הספנים אחד לשלשה חדשים ולא הוצרך לומר שלא ברשות.
לכך פירש ר״י בתוס׳ דהך רישא לאו בעונה האמורה בתורה קא מיירי דאין לה עונה קבועה לתלמידים אלא מע״ש לע״ש והפועלים שתים בשבת ופועלים העושים חוץ לעירן בכלל חמרין הוו וכן כתב רש״י ז״ל להדיא במהדורא קמא לקמן בגמרא גבי הך דפריך תלמודא איפכא תנא כו׳. אלא הא אתא לאשמועינן רישא דהך מתניתין דאע״ג דמנהגם היה ללמוד ולעשות מלאכה בעיר ועונת ת״ח מע״ש לע״ש ושל פועלים שתים בשבת אפ״ה רשאין לשנות ולבטל עונה ממנה שהיה מנהג תחלה לצאת שלא ברשות נשותיהן ולעולם יכולין לעשות כן ל׳ יום בחוץ ויום אחד בבית וכן הפועלים ז׳ ימים אבל החמרין והגמלין והספנין אינן רשאין להוסיף יותר על שיעור עונתן דדוקא פועלין דעונתן שתים בשבת רשאין לשנות עד שבוע כמו החמרין אבל יותר משבוע אין להוסיף שלא ברשות. והתלמידים משום תלמוד תורה התירו להם עד שלשים יום ומשום דויתרו להם כל כך זמן לכך לא הוזכר עונתן במשנה דהיינו מע״ש לע״ש. והר״ן ז״ל תירץ לפי דאין להם עונה קבועה עיין בפירושיו על ההלכות. זאת היא שיטת ר״י ז״ל בעל התוספות ז״ל והר״ן ז״ל יש לו שיטה אחרת עיין בפירושיו על ההלכות:
וז״ל תלמידי רבינו יונה ז״ל התלמידים כו׳. הפועלים שתים בשבת לא קאי ארישא דמדיר את אשתו אלא מילתא באפי נפשה וה״ק אע״ג שעונתן של תלמידים פעם אחת בשבוע ושל פועלים שתי פעמים בשבוע הני מילי כשעומדים בעיר אבל אם הולכים חוץ לעיר אינן חייבין התלמידים לבא עד שלשים יום שיכולים ללכת שלא ברשות עד שלשים יום ולסוף שלשים יום יבאו פעם אחת ויחזרו וס״ל להאי תנא דעל זה הדרך יכולים לעמוד ברצונם אפי׳ שלא ברשות והא קמ״ל דאע״ג דמדיר לא יהבינן ליה זמן אלא משתי שבועות לב״ש ושבת אחת לב״ה הכא שיוצאין לת״ת יהבינן להו עד שלשים וכן הפועלים אע״פ שעונתן שתי פעמים בשבוע דעונה האמורה בתורה הטיילין כו׳ החמרין אחת בשבת שכן דרכן ללכת מהלך ג׳ ימים ולחזור. והגמלין אחת לשלשים יום שכן דרכם להשכיר עצמן עם גמליהם מהלך ט״ו יום ולחזור לסוף שלשים יום. הספנין אחת לששה חדשים שכן דרכם להשכיר ספינותיהם מהלך שלשה חדשים ולחזור לסוף ששה ומיירי כשיודעין בזמן הנשואין מלאכתם דכיון דידעי מעיקרא מוכחא מילתא דנתרצו בכך ומחלה וגמרה לסבול בלבה וכל אלו העונות לא נתנו אותם אלא לאדם בריא אבל מי שהוא חולה או חלוש שאינו יכול לקיים מצות עונה אינו חייב בזה אלא אומדין אותו כפי כחו. ע״כ:
גמרא גמרי מיולדת נקבה פי׳ ב״ש סברי כיון שאנו רואין דהיכא שילדה אשתו נקבה שצריכה להמתין בע״כ שתי שבתות דכתיב אם נקבה תלד וטמאה שבועים אין לה להקפיד כשהדירה בעלה אם ממתנת זה השיעור שהרי בלעדי זה דרכה להמתין. תלמידי ה״ר יונה ז״ל ולקמן אכתוב בס״ד לשון ה״ר יהוסף הלוי ן׳ מיגש ז״ל:
וב״ה נמי נגמרו מיולדת נקבה וא״ת אמאי פריך טפי לב״ה מלב״ש ותירץ רש״י ז״ל דכיון דאשכחן מיהא אורחא דארעא בשום דוכתא לשהות אין לנו לכופו להוציא. וא״ת א״כ מאי משני מנדה גמרי לה מ״מ הרי מצינו ביולדת נקבה דהיא שוהא שבועים מעתה היאך נכוף אותו קודם הזמן הזה כיון דאשכחן אורח ארעא בשום דוכתא לשהות כשיעור הזה. וי״ל לכך לא קצר התלמוד ותירץ ב״ה מנדה גמרי לה אלא האריך וקאמר אי מיולדת גמרי הכי נמי. ופירושו אי מאי דקאמרינן מעיקרא וב״ה גמרי מיולדת זכר פירושו דגמרי ממש הכי נמי דאיכא לאקשויי דאדרבה יש לנו ללמוד מיולדת נקבה דכיון דאשכחן בשום דוכתא דאורח ארעא לשהות כל כך אין לנו לכופו. ומיהו סבירא להו לב״ה דלית לן למגמר מיולדת כלל משום דיולדת אגב צירים וחבלים שעברו עליה בשעת הלידה אינה מתאוה כל אותן הימים לתשמיש ובלבה שלא תשמש לעולם וכשהיא כדרך העולם לתשמיש לאו אורח ארעא לשהות כל כך ואפשר דלהכי כתב רש״י ה״ג אי מיולדת גמרי ה״נ ודוק אלא ב״ה מנדה גמרי לה פי׳ והא דקאמר מעיקרא גמרי מיולדת זכר פירושו מנדה דהא כתיב כימי נדת דותה תטמא ומשום דב״ש נקטי יולדת נקבה נקטינן נמי לב״ה יולדת זכר ומיהו עיקר ילפותא מנדה. כנ״ל:
במאי קא מפלגי כלומר כיון שכל אחד ואחד הוא יהיב טעמא למילתיה אמאי לא גמרי ב״ה מטעמייהו דב״ש וב״ש נמי אמאי לא גמרי מנדה כמו ב״ה ויהיו שוין בזמן. תלמידי ה״ר יונה ז״ל.
ולפי מאי דכתיבנא טעמא רבא איכא לב״ה אמאי לא גמרי מטעמא דב״ש אלא ודאי לפי שטתינו נראה דהכי קא בעי במאי קא מפלגי פי׳ אמאי קא גמרי ב״ש מיולדת ולא מנדה וב״ה אמאי קא גמרי מנדה דאיברא דס״ל דמיולדת לא מציא למגמר וכדכתיבנא גם לנדה לא דמיא כדי למגמר מיניה ומהדר מ״ס מידי דשכיח כו׳ ופרש״י במהדורא קמא תשמיש ונדה שכיח וכן פירשו תלמידי ה״ר יונה ז״ל וז״ל ב״ה סברי לא ילפינן מיולדת דטפי עדיף דנילף מנדה דהוא גרם לה דשכיח דהיינו תשמיש ממידי דשכיח דהיינו נדה וב״ש סברי לא ילפינן מנדה דטפי עדיף דנילף מידי דהוא גרם לה דהיינו תשמיש ממידי דהוא גרם לה דהיינו מלידה ע״כ. ואופן פירושם היינו כפי שיטתם ז״ל ומיהו לשיטתנו ה״פ ב״ה דמיון דנדה היינו משום דהויא מידי דשכיח ממידי דשכיח ולא קא בעי למיהב טעמא אמאי לא ילפינן מיולדת דבלאו הכי נמי איכא טעמא רבא דמשום הכי ליכא למילף מיולדת כנ״ל.
שוב מצאתי גם להרב רבינו יהוסף הלוי ן׳ מיגש דקא יהיב טעמא אחרינא דליכא למגמר מינה דיולדת וכדכתיבנא וז״ל אמר רב מחלוקת במפרש אבל בסתם כו׳. כגון שנדר שלא ישמש מטתו שתי שבתות לב״ש או שבת אחת לב״ה דב״ה סברי שבת אחת היא שיכולה האשה להמתין בלא תשמיש שהרי אלו היתה נדה היתה יושבת בלא תשמיש ח׳ ימים הילכך תראה את עצמה כאילו היא נדה אבל ב׳ שבתות אינה יכולה להמתין שלא מצינו לה עת כזה שתשב בלא תשמיש כדי שתראה זו עצמה כאילו היא עומדת באותו העת. וא״ת הרי יולדת נקבה דיושבת שבועים בלא תשמיש וצריכה זו שתראה לעצמה כאילו יולדת נקבה. היינו טעמא דלא גמירי לה ב״ה מיולדת חדא דיולדת לאו מידי דשכיח בכל עידנא ומידי דשכיח שהוא הנודר ממידי דלא שכיח שהוא היולדת לא ילפינן. ועוד דהיולדת אגב צירים וחבלים וחלחלות ומכאובות שעברו עליה בשעת הלידה אינה מתאוה כל אותן הימים לתשמיש ולא יש בלבה אלא שלא תשמש לעולם משום הכי לא גמרי ב״ה מיולדת כי היכי דנגמר מיולדת נקבה שהיא מוספת על יולדת זכר אבל אם נדר סתם שלא ישמש מטתו ולא נתן לדבר קצבה כיון דסוף הדבר לגירושין הן עומדין אינה ממתנת כלום לפי שההמתנה אינה מועלת כלום ושמואל אמר אפילו בסתם נמי ימתין לב״ש ב׳ שבתות ולב״ה שבת אחת שמא ימצא פתח לנדרו.
ואי קשיא לך מדקאמר שמא ימצא פתח לנדרו אלמא נדרא דיליה חייל על תשמיש המטה דהא הכא ליכא למימר דמשום דלא ציית לן לשמש מטתו הוא דיוצא אלא משום דחייל נדריה הוא דהא שמא ימצא פתח לנדרו קתני אלמא איהו קא מפייס לשמש מטתו ונדרא הוא דעכיב ליה ואילו אמרינן ליה זיל שמש דנדרך לא חייל הוה ציית לן ומשמש ואמאי חייל כיון דמשועבד לה לעונה לאו כל כמיניה דמפיק ליה לשיעבודא מיניה. יש להשיב דכי אמרינן דהיכא דמשועבד לה לא חייל נדריה הני מילי דלא מטיא ליה איהו הנאה מההוא מידי אבל תשמיש כיון דהנאה דיליה כהנאה דילה אי משמש אשתכח דקא מהני ממידי דאשתעבדא עליה דלא למעבדיה דהא לא אפשר ליה לפלוגי התשמיש הילכך חייל נדריה וראיה לזה הפירוש הא דאמרינן בפרק המדיר הנאת תשמישך עלי יפר לפי שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו אלמא אע״ג דמשועבד לה לתשמיש כיון דלאו מידי דאפשר לאתהנויי הוא בלא היא חייל נדרה וצריך הפרה וזה ראיה הוא לדברינו. עכ״ל הר״י ן׳ מיגש:
מחלוקת דב״ש וב״ה במפרש שב״ש אומרים יכול לפרש שתי שבתות בנדרו וב״ה אומרים שבת אחת אבל בסתם דברי הכל יוציא לאלתר ויתן כתובה ושמואל אמר אפי׳ בסתם נמי ימתין לב״ש כדאי״ל ולב״ה כדאית ליה. שמא ימצא פתח לנדרו בשאלה. רש״י ז״ל במהדורא קמא. הא כתיבנא בסמוך לשון ה״ר יהוסף הלוי ן׳ מיגש ז״ל וכבר הארכנו בזה במשנה וכתבנו שיטת הריטב״א ז״ל והרא״ה ז״ל בשמועה זו.
ורבינו יונה ז״ל פירש כפירושו של רש״י ז״ל וז״ל מחלוקת במפרש כו׳. כלומר לא נחלקו ב״ש וב״ה אם צריכה להמתין שתי שבתות או שבת אחת אלא היכא שפירש בשעת הנדר ואמר עד זמן פלוני דב״ש סברי אם באותו הזמן שקבע שתי שבתות תמתין ואם יש בו יותר יוציא ויתן כתובה לאלתר וב״ה סברי אם פירש יותר משבת אחת יוציא ויתן כתובה לאלתר דסתם לעולם משמע ומה תועלת יש לה להמתין ושמואל אמר אף בסתם נמי תמתין שבת אחת לב״ה ולב״ש שתי שבתות דיש לה להמתין זה השיעור שמא ימצא פתח לנדרו. ע״כ:
והריטב״א והרא״ה פירשו דאפילו פירש זמן מרובה צריכה להמתין זה השיעור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכדכתיבנא במתני׳:
מליהנות לה עד שלשים יום קונם את נהנית לי עד שלשים ולא הדירה מהנאת תשמיש דהא לא חייל משום דמשועבד לה וגבי מזונות נמי מוקמי׳ באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ופרנסה משום דלא ספקה ואית דמוקמי כגון שהוא מן הגמלים או מן הספנין שאין לכופו בשביל תנאי תשמיש ולאו מילתא היא דהא מוקמינן לקמן בשמעתין אכולהו קאי לענין מדיר. רש״י ז״ל במהדורא קמא וכן כתב במהדורא בתרא ובמאי דכתב הר״י ן׳ מיגש ז״ל ניחא אפי׳ אתשמיש וכדכתבינן בסמוך ובסמוך אכתוב מה שכתב הריטב״א בס״ד בזה:
יעמיד פרנס שיספיק לה מזונות משלו עד שלשים יום ובפרק המדיר פריך ופרנס הא שליחותיה קא עביד ומפרש נמי מאי שנא שלשים יום גבי תשמיש קאמר רב דבסתם יוציא לאלתר משום דתשמיש לא אפשר בבעל אחר ומיעגנא. רש״י ז״ל במהדורא קמא:
אבל התם דאפשר בפרנס פירוש דהתם לא הדירה מגופו אלא מנכסיו ופרש״י ז״ל דאתשמיש לא חייל נדרא דהא משועבד לה והא דחייל אנכסים אוקים בדוכתה בשאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך פי׳ לפי׳ דאמתני׳ דהכא דקתני המדיר את אשתו אפשר לפרושה שפיר בהדירה עליו דאמר הנאת תשמישה עלי אבל הכא דקתני ליהנות לו ולא קתני ליהנות לה לא משמע אלא שאסר הנאתו עליה וכיון דכן לא חייל נדר׳ דהוה ליה כאומר הנאת תשמישי עליך ובירושלמי הקשו מזו לזו ותירצו תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו ולפי׳ רש״י ז״ל יש לפרש דמתניתין דהכא לא חייל נדרא אלא על נכסיו בלחוד. הריטב״א ז״ל:
מאחר שאנו דנים בחובתו של הבעל בענין תשמיש המיטה, נאמרו עוד כמה דברים בענין זה: התלמידים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות נשותיהם עד שלשים יום. הפועלים יוצאים מן הבית שלא ברשות האשה שבת אחת (שבוע אחד). העונה האמורה בתורה, הזמן הקצוב לתשמיש, שהיא חובת הבעל בסתם (אם לא התנו ביניהם אחרת) משתנה לפי המצאותם של האנשים בבית, ולפי טיב עיסוקיהם. הטיילין, אנשים שאינם עובדים — בכל יום. הפועלים — שתים (פעמיים) בשבת. החמרים — אחת בשבת. הגמלים — אחת לשלשים יום. הספנים — אחת לששה חדשים. אלו דברי ר׳ אליעזר.
Apropos the husband’s obligation to his wife regarding marital relations, the Gemara mentions other aspects of this issue: Students may leave their homes and travel in order to learn Torah without their wives’ permission for up to thirty days, and laborers may leave their homes without their wives’ permission for up to one week. The set interval defining the frequency of a husband’s conjugal obligation to his wife stated in the Torah (see Exodus 21:10), unless the couple stipulated otherwise, varies according to the man’s occupation and proximity to his home: Men of leisure, who do not work, must engage in marital relations every day, laborers must do so twice a week, donkey drivers once a week, camel drivers once every thirty days, and sailors once every six months. This is the statement of Rabbi Eliezer.
הכל
(11) גמ׳ גְּמָרָא : מ״ט מַאי טַעְמָא דב״ש דְּבֵית שַׁמַּאי גָּמְרִי מִיּוֹלֶדֶת נְקֵבָה וּבֵית הִלֵּל גָּמְרִי מִיּוֹלֶדֶת זָכָר.
GEMARA: The Gemara asks: What is the reason that Beit Shammai say a husband may force abstinence on his wife by a vow for a period of up to two weeks without being compelled to divorce her? They derive this from the halakha that a woman who gave birth to a female is ritually impure and prohibited from engaging in conjugal relations with her husband for two weeks after childbirth (see Leviticus 12:5). From this they derive that a period of up to two weeks of abstinence is not deemed undue suffering. And from where do Beit Hillel derive their opinion? They derive it from a woman who gave birth to a male, as she is ritually impure for one week (see Leviticus 12:1–4).
ה גמרא ושואלים: מאי טעמייהו [מה טעמם] של בית שמאי שאומרים שזמן הפרישה הוא עד שבועיים? גמרי [לומדים הם] מיולדת נקבה, שהיא טמאה ואסורה לבעלה שבועיים לאחר הלידה ומכאן הם למדים שעד שבועיים אין זה בבחינת סבל. ובית הלל, מנין ראיה לשיטתם? גמרי [לומדים הם] מיולדת זכר שטמאה שבוע אחד.
GEMARA: The Gemara asks: What is the reason that Beit Shammai say a husband may force abstinence on his wife by a vow for a period of up to two weeks without being compelled to divorce her? They derive this from the halakha that a woman who gave birth to a female is ritually impure and prohibited from engaging in conjugal relations with her husband for two weeks after childbirth (see Leviticus 12:5). From this they derive that a period of up to two weeks of abstinence is not deemed undue suffering. And from where do Beit Hillel derive their opinion? They derive it from a woman who gave birth to a male, as she is ritually impure for one week (see Leviticus 12:1–4).
הכל
(12) וב״ה וּבֵית הִלֵּל נָמֵי נִגְמְרוּ מִיּוֹלֶדֶת נְקֵבָה אִי מִיּוֹלֶדֶת גָּמְרִי לַהּ הָכִי נָמֵי אֶלָּא ב״ה בֵּית הִלֵּל מִנִּדָּה גָּמְרִי לַהּ.
The Gemara asks: And if this is so, Beit Hillel should also derive the halakha from a woman who gave birth to a female, since it is clear that the Torah does at times mandate a period of abstinence longer than one week. The Gemara answers: If they derived it from a woman who gave birth, this is indeed how they would have derived it. Rather, Beit Hillel derived it from the halakha with regard to a menstruating woman, who is prohibited from marital relations for seven days according to Torah law.
נגמרו מיולדת נקבה – כיון דאשכחן אורח ארעא לשהות כל כך אין לנו לכופו להוציא.
ה״ג: אי מיולדת גמרי הכי נמי.
ומקשים: ובית הלל נמי נגמרו [גם כן ילמדו] מיולדת נקבה, שהרי מצאנו בתורה שיעור זמן גדול יותר, של שבועיים! ומשיבים: אי [אם] מיולדת גמרי לה [היו לומדים זאת] — אכן הכי נמי [כך גם כן] היה צריך ללמוד, אלא בית הלל מנדה גמרי לה [הם לומדים זאת], שהיא אסורה בתשמיש שבעה ימים (מדין התורה).
The Gemara asks: And if this is so, Beit Hillel should also derive the halakha from a woman who gave birth to a female, since it is clear that the Torah does at times mandate a period of abstinence longer than one week. The Gemara answers: If they derived it from a woman who gave birth, this is indeed how they would have derived it. Rather, Beit Hillel derived it from the halakha with regard to a menstruating woman, who is prohibited from marital relations for seven days according to Torah law.
הכל
(13) בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר מִידֵּי דִּשְׁכִיחַ מִמִּידֵּי דִּשְׁכִיחַ וּמָר סָבַר מִידֵּי דְּהוּא גָּרֵים לַהּ מִמִּידֵּי דְּהוּא גָּרֵים לַהּ.
The Gemara explains: With regard to what do they disagree? One Sage, Beit Hillel, holds that one should derive a common matter from a common matter. Consequently, they derive the halakha of a permitted abstinence by a husband who vowed not to engage in marital relations with his wife from the halakha of a menstruating woman, since both are common cases. And one Sage, Beit Shammai, holds that one should derive a matter that one caused, such as a vow, from a different matter that he caused, i.e., childbirth, and not from menstruation, which was not caused by him at all.
מידי דשכיח – כעס שכועס על אשתו ומדירה.
ממידי דשכיח – נדות לאפוקי לידה דלא שכיח כולי האי.
מידי דהוא גרים לה – נדר האיש גורם לה לשהות וכן לידה על ידו באה לה לאפוקי נדה דממילא ויש לנו ללמוד מן הדומה [אפילו לא שכיח כולי האי].
גמרא. מידי דשכיח ממידי דשכיח. נודר מתשמיש שכיח ונדה שכיח, לאפוקי לידה דלא שכיח. מידי דאיהו גרים לה. כגו׳ נודר מתשמיש, ולידה, לאפוקי נדה דממילא.
ושאר שמועות שנתגלגלו כאן והם שפוד וגומות ובלורית ואפר מקלה וגבנה יתבארו ענין כל אחת מהן במקומו הראוי לו וכבר ביארנו את כלם בחבור זה במסכת עבודה זרה פרק שני בסוגית המשנה השלישית (ע״ז כ״ט.):
המשנה החמשית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי והוא שאמר המדיר את אשתו מתשמיש המטה בית שמאי אומרין שתי שבתות בית הלל אומרין שבת אחת התלמידין יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות שלשים יום העונה האמורה בתורה הטיילין בכל יום הפועלין שתים בשבת החמרין אחת בשבת הגמלין אחת לשלשים יום הספנין אחת לששה חדשים דברי ר׳ אליעזר אמר הר״ם פי׳ שבת אחת לבד יחזיק שבועתו ויותר מזה יוציא ויתן כתובה ואפי׳ היה גמל או ספן ואמרו התלמידים יוצאין שלא ברשות נשותיהן ל׳ יום אמנם זה דברי ר׳ אליעזר ואמנם לפי דעת חכמים שתים שלש שנים והלכה כחכמים וטיילין הם האנשים הנרפים אוהבי המנוחה לא יעשו סחורה ולא מלאכה ועונת תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת וספנין הם החובלים והלכה כר׳ אליעזר ודע שיש לאשה שתמנע בעלה שלא ילך אלא למקום קרוב שלא ימנע עונתה וכן תמנעהו ההעתקה ממלאכה אל מלאכה אחרת שתחסר בעבורה העונה אם לא בתלמוד תורה לבד:
תוס׳ ד״ה לא ליתן וכו׳ כדתנן וכו׳. יש ליישב לגירסת רש״י הכא דהתם מיירי בעשירה דאינה מחויבת במלאכות וכ״כ הר״ן ז״ל והא דנקט דוקא ליתן תבן ולא שאר מלאכות משום דשאר מלאכות אף דאינה חייבת מ״מ א״א ליזהר מהמלאכות בהיותה עמו וכמ״ש לעיל במתניתין דעכ״פ יכול להפר משום זה מכ״ש לר״י ב״נ דיכול להפר משום שאינו יכול להחזירה. משא״כ ליתן תבן לפני בהמתו כיון דהוי מדברים שאינו בינו לבינה בודאי יכולה ליזהר ואינו יכול להפר וק״ל:
ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים] לפי זה — מר סבר מידי דשכיח ממידי דשכיח [חכם זה, בית הלל, סבורים שלמדים דבר מצוי מדבר מצוי], ולכן למדים שיעור פרישה בזה הכועס על אשתו ומתוך כך מדירה שהוא דבר מצוי, מדין נידה המצוי, ומר סבר מידי דהוא גרים [וחכם זה, בית שמאי, סבורים, למדים דבר שהוא גרם] לה, נדר, ממידי דהוא גרים [מדבר שהוא גרם] לה, כלידה, ולא מנידה שהוא דבר שאינו תלוי בבעל.
The Gemara explains: With regard to what do they disagree? One Sage, Beit Hillel, holds that one should derive a common matter from a common matter. Consequently, they derive the halakha of a permitted abstinence by a husband who vowed not to engage in marital relations with his wife from the halakha of a menstruating woman, since both are common cases. And one Sage, Beit Shammai, holds that one should derive a matter that one caused, such as a vow, from a different matter that he caused, i.e., childbirth, and not from menstruation, which was not caused by him at all.
הכל
(14) אָמַר רַב מַחְלוֹקֶת בִּמְפָרֵשׁ אֲבָל בִּסְתָם דִּבְרֵי הַכֹּל יוֹצִיא לְאַלְתַּר וְיִתֵּן כְּתוּבָּה וּשְׁמוּאֵל אָמַר האפי׳ אֲפִילּוּ בִּסְתָם נָמֵי יַמְתִּין שֶׁמָּא יִמְצָא פֶּתַח לְנִדְרוֹ.
Rav said: The dispute between Beit Hillel and Beit Shammai concerns one who specifies the given period of time in his vow, but if he vowed not to engage in marital relations with her for an unspecified period of time, all agree that he must divorce her immediately and give her the payment for her marriage contract. The reason is that since he did not indicate how long he intended to keep the vow, her suffering begins immediately. And Shmuel said: Even with regard to an unspecified vow he should also wait for the same period of time, as perhaps he will find an extenuation enabling the dissolution of his vow and then he will not need to divorce her.
אפי׳ בסתם נמי ימתין – לב״ש שתי שבתות ולב״ה שבת אחת.
שמא – בתוך הזמן ילמוד למצוא פתח חרטה לומר אדעתא דהכי לא נדרי ויתיר לו חכם נדרו.
מחלוקת. ב״ש וב״ה. במפרש. נדרו, שב״ש אומ׳ יכול לפרש שתי שבתות בנדרו, וב״ה אומ׳ שבת אחת. אבל בסתם, דברי הכל יוציא לאלתר. דסבירא היא שתהא כעסו כעס עולם ולמה תסבול לו אפי׳ יום אחד, הלא לא תועיל לה כלום. אפי׳ בסתם נמי ימתין. לב״ש כדאית להו ולב״ה כדאית להו, דשמא תוך הזמן הזה ימצא פתח להתיר נדרו.
אמר רב מחלוקת במפרש אבל בסתם יוציא ויתן כתובה לאלתר ושמואל אמר אפילו בסתם לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו וקי״ל כשמואל בדיני:
תוס׳ ד״ה הלכה כר״א וכו׳. והריטב״א כתב דלא פליגי ר״א ורשב״ג והיא אינה יכולה לטעון בנודר משום זמה אלא משום שיעמום וכן נראה דלפמ״ש במתניתין דע״כ מיירי בנדרה היא וקיים לה איהו והא דהוא יכול להפר הוא משום זמה ושיעמום מ״מ צ״ל דעיקר ההפרה ע״כ לאו משום שיעמום דא״כ יותר ה״ל לרשב״ג לאשמעינן זה הטעם במה שיכול להפר אלא ע״כ צ״ל דעל ר״א קאי דבל״ז יכול להפר משום זמה רק הא דיוציא ויתן כתובה הוא ע״כ משום שיעמום כמ״ש הריטב״א וק״ל: אך לפי מה שכתבנו דיכול להפר משום שאינה יכולה ליזהר מהמלאכות אינו מוכרח וק״ל:
פירש״י ד״ה המדיר וכו׳. כגון דאמר וכו׳. ה״ה דהמ״ל דאיירי בנדרה היא וקיים לה איהו אע״ג דהיא משועבדת לו אפ״ה חל כשקיים לה איהו כמ״ש המהרש״א לעיל דף נ״ט ע״ב וכ״ש לר״מ דס״ל לקמן ר״פ המדיר דהיא נתנה אצבע בין שיניה המ״ל בפשטות כגון שנדר הוא ותרצתה היא לנדרו ובכה״ג הוא נותן אצבע לר׳ מאיר ושפיר יוציא ויתן כתובה. אך לפמ״ש לעיל שם בשם ספר פני יהושע דכשהוא נותן אצבע בין שיניו אינו חל א״א לפרש כן לר״מ דא״כ אינו חל כלל כיון דהוא נותן אצבע גם יש לומר דרצוי שלה אינו מועיל בעונה לכ״ע דלא מהני מחילה בצערא דגופא כדאיתא לעיל דף נ״ו ואינו חל וצ״ע בזה גם יש לומר דא״א לפרש הכי לשמואל דמוקי למתניתין בסתם משום שמא ימצא פתח לנדרו ובנדרה איהי לא אמרינן שמא תמצא פתח כדאיתא לקמן ר״פ המדיר ולא מתוקמא אלא כמו שפירש״י וק״ל:
בגמרא מר סבר מידי דהוא גרים וכו׳. לכאורה אינו מובן כיון דל״ל לב״ש סברא דב״ה דדוקא מידי דשכיח. א״כ ממילא דילפינן מיולדת השיעור הגדול יותר. ונראה דבאמת אין להקשות לב״ה דיליף מנדה ולא יליף מזבה דצריכה להמתין שבעה נקיים חוץ מג׳ ימי ראיה דיש לומר דזבה ג״כ לא שכיחא כולי האי דקי״ל דכל י״א יום היא בחזקת טהרה אך לב״ש דיליף אף ממידי דלא שכיחא קשה דלילף מיולדת בזוב שצריכה להמתין שלשה שבועות לכך קאמר דב״ש סבר מידי דהוא גרם לה וכו׳. משא״כ שבוע שלישית שאינה אלא מחמת זיבה דלאו איהו גרים לה. ודוק:
שם אמר רב מחלוקת וכו׳. בספר שיטה מקובצת דקדק לשון מחלוקת דהל״ל לא שני כדאיתא בר״פ המדיר ומתוך זה נדחק לומר דקמ״ל דשמואל מודה במפרש יותר מהשיעור דלא אמר שמא ימצא פתח לנדרו ולדעתי נראה דמלבד שהוא דוחק גם זה הדין אינו דא״כ מאי מקשה הש״ס ר״פ המדיר על שמואל ממתניתין המדיר שלא תטעם אחד מהפירות דע״כ הקושיא הוא משום שמא תמצא פתח כיון דע״כ תלהו בתשמיש ואי כדבריו דילמא מיירי בתלתא בתשמיש בזמן המפורש יותר מן השיעור וכן הא דמקשה שם בדף ע״א ע״ב ותתקשט ותאסור שבת אחת דילמא מיירי בכה״ג. והנלענ״ד לתרץ והוא דיש לומר דפלוגתייהו דרב ושמואל בסתם תליא בפלוגתא דב״ש וב״ה לפי מאי דהקדים הש״ס לפרש פלוגתייהו דב״ש וב״ה דמר יליף מנדה ומר יליף מיולדת. א״כ יש לומר דבנודר סתם ליכא למילף מיולדת דשם ההיתר ידוע ביומי וטבילה אפילו לא תפסוק אחר שבועיים לא מיבעיא לרב דס״ל במסכת נדה דף ל״ה דמעיין אחד הוא והתורה התירתו אפילו בשופעת ואפילו ללוי דס״ל ב׳ מעיינות הן מודה אליבא דב״ש דמעיין אחד הוא כדאיתא בנדה שם א״כ לב״ש דאין ללמוד מנדה משום דהוא גרים מהוא גרים יליף א״כ לדידיה אין ראיה מיולדת לנודר בסתם וממילא הדין דיוצא מיד אבל לב״ה דיליף מנדה דאין ההיתר ברור ג״כ דשמא לא תפסוק בטהרה א״כ ה״נ בסתם אף שאין היתר ברור אמרינן שמא תמצא פתח לנדרו אבל רב ושמואל לא ניחא להו לאפושי פלוגתייהו דב״ש וב״ה ותו דחשיב לה הך מתניתין בעדיות גבי מקולי ב״ש ומחומרי ב״ה ולפ״ז בסתם הוי ב״ש לחומרא אף דיש לומר דלאו להכי איתשל כמ״ש התוס׳ בריש קידושין מ״מ למה לן לאפושי פלוגתייהו ולדחוק כנ״ל. לכך אמר מחלוקת ב״ש וב״ה במפרש אבל בסתם לא פליגי להיפך כנ״ל דכיון דלב״ש דלא יליף אלא מיולדת ודאי בסתם יוציא דהא ס״ל לב״ש דמעיין אחד הוא. ה״ה לב״ה הדין כן אף דלב״ה אינו מוכרח דהא יליף מנדה מ״מ יש לומר דאחר ז׳ ימים תו לא שכיחא כולי האי שלא תפסוק ושמואל פליג וס״ל כיון דב״ה יליף מנדה ה״ה אפילו אין ההיתר ברור ומיניה יליף לב״ש שלא לאפושי פלוגתייהו ובהכי א״ש הא דהקדים הש״ס לפרש דב״ה יליף מנדה דלפי הס״ד דשניהם ילפינן מיולדת המ״ל דרב ושמואל לא פליגי אלא אליבא דבית הלל בפלוגתא דרב ולוי במעיין אחד ושתי מעיינות. ודוק:
אמר רב: מחלוקת זו בין בית הלל ובית שמאי היא במפרש, כשהוא אומר שנודר ממנה לזמן מסויים זה, או לזמן ארוך יותר. אבל אם נדר ממנה מתשמיש המיטה בסתם — דברי הכל יוציא לאלתר (מיד) ויתן כתובה, שכיון שלא פירש לכמה זמן נודר — יש לה כבר צער מעכשיו. ושמואל אמר: אפילו בסתם נמי [גם כן] ימתין עד שיעור זמן זה, שמא ימצא פתח התרה לנדרו, ולא יצטרך לגרשה.
Rav said: The dispute between Beit Hillel and Beit Shammai concerns one who specifies the given period of time in his vow, but if he vowed not to engage in marital relations with her for an unspecified period of time, all agree that he must divorce her immediately and give her the payment for her marriage contract. The reason is that since he did not indicate how long he intended to keep the vow, her suffering begins immediately. And Shmuel said: Even with regard to an unspecified vow he should also wait for the same period of time, as perhaps he will find an extenuation enabling the dissolution of his vow and then he will not need to divorce her.
הכל
(15) הָא פְּלִיגִי בַּהּ חֲדָא זִימְנָא דִּתְנַן הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלֵּיהָנוֹת לוֹ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם יַעֲמִיד פַּרְנָס יוֹתֵר מִכָּאן יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה וְאָמַר רַב לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּמְפָרֵשׁ אֲבָל בִּסְתָם יוֹצִיא לְאַלְתַּר וְיִתֵּן כְּתוּבָּה וּשְׁמוּאֵל אָמַר אפי׳ אֲפִילּוּ בִּסְתָם נָמֵי יַמְתִּין שֶׁמָּא יִמְצָא פֶּתַח לְנִדְרוֹ.
The Gemara asks: Didn’t they disagree about this issue once already? As we learned in a mishna (70a): In the case of one who vows that his wife is prohibited from benefiting from him or his property, if his vow will remain in effect for up to thirty days, he must appoint a trustee to support her. But if the vow will remain in effect for more than that amount of time, he must divorce her and give her the payment for her marriage contract. And Rav said there: They taught this only with regard to a case where he specifies a limited time during which the vow would be in effect, but if he vows without specification, he must divorce her immediately and give her the payment for her marriage contract. And Shmuel said: Even when he vowed without specification, he should also wait, as perhaps he will discover an extenuation enabling the dissolution of his vow.
מליהנות לו עד ל׳ יום – קונם את נהנית לי עד ל׳ יום ולא הדירה מהנאת תשמיש דהא לא חייל משום דמשועבד לה וגבי מזונות נמי מוקמינן ליה לקמן (דף ע:) באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ופרנס משום דלא ספקא ואית דמוקמא כגון שהוא מן הגמלי׳ או מן הספנים שאין לכופו בשביל תשמיש ולאו מילתא היא דהא מוקמא לקמן אכולהו קתני מתני׳ לענין מדיר שבוע אחת.
יעמיד פרנס – שיזון אותה והתם פריך ואטו פרנס לאו שליחותיה עביד.
אמר המאירי המדיר את אשתו מתשמיש המטה כגון שאמר הנאת תשמישך עלי שהוא אסור לשמש שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו שאלו נדר תשמישי אסור עליך או שנשבע שלא ישמש מטתו לא נדר כלום ובשבועה נעשית שבועה לשוא הואיל ומשועבד לה בכך אלא שנדר בלשון הנאת תשמישך עלי ולדעת בית שמאי ממתינין לו שתי שבתות ומכאן ואילך כופין אותו להוציא וליתן כתבה שלא תתעגן אבל שתי שבתות אינו קרוי עגון שהרי יולדת נקבה עומדת שבועיים ובית הלל אומרין ששבת אחת ממתינין לו שאין למדין מיולדת אלא מנדה שעומדת שבעה והילכך ממתינין לו שבעה יתר על כן יוציא ויתן כתבה או יתיר נדרו והלכה כבית הלל ונחלקו בגמרא רב ושמואל שלדעת רב לא נאמר כן אלא בשפירש שבת אחת לנדרו אבל אם נדר בסתם או שפירש יתר משבעה יוציא לאלתר ויתן כתבה או יתיר נדרו שהרי נדרו ליתר משבעה הוא ולדעת שמואל אף בסתם כן שמא ימצא פתח לנדרו תוך שבעה והוא הדין לפירש יותר משבעה ואע״ג דאיסורי נינהו פסקו בה גדולי הפוסקים כשמואל התלמידים ר״ל ההולכים ללמוד תורה יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות נשותיהן שלשים יום כלומר אע״פ שממה שכתבנו אתה למד שיש לאשה לעכב את בעלה שלא יצא לסחורה אלא במקום קרוב שיהא יכול להשלים עונתה הראויה לה ממנו לפי אמנותו אלא ברשותה כדי שלא יגרע עונתה לתלמוד תורה מיהא יכולים לצאת שלא ברשות שלשים יום ואע״פ שחיוב עונתם מערב שבת לערב שבת וכן תמיד כל שנשאר שלשים בביתו יוצא ללמוד משלשים לשלשים וזהו לשון יוצאין ובגמרא אמרוה לדעת חכמים אפילו שתים ושלש שנים ואע״פ שהלכה כר׳ אליעזר שבמשנתנו סמכו התלמידים בזו לעצמם כחכמים והפועלים שעונתם פעמים בשבת יכולין לצאת שלא ברשות שבת אחת וכן הלכה ואחר כך סדר דין עונה והודיע דרך כלל שמצות עונה היא נתונה לכל אדם כפי כחו ואמנותו ודרך פרט אמר הטיילים אחת בכל יום ר״ל בני אדם שלוים בבריאות ומענגים ושאין להם שום מלאכה אלא אוכלים ושותים ופוחזים עונתם בכל יום הפועלים כגון חייטים ואורגים וכובסים ושאר אמניות פעמים בשבת שפעמים שמשתכרין שלשה ימים אף בעירם שאין חוזרים לבתיהם ובגמרא פירשו שאם היתה מלאכתם בעיר אחרת עונתם פעם אחת בשבת מפני שאין דרכם לחזור לבתיהם אלא פעם אחת בשבוע החמרים אחת בשבת שדרכם לילך מהלך שלשה ימים לסחורה הגמלים דרכן לילך לסחורה גדולה מהלך חמשה עשר יום ונמצאו שלשים יום עם חזרתם ומתוך כך נתנו להם אחת לשלשים יום הספנים דרכן לצאת מהלך שלשה חדשים ומתוך כך נתנו להם שיעור ששה חדשים עם חזרתם ובכל אלו יתבאר בגמרא שכל שהדיר את אשתו שבת אחת יקיים מכאן ואילך יוציא כמו שביארנו ואע״פ שאף בלא נדר שיעורם רחוק משבת אחת כל שאינו מדירה מיהא לא מחמת כעס הוא אלא מחמת אמנותו ומאחר שידעה באמנותו על מנת כן נשאת לו אבל כל שהוא מדירה הואיל ומחמת כעס הוא מדירה משבת אחת ואילך הויא לה עגונא וזהו שאמרו בגמרא איכפל תנא לאשמועינן טייל ופועל כלומר תנא שבמשנת המדיר את אשתו מתשמיש המטה שאמרו בה שבת אחת יקיים שהרי אין עונה לפחות משבת אלא בטייל ופועל ומשארא לא קאמר שהרי עונתם רחוקה יותר ובתוך עונתה מיהא למה יוציא ותירץ לא אכלהו כלומר שאף באותם שעונתן רחוקה כל שהוא מדיר יוציא משבת אחת ואילך ומה שאמרו בה והא ששה חדשים קתני פריך ליה מזמן גדול שבהם והוא הדין לאידך:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
המדיר את אשתו מליהנות לה עד שלשים יום יעמיד פרנס לזונה משלשים יום ואילך יוציא ויתן כתבה בין בסתם בין במפרש ובפרק המדיר יתבאר על אי זה צד יכול להדירה הואיל והוא משועבד לזונה וכן על הצד שהנדר חל בענין זה היאך הוא מעמיד פרנס שהרי שלוחו של אדם כמותו ושם יתבארו עיקרי דברים שבענין זה בע״ה:
ושואלים: הא פליגי [והרי כבר נחלקו] בה רב ושמואל, באותה בעיה עקרונית חדא זימנא [פעם אחת], דתנן [שכן שנינו במשנה]: המדיר את אשתו מליהנות לו (ממנו), עד שלשים יום — יעמיד פרנס. שימנה אדם אחר שיטפל בפרנסתה. יותר מכאן — יוציא ויתן כתובה. ואמר רב: לא שנו אלא במפרש זמן מסויים, אבל בסתם — יוציא לאלתר ויתן כתובה. ושמואל אמר: אפילו בסתם נמי [גם כן] ימתין, שמא בתוך כך ימצא פתח התרה לנדרו!
The Gemara asks: Didn’t they disagree about this issue once already? As we learned in a mishna (70a): In the case of one who vows that his wife is prohibited from benefiting from him or his property, if his vow will remain in effect for up to thirty days, he must appoint a trustee to support her. But if the vow will remain in effect for more than that amount of time, he must divorce her and give her the payment for her marriage contract. And Rav said there: They taught this only with regard to a case where he specifies a limited time during which the vow would be in effect, but if he vows without specification, he must divorce her immediately and give her the payment for her marriage contract. And Shmuel said: Even when he vowed without specification, he should also wait, as perhaps he will discover an extenuation enabling the dissolution of his vow.
הכל
(16) צְרִיכָא דְּאִי אִיתְּמַר בְּהָא בְּהָא קָאָמַר רַב מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר בְּפַרְנָס אֲבָל בְּהַהִיא דְּאֶפְשָׁר בְּפַרְנָס אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל וְאִי אִיתְּמַר בְּהָהִיא בְּהָךְ קָאָמַר שְׁמוּאֵל אֲבָל בְּהָא אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַב צְרִיכָא.:
The Gemara answers: It is necessary to cite the dispute in both cases, as if it were stated only with regard to this case, of one who vows not to engage in marital relations, one might think that in this case Rav says he must divorce her because there is no possibility of appointing a trustee, but that with regard to that halakha, in the case when he vows not to provide sustenance, which can be provided by a trustee, one would say that Rav concedes to Shmuel that he should wait. Conversely, if the dispute was stated with regard to that case, where a trustee can be appointed, one might think that in that case Shmuel said to wait, but in this case of one who vows not to engage in marital relations, one might say that Shmuel concedes to Rav. Therefore, it is necessary to cite the dispute in both cases.
ומשיבים: צריכא [צריך] לפרש את המחלוקת בשני המקרים דאי איתמר בהא [שאם היה נאמר רק בזו], במדיר את אשתו מתשמיש, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו אומר] רב כך — משום שלא אפשר בפרנס שהרי לענין תשמיש אי אפשר על ידי אחר, אבל בהלכה ההיא, במקרה שנודר מהנאה אחרת, שהלא אפשר לבעל למלא את חובתו כלפיה בפרנס, אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לשמואל שיכול להמתין. ולהיפך: ואי איתמר [ואילו היתה נאמרת] המחלוקת רק בההיא, במדיר את אשתו משאר הנאות, היינו אומרים כי דווקא בהך קאמר [בזו אומר] שמואל שימתין, אבל בהא [בזו], במדיר מתשמיש — אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לרב, על כן צריכא [צריך] שתיאמר המחלוקת בשני המקרים.
The Gemara answers: It is necessary to cite the dispute in both cases, as if it were stated only with regard to this case, of one who vows not to engage in marital relations, one might think that in this case Rav says he must divorce her because there is no possibility of appointing a trustee, but that with regard to that halakha, in the case when he vows not to provide sustenance, which can be provided by a trustee, one would say that Rav concedes to Shmuel that he should wait. Conversely, if the dispute was stated with regard to that case, where a trustee can be appointed, one might think that in that case Shmuel said to wait, but in this case of one who vows not to engage in marital relations, one might say that Shmuel concedes to Rav. Therefore, it is necessary to cite the dispute in both cases.
הכל
(17) הַתַּלְמִידִים יוֹצְאִין לְתַלְמוּד וְכוּ׳.: בִּרְשׁוּת כַּמָּה וכַּמָּה דְּבָעֵי
§ The mishna said that students may leave their homes and travel for up to thirty days in order to learn Torah, without their wives’ permission. The Gemara asks: If they went with permission, for how long can they go? The Gemara expresses wonderment at this question: If they went with the permission of their wives, they can go for as long as they want. If the husband and wife agree on this, why is there any reason for the court to intervene?
התלמידים יוצאין שלא ברשות, איבעיא להו ברשות כמה ברשות כמה דיהב׳ לי׳ איהי רשות׳. אלא אורחא דמלתא כמה. כלומר בשנתנה לו רשות סתם, מן הסתם כמה הוא פטור.
ומהדרינן אמר רב חדש כאן וחדש בביתו שנאמר הבא ויוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה. שהיו הממונים לפרנס את המלך י״ב, ששה מפרנסין אותו בימות החמה וששה בימות הגשמים, וכולם מנו במקומן שנים, והם מפרנסין אותו כסדר הזה, שהיו חדש אחר בביתם וחדש עם המלך, ודריש ליה מדכתיב הבאה והיוצאת. ור״י אמר חדש כאן ושנים חדשים בביתו שנאמר חדש יהיו בלבנון ושנים חדשים בביתו.
ברשות אשתו כמה יכול לצאת. וקא מתמה ברשות כמה דבעי כל כמה דיהבא ליה רשותא מצי אזיל. אורחא דמילתא דרך ארץ שלא ישא עליו חטא אפי׳ הוא יכול לפתותה. רש״י במהדורא קמא:
ו שנינו במשנה שהתלמידים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות שלושים יום. ושואלים: ואם יוצאים ברשות, כמה? ותוהים על השאלה: אם ברשות ובהסכמת האשה הם יוצאים, שיצאו כמה דבעי [שהם רוצים] ומה לנו להתערב בדבר שהסכימו בו הבעל והאשה?
§ The mishna said that students may leave their homes and travel for up to thirty days in order to learn Torah, without their wives’ permission. The Gemara asks: If they went with permission, for how long can they go? The Gemara expresses wonderment at this question: If they went with the permission of their wives, they can go for as long as they want. If the husband and wife agree on this, why is there any reason for the court to intervene?
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.