אע״פ שבלשון הקדש אמרו שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם בלשון קנס מיהא ר״ל כשבא לאסור בלשון נדר אדם יכול לאסור דבר שלא בא לעולם שהקנס הואיל ויש בו מעילה הקדש הוא והואיל ואין לו פדיון קדשת הגוף הוא וחל על גוף הדבר שהוא בעולם והרי הוא כמקדיש את היד או הדבר שהפעולה עתידה לצאת הימנו מעתה כל שאמר לחברו קנס מה שאני עושה לפיך או שהדיר פלוני שלא יהנה במעשה ידיו נאסר ובאשה מיהא שאמרה לבעלה קנס מה שאני עושה לפיך אפילו אמרה יקדשו ידים לעושיהן הואיל ומשועבדת היא לו במעשי ידיה לא נאסר במעשי ידיה אלא אם כן קיים לה נדרה בפירוש שמורה שהוא רוצה בכך אבל בשתיקה של כל היום לא ויש חולקין אף בקיים כמו שיתבאר למטה ואפילו בהעדפה שעל ידי הדחק שאף העדפה שעל ידי הדחק של בעל הוא ואין כאן איסור לבעל אלא אם כן אמרה בשעת הקנס איני נזונת ואיני עושה וקנס שאני עושה לפיך או איני נזונת ואיני עושה יקדשו ידי לעושיהן שכל שלא אמרה כן בשעת הנדר אפילו אמרה כן אחר הנדר הואיל ולא חל בשעת הקדש אינו כלום ואין כאן איסור לבעל ואע״פ שאמרו שכל שמקדישו קדשת הגוף אותו הקדש מפקיע מידי שעבוד וקנס קדשת הגוף הוא כמו שביארנו חכמים עשו חזוק בשיעבוד הבעל יותר משל תורה ומכל מקום ראוי לו להפר שמא יגרשנה והקנס חל על העתיד ר״ל לכשתתגרש מצד שהגוף קדוש מעכשו ותהא אסורה לחזור כדי שלא יבא לידי מכשול ליהנות במעשי ידיה ואף הוא מיפר אע״פ שאין הנדר חל עדין שהבעל מיפר אף בנדר שלא חל ומכל מקום אם אמרה יקדשו ידי לבד צריך להפר מצד אחר שהרי בכל דבר יאסרו לו אלא לעושיהן כלומר למעשיהן ויש מפרשים בה שיקדשו לגבוה ואינו נראה ולפי דרכך למדת שקנס שאיני עושה לפיך בכלל הדברים שבינו לבינה הם שהרי מחסרתו הנאתה שאם לא כן לא היה יכול להפר ואף הנאת פלוני עלי הוא מדברים שבינו לבינה שהרי היא היתה לווה ממנו בשעת הצורך ועכשו גורמת לו להתבייש ולטרוח ולהביא מאחר וכן התבאר בהדיא באחרון של נדרים (ע״ט:) כמו שיתבאר שם בע״ה:

יפה כח הקנס מכח ההקדש לענין איסור שהקנס אדם אוסר בו פירות חבירו עליו ואלו הקדיש פירות חבירו אינן אסורות כלל שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אפילו לאסרו לעצמו ואם תאמר שיכול לאסור בשיאמר הקדש עלי דבר זה אף זה כל שאומר עלי קונם הוא ולשון נדר ומכיון שהקנס אוסר מה שאינו שלו אף הוא חל על מה שלא בא לעולם מצד שהקנס חל על גוף הדבר כמו שביארנו:

האומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך ר״ל שלא מכרה עדין אלא שהוא רוצה עכשו למכרה ואומר לכשאקחנה ממך תהא קדושה הרי זו מוקדשת כשיקחנה הואיל ועכשו בידו להקדישה אבל אם מכרה ואמר שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תהא קדושה אינו כלום ובמשכון אינו כן אלא אפילו משכנה ואמר שדה זו שמשכנתי לכשאפדנה תהא קדושה הרי היא קדושה לכשיפדה שהרי בידו לפדותה ולהקדישה מעכשו ואפילו משכנה לזמן קצוב שאין בידו לפדותה עכשו כגון שמשכנה לעשר שנים אם אמר שדה זו לכשאפדנה תהא קדושה הרי היא קדושה הואיל ומכל מקום בידו לפדותה לאחר זמן ואפילו לא אמר לכשאפדנה אלא שאמר שדה זו תהא קדושה מעכשו הרי היא קדושה לכשתפדה כך כתבוה גדולי הדורות וקצת רבני צרפת חולקין לומר דוקא כשאמר לכשאפדנה ומכל מקום לדברי הכל קודם שפדאה מיהא אינה מוקדשת וכן במשכנה לעשר שנים אינה קדושה תוך אותם העשר שנים ויש מקשים בה ממה שאמרו בערכין פרק האומר (ערכין כ׳:) המשכיר בית לחבירו ונתנגע אע״פ שהחליטו כהן אומר לו הרי שלך לפניך ר״ל אע״פ שהחליטו כהן לטומאה כל שלא נתצו הרי המשכיר אומר לשוכר הרי שלך לפניך ואיני שוכר לך בית אחר נתצו חייב המשכיר להעמיד לשוכר בית אחר ופירושה בשהשכיר לו בית סתם הקדישו הדר בו ר״ל השוכר מעלה שכר להקדש והקשה הדר בו ר״ל השוכר היכי מצי מקדיש ליה ביתו אמר רחמנא מה ביתו שלו וכו׳ ובדרך שיטפא גרסו שם מה ביתו ברשותו דהא הכא לאו לברשותו אנו צריכים דהא לאו שלו הוא והיכי מצי מקדיש ליה ותירץ הכי קאמר הקדישו משכיר הרי הדר בו ר״ל השוכר מעלה שכר להקדש והקשה היכי מצי שוכר דיר ביה במעילה קאי ותו דהא כיון דמעל נפיק לחלין ר״ל השכר ויש מפרשים הבית ותירצה כשאמר לכשיבא שכרי יהא קדוש ולר׳ מאיר שסובר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הא לרבנן הקדישה משכיר הרי היא קדושה ופקע השכירות והדר בו מעל אלמא משכיר יכול להקדיש מעכשו אף לתוך זמן שכירות ואע״פ שאותה שמועה שלא כהלכה נאמרה שהרי אין מעילה בקרקעות ואם הקדיש בית בנוי אין בו מעילה מכל מקום למדנו הימנה שהמשכיר יכול להקדיש אף לתוך זמן שכירותו ומאי שנא ממושכן והלא אף ממשכן יכול למכור והלה גובה משאר נכסים כדאיתא פרק השולח (גיטין מ״א.) במשנת העושה שדהו אפותיקי ואף באפותיקי מפורש לדעת קצת כמו שביארנו שם עד שפירשו מתוך כך שכל שיש לו נכסים קדיש מהשתא וגובה משאר נכסים הא לא נמצא שאר נכסים אינו קדוש עד שיפדה וקאמר דכיון שבידו לפדותה אע״פ שאין לו שאר נכסים קדיש מיהא מעכשו לכשתפדה ובתוספתא של מציעא פרק תשיעי אמרו השוכר שדה מחברו ועמד השוכר והשכירה לאחר רשאי בעל הבית שיאמר לו אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמך עמד בעל הבית ומכרה מחשבין על בעל הבית ובדרך שהאריס השני נהנה כך משלם לראשון עמד בעל הבית והקדישה אינה מוקדשת עד שתחזור לו וכל מה שנהנה ממנה הרי הוא הקדש עמד שוכר והקדישה מוקדשת עד שתצא מרשותו ומעלה שכר לבעלים ולהקדש והרי זו נראית כחולקת עם אותה של ערכין אלא שזו הסכימו חכמי הדורות שאע״פ שנאמרה בלשון שכירות אריסות הוא ואמר שאם הקדישה בעל השדה קדוש אלא שאין אריס מפסיד אריסותו וחלקו של בעל הבית הקדש ואם הקדישה שוכר חלקו מוקדש ומעלה לבעלים חלקם ולהקדש חלק שלו וכגון שכבר עלו העשבים שהוא דבר שבא לעולם וכל אחד זוכה בשלו ופירוש הדברים אינה מוקדשת לגמרי להפסיד חלקו של אריס אלא שחלקו הקדש ולענין זו שבערכין יש מתרצים שאף במשכון מהשתא קדיש אלא אין כלה הקדש אלא תמכר והמלוה גובה שיעור חובו והשאר להקדש הא לכשיפדנה קדשה כלה וכן הדין במשכיר שאם הקדישה מעכשו תמכר ושוכר גובה שיעור שכרו הא אם דר בה קודם שנמכרה במעילה קאי ואע״פ שיש לשוכר בה זכות דירה שנה או שנתים חלק הקדש אוסרה ובין משכיר ובין ממשכן ומכרה מעכשו מכור ושוכר דר כל ימי שכירותו ומקבל המשכון אוכל פירות עד שישלמו ימי המשכונה ומה שאמרו באפותיקי סתם אם מכרה גובה משאר נכסים אם בסתם משכונה לאלתר ואם לעשר שנים אוכלה עד עשר שנים ולסוף עשר שנים גובה חובו משאר נכסים והוא שאמרו במציעא פרק השואל (ב״מ ק״א:) זבנה או יהבה אמר ליה לא עדיפת מגברא דאתית מיניה ובפרק נשך (ב״מ ע״ג:) רב מרי בר רחל משכין ליה ההוא גוי ביתא זבנה לרבא נטר שתא ואמטי ליה אגר ביתא לרבא ואמר ליה הא דלא אמטיי לך עד האידנא דסתם משכנתא שתא ולא מצי גוי מסלק לי אלמא שאין המכירה מפקיעה זכות מקבל המשכון אע״ג דמהשתא חיילא מכירה והוא הדין להקדש והילכך זו שאמרו לכשאפדנה תקדוש מהשתא קדושה לגופה ואם יפרע חובו כלו להקדש הא כל שלא יפרע וכן מלוה אינו מפסיד חובו מצד ההקדש שלא לגבות מן המשכונה אם אין שם שאר נכסים וכדתנן (ערכין כ״ג:) מוסיף עוד דינר וכו׳ ואם כן קשה לפרש זו שבערכין (כ״א.) שנראה ממנה שהמלוה אסור ליהנות מן המשכונה עד שתמכר משום חלק הקדש וכן השוכר אסור לדור בה ואף בתוך ימי שכירותו אע״פ שזכה לכל זמן שכירותו והרי בפרק השואל נראה בשמועת השואל קרדום של הקדש מחברו שהמשאיל קרדום של הקדש לחברו אע״פ שלא יצא הקרדום לחלין הואיל ושיעור הנאת הבקוע כפי זמן השאלה יצא לחלין מותר לבקע בו בזמן השאלה והוא הדין לשוכר בית לשנה והקדישו משכיר שהשוכר דר בו כל זמן שכירותו וכן כתבו במשכיר בית סתם שאע״פ שהוא חייב להעמיד לו בית מכל מקום אין המשכיר יכול להוציאו מבית לבית אלא דר בתוכו כל זמן שכירותו אלא שבנפל חייב להעמיד לו בית ומתוך כך אם מכרו יוצא משם השוכר ומשכיר חייב להעמיד לו בית וכן אם הקדישו פקע זכות שוכר והוא במעילה הואיל ובית סתם השכיר לו ואף זו יש מפרשים אותה בשלא הקדים השכר ונמצא שיש להקדש חלק בבית אף בימי השכירות וחייב להעלות לו שכר להקדש אבל אם הקדים את השכר אין כאן הקדש בימי השכירות והדר בו אינו במעילה וכן הוא בתלמוד המערב שבפסחים פרק מקום אלא שיש לפרשה בבית זה דר בו לכל ימי שכירותו אלא שמעלה שכר להקדש ויש לדון שהמשכונה קנויה למלוה לאכילת פירות עד שיפרע מחובו כמו שהוא קנויה לו במשכונה עד עשר שנים עד שיכלו ימי המשכונה ואין מכר והקדש מפקיעין קנינו של מלוה אלא במקום שאין מפסיד כלום כגון שיש לו שאר נכסים והילכך אף במשכונה סתם שמכרה שיכול לוה להגבותו משאר נכסים מלוה אוכל פירות עד שיפרעוהו או מקרקע זה או משאר נכסים וזהו שאמרו כאן לכשאפדנה וכו׳ שמכל מקום אין להקדש בה אלא במה שיש לו בה אם הקדישה לכשיפדנה:

ומכיון שהגענו לכך ראוי לנו לדבר בשוכר אם יכול לאסרו על אחרים אם לאו יש אומרין שרשאי בכך והם מפרשים זו של ערכין איש כי יקדיש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו וכו׳ כלומר היכי מצי מקדיש ליה ויפסיד שכרו לבעל הבית וליתנו להקדש הא לאסור לאחרים רשאי ויראה אף למשכיר אם אינו צריך ליכנס בה לתקון ביתו וודאי אין זה פירוש נכון דודאי שוכר יכול להקדיש זכות שיש לו בבית שהרי אין המשכיר יכול להוציאו לא במכר ולא במתנה ולא בהקדש והשכר חוב עליו בין ידור בו בין לא ידור בו הילכך אם הקדישו שוכר דין הוא שהדר בו יהא מעלה שכר להקדש והשוכר לבעליו וכן רשאי להשאילה לאחר והוא מעלה שכרה ואין המשכיר יכול לתבוע כלום לשואל אלא הכי קשיא ליה הואיל ובית סתם השכיר לו ודאי שוכר אין יכול להקדישו שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו הא בית זה שלו הוא לזמן שכירותו ולענין קנס ושוכר ובעל משכון יכולים לאסרו שאף הם קנו גוף הקרקע לפירות וזה אינו נראה שאלו כן היה לו להקשות בערכין כיון דאמר ליה בית סתם מי מצי מקדיש ליה ולא הוי ליה למימר סתם מי מצי מקדיש ליה וזהו מה ביתו ברשותו וכו׳ דאלו שלו ודאי הואיל ואין משכיר יכול להוציאו אפילו על יד מכר ומתנה שלו הוא לכל הזמן אלא שברשות בעלים הוא עומד ואף בשוכר מטלטלין כן ר״ל שאינו יכול להקדיש את זכותו ומשכיר יכול להקדישה והשוכר במעילה אף בבית זה וכיון שלא הקדים את השכר ובנדרים פרק שתוף (נדרים מ״ו:) כתבנו בקצת דברים שכתבנו שיטה אחרת והעמדנו זו של ערכין בבית זה וכן כתבנו שם שאין שוכר יכול להקדיש אף בבית זה ולא לאסור והדברים עמוקים ואין להורות בהם במוחלט אלא שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:

גדולי המחברים כתבו שאע״פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם אמר מכל מקום הרי עלי להקדיש דבר פלוני כשיבוא לעולם חייב לקיים את נדרו ואם לא קיימו עובר משום בל תאחר ומשום בל יחל ומשום כל היוצא מפיו יעשה כשאר הדברים וראיה לדבר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר בו אשר נדרת לי שם נדר והדברים נראין: