גמרא
פירוש
חַיָּיבֵי עֲשֵׂה מִצְרִי וַאֲדוֹמִי.
הָנִיחָא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
חייבי עשה מצרי ואדומי איכא בינייהו ולא בעי לשנויי הכי מעיקרא משום דאמרי׳ דמתני׳ אתיא לאפוקי מהני תנאי ואילו במתני׳ לא נקט אלא חייבי לאוין ולא נקט חייבי עשה ואי פלוגתייהו בחייבי עשה ה״ל במתניתין למנקט נמי חייבי עשה ובסוגיין נמי לא אמרינן אלא חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות ואי פלוגתייהו בחייבי עשה הוה ליה למנקט נמי חייבי עשה והשתא דאמרינן חייבי עשה איכא בינייהו איכא למימר דמשום הכי לא נקט במתניתין מצרי ואדומי משום שיש להם היתר ואפשר דלהכי כתב רש״י ז״ל חייבי עשה מצרי ואדומי. בתוך שלשה דורות דכתיב וכו׳ כנ״ל. והקשו בגליון תוספות אמאי לא קאמר איכא בינייהו סוטה שאירסה וזנתה תחתיו שלא כדרכה וגרשה דאית בה הויה לכ״ע כדאמר בפרק החולץ [מט ב׳] הכל מודים בבא על הסוטה שאין הולד ממזר. וכתוב בקונטריסין שהתוספות הקשו לעיל במתניתין אמאי לא תני יבמה ומחזיר גרושתו וקשיא אמאי לא הקשו נמי מסוטה כמו שהקשה הגליון כאן ותירצו דשמא היה בכלל מחזיר גרושתו וכבר הקשו ותירצו. ע״כ:
הניחא לר׳ ישבב אי לאפוקי מטעמא דרבי סימאי וכו׳. לכאורה נראה דהכי קאמר הניחא וכו׳ פי׳ הא דקאמרינן דחייבי עשה לר׳ ישבב נמי אליבא דרבי עקיבא לא הוי הולד ממזר הניחא אי לאפוקי מטעמא דר׳ סימאי קא אתי שפיר מצינן לשנויי דמאי כל שאין לו ביאה וכו׳ דקאמר ר׳ ישבב לאפוקי מר׳ סימאי לחודיה אתא לאוסופי חייבי לאוין דכהונה ולא חייבי עשה ולא כללא כייל אבל אי טעמא קאמר מאי כל שאין לו ביאה דקאמר ר׳ ישבב. והא פירושא לא נהירא כלל דא״כ לא ה״ל לתלמודא לסיומי אלא אי טעמא דנפשיה קאמר כל שאין לו ביאה בישראל וכו׳ מאי בינייהו וכו׳ אלא ה״ל לסיומי אלא אי טעמא דנפשיה קאמר מאי כל שאין לו ביאה פי׳ דקא כייל וכיון שכן היכי מצית למימר דלדידיה חייבי עשה אין הולד ממזר אפי׳ לרבי עקיבא אלא הנכון כמו שפרש״י ז״ל הניחא. אי ר׳ ישבב האי כל שאין לו היתר וכו׳ אבל שום חייבי עשה לא הוסיפו. ע״כ. פי׳ ואמאי דקאמר איכא בינייהו קאי ואם תשאל כיון דאמרינן הניחא דר׳ ישבב לאו כללא כייל מאי קאמר תו שפיר והא כבר הקדים וקאמר דלאו כללא כייל ר׳ ישבב. וכדקאמר הניחא וכו׳ וכמו שפרש״י ז״ל. תשובתך מ״מ לא אתי שפיר דנימא דמאי דאיכא בינייהו אינו אלא חייבי עשה דמשמע דכי היכי דשמעון התימני לא איירי בחייבי עשה דהא לדידיה חייבי לאוין נמי אית בהו הויה ולא ממעט אלא חייבי כריתות הכי נמי לר׳ שמעון בן מנסיא דאתא למעוטי שאינה ראויה לקיימה משמע דאיירי בחייבי לאוין וזהו שכתב רש״י ז״ל שפיר. מצינא למימר איכא בינייהו דשמעון התימני ור״ש בן מנסיא חייבי עשה. ע״כ. ומ״מ קשה קצת אמאי קא מסיים ואזיל אלא אי טעמא דנפשיה קאמר וכל מאי בינייהו והא טעות גמור הוא מאי דקאמר דלר׳ ישבב חייבי עשה אין בהם ממזר לר״ע דהא כל שאין לו ביאה קאמר וטעמא דנפשיה קאמר וכיון שכן לא ה״ל לאקשויי אלא מאי איכא למימר ורש״י ז״ל כן כתב ולא מסיים מאי בינייהו כמו שכתוב בגמרא כנ״ל:
בעולה לכהן גדול פרש״י ז״ל בבעולה שלא כדרכה קאמרינן דאי כדרכה אין לה קנס וטעמא משום דאמרינן בפ״ק דקדושין ומודה רבי לענין קנסא דכלהו משלמי ולקמן בשילהי פרקין נמי איתא ואסור לכ״ג כדאמר ביבמות פרק הבא על יבמתו [נט א׳] בבתול׳ עד שיהיו כל בתוליה קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה זהו דעת רש״י ז״ל ולא מחוור לן משום דה״ל למימר הניחא לר״ש בן מנסיא אי סבר לה כר״מ וכדר״ש בן יוחאי דאמרי התם ובעולה שלא כדרכה אסורה לכהונה אלא אי סבר לה כת״ק דאמר התם כשרה מאי איכא למימר וכדברי ר״ח ז״ל עיקר שפירש בבתולה שבא עליה כ״ג ומכאן ואילך בעולה היא קיימא עליה באיסור עשה והא דתניא התם ביבמות אנוסת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי הא אוקימנא התם בגמרא ומוציאה בגט והא דקתני ואם נשא נשוי לומר שאינו משלם קנס כמפותה וההיא דתניא אידך התם אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי אנוסת חבירו ומפותת חברו לא ישא ואם נשא רבי אליעזר אומר הולד חלל ומפרש טעמיה דרבי אליעזר דקתני יש חלל מחייבי עשה ולא קתני באנוסת עצמו שהולד חלל לאו משום דליכא איסור עשה אלא שכיון שסופ׳ להיות בעולה תחתיו אין הולד חלל והיא עצמה אינה מתחללת שאינה דומה לאלמנה לכ״ג והכי תניא התם בההוא פירקא בהדיא ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ״ג ואקשינן במאי אי כדרכה תיפוק ליה משום בעולה פי׳ אם בא עליה כ״ג כדרכה תיפוק ליה משום דהוה לה בעולת עצמו ואינה ראויה לו וזו הברייתא המפורשת כאן כדברי רבנא חננאל וכן כתב הנגיד בשם הגאונים ז״ל. הרמב״ן ז״ל:
וכן כתב הרא״ה ז״ל דהנכון כמו שכתב ופירש ר״ח ז״ל דהיינו בעולת עצמו ולמ״ד אינה ראויה לקיימה הא אינה ראויה לקיימה כיון שבא עליה הויא לה בעולה ותו לא חזיא ליה ולמ״ד יש בה הויה הא יש בה הויה ואע״ג דאמרינן התם ואם נשא נשוי הא פרישנא התם עלה בהדיא ומוציאה בגט שאינה ראויה לקיימה ולא אמרו שאם נשא נשוי אלא לומר שכיון שנשאה נפטר מן הקנס כדין איש אחר דעלמא אף על פי שאינה ראויה לו ומיהו אפ״ה שאני לן בין אנוסת עצמו לאחר לענין ולדה שבזו הולד כשר וזהו במפותת עצמו לפי שהיא לא נתחלל׳ שאף על פי שהיא בעולה עכשיו ואינה ראויה לו לא נבעלה מאחר אבל באנוסת אחר כיון שנבעלה לאחר נתחללה אצלו והכי אמרינן התם בהדיא אנוסת עצמו וכו׳. אנוסת חברו וכו׳ ואם נשא הולד חלל. עד כאן:
וגם הריטב״א ז״ל העלה בפירושיו של רבינו חננאל ז״ל והקשה על פירוש רש״י ז״ל דכיון דנקט תלמודא סתמא איכא בינייהו בעולה לכ״ג משמע בעולה כדרכה ועוד כתב ז״ל שמה שכתב רש״י ז״ל דלא אשכחן מאן דאית ליה דרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה פירושו דלא אשכחן הכי להני תנאי בהדיא אבל איכא תנא בפרק ד׳ מיתות דסבר לה כוותיה ושם פירשתי יפה בס״ד. ע״כ:
וז״ל הרא״ש ז״ל בעולה לכ״ג פרש״י בעולה שלא כדרכה דבתולה היא ושייך בה קנס א״ת ותיפוק ליה דזונה היא לא אשכחן תנא דס״ל פנוי הבא על הפנויה זונה אלא רבי אלעזר ולית הלכתא כותיה והקשה רבינו יחיאל מפרי״ש והא הך סוגיא דהכא אליבא דר״ע ור״ע ס״ל כר׳ אלעזר בפרק ד׳ מיתות גבי ובת כהן כי תחל לזנות יכול אף הוא בפנויה והא לזנות כתיב הא מני ר׳ אלעזר היא דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה והך ברייתא דהתם רבי עקיבא קתני לה ותירץ דהכא מיירי בקטנה שמיאנה דליכא זנות וקשה דע״כ רבי עקיבא ורבי אלעזר פליגי בזונה כדאיתא בהבא על יבמתו רבי עקיבא אומר זו מופקרת רבי אלעזר אומר פנוי הבא על הפנויה אלא בהא קא מפלגי דלרבי עקיבא לא עשאה זונה אלא בביאות הרבה ולרבי אלעזר אפי׳ בביאה אחת והתם בסנהדרין איירי בביאות הרבה ולהכי סבר כרבי אלעזר ושמעתין בביאה אחת ולהכי לא הויא זונה ובעולה נמי לא הויא דבשלא כדרכה איירי וקשה דהא פלוגתא היא דר״מ ורבי אלעזר אי בעולה שלא כדרכה חשיבא בתולה אי לא וה״ל למימר הניחא לרבי אלעזר וכו׳. וי״ל דלעיל פריך כדי לאוקמי ר״ש בן מנסיא כר״ע רבו וכו׳ ור״ח ז״ל פי׳ דהכא לאו בבעולה מאחר מיירי אלא בכ״ג שאנס בתולה גמורה דלא חשבינן ראויה לקיימה אע״ג דאמרינן אנוסת עצמו וכו׳ לא ישא ואם נשא נשוי מיהו כיון דלכתחילה לא ישא אינה ראויה לקיימה קרינן לה והאי לא ישא הוי מן התורה אע״ג דאם נשא נשוי מדפריך עלה מבוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי וההיא הוה מן התורה כדמוכח שמעתא ועוד מדקאמר רבא התם ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ״ג ה״ד אילימא בכדרכה מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה משום בתולה אלמא משמע בהדיא דאנוסת עצמו אסורה לו מן התורה א״נ איכא לאוקמה כגון שהערה בה אחר ואתיא כמאן דאמר בהבא על יבמתו העראה זו הכנסת העטרה וקנס נמי משלם דאמרינן בירושלמי הערו בה עשרה בני אדם דעדיין היא בתולה כולן משלמין קנס. ע״כ:
וז״ל שיטה ישנה בעולה לכ״ג פרש״י ז״ל אשה שנבעלה שלא כדרכה דלא כלו בתוליה אם בא עליה אח״כ כהן גדול אי מחייב עלה קנס דלשמעון התימני הא אית בה הויה ואית לה קנס ואעפ״י שנבעלה תחלה הרי שלא כדרכה נבעלה ואמרינן פ״ק דקדושין גבי באו עליה עשרה וכו׳. מודה ר׳ לענין קנס דכלהו משלמי וא״ת והא אית ביה נמי לאו דזונה וי״ל דקסבר פנוי הבא על הפנויה לא עשאה זונה וא״נ ס״ל דברצון עשאה זונה באונס ס״ל דלא עשאה זונה ומיירי כגון שנבעלה תחלה באונס א״נ בשלא כדרכה לא עשאה זונה. ור״ח ז״ל פירש בעולה לכ״ג אשה פנויה שבא עליה כהן גדול דאסורה לו מן התורה מכאן ואילך וכדתנן אנוסת עצמו וכו׳ לא ישא והא דאמר עלה ואם נשא נשוי פירושו נפטר מן הקנס וקיים לו תהיה לאשה תדע דהכי קתני ואם נשא נשוי ומוציאה בגט ואשה שיש לו בה הוייה היא דאחר שבא עלה יוכל לקדשה ואינה חללה עד פעם שלישית דכי אתי עליה פעם שנית שהיא אסורה לו מאחר שנבעלה עשאה זונה דכיון דבא עליה ביאת איסור נתחללה מן הכהונה ואסור לבא עליה פעם שלישית אבל בפעם שניה היה לו בה הויה והוו תפסי בה קדושין שלא היתה חללה עדיין. וא״ת בביאה ראשונה נמי הויא חללה דמכי הערה בה איתסרה עליו ובגמר ביאה משוי לה חללה ואין לו בה הויה אח״כ י״ל חדא ביאה לא פלגינן שתאסור שני איסורין ואי קשיא לפרש״י ז״ל דאמר בעולה כבר הרי זו בביאה זו שבא עליה כ״ג נעשית חללה ותו אין לו בה הויה י״ל כיון דבשעה שבא עליה הוה ליה בגוה הויה אע״ג דלאחר גמר ביאה אין בה הויה חייב בקנס. והא דכתבינן לשיטת ר״ח ז״ל דחדא ביאה לא פלגינן לאסור שני איסורין מצאתי סעד לדבריו מדאמרינן בפרק בתרא דקדושין אמר רב אשי הילכך כהן גדול הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה חזר ובא עליה עשאה חללה ואילו בביאה ראשונה לא אמרי מכי הערה בה עשאה זונה ובגמר ביאה משוי לה חללה. ע״כ שיטה ישנה:
וז״ל הרשב״א ז״ל בעולה לכהן גדול פרש״י ז״ל שנבעלה שלא כדרכה דאי כדרכה קנס אין לה דבתולה ולא בעולה ומיהו כשנבעלה שלא במקום בתולים אסורה לכ״ג כדאיתא בפרק הבא על יבמתו בבתוליה עד שיהו בתוליה קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה ובתולה מיהא לשלומי עליה קנס היא דבתולה מיקריא כדאיתא התם בהבא על יבמתו ובהדיא נמי תניא בפ״ק דקדושין [י א׳] באו עליה י׳ אנשים שלא כדרכה כולן בסקילה ר׳ אומר הראשון בסקילה וכולן בחנק ומודה רבי לענין קנס דכלהו משלמין ויש מקשי׳ עליו דא״כ ה״ל למימר הניחא וכו׳. אלא אי סבר לה כר״מ וכו׳. ור״ח ז״ל פי׳ בעולת עצמו כגון כ״ג שאנס את הבתולה יש לה קנס ואע״פ שעשאה בעולה וקיימא באיסור עשה מכאן ואילך כדתניא בהבא על יבמתו ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו פרט אלמנה לכ״ג וכו׳ היכי דמי אילימא בכדרכה וכו׳ מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה משום דהויא בעולה כלומר אפי׳ בא על הבתולה מכי בא עליה בזנות הויא לה בעולה וקיימא עלה בעשה ואינה ראויה לו והא דתניא התם אנוסת עצמו וכו׳ ואם נשא נשוי הא אמרינן התם ומוציאה בגט וכו׳ והא דלא פליגי ר׳ אליעזר ורבנן במפותת עצמו אם הולד חלל או כשר [כדאיפליגו באנוסת חברו ומפותת חברו דר״א סבר הולד חלל ומפרש טעמא התם דקסבר יש חלל מחייבי עשה ורבנן סברי הולד כשר] דאין חלל מחייבי עשה באלה הפסיק הענין למימרא דאנוסת עצמו ומפותת עצמו לא קיימא עליה בעשה אלא משום דכיון דסופה להיות בעולה תחתיו אין הולד חלל והיא עצמה אינה מתחללת ואילו אם תימצי לומר דאנוסת עצמו ומפותת עצמו נמי אינו חלל מ״מ יש בה הויה ולא קיימא באיסור חללה עד שיבא עליה פעם שניה שהיא נבעלת ביאת איסור כהונה. וא״ת בביאה ראשונה נמי מכי הערה בה איתסרה עליו דעשאה בעולה ובגמרא ביאה מתחללת ואין לו בה הויה לר״ע יש מתרצים דחדא ביאה לא פלגינן בה שנאסר בה שני איסורין ולפי תירוץ זה יראה לי דהא דאמרינן בפרק עשרה יוחסין [עז ב׳] כהן הבא על אחותו זונה משוי לה ולא חללה חזר ובא עליה עשאה חללה דוקא חזר ובא אבל בגמר ביאה אבל ודאי באיסור עשה קיימא עלה כדאיתא בברייתא ולו תהיה לאשה וכו׳ כדכתיבנא. ע״כ:
ומאי שנא א״ת לישני ליה משום דכתיב לא יקח ולא יחלל חילולין הוא עושה וכו׳. דע״כ לבעולה לכ״ג דרשינן לה דלא משכחת לה חלל אלא בבעולה לכ״ג דאילו מאלמנה ממזר הוי י״ל דה״ק מ״ש בעולה לכ״ג מאלמנה דהא תרווייהו אינן שוין בכל ומ״ש דבבעולה דרשינן חילולין הוא עושה טפי מאלמנה ומשני משום דהוי ליה בעולה עשה ושאינו שוה בכל ואלמנה לאו שאינו שוה בכל דחמיר מעשה ולא נהירא ואפשר דטעמא דקרא בעי מ״ש עשה דבעולה מעשה דמצרי ואדומי ומפרש משום דעשה דבעולה עשה שאינו שוה בכל. ר״ת. ותמיה לי כיון דלא יחלל לא מצינן למדרשיה אלא לבעולה לכ״ג הא איכא לאו לכך נראה דר׳ ישבב לא דריש חילולין הוא עושה ולא ממזרין דגבי אלמנה הוא דכתיב עושה ממזרין דאילו גבי בעולה ליכא אלא עשה וחלל נפקא לן מחללה זונה דהיינו שנתחללה בביאת איסור כהונה והיא חללה ובנה חלל ומ״ה בעי מ״ש עשה דבעולה מעשה דמצרי ואדומי. ע״כ שיטה ישנה. אבל הרשב״א ז״ל כתב לעיל וז״ל ולרבי ישבב דאמר בואו ונצווח וכו׳ כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר ואין חלל אלא מחייבי עשה דהיינו בעולה לכ״ג עד כאן: הכל מודים בבא על הנדה וכו׳. הקשו בתוספות מנ״ל דרבי שמעון בן מנסיא מודה בה דילמא כר׳ נחוניא בן הקנה ס״ל דחייבי כריתות פטורין מן התשלומין ומיהו ר״ש התימני ע״כ לית ליה דרבי נחוניא בן הקנה מדאיצטריך למעוטי חייבי כריתות מולו תהיה לאשה אשה שיש בה הויה דע״כ לא איצטריך למעוטי אלא חייבי כריתות דחייבי לאוין ס״ל בסוף החולץ דאית בהו הויה ואין לך לתרץ מעתה אפילו לר׳ שמעון בן מנסיא דמר׳ שמעון התימני נשמע לרבי שמעון בן מנסיא וכדאיתא בכמה דוכתי בתלמודא דע״כ לא פליגי אלא במשמעות לשון תהיה דלמר משמעותיה לשון הויה ולמר לשון קיום אבל אי הוה משמע ליה לרבי שמעון בן מנסיא תהיה לשון הויה ה״ה נמי דהוה דריש ליה כר׳ שמעון התימני ודלא כר׳ נחוניא דהא ודאי ליתא דאפילו הוה דריש נמי תהיה לשון הויה כר׳ שמעון התימני לא הוה שמעינן מינה דלית ליה דרבי נחוניא בן הקנה אבל לרבי שמעון בן מנסיא לא שמעינן ליה דאית ליה בחייבי לאוין דאית בהו הויה אדרבה שקלינן וטרינן לעיל לאוקמי כר׳ עקיבא וכו׳ דס״ל דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין הילכך אפילו הוה דריש נמי תהיה לשון הויה אכתי איכא למימר דאית ליה דר׳ נחוניא ומיהו אכתי איכא למימר כי היכי דלשמעון התימני כל אשה שיש בה הויה קרינא בה ולו תהיה לאשה ואפילו נדה הכי נמי לרבי שמעון בן מנסיא נמי איכא למימר בכל אשה הראויה קרינא בה ולו תהיה לאשה ונדה נמי ראויה לקיימה וכן פירש הרא״ש ז״ל וכתב עוד ז״ל דהשתא מצינא למימר דקאי ולאפוקי מדר׳ נחוניא אפלוגתא דר׳ שמעון התימני ורבי שמעון בן מנסיא. ע״כ:
אבל קשיא להו לתוס׳ ז״ל דאיברא ודאי אלו הוה קאמר ר׳ שמעון התימני בלחודא בלי שום פלוגתא אשה שיש בה הויה דפשיטא ודאי דהוה אמרינן דלית ליה דרבי נחוניא וכדקאמרינן ולא הוה מוקמינן ליה ביבמה לשוק בלחודא אטו דתנא כייל וקאמר ולו תהיה לאשה אשה שיש בה הויה למעוטי כל אשה שאין בה הויה ואנן ניקו ונוקי ליה למעוטי ביבמה לשוק לחודיה כדי לאוקמיה כרבי נחוניא אבל השתא דפליגי תנאי אהדדי ולרבי שמעון בן מנסיא אתי שפיר מאי דקא כייל וקאמר אשה הראויה לו לקיימה למעוטי שאינה ראויה לקיימה ואפי׳ כרבי נחוניא הילכך איכא למימר דר׳ שמעון התימני נמי אית ליה דרבי נחוניא ואיצטריך למעוטי מולו תהיה לאשה יבמה לשוק דאין קדושין תופסין לכ״ע אליבא דרב כדאיתא בפרק האשה רבה ואיידי דאמר רבי שמעון בן מנסיא אשה הראויה לקיימה קאמר איהו נמי אשה שיש בה הויה ולעולם לא אתא למעוטי אלא יבמה לשוק וכיון שכן קשיא מאי הכל מודים דקאמר רב חסדא. והריטב״א ז״ל כתב דה״ק הכל מודים אליבא דרבנן דלית להו דרבי נחוניא בן הקנה דאילו לרבי נחוניא אין אדם בכרת ומשלם ונדה חייבי כריתות היא והאי הכל מודים לרבי שמעון בן מנסיא ור׳ שמעון התימני קאי. עד כאן:
והתוספות פירשו דרב חסדא ס״ל דאין שום תנא סובר כר׳ נחוניא וה״ק הכל מודים בבא על הנדה וכו׳. למ״ד יש בה הויה וכו׳ וכ״ת ודילמא ס״ל להני תנאי כרבי נחוניא דכרת פוטר מן התשלומין ואף על גב דאית בה הויה וראויה לקיימה כיון דיש כאן כרת פטור דקלב״מ כרבי נחוניא הא ליתא דליכא מאן דס״ל כרבי נחוניא ולהכי קאמר ולאפוקי וכו׳ פי׳ דמשום דליתא לדרבי נחוניא להכי קאמינא הכל מודים וכו׳ אבל רש״י ז״ל לא פירש כן אלא פירש אמתני׳ קאי והילכך הא דקאמר הכל מודים לאו לאפוקי משום וכו׳ דלרבי נחוניא אלא ממלתייהו עצמן שמעינן דבא על הנדה משלם קנס ולא פליגי בהכי והילכך צריך לתרץ מאי דאקשי מעיקרא דמהיכא שמעינן ליה דדילמא ס״ל כרבי נחוניא ואפשר שיפרש בה כמו הריטב״א ז״ל. א״נ יש לפרש דמדהוצרך מתני׳ למימרא אעפ״י שהן בהכרת וכו׳ משמע שיש שום תנא דס״ל דכרת פוטר משום דקלב״מ דומיא דמיתת ב״ד ולכך תני תנא דמתני׳ אעפ״י שהן בהכרת וכו׳ ומעתה שמעינן ממתני׳ דרבי נחוניא בן הקנה ס״ל דחייבי כריתות אין להם קנס ולא מצינו תנא דמצינא למתני ביה סברא זו אלא רבי נחוניא דהא ס״ל בעלמא גבי מדליק את הגדיש ביום הכפורים דפטור משום דקלב״מ וזהו שכתב רש״י ולאפוקי מדרבי נחוניא. מתניתין דמחייב תשלומין לבא על אחותו ואף על פי שמתחייב כרת בביאתו וכו׳. ולמה ליה לרב ז״ל לאורוכי ולמימר ואעפ״י שמתחייב וכו׳ אלא משום מאי דפרישנא ודוק:
והשתא ניחא קושיא אחריתי דכיון דהכל מודים בנדה אמאי נקטי׳ תנא דמתני׳ בסיפא דה״ל זו ואין צ״ל זו וכיון דתנא תני ממזרת וכו׳. והדר אחותו אלמא דלא זו אף זו קתני וראיתי בקונטריסין דתירצו דנקט הכי לדיוקא דוקא נערה הא קטנה לא והשתא הוי לא זו אף זו לא מיבעיא שאר כריתות אלא אפילו נדה קטנה אין לה קנס. ולא נהירא כלל חדא דלענין קטנות מה לי נדה מה לי שאר כריתות ועוד דכיון דתנא פתח בממזרת דהוי לא זו אף זו לגבי גופא דמתני׳ אין לך למימר דסיים תנא לא זו אף זו לגבי דיוקא דמתני׳ ובמאי דכתיבנא ניחא דתנא אמתני׳ בעי לשלול ולאפוקי כולהו סברות דתנאי דאיפליגו בהא מילתא מעיקרא תני ממזרת לאפוקי מדרבי שמעון התימני דפירש דקרא ה״ק ולו תהיה לאשה שיש בה הויה ולא מיעט קרא אלא חייבי כריתות להכי נקט ממזרת לאשמועינן דאשה הראויה לקיימה קאמר ומיעט כל שאינה ראויה לקיימה וכדפרישנא לעיל ושוב נקט אחותו לאפוקי מתרווייהו וכדכתיבנא לעיל ושוב נקט נדה וסמיך לה אף על פי שהן בהכרת ולאפוקי מדרבי נחוניא וכדכתיבנא. ומיהו לשון רש״י ז״ל לא דייק שפיר בהכי דכתב ז״ל מתני׳ דמחייב תשלומין לבא על אחותו וכו׳. ואפשר דנקט רש״י ז״ל אחותו כדי לתרוצי שפיר מאי דקשיא להו לתוספות ז״ל דליכא למימר דרבי נחוניא ס״ל דיש להן קנס משום דרבינהו קרא דאכתי אחותו מנין דדילמא חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי נדה אבל אחותו מנין והילכך מתני׳ דמחייב תשלומין לבא על אחותו ואף על פי שמתחייב כרת מפקא מדרבי נחוניא וכדכתיבנא ומכל מקום שמעינן מדהוצרך התנא למנקט לישנא יתירא כדי לאפוקי מדרבי נחוניא וכדכתיבנא ולא תנא בקוצר דהבא על אחותו חייב ובהא מפקא מכולהו ש״מ דר׳ שמעון התימני ור״ש בן מנסיא דמתני׳ נמי מפקא מינייהו לית להו דרבי נחוניא דאי אית להו דרבי נחוניא ה״ל לתנא דמתני׳ לכרוכי בחד לישנא ולאפוקי מכולהו. וכל זה דוחק. והנכון לשיטתו של רש״י ז״ל דרב חסדא ה״ק הכל מודים בבא על הנדה שמשלם קנס למ״ד יש בה הויה וכו׳ ואין לך לומר דדילמא כרבי נחוניא ס״ל דכיון דמתני׳ פליגי עליה להדיא במאי דקתני אף ע״פ שהן בהכרת ומתני׳ מפקא מינייהו בחדא כדאמרינן לעיל הילכך ליכא לאפושי פלוגתא בינייהו למתני׳ ולהני מתני׳ מפקא מינייהו כולי האי והיינו על דרך שיטת התוס׳ ז״ל:
ובקונטריסין כתוב וז״ל כתוב בתוס׳ ויש לומר דרב חסדא ס״ל דאין שום תנא סובר וכו׳. ולהכי קאמר ולאפוקי. פי׳ מדקאמר ולאפוקי בוא״ו משמע שהיה פשוט לו זה כמו זה כך אמר מ״ה משום רבי ישראל בר יואל ז״ל ועתה אין להקשות דילמא רבי נחוניא אית ליה הייתורים דאנן מדברים עתה לר״ש התימני ולר״ש בן מנסיא דלית להו הייתורים א״כ ע״כ הוי לאפוקי דאם אית ליה הייתורים מכל מקום שפיר הוי לאפוקי דלדידהו אינם צריכים הייתורים על נדה דמעולם לא מיעט הפסוק נדה דהא יש בה הויה וראויה לקיימה אבל הוא צריך הייתורים כי אסון אסון מיעט אף הנדה. ולפרש״י ז״ל נאמר מבחוץ דרב חסדא סובר דאין שום תנא סובר כרבי נחוניא. ועוד אמר לאפוקי ונ״ל שכך דעת התוס׳ דלא יוכל לומר דאית ליה הייתורים דאי אית ליה וס״ל דנדה יש לה קנס מכח ייתורים אם כן לא היה אומר הספר לאפוקי אחרי שאין חילוק ביניהם אלא שהם סוברים דנדה יש לה קנס בלא ייתור והוא סובר דיש לה קנס מכח ייתורים אבל בדין אין חילוק. ואינו נכון זה ע״כ:
ולי אינו נכון כולו ומאי דכתיבנא הוא פשוט וליכא לאקשויי לשיטת התוס׳ ז״ל דדילמא רבי נחוניא אית ליה היתורים וכמו שהקשו התוס׳ בסמוך על פירושו של רש״י ז״ל דהא לדידהו ה״ק רב חסדא הכל מודים וכו׳. ואין לך לומר דדילמא כר׳ נחוניא ס״ל דסברת רבי נחוניא בעלמא לענין מדליק את הגדיש ביום הכפורים סברא דחויה היא מכולהו תנאי וכיון שכן אין לך לומר דהני תנאי ס״ל כוותיה בעלמא ולאביי פטרי בנדה אבל לשיטת רש״י ז״ל דפי׳ דמתני׳ מפקא מדרבי נחוניא קשיא להו לתוספות ז״ל מנ״ל דמפקי מיניה דילמא מודה רבי נחוניא דחייבי כריתות יש בהן קנס דרבינהו קרא חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות. וראיתי שהקשה דמה זו קושיא אדרבא לרבי נחוניא אצטריך חד קרא לחייבי לאוין וחד קרא לחייבי נדה שאף על פי שיש בה כרת כיון דתפסי בה קדושין יש לה קנס אבל שאר כריתות דלא תפסי בה קדושין לא וכיון שכן ע״כ מתני׳ מפקא מדרבי נחוניא. ועוד קשיא על מה שכתבו התוס׳ ולרבי עקיבא ניחא וכו׳. דאכתי לא ניחא דדילמא ר׳ נחוניא כר׳ שמעון התימני ס״ל דפי׳ תהיה היינו לשון הויה והילכך לחייבי עשה לא אצטריך רבויא אייתרו להו תרי רבויי חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות ומנ״ל דמתני׳ מפקא מדרבי נחוניא ואפילו לרבי עקיבא. ונ״ל לתרץ דמעיקרא קשיא להו לתוס׳ מנלן דמפקא מתני׳ מדרבי נחוניא וכו׳ משום דאין לך לומר דחד ריבויא לנדה דאם כן לא דמו הריבוים אהדדי דקרא יתירא דהבתולות והנערה משמע דאתא לרבויי נשים פסולות לקנס דהוה ס״ד דמחמת גריעותן ופסלותן לא יהיה להם קנס ואתא קרא לרבויינהו והיינו חדא ריבויא דאתא לרבויי חייבי לאוין דהוה ס״ד דכיון דאינה ראויה לקיימה לא יהא לה קנס להכי אתא ריבויא לרבות אותה לקנס אף על גב דאינה ראויה מצד עצמה אבל אי אתא אידך ריבויא לרבות נדה ע״כ לא הוצרך הכתוב לרבות אותה משום גריעותה ופסלותה דהא ראויה לקיימה היא ואין לה גרעון מצד עצמה עד דאצטריך קרא לרבות אותה אלא ודאי מאי דאצטריך לרבות אותה היינו משום גרמא דידיה דכיון דחייב כרת סד״א דליפטר קמ״ל וכיון שכן הא ודאי דליכא למימר הכי כלל דשני ריבוין דאתו מתיבה אחת שלא יהיו שוין בריבוין הילכך ע״כ אית לך למימר דחדא אתא לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות בכלל דהוה משמע לן דמצד גריעותן דלא תפסי בהו קדושין לא יהיה להן קנס קמ״ל דלא והשתא הוו שני הרבוין שוין וממילא שמעינן דאף על גב דמתחייב בנפשו דהוו בכרת יש להן קנס אף על גב דקרא לא איירי בהכי ומיהו אי הוה אמרינן דרבי נחוניא ס״ל כר׳ שמעון התימני אם כן למה לי תרי ריבויי דהא חייבי עשה מולו תהיה לאשה נפקא ולא אצטריך ריבויא אלא להני דלא תפסי בהו קדושין וכבר כתבו התוס׳ לעיל דמחד ריבויא נפקא כולהו דלא תפסי בהו קדושין ואין לחלק בין חמור לקל תדע דהא לר״ע חייבי לאוין וחייבי כריתות מחד ריבויא נפקא וכמו שכתבו התוס׳ לעיל וכיון שכן למה לי תרי ריבויי ואם באת לדחוק ולומר דאצטריך חד ריבויא משום דרבי נחוניא וקאי אמאי דכתיב ולא יהיה אסון לומר שאף על פי שמתחייב בנפשו דהרי הוא בכרת משלם קנס מעתה הרי יש לנו לומר בע״כ דכי רבי רחמנא היינו נדה דוקא משום דתפסי בה קדושין ואכתי שאר כריתות מנין דהא אמרת דלא צריך חד ריבויא אלא משום דהוא מתחייב בנפשו ומשום חומר הפסול לא אצטריך וכדכתיבנא ואם תשאל אכתי דילמא רבי נחוניא קא דריש תהיה לשון הויה ולית ליה אלא חד ריבויא וכדאמרינן לעיל לשמעון התימני וכמו שכתב הריטב״א ז״ל וכדכתיבנא לעיל ואית להו נמי דקדושין תופסין בחייבי לאוין וכיון שכן איכא למימר דלא רבי אלא חייבי כריתות דלחייבי לאוין לא אצטריך ריבויא דמולו תהיה נפקא. תשובתך אם כן איכא למימר דלא רבי אלא נדה דוקא דיש בה הויה אלא שהיא בכרת דבשלמא כדאיתא קמן תרי רבויי וע״כ חד אתא לחייבי לאוין אמרינן דדומיא דחד ריבויא הויא נמי אידך וכדאמרינן בסמוך אבל כדליתא קמן אלא חד ריבויא מנא תיתי כולהו כריתות כנ״ל. ובזה הוא מיושב לשון התוס׳. ובגליון התוס׳ תירצו עיקר הקושיות של התוס׳ וז״ל ומהר״ר אליעזר אומר דיש ליישב פ״ה דע״כ מפקא מתני׳ מדרבי נחוניא דלר׳ נחוניא איכא לאוקמי חד לחייבי עשה ולאוין וחד ללאו דיבמה לשוק אבל חייבי כריתות קים ליה בדרבה מיניה וכן לקמן בפרקין אמרינן אי כרבי נחוניא קשיא אחותו משמע דבחייבי כריתות לא אתיא כותיה. ע״כ:
ונראה לי דקושית התוס׳ היינו דמנ״ל דמפקא מתני׳ מיניה דדילמא ר׳ נחוניא ס״ל דקדושין תופסין ביבמה לשוק תדע דהא שמואל מספקא ליה אי קדושין תופסין ביבמה לשוק כדאיתא בפרק האשה רבה ולעיל הקשו התוס׳ דמנא לן דר׳ שמעון התימני לית ליה דרבי נחוניא דילמא אית ליה כרב דסבירא ליה דלכ״ע אין קדושין תופסין ביבמה לשוק וזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה כנ״ל:
עוד כתוב בגליון התוס׳ ומהר״ם ז״ל אומר כי מצא בתוספתא בפ׳ אלו נערות רבי נחוניא אומר הבא על אחותו ועל אחות אביו וכו׳. אין להם קנס וכן היה עושה יום הכפורים כשבת. ע״כ:
שוב מצאתי בקונטריסין ישנים דשקלי וטרו בהא דאקשינן והמעתיק לשונם יבחר. וז״ל קשה אמאי לא הקשו בתוספות על פי׳ רש״י ז״ל דילמא לעולם רבי נחוניא הוא דורש משמעות דולו תהיה לאשה אשה שיש בה הויה כשמעון התימני והוה א״ש אם כן אי סבירא ליה דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק דאצטריך חד ריבויא דיבמה לשוק וחד לחייבי כריתות אבל לחייבי עשה ולאוין לא אצטריך ריבוים יתרים דלא אמעיט ממשמעות דתהיה. וגם הגליון לא היה יכול לומר כמו עתה וגם רבי עקיבא לא ניחא כיון שהזכירו לאוין ולא יבמה לשוק אם כן מה אומר דרבי עקיבא ניחא תאמר דר׳ נחוניא סובר כשמעון התימני ואם כן חד ליבמה וחד לכריתות ולא הוי ניחא. ועוד מקשים העולם על פי׳ התוספות דקאמר רבינהו קרא חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות תאמר אדרבא דאצטריך חד קרא לחייבי לאוין וחד קרא לנדה שאף על פי שיש בה כרת כיון דתפסי בה קדושין יש לה קנס אבל שאר כריתות דלא תפסי בהו קדושין לא. לכן אמר מהר״ל משם ה״ר ישראל בר יואל ז״ל דחייבי לאוין או יבמה לשוק ונדה שקולים הם לרבי נחוניא דחייבי לאוין פי׳ יבמה לשוק לפי קושיא ראשונה או שאר חייבי לאוין לפי קושיא אחרונה אימעוט ממשמעות דתהיה פי׳ ולו תהיה לאשה ונדה אימעוט מג״ש דאסון אסון ואם כן לעולם כשיש שני ריבוים מן הריבוי נלמוד או יבמה לשוק ונדה לפי קושיא ראשונה או חייבי לאוין ונדה לפי קושיא אחרונה דהי מינייהו מפקת אחרי שכל אחד מהם יש לו מיעוט אחד ואם כן בין לפי קושיא ראשונה בין לקושיא אחרונה לא הייתי צריך לריבוי השני דנדה אלא לחייבי כריתות. ע״כ מהכ״י ז״ל. דילמוד חייבי כריתות מבינייהו פי׳ מחייבי לאוין ומנדה או לפי קושיא ראשונה מיבמה לשוק ומנדה דמהי תיתי למעט חייבי כריתות אי ממשמעות דולו תהיה לאשה הרי יבמה לשוק חייבי לאוין דאם נמעטו ממשמעות דתהיה ואף על פי כן רבינהו להו מריבויא ואי משום כרת דאית בהו הרי נדה דיש בה כרת כמו כן ורבינן לה מריבויא ואם כן לא הייתי צריך קרא לכריתות ודוק. אמנם זה קשה על השקול של הריב״י ז״ל אם כן מה אומר הגליון דאצטריך חד קרא לחייבי עשה ולאוין וחד ליבמה לשוק אבל חייבי כריתות קלב״מ הא אמרינן דיבמה לשוק ונדה שקולין ואם כן מאותו ריבוי השני דנפקא לן יבמה לשוק אנו יודעים נדה גם כן מכח שקול ואם כן הוו אתו שאר כריתות מתרווייהו מבינייהו כמו שכתבתי לעיל ואם כן היכי הוה מפקא מרבי נחוניא ואומר מהרש״ם דנוכל לומר מה להצד השוה שכן אין בשניהם בפעם אחת כרת ואין קדושין תופסין תאמר בשאר כריתות שכן בפעם אחת יש צדדים שנים גרועים כרת ואין קדושין תופסין דמה הצד פרכינן פירכא כל דהו. וגם נראה למהר״ל לתרץ דודאי היכא שיש שני ריבוים ונוכל להצריכם לשאר דברים כגון חד לחייבי עשה ולאוין וחד ליבמה לשוק וישאר הג״ש דאסון אסון כמשמעותיה מכל וכל כלומר שכל חייבי כריתות יהיו פטורין ואפילו נדה ודאי זה אנו עושים ולא נאמר דנדה יש לה קנס אם כן גם שאר כריתות נלמוד מבינייהו ודוק:
עוד אומר מהרש״ם דאין קשה על השיקול דמה שנדע נדה מכח שיקול זהו דוקא כשאין שם כי אם פסוק אחד כמו שאנו מתחילים השיקול מכח אם לא היה כי אם פסוק אחד דמתחלה אין שום פסוק יוצא ממשמעות אז שייך בטוב לומר הי מינייהו מפקת מעתה לא יצא שום פסוק ממשמעותיה ואם כן אם תוציא זה גם תוציא זה אבל לפי הגליון שיש פסוק בלאו הכי על יבמה לשוק לחייב בה קנס וכבר יצא ממשמעות של ולו תהיה לאשה דמשמע אשה שיש בה הויה ממשמעותו אז איך שייך לומר הי מינייהו מפקת לענין זה שהיה לרבות נדה דאדרבה נאמר חייבי לאוין לבד ולא נדה כיון שולו תהיה לאשה כבר יצא ממשמעותו אצל יבמה לשוק כדפרי׳ ואדרבה נדה תשאר בענינה כמו שאר חייבי כריתות לר׳ נחוניא דפוטרין מג״ש דאסון אסון. ועוד אומר מ״ה דרך אחרת שלא נצטרך לשום שיקול ואף על פי כן מקשים התוספות בטוב מנ״ל לאפוקי על רש״י ז״ל ולא קשה תעמיד חדא קרא דנדה דלעיל אמרו התוספות במקום שמקשים ואם תאמר לשתוק מולו תהיה לאשה וכו׳ ותרצו דאצטריך למדרש ולו תהיה לאשה מדעתה וזה דוחק שבשביל זה יבא בלשון אחר כדי שלא נטעה ולא נצטריך לייתורי אלא תי׳ הוא דאצטריך לגופיה פי׳ למי שסובר כרבי נחוניא לנדה שתופסין בה קדושין או גם לר״ש התימני או ר״ש בן מנסיא שאינם סוברים הייתורים אי ס״ל כרבי נחוניא אז נדה היתה פטורה מכח אסון אסון לזה אצטריך הלשון של ולו תהיה דנדה יש לה קנס למ״ד יש בה הויה הא נמי וכו׳ ולמ״ד ראויה לקיימה וכו׳ וכך דעת התוספות בכאן ששואלים על פרש״י ז״ל מנלן לאפוקי תאמר דרבינהו חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות אבל לנדה לא צריך ריבוי דמלשון ולו תהיה לאשה רבינהו כדפרי׳ דלהכי בא ועתה מתרצים התוס׳ ולר״ע ניחא וכו׳ דאיכא לאוקמא חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין ואפילו אם תמצא לומר שאני יודע נדה ממשמעות דולו תהיה לאשה מכל מקום שאר חייבי כריתות לא תדע והוי שפיר לאפוקי. וגם הגליון שאומר דאצטריך חד לחייבי עשה וחד ליבמה לשוק אבל כריתות קלב״מ הוא מיושב בדרך זה ולא תקשי האיך בתוספות אינו אומר שישאר ייתור אחר לחייבי כריתות מכל מקום מחמת שאני יודע נדה ממשמעות של ולו תהיה לאשה אם כן גם שאר חייבי כריתות יהיו חייבים כמו נדה ולא ניחוש על סברא של קלב״מ דמאותו משמעות שאנו ממעטים ממנו נדה דהיינו ולו תהיה ממנו אנו ממעטים שאר כריתות דלשון ולו תהיה משמע דוקא יש בה הויה הא לאו הכי לא. עכ״מ בקונטריסין ישנים וטרחתי לכותבם לזכות שילמדו התלמידים דרכי הפלפול הגם כי רובו אין צריך בו ומה שכתבתי הוא פשוט יותר ואתה תבחר ולא אני. ובקונטריסין אחרים כתוב בלשון אחרת וז״ל כתוב בתוספות ולרבי עקיבא ניחא דמפקא וכו׳ נימא דלר״ע דריש תהיה כר׳ שמעון התימני הילכך לעשה שיש בה הויה אינו צריך ריבוי ואצטריך תרי ריבויי חד ללאוין שאין קדושין תופסין ואין בהם הויה וחד לחייבי כריתות דהשתא צריך קרא בפני עצמו לכריתות לר׳ נחוניא משום דאית ליה לג״ש אסון אסון דה״א שיהיו פטורין משום דקלב״מ קמ״ל הריבוי בפני עצמו שהן חייבין ואם כן גם לר״ע לא מפקא ממתני׳ והאיך אמרו התוס׳ לר״ע ניחא דמפקא. ויש לומר מסתמא ר״ע סובר כתנא דמתני׳ דס״ל תהיה ראויה לקיימה כדאמרינן לקמן גבי שותה בעציצו ואינו סובר כשמעון התימני דתהיה לשון הויה הילכך אומרים התוספות שפיר ולר״ע ניחא ע״כ. וזאת היא דחייה בקש והקושיא במקומה עומדת דאנן לרבי נחוניא אקשינן דדילמא כר׳ שמעון התימני ס״ל ולא מפקא מתני׳ מיניה במאי דקתני ואחותו ושאר כריתות יש להן קנס ומאי דתריצנא לעיל הוא נכון דוק ותשכח:
עוד כתבו אלו הקונטריסין וז״ל. עוד כתבו התוספות דרבינהו קרא חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות ולעולם לא מפקא. וקשה נימא חד לנדה וחד ללאוין וכריתות פטורין ואצטריך לאשמועינן דאף על גב דאית בנדה הויה וקיום הוה אמינא כיון שיש בה כרת יהיה פטור מכח ג״ש דאסון אסון דקלב״מ קמ״ל הריבוי דלא אמרינן בה קלב״מ. ויש לומר שכך דעת התוספות דאי ס״ד חד לנדה וחד לחייבי לאוין לא לכתוב אלא חד ריבויא ויבאו שניהם מחד ריבויא דכל אחד יש בו צד דנדה אתה מקיים לו תהיה לאשה ואתה עוקר הג״ש דאסון אסון ולאוין אתה מקיים ג״ש דאסון אסון ואתה עוקר קרא דולו תהיה לאשה ואם כן שקולים הם ויבאו שניהם דהי מינייהו מפקת הילכך אתא ריבויא אחד לחייבי כריתות על זה מקשים דילמא מודה רבי נחוניא וכו׳. ועי״ל דאם היינו אומרים חד לנדה וחד לחייבי לאוין א״כ נילף שאר כריתות מבינייהו דכי פרכת מה לחייבי כריתות שכן כרת נדה תוכיח שיש בה כרת וחייב מה לנדה שכן תופסין קדושין לאוין יוכיחו דתפסי קדושין דהשתא קיימין אליבא דרבנן דסברי קדושין תופסין בח״ל. אבל קשה דמה להצד השוה שבהן שתופסין קדושין בנדה ובחייבי לאוין תאמר בכריתות דאין קדושין תופסין דמה הצד פרכינן כל דהו הילכך נראה שתירוץ ראשון עיקר אבל קשה לפי התירוץ הראשון האיך מוכיח הגליון דניחא דמפקא מתני׳ מדרבי נחוניא נימא דחד בנדה וחד ביבמה לשוק וכן לר״ע חד לנדה וחד לחייבי לאוין וכיון דשקולין הן נדה ויבמה לשוק וכן לר״ע נדה וחייבי לאוין תרווייהו אתו מחד ריבויא ואצטריך קרא אחרינא לכריתות דיש להן קנס ואם כן לא מפקא. ויש לומר בשלמא לפי הפני׳ שהיו באים התוס׳ לומר דחד לחייבי כריתות ויהיו חייבי כריתות חייבין והם באים לסתור ג״ש דאסון אסון אז אנו מקשים למה תסתור ג״ש דאסון אסון לגמרי תעמוד אותה דמסתברא טפי שתהיה נדה חייבת ותהיה ג״ש דאסון נסתרת מכח נדה לבד ולא מכח שאר חייבי כריתות אלא יהיו שאר חייבי כריתות פטורין והג״ש מקויימת בשאר חייבי כריתות אז שייך לתרץ אם כן לא יכתוב אלא ריבוי אחד לנדה וחייבי לאוין שתופסין קדושין כיון דאסון ממה נפשך נסתר אבל גבי ר״ע שאנו באים לקיים הג״ש דאסון שאנו באים לומר שיהיו כריתות פטורין לא שייך לומר שתהיה נדה ועשה וחייבי לאוין שאין תופסין קדושין מתרבים מחד רבויא דהי מינייהו מפקת כיון שאנו באים לקיים הג״ש אם כן נקיים הג״ש לגמרי בין בנדה בין בשאר כריתות שיהיו כלם פטורין מעתה נצטרך השני ריבוים חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין דלא תפסי בהו קדושין וכן אנו צריכים לתרץ לגליון דאם יהיה חד לנדה ועשה וחד ליבמה לא תוכל לומר יספיק חד ריבויא וחד מינייהו מפקת דכיון שהגליון בא לקיים הג״ש דאסון אם כן נקיים הגזרה שוה לגמרי ויהיו כל חייבי כריתות פטורין ואז נצטרך השני ריבוין חד לחייבי עשה וחד ליבמה לשוק. ולפי מה שאמרנו בגליון שיהיה חד לנדה ועשה וחד ליבמה לשוק קשה אכתי אמאי מפקא נילף שאר חייבי כריתות מבינייהו דנדה ויבמה לשוק. ויש לומר דהאיך היית לומד דכי פרכת מה לשאר כריתות שכן כרת נדה תוכיח מה לנדה שכן תופסין קדושין אז לא תוכל לומר יבמה לשוק תוכיח שהרי אין קדושין תופסין הילכך לא תוכל ללמוד מבינייהו. ע״א אומר מה שאין אנו צריכים לומר לא שקולים ולא דבר אחר כי מה שאמרו התוספות לעיל ולו תהיה לאשה מדעתה היה דוחק דהיה לו לומר ולו ישאנה דאז היה משמע מדעתה אלא ודאי לא אמרה תורה זה הלשון ולו תהיה אלא לאשמועינן נדה שיש בה הויה וקיום ולאפוקי דלא אמרינן הג״ש דאסון דלא אמרינן קלב״מ מעתה הפנים מקשי׳ כדין לרש״י ז״ל מנא לן דמפקא מיניה וכו׳ כי לא תוכל לומר דנעמיד הריבוי בנדה דמסתבר דנדה אינה צריכה ריבוי דמולו תהיה לאשה ילפינן דיש לה קנס הילכך אצטרכינן תרי ריבויי לרבי נחוניא חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות. ע״כ:
עוד כתוב בקונטריסין כתוב בתוספות ונראה לרשב״א לתרץ וכו׳. פי׳ גם רשב״א בא ליישב רש״י ז״ל אלא שרש״י אומר דמפקא מכח אחותו משום דאמרינן לקמן אי כר׳ נחוניא קשיא אחותו אבל רשב״א בא ליישב מכח בתו שהיא חייבי מיתות ב״ד והכל אחד ע״כ. וקשיא לי אמאי מכריח רשב״א דע״כ מפקא מתני׳ מדרבי נחוניא מדקתני בא על בתו פטור והא ממתני׳ דקיימינן עלה נוכל להכריח דכן קתני אף על פי שהן בהכרת אין בהם מיתת ב״ד ואילו לרבי נחוניא אין חילוק בין חייבי כריתות לחייבי מיתות ב״ד. ויש לומר דאי ממתני׳ הוה אמינא דמשום דלא ידעינן דאית להו קנס אלא מכח הריבוים להכי קאמר דמיתת ב״ד אין להם קנס משום דליכא ריבויא לרבויינהו ולא ילפי מהני משום דחמירו וכ״ת דאחותו וחברותיה דמי למיתות ב״ד להכי קתני אף על פי שהן בכרת וכו׳ פי׳ ולהכי דוקא כריתות מרבינן ולא חייבי מיתות ב״ד וכיון שכן אכתי לא ידעינן אי מפקא מתני׳ מדר׳ נחוניא דדילמא רבי נחוניא נמי הכי ס״ל דמתוך חומרתן של חייבי מיתות ב״ד לא רבינהו קרא אבל כריתות דקילי רבי להו קרא אבל ממתני׳ דלקמן מייתי שפיר דהא קתני בהדיא דמשום דמתחייב בנפשו וקלב״מ הוא דפטריה ומייתי מדכתיב אם לא יהיה אסון וגו׳ כנ״ל:
וכתוב בשיטה ישנה ולאפוקי מדרבי נחוניא פי׳ אמילתא דרב חסדא קאי ורש״י ז״ל פירש דאמתניתין קאי דמתניתין מחייבת חייבי כריתות. ואם תאמר דילמא רבי נחוניא בקנס מודה דמשלם ברבויא דקראי יש לומר רבי נחוניא כיון דמקיש יום הכפורים לשבת בג״ש דאסון הרי דיני מיתת ב״ד וחייבי כריתות שוין בכל מקום ואף על גב דמייתרן ה׳ דהנערה וה׳ דהבתולה יש לומר כשמעון התימני דלא דריש ה׳ ובמסכת מגלה סתם לן תנא כרבי נחוניא דתנן אין בין יום הכפורים לשבת וכו׳ הא לענין תשלומין זה וזה שוין והכא סתם לן דלא כוותיה. ע״כ:
הא נמי יש בה הויה פי׳ דאפילו תימא דנדה לא חזיא לחופה מכל מקום קדושין תופסין בה וראויה היא לקיימה כשתטהר וכל שכן למאי דפרישנא בפ״ק דיש חופה לנדה. הריטב״א ז״ל והכין דייק רש״י ז״ל בלשונו:
ונאמר אסון בידי שמים מקשי׳ הרי כרת לפי׳ ריב״א הוא כשהוא בן חמשים שלא יחיה עד ששים ובנימין היה פחות משלשים שהרי יוסף שהיה גדול ממנו היה בן שלשים בעמדו לפני פרעה ואם כן על מה היה ירא אם על כרת לפי׳ רש״י הרי בניו היו עמו בבית. ויש לומר שהיה ירא פן יעמוד בנימן במצרים עד ששים ויהיה בכרת. כך מצאתי בקונטריסין:
דילמא על אריה וגנבי דבידי אדם נינהו אף על גב דבאריה לא שייך בידי אדם פירושו דלאו בידי שמים נינהו ומשום גנבי נקט בידי אדם. שיטה ישנה: הכל בידי שמים וכו׳. לכאורה משמע דה״ק כל פורעניות הם בידי שמים ואינן ביד האדם כלל ואפילו מה שהאדם פושע הוא סבה מאתו ית׳ שיפשע ויסתכן בפשיעתו ואפילו אם לא היה פושע היה מסתכן בכיוצא בזה דאינו בידו כלל שאר פורעניות חוץ מצינים פחים וכו׳. והקשו בתוס׳ דהא אמרינן לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה אלמא יכול לשמור עצמו דהא ודאי שבידו לשמור עצמו מן הפורעניות וקיר נטוי דאסור לעבור תחתיו. ותירצו בתוס׳ דלאו דוקא הכל בידי שמים ואפילו הפשיעה דמהפשיעה יכול לשמור עצמו דהא ודאי שבידו להמית עצמו. ואם תאמר והא תנן במסכת אבות וע״כ אתה חי. ותירצו בגליון דהיינו שאין לך אדם שמניח לבו להרוג עצמו. ועוד תירצו דע״כ אתה חי לעתיד לבא קאמר וגרסינן ע״כ אתה מת וע״כ אתה חי. והרי כמו והמתים להחיות והחיים לידון וכו׳. מכל מקום ודאי מהפשיעה יכול האדם לשמור עצמו אבל כשמביאין עליו מן השמים באונס אי אפשר לו לשמור אבל צינים פחים לעולם אל יבאו עליו באונס והילכך ה״ק הכל בידי שמים אם חפץ ה׳ להביא עליו איזה פורעניות אין בידו להשמר ממנו מעתה בידו יתברך הוי חוץ מצינים פחים שביד האדם להשמר ממנו וכיון שכן לאו בידי שמים הוי. ואפשר דלתרץ קושיא זו כתב רש״י ז״ל בידי שמים. אם באים פורעניות על האדם גזרת המלך הוא. פירוש ולא בפשיעת האדם בא לו ומיהו אם פשע פשע. והקשו בתוס׳ דהא דרשינן והסיר ה׳ ממך כל חולי זה צינה אלמא דבידי שמים הוא ואין לתרץ דאיברא ודאי שביד האדם הוי להביא הצינא עליו ושוב הקב״ה מרפאהו והיינו דכתיב והסיר ה׳ ממך וגו׳ פי׳ ממה שגרמת לעצמך דהא ודאי ליתא דמדכתיב והסיר משמע שלא יביאם עליו כלל והיינו דקא מסיים קרא לא ישימם בך אם כן אפילו תימא דלענין רפואה מיירי פריך שפיר דכיון דביד האדם לשמור את עצמו שלא יבא עליו כלל מאי רבותיה דקאמר והסיר ה׳ ממך דילמא אינהו יזדהרו ולא יצטרכו לברכה זו. ותירצו בתוס׳ דהיינו שייחם הקב״ה עולמו או יתן לו מלבושים. וכן תירץ הריטב״א ז״ל דההוא היינו דיסייעוהו מן השמים שיכול לשמור עצמו ולהתרחק ממקום הצינה והקרח הנורא. וז״ל הרא״ש ז״ל ואם תאמר והא אמרינן בפרק המקבל [קז ב׳] והסיר ה׳ ממך כל חולי זה הצינה, ויש לומר דה״ק כל פורעניות הבאות על האדם אפילו רוצה לשמור את עצמו מהם לא יוכל שעל כרחו מגלגלים עליו מן השמים חוץ מצינים פחים שאין גוזרים לבא עליו בע״כ אם ירצה להתרחק מהם והא דקאמר התם זו הצינה שיזדמנו לו מן השמים מלבושים להתרחק מן הצינה. ע״כ:
והקשו עוד בתוס׳ דהא פחים בידי שמים הוא דאמרינן בבראשית רבה א״ל אנטונינוס לרבי וכו׳. עד ואין נסתר מחמתו. ויש מקשים אמאי לא הקשו נמי מדכתיב לפני קרתו מי יעמוד. ומיהו רש״י ז״ל פירש מפי׳ הכתובים דהכי קאמר משליך קרחו כפתים דאם לא כן לפני קרתו מי יעמוד דודאי אם היה שולח כל הקרח ביחד לא היה האדם יכול לעמוד. ובזה ניחא ואין כאן קושיא כלל. ויש מתרצים דמשום הכי לא הקשו התוס׳ מזה הכתוב דהיה פשוט לתרץ כמו שמתרצים דדוקא לפני קרתו פי׳ כשיעמוד במקום הקרח אז אין יכול להנצל אבל אם ירצה יכנס לבית או ילבש בגדים הרבה. עד כאן:
וז״ל הריטב״א ז״ל הכל בידי שמים חוץ מצינים וכו׳. ואף ע״ג דכתיב ואין נסתר מחמתו וכתיב נמי לפני קרתו מי יעמוד התם למי שהולך לשרב ולקרח אבל שומר נפשו ירחק מהם שלא גזרו עליו מן השמים שלא יוכל להתרחק ע״כ. ותירצו בתוס׳ דקרא דכתיב ואין נסתר מחמתו איירי בעוברי דרכים או במלחמה כדרך המלכים דבדרך אין יכול להזהר מן החום. והקשו על זה אם כן מאי פריך תלמודא הא אסון דקרא מיירי בדרך כדכתיב וקראהו אסון בדרך ואריא הזהיר יעקב דבידי שמים. ותירצו דאה״נ אבל מצינים לבד קא פריך. ועוד תירצו דמה שהיה מזהיר יעקב וקראהו אסון בדרך אשר תלכו בה פי׳ במצרים כי היה ירא שמא יתפסוהו במצרים כמו שמעון שהיה תפוס שמה ושמא יניחוהו במקום הקור ואותו אונס הוי בידי אדם והיה נראה לו שהוא בידי שמים להכי פריך דאותם צינים הם בידי אדם. ומהר״ל תירץ דע״כ דעת רב אדא דקאמר ממאי דכי קא מזהר וכו׳ פירושו היה מכל צינים דאם היה רק על צינים שבדרך דבידי שמים נינהו היה לומר ממאי דכי קא אזהר על צינים שבדרך דבידי שמים נינהו דילמא אצינים שבבית אזהר דבידי אדם הם ולא היה לו להזכיר אריא וגנבי וכתבו הקונטריסין על זה דלאו מילתא היא דנקט אריא וגנבי שנראה לו עתה פשוט יותר שהוא בידי אדם וה״ה צינים פחים שבבית. ע״כ:
עוד הקשו בתוס׳ דהא אמרינן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ותירצו דאין לו ענין לכאן דהתם קאי על הולד כשהוא במעי אמו והכא איירי במאורעות הבאות על האדם. וכן תירץ הרא״ה ז״ל דהתם מיירי בדברים שנגזרים על הולד כשהוא במעי אמו כדאמרינן התם טפה זו מה תהא עליה וכו׳ והכא מיירי בפורעניות הנגזר לבא על האדם ע״כ. ורש״י ז״ל כתב חוץ מצינים פחים. שפעמים שבאים בפשיעה. ע״כ. ובזה תירץ הכל ואין כאן שום קושיא ממה שהקשו התוס׳ ז״ל דוק ותשכח:
ותו אריא וגנבי בידי אדם נינהו והא אמר רב יוסף וכו׳. יש מקשים למה ליה לאתויי מדרב יוסף והא תרווייהו שמעינן לה מדתניא הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים אלמא דאריא וגנבי נמי בידי שמים נינהו. ותירצו דבעי לאתויי ממה דתני ביה להדיא חיה וגנבי וכדאמרי׳ או חיה דורסתו וכו׳ או ליסטין וכו׳ כי היכי דמקשו מעיקרא מצינים פחים דקא מפרש להדיא:
וז״ל שיטה ישנה ה״ה דהוה מצי למפשט דאריא וגנבי בידי שמים מדאמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים הא אריא וגנבי בידי שמים אלא ניחא למפשט מדוכתא דקתני לה בהדיא. ע״כ:
מיום שחרב בית המקדש ה״ה דבטלו סנהדרין בזמן שבה״מ קיים די׳ גליות גלתה סנהדרין כדאיתא במסכת ר״ה אלא מפני שזמן מועט בטלו קאמר מיום שחרב. שיטה ישנה:
והריטב״א ז״ל תירץ דנקט משחרב בית המקדש משום דמקמי הכין יכולין היו לחזור ללשכת הגזית ולדון אבל משחרב בטלו לגמרי ע״כ. התוס׳ ז״ל תירצו שבפועל היו חוזרין ודנין לצורך שעה והקשו על זה עיין בתוס׳. ואם תאמר בזמן שלא בטלו סנהדרין נמי דין ד׳ מיתות היה צריך להיכא דלא היו עדים והתראה ותדע דדין ד׳ מיתות היה שם דאמרינן גבי עובדא דשמעון בן שטח אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי לא זז משם עד שהכישו נחש ומת ושמעון בן שטח בזמן שבית המקדש קיים הוה. ויש לומר ה״ק בזמן שבית המקדש קיים היכא דהוו עדים והתראה לא היה צריך לדון ד׳ מיתות אבל הכא דאפי׳ איכא עדים והתראה בטלו סנהדרין בכולם צריך דין ד׳ מיתות. שיטה ישנה:
ואפשר דמשום הכי נקט מתחלה ארבע מיתות ולא נקט דין ד׳ מיתות עד דפריך עליה לרמוזי דלא איירי אלא בעדים והתראה והיינו ד׳ מיתות. וקל להבין:
וכתוב עוד בשיטה ישנה ולאו למימרא דלעולם היכא שנתחייב נופל מן הגג או נחש מכישו וכו׳. דכמה רשעים גמורים יש שמתים על מטתן אלא כשהקב״ה רוצה לדונם במקום ד׳ מיתות דן אותם כך אבל יש רשעים שהקב״ה מאריך להם אפו כדי להפרע מהם לעולם הבא. ע״כ:
וז״ל הריטב״א ז״ל דין ד׳ מיתות לא בטלו וכו׳. פי׳ כאותן שנוטלין דינם בעוה״ז כי בודאי יש כמה רוצחים ומשומדים שמתים בשלוה והשקט שנידונין לעוה״ב. וזה ברור. ע״כ:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
בעולה לכהן גדול פרש״י ז״ל בבעולה שלא כדרכה קאמרינן דאי כדרכה אין לה קנס וטעמא משום דאמרינן בפ״ק דקדושין ומודה רבי לענין קנסא דכלהו משלמי ולקמן בשילהי פרקין נמי איתא ואסור לכ״ג כדאמר ביבמות פרק הבא על יבמתו [נט א׳] בבתול׳ עד שיהיו כל בתוליה קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה זהו דעת רש״י ז״ל ולא מחוור לן משום דה״ל למימר הניחא לר״ש בן מנסיא אי סבר לה כר״מ וכדר״ש בן יוחאי דאמרי התם ובעולה שלא כדרכה אסורה לכהונה אלא אי סבר לה כת״ק דאמר התם כשרה מאי איכא למימר וכדברי ר״ח ז״ל עיקר שפירש בבתולה שבא עליה כ״ג ומכאן ואילך בעולה היא קיימא עליה באיסור עשה והא דתניא התם ביבמות אנוסת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי הא אוקימנא התם בגמרא ומוציאה בגט והא דקתני ואם נשא נשוי לומר שאינו משלם קנס כמפותה וההיא דתניא אידך התם אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי אנוסת חבירו ומפותת חברו לא ישא ואם נשא רבי אליעזר אומר הולד חלל ומפרש טעמיה דרבי אליעזר דקתני יש חלל מחייבי עשה ולא קתני באנוסת עצמו שהולד חלל לאו משום דליכא איסור עשה אלא שכיון שסופ׳ להיות בעולה תחתיו אין הולד חלל והיא עצמה אינה מתחללת שאינה דומה לאלמנה לכ״ג והכי תניא התם בההוא פירקא בהדיא ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ״ג ואקשינן במאי אי כדרכה תיפוק ליה משום בעולה פי׳ אם בא עליה כ״ג כדרכה תיפוק ליה משום דהוה לה בעולת עצמו ואינה ראויה לו וזו הברייתא המפורשת כאן כדברי רבנא חננאל וכן כתב הנגיד בשם הגאונים ז״ל. הרמב״ן ז״ל:
וכן כתב הרא״ה ז״ל דהנכון כמו שכתב ופירש ר״ח ז״ל דהיינו בעולת עצמו ולמ״ד אינה ראויה לקיימה הא אינה ראויה לקיימה כיון שבא עליה הויא לה בעולה ותו לא חזיא ליה ולמ״ד יש בה הויה הא יש בה הויה ואע״ג דאמרינן התם ואם נשא נשוי הא פרישנא התם עלה בהדיא ומוציאה בגט שאינה ראויה לקיימה ולא אמרו שאם נשא נשוי אלא לומר שכיון שנשאה נפטר מן הקנס כדין איש אחר דעלמא אף על פי שאינה ראויה לו ומיהו אפ״ה שאני לן בין אנוסת עצמו לאחר לענין ולדה שבזו הולד כשר וזהו במפותת עצמו לפי שהיא לא נתחלל׳ שאף על פי שהיא בעולה עכשיו ואינה ראויה לו לא נבעלה מאחר אבל באנוסת אחר כיון שנבעלה לאחר נתחללה אצלו והכי אמרינן התם בהדיא אנוסת עצמו וכו׳. אנוסת חברו וכו׳ ואם נשא הולד חלל. עד כאן:
וגם הריטב״א ז״ל העלה בפירושיו של רבינו חננאל ז״ל והקשה על פירוש רש״י ז״ל דכיון דנקט תלמודא סתמא איכא בינייהו בעולה לכ״ג משמע בעולה כדרכה ועוד כתב ז״ל שמה שכתב רש״י ז״ל דלא אשכחן מאן דאית ליה דרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה פירושו דלא אשכחן הכי להני תנאי בהדיא אבל איכא תנא בפרק ד׳ מיתות דסבר לה כוותיה ושם פירשתי יפה בס״ד. ע״כ:
וז״ל הרא״ש ז״ל בעולה לכ״ג פרש״י בעולה שלא כדרכה דבתולה היא ושייך בה קנס א״ת ותיפוק ליה דזונה היא לא אשכחן תנא דס״ל פנוי הבא על הפנויה זונה אלא רבי אלעזר ולית הלכתא כותיה והקשה רבינו יחיאל מפרי״ש והא הך סוגיא דהכא אליבא דר״ע ור״ע ס״ל כר׳ אלעזר בפרק ד׳ מיתות גבי ובת כהן כי תחל לזנות יכול אף הוא בפנויה והא לזנות כתיב הא מני ר׳ אלעזר היא דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה והך ברייתא דהתם רבי עקיבא קתני לה ותירץ דהכא מיירי בקטנה שמיאנה דליכא זנות וקשה דע״כ רבי עקיבא ורבי אלעזר פליגי בזונה כדאיתא בהבא על יבמתו רבי עקיבא אומר זו מופקרת רבי אלעזר אומר פנוי הבא על הפנויה אלא בהא קא מפלגי דלרבי עקיבא לא עשאה זונה אלא בביאות הרבה ולרבי אלעזר אפי׳ בביאה אחת והתם בסנהדרין איירי בביאות הרבה ולהכי סבר כרבי אלעזר ושמעתין בביאה אחת ולהכי לא הויא זונה ובעולה נמי לא הויא דבשלא כדרכה איירי וקשה דהא פלוגתא היא דר״מ ורבי אלעזר אי בעולה שלא כדרכה חשיבא בתולה אי לא וה״ל למימר הניחא לרבי אלעזר וכו׳. וי״ל דלעיל פריך כדי לאוקמי ר״ש בן מנסיא כר״ע רבו וכו׳ ור״ח ז״ל פי׳ דהכא לאו בבעולה מאחר מיירי אלא בכ״ג שאנס בתולה גמורה דלא חשבינן ראויה לקיימה אע״ג דאמרינן אנוסת עצמו וכו׳ לא ישא ואם נשא נשוי מיהו כיון דלכתחילה לא ישא אינה ראויה לקיימה קרינן לה והאי לא ישא הוי מן התורה אע״ג דאם נשא נשוי מדפריך עלה מבוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי וההיא הוה מן התורה כדמוכח שמעתא ועוד מדקאמר רבא התם ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ״ג ה״ד אילימא בכדרכה מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה משום בתולה אלמא משמע בהדיא דאנוסת עצמו אסורה לו מן התורה א״נ איכא לאוקמה כגון שהערה בה אחר ואתיא כמאן דאמר בהבא על יבמתו העראה זו הכנסת העטרה וקנס נמי משלם דאמרינן בירושלמי הערו בה עשרה בני אדם דעדיין היא בתולה כולן משלמין קנס. ע״כ:
וז״ל שיטה ישנה בעולה לכ״ג פרש״י ז״ל אשה שנבעלה שלא כדרכה דלא כלו בתוליה אם בא עליה אח״כ כהן גדול אי מחייב עלה קנס דלשמעון התימני הא אית בה הויה ואית לה קנס ואעפ״י שנבעלה תחלה הרי שלא כדרכה נבעלה ואמרינן פ״ק דקדושין גבי באו עליה עשרה וכו׳. מודה ר׳ לענין קנס דכלהו משלמי וא״ת והא אית ביה נמי לאו דזונה וי״ל דקסבר פנוי הבא על הפנויה לא עשאה זונה וא״נ ס״ל דברצון עשאה זונה באונס ס״ל דלא עשאה זונה ומיירי כגון שנבעלה תחלה באונס א״נ בשלא כדרכה לא עשאה זונה. ור״ח ז״ל פירש בעולה לכ״ג אשה פנויה שבא עליה כהן גדול דאסורה לו מן התורה מכאן ואילך וכדתנן אנוסת עצמו וכו׳ לא ישא והא דאמר עלה ואם נשא נשוי פירושו נפטר מן הקנס וקיים לו תהיה לאשה תדע דהכי קתני ואם נשא נשוי ומוציאה בגט ואשה שיש לו בה הוייה היא דאחר שבא עלה יוכל לקדשה ואינה חללה עד פעם שלישית דכי אתי עליה פעם שנית שהיא אסורה לו מאחר שנבעלה עשאה זונה דכיון דבא עליה ביאת איסור נתחללה מן הכהונה ואסור לבא עליה פעם שלישית אבל בפעם שניה היה לו בה הויה והוו תפסי בה קדושין שלא היתה חללה עדיין. וא״ת בביאה ראשונה נמי הויא חללה דמכי הערה בה איתסרה עליו ובגמר ביאה משוי לה חללה ואין לו בה הויה אח״כ י״ל חדא ביאה לא פלגינן שתאסור שני איסורין ואי קשיא לפרש״י ז״ל דאמר בעולה כבר הרי זו בביאה זו שבא עליה כ״ג נעשית חללה ותו אין לו בה הויה י״ל כיון דבשעה שבא עליה הוה ליה בגוה הויה אע״ג דלאחר גמר ביאה אין בה הויה חייב בקנס. והא דכתבינן לשיטת ר״ח ז״ל דחדא ביאה לא פלגינן לאסור שני איסורין מצאתי סעד לדבריו מדאמרינן בפרק בתרא דקדושין אמר רב אשי הילכך כהן גדול הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה חזר ובא עליה עשאה חללה ואילו בביאה ראשונה לא אמרי מכי הערה בה עשאה זונה ובגמר ביאה משוי לה חללה. ע״כ שיטה ישנה:
וז״ל הרשב״א ז״ל בעולה לכהן גדול פרש״י ז״ל שנבעלה שלא כדרכה דאי כדרכה קנס אין לה דבתולה ולא בעולה ומיהו כשנבעלה שלא במקום בתולים אסורה לכ״ג כדאיתא בפרק הבא על יבמתו בבתוליה עד שיהו בתוליה קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה ובתולה מיהא לשלומי עליה קנס היא דבתולה מיקריא כדאיתא התם בהבא על יבמתו ובהדיא נמי תניא בפ״ק דקדושין [י א׳] באו עליה י׳ אנשים שלא כדרכה כולן בסקילה ר׳ אומר הראשון בסקילה וכולן בחנק ומודה רבי לענין קנס דכלהו משלמין ויש מקשי׳ עליו דא״כ ה״ל למימר הניחא וכו׳. אלא אי סבר לה כר״מ וכו׳. ור״ח ז״ל פי׳ בעולת עצמו כגון כ״ג שאנס את הבתולה יש לה קנס ואע״פ שעשאה בעולה וקיימא באיסור עשה מכאן ואילך כדתניא בהבא על יבמתו ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו פרט אלמנה לכ״ג וכו׳ היכי דמי אילימא בכדרכה וכו׳ מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה משום דהויא בעולה כלומר אפי׳ בא על הבתולה מכי בא עליה בזנות הויא לה בעולה וקיימא עלה בעשה ואינה ראויה לו והא דתניא התם אנוסת עצמו וכו׳ ואם נשא נשוי הא אמרינן התם ומוציאה בגט וכו׳ והא דלא פליגי ר׳ אליעזר ורבנן במפותת עצמו אם הולד חלל או כשר [כדאיפליגו באנוסת חברו ומפותת חברו דר״א סבר הולד חלל ומפרש טעמא התם דקסבר יש חלל מחייבי עשה ורבנן סברי הולד כשר] דאין חלל מחייבי עשה באלה הפסיק הענין למימרא דאנוסת עצמו ומפותת עצמו לא קיימא עליה בעשה אלא משום דכיון דסופה להיות בעולה תחתיו אין הולד חלל והיא עצמה אינה מתחללת ואילו אם תימצי לומר דאנוסת עצמו ומפותת עצמו נמי אינו חלל מ״מ יש בה הויה ולא קיימא באיסור חללה עד שיבא עליה פעם שניה שהיא נבעלת ביאת איסור כהונה. וא״ת בביאה ראשונה נמי מכי הערה בה איתסרה עליו דעשאה בעולה ובגמרא ביאה מתחללת ואין לו בה הויה לר״ע יש מתרצים דחדא ביאה לא פלגינן בה שנאסר בה שני איסורין ולפי תירוץ זה יראה לי דהא דאמרינן בפרק עשרה יוחסין [עז ב׳] כהן הבא על אחותו זונה משוי לה ולא חללה חזר ובא עליה עשאה חללה דוקא חזר ובא אבל בגמר ביאה אבל ודאי באיסור עשה קיימא עלה כדאיתא בברייתא ולו תהיה לאשה וכו׳ כדכתיבנא. ע״כ:
ומאי שנא א״ת לישני ליה משום דכתיב לא יקח ולא יחלל חילולין הוא עושה וכו׳. דע״כ לבעולה לכ״ג דרשינן לה דלא משכחת לה חלל אלא בבעולה לכ״ג דאילו מאלמנה ממזר הוי י״ל דה״ק מ״ש בעולה לכ״ג מאלמנה דהא תרווייהו אינן שוין בכל ומ״ש דבבעולה דרשינן חילולין הוא עושה טפי מאלמנה ומשני משום דהוי ליה בעולה עשה ושאינו שוה בכל ואלמנה לאו שאינו שוה בכל דחמיר מעשה ולא נהירא ואפשר דטעמא דקרא בעי מ״ש עשה דבעולה מעשה דמצרי ואדומי ומפרש משום דעשה דבעולה עשה שאינו שוה בכל. ר״ת. ותמיה לי כיון דלא יחלל לא מצינן למדרשיה אלא לבעולה לכ״ג הא איכא לאו לכך נראה דר׳ ישבב לא דריש חילולין הוא עושה ולא ממזרין דגבי אלמנה הוא דכתיב עושה ממזרין דאילו גבי בעולה ליכא אלא עשה וחלל נפקא לן מחללה זונה דהיינו שנתחללה בביאת איסור כהונה והיא חללה ובנה חלל ומ״ה בעי מ״ש עשה דבעולה מעשה דמצרי ואדומי. ע״כ שיטה ישנה. אבל הרשב״א ז״ל כתב לעיל וז״ל ולרבי ישבב דאמר בואו ונצווח וכו׳ כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר ואין חלל אלא מחייבי עשה דהיינו בעולה לכ״ג עד כאן: הכל מודים בבא על הנדה וכו׳. הקשו בתוספות מנ״ל דרבי שמעון בן מנסיא מודה בה דילמא כר׳ נחוניא בן הקנה ס״ל דחייבי כריתות פטורין מן התשלומין ומיהו ר״ש התימני ע״כ לית ליה דרבי נחוניא בן הקנה מדאיצטריך למעוטי חייבי כריתות מולו תהיה לאשה אשה שיש בה הויה דע״כ לא איצטריך למעוטי אלא חייבי כריתות דחייבי לאוין ס״ל בסוף החולץ דאית בהו הויה ואין לך לתרץ מעתה אפילו לר׳ שמעון בן מנסיא דמר׳ שמעון התימני נשמע לרבי שמעון בן מנסיא וכדאיתא בכמה דוכתי בתלמודא דע״כ לא פליגי אלא במשמעות לשון תהיה דלמר משמעותיה לשון הויה ולמר לשון קיום אבל אי הוה משמע ליה לרבי שמעון בן מנסיא תהיה לשון הויה ה״ה נמי דהוה דריש ליה כר׳ שמעון התימני ודלא כר׳ נחוניא דהא ודאי ליתא דאפילו הוה דריש נמי תהיה לשון הויה כר׳ שמעון התימני לא הוה שמעינן מינה דלית ליה דרבי נחוניא בן הקנה אבל לרבי שמעון בן מנסיא לא שמעינן ליה דאית ליה בחייבי לאוין דאית בהו הויה אדרבה שקלינן וטרינן לעיל לאוקמי כר׳ עקיבא וכו׳ דס״ל דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין הילכך אפילו הוה דריש נמי תהיה לשון הויה אכתי איכא למימר דאית ליה דר׳ נחוניא ומיהו אכתי איכא למימר כי היכי דלשמעון התימני כל אשה שיש בה הויה קרינא בה ולו תהיה לאשה ואפילו נדה הכי נמי לרבי שמעון בן מנסיא נמי איכא למימר בכל אשה הראויה קרינא בה ולו תהיה לאשה ונדה נמי ראויה לקיימה וכן פירש הרא״ש ז״ל וכתב עוד ז״ל דהשתא מצינא למימר דקאי ולאפוקי מדר׳ נחוניא אפלוגתא דר׳ שמעון התימני ורבי שמעון בן מנסיא. ע״כ:
אבל קשיא להו לתוס׳ ז״ל דאיברא ודאי אלו הוה קאמר ר׳ שמעון התימני בלחודא בלי שום פלוגתא אשה שיש בה הויה דפשיטא ודאי דהוה אמרינן דלית ליה דרבי נחוניא וכדקאמרינן ולא הוה מוקמינן ליה ביבמה לשוק בלחודא אטו דתנא כייל וקאמר ולו תהיה לאשה אשה שיש בה הויה למעוטי כל אשה שאין בה הויה ואנן ניקו ונוקי ליה למעוטי ביבמה לשוק לחודיה כדי לאוקמיה כרבי נחוניא אבל השתא דפליגי תנאי אהדדי ולרבי שמעון בן מנסיא אתי שפיר מאי דקא כייל וקאמר אשה הראויה לו לקיימה למעוטי שאינה ראויה לקיימה ואפי׳ כרבי נחוניא הילכך איכא למימר דר׳ שמעון התימני נמי אית ליה דרבי נחוניא ואיצטריך למעוטי מולו תהיה לאשה יבמה לשוק דאין קדושין תופסין לכ״ע אליבא דרב כדאיתא בפרק האשה רבה ואיידי דאמר רבי שמעון בן מנסיא אשה הראויה לקיימה קאמר איהו נמי אשה שיש בה הויה ולעולם לא אתא למעוטי אלא יבמה לשוק וכיון שכן קשיא מאי הכל מודים דקאמר רב חסדא. והריטב״א ז״ל כתב דה״ק הכל מודים אליבא דרבנן דלית להו דרבי נחוניא בן הקנה דאילו לרבי נחוניא אין אדם בכרת ומשלם ונדה חייבי כריתות היא והאי הכל מודים לרבי שמעון בן מנסיא ור׳ שמעון התימני קאי. עד כאן:
והתוספות פירשו דרב חסדא ס״ל דאין שום תנא סובר כר׳ נחוניא וה״ק הכל מודים בבא על הנדה וכו׳. למ״ד יש בה הויה וכו׳ וכ״ת ודילמא ס״ל להני תנאי כרבי נחוניא דכרת פוטר מן התשלומין ואף על גב דאית בה הויה וראויה לקיימה כיון דיש כאן כרת פטור דקלב״מ כרבי נחוניא הא ליתא דליכא מאן דס״ל כרבי נחוניא ולהכי קאמר ולאפוקי וכו׳ פי׳ דמשום דליתא לדרבי נחוניא להכי קאמינא הכל מודים וכו׳ אבל רש״י ז״ל לא פירש כן אלא פירש אמתני׳ קאי והילכך הא דקאמר הכל מודים לאו לאפוקי משום וכו׳ דלרבי נחוניא אלא ממלתייהו עצמן שמעינן דבא על הנדה משלם קנס ולא פליגי בהכי והילכך צריך לתרץ מאי דאקשי מעיקרא דמהיכא שמעינן ליה דדילמא ס״ל כרבי נחוניא ואפשר שיפרש בה כמו הריטב״א ז״ל. א״נ יש לפרש דמדהוצרך מתני׳ למימרא אעפ״י שהן בהכרת וכו׳ משמע שיש שום תנא דס״ל דכרת פוטר משום דקלב״מ דומיא דמיתת ב״ד ולכך תני תנא דמתני׳ אעפ״י שהן בהכרת וכו׳ ומעתה שמעינן ממתני׳ דרבי נחוניא בן הקנה ס״ל דחייבי כריתות אין להם קנס ולא מצינו תנא דמצינא למתני ביה סברא זו אלא רבי נחוניא דהא ס״ל בעלמא גבי מדליק את הגדיש ביום הכפורים דפטור משום דקלב״מ וזהו שכתב רש״י ולאפוקי מדרבי נחוניא. מתניתין דמחייב תשלומין לבא על אחותו ואף על פי שמתחייב כרת בביאתו וכו׳. ולמה ליה לרב ז״ל לאורוכי ולמימר ואעפ״י שמתחייב וכו׳ אלא משום מאי דפרישנא ודוק:
והשתא ניחא קושיא אחריתי דכיון דהכל מודים בנדה אמאי נקטי׳ תנא דמתני׳ בסיפא דה״ל זו ואין צ״ל זו וכיון דתנא תני ממזרת וכו׳. והדר אחותו אלמא דלא זו אף זו קתני וראיתי בקונטריסין דתירצו דנקט הכי לדיוקא דוקא נערה הא קטנה לא והשתא הוי לא זו אף זו לא מיבעיא שאר כריתות אלא אפילו נדה קטנה אין לה קנס. ולא נהירא כלל חדא דלענין קטנות מה לי נדה מה לי שאר כריתות ועוד דכיון דתנא פתח בממזרת דהוי לא זו אף זו לגבי גופא דמתני׳ אין לך למימר דסיים תנא לא זו אף זו לגבי דיוקא דמתני׳ ובמאי דכתיבנא ניחא דתנא אמתני׳ בעי לשלול ולאפוקי כולהו סברות דתנאי דאיפליגו בהא מילתא מעיקרא תני ממזרת לאפוקי מדרבי שמעון התימני דפירש דקרא ה״ק ולו תהיה לאשה שיש בה הויה ולא מיעט קרא אלא חייבי כריתות להכי נקט ממזרת לאשמועינן דאשה הראויה לקיימה קאמר ומיעט כל שאינה ראויה לקיימה וכדפרישנא לעיל ושוב נקט אחותו לאפוקי מתרווייהו וכדכתיבנא לעיל ושוב נקט נדה וסמיך לה אף על פי שהן בהכרת ולאפוקי מדרבי נחוניא וכדכתיבנא. ומיהו לשון רש״י ז״ל לא דייק שפיר בהכי דכתב ז״ל מתני׳ דמחייב תשלומין לבא על אחותו וכו׳. ואפשר דנקט רש״י ז״ל אחותו כדי לתרוצי שפיר מאי דקשיא להו לתוספות ז״ל דליכא למימר דרבי נחוניא ס״ל דיש להן קנס משום דרבינהו קרא דאכתי אחותו מנין דדילמא חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי נדה אבל אחותו מנין והילכך מתני׳ דמחייב תשלומין לבא על אחותו ואף על פי שמתחייב כרת מפקא מדרבי נחוניא וכדכתיבנא ומכל מקום שמעינן מדהוצרך התנא למנקט לישנא יתירא כדי לאפוקי מדרבי נחוניא וכדכתיבנא ולא תנא בקוצר דהבא על אחותו חייב ובהא מפקא מכולהו ש״מ דר׳ שמעון התימני ור״ש בן מנסיא דמתני׳ נמי מפקא מינייהו לית להו דרבי נחוניא דאי אית להו דרבי נחוניא ה״ל לתנא דמתני׳ לכרוכי בחד לישנא ולאפוקי מכולהו. וכל זה דוחק. והנכון לשיטתו של רש״י ז״ל דרב חסדא ה״ק הכל מודים בבא על הנדה שמשלם קנס למ״ד יש בה הויה וכו׳ ואין לך לומר דדילמא כרבי נחוניא ס״ל דכיון דמתני׳ פליגי עליה להדיא במאי דקתני אף ע״פ שהן בהכרת ומתני׳ מפקא מינייהו בחדא כדאמרינן לעיל הילכך ליכא לאפושי פלוגתא בינייהו למתני׳ ולהני מתני׳ מפקא מינייהו כולי האי והיינו על דרך שיטת התוס׳ ז״ל:
ובקונטריסין כתוב וז״ל כתוב בתוס׳ ויש לומר דרב חסדא ס״ל דאין שום תנא סובר וכו׳. ולהכי קאמר ולאפוקי. פי׳ מדקאמר ולאפוקי בוא״ו משמע שהיה פשוט לו זה כמו זה כך אמר מ״ה משום רבי ישראל בר יואל ז״ל ועתה אין להקשות דילמא רבי נחוניא אית ליה הייתורים דאנן מדברים עתה לר״ש התימני ולר״ש בן מנסיא דלית להו הייתורים א״כ ע״כ הוי לאפוקי דאם אית ליה הייתורים מכל מקום שפיר הוי לאפוקי דלדידהו אינם צריכים הייתורים על נדה דמעולם לא מיעט הפסוק נדה דהא יש בה הויה וראויה לקיימה אבל הוא צריך הייתורים כי אסון אסון מיעט אף הנדה. ולפרש״י ז״ל נאמר מבחוץ דרב חסדא סובר דאין שום תנא סובר כרבי נחוניא. ועוד אמר לאפוקי ונ״ל שכך דעת התוס׳ דלא יוכל לומר דאית ליה הייתורים דאי אית ליה וס״ל דנדה יש לה קנס מכח ייתורים אם כן לא היה אומר הספר לאפוקי אחרי שאין חילוק ביניהם אלא שהם סוברים דנדה יש לה קנס בלא ייתור והוא סובר דיש לה קנס מכח ייתורים אבל בדין אין חילוק. ואינו נכון זה ע״כ:
ולי אינו נכון כולו ומאי דכתיבנא הוא פשוט וליכא לאקשויי לשיטת התוס׳ ז״ל דדילמא רבי נחוניא אית ליה היתורים וכמו שהקשו התוס׳ בסמוך על פירושו של רש״י ז״ל דהא לדידהו ה״ק רב חסדא הכל מודים וכו׳. ואין לך לומר דדילמא כר׳ נחוניא ס״ל דסברת רבי נחוניא בעלמא לענין מדליק את הגדיש ביום הכפורים סברא דחויה היא מכולהו תנאי וכיון שכן אין לך לומר דהני תנאי ס״ל כוותיה בעלמא ולאביי פטרי בנדה אבל לשיטת רש״י ז״ל דפי׳ דמתני׳ מפקא מדרבי נחוניא קשיא להו לתוספות ז״ל מנ״ל דמפקי מיניה דילמא מודה רבי נחוניא דחייבי כריתות יש בהן קנס דרבינהו קרא חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות. וראיתי שהקשה דמה זו קושיא אדרבא לרבי נחוניא אצטריך חד קרא לחייבי לאוין וחד קרא לחייבי נדה שאף על פי שיש בה כרת כיון דתפסי בה קדושין יש לה קנס אבל שאר כריתות דלא תפסי בה קדושין לא וכיון שכן ע״כ מתני׳ מפקא מדרבי נחוניא. ועוד קשיא על מה שכתבו התוס׳ ולרבי עקיבא ניחא וכו׳. דאכתי לא ניחא דדילמא ר׳ נחוניא כר׳ שמעון התימני ס״ל דפי׳ תהיה היינו לשון הויה והילכך לחייבי עשה לא אצטריך רבויא אייתרו להו תרי רבויי חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות ומנ״ל דמתני׳ מפקא מדרבי נחוניא ואפילו לרבי עקיבא. ונ״ל לתרץ דמעיקרא קשיא להו לתוס׳ מנלן דמפקא מתני׳ מדרבי נחוניא וכו׳ משום דאין לך לומר דחד ריבויא לנדה דאם כן לא דמו הריבוים אהדדי דקרא יתירא דהבתולות והנערה משמע דאתא לרבויי נשים פסולות לקנס דהוה ס״ד דמחמת גריעותן ופסלותן לא יהיה להם קנס ואתא קרא לרבויינהו והיינו חדא ריבויא דאתא לרבויי חייבי לאוין דהוה ס״ד דכיון דאינה ראויה לקיימה לא יהא לה קנס להכי אתא ריבויא לרבות אותה לקנס אף על גב דאינה ראויה מצד עצמה אבל אי אתא אידך ריבויא לרבות נדה ע״כ לא הוצרך הכתוב לרבות אותה משום גריעותה ופסלותה דהא ראויה לקיימה היא ואין לה גרעון מצד עצמה עד דאצטריך קרא לרבות אותה אלא ודאי מאי דאצטריך לרבות אותה היינו משום גרמא דידיה דכיון דחייב כרת סד״א דליפטר קמ״ל וכיון שכן הא ודאי דליכא למימר הכי כלל דשני ריבוין דאתו מתיבה אחת שלא יהיו שוין בריבוין הילכך ע״כ אית לך למימר דחדא אתא לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות בכלל דהוה משמע לן דמצד גריעותן דלא תפסי בהו קדושין לא יהיה להן קנס קמ״ל דלא והשתא הוו שני הרבוין שוין וממילא שמעינן דאף על גב דמתחייב בנפשו דהוו בכרת יש להן קנס אף על גב דקרא לא איירי בהכי ומיהו אי הוה אמרינן דרבי נחוניא ס״ל כר׳ שמעון התימני אם כן למה לי תרי ריבויי דהא חייבי עשה מולו תהיה לאשה נפקא ולא אצטריך ריבויא אלא להני דלא תפסי בהו קדושין וכבר כתבו התוס׳ לעיל דמחד ריבויא נפקא כולהו דלא תפסי בהו קדושין ואין לחלק בין חמור לקל תדע דהא לר״ע חייבי לאוין וחייבי כריתות מחד ריבויא נפקא וכמו שכתבו התוס׳ לעיל וכיון שכן למה לי תרי ריבויי ואם באת לדחוק ולומר דאצטריך חד ריבויא משום דרבי נחוניא וקאי אמאי דכתיב ולא יהיה אסון לומר שאף על פי שמתחייב בנפשו דהרי הוא בכרת משלם קנס מעתה הרי יש לנו לומר בע״כ דכי רבי רחמנא היינו נדה דוקא משום דתפסי בה קדושין ואכתי שאר כריתות מנין דהא אמרת דלא צריך חד ריבויא אלא משום דהוא מתחייב בנפשו ומשום חומר הפסול לא אצטריך וכדכתיבנא ואם תשאל אכתי דילמא רבי נחוניא קא דריש תהיה לשון הויה ולית ליה אלא חד ריבויא וכדאמרינן לעיל לשמעון התימני וכמו שכתב הריטב״א ז״ל וכדכתיבנא לעיל ואית להו נמי דקדושין תופסין בחייבי לאוין וכיון שכן איכא למימר דלא רבי אלא חייבי כריתות דלחייבי לאוין לא אצטריך ריבויא דמולו תהיה נפקא. תשובתך אם כן איכא למימר דלא רבי אלא נדה דוקא דיש בה הויה אלא שהיא בכרת דבשלמא כדאיתא קמן תרי רבויי וע״כ חד אתא לחייבי לאוין אמרינן דדומיא דחד ריבויא הויא נמי אידך וכדאמרינן בסמוך אבל כדליתא קמן אלא חד ריבויא מנא תיתי כולהו כריתות כנ״ל. ובזה הוא מיושב לשון התוס׳. ובגליון התוס׳ תירצו עיקר הקושיות של התוס׳ וז״ל ומהר״ר אליעזר אומר דיש ליישב פ״ה דע״כ מפקא מתני׳ מדרבי נחוניא דלר׳ נחוניא איכא לאוקמי חד לחייבי עשה ולאוין וחד ללאו דיבמה לשוק אבל חייבי כריתות קים ליה בדרבה מיניה וכן לקמן בפרקין אמרינן אי כרבי נחוניא קשיא אחותו משמע דבחייבי כריתות לא אתיא כותיה. ע״כ:
ונראה לי דקושית התוס׳ היינו דמנ״ל דמפקא מתני׳ מיניה דדילמא ר׳ נחוניא ס״ל דקדושין תופסין ביבמה לשוק תדע דהא שמואל מספקא ליה אי קדושין תופסין ביבמה לשוק כדאיתא בפרק האשה רבה ולעיל הקשו התוס׳ דמנא לן דר׳ שמעון התימני לית ליה דרבי נחוניא דילמא אית ליה כרב דסבירא ליה דלכ״ע אין קדושין תופסין ביבמה לשוק וזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה כנ״ל:
עוד כתוב בגליון התוס׳ ומהר״ם ז״ל אומר כי מצא בתוספתא בפ׳ אלו נערות רבי נחוניא אומר הבא על אחותו ועל אחות אביו וכו׳. אין להם קנס וכן היה עושה יום הכפורים כשבת. ע״כ:
שוב מצאתי בקונטריסין ישנים דשקלי וטרו בהא דאקשינן והמעתיק לשונם יבחר. וז״ל קשה אמאי לא הקשו בתוספות על פי׳ רש״י ז״ל דילמא לעולם רבי נחוניא הוא דורש משמעות דולו תהיה לאשה אשה שיש בה הויה כשמעון התימני והוה א״ש אם כן אי סבירא ליה דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק דאצטריך חד ריבויא דיבמה לשוק וחד לחייבי כריתות אבל לחייבי עשה ולאוין לא אצטריך ריבוים יתרים דלא אמעיט ממשמעות דתהיה. וגם הגליון לא היה יכול לומר כמו עתה וגם רבי עקיבא לא ניחא כיון שהזכירו לאוין ולא יבמה לשוק אם כן מה אומר דרבי עקיבא ניחא תאמר דר׳ נחוניא סובר כשמעון התימני ואם כן חד ליבמה וחד לכריתות ולא הוי ניחא. ועוד מקשים העולם על פי׳ התוספות דקאמר רבינהו קרא חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות תאמר אדרבא דאצטריך חד קרא לחייבי לאוין וחד קרא לנדה שאף על פי שיש בה כרת כיון דתפסי בה קדושין יש לה קנס אבל שאר כריתות דלא תפסי בהו קדושין לא. לכן אמר מהר״ל משם ה״ר ישראל בר יואל ז״ל דחייבי לאוין או יבמה לשוק ונדה שקולים הם לרבי נחוניא דחייבי לאוין פי׳ יבמה לשוק לפי קושיא ראשונה או שאר חייבי לאוין לפי קושיא אחרונה אימעוט ממשמעות דתהיה פי׳ ולו תהיה לאשה ונדה אימעוט מג״ש דאסון אסון ואם כן לעולם כשיש שני ריבוים מן הריבוי נלמוד או יבמה לשוק ונדה לפי קושיא ראשונה או חייבי לאוין ונדה לפי קושיא אחרונה דהי מינייהו מפקת אחרי שכל אחד מהם יש לו מיעוט אחד ואם כן בין לפי קושיא ראשונה בין לקושיא אחרונה לא הייתי צריך לריבוי השני דנדה אלא לחייבי כריתות. ע״כ מהכ״י ז״ל. דילמוד חייבי כריתות מבינייהו פי׳ מחייבי לאוין ומנדה או לפי קושיא ראשונה מיבמה לשוק ומנדה דמהי תיתי למעט חייבי כריתות אי ממשמעות דולו תהיה לאשה הרי יבמה לשוק חייבי לאוין דאם נמעטו ממשמעות דתהיה ואף על פי כן רבינהו להו מריבויא ואי משום כרת דאית בהו הרי נדה דיש בה כרת כמו כן ורבינן לה מריבויא ואם כן לא הייתי צריך קרא לכריתות ודוק. אמנם זה קשה על השקול של הריב״י ז״ל אם כן מה אומר הגליון דאצטריך חד קרא לחייבי עשה ולאוין וחד ליבמה לשוק אבל חייבי כריתות קלב״מ הא אמרינן דיבמה לשוק ונדה שקולין ואם כן מאותו ריבוי השני דנפקא לן יבמה לשוק אנו יודעים נדה גם כן מכח שקול ואם כן הוו אתו שאר כריתות מתרווייהו מבינייהו כמו שכתבתי לעיל ואם כן היכי הוה מפקא מרבי נחוניא ואומר מהרש״ם דנוכל לומר מה להצד השוה שכן אין בשניהם בפעם אחת כרת ואין קדושין תופסין תאמר בשאר כריתות שכן בפעם אחת יש צדדים שנים גרועים כרת ואין קדושין תופסין דמה הצד פרכינן פירכא כל דהו. וגם נראה למהר״ל לתרץ דודאי היכא שיש שני ריבוים ונוכל להצריכם לשאר דברים כגון חד לחייבי עשה ולאוין וחד ליבמה לשוק וישאר הג״ש דאסון אסון כמשמעותיה מכל וכל כלומר שכל חייבי כריתות יהיו פטורין ואפילו נדה ודאי זה אנו עושים ולא נאמר דנדה יש לה קנס אם כן גם שאר כריתות נלמוד מבינייהו ודוק:
עוד אומר מהרש״ם דאין קשה על השיקול דמה שנדע נדה מכח שיקול זהו דוקא כשאין שם כי אם פסוק אחד כמו שאנו מתחילים השיקול מכח אם לא היה כי אם פסוק אחד דמתחלה אין שום פסוק יוצא ממשמעות אז שייך בטוב לומר הי מינייהו מפקת מעתה לא יצא שום פסוק ממשמעותיה ואם כן אם תוציא זה גם תוציא זה אבל לפי הגליון שיש פסוק בלאו הכי על יבמה לשוק לחייב בה קנס וכבר יצא ממשמעות של ולו תהיה לאשה דמשמע אשה שיש בה הויה ממשמעותו אז איך שייך לומר הי מינייהו מפקת לענין זה שהיה לרבות נדה דאדרבה נאמר חייבי לאוין לבד ולא נדה כיון שולו תהיה לאשה כבר יצא ממשמעותו אצל יבמה לשוק כדפרי׳ ואדרבה נדה תשאר בענינה כמו שאר חייבי כריתות לר׳ נחוניא דפוטרין מג״ש דאסון אסון. ועוד אומר מ״ה דרך אחרת שלא נצטרך לשום שיקול ואף על פי כן מקשים התוספות בטוב מנ״ל לאפוקי על רש״י ז״ל ולא קשה תעמיד חדא קרא דנדה דלעיל אמרו התוספות במקום שמקשים ואם תאמר לשתוק מולו תהיה לאשה וכו׳ ותרצו דאצטריך למדרש ולו תהיה לאשה מדעתה וזה דוחק שבשביל זה יבא בלשון אחר כדי שלא נטעה ולא נצטריך לייתורי אלא תי׳ הוא דאצטריך לגופיה פי׳ למי שסובר כרבי נחוניא לנדה שתופסין בה קדושין או גם לר״ש התימני או ר״ש בן מנסיא שאינם סוברים הייתורים אי ס״ל כרבי נחוניא אז נדה היתה פטורה מכח אסון אסון לזה אצטריך הלשון של ולו תהיה דנדה יש לה קנס למ״ד יש בה הויה הא נמי וכו׳ ולמ״ד ראויה לקיימה וכו׳ וכך דעת התוספות בכאן ששואלים על פרש״י ז״ל מנלן לאפוקי תאמר דרבינהו חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות אבל לנדה לא צריך ריבוי דמלשון ולו תהיה לאשה רבינהו כדפרי׳ דלהכי בא ועתה מתרצים התוס׳ ולר״ע ניחא וכו׳ דאיכא לאוקמא חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין ואפילו אם תמצא לומר שאני יודע נדה ממשמעות דולו תהיה לאשה מכל מקום שאר חייבי כריתות לא תדע והוי שפיר לאפוקי. וגם הגליון שאומר דאצטריך חד לחייבי עשה וחד ליבמה לשוק אבל כריתות קלב״מ הוא מיושב בדרך זה ולא תקשי האיך בתוספות אינו אומר שישאר ייתור אחר לחייבי כריתות מכל מקום מחמת שאני יודע נדה ממשמעות של ולו תהיה לאשה אם כן גם שאר חייבי כריתות יהיו חייבים כמו נדה ולא ניחוש על סברא של קלב״מ דמאותו משמעות שאנו ממעטים ממנו נדה דהיינו ולו תהיה ממנו אנו ממעטים שאר כריתות דלשון ולו תהיה משמע דוקא יש בה הויה הא לאו הכי לא. עכ״מ בקונטריסין ישנים וטרחתי לכותבם לזכות שילמדו התלמידים דרכי הפלפול הגם כי רובו אין צריך בו ומה שכתבתי הוא פשוט יותר ואתה תבחר ולא אני. ובקונטריסין אחרים כתוב בלשון אחרת וז״ל כתוב בתוספות ולרבי עקיבא ניחא דמפקא וכו׳ נימא דלר״ע דריש תהיה כר׳ שמעון התימני הילכך לעשה שיש בה הויה אינו צריך ריבוי ואצטריך תרי ריבויי חד ללאוין שאין קדושין תופסין ואין בהם הויה וחד לחייבי כריתות דהשתא צריך קרא בפני עצמו לכריתות לר׳ נחוניא משום דאית ליה לג״ש אסון אסון דה״א שיהיו פטורין משום דקלב״מ קמ״ל הריבוי בפני עצמו שהן חייבין ואם כן גם לר״ע לא מפקא ממתני׳ והאיך אמרו התוס׳ לר״ע ניחא דמפקא. ויש לומר מסתמא ר״ע סובר כתנא דמתני׳ דס״ל תהיה ראויה לקיימה כדאמרינן לקמן גבי שותה בעציצו ואינו סובר כשמעון התימני דתהיה לשון הויה הילכך אומרים התוספות שפיר ולר״ע ניחא ע״כ. וזאת היא דחייה בקש והקושיא במקומה עומדת דאנן לרבי נחוניא אקשינן דדילמא כר׳ שמעון התימני ס״ל ולא מפקא מתני׳ מיניה במאי דקתני ואחותו ושאר כריתות יש להן קנס ומאי דתריצנא לעיל הוא נכון דוק ותשכח:
עוד כתבו אלו הקונטריסין וז״ל. עוד כתבו התוספות דרבינהו קרא חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות ולעולם לא מפקא. וקשה נימא חד לנדה וחד ללאוין וכריתות פטורין ואצטריך לאשמועינן דאף על גב דאית בנדה הויה וקיום הוה אמינא כיון שיש בה כרת יהיה פטור מכח ג״ש דאסון אסון דקלב״מ קמ״ל הריבוי דלא אמרינן בה קלב״מ. ויש לומר שכך דעת התוספות דאי ס״ד חד לנדה וחד לחייבי לאוין לא לכתוב אלא חד ריבויא ויבאו שניהם מחד ריבויא דכל אחד יש בו צד דנדה אתה מקיים לו תהיה לאשה ואתה עוקר הג״ש דאסון אסון ולאוין אתה מקיים ג״ש דאסון אסון ואתה עוקר קרא דולו תהיה לאשה ואם כן שקולים הם ויבאו שניהם דהי מינייהו מפקת הילכך אתא ריבויא אחד לחייבי כריתות על זה מקשים דילמא מודה רבי נחוניא וכו׳. ועי״ל דאם היינו אומרים חד לנדה וחד לחייבי לאוין א״כ נילף שאר כריתות מבינייהו דכי פרכת מה לחייבי כריתות שכן כרת נדה תוכיח שיש בה כרת וחייב מה לנדה שכן תופסין קדושין לאוין יוכיחו דתפסי קדושין דהשתא קיימין אליבא דרבנן דסברי קדושין תופסין בח״ל. אבל קשה דמה להצד השוה שבהן שתופסין קדושין בנדה ובחייבי לאוין תאמר בכריתות דאין קדושין תופסין דמה הצד פרכינן כל דהו הילכך נראה שתירוץ ראשון עיקר אבל קשה לפי התירוץ הראשון האיך מוכיח הגליון דניחא דמפקא מתני׳ מדרבי נחוניא נימא דחד בנדה וחד ביבמה לשוק וכן לר״ע חד לנדה וחד לחייבי לאוין וכיון דשקולין הן נדה ויבמה לשוק וכן לר״ע נדה וחייבי לאוין תרווייהו אתו מחד ריבויא ואצטריך קרא אחרינא לכריתות דיש להן קנס ואם כן לא מפקא. ויש לומר בשלמא לפי הפני׳ שהיו באים התוס׳ לומר דחד לחייבי כריתות ויהיו חייבי כריתות חייבין והם באים לסתור ג״ש דאסון אסון אז אנו מקשים למה תסתור ג״ש דאסון אסון לגמרי תעמוד אותה דמסתברא טפי שתהיה נדה חייבת ותהיה ג״ש דאסון נסתרת מכח נדה לבד ולא מכח שאר חייבי כריתות אלא יהיו שאר חייבי כריתות פטורין והג״ש מקויימת בשאר חייבי כריתות אז שייך לתרץ אם כן לא יכתוב אלא ריבוי אחד לנדה וחייבי לאוין שתופסין קדושין כיון דאסון ממה נפשך נסתר אבל גבי ר״ע שאנו באים לקיים הג״ש דאסון שאנו באים לומר שיהיו כריתות פטורין לא שייך לומר שתהיה נדה ועשה וחייבי לאוין שאין תופסין קדושין מתרבים מחד רבויא דהי מינייהו מפקת כיון שאנו באים לקיים הג״ש אם כן נקיים הג״ש לגמרי בין בנדה בין בשאר כריתות שיהיו כלם פטורין מעתה נצטרך השני ריבוים חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין דלא תפסי בהו קדושין וכן אנו צריכים לתרץ לגליון דאם יהיה חד לנדה ועשה וחד ליבמה לא תוכל לומר יספיק חד ריבויא וחד מינייהו מפקת דכיון שהגליון בא לקיים הג״ש דאסון אם כן נקיים הגזרה שוה לגמרי ויהיו כל חייבי כריתות פטורין ואז נצטרך השני ריבוין חד לחייבי עשה וחד ליבמה לשוק. ולפי מה שאמרנו בגליון שיהיה חד לנדה ועשה וחד ליבמה לשוק קשה אכתי אמאי מפקא נילף שאר חייבי כריתות מבינייהו דנדה ויבמה לשוק. ויש לומר דהאיך היית לומד דכי פרכת מה לשאר כריתות שכן כרת נדה תוכיח מה לנדה שכן תופסין קדושין אז לא תוכל לומר יבמה לשוק תוכיח שהרי אין קדושין תופסין הילכך לא תוכל ללמוד מבינייהו. ע״א אומר מה שאין אנו צריכים לומר לא שקולים ולא דבר אחר כי מה שאמרו התוספות לעיל ולו תהיה לאשה מדעתה היה דוחק דהיה לו לומר ולו ישאנה דאז היה משמע מדעתה אלא ודאי לא אמרה תורה זה הלשון ולו תהיה אלא לאשמועינן נדה שיש בה הויה וקיום ולאפוקי דלא אמרינן הג״ש דאסון דלא אמרינן קלב״מ מעתה הפנים מקשי׳ כדין לרש״י ז״ל מנא לן דמפקא מיניה וכו׳ כי לא תוכל לומר דנעמיד הריבוי בנדה דמסתבר דנדה אינה צריכה ריבוי דמולו תהיה לאשה ילפינן דיש לה קנס הילכך אצטרכינן תרי ריבויי לרבי נחוניא חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות. ע״כ:
עוד כתוב בקונטריסין כתוב בתוספות ונראה לרשב״א לתרץ וכו׳. פי׳ גם רשב״א בא ליישב רש״י ז״ל אלא שרש״י אומר דמפקא מכח אחותו משום דאמרינן לקמן אי כר׳ נחוניא קשיא אחותו אבל רשב״א בא ליישב מכח בתו שהיא חייבי מיתות ב״ד והכל אחד ע״כ. וקשיא לי אמאי מכריח רשב״א דע״כ מפקא מתני׳ מדרבי נחוניא מדקתני בא על בתו פטור והא ממתני׳ דקיימינן עלה נוכל להכריח דכן קתני אף על פי שהן בהכרת אין בהם מיתת ב״ד ואילו לרבי נחוניא אין חילוק בין חייבי כריתות לחייבי מיתות ב״ד. ויש לומר דאי ממתני׳ הוה אמינא דמשום דלא ידעינן דאית להו קנס אלא מכח הריבוים להכי קאמר דמיתת ב״ד אין להם קנס משום דליכא ריבויא לרבויינהו ולא ילפי מהני משום דחמירו וכ״ת דאחותו וחברותיה דמי למיתות ב״ד להכי קתני אף על פי שהן בכרת וכו׳ פי׳ ולהכי דוקא כריתות מרבינן ולא חייבי מיתות ב״ד וכיון שכן אכתי לא ידעינן אי מפקא מתני׳ מדר׳ נחוניא דדילמא רבי נחוניא נמי הכי ס״ל דמתוך חומרתן של חייבי מיתות ב״ד לא רבינהו קרא אבל כריתות דקילי רבי להו קרא אבל ממתני׳ דלקמן מייתי שפיר דהא קתני בהדיא דמשום דמתחייב בנפשו וקלב״מ הוא דפטריה ומייתי מדכתיב אם לא יהיה אסון וגו׳ כנ״ל:
וכתוב בשיטה ישנה ולאפוקי מדרבי נחוניא פי׳ אמילתא דרב חסדא קאי ורש״י ז״ל פירש דאמתניתין קאי דמתניתין מחייבת חייבי כריתות. ואם תאמר דילמא רבי נחוניא בקנס מודה דמשלם ברבויא דקראי יש לומר רבי נחוניא כיון דמקיש יום הכפורים לשבת בג״ש דאסון הרי דיני מיתת ב״ד וחייבי כריתות שוין בכל מקום ואף על גב דמייתרן ה׳ דהנערה וה׳ דהבתולה יש לומר כשמעון התימני דלא דריש ה׳ ובמסכת מגלה סתם לן תנא כרבי נחוניא דתנן אין בין יום הכפורים לשבת וכו׳ הא לענין תשלומין זה וזה שוין והכא סתם לן דלא כוותיה. ע״כ:
הא נמי יש בה הויה פי׳ דאפילו תימא דנדה לא חזיא לחופה מכל מקום קדושין תופסין בה וראויה היא לקיימה כשתטהר וכל שכן למאי דפרישנא בפ״ק דיש חופה לנדה. הריטב״א ז״ל והכין דייק רש״י ז״ל בלשונו:
ונאמר אסון בידי שמים מקשי׳ הרי כרת לפי׳ ריב״א הוא כשהוא בן חמשים שלא יחיה עד ששים ובנימין היה פחות משלשים שהרי יוסף שהיה גדול ממנו היה בן שלשים בעמדו לפני פרעה ואם כן על מה היה ירא אם על כרת לפי׳ רש״י הרי בניו היו עמו בבית. ויש לומר שהיה ירא פן יעמוד בנימן במצרים עד ששים ויהיה בכרת. כך מצאתי בקונטריסין:
דילמא על אריה וגנבי דבידי אדם נינהו אף על גב דבאריה לא שייך בידי אדם פירושו דלאו בידי שמים נינהו ומשום גנבי נקט בידי אדם. שיטה ישנה: הכל בידי שמים וכו׳. לכאורה משמע דה״ק כל פורעניות הם בידי שמים ואינן ביד האדם כלל ואפילו מה שהאדם פושע הוא סבה מאתו ית׳ שיפשע ויסתכן בפשיעתו ואפילו אם לא היה פושע היה מסתכן בכיוצא בזה דאינו בידו כלל שאר פורעניות חוץ מצינים פחים וכו׳. והקשו בתוס׳ דהא אמרינן לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה אלמא יכול לשמור עצמו דהא ודאי שבידו לשמור עצמו מן הפורעניות וקיר נטוי דאסור לעבור תחתיו. ותירצו בתוס׳ דלאו דוקא הכל בידי שמים ואפילו הפשיעה דמהפשיעה יכול לשמור עצמו דהא ודאי שבידו להמית עצמו. ואם תאמר והא תנן במסכת אבות וע״כ אתה חי. ותירצו בגליון דהיינו שאין לך אדם שמניח לבו להרוג עצמו. ועוד תירצו דע״כ אתה חי לעתיד לבא קאמר וגרסינן ע״כ אתה מת וע״כ אתה חי. והרי כמו והמתים להחיות והחיים לידון וכו׳. מכל מקום ודאי מהפשיעה יכול האדם לשמור עצמו אבל כשמביאין עליו מן השמים באונס אי אפשר לו לשמור אבל צינים פחים לעולם אל יבאו עליו באונס והילכך ה״ק הכל בידי שמים אם חפץ ה׳ להביא עליו איזה פורעניות אין בידו להשמר ממנו מעתה בידו יתברך הוי חוץ מצינים פחים שביד האדם להשמר ממנו וכיון שכן לאו בידי שמים הוי. ואפשר דלתרץ קושיא זו כתב רש״י ז״ל בידי שמים. אם באים פורעניות על האדם גזרת המלך הוא. פירוש ולא בפשיעת האדם בא לו ומיהו אם פשע פשע. והקשו בתוס׳ דהא דרשינן והסיר ה׳ ממך כל חולי זה צינה אלמא דבידי שמים הוא ואין לתרץ דאיברא ודאי שביד האדם הוי להביא הצינא עליו ושוב הקב״ה מרפאהו והיינו דכתיב והסיר ה׳ ממך וגו׳ פי׳ ממה שגרמת לעצמך דהא ודאי ליתא דמדכתיב והסיר משמע שלא יביאם עליו כלל והיינו דקא מסיים קרא לא ישימם בך אם כן אפילו תימא דלענין רפואה מיירי פריך שפיר דכיון דביד האדם לשמור את עצמו שלא יבא עליו כלל מאי רבותיה דקאמר והסיר ה׳ ממך דילמא אינהו יזדהרו ולא יצטרכו לברכה זו. ותירצו בתוס׳ דהיינו שייחם הקב״ה עולמו או יתן לו מלבושים. וכן תירץ הריטב״א ז״ל דההוא היינו דיסייעוהו מן השמים שיכול לשמור עצמו ולהתרחק ממקום הצינה והקרח הנורא. וז״ל הרא״ש ז״ל ואם תאמר והא אמרינן בפרק המקבל [קז ב׳] והסיר ה׳ ממך כל חולי זה הצינה, ויש לומר דה״ק כל פורעניות הבאות על האדם אפילו רוצה לשמור את עצמו מהם לא יוכל שעל כרחו מגלגלים עליו מן השמים חוץ מצינים פחים שאין גוזרים לבא עליו בע״כ אם ירצה להתרחק מהם והא דקאמר התם זו הצינה שיזדמנו לו מן השמים מלבושים להתרחק מן הצינה. ע״כ:
והקשו עוד בתוס׳ דהא פחים בידי שמים הוא דאמרינן בבראשית רבה א״ל אנטונינוס לרבי וכו׳. עד ואין נסתר מחמתו. ויש מקשים אמאי לא הקשו נמי מדכתיב לפני קרתו מי יעמוד. ומיהו רש״י ז״ל פירש מפי׳ הכתובים דהכי קאמר משליך קרחו כפתים דאם לא כן לפני קרתו מי יעמוד דודאי אם היה שולח כל הקרח ביחד לא היה האדם יכול לעמוד. ובזה ניחא ואין כאן קושיא כלל. ויש מתרצים דמשום הכי לא הקשו התוס׳ מזה הכתוב דהיה פשוט לתרץ כמו שמתרצים דדוקא לפני קרתו פי׳ כשיעמוד במקום הקרח אז אין יכול להנצל אבל אם ירצה יכנס לבית או ילבש בגדים הרבה. עד כאן:
וז״ל הריטב״א ז״ל הכל בידי שמים חוץ מצינים וכו׳. ואף ע״ג דכתיב ואין נסתר מחמתו וכתיב נמי לפני קרתו מי יעמוד התם למי שהולך לשרב ולקרח אבל שומר נפשו ירחק מהם שלא גזרו עליו מן השמים שלא יוכל להתרחק ע״כ. ותירצו בתוס׳ דקרא דכתיב ואין נסתר מחמתו איירי בעוברי דרכים או במלחמה כדרך המלכים דבדרך אין יכול להזהר מן החום. והקשו על זה אם כן מאי פריך תלמודא הא אסון דקרא מיירי בדרך כדכתיב וקראהו אסון בדרך ואריא הזהיר יעקב דבידי שמים. ותירצו דאה״נ אבל מצינים לבד קא פריך. ועוד תירצו דמה שהיה מזהיר יעקב וקראהו אסון בדרך אשר תלכו בה פי׳ במצרים כי היה ירא שמא יתפסוהו במצרים כמו שמעון שהיה תפוס שמה ושמא יניחוהו במקום הקור ואותו אונס הוי בידי אדם והיה נראה לו שהוא בידי שמים להכי פריך דאותם צינים הם בידי אדם. ומהר״ל תירץ דע״כ דעת רב אדא דקאמר ממאי דכי קא מזהר וכו׳ פירושו היה מכל צינים דאם היה רק על צינים שבדרך דבידי שמים נינהו היה לומר ממאי דכי קא אזהר על צינים שבדרך דבידי שמים נינהו דילמא אצינים שבבית אזהר דבידי אדם הם ולא היה לו להזכיר אריא וגנבי וכתבו הקונטריסין על זה דלאו מילתא היא דנקט אריא וגנבי שנראה לו עתה פשוט יותר שהוא בידי אדם וה״ה צינים פחים שבבית. ע״כ:
עוד הקשו בתוס׳ דהא אמרינן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ותירצו דאין לו ענין לכאן דהתם קאי על הולד כשהוא במעי אמו והכא איירי במאורעות הבאות על האדם. וכן תירץ הרא״ה ז״ל דהתם מיירי בדברים שנגזרים על הולד כשהוא במעי אמו כדאמרינן התם טפה זו מה תהא עליה וכו׳ והכא מיירי בפורעניות הנגזר לבא על האדם ע״כ. ורש״י ז״ל כתב חוץ מצינים פחים. שפעמים שבאים בפשיעה. ע״כ. ובזה תירץ הכל ואין כאן שום קושיא ממה שהקשו התוס׳ ז״ל דוק ותשכח:
ותו אריא וגנבי בידי אדם נינהו והא אמר רב יוסף וכו׳. יש מקשים למה ליה לאתויי מדרב יוסף והא תרווייהו שמעינן לה מדתניא הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים אלמא דאריא וגנבי נמי בידי שמים נינהו. ותירצו דבעי לאתויי ממה דתני ביה להדיא חיה וגנבי וכדאמרי׳ או חיה דורסתו וכו׳ או ליסטין וכו׳ כי היכי דמקשו מעיקרא מצינים פחים דקא מפרש להדיא:
וז״ל שיטה ישנה ה״ה דהוה מצי למפשט דאריא וגנבי בידי שמים מדאמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים הא אריא וגנבי בידי שמים אלא ניחא למפשט מדוכתא דקתני לה בהדיא. ע״כ:
מיום שחרב בית המקדש ה״ה דבטלו סנהדרין בזמן שבה״מ קיים די׳ גליות גלתה סנהדרין כדאיתא במסכת ר״ה אלא מפני שזמן מועט בטלו קאמר מיום שחרב. שיטה ישנה:
והריטב״א ז״ל תירץ דנקט משחרב בית המקדש משום דמקמי הכין יכולין היו לחזור ללשכת הגזית ולדון אבל משחרב בטלו לגמרי ע״כ. התוס׳ ז״ל תירצו שבפועל היו חוזרין ודנין לצורך שעה והקשו על זה עיין בתוס׳. ואם תאמר בזמן שלא בטלו סנהדרין נמי דין ד׳ מיתות היה צריך להיכא דלא היו עדים והתראה ותדע דדין ד׳ מיתות היה שם דאמרינן גבי עובדא דשמעון בן שטח אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי לא זז משם עד שהכישו נחש ומת ושמעון בן שטח בזמן שבית המקדש קיים הוה. ויש לומר ה״ק בזמן שבית המקדש קיים היכא דהוו עדים והתראה לא היה צריך לדון ד׳ מיתות אבל הכא דאפי׳ איכא עדים והתראה בטלו סנהדרין בכולם צריך דין ד׳ מיתות. שיטה ישנה:
ואפשר דמשום הכי נקט מתחלה ארבע מיתות ולא נקט דין ד׳ מיתות עד דפריך עליה לרמוזי דלא איירי אלא בעדים והתראה והיינו ד׳ מיתות. וקל להבין:
וכתוב עוד בשיטה ישנה ולאו למימרא דלעולם היכא שנתחייב נופל מן הגג או נחש מכישו וכו׳. דכמה רשעים גמורים יש שמתים על מטתן אלא כשהקב״ה רוצה לדונם במקום ד׳ מיתות דן אותם כך אבל יש רשעים שהקב״ה מאריך להם אפו כדי להפרע מהם לעולם הבא. ע״כ:
וז״ל הריטב״א ז״ל דין ד׳ מיתות לא בטלו וכו׳. פי׳ כאותן שנוטלין דינם בעוה״ז כי בודאי יש כמה רוצחים ומשומדים שמתים בשלוה והשקט שנידונין לעוה״ב. וזה ברור. ע״כ:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush