האוכל בתרומה - האם אפשר להחשיבו ככהן לכל דבר
ציון א.ב.
משנה (כג, ב). וכן שני אנשים, זה אומר ׳כהן אני׳ וזה אומר ׳כהן אני׳ - אינן נאמנין. ובזמן שהן מעידין זה את זה - הרי אלו נאמנין. רבי יהודה אומר: אין מעלין לכהונה על פי עד אחד.
גמרא (כד, א). תנו רבנן: ׳אני כהן וחברי כהן׳ - נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה, עד שיהו שלשה: שנים מעידין על זה ושנים מעידין על זה. רבי יהודה אומר: אף אינו נאמן להאכילו בתרומה עד שיהיו שלשה: שנים מעידין על זה ושנים מעידין על זה. למימרא דרבי יהודה חייש לגומלין ורבנן לא חיישי לגומלין?!...
(כד, ב) ואיבעית אימא, רבי יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קמיפלגי...
(כה, א). ואי בעית אימא, השתא נמי בתרומה דרבנן - אכול, בתרומה דאורייתא - לא אכול, וכי מסקינן מתרומה ליוחסין - בתרומה דאורייתא, בתרומה דרבנן - לא מסקינן.
כל הכהנים שבזמן הזה - בחזקה הם כהנים, ואינן אוכלין אלא בקדשי הגבול, והוא שתהיה תרומה של דבריהם. אבל תרומה של תורה וחלה של תורה - אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס.
מי שהעידו לו עדים שראוהו שהיה אוכל תרומה של תורה - הרי זה מיוחס. ואין מעלין ליוחסין... ולא מחילוק תרומה בבית הגרנות, ולא על פי עד אחד.(רמב״ם איסורי ביאה כ, א, ד)
תרומה של תורה - אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס, אבל כהני חזקה אוכלין בתרומה של דבריהן בלבד, וכו׳.
(רמב״ם תרומות ו, ב)
רבי יהודה ורבנן נחלקו במשנה (כג, ב) ובברייתא (כד, א) האם אדם נאמן להעיד על חברו שהוא כהן להאכילו בתרומה. למסקנת הגמרא (כד, ב) מחלוקתם היא האם מעלים מתרומה ליוחסין: לדעת רבי יהודה מעלים מתרומה ליוחסין, ולדעת רבנן אין מעלים. רש״י מפרש שלדעת רבי יהודה הרואה שמאכילים אותו תרומה מעיד עליו שהוא כהן ומעלים אותו ליוחסין, לכן אין מאכילים תרומה אלא על פי שנים שאומרים שהוא כהן, ולדעת רבנן אין מעלים מתרומה ליוחסין ולכן די בעדות של אחד כדי להאכילו בתרומה.
בגמרא לא מפורש אם מחלוקתם היא בתרומה דאורייתא או בתרומה דרבנן, וכותב הר״ן (דף י, ב בדפי הרי״ף) שמלשון רבנן בברייתא שאומרים בסתם שנאמן להאכילו בתרומה משמע שנחלקו בתרומה דאורייתא. נוסף על כך, הרי טעמו של רבי יהודה שאינו נאמן להאכילו בתרומה בעד אחד הוא משום שמעלים מתרומה ליוחסין, והגמרא בסוגייתנו מסיקה שדוקא מתרומה דאורייתא מעלים ליוחסין ולא מתרומה דרבנן, מכאן שלדעת רבנן שאין מעלים מתרומה ליוחסין עד אחד נאמן להאכילו בתרומה דאורייתא. גם התוספות (כח, ב ד״ה תנן) כותבים שרבי יהודה סובר שמעלים מתרומה דאורייתא ליוחסין.
לגבי פסיקת ההלכה במחלוקת התנאים כותב הר״ן שהלכה כרבנן שעד אחד נאמן להאכילו בתרומה של תורה, שהרי יחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד שסתם משנתנו כמותם. בטעם הדבר שדי בעד אחד כותב הר״ן שעד אחד נאמן באיסורין וכל שכן בדבר העשוי להתגלות. כמוהו פוסקים הריא״ז (הלכה ה, ג) והרש״ל (יש״ש סי׳ מ).
המאירי (ד״ה כשם) כותב שאין מעלים מתרומה דרבנן ליוחסין אבל מתרומה דאורייתא מעלים, ולפי זה יוצא שאינו רשאי לאכול תרומה דאורייתא על פי עד אחד. אולם יש להעיר שהמאירי עצמו כותב במשנה לקמן
(כח, א) שעד אחד נאמן להאכיל בתרומה דאורייתא.
הרמב״ם (איסורי ביאה כ, ט) כותב שעד אחד נאמן להאכיל כהן בתרומה דרבנן, ובהלכה ד כותב ״מי שהעידו לו עדים שראוהו שהיה אוכל תרומה של תורה - הרי זה מיוחס״.
הר״ן מסביר שהרמב״ם פוסק כרבנן שעד אחד נאמן להאכילו בתרומה, אך מפרש שדברי רבנן נאמרו רק על תרומה דרבנן. הר״ן עצמו חולק על הרמב״ם ומוכיח שדברי רבנן נאמרו גם על תרומה מהתורה, כפי שהתבאר.
המגיד משנה מבאר את דעת הרמב״ם שאינו פוסק כאותה לשון לפיה לרבנן אין מעלים מתרומה ליוחסין אף בתרומה דאורייתא. בהסבר דבריו נראה ששני הסברי הגמרא למחלוקת רבי יהודה ורבנן חלוקים בענין העלאה מתרומה ליוחסין, שלפי ההסבר השני נחלקו בהעלאה מתרומה דאורייתא ליוחסין, אך לפי ההסבר הראשון שנחלקו בענין גומלין בעדות הם מסכימים שאין מעלים מתרומה דרבנן ליוחסין ומתרומה דאורייתא מעלים. על כן הרמב״ם מחמיר שלא להאכילו בתרומה של תורה אלא על פי שני עדים, כיון שמעלים ממנה ליוחסין אף לרבנן, וכן מבאר החתם סופר בחידושיו (כד, א ד״ה אלא) שהרמב״ם פוסק כשני ההסברים לחומרא.
גם הרש״ל (יש״ש סי׳ סא), הבית שמואל (סק״ב) והגר״א (סק״א) כותבים שהרמב״ם סובר שמעלים מתרומה ליוחסין, ולכן תרומה דאורייתא מאכילים רק על פי שני עדים. אולם הגר״א מבין שגם הרמב״ם מפרש שלרבנן מאכילים על פי עד אחד, אלא שפוסק כרבי יהודה משום שסתם משנה להלן
(כח, א) כמותו, כפי שמעמידה הגמרא (שם ע״ב), והרי זו מחלוקת ואחר כך סתם שהלכה כסתם משנה.
גם הרש״ל מסביר שהרמב״ם פוסק כרבי יהודה על פי המשנה להלן, אך הוא עצמו טוען שאין כוונת הגמרא שם לומר שהתנא של המשנה הוא רבי יהודה, אלא שהתנא מפרט את כל הדברים שבהם נאמן אדם להעיד כשהוא גדול על מה שראה בקטנותו גם לפי שיטות שאין הלכה כמותם, כמו העדות על חלוקת תרומה בבית הגרנות שאינה מתקבלת אלא לפי רבי יהודה, ואפשר שהתנא של המשנה שם סובר שאין מעלים מתרומה ליוחסין.
מעמדם של כהנים שאין להם כתב ייחוס
בגמרא מובא שמשפחת בני ברזילי היתה מוחזקת בכהונה, אך לא נמצא כתב ייחוסה ועל כן הורחקה מן הכהונה, והשאירו אותה בחזקתה לענין קדשי הגבול. לפי התירוץ הראשון בגמרא נתנו להם לאכול אף תרומה של תורה, אך לפי התירוץ השני נתנו להם לאכול תרומה דרבנן בלבד.
בעל שבות יעקב (ח״א סי׳ צג) כותב שכהנים בזמן הזה שהם כהני חזקה, שאין להם כתב ייחוס, הרי הם ספק כהנים ולכן מותר להם לאכול רק תרומה דרבנן. הוא מוסיף שלכן ניתן אף להקל באיסורי כהונה מדרבנן, כגון בחלוצה ובשבויה האסורות לכהן מדרבנן.
השבות יעקב מסתמך על תשובת מהרשד״ם (אבן העזר סי׳ רלה) המתיר שבויה לכהן משום שהכהנים בזמננו נחשבים לספק כהנים, וחכמים גזרו בשבויה על כהן ודאי ולא ספק. ראיה לכך הוא מביא מתשובת הריב״ש (סי׳ צד) הכותב שכיום שאין לכהנים כתב ייחוס הם עולים לתורה ראשונים מחמת המנהג, מכאן שאינם ודאי כהנים.
מהרי״ט (שו״ת סי׳ קמט) דוחה את הראיה מהרשד״ם ולדעתו גם הוא אינו סובר שכהני חזקה הם ספק כהנים, ולא כתב זאת אלא בתור סברה נוספת להקל בנידון תשובתו העוסקת באשה שהיא עד מפי עד המעידה על השבויה שהיא טהורה. יתר על כן, בעל חקרי לב (אבה״ע סי׳ ב) כותב בשם מוהרח״ש (ח״ג סי׳ נד) שדברי הריב״ש אמורים לגבי הקדמת כהן הדיוט לתלמיד חכם, שבזה הכהן קודם מצד המנהג, אבל כשהכהן אינו עם הארץ - חיובו מעיקר הדין.
השבות יעקב מקשה לשיטתו כיצד הכהנים נושאים את כפיהם והרי הם ספק כהנים, ונשיאת כפים אסורה לזר וכן ברכתם לבטלה. מסקנתו היא שלענין זה מועילה חזקת הכהונה, כפי שמצינו בגמרא שבני ברזילי בימי עזרא אכלו בקדשי הגבול ואף נשאו את כפיהם.
בעל שו״ת בית אפרים (או״ח סי׳ ו) מבאר שחזקת כהונה אינה כשאר חזקות, כגון מקוה שנמדד שהיה ידוע בשעה ראשונה שהוא כשר ולכן מחזיקים אותו בכשרותו, שהרי לא נתבררה מעולם חזקת כהונתם, אלא חזקת הכהונה היא שאי אפשר לשנות את מנהגם ולאסור עליהם דבר שנהגו בו היתר, ולכן לא התירו לכהנים בני ברזילי לאכול תרומה של תורה מפני שהיו מוחזקים רק בתרומה דרבנן. לפי זה מובן שהכהנים יכולים להמשיך לשאת את כפיהם מחמת החזקה.
באופן אחר מסביר האדר״ת (מובא בשדי חמד פאת השדה מערכת כ כלל ח) שכהנים יכולים לשאת את כפיהם גם לפי השיטה שהם ספק כהנים, שכשם שהם אוכלים בתרומה דרבנן מטעם חזקתם - כך הם חייבים בנשיאת כפים מדרבנן, ומברכים על כך ככל מצוה דרבנן.
בעל שו״ת שאילת יעב״ץ (ח״א סי׳ קנה; מובא בפתחי תשובה יו״ד סי׳ שה סקי״ב) הולך בשיטה זו שכהני חזקה הם ספק כהנים, אלא שלדעתו הולכים בספק זה להחמיר ולא להקל. מתוך כך הוא מחדש בענין פדיון הבן שאף שפודים את הבכורות אצל הכהנים משום שאין לנו אפשרות אחרת, ראוי לכהן שלא להחזיק את מעות הפדיון בידו מחשש גזל. כמו כן, כדי לצאת ידי כל ספק אפשרי האב צריך לפדות את בכורו מכל כהן שיוכל למצוא, שמא יזדמן לו כהן מיוחס ודאי, וגם את בן הכהנת והלויה צריך לפדות מספק, ככל ספק של תורה שצריך לתקן בכל מה שאפשר.
סיוע לשיטה זו שכהני חזקה אינם נחשבים ודאי כהנים ניתן להביא מדברי מהר״י וייל (סי׳ קצג) הכותב שאין נוהגים לתת את החלה לכהן קטן, מפני שאין מחזיקים בזמן הזה בכהן ודאי. דבריו מובאים להלכה על ידי הרש״ל (יש״ש חולין פ״ח סי׳ ד) והרמ״א (או״ח סי׳ תנז, ב), אשר מביא בשו״ע את הדעה שאין מאכילים חלה בזמן הזה לשום כהן.
הרש״ל (
ב״ק פ״ה סי׳ לה) פוסק כן גם ביחס לסתם חרמות בזמן הזה, שאין לתת אותם לכהנים כדי לצאת ידי שיטת הרמב״ם שסתם חרם לכהנים, משום שאין מחזיקים בכהן ודאי, ויבוא לידי תקלה אם יתן למי שאינו כהן. הוא מסביר שמרוב אריכות הגלות נתבלבל היחס, ואף אם לא נתערב זרע קודש בזרע חול - קרוב לודאי שהתערב זרע כהנים ולויים.
בעל בית אפרים
(שם) מסיק לאור דברי הרש״ל שכהני זמננו גרועים יותר מכהני חזקה עליהם מדובר בגמרא, שכן בינתים נתבלבלו מרוב טלטול הגלויות. בדרך זו הוא מיישב את תמיהת הגר״א (או״ח שם סקט״ז) מדוע אין מאכילים חלה לכהן בזמן הזה, הרי בסוגייתנו מוכח שכהני חזקה אוכלים בתרומה דרבנן, ואם כן הוא הדין לחלה דרבנן, אך אם כהני הזמן הזה גרועים מכהני חזקה שבגמרא אין קושיה.
הבית אפרים מוסיף שזהו הטעם להבדל במנהגים לגבי נשיאת כפים בימי החול, שבאשכנז שסבלו היהודים מגירושים ומרדיפות נהגו הכהנים שלא לשאת את כפיהם בכל יום כדי למעט בחשש איסור נשיאת כפים לזר, אלא רק בימים טובים כדי שלא תשתכח תורת כהונה מהם, וכדי שלא יבואו להקל באיסורי כהונה. לעומת זאת בארץ ישראל ובמצרים המנהג הוא לשאת כפים בכל יום, מפני שהם נשארו במקומם והכהנים לא נתבלבלו כל כך. עם זאת הוא מביא טעמים נוספים למנהג לשאת כפים בכל יום.
הרמ״א (או״ח שם) כותב בתחילה בסתם שניתן לתת חלת חוץ לארץ לכהן, והש״ך (יו״ד שכב סק״ט) והמשנה ברורה (שם סקכ״ב) מסיקים שזו דעת הרמ״א להלכה, ועל פיה נוהגים לתת לכהן קטן את החלות שמפרישים מהמצות של פסח.
המגן אברהם (סי׳ רא סק״ד) מקשה מדוע אין נוהגים להקדים את הכהן לכל דבר שבקדושה, והרי זהו חיוב מן התורה, ומתרץ שיתכן שהסיבה לכך היא שאין אנו בקיאים ביחוסי כהונה, כפי שאמרו לגבי נתינת חלה לכהן. המשנה ברורה (שם סקי״ג) מבאר שהמגן אברהם בא ללמד זכות על המנהג, אך לכתחילה בודאי יש להזהר בכבוד הכהנים.
מהרי״ט (שם) מוכיח כשיטתו שכהנים על פי חזקה נחשבים ככהנים גמורים, שהרי סומכים על חזקת הכהונה גם להקל כגון שאוכלים בקדשי הגבול במה ששייך בזמן הזה, ומברכים ברכת כהנים ונותנים להם פדיון אדם ובהמה, ואין אומרים שהם ספק כהנים והמוציא מחברו עליו הראיה. על כן הוא מסיק שאין להקל באיסורי כהונה, ואפילו אם הכהן נשוי לנשים האסורות מדרבנן יש לכוף אותו להוציאן, וכן דעת בעל כנסת הגדולה (אבה״ע סי׳ ו הגהות הב״י יב) והברכי יוסף (אבה״ע סי׳ ו, ג). גם בעל חקרי לב (שם), בעל שו״ת כנסת יחזקאל (סי׳ נו) והחתם סופר (בחידושיו לדף כה, ב) כותבים שכהני זמננו הם ודאי כהנים ולכן אין שום ספק לגבי בכורים שנפדו על ידם, וכן היא מסקנת השדי חמד (כללים מערכת כ כלל צב).
החקרי לב (שם) מוסיף שהסברה שהורעה חזקתם מחמת שלא היו בידם כתבי ייחוס מובאת רק בתירוץ הראשון שלא נפסק להלכה, וגם שם הדברים אמורים ביחס למעלת יוחסין מדרבנן, אבל מעיקר הדין הולכים אחר חזקה גם במקום שיש בה ריעותא. יתר על כן, לדעתו דוקא על הכהנים מבני ברזילי נאמר שהורעה חזקתם, שבזמן עזרא היו לכל הכהנים כתבי ייחוס, לכן מי שלא היה בידו כתב ייחוס חששו שהוא פסול או זר, מה שאין כן בזמננו שמרוב הגלות והטלטול לא נשאר לאף כהן כתב ייחוס, לכן אין כאן ריעותא כלל.
בדומה לכך כותב הרב קלישר (דרישת ציון עמ׳ קכו) על פי דברי רש״י (כד, ב ד״ה בקשו) שבזמן עזרא היתה ריעותא ברורה בחזקת הכהונה, מפני שבגולה התחתנו כהנים בגויי הארץ וילדו להם בנים והם חללים, לכן הוצרכו להתייחס כשבאו לארץ לשרת בבית שני, אך לאחר שבית הדין הגדול בירר את פסולי הכהונה בזמן בית שני - הכהנים שנשארו נחשבים ודאי כשרים.
הרמב״ם כותב כדברי הגמרא בתירוץ השני שכהני חזקה אינם אוכלים בתרומה של תורה. בעל קרית ספר (איסורי ביאה) כותב שזו חומרא דרבנן, אך מעיקר הדין הם נחשבים כהנים גמורים.
בספר כפתור ופרח (פרק ו) מובא שר״ח מפריז רצה לבנות מזבח ולהקריב עליו קרבנות בזמן הזה. הכפתור ופרח תמה מנין לנו כהן מיוחס, והחתם סופר (בחידושיו) מבאר שר״ח מפריז סמך על חזקת הכהונה מן התורה. כיוצא בזה כותב הרב קלישר (דרישת ציון עמ׳ קלג-ד) שכאשר יש ביטול עשה מעמידים על רוב וחזקה שהכהנים הם ודאיים מן התורה, ולכן כאשר תינתן רשות מדינית לבנות מזבח - כהני זמננו יכולים לעבוד עבודה. אולם בעל ספר עיר הקודש והמקדש (חלק ה פ״ג) מפקפק בדבר מחמת האחרונים המטילים ספק בחזקת הכהונה בזמן הזה, שדבריהם הובאו לעיל. על כן לדעתו ניתן לקיים את העבודה רק על ידי הכהנים המעטים שנמצא בידם כתב ייחוס.
השלחן ערוך (אה״ע סי׳ ו) כותב שכופים את הכהן להוציא את האסורה להינשא לו, ואפילו לגבי מי שיצא עליה ״ריח גט״ שאסורה לו מדרבנן. מדבריו מוכיח בעל חקרי לב (שם) שאף בזמן הזה נוהגים כל איסורי כהונה ואין להקל בכהני חזקה שהם ספק כהנים.
לגבי חלת חוץ לארץ כותב המחבר ביורה דעה (סי׳ שכב, ה) שנותנים אותה לכהן טהור, והרמ״א כותב שיש אומרים ששורפים את החלה ואין נותנים אותה לכהן. הבית אפרים מבאר שהרמ״א סובר שיש ספק בעצם הכהונה בזמן הזה, אלא שהולכים אחר חזקת הכהונה לחומרא. אולם מדברי הרש״ל נראה שזוהי חומרא בעלמא.
החזון איש (יורה דעה סי׳ קצג [א] סק״ד וסקי״ב) כותב שכהני זמננו הם בחזקתם לכל דבר, והטעם שאין נוהגים לתת להם חלת חוץ לארץ ותרומה דרבנן הוא שדורות רבים אין מדקדקים ובודקים אחר הכהנים שעולים לתורה ונושאים את כפיהם, ויש כהנים רבים שעולים לתורה על פי עצמם, והטעם התבאר לעיל (כג, ב ציון ב) שמאחר שאין בימינו תרומה, יוצא שאין לו רווח ונאמן לומר שהוא כהן. ממילא אם הכהנים יקבלו מתנות כהונה הרי שיהיה להם רווח ושוב לא יהיו נאמנים לעלות על פי עצמם, ומצד שני אין לנו כח למחות שלא יעלו על פי עצמם, לכן אין נותנים להם מתנות כהונה.
אולם החתם סופר (שו״ת יו״ד סי׳ שא) ורבי יהונתן אייבשיץ (כרתי ופלתי יו״ד סי׳ סא) נהגו לתת זרוע, לחיים וקיבה לכהן, וכן מובא ביד אפרים (שם ג) בשם המחזיק ברכה שנהגו בירושלים לתת מתנות אלה לכהנים. נמצא שלדעתם אין חוששים לייחוסי כהונה, ואף לא שמא התערבו אנשים שאינם מוחזקים בכהונה.
בעל פאת השלחן (הלכות א״י סי׳ ג, כ בבית ישראל סקל״ט) כותב שהגר״א נהג והנהיג לתת מתנות כהונה בברכה, וכן הוא במעשה רב (סי׳ רג), וכן דעת פאת השלחן הלכה למעשה. מאידך גיסא, בתוספות למעשה רב מובא שם הכהן שנתן לו הגר״א, ואפשר אם כן שנתן דוקא לכהן שהיה בידו כתב ייחוס. כמו כן בספר עליות אליהו (ו) מובא שהגר״א פדה את עצמו פעמים אחדות עד שמצא כהן בעל כתב ייחוס.
ציון ד.
עיין בירור הלכה ליבמות פא, א ציון ד.
החיוב בחלה מהתורה בבית שני ובזמן הזה
ציון ה.
גמרא. ...דאמר רב הונא בריה דרב יהושע: אשכחתינהו לרבנן בבי רב דיתבי וקאמרי: אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן - חלה דאורייתא, שהרי שבע שכיבשו ושבע שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה. ואמינא להו אנא: אדרבה, אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא - חלה דרבנן. דתניא: ״בבואכם אל הארץ...״; אי ״בבואכם״, יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים? תלמוד לומר ״בבואכם״, בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם, וכי אסקינהו עזרא - לאו כולהו סלוק.
חלה בזמן הזה, ואפילו בארץ ישראל - אינה של תורה, שנאמר: ״בבואכם אל הארץ...״, ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם, וכשעלו בימי עזרא לא עלו כולם, וכו׳.
(רמב״ם איסורי ביאה כ, ג)
אין חייבים בחלה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר: ״והיה באכלכם מלחם הארץ...״, ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר: ״בבואכם״ - ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם. לפיכך, חלה בזמן הזה, אפילו בימי עזרא בארץ ישראל - אינה אלא מדבריהם.
(רמב״ם ביכורים ה, ה ויורה דעה שכב, ב)
הגמרא מביאה מחלוקת ברייתות אם חיוב חלה בזמן הזה הוא מהתורה או מדרבנן, ונחלקו בענין זה גם רבנן ורב הונא בריה דרב יהושע, שלדעת רבנן הכתוב ״בבואכם״ בא לחייב בחלה מיד בכניסה לארץ קודם ארבע עשרה שנות כיבוש וחלוקה, ואם כן אפילו אם תרומה בזמן הזה מדרבנן - חלה מדאורייתא, ולדעת רב הונא בריה דרב יהושע הכתוב בא ללמדנו שחייבים בחלה רק בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם, וכיון שבזמן עזרא לא היתה ביאת כולכם - חיוב החלה הוא מדרבנן, גם אם חיוב התרומה מדאורייתא.
במסכת נידה
(מז, א) מובאת דעת רבי יוסי שחיוב חלה בזמן הזה מדרבנן. הגמרא מבקשת להוכיח שלדעתו קדושה שניה לא קדשה לעתיד לבוא, שכן אם תרומה בזמן הזה מהתורה גם חלה מהתורה, ואם תרומה בזמן הזה מדרבנן גם חלה מדרבנן. אולם הגמרא דוחה שניתן לומר שרבי יוסי סובר שתרומה מדאורייתא וחלה מדרבנן, וכדעת רב הונא בריה דרב יהושע בסוגייתנו שלחיוב חלה יש צורך ב״ביאת כולכם״.
באור זרוע (ח״א סי׳ ריג) מובאת תשובת רבינו יצחק בן אברהם המכריע להלכה כרב הונא בריה דרב יהושע, שכן לדעתו רבי יוסי סובר שקדושה שניה קדשה לעתיד לבוא, וממילא הכרחי לפרש את דבריו כדעת רב הונא בריה דרב יהושע כפי שעולה מהגמרא בנידה. נמצא שרבי יוסי שנימוקו עמו מסייע לברייתא ההולכת בשיטת רב הונא בריה דרב יהושע, ולכן הלכה כמותו, וכן פוסקים הרשב״א (פסקי חלה שער ד) והמאירי
(חלה ד, ו).
לעומת זאת מביא התשב״ץ (ח״ב סי׳ רצא פ״א) דעה לפיה אף בזמן הזה חלה בארץ ישראל היא מן התורה. בפשטות דעה זו פוסקת כרבנן שחיוב חלה אינו תלוי ב״ביאת כולכם״. ניתן לסייע לשיטה זו מדברי הגמרא בחולין
(קד, ב) הנוקטת בפשטות שחלה בארץ ישראל חיובה מהתורה.
הטור כותב שיש מי שאומר שחיוב חלה הוא מהתורה גם בזמן הזה, ״שקדושה שניה לא בטלה, ובימי עזרא נתחייבו בחלה אף על פי שכולם לא עלו״. הבית יוסף כותב שכוונתו לדעת רבנן בסוגייתנו שחיוב חלה מן התורה מפני שאין היא תלויה ב״ביאת כולכם״. לפי זה יש לתמוה מדוע הטור כותב שלשיטה זו חיוב חלה מהתורה תלוי בקדושה שניה שקדשה לעתיד לבוא, בעוד שמדברי האמוראים משמע שחיוב החלה אינו תלוי בקדושת הארץ, ורק חיוב תרומה תלוי בה.
אכן מדברי הלבוש נראה שאינו מקבל את הסבר הבית יוסף בטור, ומבין שגם דעה זו מסכימה שיש צורך ב״ביאת כולכם״, אלא שלדעתם בימי עזרא נתחייבו בחלה מהתורה מפני שביאתם נחשבת כ״ביאת כולכם״, ועל כל הוצרך הטור לומר שלדעה זו לא בטלה קדושה הארץ.
על הסברו יש להקשות שיוצא שדעה זו אינה סוברת לא כרבנן ולא כרב הונא בריה דרב יהושע, ולא מצינו מי שסובר שצריך ״ביאת כולכם״ לחיוב חלה ויחד עם זה שבימי עזרא נתחייבו בחלה מהתורה.
החזון איש (שביעית סי׳ ג, ד) מבאר שרק לדעת רבנן אין חיוב החלה תלוי בקדושת הארץ, שהרי לדעתם החיוב חל מיד בכניסתם לארץ קודם כיבוש וחלוקה, אבל בדעת רב הונא בריה דרב יהושע הוא מוכיח ש״ביאת כולכם״ נחשבת ככיבוש וקידוש הארץ לענין חלה, ועל כן אם בטלה קדושת הארץ - בטל גם חיוב החלה.
באופן אחר ניתן לומר שהדעה המובאת בטור מתבססת על דברי רבי יוסי בגמרא בנידה, וכפי ההסבר הראשון שלדעתו תלוי דין חלה בדין התרומה, אלא שלדעת רבי יוסי שניהם מדרבנן, ואילו דעה זו סוברת להלכה שקדושה שניה קדשה לעתיד לבוא, ולכן תרומה וחלה שתיהן מהתורה. יוצא איפוא שאף שלדעת רבנן ורב הונא בריה דרב יהושע חיוב חלה אינו תלוי בחיוב תרומה, לדעת רבי יוסי גדר חיוב החלה הוא כמו של תרומה.
גם מדברי בעל ספר התרומה נראה להוכיח שחיוב החלה תלוי בקדושת הארץ, שבתחילת הלכות חלה נוקט כדבר פשוט שהיא מן התורה בארץ ישראל, דהיינו בימי בית שני, ואילו בהלכות ארץ ישראל הוא כותב שבזמן הזה תרומה וחלה מדרבנן.
הרא״ה כותב שלפי הדעה שיש צורך ב״ביאת כולכם״ צריך שהתנאי יתקיים בשעה שמתחילים להיכנס לארץ, וכיון שבביאת עזרא לא עלו כלום - אין חלה נוהגת מהתורה אפילו לאחר שיבואו כולם לארץ לאחר זמן, וכן כותב הגר״ח הלוי בחידושיו לרמב״ם
(שביעית יב, טז). אולם מדברי הריטב״א משמע שחולק וסובר שהטעם שאין חלה נוהגת עכשיו מן התורה הוא שאין רוב ישראל עליה.
הרמב״ם, הטור והשלחן ערוך פוסקים שבזמן הזה חיוב חלה הוא מדרבנן גם בארץ ישראל ואפילו בזמן עזרא, מפני שיש צורך ב״ביאת כולכם״.