×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְאֶלָּא מַאי גְּדוֹלָה חֲזָקָה מֵעִיקָּרָא אֲכוּל בִּתְרוּמָה דְּרַבָּנַן הַשְׁתָּא אֲכוּל בִּתְרוּמָה דְּאוֹרָיְיתָא.
The Gemara asks: And what, then, is the meaning of: Great is the legal authority of presumptive status? This is a standard case of presumptive status, as the practice of the priests remained as it was. There is nothing novel in the application of the principle of presumptive status in this case. The Gemara answers: Initially, in the Babylonian exile, they would partake of teruma taken from produce obligated by rabbinic law. Now, upon their return to Eretz Yisrael, they partake of teruma taken from produce obligated by Torah law: Grain, wine, and oil, based on their presumptive status.
רש״יתוספותרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ואלא מאי גדולה חזקה – דקאמר ר׳ יוסי למה לנו [לחוש] להשבית חזקתם כי מה יש לחוש לבטלה.
בתרומה דרבנן – שהרי בגולה היו שאין שם תרומה מן התורה דכל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ כדאמרינן בקידושין (דף לו:).
ואלא מאי גדולה חזקה – בשלמא אי אין מעלין ניחא הא דגדולה חזקה אע״ג דאיכא למיחש לב״ד טועין שיעלו מן נשיאות כפים לקדשי קדשים [ואע״ג דבלא חזקה מעלין לתרומה ע״פ עד אחד ולא חיישינן לב״ד טועין שמא יעלו ליוחסין השתא סבר המקשן דיוחסין חמירא ולא אתו למיטעי כמו לקדשי קדשים] אבל השתא דאמרת טעמא דריע חזקייהו ולא חיישינן דלמא אתי לאסוקי כיון דלא אתי למטעי מאי גדולה חזקה.⁠1
1. בדפוס וילנא מופיע כאן תוס׳ ד״ה ״או דלמא״. ד״ה זה מופיע במהדורתנו בדף כ״ד:.
ואקשי׳ אלא מאי גדולה חזקה פירוש בעיא דתלמודא היא, ולאו מאן דמקשה מעיקרא קשיא ליה הכי אלא מארה דגמרא קשיא ליה אי אמרת בשלמא מעלין (בתרומה) מתרומה ליוחסין היינו דגדולה חזקה, דאע״ג דאיכא למימר לא ניכלו כי היכי דלא ניסקינהו ליוחסין, כיון דמעיקרא אכלו לא חיישינן, אלא אי אמרת אין מעלין אי נמי משום דריע חזקיהו, הכי מאי גדולה חזקה, דמשמע דאע״ג דהשתא אית לן למימר מדינא דלא ליכול משום חששא דאיתי לידא ביה לא חיישינן להכי. ולאו היינו סברא דמאן דמקשה מעיקרא. ואין פירוש זה נכון.
ורש״י ז״ל פירוש כן מאי גדולה חזקה, מה לנו להשבית חזקה ושלא להעמיד על חזקתן. ומפרקי׳ דאע״ג דאיכא למיגזר משום תרומה דאורייתא לא גזרי. ואיכא דאמרי הכי קשיא ליה, אלא מאי גדולה חזקה, אי אמרת בשלמא אין מעלין ביוחסין, לא מנשיאות כפים ולא מתרומה, היינו גדולה חזקה דמוקמינן להו בחזקתיהו, אלא אי אמרת מעלין אי הכי בבבל היתה להם חזקה שהיו ראוים להם לעלות ממנה ליוחסין, וכי אסקינהו עזרא לארץ ישראל גרע חזקתם לפי מה שראה בדורו, ואמר דלא אכלי בקדשי הקדשים ואין מעלין אותם ליוחסים, אם כן מאי גדולה חזקה הא מגרע גרע לה, והיאך אנו לומדין מכאן שגדולה חזקה, והרי אם היו מעמידים אותם על חזקתם היו מעלין אותם, ואדרבא מכאן נראה שאינה גדולה ובכל מקום שיש לחוש אין הולכין אחר החזקה. ומיהו הא מקשה אמאי לא העלם שהוראת שעה כדאמרינן. ומפרקי׳ אי הכי נמי דגריעא דלא מסקי׳ ליוחסין ועדיפא דאכלי בתרומה. ואע״ג דאיכא למיגזר, וזהו פירוש נכון.
אלא מאי גדולה חזקה. בעיא דתלמודא הוא דקא בעי אעיקר מילתא דאמר רבי יוסי גדולה חזקה, ולאו אקשויי קא מקשי למאי דפרקינן השתא דאף למאי דסבירא ליה לרבא דאין מעלין בעלמא מנשיאות כפים ליוחסין, הכי נמי קא קשיא ליה מאי גדולה חזקה.
ופירש רש״י ז״ל: מאי גדולה חזקה למה לנו להשבית חזקתיה מה יש לחוש לבטלם, ופרקינן משום דגדולה חזקה העלום מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא, ואי בעית אימא, לא קשיא למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, דהכא בתרומה דרבנן אכול בתרומה דאורייתא לא אכול, וכי מסקינן מתרומה ליוחסין הני מילי מתרומה דאורייתא אבל מתרומה דרבנן לא. ואלא מאי גדולה חזקה, דאף על גב דאיכא למגזר משום תרומה דאורייתא, לא גזרינן.
ואינו מחוור לי, דאי האי איבעית אימא לפרוקי מאי דאקשינן למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, לעיל הוה ליה למימר ליה ולא לאפסוקי בנתים אלא מאי גדולה חזקה, ועוד, דאם כן רב נחמן בר יצחק אמרה, מדקאמר ואי׳ אימא רבא אמריה ולפרוקיה מאי דאמר רב נחמן בר יצחק מאי איבעית אימא דקאמר דמאי פריק רבא מעיקרא דילמא השתא אי בעית אימא, אלא רב נחמן בר יצחק אמריה, ואי אפשר, דאם כן הפך דבריו הוא זה.
ויש מי שפירש, דהכי קשיא ליה מאי גדולה חזקה, אי אמרת בשלמא אין מעלין ליוחסין לא מנשיאות כפים ולא מתרומה היינו דגדולה חזקה דמוקמין להו בחזקתייהו, אלא אי אמרת מעלין אי הכי בבבל היתה להם חזקה גדולה והיו ראויים לעלות ממנה ליוחסין וכי אסקינהו עזרא לארץ ישראל לאו עלויי מעלינהו, דאדרבה גרועי מגרע חזקייהו, דאמר דלא ליכלו בקדשי קדשים, ומתוך כך לא היו מעלין אותן ליוחסין, אם כן, מאי גדולה חזקה והאיך אנו למדין מכאן שגדולה חזקה, אדרבה מכאן נראה שאינה גדולה ובכל מקום שיש לחוש אין הולכין אחר חזקה. ופרקינן, אין הכי נמי דגריעא דלא מסקינן ליוחסין ועדיפא דאכלי בתרומה, ואף על גב דאיכא למיגזר אטו דאורייתא.
ונראה לי לפרש, אלא מאי גדולה חזקה כיון דאמרת דהכא ריע חזקתיהו, דהא אין לשון זה אלא בזמן שאנו מעלין אותן ממה שהיו מתוך חזקתם, או שאנו מחזיקים אותן במה שהיו אף על פי שיש בהן לחוש עכשיו לדבר שלא היה לנו לחוש למפרע, ואלו לא העלינו אותן, אלא למה שהיו מוחזקין בהן בבבל, דהיינו תרומה דרבנן דהכי משמע לכאורה מאי דקאמר במה הייתם אוכלין בקדשי הגבול אף כאן בקדשי הגבול, כלומר, דוקא במה שאכלתם תאכלו דהיינו תרומה דרבנן אבל תרומה דאורייתא לא. ובאכילת תרומה ליכא למיחש למידי, דהא אין מעלין ממנו ליוחסין לכולי עלמא דהא אמרת דהכא ריע חזקיהו. ומשני, גדולה חזקה דהעלום מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא. איבעית אימא, לעולם אימא לך שלא העלום כלל דהשתא נמי לא אכלו אלא בתרומה דרבנן. ולעולם אין לחוש לאכילתם כלל, דאפילו למאן דאמר מעלין הכא אין מעלין דמתרומה דרבנן אין מעלין ליוחסין, ואפילו הכי איכא למימר דהיינו גדולה חזקה, דאף על גב דאיכא למיגזר משום תרומה דאורייתא, לא גזרינן מפני שהוחזקו בה מעיקרא.
אלא מאי גדולה חזקה. פי׳ רש״י ז״ל אם כן מה לנו לחוש עליהם כדי לבטל חזקתן שלא להעמידן על חזקתן. ונראה לפי דעתו דקושיין דגמרא היא אליב׳ דכלי עלמ׳, בין אליבא דאידך דמתרצי לה דכולהו קשיא לן לרבא דקסבר דאין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין, כיון דכן למה לי טעמ׳ דגדולה חזקה, בלאו האי נמי מאי איכא למיחש עליהו לאפוקינהו מחזקתייהו, ולאידך נמי דאית ליה מעלין מנשיאות כפים ליוחסין דמתרץ דטעמא משום דריע חזקתייהו, כיון דאיכא הך טעמא נמי דריע חזקתייהו, תו ליכא למיחש עליהו, וכיון דכן מאי גדולה חזקה, דלא שייך לישנא דגדולה חזקה אי לא הוה מידי דחזי למיחש עליה ולא חיישינן משום טעמ׳ דגדולה חזקה, אבל השתא דאמרינן דליכא למיחש למידי מאי גדולה חזקה, אי משום דקיימי בחזקתייהו, הא לאו כלום הוא, דלא סגיא בלאו הכי.
ומפרקינן דמעיקרא אכלו בתרומה דרבנן והשתא אכלו בתרומה דאורייתא. דלענין תרומה אוקמינהו אחזקתייהו והיינו גדולה חזקה.
(1-6) ואלא מאי גדול׳ חזקה פשיט׳ דמספיק׳ מפקינן להו מחזקייהו – וא״ת ולמ״ד אין מעלין הא ליכא למיחוש למידי וא״כ מאי גדולה חזקה ויש שפי׳ דהכי קו׳ דתלמוד׳ היא דפריך לכ״ע ולא דייק הכא לישנא דאמר ואלא אלא הכי פירושו בשלמא לדידי לית לי טעמייהו דרעי חזקייהו לדורות הא ודאי לא טעי בהכי אדרבה אלו היו יכולין היו מורידין אותו שהקול היה משתכ׳ וכיון דכן אף על פי דמדינ׳ אין מעלי׳ איכא למיחש שמא יטעו ויעלו אותו ליוחסין אי לאו משום דגדולה חזקה אלא לדידך א״א דריעי חזקייהו לדורות הא ודאי לא טעו בהכי אדרבה אלו היו יכולים היו מורידים מחזקתם וכמו שנעשו בימי עזרא אי לאו דאוקימינהו עזר׳ בחזקייהו א״כ מאי גדולה חזקה.
וא״א מתרומה דרבנן וכי מסקינן מתרומה ליוחסין הא ודאי לא היה צריך לומר השתא כי מסקי מתרומה ליוחסין אלא דקושטא דמלתא קאמר השתא דגופא הכא ליכא למימר הא דאמרינן לעיל למ״ד מתרומה כיון דאכלו תרומה אתי לאסוקינהו וליכא לאברוחי מתרומה כדלעיל והדין אורחא דתלמודא בדוכתא טובא.
וז״ל הרא״ש ז״ל: אלא מאי גדולה חזקה. וא״ת לרבא נמי תיקשי שרצה לפשוט מכאן דאין מעלין אם כן מאי גדולה חזקה. וי״ל דה״פ א״א בשלמא דאין מעלין ולא תדחה משום טעמא דריע חזקייהו היינו דקתני גדולה חזקה דאע״ג דאיכא למיחש לב״ד טועין שיעלו מנשיאות כפים לקדשים שבקינן להו בחזקתייהו דאף ע״ג דבעלמא בלא חזקה נמי למ״ד אין מעלין מתרומה ליוחסין מעלין לתרומה על פי עד אחד ולא חיישינן לב״ד טועין שיעלו אף ליוחסין דס״ל להאי מקשה דיוחסין חמירי לא אתו למיטעי כמו לקדשי קדשים. אבל השתא דאמרת טעמא דלא חיישינן דילמא אתי לאסוקינהו משום דריע חזקייהו אם כן מאי גדולה חזקה. ואי תי׳ השתא נמי בתרומה דרבנן אכולא אלא מאי גדולה חזקה וכו׳ מה שכתוב בספרים וכי מסקינן מתרומה ליוחסין ה״מ בתרומה דאורייתא אבל מתרומה דרבנן לא מסקינן רבינו יצחק בה״ר מאיר לא גריס ליה דהא האי ואי בעית אימא רב נחמן בר יצחק א״ל דדחי למילתיה דרבא וקאמר שאני הכא דריע חזקייהו. ואי גרסי׳ ליה א״כ היה סותר הוא עצמו הראיה שהביא למעלה למ״ד מעלין מתרומה ליוחסין אתי לאסוקי ואין זו סוגיית התלמוד אם לא יאמר לאו מילתא היא דאמרי אלא ודאי ליתא ואגב דאכתיבא בריש עשרה יוחסין אשתבוש לכתבה כאן. ולא מידי דאיקרי קדש וא״ת תרומה נמי איתא בכלל קדשים דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים והיינו תרומה דהעריב שמשו אוכל תרומה. ואם כן אמאי הוצרך הכא לכתוב קדש. ויש לומר דודאי לגבי טמא אקרי קדשים ובאכילת זר קיימינן. נשיאות כפים בכלל ולא אכלתי חלה. ואע״ג דסוריא נמי הויא מדרבנן כדמסקינן מיהו אין מדקדקים בבבל כמו בסוריא דסבר האי תנא כבוש יחיד שמיה כבוש. ואכילת חלה בסוריא ה״ה נשיאות כפים כדמוכח לקמן. עדות הבאה מכח חזקה בחזקה. תי׳ אכתי תיקשי פשיטא מה לנו אם אינה חזקה או אם עדים מעידים עליה. וי״ל דה״פ עדות הבאה מכח חזקה שאנו יודעין שהוא כהן מחמת חזקה של הקורא אחריו שהוא מוחזק לנו שהוא לוי:
וז״ל הרא״ה ז״ל: אלא מאי גדולה חזקה פי׳ רש״י ז״ל אם כן מה לנו לחוש עליהם כדי לבטל חזקתן שלא להעמידן על חזקתן. ונראה לפי דעתו דקושיא דגמרא היא אליבא דכ״ע בין אליבא דאידך דמצרכי לה דכולהו קשיא לן לרבא דקסבר דאין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין. כיון דכן למה לי טעמא דגדולה חזקה בלאו האי נמי מאי איכא למיחש עלייהו לאפוקינהו מחזקתייהו ולאידך נמי דאית ליה מעלין מנשיאות כפים ליוחסין דמתרץ טעמא משום דריע חזקתייהו כיון דאיכא הך טעמא נמי דריע חזקתייהו ליכא למיחש עלייהו וכיון דכן מאי גדולה חזקה דלא שייך לישנא דגדולה חזקה אי לא הוה מידי דחזי למיחש עליה ולא חיישינן משום טעמא דגדולה חזקה אבל השתא דאמרינן דליכא למיחש למידי מאי גדולה חזקה. אי משום דקיימי בחזקתייהו הא לאו כלום הוא דלא סגיא בלאו הכי. ומפרקינן דמעיקרא אכלו בתרומה דרבנן והשתא אכלו בתרומה דאורייתא דלענין תרומה אוקמינהו אחזקתייהו והיינו גדולה חזקה. ואי בעית אימא השתא נמי בתרומה דרבנן אכיל בתרומה דאורייתא לא אכיל. וכי מסקינן ליוחסין וכו׳ כלומר השתא דאתינן להכי הא דאמרינן לעיל למ״ד מעלין דמוכח דאיתיה לטעמא דריע חזקתייהו ממאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין אי מהא לא אריא דכי מסקינן ליוחסין מתרומה דאורייתא מתרומה דרבנן לא מסקינן. והא מוכחא דלרבא נמי מהדרינן דהא האי טעמא דאמרינן וכי מסקינן וכו׳ לרבא הוא דאיצטריך. אלא מאי גדולה חזקה דאף על גב דאיכא למיגזר משום תרומה דאורייתא לא גזור והיינו גדולה חזקה ולמאן דאית ליה טעמא דריע חזקייהו אפ״ה אמרינן בה גדולה חזקה דבהא הוה לן למיחש טפי משום דאתי למיחלף. מאי לאו ליוחסין לא לתרומה כלומר ואליבא דרבנן דקסברי אין מעלין מתרומה ליוחסין דאלו ר״י כיון דקסבר מעלין מתרומה ליוחסין כל אסוקי לתרומה כאסוקי ליוחסין דמי וכל היכא דלא מסקינן ליוחסין לא מסקינן לתרומה. קסבר חלה בזמן הזה דרבנן ותרומה דאורייתא וכדאפיך להו רב הונא בריה דרב יהושע לרבנן קשיא לן וכיון דכן אמאי נקט אכילת חלה בסוריא אפילו בח״ל נמי. ויש לומר דאפ״ה אף על גב דהא ודאי דרבנן דווקא בסוריא הוא דהוי ראיה דאית לה עיקר מן התורה דכיון דכן אפילו האידנא דהויא דרבנן דייקי בה מה שאין כן בח״ל דכיון דלית ליה עיקר בדאורייתא כלל לא הויא ראיה. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה קשיא לן בראשונה מאי דהוה הוה. ויש לומר שאם יש לו עדים שנשאו אבותיו כפיהם באלכסנדריא של מצרים הרי זו חזקה והא דאמרינן קסבר תרומה בזמן הזה דרבנן וחלה דאורייתא אפילו הכי בעינן בארץ ישראל דאיכא עיקר בדאורייתא כדפרישנא לעיל:
בד״ה או דילמא כו׳ אלא דתליא הא פלוגתא בפלוגתא אם חולקין תרומה לעבד כו׳ עכ״ל לכאורה כיון דהך פלוגתא דמעלין מתרומה ליוחסין תליא בפלוגתא דחולקין כו׳ הדרן קושי׳ התוספות דלעיל לדוכתין דבאיזה סברא פליגי לימרו תרוייהו דחולקין ואין מעלין או דלימא תרוייהו דאין חולקין ומעלין ויש לפרש דבריהם דודאי הך פלוגתא דמעלין עיקר ואית ביה טעמא דמר סבר מעלין משום דחיישינן לבית דין טועין דשמא יעלו מתרומה ליוחסין ומר סבר דלא חיישינן לבית דין טועין שיעלו כמה שכתבו התוס׳ לעיל אלא דר״ל הכא דפלוגתא דמעלין וסברתן אינה מפורשת אלא דשמעינן לה מפלוגתא דאשכחן בחולקין תרומה לעבד ומיהו עיקר פלוגתא וטעמיה במעלין ואין מעלין כמ״ש התוס׳ לעיל ומשום דמעלין אין חולקין ומשום דאין מעלין חולקין ודו״ק:
גמ׳ מאי לאו ליוחסין לא לתרומה כו׳ חלה גופה לתרומה כו׳ ומסקינן מחלה דרבנן לתרומה דאורייתא כו׳ וצ״ל לפי זה דומיא דהכי מנשיאות כפים לתרומה אפי׳ לתרומה דאורייתא וא״כ פשוט מיהת הא דלמ״ד אין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין ע״כ דאין מעלין נמי מתרומה אפילו דאורייתא ליוחסין ודו״ק:
תוס׳ בד״ה נשיאות כו׳ דבסוריא נמי הוי מדרבנן כו׳ עכ״ל ר״ל הוה מדרבנן בזמן הזה מ״מ אין מדקדקין בחלה בבבל שהיא לעולם מדרבנן כמו בסוריא דהות מדאורייתא קודם שגלו משום דכיבוש יחיד כו׳ וקאמרי אכילת חלה בסוריא וה״ה נשיאות כפים בסוריא דשם ג״כ בתי דינין קבועין כדמוכח בברייתא דלקמן ובהא ודאי לא פליגי:
ואלא מאי גדולה חזקה וכו׳ ועיין בתוספות. ולפי׳ ר״ת דבסמוך קשיא לי מאי מקשה הא שפיר קאמר גדולה חזקה דאע״ג דריע חזקתייהו שלא מצאו כתבם המתייחסים והיו מיחסין אותן אחר בני ברזילי אפ״ה הניחם בחזקתם דמעיקרא וצ״ע:
בתוספות בד״ה או דלמא כו׳ תימא מה תולה באכילה כו׳. לכאורה יש לתמוה טובא על תמיהתם דלכאור׳ משמע להדי׳ בכולה סוגי׳ דהא דפליגי אי מעלין מתרומה ליוחסין איירי באכילה כדאמרינן נמי תרומה דעון מיתה. ובחלוקה על הגורן לא שייך לומר כן דשמא לא יאכלנה אלא ימכרנה לכהן אחר. אע״כ דבאכילה איירי וכמו שכתב ג״כ מורי זקיני ז״ל בס׳ מג״ש ע״ש באריכות. וכתב ג״כ ליישב קושית התוס׳ דשמא עבד הוא. שכבר ישבה רש״י ז״ל בנעימת לשונו לעיל בסמוך בד״ה מעלין מתרומה ליוחסין דאיירי ברואה שמאכילין אותו בחזקת כהן אלא דמלבד זה נראה לי ליישב קושית התוס׳ דלא חיישינן כלל לומר מסתמא שמא עבד כהן הוא לענין יוחסין. דמכירין ישראל עבדים שביניהם. דאלת״ה מאי איריא ליוחסין אף בלא יוחסין האיך מתירין לו לישא אשה כלל שמא עבד הוא. אע״כ דלא חיישינן להכי כמ״ש התוספות בעצמן בדף הקודם בד״ה אבל אינו נאמן וכו׳ דאף לענין מיוחסת ממש אין הטעם משום חשש ממזר ונתין אלא משום חללות והביאו ראיה מהחולץ וא״כ מהאי ראיה גופא פשיטא טפי דלא חיישינן שמא עכו״ם ועבד הוא ועיין מה שכתבתי בל׳ התוס׳ דלעיל דשיטת רש״י נמי הכי הוא. וכ״ש דא״ש טפי למאי דקי״ל כל המשפחות בחזקת כשרות וכמ״ש לעיל בל׳ התוס׳ הנ״ל. והא דבעינן ע״א לכהונה היינו שמא ישראל כשר הוא דרובא דעלמא הבאים לפנינו בחזקת ישראלים נינהו טפי מכהנים כן נ״ל נכון. והא דמקשינן לקמן סוף פירקין ודלמא עבד כהן הוא היינו משום דמשמע ליה דאפילו בקרא עליו ערעור איירי. כמו שאפרש שם במקומו בעזה״י ודו״ק היטב. ועוד נראה לי דאף לפי מה שהבינו בתוספות דפלוגתא דמעלין מתרומה ליוחסין איירי מחלוקה על הגורן אפ״ה א״ש נמי הא דמסיק הש״ס תרומה דמיתאכלא בצינעא. דמש״ה לא שייך סברא דתרומה עון מיתה דכיון דבצינעא מתאכלא אפשר שלא יאכלנה אלא ימכרנה לכהן אחר ולא חייש לגזל כהנים שהוא ממון שאין לו תובעין. משא״כ נשיאת כפים דבפרהסיא לא מחציף נפשיה דאיכא מיהו איסור עשה וגם זה נכון ליישב תמיהת התוספת ודו״ק:
תוס׳ ד״ה ואלא מאי וכו׳. לולי דבריהם ז״ל היה נראה לפרש דהמקשה היה סבר דלא העלום לתרומה דאורייתא משום דהיה ריע חזקתייהו א״כ יש לומר דאף למ״ד אין מעלין מנשיאת כפים ליוחסין אפ״ה מודה דמעלין מנשיאת כפים לתרומה דאורייתא כדקאמר בברייתא בסמוך א״כ שפיר קאמר גדולה חזקה אע״ג דאיכא חששא שמא יעלום לתרומה דאורייתא אפ״ה לא חיישינן משום דגדולה חזקה אבל למאן דאמר מעלין מנשיאת כפים ליוחסין קשה דאתי לאסוקינהו. וצ״ל משום דריע חזקתיה א״כ הוי ס״ד דסברא דריע חזקתייהו מועיל נמי לענין תרומה דלא לייתי לאסוקינהו ושפיר פריך מאי גדולה חזקה ואהא משני בשנויא קמא דבאמת העלום לתרומה דאורייתא ואב״א וכו׳ דאע״ג דאיכא למיגזר ר״ל דאע״ג דריע חזקתייהו כמו שפירש״י שאין אוכלין קדשי המקדש אפ״ה מחליף בתרומה דאורייתא דלא חמירא כמו קדשי המקדש. וק״ל:
תוס׳ ד״ה או דילמא וכו׳. כבר כתבנו לעיל בשיטת הרמב״ם ז״ל הא דקאמר לעיל דפליגי במעלין מתרומה ליוחסין היינו מאכילת תרומה כשמברר שאינו עבד וכדקאמר דאיכא איסור מיתה היינו זר שאוכל תרומה ולקמן בסוף פרקין וכן הברייתות דמייתי הש״ס בסמוך היינו מחילוק גרנות. גם כבר כתבנו דאף לפי שיטתם יש לומר דהא דקאמר משום דלא מחציף ולא קאמר משום דאין עבד נושא כפיו דלפמ״ש דעיקר האיסור בזר הנושא כפיו הוא משום דעובר על עשה דאין מתברך משא״כ בחשש עבדות לא שייך זה כנ״ל. וק״ל:
תוס׳ ד״ה וכי מסקינן וכו׳. צריך להבין דבריהם דאכתי מאי ראיה מייתי ממ״ד מעלין מתרומה ליוחסין דאתי לאסוקינהו כיון דלא העלום אלא לתרומה דרבנן שאין מעלין ממנה ליוחסין דהא ודאי אפילו למ״ד מעלין מתרומה ליוחסין אפ״ה מעלין ע״פ ע״א לתרומה דרבנן כדאיתא בסוף פרקין ולא חיישינן מידי. ונראה דס״ל דהך תירוצא דואב״א ע״כ אזלי למ״ד אין מעלין מתרומה ליוחסין והכי ס״ל לר׳ יוסי עצמו בסוף פירקין דלדידיה שפיר מעלין מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא וממילא דאיכא למיגזר משום תרומה דאורייתא דהא מעלין מתרומה דרבנן ומנשיאת כפים לתרומה דאורייתא. אבל למ״ד מעלין מתרומה דאורייתא ליוחסין ע״כ דס״ל דאין מעלין מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא ולא שייך למיגזר אטו תרומה דאורייתא ומאי גדולה חזקה. ע״כ צ״ל למ״ד מעלין מתרומה ליוחסין באמת כשנויא קמא דהעלום לתרומה דאורייתא. והא דלא חשש שמא יעלוהו ליוחסין היינו משום דריע חזקתייהו. אך אכתי קשה הא הך ברייתא דגדולה חזקה ר׳ יוסי קאמר לה ור׳ יוסי ס״ל דאין מעלין מתרומה ליוחסין ואפשר דלמ״ד דמעלין מתרומה ליוחסין לית ליה הא דגדולה חזקה. אך לפמ״ש לעיל דהאי מעלין מתרומה ליוחסין דשמעתין אינו ענין לפלוגתא דר׳ יוסי בסוף פירקין דמיירי בחילוק גרנות ומשום עבדות וכשמברר שאינו עבד יש לומר דמודה ר׳ יוסי דמעלין מתרומה ליוחסין או מחילוק גרנות או מאכילת תרומה כנ״ל א״כ לדידיה אין מעלין נמי מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא משום שאר חששות חללות וממזרות דהא איכא למיחש שיעלוהו ליוחסין. וה״ה דאין מעלין מנשיאת כפים לתרומה דאורייתא מחשש זה כיון דנימא דאין מעלין מנשיאת כפים ליוחסין וא״כ אי נימא הכי צ״ל דבאמת העלום לתרומה דאורייתא כשנויא קמא דאל״ה מאי גדולה חזקה דקאמר ר׳ יוסי וכיון דלא חשש שיעלום ליוחסין כשיבררו שאין בהן חשש עבדות ע״כ צ״ל משום דריע חזקתייהו ושפיר מייתי ראיה. ודוק:
שם בגמרא לא לתרומה וכו׳. כתב מהרש״א ז״ל ופשוט מיהת דלמ״ד אין מעלין מנשיאת כפים אין מעלין מתרומה ליוחסין. ולא הבנתי דבריו דהא מעלין מתרומה ליוחסין פלוגתא דתנאי היא והנך ברייתות ס״ל כתנא דאין מעלין ובאמת למ״ד מעלין מתרומה ליוחסין אין מעלין מנשיאת כפים אפילו לתרומה. ואף למ״ש התוספות לקמן ע״ב ד״ה נאמן וכו׳ לחד תירוצא דהעלו לבני ברזילי מנשיאת כפים לתרומה. היינו או דאין מעלין מתרומה ליוחסין או משום דליכא חשש משום דריע חזקתייהו כדאיתא לעיל. מיהו הא קשה דמשמע מסוף פירקין דפלוגתא דמעלין מתרומה ליוחסין היינו אי חולקין תרומה לעבד משמע דליכא חשש בתרומה אלא משום עבדות וכשמברר שאינו עבד מעלין ליוחסין לכ״ע. ולפ״ז אפילו מתרומה לתרומה אין להעלות לא מיבעיא מתרומה דרבנן לדאורייתא משום שאר חששות כגון חללות וממזרות דאם יברר שאינו עבד אתי להעלותו ליוחסין אלא אפילו מדאורייתא לדאורייתא אין להעלות דניחוש שמא היה עבד ונשתחרר כדמקשה בסוף פרקין גבי קטן דהא ס״ל דחולקים תרומה לעבד. (ועמ״ש באריכות בדברי התוספות ומהרש״א שם בד״ה ודילמא עבד וכו׳) ואי מיירי שמברר וידוע שאין עבד א״כ מעלין ליוחסין נמי. ודוחק לומר דהואיל דהיו חולקין לעבד וממילא אין מעלין ליוחסין לא היו מדקדקים כבר אפילו בשאר פסולים דלמה באמת עשו כן שלא לדקדק בחילוק גרנות ועמ״ש סוף פרקין. ומזה נראה ראיה גדולה למה שכתבנו לעיל דהך פלוגתא דסוף פרקין היינו בחילוק גרנות דוקא והכא מיירי באכילת חלה וכדפירש״י בד״ה לא לתרומה וכו׳ מקבלין עדותו לאכילת תרומה ומאכילת תרומה אין מעלין ליוחסין עד שיברר כל חששות. מיהו בברייתא שניה דנקט חילוק גרנות. קצת קשה דניחוש שמא עבד ונשתחרר. ואי בידוע שאין חשש עבדות א״כ הא משמע בסוף פרקין דמחילוק גרנות מעלין ליוחסין אם לא מחשש עבדות. מיהו יש לומר דלמאי דמשני דמיירי בתרומה בזמן הזה דרבנן א״כ יש לומר דבסוף פרקין מיירי בתרומה דאורייתא אבל מחילוק גרנות דרבנן אין מעלין אלא כשיברר כל החששות ולא קאמר דמעלין אלא לחלה דאורייתא והיינו לאכילת חלה ולא לחילוק גרנות דאורייתא דלא שייך בחלה. ולפ״ז היה נראה ליישב מ״ש התוספות ד״ה לא חילוק גרנות וכו׳ וצ״ל דפליגי הנך ברייתות וכולי ופליגי נמי וכו׳. ולפמ״ש יש ליישב דעד כאן לא קאמר הש״ס בתחלה וכדאפיך וכו׳. אלא משום דהוי סבר דמחילוק גרנות מעלין אפילו מתרומה דרבנן אבל למאי דמסיק דצ״ל ע״כ דאפילו מחילוק גרנות דרבנן אין מעלין יש לומר דהא דקאמר בברייתא דלעיל דמעלין מאכילת חלה היינו לחילוק גרנות דרבנן ובברייתא שניה דמעלין מחילוק גרנות דרבנן לאכילת חלה דאורייתא. ולפ״ז יש ליישב נמי דלא פליגי בסוריא גם כן דלעיל באכילת חלה דאורייתא היו מדקדקים אף בסוריא. אבל ברייתא שניה דמיירי בחילוק גרנות דרבנן לא היו מדקדקים בסוריא כיון דהוא דרבנן. מיהו התוספות לשיטתייהו אזלי כמ״ש התוספות לקמן ע״ב ד״ה נאמן וכו׳. ועיין מ״ש שם בדבריהם ודוק:

האוכל בתרומה - האם אפשר להחשיבו ככהן לכל דבר

ציון א.ב.
משנה (כג, ב). וכן שני אנשים, זה אומר ׳כהן אני׳ וזה אומר ׳כהן אני׳ - אינן נאמנין. ובזמן שהן מעידין זה את זה - הרי אלו נאמנין. רבי יהודה אומר: אין מעלין לכהונה על פי עד אחד.
גמרא (כד, א). תנו רבנן: ׳אני כהן וחברי כהן׳ - נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה, עד שיהו שלשה: שנים מעידין על זה ושנים מעידין על זה. רבי יהודה אומר: אף אינו נאמן להאכילו בתרומה עד שיהיו שלשה: שנים מעידין על זה ושנים מעידין על זה. למימרא דרבי יהודה חייש לגומלין ורבנן לא חיישי לגומלין?!...
(כד, ב) ואיבעית אימא, רבי יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קמיפלגי...
(כה, א). ואי בעית אימא, השתא נמי בתרומה דרבנן - אכול, בתרומה דאורייתא - לא אכול, וכי מסקינן מתרומה ליוחסין - בתרומה דאורייתא, בתרומה דרבנן - לא מסקינן.
כל הכהנים שבזמן הזה - בחזקה הם כהנים, ואינן אוכלין אלא בקדשי הגבול, והוא שתהיה תרומה של דבריהם. אבל תרומה של תורה וחלה של תורה - אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס.
מי שהעידו לו עדים שראוהו שהיה אוכל תרומה של תורה - הרי זה מיוחס. ואין מעלין ליוחסין... ולא מחילוק תרומה בבית הגרנות, ולא על פי עד אחד.(רמב״ם איסורי ביאה כ, א, ד)
תרומה של תורה - אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס, אבל כהני חזקה אוכלין בתרומה של דבריהן בלבד, וכו׳.(רמב״ם תרומות ו, ב)
היה עד אחד מעיד עליו - נאמן להאכילו בתרומה בזמן הזה, וכו׳.(שו״ע אבן העזר ג, ב - לא צוין בעין משפט)
רבי יהודה ורבנן נחלקו במשנה (כג, ב) ובברייתא (כד, א) האם אדם נאמן להעיד על חברו שהוא כהן להאכילו בתרומה. למסקנת הגמרא (כד, ב) מחלוקתם היא האם מעלים מתרומה ליוחסין: לדעת רבי יהודה מעלים מתרומה ליוחסין, ולדעת רבנן אין מעלים. רש״י מפרש שלדעת רבי יהודה הרואה שמאכילים אותו תרומה מעיד עליו שהוא כהן ומעלים אותו ליוחסין, לכן אין מאכילים תרומה אלא על פי שנים שאומרים שהוא כהן, ולדעת רבנן אין מעלים מתרומה ליוחסין ולכן די בעדות של אחד כדי להאכילו בתרומה.
בגמרא לא מפורש אם מחלוקתם היא בתרומה דאורייתא או בתרומה דרבנן, וכותב הר״ן (דף י, ב בדפי הרי״ף) שמלשון רבנן בברייתא שאומרים בסתם שנאמן להאכילו בתרומה משמע שנחלקו בתרומה דאורייתא. נוסף על כך, הרי טעמו של רבי יהודה שאינו נאמן להאכילו בתרומה בעד אחד הוא משום שמעלים מתרומה ליוחסין, והגמרא בסוגייתנו מסיקה שדוקא מתרומה דאורייתא מעלים ליוחסין ולא מתרומה דרבנן, מכאן שלדעת רבנן שאין מעלים מתרומה ליוחסין עד אחד נאמן להאכילו בתרומה דאורייתא. גם התוספות (כח, ב ד״ה תנן) כותבים שרבי יהודה סובר שמעלים מתרומה דאורייתא ליוחסין.
לגבי פסיקת ההלכה במחלוקת התנאים כותב הר״ן שהלכה כרבנן שעד אחד נאמן להאכילו בתרומה של תורה, שהרי יחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד שסתם משנתנו כמותם. בטעם הדבר שדי בעד אחד כותב הר״ן שעד אחד נאמן באיסורין וכל שכן בדבר העשוי להתגלות. כמוהו פוסקים הריא״ז (הלכה ה, ג) והרש״ל (יש״ש סי׳ מ).
המאירי (ד״ה כשם) כותב שאין מעלים מתרומה דרבנן ליוחסין אבל מתרומה דאורייתא מעלים, ולפי זה יוצא שאינו רשאי לאכול תרומה דאורייתא על פי עד אחד. אולם יש להעיר שהמאירי עצמו כותב במשנה לקמן (כח, א) שעד אחד נאמן להאכיל בתרומה דאורייתא.
הרמב״ם (איסורי ביאה כ, ט) כותב שעד אחד נאמן להאכיל כהן בתרומה דרבנן, ובהלכה ד כותב ״מי שהעידו לו עדים שראוהו שהיה אוכל תרומה של תורה - הרי זה מיוחס״.
הר״ן מסביר שהרמב״ם פוסק כרבנן שעד אחד נאמן להאכילו בתרומה, אך מפרש שדברי רבנן נאמרו רק על תרומה דרבנן. הר״ן עצמו חולק על הרמב״ם ומוכיח שדברי רבנן נאמרו גם על תרומה מהתורה, כפי שהתבאר.
המגיד משנה מבאר את דעת הרמב״ם שאינו פוסק כאותה לשון לפיה לרבנן אין מעלים מתרומה ליוחסין אף בתרומה דאורייתא. בהסבר דבריו נראה ששני הסברי הגמרא למחלוקת רבי יהודה ורבנן חלוקים בענין העלאה מתרומה ליוחסין, שלפי ההסבר השני נחלקו בהעלאה מתרומה דאורייתא ליוחסין, אך לפי ההסבר הראשון שנחלקו בענין גומלין בעדות הם מסכימים שאין מעלים מתרומה דרבנן ליוחסין ומתרומה דאורייתא מעלים. על כן הרמב״ם מחמיר שלא להאכילו בתרומה של תורה אלא על פי שני עדים, כיון שמעלים ממנה ליוחסין אף לרבנן, וכן מבאר החתם סופר בחידושיו (כד, א ד״ה אלא) שהרמב״ם פוסק כשני ההסברים לחומרא.
גם הרש״ל (יש״ש סי׳ סא), הבית שמואל (סק״ב) והגר״א (סק״א) כותבים שהרמב״ם סובר שמעלים מתרומה ליוחסין, ולכן תרומה דאורייתא מאכילים רק על פי שני עדים. אולם הגר״א מבין שגם הרמב״ם מפרש שלרבנן מאכילים על פי עד אחד, אלא שפוסק כרבי יהודה משום שסתם משנה להלן (כח, א) כמותו, כפי שמעמידה הגמרא (שם ע״ב), והרי זו מחלוקת ואחר כך סתם שהלכה כסתם משנה.
גם הרש״ל מסביר שהרמב״ם פוסק כרבי יהודה על פי המשנה להלן, אך הוא עצמו טוען שאין כוונת הגמרא שם לומר שהתנא של המשנה הוא רבי יהודה, אלא שהתנא מפרט את כל הדברים שבהם נאמן אדם להעיד כשהוא גדול על מה שראה בקטנותו גם לפי שיטות שאין הלכה כמותם, כמו העדות על חלוקת תרומה בבית הגרנות שאינה מתקבלת אלא לפי רבי יהודה, ואפשר שהתנא של המשנה שם סובר שאין מעלים מתרומה ליוחסין.

מעמדם של כהנים שאין להם כתב ייחוס

בגמרא מובא שמשפחת בני ברזילי היתה מוחזקת בכהונה, אך לא נמצא כתב ייחוסה ועל כן הורחקה מן הכהונה, והשאירו אותה בחזקתה לענין קדשי הגבול. לפי התירוץ הראשון בגמרא נתנו להם לאכול אף תרומה של תורה, אך לפי התירוץ השני נתנו להם לאכול תרומה דרבנן בלבד.
בעל שבות יעקב (ח״א סי׳ צג) כותב שכהנים בזמן הזה שהם כהני חזקה, שאין להם כתב ייחוס, הרי הם ספק כהנים ולכן מותר להם לאכול רק תרומה דרבנן. הוא מוסיף שלכן ניתן אף להקל באיסורי כהונה מדרבנן, כגון בחלוצה ובשבויה האסורות לכהן מדרבנן.
השבות יעקב מסתמך על תשובת מהרשד״ם (אבן העזר סי׳ רלה) המתיר שבויה לכהן משום שהכהנים בזמננו נחשבים לספק כהנים, וחכמים גזרו בשבויה על כהן ודאי ולא ספק. ראיה לכך הוא מביא מתשובת הריב״ש (סי׳ צד) הכותב שכיום שאין לכהנים כתב ייחוס הם עולים לתורה ראשונים מחמת המנהג, מכאן שאינם ודאי כהנים.
מהרי״ט (שו״ת סי׳ קמט) דוחה את הראיה מהרשד״ם ולדעתו גם הוא אינו סובר שכהני חזקה הם ספק כהנים, ולא כתב זאת אלא בתור סברה נוספת להקל בנידון תשובתו העוסקת באשה שהיא עד מפי עד המעידה על השבויה שהיא טהורה. יתר על כן, בעל חקרי לב (אבה״ע סי׳ ב) כותב בשם מוהרח״ש (ח״ג סי׳ נד) שדברי הריב״ש אמורים לגבי הקדמת כהן הדיוט לתלמיד חכם, שבזה הכהן קודם מצד המנהג, אבל כשהכהן אינו עם הארץ - חיובו מעיקר הדין.
השבות יעקב מקשה לשיטתו כיצד הכהנים נושאים את כפיהם והרי הם ספק כהנים, ונשיאת כפים אסורה לזר וכן ברכתם לבטלה. מסקנתו היא שלענין זה מועילה חזקת הכהונה, כפי שמצינו בגמרא שבני ברזילי בימי עזרא אכלו בקדשי הגבול ואף נשאו את כפיהם.
בעל שו״ת בית אפרים (או״ח סי׳ ו) מבאר שחזקת כהונה אינה כשאר חזקות, כגון מקוה שנמדד שהיה ידוע בשעה ראשונה שהוא כשר ולכן מחזיקים אותו בכשרותו, שהרי לא נתבררה מעולם חזקת כהונתם, אלא חזקת הכהונה היא שאי אפשר לשנות את מנהגם ולאסור עליהם דבר שנהגו בו היתר, ולכן לא התירו לכהנים בני ברזילי לאכול תרומה של תורה מפני שהיו מוחזקים רק בתרומה דרבנן. לפי זה מובן שהכהנים יכולים להמשיך לשאת את כפיהם מחמת החזקה.
באופן אחר מסביר האדר״ת (מובא בשדי חמד פאת השדה מערכת כ כלל ח) שכהנים יכולים לשאת את כפיהם גם לפי השיטה שהם ספק כהנים, שכשם שהם אוכלים בתרומה דרבנן מטעם חזקתם - כך הם חייבים בנשיאת כפים מדרבנן, ומברכים על כך ככל מצוה דרבנן.
בעל שו״ת שאילת יעב״ץ (ח״א סי׳ קנה; מובא בפתחי תשובה יו״ד סי׳ שה סקי״ב) הולך בשיטה זו שכהני חזקה הם ספק כהנים, אלא שלדעתו הולכים בספק זה להחמיר ולא להקל. מתוך כך הוא מחדש בענין פדיון הבן שאף שפודים את הבכורות אצל הכהנים משום שאין לנו אפשרות אחרת, ראוי לכהן שלא להחזיק את מעות הפדיון בידו מחשש גזל. כמו כן, כדי לצאת ידי כל ספק אפשרי האב צריך לפדות את בכורו מכל כהן שיוכל למצוא, שמא יזדמן לו כהן מיוחס ודאי, וגם את בן הכהנת והלויה צריך לפדות מספק, ככל ספק של תורה שצריך לתקן בכל מה שאפשר.
סיוע לשיטה זו שכהני חזקה אינם נחשבים ודאי כהנים ניתן להביא מדברי מהר״י וייל (סי׳ קצג) הכותב שאין נוהגים לתת את החלה לכהן קטן, מפני שאין מחזיקים בזמן הזה בכהן ודאי. דבריו מובאים להלכה על ידי הרש״ל (יש״ש חולין פ״ח סי׳ ד) והרמ״א (או״ח סי׳ תנז, ב), אשר מביא בשו״ע את הדעה שאין מאכילים חלה בזמן הזה לשום כהן.
הרש״ל (ב״ק פ״ה סי׳ לה) פוסק כן גם ביחס לסתם חרמות בזמן הזה, שאין לתת אותם לכהנים כדי לצאת ידי שיטת הרמב״ם שסתם חרם לכהנים, משום שאין מחזיקים בכהן ודאי, ויבוא לידי תקלה אם יתן למי שאינו כהן. הוא מסביר שמרוב אריכות הגלות נתבלבל היחס, ואף אם לא נתערב זרע קודש בזרע חול - קרוב לודאי שהתערב זרע כהנים ולויים.
בעל בית אפרים (שם) מסיק לאור דברי הרש״ל שכהני זמננו גרועים יותר מכהני חזקה עליהם מדובר בגמרא, שכן בינתים נתבלבלו מרוב טלטול הגלויות. בדרך זו הוא מיישב את תמיהת הגר״א (או״ח שם סקט״ז) מדוע אין מאכילים חלה לכהן בזמן הזה, הרי בסוגייתנו מוכח שכהני חזקה אוכלים בתרומה דרבנן, ואם כן הוא הדין לחלה דרבנן, אך אם כהני הזמן הזה גרועים מכהני חזקה שבגמרא אין קושיה.
הבית אפרים מוסיף שזהו הטעם להבדל במנהגים לגבי נשיאת כפים בימי החול, שבאשכנז שסבלו היהודים מגירושים ומרדיפות נהגו הכהנים שלא לשאת את כפיהם בכל יום כדי למעט בחשש איסור נשיאת כפים לזר, אלא רק בימים טובים כדי שלא תשתכח תורת כהונה מהם, וכדי שלא יבואו להקל באיסורי כהונה. לעומת זאת בארץ ישראל ובמצרים המנהג הוא לשאת כפים בכל יום, מפני שהם נשארו במקומם והכהנים לא נתבלבלו כל כך. עם זאת הוא מביא טעמים נוספים למנהג לשאת כפים בכל יום.
הרמ״א (או״ח שם) כותב בתחילה בסתם שניתן לתת חלת חוץ לארץ לכהן, והש״ך (יו״ד שכב סק״ט) והמשנה ברורה (שם סקכ״ב) מסיקים שזו דעת הרמ״א להלכה, ועל פיה נוהגים לתת לכהן קטן את החלות שמפרישים מהמצות של פסח.
המגן אברהם (סי׳ רא סק״ד) מקשה מדוע אין נוהגים להקדים את הכהן לכל דבר שבקדושה, והרי זהו חיוב מן התורה, ומתרץ שיתכן שהסיבה לכך היא שאין אנו בקיאים ביחוסי כהונה, כפי שאמרו לגבי נתינת חלה לכהן. המשנה ברורה (שם סקי״ג) מבאר שהמגן אברהם בא ללמד זכות על המנהג, אך לכתחילה בודאי יש להזהר בכבוד הכהנים.
מהרי״ט (שם) מוכיח כשיטתו שכהנים על פי חזקה נחשבים ככהנים גמורים, שהרי סומכים על חזקת הכהונה גם להקל כגון שאוכלים בקדשי הגבול במה ששייך בזמן הזה, ומברכים ברכת כהנים ונותנים להם פדיון אדם ובהמה, ואין אומרים שהם ספק כהנים והמוציא מחברו עליו הראיה. על כן הוא מסיק שאין להקל באיסורי כהונה, ואפילו אם הכהן נשוי לנשים האסורות מדרבנן יש לכוף אותו להוציאן, וכן דעת בעל כנסת הגדולה (אבה״ע סי׳ ו הגהות הב״י יב) והברכי יוסף (אבה״ע סי׳ ו, ג). גם בעל חקרי לב (שם), בעל שו״ת כנסת יחזקאל (סי׳ נו) והחתם סופר (בחידושיו לדף כה, ב) כותבים שכהני זמננו הם ודאי כהנים ולכן אין שום ספק לגבי בכורים שנפדו על ידם, וכן היא מסקנת השדי חמד (כללים מערכת כ כלל צב).
החקרי לב (שם) מוסיף שהסברה שהורעה חזקתם מחמת שלא היו בידם כתבי ייחוס מובאת רק בתירוץ הראשון שלא נפסק להלכה, וגם שם הדברים אמורים ביחס למעלת יוחסין מדרבנן, אבל מעיקר הדין הולכים אחר חזקה גם במקום שיש בה ריעותא. יתר על כן, לדעתו דוקא על הכהנים מבני ברזילי נאמר שהורעה חזקתם, שבזמן עזרא היו לכל הכהנים כתבי ייחוס, לכן מי שלא היה בידו כתב ייחוס חששו שהוא פסול או זר, מה שאין כן בזמננו שמרוב הגלות והטלטול לא נשאר לאף כהן כתב ייחוס, לכן אין כאן ריעותא כלל.
בדומה לכך כותב הרב קלישר (דרישת ציון עמ׳ קכו) על פי דברי רש״י (כד, ב ד״ה בקשו) שבזמן עזרא היתה ריעותא ברורה בחזקת הכהונה, מפני שבגולה התחתנו כהנים בגויי הארץ וילדו להם בנים והם חללים, לכן הוצרכו להתייחס כשבאו לארץ לשרת בבית שני, אך לאחר שבית הדין הגדול בירר את פסולי הכהונה בזמן בית שני - הכהנים שנשארו נחשבים ודאי כשרים.
הרמב״ם כותב כדברי הגמרא בתירוץ השני שכהני חזקה אינם אוכלים בתרומה של תורה. בעל קרית ספר (איסורי ביאה) כותב שזו חומרא דרבנן, אך מעיקר הדין הם נחשבים כהנים גמורים.
בספר כפתור ופרח (פרק ו) מובא שר״ח מפריז רצה לבנות מזבח ולהקריב עליו קרבנות בזמן הזה. הכפתור ופרח תמה מנין לנו כהן מיוחס, והחתם סופר (בחידושיו) מבאר שר״ח מפריז סמך על חזקת הכהונה מן התורה. כיוצא בזה כותב הרב קלישר (דרישת ציון עמ׳ קלג-ד) שכאשר יש ביטול עשה מעמידים על רוב וחזקה שהכהנים הם ודאיים מן התורה, ולכן כאשר תינתן רשות מדינית לבנות מזבח - כהני זמננו יכולים לעבוד עבודה. אולם בעל ספר עיר הקודש והמקדש (חלק ה פ״ג) מפקפק בדבר מחמת האחרונים המטילים ספק בחזקת הכהונה בזמן הזה, שדבריהם הובאו לעיל. על כן לדעתו ניתן לקיים את העבודה רק על ידי הכהנים המעטים שנמצא בידם כתב ייחוס.
השלחן ערוך (אה״ע סי׳ ו) כותב שכופים את הכהן להוציא את האסורה להינשא לו, ואפילו לגבי מי שיצא עליה ״ריח גט״ שאסורה לו מדרבנן. מדבריו מוכיח בעל חקרי לב (שם) שאף בזמן הזה נוהגים כל איסורי כהונה ואין להקל בכהני חזקה שהם ספק כהנים.
לגבי חלת חוץ לארץ כותב המחבר ביורה דעה (סי׳ שכב, ה) שנותנים אותה לכהן טהור, והרמ״א כותב שיש אומרים ששורפים את החלה ואין נותנים אותה לכהן. הבית אפרים מבאר שהרמ״א סובר שיש ספק בעצם הכהונה בזמן הזה, אלא שהולכים אחר חזקת הכהונה לחומרא. אולם מדברי הרש״ל נראה שזוהי חומרא בעלמא.
החזון איש (יורה דעה סי׳ קצג [א] סק״ד וסקי״ב) כותב שכהני זמננו הם בחזקתם לכל דבר, והטעם שאין נוהגים לתת להם חלת חוץ לארץ ותרומה דרבנן הוא שדורות רבים אין מדקדקים ובודקים אחר הכהנים שעולים לתורה ונושאים את כפיהם, ויש כהנים רבים שעולים לתורה על פי עצמם, והטעם התבאר לעיל (כג, ב ציון ב) שמאחר שאין בימינו תרומה, יוצא שאין לו רווח ונאמן לומר שהוא כהן. ממילא אם הכהנים יקבלו מתנות כהונה הרי שיהיה להם רווח ושוב לא יהיו נאמנים לעלות על פי עצמם, ומצד שני אין לנו כח למחות שלא יעלו על פי עצמם, לכן אין נותנים להם מתנות כהונה.
אולם החתם סופר (שו״ת יו״ד סי׳ שא) ורבי יהונתן אייבשיץ (כרתי ופלתי יו״ד סי׳ סא) נהגו לתת זרוע, לחיים וקיבה לכהן, וכן מובא ביד אפרים (שם ג) בשם המחזיק ברכה שנהגו בירושלים לתת מתנות אלה לכהנים. נמצא שלדעתם אין חוששים לייחוסי כהונה, ואף לא שמא התערבו אנשים שאינם מוחזקים בכהונה.
בעל פאת השלחן (הלכות א״י סי׳ ג, כ בבית ישראל סקל״ט) כותב שהגר״א נהג והנהיג לתת מתנות כהונה בברכה, וכן הוא במעשה רב (סי׳ רג), וכן דעת פאת השלחן הלכה למעשה. מאידך גיסא, בתוספות למעשה רב מובא שם הכהן שנתן לו הגר״א, ואפשר אם כן שנתן דוקא לכהן שהיה בידו כתב ייחוס. כמו כן בספר עליות אליהו (ו) מובא שהגר״א פדה את עצמו פעמים אחדות עד שמצא כהן בעל כתב ייחוס.
ציון ד.
עיין בירור הלכה ליבמות פא, א ציון ד.

החיוב בחלה מהתורה בבית שני ובזמן הזה

ציון ה.
גמרא. ...דאמר רב הונא בריה דרב יהושע: אשכחתינהו לרבנן בבי רב דיתבי וקאמרי: אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן - חלה דאורייתא, שהרי שבע שכיבשו ושבע שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה. ואמינא להו אנא: אדרבה, אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא - חלה דרבנן. דתניא: ״בבואכם אל הארץ...⁠״; אי ״בבואכם״, יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים? תלמוד לומר ״בבואכם״, בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם, וכי אסקינהו עזרא - לאו כולהו סלוק.
חלה בזמן הזה, ואפילו בארץ ישראל - אינה של תורה, שנאמר: ״בבואכם אל הארץ...⁠״, ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם, וכשעלו בימי עזרא לא עלו כולם, וכו׳.(רמב״ם איסורי ביאה כ, ג)
אין חייבים בחלה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר: ״והיה באכלכם מלחם הארץ...⁠״, ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר: ״בבואכם״ - ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם. לפיכך, חלה בזמן הזה, אפילו בימי עזרא בארץ ישראל - אינה אלא מדבריהם.(רמב״ם ביכורים ה, ה ויורה דעה שכב, ב)
הגמרא מביאה מחלוקת ברייתות אם חיוב חלה בזמן הזה הוא מהתורה או מדרבנן, ונחלקו בענין זה גם רבנן ורב הונא בריה דרב יהושע, שלדעת רבנן הכתוב ״בבואכם״ בא לחייב בחלה מיד בכניסה לארץ קודם ארבע עשרה שנות כיבוש וחלוקה, ואם כן אפילו אם תרומה בזמן הזה מדרבנן - חלה מדאורייתא, ולדעת רב הונא בריה דרב יהושע הכתוב בא ללמדנו שחייבים בחלה רק בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם, וכיון שבזמן עזרא לא היתה ביאת כולכם - חיוב החלה הוא מדרבנן, גם אם חיוב התרומה מדאורייתא.
במסכת נידה (מז, א) מובאת דעת רבי יוסי שחיוב חלה בזמן הזה מדרבנן. הגמרא מבקשת להוכיח שלדעתו קדושה שניה לא קדשה לעתיד לבוא, שכן אם תרומה בזמן הזה מהתורה גם חלה מהתורה, ואם תרומה בזמן הזה מדרבנן גם חלה מדרבנן. אולם הגמרא דוחה שניתן לומר שרבי יוסי סובר שתרומה מדאורייתא וחלה מדרבנן, וכדעת רב הונא בריה דרב יהושע בסוגייתנו שלחיוב חלה יש צורך ב״ביאת כולכם״.
באור זרוע (ח״א סי׳ ריג) מובאת תשובת רבינו יצחק בן אברהם המכריע להלכה כרב הונא בריה דרב יהושע, שכן לדעתו רבי יוסי סובר שקדושה שניה קדשה לעתיד לבוא, וממילא הכרחי לפרש את דבריו כדעת רב הונא בריה דרב יהושע כפי שעולה מהגמרא בנידה. נמצא שרבי יוסי שנימוקו עמו מסייע לברייתא ההולכת בשיטת רב הונא בריה דרב יהושע, ולכן הלכה כמותו, וכן פוסקים הרשב״א (פסקי חלה שער ד) והמאירי (חלה ד, ו).
לעומת זאת מביא התשב״ץ (ח״ב סי׳ רצא פ״א) דעה לפיה אף בזמן הזה חלה בארץ ישראל היא מן התורה. בפשטות דעה זו פוסקת כרבנן שחיוב חלה אינו תלוי ב״ביאת כולכם״. ניתן לסייע לשיטה זו מדברי הגמרא בחולין (קד, ב) הנוקטת בפשטות שחלה בארץ ישראל חיובה מהתורה.
הטור כותב שיש מי שאומר שחיוב חלה הוא מהתורה גם בזמן הזה, ״שקדושה שניה לא בטלה, ובימי עזרא נתחייבו בחלה אף על פי שכולם לא עלו״. הבית יוסף כותב שכוונתו לדעת רבנן בסוגייתנו שחיוב חלה מן התורה מפני שאין היא תלויה ב״ביאת כולכם״. לפי זה יש לתמוה מדוע הטור כותב שלשיטה זו חיוב חלה מהתורה תלוי בקדושה שניה שקדשה לעתיד לבוא, בעוד שמדברי האמוראים משמע שחיוב החלה אינו תלוי בקדושת הארץ, ורק חיוב תרומה תלוי בה.
אכן מדברי הלבוש נראה שאינו מקבל את הסבר הבית יוסף בטור, ומבין שגם דעה זו מסכימה שיש צורך ב״ביאת כולכם״, אלא שלדעתם בימי עזרא נתחייבו בחלה מהתורה מפני שביאתם נחשבת כ״ביאת כולכם״, ועל כל הוצרך הטור לומר שלדעה זו לא בטלה קדושה הארץ.
על הסברו יש להקשות שיוצא שדעה זו אינה סוברת לא כרבנן ולא כרב הונא בריה דרב יהושע, ולא מצינו מי שסובר שצריך ״ביאת כולכם״ לחיוב חלה ויחד עם זה שבימי עזרא נתחייבו בחלה מהתורה.
החזון איש (שביעית סי׳ ג, ד) מבאר שרק לדעת רבנן אין חיוב החלה תלוי בקדושת הארץ, שהרי לדעתם החיוב חל מיד בכניסתם לארץ קודם כיבוש וחלוקה, אבל בדעת רב הונא בריה דרב יהושע הוא מוכיח ש״ביאת כולכם״ נחשבת ככיבוש וקידוש הארץ לענין חלה, ועל כן אם בטלה קדושת הארץ - בטל גם חיוב החלה.
באופן אחר ניתן לומר שהדעה המובאת בטור מתבססת על דברי רבי יוסי בגמרא בנידה, וכפי ההסבר הראשון שלדעתו תלוי דין חלה בדין התרומה, אלא שלדעת רבי יוסי שניהם מדרבנן, ואילו דעה זו סוברת להלכה שקדושה שניה קדשה לעתיד לבוא, ולכן תרומה וחלה שתיהן מהתורה. יוצא איפוא שאף שלדעת רבנן ורב הונא בריה דרב יהושע חיוב חלה אינו תלוי בחיוב תרומה, לדעת רבי יוסי גדר חיוב החלה הוא כמו של תרומה.
גם מדברי בעל ספר התרומה נראה להוכיח שחיוב החלה תלוי בקדושת הארץ, שבתחילת הלכות חלה נוקט כדבר פשוט שהיא מן התורה בארץ ישראל, דהיינו בימי בית שני, ואילו בהלכות ארץ ישראל הוא כותב שבזמן הזה תרומה וחלה מדרבנן.
הרא״ה כותב שלפי הדעה שיש צורך ב״ביאת כולכם״ צריך שהתנאי יתקיים בשעה שמתחילים להיכנס לארץ, וכיון שבביאת עזרא לא עלו כלום - אין חלה נוהגת מהתורה אפילו לאחר שיבואו כולם לארץ לאחר זמן, וכן כותב הגר״ח הלוי בחידושיו לרמב״ם (שביעית יב, טז). אולם מדברי הריטב״א משמע שחולק וסובר שהטעם שאין חלה נוהגת עכשיו מן התורה הוא שאין רוב ישראל עליה.
הרמב״ם, הטור והשלחן ערוך פוסקים שבזמן הזה חיוב חלה הוא מדרבנן גם בארץ ישראל ואפילו בזמן עזרא, מפני שיש צורך ב״ביאת כולכם״.
ושואלים: אלא, לפי מה שהסברנו, מאי [מה] המשמעות של גדולה חזקה? שהרי נשארו כהנים אלה בחזקתם, כפי שהיו, ולא למדנו כל דבר חדש בדבר תוקפה של חזקה! ומשיבים: יש חידוש בדבר, כי החזקה הועילה להם, שהרי מעיקרא אכול [בתחילה אכלו] בתרומה דרבנן [שמדברי סופרים], שבבבל אין תרומה מדברי תורה כי אם מדברי סופרים בלבד, ואילו השתא אכול [עכשיו, בבואם לארץ ישראל, הם אוכלים] בתרומה דאורייתא [שמן התורה].
The Gemara asks: And what, then, is the meaning of: Great is the legal authority of presumptive status? This is a standard case of presumptive status, as the practice of the priests remained as it was. There is nothing novel in the application of the principle of presumptive status in this case. The Gemara answers: Initially, in the Babylonian exile, they would partake of teruma taken from produce obligated by rabbinic law. Now, upon their return to Eretz Yisrael, they partake of teruma taken from produce obligated by Torah law: Grain, wine, and oil, based on their presumptive status.
רש״יתוספותרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְאִי בָּעֵית אֵימָא אהַשְׁתָּא נָמֵי בִּתְרוּמָה דְּרַבָּנַן אֲכוּל בִּתְרוּמָה דְּאוֹרָיְיתָא לָא אֲכוּל בוְכִי מַסְּקִינַן מִתְּרוּמָה לְיוּחֲסִין בִּתְרוּמָה דְּאוֹרָיְיתָא בִּתְרוּמָה דְּרַבָּנַן לָא מַסְּקִינַן וְאֶלָּא מַאי גְּדוֹלָה חֲזָקָה דאע״גדְּאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא לְמִיגְזַר מִשּׁוּם תְּרוּמָה דְּאוֹרָיְיתָא לָא גָּזְרִינַן.

And if you wish, say instead: Now too, upon their return to Eretz Yisrael, they partake of teruma taken from produce obligated by rabbinic law. However, of teruma taken from produce obligated by Torah law they may not partake. And when we elevate from teruma to lineage, this is only with regard to one who partakes of teruma by Torah law. However, in the case of one who partakes of teruma by rabbinic law, we do not elevate him to priestly lineage. The Gemara asks: And what, then, is the meaning of: Great is the legal authority of presumptive status? The Gemara answers: It means that although there is reason to issue a decree in Eretz Yisrael prohibiting consumption of teruma by rabbinic law, due to teruma that is forbidden by Torah law, we do not issue that decree because: Great is the legal authority of presumptive status.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרא״הריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואיבעית אימא השתא נמי בתרומה דרבנן אכול – תרומת פירות האילן וירק.
דאורייתא – דגן תירוש ויצהר לא אכול ומש״ה לא קשיא למ״ד מעלין מתרומה ליוחסין דכי מסקינן ליוחסין מתרומה דאורייתא כו׳.
דאיכא למיגזר משום תרומה דאורייתא – שהרי לארץ באו ומצויה שם תרומה גמורה דאורייתא מה שלא היה מצוי להם בגולה ויש לחוש פן יאכילום בה.
וכי מסקינן מתרומה ליוחסין ה״מ בדאורייתא כו׳ – רבינו יצחק בן רבינו מאיר לא גריס לה דהא איבעית אימא רב נחמן קאמר לה ואי גרסי׳ לה א״כ היה סותר בעצמו ראיה שהביא דאי לא תימא הכי למ״ד מעלין מתרומה ליוחסין הא אתי לאסוקי אלא טעמא משום דריע חזקייהו ואין זו סוגיית הש״ס אם לא יאמר ולאו מילתא היא דאמרי ובפ׳ עשרה יוחסין (קדושין סט:) גרסינן לה ואגב שיטפא דהתם שיבשו לכותבה כאן.
ואי בעית אימא השתא נמי בתרומה דרבנן אכיל בתרומה דאורייתא לא אכיל, וכי מסקינן ליוחסין כו׳. כלומר השתא דאתינן להכי, הא דאמרינן לעיל למ״ד מעלין דמוכח דאיתיה לטעמא דריע חזקתייהו ממאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, אי מהא לא אריא, דכי מסקינן ליוחסין בתרומה דאורייתא מתרומה דרבנן לא מסקינן, והא מוכחא דלרבא נמי מהדרינן, דהא האי טעמא דאמרינן וכי מסקינן וכו׳ לרבא הוא דמיצטרך.
אלא מאי גדולה חזקה דאע״ג דאיכא למיגזר משום תרומה דאורייתא לא גזור. והיינו גדולה חזקה, ולמאן דאית ליה טעמא דריע חזקייהו, אפילו הכי אמרינן בה גדולה חזקה, דבהא הוה לן למיחש טפי, משום דאתי למיחלף.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה וכי מסקינן מתרומה ליוחסין וכו׳ ריב״ם לא גריס לה וכו׳ עד סוף הדיבור. ולפ״ז משמע דאפילו מתרומה דרבנן איכא למ״ד דמעלין ליוחסין. ואע״ג דלעיל אמרינן דטעמא דמ״ד מעלין היינו משום דתרומה עון מיתה. צ״ל דבתרומה דרבנן נמי שייך האי טעמא כיון דאיכא מיהא שם מיתה בתרומה דאורייתא. וכן משמע בסמוך ועיין במהרש״א ז״ל בד״ה מאי לאו ליוחסין לא לתרומה כו׳ ע״ש. ומה שהקשו בתוס׳ על גירסא זו דרב נחמן סותר בעצמו ראיה שהביא. נלע״ד ליישב למאן דגריס לה. והיינו לפי מה שפירשו התוס׳ לעיל בד״ה ואיב״א דמאן דאית ליה מעלין ובעינן ב׳ עדים היינו משום שאם לא נצריך עדים ונאמר דאין מעלין אותו איכא למיחש דלמא אתו למיטעי ויעלו ליוחסין אם כן השתא נמי למ״ד מעלין מתרומה דאורייתא ומדרבנן אין מעלין אכתי היא גופא קשיא דבתרומה דרבנן נמי הול״ל שמעלין ובעינן עדים דאל״כ אתי למיטעי ויאמרו מעלין. אע״כ דהיכא דריע חזקתייהו שאין אוכלין בתרומה דאוריי׳ לא חיישינן והיינו כדרב נחמן וכפרש״י בההיא דריע חזקתייהו. אבל התוס׳ לשיטתייהו בריע חזקתייהו. ומש״ה לא גרסי לה כנ״ל ודו״ק:
בגמרא נשיאות כפים בבבל ראיה. ופרש״י לפי ששם ישיבה וב״ד קבועים ובודקים ואע״ג דלעיל בל׳ האיבעיא מפרש טעמא דמעלין מנשיאת כפים ליוחסין משום דבפרהסיא לא הוי מחציף נפשיה י״ל דהיינו דוקא היכא שב״ד קבועין דאף דאי איתרמי שלא בדקו לא הוי מחציף נפשיה משא״כ היכא שאין ב״ד קבועין לא שייך טעמא דלא הוי מחציף נפשיה וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: השתא נמי [עכשיו גם כן] בתרומה דרבנן [שמדברי סופרים] אכול [הם אוכלים], וכגון תרומת פירות האילן והירק שאף בארץ ישראל אינה אלא מדברי סופרים, ואולם בתרומה דאורייתא [שמן התורה], וכגון דגן תירוש ויצהר, שבארץ ישראל היא מן התורה, לא אכול [אינם אוכלים]. ואולם כי מסקינן [כאשר אנו מעלים] מתרומה ליוחסין — הרי זה דווקא במי שאוכל בתרומה דאורייתא [שמן התורה], אבל האוכלים רק בתרומה דרבנן [שמדברי סופרים] — לא מסקינן [אין מעלים]. ושואלים: אלא אם כן, כיון שלא השתנה דינם כלל, מאי [מה] המשמעות של גדולה חזקה, המורה על כך שלכאורה היה מקום לבטל את חזקתם? ומסבירים: דאף על גב דאיכא למיגזר [שאף על פי שיש מקום לגזור] ולאסור עליהם בארץ ישראל גם בתרומה שמדברי סופרים משום תרומה דאורייתא [שמן התורה] — לא גזרינן [אין אנו גוזרים] ומשאירים אותם בחזקתם.
And if you wish, say instead: Now too, upon their return to Eretz Yisrael, they partake of teruma taken from produce obligated by rabbinic law. However, of teruma taken from produce obligated by Torah law they may not partake. And when we elevate from teruma to lineage, this is only with regard to one who partakes of teruma by Torah law. However, in the case of one who partakes of teruma by rabbinic law, we do not elevate him to priestly lineage. The Gemara asks: And what, then, is the meaning of: Great is the legal authority of presumptive status? The Gemara answers: It means that although there is reason to issue a decree in Eretz Yisrael prohibiting consumption of teruma by rabbinic law, due to teruma that is forbidden by Torah law, we do not issue that decree because: Great is the legal authority of presumptive status.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרא״הריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וּבַתְּרוּמָה דְּאוֹרָיְיתָא לָא אֲכוּל וְהָא כְּתִיב {עזרא ב׳:ס״ג} אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים הוּא דְּלָא אֲכוּל הָא בִּתְרוּמָה דְּאוֹרָיְיתָא אֲכוּל.

The Gemara asks: And did they in fact not partake of teruma by Torah law? But isn’t it written: “That they should not partake of the most sacred items [kodesh hakodashim]” (Ezra 2:63), from which it may be inferred: It is of the most sacred items, i.e., offerings, that they did not partake; of teruma by Torah law, they did partake.
ריטב״אמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על הסבר זה מקשים מצד אחר: והאם בתרומה דאורייתא [שמן התורה] לא אכול [אכלו]? והא כתיב [והרי נאמר]: ״אשר לא יאכלו מקדש הקדשים״ (עזרא ב, סג), ונדייק: מקדש הקדשים הוא שלא אכול [אכלו], הא [הרי] בתרומה דאורייתא [שמן התורה] אכול [אכלו]!
The Gemara asks: And did they in fact not partake of teruma by Torah law? But isn’t it written: “That they should not partake of the most sacred items [kodesh hakodashim]” (Ezra 2:63), from which it may be inferred: It is of the most sacred items, i.e., offerings, that they did not partake; of teruma by Torah law, they did partake.
ריטב״אמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) ה״קהָכִי קָאָמַר לָא בְּמִידֵּי דְּאִיקְּרִי קֹדֶשׁ דִּכְתִיב {ויקרא כ״ב:י׳} וְכׇל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ וְלָא בְּמִידֵּי דְּאִיקְּרִי קָדָשִׁים דִּכְתִיב {ויקרא כ״ב:י״ב} וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִיא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל וְאָמַר מָר בְּמוּרָם מִן הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל.

The Gemara answers that this is what the verse is saying: Neither did they partake of items called kodesh, as it is written: “And no common man may eat of kodesh (Leviticus 22:10), referring to teruma, nor did they partake of items called kodashim, as it is written: “And if a priest’s daughter be married to a common man, she shall not eat of terumat hakodashim (Leviticus 22:12). The Master said that this means: Of that which is set aside from the offerings [kodashim] to the priests, i.e., the loaves of the thanks-offering and the breast and the shoulder, they may not partake. According to neither explanation can any proof be cited from the baraita as to whether or not one elevates from teruma or from the Priestly Benediction to lineage.
רש״יתוספותריטב״אמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לא במידי דאקרי קדש – והיינו תרומה.
וכל זר לא יאכל קדש – בתרומה משתעי דכתיב בפרשה לעיל מיניה ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ואוקמינן בתרומה ביבמות בהערל (דף עד:).
ולא במידי דאקרי קדשים – אפילו חזה ושוק של שלמים הנאכלים לנשי כהנים ולעבדיהם.
ואמר מר – ביבמות בפרק יש מותרות בבת כהן שניסת לישראל ונעשית אלמנה וגרושה וזרע אין לה שחוזרת לתרומת אביה ואינה חוזרת לחזה ושוק ויליף לה מהאי קרא כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל עוד.
לא במידי דאיקרי קדש – וא״ת תרומה נמי איקרי קדשים דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וההוא קרא איירי בתרומה דהעריב שמשו אוכל בתרומה וי״ל דודאי גבי טמא תרומה מיקרי קדשים אבל הכא אאכילת זר קאמר דלא אשכחן קדשים גבי אכילת זר.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: הכי קאמר [כך אמר], כך כוונת הכתוב: לא אכלו במידי דאיקרי [בדבר שנקרא] ״קדש״, כלומר, בתרומה, דכתיב [שנאמר]: ״וכל זר לא יאכל קדש״ (ויקרא כב, י), ששם מדובר בתרומה, ולא במידי דאיקרי [בדבר שנקרא] ״קדשים״, כלומר, מן הקרבנות, דכתיב [שנאמר]: ״ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל״ (ויקרא כב, יב) ואמר מר [החכם]: מה שנאמר ״בתרומת הקדשים״, משמעו — במורם מן הקדשים, במה שנותנים למשפחות הכהנים מן הקרבנות (לחמי⁠־תודה וחזה ושוק) — לא תאכל בת כהן שנישאה לזר. ומכל מקום אי אפשר לפתור מתוך ברייתא זו את הבעיה, האם מעלים מנשיאת כפים ליוחסין.
The Gemara answers that this is what the verse is saying: Neither did they partake of items called kodesh, as it is written: “And no common man may eat of kodesh (Leviticus 22:10), referring to teruma, nor did they partake of items called kodashim, as it is written: “And if a priest’s daughter be married to a common man, she shall not eat of terumat hakodashim (Leviticus 22:12). The Master said that this means: Of that which is set aside from the offerings [kodashim] to the priests, i.e., the loaves of the thanks-offering and the breast and the shoulder, they may not partake. According to neither explanation can any proof be cited from the baraita as to whether or not one elevates from teruma or from the Priestly Benediction to lineage.
רש״יתוספותריטב״אמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ת״שתָּא שְׁמַע חֲזָקָה לִכְהוּנָּה נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם בְּבָבֶל וַאֲכִילַת חַלָּה בְּסוּרְיָא וְחִילּוּק מַתָּנוֹת בִּכְרַכִּין קָתָנֵי מִיהַת נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם מַאי לָאו לְיוּחֲסִין גלָא לִתְרוּמָה.

The Gemara suggests: Come and hear proof from a baraita: Presumptive status for priesthood is established by the lifting of hands in Babylonia; by partaking of ḥalla in Syria; and by distributing priestly gifts, i.e., the foreleg, the jaw, and the maw, in the cities. In any event, the tanna teaches that the lifting of hands establishes the presumptive status of priesthood. The Gemara asks: What, does it not establish presumptive status for lineage? The Gemara answers: No, it establishes presumptive status for teruma.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חזקה לכהונה – להעיד עליו שהוא כהן.
נשיאות כפים בבבל – הרואהו נושא כפיו בבבל מעיד עליו בכל מקום שהוא כהן ומקבלין הימנו לפי שיש שם ישיבה וב״ד קבוע בודקין אחר נושאי כפים אבל אכילת חלה ותרומה אינה חזקה דחוצה לארץ לאו דאורייתא תרומה דיליה ולא קפדי כולי האי.
ואכילת חלה בסוריא – היא ארם צובה שכיבשה דוד וחיברה לא״י וקסבר האי תנא כיבוש יחיד שמיה כיבוש וחלתה ותרומתה דאורייתא וקס״ד תנא חלה וה״ה לתרומה.
וחילוק מתנות – דהזרוע והלחיים.
בכרכין – ואע״ג דאיסורן אין איסור לזרים הואיל וכרכים מקום שווקין הן ומצויין בו עוברים ושבים המכירין בו אי לאו דכהן הוה לא מחציף נפשיה.
לא לתרומה – הרואהו נושא כפיו בבבל או אוכל חלה דווקא בסוריא והעיד עליו בא״י מקבלין עדותו להאכילו תרומה אבל לא ליוחסין.
נשיאות כפים בבבל – דוקא נשיאות כפים ולא אכילת חלה ואע״ג דבסוריא נמי הוי מדרבנן אין מדקדקין בבבל כמו בסוריא דסבר האי תנא כיבוש יחיד שמיה כיבוש ואכילת חלה בסוריא ה״ה נשיאות כפים כדמוכח לקמן.
מאי לאו ליוחסין לא לתרומה איכא דקשיא ליה ולמאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין,
כיון דאסקינהו לתרומה אתי לאסוקי יוחסין. ותפשוט מיהא דלמאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין דמנשיאות כפים נמי מעלין. ואיכא למימר אי הכי נמי דתפשוט לההיא סברא.
אי נמי אע״ג דמבעיא לן בין למאן דאמר מעלין בין למאן דאמר אין מעלין, כי אפליגו בה רב חסדא ור׳ אבינא, אליבא דמאן דאמר אין מעלין מתרומה ליוחסין פליגי, אבל למאן דאמר מעלין כיון דלתרומה מסקינן ליוחסין נמי, ולא דייק, אלא מעלין מתרומה ליוחסין פלוגתא דתנאי היא, ומשום הכי דחינן הכא לא לתרומה ומני רבנן היא דאמרינן אין מעלין מתרומה ליוחסין, אבל מנשיאות כפים דכולי עלמא אין מעלין ליוחסין ולא לדבר המביאה לידי יוחסין. כך נראה לי.
ואיכא דסבר כיון דאנן לתרומה מסקינן ליה ולא ליוחסין לא איכפת לן. וקשי לי דהא מקשי לעיל ואי ס״ד מעלין מנשיאות כפים ליוחסין כיון דפרסי ידיהו ואתו לאסוקינהו ואף על גב דאנן לא אסקיניה.
ת״ש חזקה לכהונה נשיאות כפים בבבל ואכילת חלה וכו׳. קתני מיהא נשיאות כפים מאי לאו, ליוחסין, לא לתרומה. קשיא לן, מכל מקום, תפשוט בעיין למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין דאף מנשיאות כפים מעלין ליוחסין, דכיון שאתה מעלהו לתרומה הא אתית להעלותו ממנה ליוחסין, יש לומר, דאין הכי נמי, למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין איפשיטא לך בעיין, והא דדחינן לא לתרומה, הכי קאמר: ועדיין תיבעי לך למאן דאמר אין מעלין.
מאי לאו ליוחסין לא לתרומה. כלומר ואליבא דרבנן דקסברי אין מעלין מתרומה ליוחסין, דאלו לר׳ יהודה כיון דקסבר מעלין מתרומה ליוחסין כל אסוקי לתרומה כאסוקי ליוחסין דמי, וכל היכא דלא מסקינן ליוחסין לא מסקינן לתרומה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומציעים הוכחה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] הוכחה לכך ממה ששנינו: חזקה לכהונה מהי? — נשיאות כפים בבבל, שהרואה אדם הנושא את כפיו בבבל, נאמן להעיד עליו בכל מקום שהוא כהן, וכן אכילת חלה בסוריא, וחילוק מתנות כהונה (זרוע לחיים וקיבה) בכרכין. קתני מיהת [שנינו על כל פנים] שנשיאות כפים היא חזקה לכהונה, מאי לאו [האם לא] אפילו לענין יוחסין? ודוחים: לא, הכוונה היא שהיא חזקה להעלותו לאכילת תרומה.
The Gemara suggests: Come and hear proof from a baraita: Presumptive status for priesthood is established by the lifting of hands in Babylonia; by partaking of ḥalla in Syria; and by distributing priestly gifts, i.e., the foreleg, the jaw, and the maw, in the cities. In any event, the tanna teaches that the lifting of hands establishes the presumptive status of priesthood. The Gemara asks: What, does it not establish presumptive status for lineage? The Gemara answers: No, it establishes presumptive status for teruma.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְהָא דּוּמְיָא דַּאֲכִילַת חַלָּה קָתָנֵי מָה אֲכִילַת חַלָּה לְיוּחֲסִין אַף נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם לְיוּחֲסִין לָא אֲכִילַת חַלָּה גּוּפַהּ לִתְרוּמָה קָסָבַר חַלָּה בִּזְמַן הַזֶּה דְּרַבָּנַן וּתְרוּמָה דְּאוֹרָיְיתָא וּמַסְּקִינַן מֵחַלָּה דְּרַבָּנַן לִתְרוּמָה דְּאוֹרָיְיתָא וְכִדְאָפֵיךְ לְהוּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַבָּנַן.

The Gemara asks: But isn’t lifting of hands taught parallel to partaking of ḥalla? Just as with regard to partaking of ḥalla the tanna teaches that it establishes presumptive status for lineage, so too with regard to the lifting of hands the tanna teaches that it establishes presumptive status for lineage. The Gemara answers: No, partaking of ḥalla itself establishes presumptive status only for teruma and not for lineage. This tanna holds that today the obligation to separate ḥalla from dough is by rabbinic law and the obligation to separate teruma is by Torah law. The tanna teaches that we elevate from ḥalla, which is an obligation by rabbinic law, to teruma, which is by Torah law. And this explanation is in accordance with the opinion of Rav Huna, son of Rav Yehoshua, cited below, who reversed the opinion of the Rabbis and posited that ḥalla today is an obligation by rabbinic law.
רש״יתוספותרא״הריטב״אמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מה אכילת חלה – עדות חזקתה.
ליוחסין – דאי לתרומה פשיטא היא גופה תרומה היא וכבר הוחזק בה.
ומסקינן מחלה דרבנן כו׳ – דאי לאו כהן הוא לא הוו ספו ליה חלה גזירה משום תרומה.
וכדאפיך – לקמן מפרש.
לא חילוק גרנות גופה לחלה וקסבר תרומה כו׳ – וצ״ל דפליגי הנך ברייתות בפלוגתא דרב הונא בריה דרב יהושע ורבנן דאי לאו הכי בחד מהנך ברייתות ממה נפשך איכא למידק דמעלין מנשיאות כפים ליוחסין ופליגי נמי דלברייתא קמייתא אכילת חלה בסוריא חזקה לתרומה וכל שכן דאכילת תרומה דאורייתא דהויא חזקה לאכילת חלה דרבנן ובברייתא שניה קתני דחילוק גרנות דהיינו תרומה בסוריא לא הויא חזקה לחלה.
קסבר חלה בזמן הזה דרבנן ותרומה דאורייתא וכדאפיך להו רב הונא בריה דרב יהושע לרבנן. קשיא לן וכיון דכן אמאי נקט אכילת חלה בסוריא, אפי׳ בחוצה לארץ נמי, וי״ל דאפי׳ הכי אע״ג דהא וודאי דרבנן, דווקא בסוריא הוא דהויא ראיה דאית לה עיקר מן התורה, דכיון דכן אפי׳ האידנא דהויא דרבנן דייקי בה, מה שאין כן בחוצה לארץ דכיון דלית ליה עיקר בדאורייתא כלל לא הויא ראיה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

אכילת חלה דאורייתא לגופא ולתרומה דאורייתא – פירשו סבירא ליה להאי תנא שאין מעלין מתרומה ליוחסין ומסקינן מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא וא״כ כיון דחלה מדרבנן היא מאי אירי׳ סורי׳ אפילו בבל נמי בשלמא אי חלה בזמן הזה דאורייתא משום הכי נקרא סורי׳ משום דס״ל כיבוש יחיד שמי׳ כיבוש וחלה דידי׳ דאורייתא וי״ל דאע״ג דחלה בזמן הזה דרבנן אפילו בארץ מ״מ חמירא חלה דסוריא כיון דאית ליה עיקר מן התורה בזמן שבית המקדש קיים משום דכיבוש יחיד שמי׳ כיבוש וכן יש לנו לפרש באידך מתני׳ דבסמוך דקתני חילוק גרנות דבסוריא ואוקימנא דקסבר דתרומה בזמן הזה דרבנן ואפילו הכי דוקא בא״י חמירא דאית ליה עיקר מן התורה משא״כ בסוריא דקסבר ההוא תנא דכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש וכן פי׳ רש״י ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: והא דומיא [והרי בדומה] לאכילת חלה קתני [שנה] שם, ואם כן יש לומר מה אכילת חלה היא חזקה כדי להעלותם ליוחסין — אף נשיאות כפים בוודאי הכוונה שהיא חזקה ליוחסין! ודוחים: לא, אכילת חלה גופה היא ראיה לאכילת תרומה בלבד, אבל לא ליוחסין. כי קסבר [סבור] חכם זה שחובת הפרשת חלה בזמן הזה היא רק דרבנן [מדברי סופרים] ותרומה אף בזמן הזה היא אכן דאורייתא [מן התורה], ומשמיעה לנו הברייתא שמסקינן [מעלים] מאכילת חלה דרבנן היא מדברי סופרים] לאכילת תרומה דאורייתא היא מן התורה]. וכדאפיך להו [וכפי שהפך להם] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרבנן [לחכמים] כאשר יבואר בהמשך, שהעלה סברה זו שחיוב הפרשת חלה בזמן הזה הוא רק מדברי סופרים.
The Gemara asks: But isn’t lifting of hands taught parallel to partaking of ḥalla? Just as with regard to partaking of ḥalla the tanna teaches that it establishes presumptive status for lineage, so too with regard to the lifting of hands the tanna teaches that it establishes presumptive status for lineage. The Gemara answers: No, partaking of ḥalla itself establishes presumptive status only for teruma and not for lineage. This tanna holds that today the obligation to separate ḥalla from dough is by rabbinic law and the obligation to separate teruma is by Torah law. The tanna teaches that we elevate from ḥalla, which is an obligation by rabbinic law, to teruma, which is by Torah law. And this explanation is in accordance with the opinion of Rav Huna, son of Rav Yehoshua, cited below, who reversed the opinion of the Rabbis and posited that ḥalla today is an obligation by rabbinic law.
רש״יתוספותרא״הריטב״אמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) ת״שתָּא שְׁמַע חֲזָקָה לִכְהוּנָּה נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם וְחִילּוּק גֳּרָנוֹת בא״יבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְסוּרְיָא וּבְכׇל מָקוֹם שֶׁשְּׁלוּחֵי רֹאשׁ חוֹדֶשׁ מַגִּיעִין נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם רְאָיָה אֲבָל לֹא חִילּוּק גֳּרָנוֹת.

The Gemara suggests: Come and hear proof from a baraita: Presumptive status for priesthood is established in Eretz Yisrael by the lifting of hands and distribution of teruma at the threshing floors. And in Syria and everyplace outside Eretz Yisrael that emissaries informing residents of the Diaspora of sanctification of the New Moon arrive, the lifting of hands constitutes proof of presumptive status for priesthood, as the court would investigate the lineage of everyone who recited the Priestly Benediction. But distribution of teruma at the threshing floors does not constitute proof of that status, since there is no obligation of teruma by Torah law, the courts were not as resolute in examining the lineage of those to whom teruma was distributed.
רש״ירמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נשיאות כפים וחילוק גרנות – דתרומה.
בא״י – נושאי כפים דאיכא ב״ד קבועין ובדקי וחילוק גרנות קס״ד השתא דתרומה בזמן הזה דאורייתא וכיון דעון מיתה איכא מסקינן מינה ליוחסין.
בסוריא וכ״מ ששלוחי א״י מגיעין – להודיע לגולה יום שקידשו ב״ד את החדש לעשות פסח בזמנו דהיינו היושבים בתוך מהלך חמשה עשר יום.
נשיאות כפים ראיה – לפי שב״ד קבוע שם שמקבל שליחות החדש של ב״ד הגדול.
אבל לא חילוק גרנות – דתרומה דידהו לאו דאורייתא ובסוריא נמי האי תנא סבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש ופלוגתא דתנאי היא בהך מילתא (ע״ז דף כא.).
אבל לא חלוק גרנות פרש״י ז״ל דקבסר האי תנא כיבוש יחיד לאו שמיה כבוש, הילכך תרומה דידהו לאו דאורייתא היא. וקשיא לן ולהוי נמי דרבנן אמאי אין מעלין מינה לדאורייתא, דהא מסקי׳ מתרומה דרבנן לחלה דאורייתא, לאו מילתא היא דשאני הכא כיון דאפילו בזמן שבית המקדש קיים דרבנן היא לא דייקא בה, מה שאין כן בשאר תרומה בארץ ישראל, דכיון דבזמן שבית המקדש קיים דאורייתא היא ולחומרא אזלי׳ בה, השתא נמי חמירא להו כדמעיקרא. והא דאמרינן לעיל בדרבנן אכיל בדאורייתא לא אכיל, ולא חיישינן דילמא אתו לאסוקינהו מדרבנן של ארץ ישראל לשל תורה, אריע חזקיהו סמיך לה.
אבל לא חלוק גרנות. פירש רש״י ז״ל: דקסבר האי תנא דכבוש יחיד לאו שמיה כבוש, הלכך תרומה דידהו לאו דאורייתא. ואף על גב דמסיקין מתרומה דרבנן לחלה דאורייתא, התם הוא דכיון דבזמן שבית המקדש קיים הוי דאורייתא השתא נמי חמירא להו, וכיון דיהבי ליה תרומה אף איתחזק לחלה, מיהא אף על גב דהויא דאורייתא, דתרומה נמי חמירא להו כדמעיקרא, אבל תרומה בסוריא דאפילו בפני הבית אינה אלא של דבריהם לא חמירא להו ולא הויא חזקה לחלה דמדאורייתא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: חזקה לכהונה — נשיאות כפים וחילוק גרנות של תרומה בארץ ישראל. ובסוריא ובכל מקום בחוץ לארץ ששלוחי ראש חודש מגיעין לשם, שהיו באים שלוחי בית הדין הגדול להודיע מתי התקדש החודש, והיה שם בית דין שקיבל את עדותם, — שם נשיאות כפים היא ראיה, משום שבית הדין היה בודק את אלה שנשאו כפיהם בתורת כהנים. אבל לא חילוק תרומה בגרנות, שמפני שהפרשת תרומה במקומות אלו אינה מדין תורה, אין מדקדקים בה.
The Gemara suggests: Come and hear proof from a baraita: Presumptive status for priesthood is established in Eretz Yisrael by the lifting of hands and distribution of teruma at the threshing floors. And in Syria and everyplace outside Eretz Yisrael that emissaries informing residents of the Diaspora of sanctification of the New Moon arrive, the lifting of hands constitutes proof of presumptive status for priesthood, as the court would investigate the lineage of everyone who recited the Priestly Benediction. But distribution of teruma at the threshing floors does not constitute proof of that status, since there is no obligation of teruma by Torah law, the courts were not as resolute in examining the lineage of those to whom teruma was distributed.
רש״ירמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וּבָבֶל כְּסוּרְיָא רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אַף אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם בָּרִאשׁוֹנָה מִפְּנֵי שֶׁבֵּית דִּין קְבוּעִין שָׁם.

And the status in Babylonia is like that in Syria, as there, too, there are permanent courts that examine the lineage of those reciting the Priestly Benediction. Rabban Shimon ben Gamliel says: Even Alexandria of Egypt initially had the same status as Syria, due to the fact that there was a permanent court there ensuring that the lifting of hands was performed only by a priest.
רמב״ןרשב״ארא״הריטב״אמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא דאמר רב שמעון בן גמליאל אף אלכסנדריא של מצרים (מי) אי קשיא בראשונה מאי דהוה הוה, לא תקשי דהא קמ״ל אי איכא דוכתא דקביעי האידנא נשיאות כפים חזקה.
רשב״ג אומר אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה מפני שבתי דינין קבועים שם. ואם תאמר מאי נפקא לן מינה מאי דהוה הוה. יש לומר, אשמעינן רשב״ג דאי איכא דוכתא דקביעי בי דינא האידנא נשיאות כפים חזקה (הרמב״ן).
רבן שמעון בן גמליאל אומר אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה. קשיא לן בראשונה מאי דהוה הוה, וי״ל שאם יש לו עדים שנשאו אבותיו כפיהם באלכסנדרי׳ של מצרים הרי זו חזקה.
אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה מפני שבתי דינין קבועי׳ שם – פי׳ והא קמ״ל דאי איכא האי דינא דקבעני׳ דהכא כד הוה קביעי התם בנשיאת כפים הוה חזק׳ דאי לא מאי קמ״ל דהאי מאי דהוה היה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובבל דינה כסוריא. משום שיש בה בתי דינים חשובים המדקדקים בכך. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה היה דינה כסוריה מפני שבית דין היו קבועין שם ומשגיחים שיעשו הכל כהלכה.
And the status in Babylonia is like that in Syria, as there, too, there are permanent courts that examine the lineage of those reciting the Priestly Benediction. Rabban Shimon ben Gamliel says: Even Alexandria of Egypt initially had the same status as Syria, due to the fact that there was a permanent court there ensuring that the lifting of hands was performed only by a priest.
רמב״ןרשב״ארא״הריטב״אמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) קָתָנֵי מִיהַת נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם מַאי לָאו לְיוּחֲסִין לָא לְחַלָּה הָא דּוּמְיָא דְּחִילּוּק גֳּרָנוֹת קָתָנֵי מָה חִילּוּק גֳּרָנוֹת לְיוּחֲסִין אַף נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם לְיוּחֲסִין לָא חִילּוּק גֳּרָנוֹת גּוּפֵהּ לְחַלָּה דקָסָבַר תְּרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה דְּרַבָּנַן וְחַלָּה דְּאוֹרָיְיתָא וּמַסְּקִינַן מִתְּרוּמָה דְּרַבָּנַן לְחַלָּה דְּאוֹרָיְיתָא.

In any event, the tanna teaches that the lifting of hands establishes the presumptive status of priesthood. The Gemara asks: What, does it not establish presumptive status for lineage? The Gemara answers: No, the lifting of hands establishes presumptive status for ḥalla. The Gemara asks: But isn’t the halakha of lifting of hands taught parallel to the halakha of distribution of teruma at the threshing floors? Just as distribution of teruma at the threshing floors in Eretz Yisrael establishes presumptive status for lineage, so too, the lifting of hands establishes presumptive status for lineage. The Gemara answers: No, distribution of teruma at the threshing floors establishes presumptive status only for ḥalla but not for lineage. This tanna holds that today the obligation to separate teruma is by rabbinic law, and ḥalla is by Torah law. The tanna teaches that we elevate from teruma, which is an obligation by rabbinic law, to ḥalla, which is by Torah law.
עין משפט נר מצוהרא״המהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא דאמרי׳ קסבר תרומה בזמן הזה דרבנן וחלה דאורייתא. אפילו הכי בעינן בארץ ישראל דאיכא עיקר בדאורייתא כדפרישנא לעיל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קתני מיהת [שנינו על כל פנים] שם שנשיאות כפים היא חזקה לכהונה, מאי לאו [האם לא] להעלות ליוחסין? ודוחים: לא, הכוונה היא להיתר אכילת חלה המופרשת מן העיסה, למי שנושא את כפיו. ומקשים: הא דומיא [הרי בדומה] לחילוק גרנות קתני [שנה] ומה חילוק גרנות בארץ ישראל הוא ראיה לענין יוחסין — אף נשיאות כפים היא לכאורה ראיה ליוחסין! ודוחים: לא, חילוק גרנות גופה היא ראיה לחלה. ואפשר לומר כי קסבר [סבור] תנא זה שתרומה בזמן הזה אף בארץ ישראל היא רק דרבנן [מדברי סופרים], וחלה היא דאורייתא [מן התורה], ומשמיע לנו שמסקינן [שאנו מעלים] מתרומה דרבנן [שמדברי סופרים] לחלה דאורייתא [שמדברי תורה].
In any event, the tanna teaches that the lifting of hands establishes the presumptive status of priesthood. The Gemara asks: What, does it not establish presumptive status for lineage? The Gemara answers: No, the lifting of hands establishes presumptive status for ḥalla. The Gemara asks: But isn’t the halakha of lifting of hands taught parallel to the halakha of distribution of teruma at the threshing floors? Just as distribution of teruma at the threshing floors in Eretz Yisrael establishes presumptive status for lineage, so too, the lifting of hands establishes presumptive status for lineage. The Gemara answers: No, distribution of teruma at the threshing floors establishes presumptive status only for ḥalla but not for lineage. This tanna holds that today the obligation to separate teruma is by rabbinic law, and ḥalla is by Torah law. The tanna teaches that we elevate from teruma, which is an obligation by rabbinic law, to ḥalla, which is by Torah law.
עין משפט נר מצוהרא״המהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְכִדְאַשְׁכְּחִינְהוּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַבָּנַן דְּאָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אַשְׁכַּחְתִּינְהוּ לְרַבָּנַן בְּבֵי רַב דְּיָתְבִי וְקָאָמְרִי אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר תְּרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה דְּרַבָּנַן חַלָּה דְּאוֹרָיְיתָא שֶׁהֲרֵי ז׳שֶׁבַע שֶׁכִּיבְּשׁוּ וז׳וְשֶׁבַע שֶׁחִילְּקוּ נִתְחַיְּיבוּ בְּחַלָּה וְלֹא נִתְחַיְּיבוּ בִּתְרוּמָה.

And the dispute with regard to the legal status of teruma and ḥalla today is as in the incident where Rav Huna, son of Rav Yehoshua, found that this is the opinion of the Rabbis, as Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: I found the Sages in the study hall of Rav, who were sitting and saying: Even according to the one who said that teruma today is an obligation by rabbinic law, the obligation to separate ḥalla is by Torah law, as during the seven years that the Israelites conquered the land of Canaan led by Joshua and during the seven years that they divided the land, they were obligated in ḥalla but were not obligated in teruma. Today, too, although there is no obligation to take teruma in Eretz Yisrael by Torah law, the obligation to separate ḥalla is by Torah law.
רש״ירא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בבי רב – בית המדרש קרי בי רב.
נתחייבו בחלה – דכתיב בבואכם אל הארץ ותניא בספרי ר׳ ישמעאל אומר שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה שבכולן נאמר כי תבאו כי יביאך וכאן בבואכם ללמדך שכיון שנכנסו לה נתחייבו.
ולא נתחייבו בתרומות ומעשרות – דכתיב דגנך תבואת זרעך המיוחדת לך ועוד שהרי תלה הכתוב המעשר במנין שנות השמטה דכתיב בשנה השלישית שנת המעשר ושמטות לא מנו אלא משכבשו וחילקו כדאמרינן בסדר עולם ובמסכת ערכין (דף יב:).
אמר רב הונא בריה דרב יהושע אשכחתינהו לרבנן כו׳ עד שהרי שבע שכיבשו ושבע שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה. כתב רבינו חננאל ז״ל פירש אפילו כשהיתה מקצת הארץ ביד ישראל ומקצתה ביד הא״י כמו עתה בזמן הזה, נתחייבו בחלה מן התרומה, אבל אין חייבין בתרומה עד שתהא ארץ ישראל כולה ביד ישראל.
שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה – פי׳ רש״י ז״ל נתחייבו בחלה דכתיב ביה בבואכם ותניא בספרי משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה שבכולן נאמר כי תבואו כי יביאך וכאן נאמר בבואכם ללמוד כיון שנכנסו לה נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה ומעשרו׳ דכתיב מעש׳ דגנך תירושך ויצהרך תבואת זרעך המיוחדת לך ועוד שהרי תלה הכתוב במעשר במנין שני השמיטה כדכתיב בשנה השלישי׳ שנת המעש׳ ושמיט׳ לא נאמר עד שנכנסו וחלקו כדאי׳ בסדר עולם ובמסכת ערכי׳ ע״כ ובפ׳ בהר סיני אשכח׳ דמפיק שלא נהגו שמיט׳ עד שכבשו׳ וחלקו׳ דכתיב שדך וכרמך ועד שכבשוה וחלקוה לא הוא שדך וכרמך ואיכא דמפיק דשמיטן נפקא לן מדכתיב ביובל לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה וילפינן שמיטין מיובל מדכתיב וזה דבר השמיטה שמוט בב׳ שמטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים וכו׳ והא אתיא שפיר אליבא דר׳ דדריש הכי בפרק השולח אבל ר׳ יוסי דהוא תנא בסדר עולם לית ליה דר׳ כדאיתא בירושלמי בשביעי׳ ותו דכתב ז״ל בפרק השולח דשמטות קרקע אינו משום יובל שהשדות לבעליהן כדפירש רש״י ז״ל אלא שמיטות עבוד׳ קרקעות ונשבעין ואף על פי שפרשו הוא הנכון כדפרישית בדוכתא בס״ד ובתוספת כתבו ותרומה ומעשר לא משמטין לפי׳ אלא מדכתיב ועברת׳ את הירדן בארץ וכו׳ והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם ומסתמא לא נתחייבו להפרישו אלא כשהוא ראויה להביאו ולא שהיה מופרש ומונח עד לאחר כיבוש וישיבה ואף על פי שבזמן הזה למ״ד קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא מפרישן לאבוד מעתה הדרי שמטות ממעשר שאין נוהגין אלא לאחר כיבוש וחילוק שהרי תלה הכתוב מעשר בשמיטין וכדפירש רש״י ז״ל. יש ספרים דגורסין כתנאי כי תבואו יכול משנכנסו בה שנים או שלשה מרגלים ת״ל בבואכם ואין גירסא זו מכוונת דהא גבי חלה לא כתיב כי תבואו וה״ג לה יכול משנכנסו לה וכו׳ ת״ל בבואכ׳ ופי׳ ז״ל כיון דשוה ביאה זו לגמרי דכתיב בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתם מדלא כתיב כי תבואו. וחיוב חלה נמי דהא תניא בכיבוש הארץ קודם כיבוש וחילוק שהיה רובה ביד ישראל מ״מ בעינן שיהי׳ כל ישראל או רובם וכו׳ בארץ כמו שהיא בזמן כיבוש דשיבה וכדאסקינהו עזרא לאו כולהו סליק אע״ג דחלה נהגה מן התורה בזמן כיבוש וחילוק לא נהגה עכשיו כיון שאין רוב ישראל עליה ואפי׳ מתרומת ומעשרות נוהגות בה מן התורה משום קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא וזו הכתוב הוא נחלה.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע אשכחתינהו לרבנן וכו׳. עד שהרי שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה. כתב רבינו חננאל ז״ל פירוש אפי׳ כשהיתה מקצת הארץ ביד ישראל ומקצתה ביד הא״ה כמו עתה בזמן הזה נתחייבו בחלה מן התורה אבל אין חייבין בתרומה עד שתהא ארץ ישראל כולה ביד ישראל ואמינא להו אנא איפכא וכו׳ דתניא כי תבואו יכול משנכנסו מרגלים בארץ ישראל חייבין בחלה תלמוד לומר בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם וכי סליק עזרא לאו כולהו סליק ע״כ. פירוש בבואכם בביאת כולכם אמרתי דבבואכם משמע ביאת כולם. מיהו משמע משעת התחלתם להיכנס לה אבל כי תבאו משמע אף על גב דלאו כולהו אלא שנכנסו לה לגמרי אותן שעתידין להיכנס. והיינו דאמרינן בחלה דכתיב בה בבואכם דנתחייבו בה בשבע שכבשו ושבע שחלקו מכיון שהתחילו ליכנס לה ובביאת עזרא פטירי אפילו לאחר דאתו כולהו והכי איתא בספרי כמו שכתב רש״י ז״ל. [ע״כ הרא״ה ז״ל]:
וז״ל הרמב״ן ז״ל: מאי לאו ליוחסין לא לתרומה איכא דק״ל ולמ״ד מעלין מתרומה ליוחסין כיון דאסקינהו לתרומה אתי לאסוקי ליוחסין ותפשוט מהא למ״ד מעלין מתרומה ליוחסין דמנשיאות כפים נמי מעלין. ואיכא למימר אין הכי נמי דתפשוט לההיא סברא אי נמי אף על גב דמיבעיא לן בין למ״ד מעלין בין למ״ד אין מעלין כי איפליגו רב חסדא ורב אבינא בה אליבא דמ״ד אין מעלין מתרומה ליוחסין פליגי אבל למ״ד מעלין כיון דלתרומה מסקינן ליוחסין נמי ולא דייק אלא מעלין מתרומה ליוחסין פלוגתא דתנאי היא. ומשום דכיון דהכי דחי׳ הכא לא לתרומה ומני רבנן היא דאמרי אין מעלין מתרומה ליוחסין אבל מנשיאות כפים דכ״ע אין מעלין ליוחסין לדבר המביאה לידי יוחסין קאמר כנ״ל. ואיכא דסבר כיון דאנן לתרומה מסקינן ליה ולא ליוחסין לא איכפת לן. וקשה לן דהא אקשינן לעיל ואי ס״ד מעלין מנשיאות כפים ליוחסין כיון דפרשי ידייהו אתו לאסוקינהו ואף על גב דלא אסקיניה. אבל לא חלוק גרנות. פרש״י ז״ל דקסבר האי תנא כבוש יחיד לא שמיה כבוש הילכך תרומה דידהו לאו דאורייתא הוא. וקשיא לן וליהוי נמי דרבנן אמאי אין מעלין מינה לדאורייתא דהא מסקינן מתרומה דרבנן לחלה דאורייתא. לאו מילתא היא דשאני הכא כיון שבזמן שבית המקדש קיים דרבנן היא לא דייקינה מה שאין כן בשאר תרומה בארץ ישראל דכיון שבית המקדש קיים דאורייתא היא ולחומרא אזלינן בה. השתא נמי חמירא להו כמעיקרא, והא דאמרינן לעיל בדרבנן אכול בדאורייתא לא תכול ולא חיישינן דילמא אתי לאסוקינהו מדרבנן של ארץ ישראל לשל תורה אריע חזקייהו סמיך ליה והא דאמר רשב״ג אף אלכסנדרי׳ של מצרים אי קשיא בראשונה מאי דהוה הוה לא תיקשי דהא קא משמע לן דאי איכא דוכתא דקביעי האידנא בי דינא נשיאות כפים חזקה:
וז״ל הריטב״א ז״ל: אף אלכסנדרי׳ של מצרים בראשונה מפני שבתי דינים קבועים שם פי׳ והא קמ״ל דאי איכא דוכתא האי דינא דקביעו ב״ד כדהוו קביעי התם בנשיאות כפים הויא חזקה דאי לא מאי קמ״ל דהא מאי דהוה הוה. שהרי שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה פרש״י נתחייבו בחלה דכתיב בה בבואכם ותני׳ בספרי ר׳ ישמעאל אומר משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה שבכלן נאמר כי תבואו כי יביאך וכאן אמר בבואכם ללמד שכיון שנכנסו לא״י נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה ובמעשרות דכתיב דגנך תבואת זרעך המיוחדת לך ועוד שהרי תלה הכתוב המעשר במנין שני השמטה כדכתיב בשנה השלישית שנת המעשר ושמיטין לא נמנו אלא משנכנסו לארץ וחלקו כדאיתא בסדר עולם ובמס׳ ערכין ע״כ. ובפרשת הר סיני אשכחן דמפיק שלא נהגו שמיטין עד שכבשו וחלקו דכתיב שדך וכרמך ועד שכבשו וחלקו לא הוי שדך וכרמך ואית דמפיק דשמיטין נפקי מדכתיב ביובל לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה וילפי׳ שמיטין מיובל מדכתיב וזה דבר השמטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר א׳ שמיטת קרקע ואחד שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקעות וכו׳ והא אתי שפיר אליבא דר׳ דדריש הכי בפ׳ השולח אבל רבי יוסי דהוא תנא דסדר עולם לית ליה דר׳ כדאיתא בירושלמי דשביעית ותו דכתב ז״ל בפ׳ השולח דשמיטת קרקעות אינו משום יובל שהשדות לבעליהן כדפרש״י אלא שמטת עבודת קרקעות בשביעית ואעפ״י שפי׳ רש״י הוא הנכון כדפרי׳ בדוכתא בס״ד ובתוס׳ כתבו דתרומה ומעשר לאו משמיטין ילפינן אלא מדכתיב ועברתם את הירדן בארץ וגו׳ והבאתם שמה עולותיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם ומסתמא לא נתחייבו להפרישו אלא בשהיה ראוי להביאו ולא שהיה מופרש ומונח עד לאחר כבוש וישיבה ואף עפ״י שבזמן הזה למ״ד קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא מפרישין לאבוד [וכן בנוב וגבעון לר״ש, שאני הני שכבר נתחייבו במעשר ותו לא פקע דין המעשרות מן הארץ אבל בתחלת המצוה אין לומר שיצוה הכתוב להפריש לאיבוד] מעתה הדר ילפינן שמטות ממעשר שאין נוהגין אלא לאחר כבוש וחלוק שהרי תלה הכתוב מעשר בשמיטין כדפרשי׳. יש ספרים שגורסים דתניא כי תבואו יכול משנכנסו לה ב׳ או ג׳ מרגלים ת״ל בבואכם [וכן הגרסא במקצת הספרים ורש״י ז״ל גורס בבואכם יכול משנכנסו לה וכו׳ ת״ל בבואכם] ואין גירסא זו מחוורת דהא גבי חלה לא כתיב כי תבואו וה״ג דתניא יכול משנכנסו לה וכו׳ ת״ל בבואכם ופי׳ ז״ל כיון דשינה ביאה זו לגמרי לכתוב בבואכם ולא כתב כי תבואו יכול משנכנסו לה ב׳ וג׳ ואינה מחוורת. בבואכם בביאת כלכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם כלומר וחיוב חלה נהי דהא דתניא בכבוש הארץ ותנו בה ארץ קודם חלוק וכבוש היה רובה ביד ישראל מ״מ בעי׳ שיהו כל ישראל או רובם בארץ כמו שהיה בזמן כבוש וישיבה וכי אסקינהו עזרא לאו כלהו סליק הלכך אע״ג דחלה נוהגת מן התורה בזמן כבוש וחלוק אינה נוהגת עכשו מן התורה כיון שאין רוב ישראל עליה ואפי׳ למ״ד דתרומה ומעשרות נוהגין בה מן התורה משום דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא וזה הכתוב הוא בחלה. בחזקת שהוא כהן או בחזקת שהוא גדול פי׳ לפי שהיה לו שם כהן או שהיה הכהן עם הארץ שהגדול בתורה קודם כדאיתא במס׳ מגילה וכדאמר רב קרא בכהנא. א״ל בחזקת שהוא כהן שקרא אחריו לוי פי׳ ואמרי׳ במס׳ גיטין [נט ב׳] אם אין שם כהן נתפרדה חבילה ופרש״י שם שאין לוי קורא כלל ואתיא הא דהכא שפיר ורש״י ז״ל כתב שאין לוי קורא שני אלא שלישי או ראשון או בשאר מקומות כפי מעלתו ולפי האי פי׳ נמי אתיא שמעתין שפיר אבל יש שפי׳ נתפרדה חבילה שתקנו חכמים שיהא לוי קורא שני לעולם ואף עפ״י שאינו חשוב כישראל ואינו קורא אלא לפי מה שראוי לפי מעלתו וגם אם ראוי לקרא שני קורא שני ולאותו פי׳ יש לדחוק כאן דה״ק שקרא אחריו לוי בתורת לוי שהכיר בו שהיה ישראל אחריו חשוב ממנו וכבר הארכתי בזה במסכת גיטין בס״ד ושם כתבתי דעת מורי ז״ל דכשאין כהן או לוי קורא בכל מקום שירצו ובלבד שיאמר אעפ״י שהוא כהן או אעפ״י שהוא לוי ולא חיישינן לנכנסים שלא שמעו את הקריאה דאינהו מישל שיילי ואומרים להם ולפי זה הא דגרסינן בתוספ׳ עיר שכלה כהנים שאין יודעין לקרא בתורה אלא כהנים שקורא הכהן ז׳ פעמים יש לומר שזהו לפי מנהגם שלא היו קוראים איש בשמו וכדמוכח שמעתא ולפי מנהגנו יכולין לקרוא כהן אחר כהן כשיאמרו לכל אחד אף עפ״י שהוא כהן וכן היה עושה ז״ל כשהיו שם ב׳ כהנים חתנים וכן היה נוהג בעצמו לקרא בתורה שלישי או בשאר מקומות וש״ץ קורא אעפ״י שהוא לוי. ואם אין דוכן שם בטלה כהונה פי׳ במקום שאין שם ב״ד שאין נשים בפי׳ חזקה ובעיירות שאין חלוק מתנות חזקה אם אין שם גורן בטלה כהונה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חילוקי הדעות בשאלה אם תרומה או חלה הן חיוב מן התורה בזמן הזה באים לידי ביטוי במעשה הבא; וכדאשכחינהו [וכפי שמצא אותם] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרבנן [את החכמים] שסבורים כן, שאמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: אשכחתינהו לרבנן בבי [מצאתי את החכמים בבית מדרשו] של רב דיתבי וקאמרי [שיושבים ואומרים] כך: אפילו למאן דאמר שיטת מי שאומר] כי תרומה בזמן הזה היא דרבנן [מדברי סופרים], מכל מקום חובת הפרשת חלה היא דאורייתא [מן התורה]. וראיה לדבר שהרי במשך שבע השנים שכיבשו ישראל את הארץ בימי יהושע ושבע השנים שחילקו אותה — נתחייבו בחלה, למרות שעדיין לא נתחייבו בתרומה. ואף בזמן הזה, גם כאשר בטל דין תרומה מארץ ישראל — מצות הפרשה חלה קיימת.
And the dispute with regard to the legal status of teruma and ḥalla today is as in the incident where Rav Huna, son of Rav Yehoshua, found that this is the opinion of the Rabbis, as Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: I found the Sages in the study hall of Rav, who were sitting and saying: Even according to the one who said that teruma today is an obligation by rabbinic law, the obligation to separate ḥalla is by Torah law, as during the seven years that the Israelites conquered the land of Canaan led by Joshua and during the seven years that they divided the land, they were obligated in ḥalla but were not obligated in teruma. Today, too, although there is no obligation to take teruma in Eretz Yisrael by Torah law, the obligation to separate ḥalla is by Torah law.
רש״ירא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְאָמֵינָא לְהוּ אֲנָא אַדְּרַבָּה אֲפִילּוּ למ״דלְמַאן דְּאָמַר תְּרוּמָה בִּזְמַן הַזֶּה דְּאוֹרָיְיתָא חַלָּה הדְּרַבָּנַן דְּתַנְיָא {במדבר ט״ו:י״ח} בְּבוֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אִי בְּבוֹאֲכֶם יָכוֹל מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָהּ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְרַגְּלִים ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר בְּבוֹאֲכֶם בְּבִיאַת כּוּלְּכֶם אָמַרְתִּי וְלֹא בְּבִיאַת מִקְצַתְכֶם וְכִי אַסְּקִינְהוּ עֶזְרָא

And I said to them: On the contrary, even according to the one who said that teruma today is an obligation by Torah law, the obligation to separate ḥalla is by rabbinic law, as it is taught in a baraita with regard to the verse concerning ḥalla: “When you come into the land…from the first of your dough you should separate teruma(Numbers 15:18–19). If the obligation is when you come, one might have thought that it took effect from the moment that two or three spies entered the land, therefore the verse states: “When you come,” from which it is derived that God is saying: I said that the obligation takes effect with the coming of all of you and not with the coming of some of you. Separating ḥalla is an obligation by Torah law only when the entire Jewish people comes to Eretz Yisrael, and when Ezra took them up to Eretz Yisrael at the beginning of the Second Temple period,
עין משפט נר מצוהרש״ירא״המהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הכי גרסינן: אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים תלמוד לומר בבואכם בביאת כולכם כו׳ – והכי פירושו כיון דשינה הכתוב ביאה זו לכתוב בה בבואכם ולא כתב כי תבאו יכול משנכנסו לה מרגלים ת״ל כו׳.
ואמינא להו אנא איפכא כו׳ דתניא כי תבואו יכול משנכנסו מרגלים בארץ ישראל חייבין בחלה תלמוד לומר בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם וכי סליק עזרא לאו כולהו סליק. ע״כ. פי׳ בבואכם בביאת כולכם אמרתי דבבואם משמע ביאת כולם, מיהו משמע משעת התחלתה להיכנס לה, אבל כי תבאו משמע אע״ג דלאו כולהו אלא שנכנסו לה לגמרי אותן שעתידין להיכנס, והיינו דאמרינן בחלה דכתיב בה בבואכם דנתחייבו בה בשבע שכיבשו ושבע שחילקו מכיון שהתחילו ליכנס לה, ובביאת עזרא פטירי אפילו לאחר דאתו כולהו, והכי איתא בספרי (פ׳ שלח) כמו שכתב רש״י ז״ל (ד״ה נתחייבו).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמינא להו אנא [ואמרתי להם אני]: אדרבה (להיפך), אפילו למאן דאמר שיטת מי שאומר] כי תרומה בזמן הזה היא דאורייתא [מן התורה]חלה היא לכל הדעות דרבנן [מדברי סופרים]. וראיה לדבר, דתניא כן שנינו בברייתא]: ״בבאכם אל הארץ... ראשית עריסותכם חלה תרימו תרומה״ (במדבר טו, יח. במדבר טו, כ), ונדייק: אי [אם] ״בבאכם״, יכול שהכוונה היא משנכנסו לה לארץ שנים ושלשה מרגלים, שכבר מזמן זה תחול חובת הפרשת חלה — תלמוד לומר: ״בבאכם״ ויש לדייק: בביאת כולכם אמרתי, ולא בביאת מקצתכם. הרי שחובת הפרשת חלה מן התורה תלויה בביאת כל ישראל לארץ, וכי אסקינהו [וכאשר העלה אותם] עזרא בראשית ימי בית שני,
And I said to them: On the contrary, even according to the one who said that teruma today is an obligation by Torah law, the obligation to separate ḥalla is by rabbinic law, as it is taught in a baraita with regard to the verse concerning ḥalla: “When you come into the land…from the first of your dough you should separate teruma(Numbers 15:18–19). If the obligation is when you come, one might have thought that it took effect from the moment that two or three spies entered the land, therefore the verse states: “When you come,” from which it is derived that God is saying: I said that the obligation takes effect with the coming of all of you and not with the coming of some of you. Separating ḥalla is an obligation by Torah law only when the entire Jewish people comes to Eretz Yisrael, and when Ezra took them up to Eretz Yisrael at the beginning of the Second Temple period,
עין משפט נר מצוהרש״ירא״המהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות כה. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה כתובות כה. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רש"י כתובות כה., תוספות כתובות כה., רמב"ן כתובות כה. – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א כתובות כה. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות כה. – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., ריטב"א כתובות כה., שיטה מקובצת כתובות כה., מהרש"א חידושי הלכות כתובות כה., פני יהושע כתובות כה., הפלאה כתובות כה., בירור הלכה כתובות כה., פירוש הרב שטיינזלץ כתובות כה., אסופת מאמרים כתובות כה.

Ketubot 25a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 25a, Rashi Ketubot 25a, Tosafot Ketubot 25a, Ramban Ketubot 25a, Rashba Ketubot 25a, Raah Ketubot 25a, Ritva Ketubot 25a, Shitah Mekubetzet Ketubot 25a, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 25a, Penei Yehoshua Ketubot 25a, Haflaah Ketubot 25a, Beirur Halakhah Ketubot 25a, Steinsaltz Commentary Ketubot 25a, Collected Articles Ketubot 25a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144