בגמרא חדא דהא מודה ועוד הא אמר ר׳ יהודה וכו׳ עיין מ״ש הרא״ש ז״ל בזה ועיין בתוס׳ לקמן דף פ״ח ע״ב בד״ה ועוד הא יהיב סימנא:

קונטרס אחרון
מהדורא בתרא בפרש״י בד״ה על אלמנת עיסה מפרש בה שני פירושים וכתבו התוס׳ דשניהם דוחק ואף שכל המפרשים הסכימו כפירוש התוספות מ״מ נ״ל להמליץ בעד רש״י ז״ל דמה שהכריחו לפרש כן היינו משום דקשיא ליה קושיית התוס׳ דא״כ מ״ש אלמנת עיסה ומאי שנא בת עיסה הא בבת נמי איכא הך ס״ס גופא ומה שתירצו התוספות דהיינו משום מעלה דיוחסין לא משמע ליה לרש״י ז״ל לפרש כן דהא בפרק עשרה יוחסין מסיק לה רב חסדא בלשון הכל מודים באלמנת עיסה דפסולה ומייתי לה אמילתא דרבנן ורבי יוסי ורשב״ג דאף למאן דמיקל סובר כל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו א״כ ודאי לאו אמעלה דיוחסין קאי דהא כל הנך תנאי מדינא דאורייתא איירי לכך הוכרח רש״י ז״ל לפרש בענין דלגבי הבת ליכא אלא חדא ספיקא דאסורה מדאורייתא וכמו שכתבתי בזה שם במקומו בפרק עשרה יוחסין ע״ש ולענ״ד נכון הוא ליישב שיטת רש״י ז״ל ודו״ק:

בתוספת בד״ה אלמנת עיסה וכו׳ וא״ת דבפ׳ עשרה יוחסין משמע וכו׳ מודה בבת דפסול וכו׳ עכ״ל. והיינו מדקאמר רשב״ג התם כל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו וקאמר רב חסדא דלענין אלמנת עיסה איירי ומדקאמר רב חסדא מאן מיקל מכולהו רשב״ג משמע דהני תנאי דמכשרי אלמנת עיסה סברי דאע״פ שאי אתה נושא בתו אתה נושא אלמנתו דאלת״ה לא הוי שמעינן שפיר ממילתא דרשב״ג דלאפוקי מהני תנאי וק״ל:

בא״ד ואע״ג דבעלמא מקילין בס״ס עכ״ל. פירוש אע״ג דליכא חזקת היתר ואין זה סותר למ״ש בל׳ התוספות בסוגיא דפ״פ דסברי כשיטת המשא׳ בנימין דבחזקת איסור לא מקילינן בס״ס דאפילו הכי כתבו כאן שפיר דהיכא דלא איתחזק לא היתרא ולא איסורא מקילינן בעלמא בספק ספיקא ועיין בסמוך:

בגמרא דר׳ יהושע אדר״י לא קשיא התם חד ספיקא הכא תרי ספיקי. לכאורה משמע מהכא להדיא כדברי התוספות לעיל בד״ה ואין אוסרין על היחוד דרישא דמתני׳ איירי במודית שנבעלה דליכא ס״ס וא״כ מרישא דמתני׳ נמי ל״ק משא״כ למ״ש שם בתירוצא קמא דאפי׳ באינה מודית איירי והא דלא חשיב תרי ספיקי היינו משום דאין אפוטרופוס לעריות וא״כ נראה שכתבו כן בסברת דר״פ לעיל דמקשה לאביי אבל למאי דמשני לעיל מעלה עשו ביוחסין אבל בעלמא אין אוסרין על היחוד. ואם כן מרישא דמתני׳ איכא תרי ספיקי ואפ״ה פוסל ר״י ואמאי קאמר הכא חדא ספיקא וכן קשה לפי הפירוש שכתבתי שם מסברא דנפשאי דלמאי דס״ד דר״פ איירי מתני׳ ברוב פסולין וא״כ למסקנא דמשמע דאיירי מתני׳ אפי׳ ברוב כשירים א״כ אכתי קשה מרישא דמתני׳ דהאיכא תרי ספיקי. אמנם לפמ״ש לעיל בשיטת הירושלמי א״ש דודאי לא קשיא מרישא דמתני׳ דאפי׳ אי איירי ברוב כשרים אפ״ה ליכא אלא חדא ספיקא לר״י משום שסובר שהזונות רצות אחר הפסולין ולא מספקינן לה שנבעלה לכשר משא״כ בסיפא דמתני׳ לא שייך לומר כן מדקתני ר״י הרי היא בחזקת בעולה לנתין ולממזר ולא קתני בעולה לעכו״ם ועבד אע״כ משום דלענין פסול בתה לקהל איירי דמעכו״ם ועבד קיי״ל דהולד כשר ולפ״ז היא גופא תיקשי אמאי פוסל ר״י בבתה לקהל דאדרבא דכיון דהזונות רצות אחר פסולין אית לן למימר דמעכו״ם ועבד נתעברה דרובא דעלמא עכו״ם נינהו וכ״ש דהו״ל רובא לגבי נתין וממזר וא״כ מקשה הש״ס שפיר ומשני דמכל מקום ליכא אלא חדא ספיקא כן נראה לי נכון בעז״ה ודו״ק היטב:

שם הכא תרי ספיקי. מכאן קשה לי טובא על מה שכתבו הפוסקים בי״ד סימן ק״י דלא אמרינן ס״ס לקולא היכא דספק א׳ בגופו וספק השני ע״י תערובות וכ׳ הב״י שהן דברי הרשב״א ז״ל וא״כ תקשי סוגיא דהכא דאלמנת עיסה גופא הוי ספק א׳ בגוף האיסור וספק השני שנתערב הפסול בכל המשפחה ולפי טעם הפוסקים לא מיקרי ס״ס בכה״ג ול״ל דשאני הכא דאיכא נמי חזקת היתר הא ליתא דע״כ הרשב״א ז״ל לא נחית להכי דהא עיקר ראייתו בתשובה סימן ת״א דס״ס עדיף מרוב הוציא מסוגיא דהכא דאלמנת עיסה ולא משמע ליה לחלק דשא״ה דאיכא נמי חזקה. ורובא וחזקה לכ״ע מהני וצ״ע ועיין בסמוך ובקונטרס אחרון:

קונטרס אחרון
גמרא דרבי יהושע אדר״י לא קשיא הכא חד ספיקא הכא תרי ספיקי. והקשיתי לשאול על שיטת הפוסקים דלא אמרי׳ ס״ס היכא שהספק א׳ בגופו והשני ע״י תערובתו ובסוגיין משמע דהוי שפיר ס״ס בכה״ג אח״ז עיינתי בגוף תשובת הרשב״א סוף סימן ת״א שכתב להדיא דמסוגיא דשמעתין מוכח דשפיר הוי ס״ס בכה״ג וכשיטת רבינו תם ודלא כדברי ר״י הזקן בעל התוספות ולפ״ז נ״ל דמ״ש הבית יוסף בשם הרשב״א ז״ל בסי׳ ק״י דלא הוי ס״ס בכה״ג היינו דלמעשה החמיר הרשב״א ז״ל וחייש לדברי ר״י הזקן שכן נראה מלשון הרשב״א ז״ל בת״ה הארוך. עוד ראיתי בס׳ בית שמואל סי׳ ב׳ ס״ק י״ד שהקשה כן בשם החכם המופלג מוהר״ר הילמן ז״ל מפראג וכתב תירוצים שונים ונעלם מהם ג״כ דברי הרשב״א ז״ל בתשובה סי׳ ת״א. מיהו מה שהרגיש הבית שמואל ג״כ במה שכתבתי בפנים דיש לחלק דשאני ההיא דשמעתין דאיכא נמי חזקת היתר בלא״ה ובקונטרס אחרון של לוח הטעות כתב בעל בית שמואל דאין נראה לו לחלק בכך דהא בספק טריפות בבהמה נמי איכא חזקת היתר דרוב בהמות כשרות הן ואפ״ה כתבו הפוסקים האוסרין דלא מיקרי ס״ס בא׳ בגופו והשני ע״י תערובות וא״כ הדרא קושיא לדוכתא ולענ״ד משום הא לא איריא דאכתי שאני ההיא דשמעתין דבלא״ה איכא נמי רוב גמור באלמנת עיסה דרוב המשפחה גופא כשירין הם וא״כ איכא רובא להתירא וחזקה נמי להתירא דהאלמנה קודם שניסת להספק היה לה חזקה גמורה מבוררת להיתר דרובא וחזקה להיתר מדינא ודאי שריא דהו״ל מיעוטא דמיעוטא לאיסור אלא דמשום מעלה דיוחסין החמירו אף בכה״ג ומש״ה מהני בה ס״ס גרוע למישרי כיון דאיכא כמה צדדין להיתר כן נ״ל נכון וברור ליישב שיטת המחמירין בס״ס בכה״ג ודו״ק ועיין בסמוך:

שם הלכך לר״ג אלים ליה ברי ושמא דאפי׳ בחד ספיקא מכשיר וקיל ליה שמא דאפילו בס״ס נמי פסול ולר״י אלים ליה חד ספיקא וקיל ליה ס״ס עכ״ל. מכאן קשה לי קושיא עצומה עמ״ש הרשב״א ז״ל בתשובה סימן ת״א הביאו רמ״א ז״ל בדרכי משה סי׳ ק״י והט״ז והש״ך ובעל פרי חדש סימן הנ״ל דמקילינן בס״ס אפי׳ היכא דאיתחזק איסורא ודלא כבעל או״ה והמשאת בנימין ועיקר יסודם מההיא דשמעתין דלר״י אלים ס״ס דמיקל אפי׳ ביוחסין וע״כ דעדיף מרובא דהא ר״י פוסל אפילו ברוב כשירים עד דאיכא תרי רובי וכיון דקי״ל רובא וחזקת איסור רובא עדיף כ״ש בס״ס דעדיף מרוב א״כ כ״ש דעדיף מחזקת איסור וקשיא לי טובא דלמא הא דאלים לר״י ס״ס היינו משום דאיכא נמי רובא בהדה. דרוב המשפחה גופא כשירים וכל דפריש מרובא פריש ועוד דהאלמנה גופא היה לה חזקת היתר וכיון דאיכא כל הני למעליותא משו״ה מיקל דודאי עדיף כתרי רובי ועוד קשה דמאי מייתי מר״י דלא קי״ל כוותיה לא במאי דפוסל ברוב כשרים ולא במאי דמכשיר בס״ס באלמנת עיסה כדאיתא בפרק עשרה יוחסין. וא״כ אדרבא איכא לאתויי ראיה איפכא מדר״ג דקי״ל כוותיה דאלים ליה ברי. ושמא טפי מס״ס וכיון דברי ושמא לחוד לא מהני בחזקת איסור כדאסיקנא בפרק האשה רבה דאפילו ע״א דעלמא לא מהימן בדאיתחזק איסורא וכ״ש שאין האשה עצמה נאמנת לומר מת בעלה כדאיתא התם אע״ג דהו״ל ברי ושמא. ועוד דשבויה תוכיח דע״א נאמן בה והיא עצמה אינה נאמנת אלמא דע״א דעלמא עדיף מברי ושמא של הבעל דבר ואפ״ה לא מהני בחזקת איסור וכ״ש דס״ס לא מהני בחזקת איסור. ול״ל דהא דאלים ברי ושמא לר״ג היינו משום דאיכא חזקת היתר בהדי ברי ושמא הא ליתא דהא באלמנת עיסה נמי איכא חזקת היתר כמ״ש התוס׳ בד״ה אלמנת עיסה ואפ״ה מחמיר ר״ג. וכיון דברי ושמא לחוד לא מהני באתחזק איסורא. כ״ש דס״ס לא מהני באתחזק איסורא (ומה שהביא הפרי חדש עוד ראי׳ דס״ס עדיף מרוב דבממון לא אזלינן בתר רוב׳ ובס״ס כתבו קצת פוסקים דמוציאין ממון מיד המוחזק ומקור דבר זה הוא מל׳ התוספת לעיל דף ט׳ ע״ב בד״ה למיתב לה ע״ש ובחידושי שכבר הארכתי והקשיתי שם על דברי התוס׳ אמנם כשהגעתי לכאן ראיתי שדברי רבותינו בעלי התוס׳ קיימין. שכל דבריהם שם דמוציאין ממון בס״ס היינו היכא דשייך נמי ברי ושמא דוק ותשכח ובכה״ג כ״ע מודו. ואף שדבריהם שם אליבא דר״י ואיהו לית לי׳ ברי ושמא מ״מ היכא דאיכא ברי ושמא בהדי ס״ס שקולין הם לגמרי לר״י כמו לר״ג. ובזה נתיישב כל מה שהקשיתי לעיל על התוספת. ס״ס אזלי לה ראיה של בעל פרי חדש דהא דלא אזלינן בממונא בתר רובא היינו ברוב לחודא אבל היכא דאיכא רובא בהדי ברי ושמא ע״כ דמוציאין ממון דהא אפילו בברי ושמא בהדי חזקת הגוף מוציאין ממון למאי דקיי״ל כר״ג וכ״ש רוב׳ דעדיף מחזקת הגוף כנודע. אבל לעולם דס״ס לא עדיף מרוב ובס״ס לחוד לכ״ע אין מוציאין ממון כיון דבברי ושמא לחוד אין מוציאין ממון כדאיתא לעיל דקיי״ל כר׳ נחמן (דף י״ב ע״ב) וכ״ש ס״ס לחוד דגרע מברי ושמא כדמוכח הכא לר״ג דקיי״ל כוותי׳ וא״כ ה״ה לענין איסורא כי היכי דברי ושמא לא מהני בחזקת איסור כ״ש בס״ס נגד חזקת איסור. ואף דלפמ״ש בל׳ התוס׳ בד״ה השבתני על המעוברת הארכתי בשיטת התוספת דהא דאמרינן הכא לר״ג אלים ליה ברי לאו כללא כייל אלא דוקא ברי כי הכא דאיכא טעמא דבודקת ומזנה מיהו לשון הסוגיא לא משמע הכי) תו יש לי לדקדק בעיקר הראיה שהביא הרשב״א ז״ל בתשובה הנ״ל דלר״י מחמיר ברובא לענין יוחסין ואפ״ה מיקל בס״ס וקשיא לי דהא אמרינן לקמן ד׳ ט״ו דהא דבעינן ביוחסין תרי רובי היינו משום דגזרינן רוב סיעה אטו רוב העיר וברוב העיר גזרינן משום דלמא אזלא איהי לגבייהו וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ולעולם דבעלמא רוב עדיף מס״ס ואף שאיני כדאי להשיג על הרשב״א ז״ל מ״מ בלא״ה אין דבריו מוכרחין שם אי איירי בחזקת איסור גמור וכמ״ש הש״ך ופרי חדש עצמם. ויש לי ישוב נכון בדבריו ואין להאריך כאן וגם יש לי חבילות של ראיות דלא מהני ס״ס בחזקת איסור וכדברי בעל איסור והיתר הארוך וכדברי משאת בנימין וכמ״ש הש״ך כנ״ל ברור ודוק היטב:

קונטרס אחרון
הלכך לר״ג אלים ליה ברי ושמא כו׳ וקיל ליה שמא דאפי׳ ס״ס נמי פסול לר״י אלים ליה חד ספיקא דאפילו בברי ושמא פסול וקיל ליה ס״ס כו׳ וכתב הרשב״א ז״ל בתשובה סי׳ ת״א דמכאן משמע דס״ס מהני אפילו היכא דאיתחזק איסורא דהא ס״ס הוי כי רובא ואפשר דעדיף מרובא וכיון דקי״ל רובא וחזקה רובא עדיף ה״ה בס״ס ומביא הרשב״א ראיה מדרבי יהושע דאע״ג דלענין יוחסין מחמיר דלא מהני רובא עד דאיכא תרי רובי ואפ״ה מיקל בס״ס כו׳ ע״ש באריכות אלא דבפי׳ דברי הרשב״א ז״ל מה זה שקורא חזקת איסור נחלקו בו גדולי האחרונים בי״ד סי׳ ק״י שבסי׳ ט״ז ס״ק ט״ו כתב דהרשב״א לא איירי אלא היכא דאיתחזק איסורא ואיתחזק נמי היתרא כגון ע״י תערובות דומיא דאלמנת עיסה או בטבעת של עבודת כוכבים שנתערבה דאיירי בה הרשב״א ז״ל דהשואל קרי לה חזקת איסור מה שאין כן היכא דאיתחזק איסורא ממש בהא מילתא גופא כגון ספק בשחיטה וכיוצא בזה הרשב״א ז״ל גופא מודה דאסור וכדברי בעל או״ה הארוך וכדברי בעל משאת בנימין כו׳ ע״ש בלשון הט״ז באריכות ובש״ך שם סי׳ הנ״ל בכללי דיני ס״ס ס״ק כ״ו כ״ח כ״ט כתב דודאי הרשב״א ז״ל גופא מתיר אפילו בדאיתחזק איסורא ממש אלא דאפ״ה כיון דתשובה זו משבשת׳ היא אין ללמוד ממנה היתר אלא כדברי הרא״ה ז״ל דאוסר באיתחזק איסורא ממש והכי מסיק הש״ך לדינא בקיצור כללי הס״ס ס״ק כ״ז כ״ח דבשני ספיקי כה״ג אסור ובשלשה ספיקי שרי. אלא דבספר פרי חדש בכללי הס״ס סעיף קטן ט״ז השיג על הש״ך במאי דמחלק בין תרי ספיקי לתלת אמנם לדינא מסיק הפר״ח דאפי׳ בתרי ספיקי שרי אפילו בדאיתחזק איסור ממש כמו שהאריך בפירוש לשון תשובת הרשב״א ז״ל בס״ק מ״ט ויסוד ראייתו ג״כ דס״ס הוי כמו רוב ורובא עדיף מחזקה דהא בממון לא אזלינן בתר רובא ואפ״ה כתבו קצת פוסקים דס״ס מהני בממון ע״ש באריכות. ובדרך זה של בעל פרי חדש מצאנו שהלכו כל גדולי חקרי לב ואנשי חיל מגדולי הספרדים האחרונים בתשובותיהם דמתירין בס״ס אפילו בחזקת איסור אשת איש בין בעניני עגונה בחששי דסימנים ובשאלה ובין לענין עיקר העדות במסיח לפי תומו כמי שמצאנו הרבה לרוב וכן בדיני גירושין. צא ולמד מה שכתב גדול האחרונים מהר״ם בן חביב ז״ל בספר גט פשוט בהל׳ גיטין סי׳ קכ״ט ס״ק י״ג שכתב בזה הלשון אמנם המעיין יראה דסוגיא דעלמא להתיר בס״ס בפלוגתא דרבוותא אף באיסורא דאורייתא וגם באיסור אשת איש להתירה לעלמא כמו שיראה המעיין בתשובת האחרונים ז״ל כו׳ עכ״ל. והדבר ידוע כיון דאפילו בפלוגתא דרבוותא כתב כן כ״ש בשאר ס״ס ממש כנודע מתשובת האחרונים הנ״ל ובלא״ה לא עדיף ס״ס דפלוגתא מס״ס ממש נמצא דכל זה דלא כהכרעת האו״ה והמשאת בנימין והט״ז והש״ך ושלא כדברי ר״י בעל התוספות שכתב להדיא דכל היכא שהספק הראשון אסור מן התורה הו״ל כודאי איסור ולא מהני בה ס״ס ואף לא כדברי הרא״ה ז״ל שהביא הש״ך ולא כדברי האגור שכתב בפירוש פעמים ושלש דכל היכא דאיתחזק איסור ממש אין דנין בו דין ס״ס והנראה מזה שכל חילייהו דהמתירין היינו שמצאו מקום לתלות באילן גדול על תשובת הרשב״א הנ״ל שהושרש ביסוד מונח דס״ס הוי כי רובא ואפשר דעדיף מהראיה שהביא ומראית בעל פרי חדש שכתבתי:

קונטרס אחרון
ויאמר יהושע עתה באתי במגילת ספר כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע דלענ״ד דהאי פיסקא לית בה מששא ואף שיודע אני מיעוט ערכי לפני כל גדולי האחרונים מהספרדים ומכללן בעל פרי חדש ובעל ספר גט פשוט שכל א׳ וא׳ מהם קטנו עבה ממתני ומה גם כי בכולן ומתיירא אני להכניס ראשי ביניהם שמא ירוצו גולגלתי אמנם עכ״ז לעצור במילין לא אוכל וללמוד אני צריך ויותר לגודל חומר האיסור וקרוב הדבר לענ״ד לידי איסור תורה ומכ״ש באיסור אשת איש דלענ״ד נראה ברור דכיון דאיתחזק איסור אשת איש לעולם היא בחזקתה עד שיודע בודאי שיצאה מחזקתה ולא מהני בה ס״ס כלל והיינו כדברי ר״י בעל התוספות והרא״ה והאו״ה והאגור וכהכרעת המשאת בנימין להט״ז והש״ך דאפשר דגם רמ״א בדרכי משה נמי מודה בהא. והנה פתח דברי לדקדק היטב בעיקר דברי הרשב״א ז״ל בתשובה סי׳ ת״א ובראייתו שהביא שם מסוגיא דשמעתין דס״ס הוי כמו רוב ואפשר דאלים טפי מרוב דהא ר״י לגבי יוחסין פסיל בחד רובא ומכשיר בס״ס כו׳ עכ״ל. ויש לתמוה טובא כמ״ש בפנים דלעולם דס״ס לא הוי כמו רוב אלא הא דמכשיר ר״י בס״ס באלמנת עיסה היינו משום דאיכא רובא בהדי ס״ס כמ״ש הרשב״א ז״ל באותו תשובה עצמו דרובא של המשפחה כשירין ע״ש. מיהו בהא מצינן למימר דנהי דפשטא דמילתא באלמנת עיסה משמע דרוב המשפחה כשירים מ״מ לא פסיקא מילתא דאפשר דאיירי נמי דתחלת ספק חלל נתערב חד בחד ואפ״ה מכשיר ר״י בס״ס לחוד והיינו דכתב לה הרשב״א ז״ל בלשון אפשר דאלים טפי. ואע״ג דלפ״ז במאי דלא פסיקא ליה להרשב״א דאיירי בחד בחד אלא בדאיכא רובא א״כ אמאי פשיטא ליה מיהא דס״ס הוי כמו רוב האיכא למימר דלא חשיב אפי׳ כמו רוב אלא דאפ״ה כיון דאיכא תרתי למעליותא רוב וס״ס מהני בחזקת היתר כי היכי דמהני תרי רובא אע״ג דאינן שוין לגמרי אפ״ה מיקרי תרתי למעליותא ובהדי חזקת היתר הו״ל תלת. אלא דבהא נמי מצינן למימר דבמאי דפשיטא ליה להרשב״א ז״ל דס״ס הוי כמו רוב לא הוצרך לראיה זו דבלא״ה פשיטא ליה מסברא דס״ס הוי כמו רוב מהטעם שכתב בעל פרי חדש דבחד ספיקא הו״ל פלגא ופלגא וא״כ בס׳ השני הוי כמו רוב וכדמשמע נמי מלשון מהר״י מטראני ז״ל ח״ב סי׳ ב׳ דטעמו דס״ס היינו דהו״ל כמיעוטא ולפ״ז לא הוצרך הרשב״א ז״ל לראיה זו דשמעתין אלא לענין דאפשר דס״ס עדיף מרובא וכדפרישית מיהו אכתי קשיא לי טובא דלכאורה אדרבא מסוגייא דשמעתין מוכח דספק ספיקא לא הוי כמו רוב דאפילו את״ל דלר״י דאלים ליה ספק ספיקא הוי כמו רוב או עדיף מיניה. מכל מקום אליבא דהלכתא דלא קי״ל כרבי יהושע באלמנת עיסה אלא כרבן גמליאל דפוסל כדאיפסק הלכתא בפרק עשרה יוחסין אלמא דאף ע״ג דסתם אלמנת עיסה איירי נמי דרוב המשפחה כשרין כמ״ש הרשב״א ז״ל אפ״ה פסלינן אפילו בס״ס בהדי רובא משום מעלה דיוחסין ואילו בתרי רובי הא קי״ל דכשר אף ביוחסין ואפילו היכא דליכא ס״ס כגון בעובדא דתינוקת שנאנסה דקי״ל כרב דהלכה כר׳ יוסי אלמא תרי רובי מהני ואע״ג דבאינה טוענת ברי איירי דאי בטוענת ברי אפילו בחד רובא מהני להרשב״א ז״ל כמ״ש הרב המגיד בשמו בפי״ח מהל׳ איסורי ביאה ע״ש והובא ג״כ בב״י א״ע סי׳ ו׳ ע״ש לענ״ד היא קושיא עצומה על הרשב״א ז״ל דקשה מדידיה אדידיה וחזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי כעת שום מקום ליישב. עוד הקשיתי לשאול בפנים על ראיות הרשב״א ז״ל דמייתי מדר׳ יהושע דס״ס מהני בחזקת איסור ואנן נידוק איפכא מדר״ג דקיי״ל כוותיה דלא מהני ס״ס בחזקת איסור דהא לר״ג אלים ליה ברי ושמא טפי מס״ס וכיון דברי ושמא לא מהני בכל האיסורין היכא דאיתחזק איסורא כדאיתא בר״פ האשה רבה דבטבל וקונמות נמי לא מהימן אלא משום דבידו וכ״ש דלא מהני ס״ס באיתחזק איסורא. מיהו להרשב״א ז״ל גופא אין בזה קושיא כ״כ דאיהו ס״ל באמת דבשאר איסורין ע״א מהימן אף בדאיתחזק איסורא כדמשמע מלשונו בחידושיו בריש גיטין ובר״פ האשה רבה מבואר יותר דאע״ג דבר״פ האשה רבה משמע דלא פסיקא ליה אי מהימן ע״א במקום חזקת איסור אפ״ה בכריתות פ׳ אמרו לו משמע דאיפשטא האיבעיא דמהימן ושם משמע דאף הבע״ד מהימן כשאומר ברי אלא דמ״מ להתוספות ורוב הפוסקים דמשמע דע״א לא מהימן באיתחזק איסורא וכ״ש דהבע״ד לא מהימן כדאשכחן בשבויה אע״ג דאיכא ברי ושמא א״כ משמע דמכ״ש דס״ס לא מהני באיתחזק איסורא. ועוד דהא עכ״פ בדבר שבערוה כ״ע מודו דלא מהני ברי ושמא בדאיתחזק איסורא כדמוכח פ׳ האשה רבה להדיא א״כ כ״ש דלא מהני ס״ס באשת איש וכיוצא בזה וליכא למימר דהתם גזירת הכתוב הוא דבעינן שני עדים דוקא דאכתי ק״ו מיהא איכא כיון דלא מהני ברי ושמא כ״ש דלא מהני ס״ס דהא קי״ל כר״ג דברי ושמא עדיף מס״ס ומתוך סברא זו ממילא נדחית הראייה שכתב הפרי חדש מממון וכמ״ש בפנים דכיון דברי ושמא לא מהני לענין ממון כ״ש בס״ס למאי דקי״ל כר״ג ועיין בפנים. ואדרבא יש לי להביא ראיה להיפך דס״ס לא הוי מטעם רוב ממש תדע דהא לענין ספק טומאה ברה״י קי״ל דאפי׳ בכמה וכמה ספיקות נמי טמא וכמ״ש התוספות הטעם בפ׳ חזקת הבתים דף נ״ה כיון דחידוש הוא דאיכא חזקת היתר ואפ״ה מטמאינן מספק א״כ מה לי חד ספיקא ומה לי טובא ואי ס״ד כדברי הפר״ח וסייעתו דס״ס הוי מטעם רוב ממש הו״ל לטהר בס״ס כמו ברוב דהא תשעה צפרדעים ושרץ א׳ ביניהם טהור אף ברה״י אע״כ דס״ס לא הוי כמו רוב וכמו שאבאר בזה עוד בסמוך. ועוד בה שלישית מה שהקשיתי ג״כ בפנים על ראיות הרשב״א ז״ל מהא דלר׳ יהושע לא מהני רוב ביוחסין וס״ס מהני וראיה זו איני מכיר דהא בשמעתין לקמן בתינוקת שנאנסה מסקינן להדיא דהא דלא מהני רוב א׳ ביוחסין היינו משום דגזרינן רוב סיעה אטו רוב העיר ורוב העיר לא מהני משום דאיכא דאזלא לגבייהו והו״ל קבוע משמע דאי לאו האי טעמא הוי סגי ברוב א׳ כיון דאיכא נמי חזקת היתר בהדי רובא וא״כ אזלא לה ראיה זו. ולכאורה יש ליישב קושיא זו בדוחק ולומר דלמסקנא דלקמן בסוגיא דתינוקת דטעמא דתרי רובי משום דמעלה עשו ביוחסין הדר ביה הש״ס מהאי טעמא דגזרינן רוב סיעה אטו רוב העיר והכי משמע קצת מהא דמקשה הש״ס לקמן וליוחסין לא בעינן תרי רובי והתנן מצא תינוק מושלך אלמא דבעי למימר דהתם נמי בעינן תרי רובי אע״ג דלא שייך התם הך גזירה דכל קבוע וכן מצאתי שכתב הבית שמואל ג״כ בס״ס ו׳ דהדר ביה הש״ס אלא דלענ״ד נראה דוחק מדלא אמר הש״ס אלא מעלה עשו ביוחסין ועוד דלישנא דזעירי אמר ר׳ חנינא גופא הכי דייק ועכ״פ נהי דקושייא ליכא עכ״פ סייעתא נמי ליכא להוכיח מכאן דס״ס עדיף מרובא מדלא מהני רובא ביוחסין דהאיכא למימר דלא הדר ביה הש״ס ואכתי בהאי סברא קאי דגזרינן רוב סיעה אטו רוב העיר ואע״ג דבשאר איסורין כגון בט׳ חניות לא גזרינן אפ״ה משום מעלה דיוחסין גזרינן בכה״ג והא דמקשה התם וליוחסין לא בעינן תרי רובי כבר פירשתי יפה בעזה״י בחיבורי בפנים ע״ש. ואין להקשות דלמאי דפרישית דאי לאו טעמא דגזירה רוב סיעה אטו רוב העיר הוי סגי בחד רובא אף ביוחסין א״כ תיקשי אלמנת עיסה אמאי פסולה הא רוב המשפחה כשירין בהא איכא למימר דע״כ לא שרינן בחד רובא אלא היכא דאיכא נמי חזקת היתר גמור ולא איתחזק איסורא כלל משא״כ באלמנת עיסה אם נכשיר כל המשפחה איכא מיהא איתחזק איסורא במקצת וכמ״ש הרשב״א ז״ל בתשובה הנ״ל להשואל דיש לחלק בכה״ג והא דאיצטריך בשמעתין לטעמא דברי ושמא היינו משום דלקושטא דמילתא מכשיר ר״ג אף ברוב פסולין והיינו משום ברי ושמא בהדי חזקת היתר ודוק היטב. ועל ארבעה לו אשיבנה דאף לפי שיטת הסוברים דס״ס הוי כמו רובא או אפשר דעדיף מרובא אכתי יש לי לתמוה טובא היאך רוצין להכריח דס״ס מהני אף בדאיתחזק איסורא להתיר לגמרי אף בחזקת איסור אשת איש או לענין שחיטת פסול ומטעמא דרובא וחזקה רובא עדיף וה״ה לס״ס דעדיף מחזקה דאכתי קשה טובא דהא בהא דקי״ל רובא וחזקה רובא עדיף היינו לענין דליכא איסור דאורייתא בכה״ג אבל מדרבנן ודאי לא מהני רוב במקום דאיכא חזקה כנגדה דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והו״ל פלגא ופלגא כדאיתא להדיא בר״פ האשה שהלכה דף קי״ח ואע״ג דאיתא דמפרש לסוגיא דהתם אליבא דר״מ דוקא מ״מ רובא דרובא מהפוסקים והרשב״א ז״ל גופא מכללן הסכימו דמדרבנן לא מהני רוב במקום חזקה וא״כ לענין ס״ס נמי אף את״ל דמדאורייתא מהני אפ״ה יש לאסור מיהא מדרבנן דאף לפמ״ש הפרי חדש דטעמא דס״ס הוי משום דבספק א׳ הו״ל פלגא ואידך הו״ל רובא אפ״ה אית לן למימר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וא״כ מנא לן להקל ולהתיר לגמרי בלי שום ראיה דהא אשכחן דבאיסורי ערוה חיישי רבנן אף למיעוטא דמיעוטא כדאשכחן במים שאל״ס ובריש גיטין לענין רוב בקיאין ע״ש ובחידושינו. אמנם כן קושיא זאת האחרונה נ״ל דאין אנו אחראין ליישבה דלא תיקשי עליה דהרשב״א ז״ל בתשובה משום דלענ״ד נראה ברור בכוונת הרשב״א ז״ל כמו שפירש בעל הט״ז והמשאת בנימין דהרשב״א ז״ל לא פשיטא ליה להתיר לגמרי ע״פ ס״ס בדאיתחזק איסורא אלא באותו נדון שכתב דמשמע מלשון השואל דהיכא דנתערב איסור בהיתר נמי קרי ליה איתחזק איסורא אע״ג דאיתחזק נמי היתירא ובהא הוא דמתיר לגמרי אף מדרבנן מטעמא דמסיק בסוף דס״ס עדיף מרובא וברובא דחד בתרי מותר אף מדרבנן והיינו מה״ט גופא דלא מיקרי איתחזק איסורא ממש דהא איתחזק נמי התירא טפי משא״כ היכא דאיתחזק איסורא ממש בהא מילתא גופא קודם שנולד הס״ס נראה דאדרבא פשיטא ליה להרשב״א ז״ל דאסור כמ״ש להדיא אל תשיבני מהא דאמר רב הונא השוחט בסכין ונמצאת פגומה דאסור דרב הונא לטעמיה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת א״כ משמע להדיא דמה״ט דבחזקת איסור עומדת לא מהני ס״ס והרי היא בחזקת איסור עד שיודע לך במה נשחטה ואנן הא קי״ל כרב הונא בלא שיבר בה עצמות ונהי דבשיבר בה עצמות לא קי״ל כוותיה התם טעמא רבה איכא דלא מיקרי ספק דתולין במצוי וקרוב לודאי שע״י שבירת עצמות נפגמה הא כל היכא שהדבר שקול לעולם חזקת איסור אלים טובא וה״ה לכל חזקת איסור ממש כיוצא בזה ומכ״ש בחזקת איסור אשת איש דלא איתרע כלל הך חזקה ממש ואדרבא לענין עיגונא איכא תרי חזקות חזקת איסור אשת איש ומוקמינן נמי לגברא בחזקת חי וכה״ג מיקרי תרי חזקה בפ׳ בכל מערבין דף ל״ה וכ״כ הריב״ש לענין עיגונא בסי׳ שע״ח א״כ אפשר דבכה״ג הרשב״א ז״ל נמי מודה דהוי כודאי איסור דאורייתא אבל היכא דליכא אלא חדא חזקה כגון בספק גרושה נראה דלהרשב״א ליכא איסור דאורייתא היכא דאיכא ס״ס למאי דס״ל דס״ס הוי כמו רובא או עדיף מרובא ולפ״ז משמע דלהרשב״א ז״ל הך דרב הונא נמי לענין שחיטה בסכין פגומה לא מיתסר אלא מדרבנן וכמו שאני עתיד לבאר בעזה״י בחידושי חולין אי״ה אבל להתיר לגמרי אף מדרבנן ע״י ס״ס היכא דאיתחזק איסורא בהא מילתא ממש דומיא דספק פגומה נ״ל ברור דלא עלה על דעת הרשב״א ז״ל מעולם ודלא כמו שהבין הש״ך מדבריו ולענ״ד בחנם כתב דמשבשתא היא ואין כאן מקומו להאריך בזה ויבואר עוד בסמוך וא״כ מילתא דאתיא בעשרה קל וחומר היכא דאיכא חזקת אשת איש דאסור מיהא מדרבנן אע״ג דאיכא כמה ס״ס וכ״ש בחזקת עיגונא ממש בספק מיתה דאיכא תרי חזקה כדפרישית נראה דלכ״ע מדאורייתא אסור ודלא כשיטת המקילין ומתירין אף לכתחלה. ואף שכבר יצא הדבר בהיתר מפי רבותינו הספרדיים נוחי נפש אין דעתי ח״ו להטיל מום בקדשים להרהר אחר דבריהם ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות וברוב המקומות לא עשו סברא זו אלא לסניף בעלמא ומכאן ולהלן חושבנא דלענ״ד אין לסמוך על היתר זה כלל להתיר ס״ס בדאיתחזק איסורא ממש כמו שפירש להדיא ר״י הזקן בעל התוספות אשר לאורו אנו הולכין וכמ״ש האגור בהדיא בשם התוספות סתם וכ״כ האו״ה וכמ״ש בעל משאת בנימין והט״ז וכן הכריע הש״ך. ולענ״ד אין צורך להאריך עוד בראיות דהא בלא שום ראייה נראה להחמיר באיסור דאורייתא כיון דלענ״ד בכל דיני ספק ספיקא שמצאנו בש״ס חפשתי ולא מצאתי בכל אחד שיש בהן חזקת איסור ממש ואדרבא בכולן ספק הראשון מותר מן התורה או ע״י חזקת היתר או ע״י רוב א״כ מילתא דפשיטא שאין לנו בזה אלא מה שאמרו חכמים ומנין לנו להקל ע״י ס״ס היכא שהספק הראשון אסור מן התורה כודאי דהא סוקלין ושורפין על חזקות ומכ״ש לפי מה שהבאתי ראייה להיפך דס״ס לא הוי כמו רוב ומלשון התוספות משמע להדיא דאפי׳ כי חזקה לא הוי מדכתבו בפרק חזקת הבתים דף נ״ה דהא דמטמאינן ספק טומאה ברה״י אע״ג דאיכא כמה ספיקי כדאיתא במשנה היינו משום דבלא״ה איכא חזקת טהרה ואפ״ה אמר רחמנא דטמא א״כ מה לי חד ספיקא מה לי טובא ואי ס״ד דס״ס הוי כי חזקה או עדיף מינה א״כ היאך דנין קל וחומר להחמיר עליו דנהי דאחמיר רחמנא בחזקה לטהר אפ״ה יש להקל בס״ס דעדיף מחזקה ואפילו אי שקולין הם אכתי מי דמי חדא למעליותא לתרתי למעליותא הא בכולא תלמודא מפלגינן בין חדא לתרתי בריש פ״ק דנדה ובפ׳ עשרה יוחסין אע״כ דסברת התוספות דמן התורה אין לחלק כלל בין חדא ספיקא לטובא אלמא דחזקה עדיף מס״ס ודוקא מדרבנן מהני ס״ס כיון דבלא״ה מותר מן התורה כדפרישית דרוב ס״ס שבתלמוד ופוסקים אית בהו חזקה או רובא להתיר אלא דמדרבנן החמירו וכי אחמירו בחד ספק ולא בתרי ספיקי ומכ״ש דיש לתמוה על בעל פרי חדש שהכריע בכללי הספיקות כהרמב״ם ז״ל דספק השקול שאין לו שום חזקת היתר ולא חזקת איסור מדאורייתא שרי ולא מיתסר אלא מדרבנן כגון ספק חלב ספק שומן וא״כ למה לי לאהדורי אטעמא דס״ס דהוי כמו רוב הא בלא״ה איכא טעמא רבה בבל הס״ס שבתלמוד דנהי דספק א׳ מותר מן התורה אפ״ה אסור מדרבנן דספק דאורייתא להחמיר מדרבנן משא״כ בתרי ספיקי ספק השני לא מיקרי ספק דאורייתא אלא ספק דרבנן דלקולא נמצא דאף להרמב״ם ז״ל דמיקל בספיקות היינו דוקא היכא דליכא חזקה אבל בדאיכא חזקת היתר או איסור לא מיקרי ספק כלל אלא ודאי א״כ מנין לנו לחלק בין חד ספק לתרי ותלת סוף סוף הרי הוא בחזקת איסור עד שיוודע בודאי שיצא מחזקתו כדאשכחן בשוחט בסכין ונמצאת פגומה שכתבו התוספות בפ״ק דחולין דאיכא ס״ס ובפ״ק דנדה ביארו יותר דאיכא ספיקי טובא וכמו שאבאר בעזה״י בפ״ק דחולין דודאי הכי הוא דאיכא תרי ותלת ספיקות גמורין ואפ״ה קי״ל דאפילו קמייתא אסורה וכמו שהביא רש״י ז״ל שם דהורה ר״י בר יקר דאפילו בשחט עוף תחלה נמי אסור ולענ״ד אין לנו ראייה מפורשת יותר מזה דמה לי ספק בשחיטה ומה לי שאר חזקת איסור ממש ואפילו רב חסדא דמיקל היינו משום דסכין איתרע בהמה לא איתרע משא״כ היכא דבהמה איתרע מודה דבחזקת איסור עומדת וכל ספק בשחיטה פסול אע״ג דאיכא ספיקי טובא כמבואר שם להדיא בל׳ התוספות ואין להאריך בסוגיא דהתם יותר. אחר שכתבתי כל זה האיר ה׳ עיני ומצאתי מפורש בלשון התוספות במסכת כריתות בר״פ ספק אכל בד״ה מדסיפא בשתי חתיכות דמוכח ממתניתין דאפילו בס״ס חייבין אשם תלוי דלא מהני ס״ס היכא דאיקבע איסורא בא׳ משני חתיכות וכ״ש היכא דאיכא חזקת איסור בהאי חתיכה גופא דמה״ט כתב הרמב״ם ז״ל דכל ספק גירושין חייבין אשם תלוי אף למאי דקי״ל דבעינן חתיכה משתי חתיכות והיינו ע״כ משום דחזקת איסור ממש חמיר מאיקבע איסורא ובר מן דין כבר העירותי בזה דלענ״ד היכא דאיתחזק איסורא כגון בספק גירושין בחטאת ואין להאריך כאן. העולה מיהת מדברינו שדברי התוספות ברור מללו דמוכח מלשון המשנה גופא דמדאורייתא אין לחלק בין ספק א׳ לכמה ספיקות (מהדורא בתרא מהמחבר נ״ע) וחכם א׳ השיב לי דלק״מ מזאת המשנה על סברת הרשב״א ז״ל משום דהרשב״א לשיטתו דספק א׳ בגופו וספק א׳ ע״י תערובות לא מיקרי ס״ס וא״כ ס״ס דמתני׳ דכריתות נמי הוי בכה״ג. והשבתי לו שזה טעות גמור חדא דאדרבא דהרשב״א ז״ל מסברא דנפשיה סובר בפשיטות דספק א׳ בגופו וכו׳ הוי ס״ס גמור כמ״ש בתשובה סי׳ ת״א והעתקתיו בסעיף מ״ה וכתבתי שם לשון הב״י דלמעשה לחומרא בעלמא החמיר כדברי ר״י הזקן משא״כ בנ״ד דהוי לקולא אדרבא הו״ל תיובתא גמורה להרשב״א ז״ל מהך מתני׳ דחייבין אשם תלוי על ס״ס. שנית שהרי כתבתי דלסברא זו דס״ס ספק א׳ בגופו וס׳ א׳ ע״י תערובות לא נקרא ס״ס והטעם משום דאיקבע איסורא אע״ג דאיקבע נמי היתרא מכ״ש היכא דאיתחזק איסורא לגמרי דלא נקרא ס״ס. שלישית דהאי ס״ס דמתני׳ דכריתות לא מיקרי כלל ספק א׳ בגופו וס׳ א׳ ע״י תערובות כיון שאין הספק כלל על גוף החתיכות אי שרי או אסור אלא שהספק על אותו אדם שכבר אכלו אם חייב אשם תלוי או לאו א״כ שני הספיקות הם בגוף האדם לבד ספק לא אכל כלל מן החלב אלא שומן ואת״ל שמה שאכל היה של חלב שמא אכל פחות מכשיעור והוי ב׳ ספיקות בגופו לענין אשם תלוי אלמא דמדאורייתא אין לחלק כלל בין ספיקא לס״ס ודוק היטב וזה ברור. ואף דלפי פירוש בעל לחם משנה בפ״ח מהלכות שגגות אין הכרח לפרש כן מלשון המשנה כמ״ש שם להדיא היינו אליבא דהלכתא למאן דמפרש טעמא דרב משום דאיקבע איסורא משא״כ ללישנא קמא ע״כ צריך לפרש כפירוש התוספות דמתניתין לענין ס״ס איירי. העולה מכל המקובץ דלענ״ד יש די והותר במה שכתבתי והבאתי ראיות חזקות כראי מוצקות מסוגיות הש״ס ומהקדמונים שאין להקל כלל להתיר ס״ס היכא דאיתחזק איסורא ומכ״ש באיסור א״א שקרוב הדבר לומר דבאיסור חנק וחטאת קאי ועכ״פ באשם תלוי ועל המיקל עליו לסתור הראיות שכתבנו ולהביא ראיות כנגדם והנלע״ד כתבתי לעורר לב המעיין לבל יהרסו ובקונטרס כלל גדול אבאר יותר כל דיני ס״ס לכל כלליו ופרטיו בעזה״י:

בתוס׳ בד״ה ת״ר איזו היא אלמנת עיסה קשה לר״ת על גירסת הספרים וכו׳ לכך מוחק ר״ת וכו׳ ולענין בת קתני עכ״ל. ואע״ג דבדיבור הקודם כתבו דאלמנת עיסה חמורה מבת כבר כתב מהרש״א ליישב אלא שקיצר במובן ואני אפרש דבריו דבאלמנת עיסה לא שייך כלל הא מילתא דצווחה ושתקה שאין הספק בגופה והיא אינה יודעת כלום כדאסקינן בסמוך דאלמנת עיסה מיקרי שמא. ומש״ה איכא מאן דמחמיר מה שאין כן בבת שהספק בגופה ומש״ה איכא מאן דמתיר בצווחה משום דהו״ל כברי ושמא ואסרינן לה בשתקה משום דשתיקה כהודאה דמיא. ואיכא מאן דמתיר בשתקה משום דהא דשתקה דלא איכפת לה ואוסר בצווחה דנהי דהו״ל ברי ושמא מ״מ הא דמהני ברי ושמא באלמנה היינו משום דאית לה נמי חזקת היתר משא״כ בבת דלית לה חזקת היתר כמ״ש התוספות בדיבור הקודם כנ״ל ברור בכוונת התוספות. ונוראות נפלאתי על בעל התוספות י״ט בעדיות שכתב שדברי התוס׳ בדיבור זה סותרין לדבריהם בדיבור הקודם ולמאי דמוחק ר״ת אלמנת עיסה בברייתא כמו כן מוחק אלמנה מן המשנה דעדיות כ״כ התי״ט. ובמחילה מכבוד תורתו דלא דק שפיר ונעלמה ממנו סוגיא ערוכה דפרק עשרה יוחסין שהביאו התוספת בדיבור הקודם הכל מודים באלמנת עיסה שפסולה ולאפוקי מהני תנאי דתנן בעדיות אלמנת עיסה אלמא דבמשנה דעדיות גרסי׳ אלמנת עיסה ור״ת אינו מוחק אלמנה אלא מברייתא ולא ממתני׳ והיינו כדפרישית וכמ״ש מהרש״א וזה ברור ואף ע״ג דבמתני׳ דעדיות גופה דקתני אלמנת עיסה מסיים בה נמי נאמנת העיסה לטהר ולטמא לרחק ולקרב. מ״מ ענין בפני עצמו הוא. וה״ק דכי היכי שהעיסה עצמה שהיא הבת נאמנת לטהר ולטמא בצווחה או בשתקה לכל חד כדאית ליה כך אלמנת עיסה נאמנת לעולם משום דאית לה חזקת כשרות ולר״ג הוי איפכא דנהי דהבת מטהרת עצמה היינו משום דטוענת ברי משא״כ באלמנת עיסה מסתמא טענתה שמא כדאסקינן בשמעתין כן נ״ל נכון ודו״ק:

קונטרס אחרון
בתוספות איזו אלמנת עיסה כו׳ לכך מוחק ר״ת כו׳ ולענין בת קתני וכו׳. וכתבתי שיש לתמוה בתמיה קיימת על בעל תוספות י״ט שכתב במסכת עדיות דלמאי דמוחק ר״ת אלמנה מברייתא כמו כן מוחק אלמנה מהמשנה ואשתמיטתיה סוגיא ערוכה דפרק עשרה יוחסין שהביאו תוספות בדבור הקודם דקאמר רב חסדא הכל מודים באלמנת עיסה שפסולה ומסיק הש״ס לאפוקי מהנך תנאי דמייתי במתני׳ דעדיות אלמא דבמתניתין גרסינן אלמנת עיסה לכ״ע. ובאמת שבזה ג״כ מקום עיון על הש״ע והב״ש שכתבו דלשיטת ר״ת יש להכשיר בת עיסה והתם אמרינן להדיא כל שאי אתה נושא בתו. אלא דיש ליישב בדוחק לפי מה שהעליתי בחדושי קדושין שם. אבל לשיטת התי״ט הקושיא במקומה עומדת: