גמרא אמר רב הונא גר קטן וכו. לכאורה קשה מאי קמ״ל הא אמרינן ביבמות דף י׳ ע״ב תניא רשב״י אומר הגיורת פחותה מבת ג׳ שנים כשרה לכהונה שנאמר וכל הטף בנשים וכו׳. ורבנן לעבדים ולשפחות. הרי דמצינו גירות דזכות הוא לו בין לר״ש דהוא גירות ממש בין לרבנן עכ״פ גירות לעבדות. ותו דאיתא שם רב הונא רמי כל אשה היודעת איש וכו׳ מכלל דבטף בין ידעו בין לא ידעו ומאי קושיא הא לרב הונא הכי ס״ל דזכות הוא הואיל ולא טעים טעמיה דאיסורא. א״כ יש לומר דטף שידעו גריעא טפי מגדולים דכיון דטעים טעמיה דאיסורא אין חבין לו שלא בפניו משא״כ בגדולה דמתגיירת מדעתה ושפיר הוצרך קרא לומר כל אשה היודעת איש הרוגו וכ״ש טף שידעו כיון דאי אפשר להתגייר והדר קמ״ל קרא דטף שלא ידעו מגיירין אותם על דעת ב״ד. והא דמשמע הכא בקטן לעולם הוי דינא כאלו לא טעים טעמיה דאיסורא יבואר לקמן בס״ד. מיהו בהא הוי אפשר לומר לפמ״ש התוס׳ גבי עבד זכות הוא לו לרבנן שנפטר מן השיעבוד. א״כ יש לומר דכיון דבזה שגייר אותם ניצולין מן מיתה ודאי זכות אף לר״מ. מ״מ קשה לפמ״ש התוספות ד״ה מטבילין וכו׳ ונראה לר״י דהכא נמי דזכין מדרבנן והרי התם דרשו מקראי כנ״ל. ונראה דיש לומר דהא דקאמר התם החיו לכם היינו שיגדלו אותם בין ישראל עד שעת גדלות ואז יגיירו אותם ומ״מ הוא בחזקת שימור לר״ש כיון דיתנהגו בין ישראל במנהג יהדות. והא דמסייע ממתניתין הגיורת והשבויה וכו׳ משום דלשון נתגיירו משמע גירות גמור. שוב מצאתי בתוס׳ ר״פ בן סורר שהביאו ראיה מדר״ש דגר קטן הוי מן התורה. ונראה דלא ניחא להו כמ״ש דמדקאמר בקידושין לר״ש דס״ל שנזרעו בתולים בישראל. משמע דבעינן דוקא נתגיירו בקטנותם. וכן משמע מלשון התוס׳ בר״פ בן סורר שהביאו ראיה מדר״ש דוקא ולא מרבנן דס״ל לעבדים ולשפחות משום דיש לומר שיקיימו אותם עד שיהיו ראוים לגירות ואז יגיירו אותם לעבדים ולשפחות. תו קשיא לי דהא איתא בשבת דף קל״ה ע״ב לקח שפחה וולדה עמה זהו מקנת כסף שנימול לאחד. הרי דיכולין למולו לשם עבדות מדאורייתא וצ״ל דלשם עבדות שאני. ולפ״ז תמיהני מה שכתב הב״י בי״ד סימן רס״ח דבה״ג פסק דלא כרב הונא ואפ״ה פסק דעבד קטן יכולין לגיירו. ולפמ״ש גמרא מפורשת היא במקנת כסף שנימול לאחד וצ״ל בדוחק הב״י לשיטתו שם שחולק על הטור וס״ל דבה״ג פוסק כרב הונא. אלא דס״ל כפירש״י דרב הונא מיירי במביאתו אמו להתגייר דניחא ליה במה דעביד אמו וכיון דבשבת שם קאמר לקח שפחה וולדה עמה יש לומר דהיינו מרצון אמו. ולכאורה היה נראה דהב״י מפרש דברי בה״ג בעבד קטן שיוכל להטבילו על דעת ב״ד היינו במטבילו לשם שחרור דלא כמ״ש הב״ח שם. וכן משמע מלשונו שכתב דכיון שרשות רבו עליו הרי הוא כגר קטן שמטבילין אותו ע״פ אבותיו. אלא דלפ״ז קשיא לי יותר דהא גמרא מפורשת בגיטין דף י״ב לרבנן דר׳ מאיר דזכות לעבד שיצא לחירות. וא״כ פשיטא כיון דזכות הוא לו דמטבילין אותו על דעת ב״ד ואין צריך לדעת אבותיו. ולאחר העיון נראה דבטבלה לשם עבדות תליא בפלוגתת רש״י והרי״ף ז״ל בפרק החולץ דף מ״ז דלרש״י ז״ל מודים רשב״א ורבנן שיכול לכוף אפילו עבד גדול להטבילו לשם עבדות אע״פ שלא קבל עליו. ופליגי לענין שיחרור דרשב״א ס״ל דאע״ג שלא קיבל עליו כופה ומטבילה לשם שפחות וחוזר ומטבילה לשם שיחרור ומותר בה מיד. ולרבנן אינו מטבילה לשם שיחרור אלא א״כ קיבל עליו. א״כ כיון דיכול לכוף עבד גדול בע״כ כ״ש דיכול לטבול עבד קטן כיון דלא בעינן דעתו. ולפ״ז נראה דמתורץ נמי קושיות תוס׳ בר״פ בן סורר כנ״ל מר״ש דקאמר החיו לכם לנשים דיש לומר דס״ל כרשב״א ולא גרע מיפת תואר גדולה דכופה ומטבילה לשם עבדות וחוזר ומטבילה לשם שיחרור כ״ש בקטנה. א״כ יש לומר דהחיו לכם לנשים היינו נמי כה״ג (וכ״ש דמתורץ בזה מה שהקשינו לעיל דמאי קמ״ל רב הונא דזכות הוא לו הא מוכח מדר״ש ולפמ״ש אתי שפיר דאפילו אי ס״ל כרבנן דרשב״א דאינו יכול לחזור ולטבול בע״כ לשם שיחרור מ״מ כיון דיכול להטבילו לשם עבדות בע״כ מן התורה א״כ יש לומר דשיחרור ודאי זכות הוא לו כרבנן דר׳ מאיר דזכות הוא לעבד וכו׳ כמ״ש התוס׳ ד״ה מהו דתימא) ואף לשיטת הרי״ף שם דפליגי רשב״א ורבנן גם כן בטובל לשם עבדות מ״מ יש לומר דר״ש ס״ל כרשב״א דיכול להטביל אפילו גדול בע״כ. ולפ״ז אין ראיה נמי מברייתא דשבת דלקח שפחה וולדה עמה דיש לומר דאתיא כרשב״א דיכול לכוף אפילו עבד גדול אבל קטן יש לומר דאינו זכות כשמטבילו לשם עבדות ושפיר הוצרך הב״י לפרש דברי בה״ג משום דרשות רבו ראשון עליו הוי כמטבילו ע״פ אבותיו. ואין להקשות לפ״ז הא דקאמר לימא מסייע ליה וכו׳ והדר פריך על רב יוסף דאמר שיכולין למחות ממתניתין ומריש פרק אלו נערות ולא משני דמיירי בכה״ג שקנה אותה מנכרי וטבלה לשם עבדות וחזר וטבלה לשם גירות דזה מהני אפילו בע״כ לרש״י ז״ל אליבא דכ״ע ולהרי״ף לרשב״א ואין יכולים למחות לחזור לגיותם יש לומר דכיון דנקיט במתניתין הגיורת ושפחה שנתגיירו או שנשתחררו משמע דהגיורת לאו ע״י שיחרור כנ״ל דא״כ היינו שפחה. ועיין מה שכתבתי לקמן עוד מזה בדברי התוס׳. ודוק:

שם מטבילין אותו וכו׳ בספר פני יהושע דיקדק דאמאי לא נקיט מילה דהוי רבותא טפי דאית ליה צערא. ולענ״ד נראה דבאמת מילה לא פסיקא ליה דהוי זכות לו משום צערא אלא דלא נ״מ דכיון דקי״ל בגר דמילא ואח״כ טבילה א״כ אפילו הוי המילה חוב לא יהא אלא שנימול בגויות שלא לשם יהדות. ואף דקי״ל צריך להטיף דם ברית יש לומר דהכא שאני שנימול לשם מצוה ואפילו נימא דאפילו בגדול שנימול בע״כ לשם מצוה ואח״כ נתגייר ג״כ צריך להטיף דם ברית מ״מ כיון שנימול כבר זכות הוא לו הטפת דם ברית בשעת המילה דליכא ביה צערא כולי האי ושפיר הוי גר. וכן נראה דמן הראיות שכתבו התוס׳ מהך דר״ש ומשעת מתן תורה שהיה בהן כמה יונקי שדים. מכלם אין ראיה למילה שהרי כבר נמולים במצרים כדכתיב כי מולים העם וגו׳ דכבר קיבל מצוה זו אברהם לו ולזרעו אחריו. וק״ל:

תוס ד״ה מטבילין וכו׳ משכחת לגר קטן מן התורה במעוברת וכו׳ לכאורה קשה דאכתי למ״ד עובר לאו ירך אמו דאמר ביבמות דף ע״ח דטבילה דידיה על ידי אמו כיון דהוי רבותא לא הוי חציצה ואמאי הא מן התורה אין זכות לעובר וזה קשה אפילו לפמ״ש התוס׳ בסוף דבריהם ובפרק בן סורר דיש זכות לקטן מ״מ הא קי״ל המזכה לעובר לא קנה ורב הונא גופא ס״ל בבבא בתרא דף קמ״ב המזכה לעובר אף לכשתלד לא קנה וכיון דאמרינן לקמן דף מ״ד ובכמה דוכתי דילפינן מקראי לענין הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ש״מ דיש זכות לעובר מן התורה. (ואין לתמוה הא דקאמר בנה אין צריך טבילה הא בעינן מילה ואחר כך טבילה. זה אינו כיון דלאו בר מילה הוא בשעת עיבור הוי ליה כגר שנחתך ערלתו דלא בעינן מילה ודי בטבילה לחוד) ותו קשה לפמ״ש הרא״ש בפרק החולץ והתוס׳ ר״פ בן סורר ראיה מכמה יונקי שדים שהיו בשעת מתן תורה וס״ל לדוחק שהוצרכו לגייר אח״כ אכתי קשה דמסתמא היו בהן כמה מעוברות ולמ״ד עובר לאו ירך אמו האיך נתגיירו בשעת מתן תורה. ויותר קשה על ר׳ יוחנן דס״ל ביבמות דף ע״ח דעובר לאו ירך אמו הוא. וס״ל נמי בב״ב דף קמ״ב ע״ב המזכה לעובר לא קנה וא״ת משנתינו וכו׳ ומשמע שם להדיא אפילו לכשתלד לא קנה. ותו קשה לר׳ יוחנן דאמר בגיטין דף כ״ג ע״ב אם היתה עוברה זכתה לו הא ר׳ יוחנן ס״ל המזכה לעובר לא קנה וכן מצאתי קושיא זו בלחם משנה פ״ז מהלכות עבדים. מיהו זה יש לדחות דיש לומר דהתם משמיה דרבי קאמר וכן צ״ל למסקנא שם דקסבר רבי עובר ירך אמו ולר׳ יוחנן לא ס״ל הכי. מיהו קושיא ראשונה קשה דאיך משכחת לר״י הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ואיך נתגיירו העוברות בשעת מתן תורה. וכן קשה להלכתא לפמ״ש הראב״ד וכן פירש הכסף משנה דברי הרמב״ם שם דקי״ל עובר לאו ירך אמו וקי״ל המזכה לעובר לא קנה כדאיתא בח״מ סימן ר״י. ומכל הלין קושין היה נראה דמוכרחים דברי התוס׳ דריש פרק סורר דזכות דגירות שאני שזוכה בעצמו ע״ש. ולפ״ז הוי אפשר לדחוקי דגם בעובר כן:

אמנם אחר העיון נלענ״ד ליישב עפ״י מ״ש התוס׳ בקידושין דף ס״ג ד״ה וידים וכו׳ וה״ה דה״מ לשנויי שאני קונמות וכו׳ ומבואר מדבריהם דקונמות הואיל וקדושת הגוף הוא מפקיעין מידי שעבוד ה״נ חל על דבר שלא בא לעולם כמו שהארכנו בזה לקמן דף נ״ט בס״ד ובספר פני יהושע שם בקידושין הביא ראיה לדבריהם מדמשמע בכל הש״ס דיכול להקדיש עובר במעי אמו קדושת הגוף אע״ג דלא בא לעולם. א״כ כיון דאמר שם דשיחרור נמי מפקיע מידי שיעבוד ה״נ חל על דבר שלא בא לעולם וכיון דהטעם דהמזכה לעובר לא קנה הוא מטעם דבר שלא בא לעולם. א״כ יש לומר בגירות ושיחרור דהוא קדושת הגוף מהני אפילו בעובר אע״ג דהוי דבר שלא בא לעולם דלא גרע ממקדיש עובר במעי בהמה דחל עליו הקדושה מיד כדאיתא ר״פ כיצד מערימין על הבכור וע״כ צ״ל דקדוש מיד במעי אמו דאל״ה איך מפקיע קדושת הבכורה אפילו בא ביחד הא קאמר שם דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין וחל קדושת הבכורה א״כ ה״נ חל הגירות מיד ולכך מועיל הטבילה במעי אמו וכ״ש שמועיל בקטן דכבר בא לעולם וחל הגירות מיד והא דיכול למחות היינו משום קבלת מצות כמ״ש התוס׳ בר״פ בן סורר שם. ואין להקשות דהא אמרינן בתמורה דף ח׳ דבר פדא מוקי הא דכיצד מערימין על הבכור בקדושת דמים א״כ ה״ל דבר שבא לעולם דהא קדושת דמים אין מפקיעין מידי שעבוד נ״ל דלק״מ דהא במכירה ודאי דקי״ל דלא מהני בדבר שלא בא לעולם ואפ״ה מצינו מכירה בעובר כדאיתא במציעא דף ק׳ המחליף וכו׳ זה אומר משלקחה ילדה הרי דקונה עובר אף שלא בא לעולם. ודוחק לומר דקונה אגב מכירת הפרה דהא קי״ל בקני את וחמור דקנה מחצה. א״כ הוא הדין בדבר שלב״ל עם דבר שבא לעולם כדאיתא בח״מ סימן ר״ג וסימן ר״ט ולמה קנה את העובר. ע״כ היה נלענ״ד דכל ענין שאמרו בעובר דהוי דבר שלא בא לעולם היינו דוקא לענין קדושת הגוף דלא חזי עד שבא לעולם. אבל לענין מכירה וקדושת דמים כיון דחזי העובר לאכילה במעי אמו אם ישחוט את הפרה ואפילו בטריפה וטמאה חזי לנכרים בר דמים הוא ושייך בו מכירה וקדושת דמים במעי אמו. אך בטוש״ע י״ד סימן ש״כ ס״ו ובח״מ סימן ר״ט איתא דאינו יכול למכור עובר שבמעי פרה והוא מדברי התוס׳ בבכורות אלא אם מוכר פרה לעוברה. וכן כתב בתרומת הדשן סימן ר״ע דאי אפשר למכור העובר אלא במוכר פרה לעובר. ואור זרוע שכתב דמהני מכירת העובר ס״ל כרשב״ם דמהני בדבר שלא בא לעולם לכשתלד ע״ש. והוא תמוה דלכשתלד כבר קדמו קדושת בכורה ואפילו ביחד אמרינן בתמורה דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין וחל קדושת בכורה. ודוק:

ונלע״ד פשוט דס״ל לאור זרוע דמכירה וכיוצא בו שיכול לאכול העובר לא שייך ביה כלל דבר שלא בא לעולם ודברי תוס׳ לא הבנתי. ותו מ״ש למכור פרה לעוברה לא הבנתי דלמ״ד עובר לאו ירך אמו והוא כבר נגמר במעי אמו איך שייך שימכור פרה לעוברה דזה שייך באילן לפירות שיוצא אח״כ מגופו. וכן למכור את הפרה לולדות שנתעברה אח״כ. אבל זה העובר כבר נגמר ובריה בפני עצמו למ״ד עובר לאו ירך אמו ואיך שייך שימכור פרה לעוברה וכן קשה בש״ע ח״מ סימן ר״ט שכתב ג״כ בעובר שימכור פרה לעוברה. מיהו בזה אפשר לומר דכשהוא מוכר העובר באופן שלא ישחוט האם ויהיה בתוכה עד שיולד ונהי דמהני בעובר שראוי לאכילה כמו שהוא השתא מ״מ מה שיגדל אחר כך ס״ל דלא דמי לפירי לאחר חנטה דהפרי מעצמו גדל אבל זה גדולו מן הבהמה ואי אפשר למכור זה החלק שגדל אח״כ אלא א״כ ימכור פרה לעוברה ויועיל לזה החלק שגדל אח״כ ג״כ. אך בדברי תוס׳ וש״ע י״ד שם שכתבו כן לענין הפקעת קדושת בכור אי אפשר לפרש כן דכיון שיש לנכרי חלק בו בזה שגדל כבר פטור מן הבכורה וצ״ל דס״ל לתוס׳ דכיון שמוכר באופן שיהיה בתוך אמו עד שיולד לא שייך בו מכירה כלל. וכמו שכתב הסמ״ע בסימן ר״י הואיל והוא מכוסה. וקשה מהא דחל עליו קדושת דמים לבר פדא וצריך לחלק משום דס״ל עובר ירך אמו והרי הוא כמקדיש לדמים אחד מרגליים. ובאמת איכא פלוגתא בהא נמי דלר׳ יוחנן א״א להקדישו קדושת דמים כיון דס״ל עובר לאו ירך אמו. מ״מ דעת הא״ז נראה כמ״ש דמסוגיא דשם לא משמע הכי דאיכא פלוגתא אחריתא לבר פדא ור׳ יוחנן ודברי תרומת הדשן צע״ג ואין להקשות על דברינו דהא אמרינן בקידושין שם דרבי ס״ל אדם מקנה דשלב״ל מדקאמר בלוקח עבד על מנת לשחררו וכו׳. ולפמ״ש דילמא שיחרור שאני יש לומר דבאמת המ״ל הכי כמ״ש התוס׳ אליבא דר״ע. ועוד כתבנו בזה ישוב נכון לקמן דף נ״ט. ועיין בחידושינו לקידושין דף ס״ב שהארכנו בזה בישוב דעת הרמב״ם דיוכל האב לקדש מה שתלד אשתו מטעם הנ״ל. ודוק:

שם הני מילי גדול וכו׳. לכאורה צ״ע דהא קי״ל דקטנה שיודעת טעם ביאה היא כגדולה לענין יחוד וכיוצא בו. ואיך פסיק ותני דקטן לא טעים טעמיה דאיסורא ואם באמת מיירי דוקא בקטן דלא טעים טעמיה דאיסורא הוי ליה לפרש. ונראה דקטן שהגיע לכלל שנים שיכול להיות זוכה בעצמו בזה בודאי מהני דעתו כשרוצה אלא דרב הונא קאמר דאפילו קטן שלא הגיע לכלל דעת לזכות בעצמו הב״ד מזכין לו ואז בודאי אינו יודע טעם ביאה כדמשמע בגיטין דף ס״ה ע״ש ועיין בחידושינו בגיטין שם דמזה הטעם שאין יודעת טעם ביאה אינה מתקדשת למיאון שהוא בזמן שיכול להיות זוכה בעצמו וק״ל:

תוס׳ ד״ה אבל קטן וכו׳ אי נמי איירי אפילו בעבד קטן וכו׳. משמע מדבריהם דלא קיבל ר״מ דברי רבנן שם ועיין מ״ש הטעם בחידושינו בגיטין בס״ד ומדבריהם אלו משמע דליתא לסברת ב״י שכתב בסימן רס״ח דעבד קטן הואיל ורשות רבו עליו הויה ליה כגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו דניחא להו מה דעביד אבהון. וה״נ ניחא ליה מה דעביד רבו דא״כ כי היכי דקאמר הכא דלא מסייע לרב הונא דאפילו נימא דחוב הוא לו משום דניחא ליה בהפקירא אפ״ה ניחא ליה במה דעביד אביו. ה״נ בעבד כהן קטן לר״מ אע״ג דחוב הוא לו נימא דניחא ליה במה דעביד רבו. ודוחק לחלק בין חוב זה דתרומה לשאר חוב. ואין לומר כיון דהקטן יכול למחות אח״כ א״כ שפיר קאמר דיכול האדון לחזור דאמרינן נמי דניחא ליה נמי בחזרה דרבו והוי ליה כמחאה דקטן עצמו זה אינו דא״כ נימא נמי בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו דיכול אבהון לחזור אחר כך מטעם זה וזה לא מצינו. ונראה דהטעם בזה משום דהמחאה צריך להיות בגדלות דוקא כדקאמר הגדילו יכולים למחות וכמ״ש הריטב״א אבל כבר כתבנו דאין דברי הב״י מוכרחים. ופרשנו לעיל דברי בה״ג דס״ל דיוכל להטביל לעבד קטן לשחרור משום דקיימא לן כרבנן דר״מ דזכות הוא לו ודוק:

שם אמר רב יוסף אם הגדילו וכו׳. פירש״י אפילו עם אבהון וכו׳ נראה דהוכרח לומר כן דאל״כ לא מקשי אביי ורבא כלום והטעם הוא כיון דאין הזכות הוא אלא ע״י ב״ד או על ידי אבהון יכולין למחות אח״כ. אך לפמ״ש לעיל דקטן שהגיע לכלל שנים שיכול לזכות בעצמו אין צריך לזכות ב״ד ומטבילין אותו מדעתו אפילו טעים טעמיה דאיסורא יש להסתפק אם גם בזה יוכל למחות כיון דמרצונו זכה בעצמו יש לומר דהוי ליה כמו שנתנו לו מתנה וזכה בה שאין יכול לחזור משהגדיל ואף דקאמר כיון שהגדילה שעה אחת וכו׳ משמע דכשהגיע גדלות גמור אז יכולה למחות אפילו ראינו שנהגה מנהג יהדות לאחר שהגיעה לעונת הפעוטות. היינו משום שעיקר הגירות היה בקטנות גמור על דעת ב״ד. אבל כשהגירות הוא לאחר שהגיע לכלל שנים דיכול לזכות בעצמו תו לא יוכל לחזור בו. מיהו מסתימת הפוסקים משמע דלעולם יוכל לחזור בו. ונראה דמוכח מהא דמקשי אביי מגיורת פחותה מבת ג׳ שנים דכתובתה מאתים ואי ס״ד הגדילו וכו׳ והא קי״ל דאין מתקדשת למיאון עד שהגיעה לכלל שנים שיוכל לזכות בעצמה כמימרא דרבא בגיטין דף ס״ה ואמרינן ביבמות דף מ״ה ע״ב מי לא טבלה לנדתה. והכי קי״ל בי״ד סימן רס״ח דטבילה לנדתה הוי ליה גירות וכיון דאמר רבא תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים בין גדולה בין קטנה וא״כ מסתמא טבלה לנדתה כשהגיעה לכלל שנים שיכולה לזכות בעצמה דהיינו קודם הנשואין והוי ליה טבילה זה כטבילת עיקר גירות ואפ״ה מקשי דתחזור בה ואזלא ואכלה בגיותה. ודוחק לומר דאביי לית ליה הנך מימרא דרבא דהלכות פסוקות הן ותו דמאי מקשי רבא מ״ט לא אמר כאביי אלא ודאי לא שנא. ודוק:

שם יהבינן לה כתובה וכו׳ משמע דהוי סבר דיהבינן לה בקטנותה. וקשה דהא ע״כ גיורת קטנה שנשאת היינו דמתקדשת למיאון ורב ס״ל לקמן דף ק׳ ע״ב דאפילו קטנה יוצאה בגט אין לה כתובה וקשה ממתניתין וצ״ל דגם המקשה ידע דמיירי בגדלות אלא שלא נהגה מנהג יהדות כמ״ש תוס׳ לקמן בד״ה לכי גדלה וק״ל:

שם כתובה היינו טעמא וכו׳. אע״ג דהאי טעמא לא שייך בנתאלמנה כמ״ש התוס׳ לקמן דף מ׳ ע״ב. ואפילו בגרושה ראוי להיות כתובתה מנה דתו לא תהא קלה בעיניו להוציאה כמו באלמנה. וצ״ל כיון דכבר הוצרכו לתקן כתובה לא חלקו משאר נשים. וכה״ג כתבו התוס׳ דף מ׳ ע״ב ע״ש: