דיני ממונות הטמאות והטהרות מתחילין מן הגדול ודיני נפשות מתחילין מן הצד וכבר ביארנוה במסכת סנהדרין:

גאוני המערב כתבו במלך או שלטון שנטל קרקע מישראל בלא סיבה ומכרה לישראל ואותו ישראל הלוקח [ציית] דינא עם הבעלים לקבל עליו כדיני ישראל כדי לצאת ידי שמים שדנין אותו כלוקח מגזלן ולא כלוקח מסיקריקון וכן כתבו במלכות שנלחם במלכות אחרת וגלו מקצתם ונשארו מקצתם ומכר אותו המלך קרקעות של אותם שהלכו לאותם שנשארו וחזרו ולא נתיאשו והלוקח ציית דינא שדנין אותו כלוקח מן הסיקריקון ואם לקחו מן הבעלים ואח״כ נסתייעו מן השמים והוציאו מיד אותו שלטון אם דרך מתנה אם דרך שוחד אין הבעלים יכולים לטעון אלו היינו יודעים שכן וכו׳ אלא שמה שמכרו מכרו ומה שנתנו נתנו ואם נתיאשו הבעלים אין להם עוד כלום לא לענין שיהו צריכין ליתן להם רביע כדין סיקריקון ולא אפי׳ שיצטרכו ליקח מהם כלל ומכל מקום מלכות שנכנסה במלכות אחרת עד שעקרה האחת את חברתה לגמרי והושיב אחרים במקומם הרי זו מלכות חדשה וקנתה קנין גמור וכמו שאמרו עמון ומואב טהרו בסיחון ומקחו קיים ואין לבעלים כלום אפי׳ לא נתיאשו:

ראשוני הרבנים כתבו שגוי אנס שאנס ביתו של ישראל ובא ישראל אחר ולקחה הימנו שאין הבית חוזר לבעלים הראשונים אלא אם כן פורע לו את דמיו ושיתן לו שכר מה שההנהו דומיא דשוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו ואין אומרין מבריח ארי בעלמא הוא וזה הפך מה שכתבו גדולי הרבנים למעלה בבא מחמת חוב ואנפרות שאם החזיק גוי בקרקע ישראל בגזל אין בו סיקריקון להחזיר לבעלים רביע אם שהתה שנים עשר חדש אלא מחזירו לבעלים בחנם שאין מכירת הגוי מכירה כלל ואף הוא אינו אלא מבריח ארי בעלמא ובתוספות הכריעו שאם לקח הישראל את הבית בשיוויו דין הוא שיחזירהו שהרי אין לו טענה שלהצילו בא אבל אם לקחו בזול ראוי לומר שיפרע זה מה שנתן אבל לא דבר אחר והדברים נראין:

וכבר ביארנו שאין הלכה כבן בתירה וחרש שאינו שומע אלא שהוא מדבר אף הוא בדין רמיזה או בכתיבה אבל שומע ואינו מדבר הרי הוא כפקח לכל דבריו וכותב בכתב ידו והוא הוא דבורו ויתבאר בגמרא שאף בגיטין מוציא את אשתו ברמיזה מפני שברמיזה כנס ברמיזה יוציא אלא שאם כנס כשהוא פקח ונתחרש אינו מוציא כמו שיתבאר:

המשנה השביעית והכונה בה בביאור החלק הששי והוא שאמר חרש רומז ונרמז בן בתירה אומר קופץ ונקפץ במטלטלים הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין אמר הר״ם פי׳ רמיזה שם כונה ואמר בן בתירא בממכרו ומקחו למטלטלין עד שיקפוץ על הדבר ויקיפהו ויקביל גם כן לאשר ימכור אליו ולא יספיק לו הרמיזה לבד ופעוטות קטני הקטנים משש שנים עד שבע אם היה להם הבנה או מן שמנה ותשעה לפי שעור שכלו וזה הענין יהיה לדיין ואין הלכה כבן בתירה:

אמר המאירי חרש ר״ל שאינו שומע ואינו מדבר רומז ונרמז פי׳ קונה ומקנה דרך רמיזה הן ברמיזת היד הן ברמיזת הראש ויראה דוקא במטלטלין וכן כתבוה גדולי המחברים ואף הם כתבו שאף במטלטלין לא יתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו הרבה ומתישבים בדבר אלא שיש מי שפירשה אף בקרקע ואף גדולי המפרשים נראה שנוטים בה בן בתירה אומר קופץ ונקפץ במטלטלין יש מפרשים שהקפיצה הוא פחות מן הרמיזה והיא בפה מלשון ועולתה קפצה פיה ואומר בן בתירה שבמטלטלין דיו ברמיזת הפה ואין הלכה כמותו ומכל מקום הלשון מוכיח שדברי תנא קמא בקרקע אלא שנראה לדעת ראשון שתיבת במטלטלין נמשכת לשניהם כלומר חד אמר רומז ונרמז וחד אמר קופץ ונקפץ ושניהם במטלטלין דוקא ויש מפרשים בקופץ ונקפץ שהוא בא להחמיר על תנא קמא ולומר שבמטלטלין מיהא אין קנינו או הקנאתו כלום עד שיגיעו לידו המעות ושיגיע מה שהוא מוכר ליד הלוקח ואם הוא לוקח שיגיע החפץ לידו והמעות ליד המוכר והוא שאמרו עליה בתלמוד המערב שואר ומישתואר ולדעת האומר שאף בקרקע מעשיו מועילים אי אפשר לומר כן אלא במטלטלין ומ״מ איפשר שיגיעו המעות לידו ושיחזיק הלה בקרקע אלא שמתוך שקופץ ונקפץ אינו נופל יפה אלא במטלטלין תופשה במטלטלין אי איפשר כמו שביארנו שמלת במטלטלין חוזרת לשניהם וכן נראה עיקר:

הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ולפי מה שיתבאר בגמרא עד בן שש אין מעשיו כלום אפי׳ היה חריף שבחריפים משגמרו לו שש עד שיגדיל והוא לתינוק י״ג ויום אחד ולתינוקות י״ב ויום אחד בודקין אותו והולכין אחר חריפותו ואם מצאנוהו כדאי מקחו מקח וממכרו ממכר שכך תקנו לו משום כדי חייו ומתוך כך כתב ראשונן של גאונים שאין ממכרו ממכר אלא בכדי חייו ואין הדברים נראים לא הזכירו כדי חייו אלא ליתן טעם בדבר אבל מאחר שתקנו תקנו ואפי׳ בשוה מאה מנה וכן מתנתן קיימת בין מתנה מרובה בין מתנה מועטת בין מתנת בריא בין מתנת שכיב מרע ובכלם פירשנו בששי של כתבות דוקא שאין לו אפטרופוס שאם יש לו אין מעשיו כלום לא תקנו להיות מעשיו קיימים אלא בשאין לו אפטרופוס וגאוני הראשונים כתבו שמתנתו קיימת אף ביש לו אפטרופוס ואין נראה כן וכל שטעה במקחו ומתנו דינו כגדול לגמרי הן לפחות משתות למחילה הן לשתות לחזרת אונאה הן ליתר משתות לבטול מקח וכן כתבוה גדולי המחברים ויש חולקין בדין פחות משתות למחילה ממה שאמרו יתמי לאו בני מחילה נינהו ופירשו זה שנאמר כאן עד שתות בגדול מלמעלה למטה כלומר כל שנתאונה בחצי או בשליש ורביע עד שתות בטל מקח ושתות וממנו ולמטה לחזרה וכל שכתבנו בדינין אלו פירושו במטלטלין ואין בהם חלוק בין שהיו של אביו לשהיו לו מצד אחר אבל בקרקעות יש בהם דינין אחרים ואף במטלטלים חדשו גדולי המחברים קצת תנאים וכבר ביארנום בארכה בתשיעי של בתרא בסוגית המשנה השביעית:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השמינית והכונה בה בענין החלק השביעי והוא שאמר אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל מפני דרכי שלום מערבים בבית ישן מפני דרכי שלום בור שהוא קרוב לאמה מתמלא ראשון מפני דרכי שלום מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם גזל מפני דרכי שלום ר׳ יוסי אומר גזל גמור מצודות חיה ועופות ודגים יש בהן גזל מפני דרכי שלום ר׳ יוסי אומר גזל גמור העני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום ר׳ יוסי אומר גזל גמור אין ממחים ביד עניי גוים בלקט ושכחה ובפיאה מפני דרכי שלום אמר הר״ם דע שזה הדבר המפורסם בכל הארצות מהיות כהן קורא בבית הכנסת ראשון יהיה תלמיד חכם או עם הארץ הנה הוא אין שרש לו בתורה כלל ולא נזכר זה בתלמוד ואין זה הכונה ברמוזה בזאת ההלכה ונפלאתי הפלא ופלא מהיות ארצות הדרומיים גם כן על זה המנהג עם היותם בריאים מחלי המנהגים ומדעת האחרונים ודרכיהם ואין אצלם כי אם ענינים מסכימים לשון התלמוד ואיני יודע אנה נמצא זה הכבוד ואמנם צורת הענין לפי מה שבאה בזה הקבלה לפי מה שאספר לך וזה שהכהן יקדם על הלוי והלוי על ישראל ואמר הש״ם וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב ובזה הקבלה לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה ראשון זה כלו כאשר לא היה שם יותר חכם ממנו כמו שיהיה אצלנו כהן ולוי וישראל ויהיו כלם במעלה אחת הנה ישוב אז אל הקדמת היחס ויקדם הכהן ואחריו הלוי ואחריו הישראל והנה אביא לך נסחת זה בסוף הוריות אימתי בזמן שכלם שוין אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ ממזר תלמיד חכם קודם לכל דבר וכל שטת התלמוד שקצת חכמים יקראו בספר תורה ראשון בשבת והיו לפניו רב אמי ורב אסי שהיו היותר נכבדים שבכהני ארץ ישראל להיותו יותר חכם מהם וכן אמרו רב קרא בכהני ר״ל יקרא ראשון מקום הכהן להיותו יותר חכם מהכהנים אשר לפניו וזה אין מחלקת בו ומהעיקרים גם כן שהכהן כאשר היה ראוי לקרא ראשון ונתן רשות לישראל אשר הוא במעלתו או פחות ממנו שיוכל הישראל לקבל הכבוד אבל אסרו זה חכמים מפני דרכי שלום לפי שיתחדש מזה מחלוקת ויאמר ישראל אחר לאי זה דבר נתת רשות לזה שיעלה ראשון ולא נתת אלי ולזה אמרו שהוא יקרא ראשון וכבודו לאחר לא שיתן ואל זאת הכונה רמז בזאת ההלכה באמרו כהן קורא וכן פשט המנהג שיניחו הערוב באחת מבתי החצר הנה אמר שלא יעשה לעולם אלא בזאת הבית אשר פשט המנהג שיושם בו לפי שיש להם בזה תועלת שהבית שמניחין בה העירוב אינו צריך ליתן את הפת כמו שהתבאר שם ואמר ר׳ יוסי גזל גמור מדרבנן וההפרש בין אמרנו גזל גמור ואמרנו גזל מפני דרכי שלום לפי שגזל גמור יוציא בדיינין ויוסיף חומש ואע״פ שהוא מדרבנן וגזל מפני דרכי שלום אין בו דבר מזה ואין הלכה כר׳ יוסי:

אמר המאירי פירשו בגמרא שדבר זה מן התורה הוא שנאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב שיהא ראשון לכל דבר שבקדשה לפתוח ראשון בין בתורה בין בישיבה ולברך ראשון בסעודה וליטול מנה יפה ראשון בכל דבר שהוא חולק בו עם ישראל שכשהושוו החלוקות ביניהם צריך לומר ברור לך איזו שתרצה אלא שמן התורה אם בא הכהן לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו רשאי על הדרך שאמרו בהמוציא ששנים ממתינים זה לזה בקערה אבל שלשה אין צריכין להמתין זה לזה והבוצע אפי׳ היה קטן מן האחרים פושט ידיו תחלה בקערה ללפת בו פרוסת המוציא אלא שאם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממני רשאי הא כל שאינו מדרך חלוקת כבוד כהן קורא ראשון ומאחר שהכהן קורא ראשון קורא אחריו לוי מדכתוב ובני עמרם אהרן ומשה אלמא שהלוי בא אחריו ומכל מקום תקנו חכמים שלא יהא הכהן חולק כבוד ללוי או לישראל להקדימו לפניו וכן לא לוי לישראל ודבר זה מפני דרכי שלום שלא יקנאו בו האחרים על שחלק כבוד לזה ולא לזה ונמצאו מקטרגים לומר פלני קרא אמש במקום כהן יקרא פלני היום שכל שההא בצבור קנאה מצויה בו:

ודברים אלו כלם בין במה שהוא מן התורה בין במה שהוא מדברי סופרים כתבו גדולי המחברים בקצת חבוריהם שלא נאמרו אלא כשהכהן והלוי והישראל שוים אבל כל שיש חכם ממנו ישראל חכם קודם והוא שאמרו רב קרא בכהני ואע״פ שאמרו בגמרא כשהקשו לרב הונא דהוה קרי בכהני שאני רב הונא דאפי׳ ר׳ אמי ור׳ אסי דכהני חשיבי דארעא דישראל נינהו מיכף כייפי ליה דמשמע שאלו היה בעולם כהן חשוב כמותו לא היה לו לקרות אע״פ שהוא גדול מאותו כהן שעמו בבית הכנסת איפשר דלרוחא דמילתא קאמר הכי כלומר להפלגת חשיבותו של רב הונא ומכל מקום כל שהוא גדול מן הכהן שעמו בבית הכנסת קודם לו והוא שאמרו בהוריות (י״ג.) כהן קודם ללוי וכו׳ אימתי בזמן ששניהם שוים אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן עם הארץ ממזר תלמיד חכם קודם לו וכן הדעת נותנת ומה ענין לשום בכהני עולם לבית הכנסת זו ודיו לכבוד כהן שיתפשט בתוך החומות ועוד שאם כן אין לדבר סוף והיאך יודע אם יש כהן בעולם כמותו ומכל מקום יש אומרין שהלשון בא בדקדוק וכל שנודע לנו כהן בעולם שכמותו אינו קודם לפני זה שבכאן הא כל שלא נודע אין חוששין לו שאם כן אין לדבר סוף כמו שביארנו ולטעם ראשון הן משיבים שכל שנודע לנו כן כבודו של אותו כהן שבמקומו מתפשט לכל בני משמרתו וכלם במקומו הם ומשום גזל השבט נגעו בה לא משום גזילו של זה לבד וזו של הוריות פירושה בשהם שוים כלומר שוים בענין זה ששניהם בעלי תורה אע״פ שזה חכם יותר ממנו אבל אם היה הכהן עם הארץ אפי׳ ממזר תלמיד חכם קודם לו בכל מקום ואע״פ שאי אפשר להעמידה בעם הארץ גמור שאם כך היאך מנוהו כהן גדול והלא צינורא שלו מטמאה איפשר שאינו עם הארץ מוחלט אלא שהוא בעל מדות מעט ומשמר עצמו בטהרה ואעפ״כ חכם קודמו ולמדת מכל מקום שאף לדבריהם אין הדברים אמורים אלא בכהן בעל תורה ואף בזו רוב מפרשים נוטים לדעת ראשון:

ומפי רבותי שמעתי על גדולי המפרשים שהיו הכהנים שבנרבונא נוהגים להם כבוד ומפצירים בם לקרות לפניהם ראשון אע״פ שאף הם היו חכמים גדולים וכן פרשו בגמרא שלא נאמר כן אלא בשבתות וימים שהצבור במלואו והוא שאמר דשכיחי רבים כלומר וכל מקום שרבים מצויים שם קנאה מקטרגת אבל בשני וחמישי הואיל ולא שכיחי רבים אם רצה הכהן לחלוק לו כבוד רשאי אלא שגדולי הפוסקים לא הביאוה:

מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום והוא שעירובי חצירות ניתנין בבית שבחצר ואם הורגלו ליתנו בביתו של זה ועכשו רוצים לערב בבית אחר והוא חולק לומר שלא יניחוהו אלא בביתו אע״פ שכבר מתו בעלים הראשונים ונתחדש הבית לבעלים אחרים הדין עמו מפני דרכי שלום אם מצד תועלת שיש לו בכך שהרי אותו בית אינו צריך ליתן פת כמו שהתבאר במקומו אם מצד כבוד ומכל מקום בגמרא הקשו על זה שאם משום כבוד הא שיפורא ר״ל של תקיעת ערב שבת ויש מפרשים בו מענין שופרות שבמקדש ר״ל תיבה קצרה שבה נותנין נדבה השלוחה לבני הישיבה ויש מפרשים שופר של נדוי דמעיקרא בי רב יהודה ולבסוף בי רבה ולבסוף בי אביי ולבסוף בי רבא ולא חשו מזה לכבודו של זה ותירצוה דלאו משום דרכי שלום הוא אלא משום חשדא כלומר שמאחר שהורגל ליתן את העירוב באותו בית אם באו לשנות את מקומו יהו הנכנסים באותו בית חושדים את בני החצר להיות מטלטלין בלא עירוב כך פירשוה גדולי הרבנים ואיני מבין מפני מה לא העמידו בה טעם דרכי שלום ומצד התועלת ואע״פ שתועלת מועט הוא מכל מקום ניחא לן לאוקומי בהכי כדי להעמיד טעם משנתנו ר״ל טעם דרכי שלום ועוד שהשיפורא לא היה שם צד קנאה שכל שהיו באים זה אחר זה היו נמנין ראשי ישיבות זה אחר זה והיו מניחין את השופר בביתו של ראש ישיבה ומתוך כך נראה לי לפרש אילימא משום כבוד והא שיפורא וכו׳ ואע״פ שהיו ראשי ישיבה זה אחר זה מכל מקום היה להם להניח את הכבוד במקומו שאין הכרח להיותו בבית ראש ישיבה יותר מבמקומות אחרים אלא לא משום כבוד לבד אלא משום חשדא כלומר שמא יאמרו הרואים דבר שאינו הגון מצאו בו ואין רוצים לסמוך עליו ושיפורא מיהא אין כאן חשד שמכירין הם שמטכסיסי ראש ישיבה הוא ונמצא טעם דרכי שלום מתקיים בה ואע״פ שהיה איפשר להעמידה גם כן בדרכי שלום ומצד התועלת מתוך שתועלת מועט הוא ואין בו כדאי להזכירו ניחא ליה לאוקומי טעמא דדרכי שלום בהכי ר״ל משום חשדא:

בור הקרוב לאמה מתמלא ראשון מפני דרכי שלום והענין שאמת המים יוצאת מן הנהר העוברת על שפת השדות באורך כל רצועת הבקעה ומשקין ממנה כל אחד מהם את שדהו וכל שרוצה כל אחד להשקות בלא סכירה דולה ומשקה והנהר מושך ואין אחד מוחה ביד חברו כלל לא עליון לתחתון ולא תחתון לעליון אלא שלפעמים הם מתיראים שתיבש האמה ולא יהא להם להשקות ומתוך כך עושין בורות כל אחד בשפת שדהו ומרגילין מי האמה לבור עד שיתמלא ואי אפשר למלאתו בנקל אלא על ידי סכירה שיסכור את הנהר שלא ימשך מטה הימנו עד שיתמלא בורו ועל זו אמרו שהעליונים ממלאים תחלה והוא שאמרו שהבור הקרוב למוצא האמה ממלא ראשון והוא הדין בעיקר הנהר וכן הוא הדין בהשקאה עצמה בלא מלוי בו כל זמן שיהא צריך סכירה בהשקאתו כגון שהמים מועטים והוא שאמרו בגמ׳ לדעת שמואל שהלכה כמותו בני נהרא עילאי שתו ברישא ומשום דאמרי אנן קדמינן טפי ומכל מקום רב חלק עמו לומר תתאי שתו ברישא ומשום דנהרא כפשטיה ליזיל וכשהקשינו לו ממשנתנו הוא פירשה באמה מהלכת על פי בורו ומתמלא דרך הלוכו ואין צורך לסכור את הנהר אלא להסיר את כיסוי בורו ובא ללמד שאין אומרין לו לסכור את בורו ושלא למלא עד שתזדמן שעתו הא כל שהוא צריך להמשיך את המים לבורו או לשדהו תתאי קדמי:

ומכל מקום הלכה כשמואל ואע״ג דרב הונא בר תחליפא אמר בגמרא השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כל דאלים גבר כבר פירשו גדולי הרבנים דלית ליה הלכתא כשמואל בדיני ומעתה אנן דסבירא לן פסקינן כותיה ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבוה ר״ל דכל דאלים גבר ואין נראה כן ואף לדבריהם נהי דכל דאלים גבר מכל מקום דרך ערמה ותחבולה אסור והוא שאמרו רב שימי בר אשי אתא לקמיה דאביי אמר ליה לותבן מר בעידניה אמר ליה אית לי עידנא לדידי אמר ליה לותבן מר בליליא אמר ליה אית לי מיא לאשקויי אמר ליה אנא משקינא ליה למר ביממא ואותבן בליליא אמר ליה לחיי אזל לעילאי אמר להו תתאי שתו ברישא כלומר ואי אתם רשאים לסכרו אזל לתתאי אמר להו עילאי שתו ברישא ויכולים לסכור והלך וסכר כנגד שדהו של אביי שהיה באמצע והשקה וכי אתא לקמיה דאביי אמר כבתרי עבדת לי ולא טעים אביי לפירי דההיא שתא:

מצודות של חיה ועופות ודגים יש בהם גזל מפני דרכי שלום ופירשו בגמרא באוזלי ר״ל רשתות של חוטי פשתן כפולים ואוהרי ר״ל רשתות של גמי כלי עלמא לא פליגי ר״ל דגזל גמור הוא דקנה לו כליו הואיל ויש להם תוך ושהוא במקום שבעין סימטא שיש לו רשות להניחו לשם כי פליגי בלוחי וקוקארי והם מיני חכה ושאר מצודות שאין להם בית קבול שאין להם קנין כלי אלא שתקנו להיותם גזל מפני דרכי שלום:

מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם גזל מפני דרכי שלום ר׳ יוסי אומר גזל גמור פי׳ ולא מן התורה ליפסל בו לעדות ולעבור בלאו אלא מדבריהם להיותו יוצא בדיינין ואין הלכה כדבריו אלא אף חכמים לא אסרו אלא מפני דרכי שלום ולכתחלה אבל בדיעבד אינו יוצא בדיינין ואע״ג דקטן מיקנא קני דוקא כשדעת אחרת מקנה אותו:

עני המנקף בראש הזית מתורת שכחה ומשיר את הזתים מה שנישר מכחו גזל מפני דרכי שלום אע״פ שלא נטלן ביד הא אם נטלן ביד גזל גמור שהרי זכה בהם וזו שאמרו מפני דרכי שלום דוקא עני שנראה שנוטל על מנת לזכות לעצמו אבל עוברי דרכים אין הענין בהם אלא לאכילת שעה לכל עובר ואין בהם גזל כלל אלא אם כן נטל ביד וכן נראה ממעשה שהוזכר בגמרא ברב כהנא דהוה אזיל להוצל כו׳:

אין ממחין ביד עניי גוים אפי׳ אותם עממין שאינם גדורים בדרכי הדתות בלקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום וכן אמרו בגמרא שמפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל ומבקרין חוליהם עם חולי ישראל וקוברין מיתי גוים עם מיתי ישראל ולא לקברם בבית הקברות של ישראל אלא שאם מצאו ישראלים וגוים מתים משתדלים בקבורתם כדרך שמשתדלים במיתי ישראל:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: