היה ישראל זה חייב לגוי וגבה ממנו עבדו בחובו שלא ברצונו או שלקחוהו ממנו סיקריקון והוא זמן ששונאיהם של ישראל מופקרין להריגה ובאו עליו מהם ופדה עצמו בעבד זה בכל אלו לא יצא לחירות ושמא תאמר בחובו מיהא הרי אמרו במי שאנסו מבית המלך את גרנו שאם באנפרות ר״ל דרך גזל ובלא טענה וזהו לשון אנפרות ר״ל אין פה ראיה אינו חייב לעשר עליהם ממקום אחר והרי הפסידם אבל אם לקחוה בחובו הרי זה כמוכר וחייב לעשר עליהם ממקום אחר לענין מעשר כל שנשתרש לו ונהנה ממנו ודאי חייב במעשר אבל בעבד אין תכלית הענין אלא קנס על שמכרו לגוים וזה לא ברצונו מכר ומ״מ כל שמכרו הוא אפי׳ לאפרהנג גוי ר״ל עבד המלך וממונה שלו אע״פ שהוא כמוכרח יצא לחירות שמ״מ היה יכול לפייסו ממקום אחר:

מכרו לגוי לזמן כגון לשלשים יום שנמצא מפקיעו מן המצות אותו זמן או שמכרו חוץ ממלאכתו כלומר שלא ישתעבד בו בחוץ מדעתו שעכשו הפקעת מצות תלויה ברצון העבד או שמכרו חוץ מן המצות כלומר שלא יהא יכול להפקיעו מן המצות או חוץ מן השבתות וימים טובים כדי שלא יזלזל בהם אלא שהפקיעו שאר מצות כל אלו ספק אם יצא לחירות אם לאו ואם תפש העבד לרבו כדי דמיו לפדות עצמו בהם אין מוציאין מידו זה שכתבנו במכר עבדו לגוי לא סוף דבר לגוי אלא אף לגר תושב אבל מכרו לכותי עד שלא נעשו כגוים גמורים או לישראל משמד הרי זה ספק וכותי משנעשו כגוים גמורים אין ספק שדינו כגוי:

הפיל העבד עצמו לגייסות צריך לו שישתדל להוציאו בכל צד שיוכל ואם אינו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם מותר לו ליטול דמיו ולמכרו לכתחלה הן מזה שהוא תחת ידו הן מאחר וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם וכן בזו שאמרו שהמוכר בית לגוי בארץ ישראל ר״ל לאחד מעובדי האלילים דמיו אסורים מתורת קנס על שנתן לעובדי האלילים חנייה בקרקע מכל מקום אם אנסוהו לו ואין יכול להוציאו בשום צד מוכרו לכתחלה ונוטל דמיו וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם:

כבר ביארנו במוכר עבדו לגוי שקונסין אותו עד עשרה בדמיו מכל מקום במוכר בהמה גסה לגוים שהוא אסור כמו שביארנו במסכת ע״ז קונסין אותו לפדותה הימנו עד מאה בדמיה ר״ל אם לא רצה הגוי לקבל פחות ומשם ואילך אין קונסין אותו ושאלו בסוגיא זו טעם הבדל שביניהם ואמר בתחלה משום דעבדא לא הדר ליה כלומר שהרי יצא לחירות אבל בהמה חוזרת לו וחזר והקשה ואי משום הא דיו שתקנסהו במעט יותר מבעבד ודיו שתקנסהו באחד עשר בדמיה אלא שחזר ופירש דעבד מילתא דלא שכיחא הוא ודיו בעשרה בדמיו ומ״מ כתבו גדולי הפוסקים שקנסות אלו אין מגבין אותם בחוצה לארץ שאין דנין דיני קנסות בבבל אלא שיש חולקים לומר שמאחר שקנסות אלו מתורת איסור אנו באים עליהם מגבין אותם אף בחוצה לארץ אלא שמ״מ לא כל הרוצה ליטול את השם יטול אלא שיעשה על ידי חכמים ויראי שמים מכיון שביארנו שלא אמרו במוכר עבדו לגוי לפדותו עד עשרה בדמיו אלא מתורת קנס אם מכר עבדו ומת אין קונסין בנו אחריו וכן כהן שצרם אוזן בבכור כדי לעשותו בעל מום שקנסו אותו שלא ישחט עולמית אם מת לא קנסו בנו אחריו וכן אם כיון מלאכתו במועד שאמרו במקומה לאבדה הימנו אם מת לא קנסו בנו אחריו וכן מה שאמרו שדה שנתקווצה בשביעית ר״ל שניטלו קוציה תזרע למוצאי שביעית שאין זו עבודה גמורה שיהא ראוי לקנוס עליה אבל ניטייבה ר״ל נזדבלה או נידיירה ר״ל שהעביר עליה דיר של בהמות לזבלה שבאלו קנסוהו שלא תזרע אף למוצאי שביעית אם מת בנו זורעה וכן טימא טהרותיו של חברו שהוא היזק שאינו נכר ולא שמיה היזק אלא שמתורת קנס חייבוהו לשלם אם מת לא קנסו בנו אחריו וכבר ביארנו ענין כלם יותר בשני של מועד קטן ובמסכת יבמות (מ״ח:) אמרו שהלוקח עבד מן הגוי ולא רצה למול מגלגל עמו כל שנים עשר חדש וחוזר ומוכרו לגוים:

כבר ביארנו במשנה שהמוכר את עבדו לחוצה לארץ יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני שקנאו לגופו מ״מ יש למדים מסוגיא זו שכל שהוא אומר שטעה וסבור היה על אותו לוקח שבארץ ישראל היה דר אם הדבר מוכיח שכן לא יצא לחירות והוא שאמרו שאם כתב בשטר לפלני אנטוכי אם אין לו בית בארץ ישראל אע״פ שיש לו שם אושפיז קבוע שהוא נכנס ויוצא שם תמיד יצא לחירות הא אם יש לו בית בארץ ישראל לא יצא סבור היה שידור שם ואם כתב לו לפלני שבאנטוכיא אפי׳ היה לו בית בארץ ישראל יצא שהרי כתב לו שבאנטוכיא שהיא חוצה לארץ כתב לו לאנטוכי השרוי בלוד אפי׳ לא היה לו בית או אפי׳ אושפיז קבוע לא יצא לחירות הואיל וכתב לו שהוא שרוי בלוד שהוא מארץ ישראל ומ״מ יראה שדברים אלו כלם לדברי רשב״ג נאמרו ואין הלכה כן והראייה שהרי ביארנו שהלוקח אנו קונסין ומה לנו בכונת המוכר ושמא תאמר וא״כ רשב״ג היאך אמרה שמא הוא חולק לומר שקונסין את המוכר להחזיר דמיו: