(1) 
אָמַר שְׁמוּאֵל רמב״ם הלכות שבת ו׳:י״ד
טור אורח חיים רמ״ד:א׳
שולחן ערוך אורח חיים רמ״ד:א׳ מְקַבְּלֵי קִיבּוֹלֶת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם אָסוּר חוּץ לַתְּחוּם מוּתָּר.
אָמַר שְׁמוּאֵל טור אורח חיים רמ״ד:א׳
שולחן ערוך אורח חיים רמ״ד:א׳
§ Shmuel said: With regard to gentile contractors, who are paid for the completed job rather than by the day, it is prohibited for them to work for a Jew within the boundaries of the Shabbat limit on a day that it is prohibited for the Jew to work. It looks like the Jew assigned work for them to do on that day, even though they in fact make their own schedule. Outside the Shabbat limit, where Jews will not see the work being done, it is permitted.
מקבלי: דפוסים : מקבלין , כבברייתא הסמוכה אחריו.
קיבולת במועדבמועד: רק כ״י א . חסר בכ״י נ , דפוסים, בה״ג ור״ח וכל נוסחאות התלמוד. ובסמוך הסיק שאסור במועד. ואפשר שנעתק מלשון הברייתא הסמוכה.
בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר. ואסיקנה הני מיליואסיקנה הני מילי: בדומה לר״ח.
בשבתות וימיםוימים: כ״י נ : ״ובימים״.
טובים והוא דליכא מתא דמקרבא להתם אבל בחולו של-מועד אע״ג דליכא מתא דמקרבא להתם כיון דשכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אסור:
תנו רבנן מקבלין קיבולת במועד לעשותה לאחר המועד ובמועד אסור כללו של-דבר כל שהוא עושה אומ׳ לגוי ועושה וכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה. תניא אידך מקבלין קיבולת במועד לעשותה לאחר המועד ובלבד שלא ישקול ושלא ימדוד ושלא ימנה כדרך שהוא עושה בחול:
תנו רבנן אין מרביעין בהמה בחולו של-מועד כיוצא בו אין מרביעין בבכור ולא בפסולי המוקדשין:
תנו רבנן אין מדיירין שדה בחולו של-מועד {כפירוש ר״ח פירוש אין מכניסין את הצאן
מובא גם בהלכות ריצ״ג.
}את הצאן: וכן ב-גד , גו . כ״י נ , דפוסים: ״צאן״. בר״ח, ריצ״ג: ״הבהמות״.
לדיר ליטול את זבלם ואם באו מאיליהן מותר. ואיןמותר ואין: כ״י נ : ״אין״, כהמשך רצוף.
מסייעין אותן
ואין מוסרין להן שומר לנער את צאנם. היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע
שבת, חדש, שנה, שבוע: וכן ב-גו . כ״י נ : ״שנה, חדש, שבת, שבוע״. ר״ח רק: ״שנה חדש שבת״.
מסייעין אותן ומוסרין להן שומר לנער את צאנם ר׳ אומר בשבת בטובה ביום טוב במזונות במועד בשכר אמר רב יוסף הלכה כר׳:
וכו׳: גו , דפוסים.
: אמר ר׳ יצחק בר אבהבר אבה: וכן גו , גכב , ר״ח. חסר בכ״י נ , דפוסים.
מאן תנא שנוי במועד בדבר האבודהאבוד: כך בכ״י א בכל המסכת. וכן גו , גכג כאן. כ״י נ , דפוסים: ״האבד״, וכן בר״ח.
דלא כרבי יוסי אמר רב יוסף הלכה כר׳ יוסי. בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק מהו למישע חביתא דשכרא בחולא דמועדא אמ׳ להו סיני אמר הלכה כר׳ יוסי אמר רב: חסר בכ״י נ .
לומר שהן עקרות ואין למדות זו מזו דאמר שמואל זופתין כוזתא ואין זופתין חביתאדאמר שמואל...חביתא: כ״י נ : ״דאמ׳ ר׳ שמעון אין זופתין חביתא אבל זופתין כוותא״. דפוס קושטא : דאמ׳ שמואל זופתין חבית׳ .
רב דימי מנהרדעא אמר זופתין חביתא ואין זופתין כוזתאכוזתא: דפוס קושטא : כוזא .
מר חאיש לפסידא ומרומר: גו : ״מר״.
חאיש לטרחא. אמר אביי נקיטינןנקיטינן: חסר בכ״י נ .
הלכות מועד כהלכות שבת יש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחילה:ערך קבל
קבל –
[עמפפאנגען, פינסטער, בעשיידען, קלאגען.]
(שבת פד.) אם יש בה בית קיבול רימונים טמאה כבר פי׳ בערך עגל. הבא במדה טהורה פי׳ העשוייה למדוד בה ככייל (מועד קטן יב.) מקבלי קבולת בתוך התחום אסור פי׳ גוים שקיבלו שדה מישראל בדמים קצובין לתקנה כל זמן שירצו בתוך התחום בשבת וי״ט אסור חוץ לתחום מותר (כתובות נח. קידושין יא) איכא ביניהו קיבל ומסר והלך פי׳ קיבל כגון שקיבל עליו הבעל בשעת ארוסין כל מומים שיש בה לעולא אפילו הכי אינה אוכלת עודה בבית אביה גזירה שמא ימזגו לה כוס של תרומה מבית חמיה ותשקה לאחיה ולאחותה לרב שמואל כיון שאינו יכול לטעון טענת מומין אוכלת וכן אם מסרה האב לשלוחי הבעל ואין עמה לא אחיה ולא אחותה אוכלת לרב שמואל אינה אוכלת שמא ימצא בה מום. והלך פירוש אם הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל לעולא אכלה דליכ׳ אחיה ואחותה לרב שמואל לא אכלה משום סמפון אם הלך אחיה עמה (תענית יא) אימת מקבלת רב אמר במנחה פירוש משעה שיתכוון לתפלת המנחה ואפילו מתעסק במלאכתו אומר מחר אהא בתענית יהי רצון שתהא תפלתו ביום תעניתי מקובלת ושמואל אמר בתפלת המנחה כלומר צריך להיות כולל אלו הדברים בשומע תפלה א״ר נסים ברבי יעקב ז״ל ראיתי בפירושי רבותינו הגאונים ז״ל ובתשובות שאמרו אין אומרים ענינו אלא במנחה בלבד אבל בערבית ובשחרית של תענית לא וקשיא להו הא דתני רבי הושעיא ימים שאין בהן קרבן מוסף כגון שני וחמישי של תעניות ושל מעמדות ערבית שחרית ומנחה מתפלל י״ח כדרכו ואומר מעין המאורע בשומע תפלה דאלמא צריך המתענה שיאמר ענינו בערבית בשחרית ובמנחה ואיתא להא ברייתא (בפרק במה מדליקין ובגמרא דבני מערבא בברכות בפ״ד ובתענית בפרק ב) א״ר זעירא בשם ר׳ ירמיה יחיד בתענית ציבור צריך להזכיר מעין המאורע והיכן אומרה בין גואל לרופא חולים מהו אומר ענינו אבינו ענינו בעת ובעונה הזאת כי בצרה גדולה אנחנו ואל תתעלם מתחינתנו כי אתה עונה בעת צרה וצוקה כאמור ויצעקו אל ה׳ בצר להם ממצוקותיהם יוציאם ויושיעם בא״י העונה בעת צרה רבי ינאי ברבי ישמעאל בשם ר׳ ינאי אומר אומרה בשומע תפלה רבי יונה בשם רב אומר ואפילו יחיד שגזר על עצמו תענית צריך להזכיר מעין המאורע והיכן אומרה בלילי שבת וביומו פי׳ ערבית ושחרית ומנחה ולקמן בהאי פירקא נמי גרסינן א״ר שמעון מה ת״ל בהן בהן שני פעמים אלא מלמד שהלילה מותר והיום אסור כי הא דתני להו כל אנש דייתי עלוהי ייסר בצלו א״ר יוסי בר׳ בון שהוא צריך להזכירן מבערב ואתיא כדאמ׳ רבי זעירא בשם רב הונא אומרה בליל שבת ואיתא נמי בגמרא דמגלה דבני מערבא בפ״ק (נזיר נו) כל שמעתתא דמתאמרא מבי תלתא קבלני קמאי ובתראי אמרינן מיצעי לא אמרינן וכו׳ עד שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני וכו׳ עד ואלו יהושע וכלב לא קאמר שמע מינה.
מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור – ליתן מלאכה לנכרי בקיבולת כי עבדי ליה בשבתא דידעי כולי עלמא ואמרי היום בשבת יהב ליה והא דשרי בית הלל בפ״ק דשבת (דף יז:) ליתן כלים לכובס בע״ש עם חשיכה ואפי׳ בתוך התחום משום דכביסה בנכרי מידי דלא מינכר וליכא חשדא אבל מידי דמינכר בתוך התחום אסור משום חשדא.
אמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום – הא דשרינן כלים לכובס נכרי פירש בקונט׳ דלא מינכר שהוא של ישראל ור׳ יעקב לא היה מחלק ואומר דשרי במועד וגם בשבת דהא ריחים של מים איכא השמעת קול ושרינן בפ״ק דשבת (דף יח. ושם) ובפ״ק דע״ז (דף כא: ושם) שרינן להשכיר שדה לנכרי משום דאריסותיה קעביד וכ״ש קבלנות שאין הבית מתעלה בכך אלא ממהר לעשות ואע״ג דר׳ שמעון בן אלעזר פליג מסתמא הלכה כר׳ שמעון בן גמליאל דקא אסר התם מרחץ במשנה משמע הא שדה שרי כדדייק התם ותניא בפ״ק דשבת (דף יט.) גבי ספינה פוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת אלמא אין הנכרי מניח לעשות קבלנותו בשביל ישראל ואיכא מאן דאמר אפי׳ לפסוק אין צריך ובשמעתין דאסר שמואל מפרש רבינו יעקב כאותו פירוש שמעמידין כולהו שמעתתא באבל וכדרב שישא דאמר (לעיל יא:) דברים המותרי׳ בחש״מ אסורין בימי אבלו דהוי דאורייתא או כעין דאורייתא אבל במועד הקילו וכ״ש שיש להן להקל בשבת דלא חיישינן כל כך דלא ליזלזל ביה וא״ת כיון דבאבילות איירי שמואל היכי קאמר וכי ליכא מתא דמיקרבא להתם לא אמרן אלא בשבתות וימים טובים דלא שכיחי דאזלי מדוכתא אבל בחולו של מועד אסור וצריך עיון.
מי שהפך
{שמעתא דדין מקבלי קבולת לגבי אבילות וחוש״מ}
אמר שמואל: מקבלי קבולת - בתוך התחום, אסור, חוץ לתחום, מותר – יש מרבותינו ז״ל שפירשו שמועה זו כולה לענין אבלות, אבל לענין שבת ויו״ט וחולו של מועד, כל קבולת שמסרה ישראל לגוי מיום חול הרי היא מותרת, לא שנא בתוך התחום ול״ש חוץ לתחום. ונראה להם משורש הלכה זו, שהקבלנות מותרות יותר מאריסות וחכירות. וראיותיהם ודבריהם כתובים בספריהם.
והַקָשֶה עלי שבדבריהם,
נלדצ״ל: בדבריהם
שפירשו שמועה זו כולה לענין אבילות, מאי דאמרי׳ בגמ׳, אבל בחולו של מועד אסור. והלא אין אבילות נוהגת בחולו של מועד. תינח שבתות וי״ט, איכא למימר לפי שהשבת עולה ואינה מפסקת האבילות, וי״ט נמי איכא למימר, בי״ט שני, דעולה למנין שבעה, אי נמי, דנהיג ביה אבילות ביום קבורה, אלא חוש״מ מאי איכא למימר.
ונ״ל כי הפרש יש בין קבלנות לקבולת. כי קבלנות ואריסות וחכירות כולן הן בעבודת הקרקע ויש להם חלק בפירות הקרקע, וכל חד וחד כי טרח בדידיה קא טרח. והיינו דאמרי׳ (בבלי מו״ק י״א:): האריסין והחכירין והקבלנין של אבל הרי אלו יעשו. כי מפני שיש להן חלק בפירות הקרקע הרי הם כבעלים של הקרקע ובדנפשייהו קא טרחי. החמרין והגמלין והספנין [של האבל],
כל שבסוגריים הוא תוספת של בעה״מ על דברי רשב״ג
הרי אלו לא יעשו [לכתחלה בתוך האבילות, אף על פי שכל מלאכתן חוץ לעיר]. ואם היו מוחכרין ומושכרים אצל אחרים [מקודם האבילות], הרי אלו יעשו. [אם היה לו לאבל] שכיר יום [לעשות מלאכתו], אפי׳ בעיר אחרת לא יעשה. אם היתה מלאכת אחרים בידו, בין קבולת בין שאינה קבולת לא יעשה. היתה מלאכתו ביד אחרים, בביתו לא יעשה בבית אחר יעשה. וזו היא קבולת. כי קבולת היא במלאכה של מטלטלין או של קרקע כגון בנין והדומה לו, שאין לו חלק בפירות הקרקע כלום. ועליה אמר שמואל: מקבלי קבולת, אף על פי שהם מותרין לעשות בבית אחר, אבל ברחבה של עיר ובכל מקום מפורסם לא יעשו בתוך התחום. ואם הוא חוץ לתחום, מותר אפי׳ במקום מפורסם.
וכשם שאמרו לענין אבילות, כך ה״ה לענין איסור מלאכה של שבת ויו״ט וחוש״מ. ואף על פי ששנינו (שבת י״ז:), בכולן ב״ה מתירין עם השמש, לא נאמרו אותן דברים אלא במלאכות העשויות בתוך הבית, וכמו ששנו כאן לענין אבילות, בביתו לא יעשה בבית אחר יעשה.
ועורות לעבדן וכלים לכובס, אף על פי שנעשים על גבי הנהר בשבת, מותר, שאין המלאכה מפורסמת לבעליה. אבל במלאכה המפורסמת וידועה לבעליה הנעשית במקום המפורסם, כל בתוך התחום אסור. והיינו דמפרש בה רב פפא, וחוץ לתחום נמי לא אמרן וכו׳.
ומפירושיה דרב פפא נקיט מיניה לענין אבילות [כל דאתי מיניה. ומאי דלא אתי מיניה לענין אבילות],
תוקן ע״פ כת״י
כגון בחוש״מ, שאין אבילות בחוש״מ, נקוט מיניה לענין איסור מלאכה דחוש״מ. ואין לנו להפריש בין אבילות לחוש״מ אלא בדברים המפורשים במשנה ובגמ׳ בלבד. כך נראה לי.
אמר שמואל מקבלי קיבולת. כלומר קיבולת של אבל, אף על פי [שאמרנו] שהם מותרין לעשות בבית אחר, אבל ברחובה של עיר ובכל מקום מפורסם, לא יעשו תוך התחום. ואם הוא חוץ לתחום מותר אפילו במקום מפורסם. וכשם שאמרנו לענין אבילות, כך הוא הדין לענין איסור מלאכה של שבת ושל יום טוב וחולו של מועד. ואף על פי ששנינו בכולן בית הלל מתירין עם השמש, לא נאמרו אותן דברים אלא במלאכות העשויות בתוך הבית, וכמו ששנינו כאן לענין אבילות בביתו לא יעשה, בבית אחר יעשה. ועורות לעבדן וכלים לכובס, אף על פי שנעשין על גב הנהר בשבת, מותר, שאין המלאכה מפורסמת לבעליה. אבל במלאכה המפורסמת וידועה לבעליה הנעשית במקום מפורסם, כל בתוך התחום אסור.
מקבלי קיבולת. גוים שמקבלין מלאכה מישראל קוד׳ י״ט כגון בית לבנות והגוי עושה אותה מלאכה אפי׳ בשבת
כעי״ז בפרש״י לרי״ף ד״ה מקבלין.
.
תוך התחום אסור. משום חשד׳
כ״פ רש״י ד״ה מקבלי קבולת.
. רבי׳ שמואל ואי קשיא דתנן פ״ק דשבתדף י״ז ב׳.
אין נותנין וכו׳ עד וב״ה מתירין עם השמש ומפר׳ בגמר׳ ר׳ עקיב׳ או׳ עד שיצא מפתח ביתו והכ׳ צריך חוץ לתחום ובדליכ׳ מתא דמיקרב׳ הת׳. ותיר׳ דהכ׳ איירי בעבודה (פס)פרהסי׳ כגון שכר שדה ובניין בית דאית ליה קלא והת׳ מיירי בכליםוכעי״ז כתב בפרש״י ד״ה מקבלי אמנם בתוס׳ כתבו דבשבת שרי אף במינכר שהוא של ישראל והכא מיירי באבל וכמוש״כ רבינו לקמן. ועיין בעל המאור מה שהאריך בזה.
.
חוץ לתחום מותר. דליכא חשד׳ ודווק׳ בשבת וי״ט שאינו יכול לילך שם וה״מ דליכ׳ מתא דמיקרב׳ דליכ׳ חשד׳ לבני ההוא מתא.
ל״א מקבלי קבול׳. שקיבלו עליהן מלאכת האבל אסור מפני מראית העין שיאמרו בימי אבלו שכרן ולא ידעו דקבולת הוא קודם לכן ולעי׳ אמרינ׳ דאסור למסור בימי אבלו בדבר שאינו אבד.
חוץ לתחום שרי. שאין מכירין שם שמלאכת האבל היא.
אמר שמואל מקבלי קבולת במועד בתוך התחום [אסור] חוץ לתחום מותר. אי קשיא לך במאי, אי במטלטלין בתוך התחום אמאי אסור, והא עורות לעבדן וכלים לכובס נכרי תנן בפרק קמא דשבת בכולן ב״ה מתירין עם השמש. אי בקרקעות, והא תנן בפרק קמא דע״ז לא ישכור אדם מרחצו לגוי מפני שנקראת על שמו וגוי עושה בו מלאכה בשבתות ובימים טובים. ואמרינן בגמרא מרחץ הוא דאסור, דאריסותא למרחץ לא עבדי אינשי אבל שדה מותר דאמרי אריסא אריסותא קא עביד. ואם כן בתוך התחום אמאי אסור. והפירוש הנכון בזה הוא, דבקרקעות [מיירי], ושאני דין קבולת מדין קבלנות ואריסות, דאילו קבלנות ואריסות נוטלין חלק בפירות, האריס נוטל למחצה לשליש ולרביע, והקבלן כל הפירות שלו. ולפיכך שרי דבדנפשייהו קא טרחי. אבל קבולת הוא ששכר בעל השדה אדם אחד לחרוש ולזרוע את שדהו ואתן לך כך וכך בשנה, וכל הפירות הרי הם מבעל השדה. ולפיכך בתוך התחום אסור. ואפילו הכי חוץ לתחום מותר בשבתות וימים טובים. ולא אמרינן בקבולת קרקע כדידיה דמי. ויש מפרשין אותה בקבלנות בנין דליכא פירות. וזה הפירוש קבלתי מאבא מרי ז״ל. וכן כתב הרב בעל המאור. ויש מפרשין אותה באבל דחמיר משבתות וימים טובים. ודקאמר אבל בחולו של מועד אסור, הוא הדין בחול. אלא איידי דאמר שבתות וימים טובים אמר חולו של מועד. והקשה הרב בעל המאור על זה הפירוש מאי דאמרינן אבל בחולו של מועד אסור, והלא אין אבלות בחולו של מועד. ואני תמה מאד על התימה שלו, שהרי אמרו דברים שבצנעה נוהג. ועוד מפני מה אמרו אין אבלות במועד, מפני כבוד הרגל, ובהיתר מלאכה מה כבוד הרגל איכא.
מדיון בריה דרבין ובר בריה דרב אחא בריה דרבא הוה ליה גמלא בהדי הדדי, פירוש פדנא דתורי. איתרע ביה מילתא במר רב אחא בריה ופסקיה לגמליה ולא שדריה. פירוש שלא שלח שורו לחבירו. אמר רב אשי ולאו גברא רבה הוא, נהי דאפסידיה לא חייש אפסידא דאחריני לא חייש, והתניא אם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים הרי אלו יעשו, אדם חשוב שאני. פירוש והאבל ישלם הפסדו לחבירו, שאין לחבירו להפסיד מפני חשיבותו. מכאן למדנו ששני שותפין שאירע דבר לאחד מהן לא יפסיד [זה] באבלותו של זה. ומאי דאמרינן בירושלמי שכתב [הרב] אלפסי שני אחים שני שותפין שני טבחים שני חנונים שאירע דבר לאחד מהן הרי אלו נועלין חנותן, לאו למימרא שיבטל שותפו לגמרי, אלא לומר שאינו עושה שותפו מלאכה אלא בצנעה. אי נמי התם ליכא פסידא, אבל הכא איכא פסידא. רב אחא שרא להו לאנבוגרי דבי ריש גלותא למעבד עבידתא בחולא דמועדא, אמר כיון דלא שקלי אגרא שרשויי הוא דקא משתרשי [ו]לית לן בה.
אמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור, חוץ לתחום מותר, אמר רב פפא חוץ לתחום נמי לא אמרן אלא דליכא מתא דמקרבה להתם, ולא אמרן אלא בשבתות וימים טובים דלא שכיחי אינשי דאזלי להתם, אבל בחוה״מ דשכיחי אינשי דאזלי ואתו להתם אסור. פי׳ מקבלי קבולת (של) ארמים שקבלו עליהם לבנות ביתו של ישראל, וקצץ להם דמים, ותוך התחום אסור דקאמר בכל יום האסור למלאכה דישראל קאמר כדמפרש ואזיל שבתות ויו״ט וחוה״מ, ואיסורא משום חשד שלא יאמרו שכירי יום נינהו, ומלאכה דישראל היא, חוץ לתחום מותר כענין ששנינו בעורות לעבדן וכלים לכובס ובלן בית הלל מתירין עם השמש, דכל קבולת כיון שקיצץ לו דמים מלאכה דארמי הוא ומותר במטלטלי בכל מקום, ובא שמואל ואסר בקרקעות תוך התחום מפני חשד, והוא הדין למטלטלין כגון ספינה הידועה לישראל דמלאכת פרהסיא היא ואסור, ובחוש״מ אפילו חוץ לתחום משום דאיכא אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא.
ואיכא מאן דפריש שמעתא כולה באבל וליתיה ודאי, אלא בכל אדם בשבתות וי״ט וחוש״מ כפשוטן של דברים, מיהו גמרינן מינה דינא דאבל, דכל ימי אבלו כיון דהא אזלי אינשי בכל דוכתא מקבלי קבולת שלו אפילו חוץ לתחום אסור, ובשבתות וימים טובים שחלו להיות בימי אבלו מותר, ואע״פ שנוהג דברים שבצינעא כדבעינן למימר קמן.
ומסתברא לא שנא קבולת של בנין בתים ול״ש קבולת של חרישה שבשדות אסור, ואע״ג דאמרי׳ בפ״ק דע״ז [כ״א ע״ב] רשב״ג אומר לא ישכיר אדם מרחצו לארמי מפני שנקראת על שמו וארמי זה עושה בו מלאכה בשבתות וי״ט. אבל שדהו לארמי שרי מאי טעמא אמרי אריסותיה קעביד מרחץ נמי אמרי אריסותיה קעביד. אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי, אלמא כיון דשדה לאריסי קיימא כל מלאכה דעביד בה ארמי לא אתי לידי חשד דאמרי אריסותיה קעביד, התם בשדה השכורה לארמי ברשותיה קיימא ואיהו אכיל פירי דהאי שתא, וישראל אינו נראה בה, אבל קבולת למחר הארמי יוצא ממנה וישראל אוכל פירות והכל יודעין שלא לדעת אריסות ירד לתוכה.
ויש להקל ולומר דכיון שלא ירד ישראל עתה לתוכה אלא ארמי זה חורש וזורע כבשל אריסותיה, ודאי הרואין אותה תולין בהיתר אין חוששין לחשד שלאחר זמן שאין בני אדם פונין מכל עסקיהם, לומר חרש זה בכאן שהיינו סבורים שהוא אריס ועכשיו בעלין אוכלין פירות ולחשוד עליו למפרע ויש לזה פנים.
באבל (פרק י״א) תניא: כבוד הבית והדחת הכוסות והצעת המטה אין בהם משום מלאכה לאבל, ות״ר (מ״ק כ״ז ע״א) אבל ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקיו ימעט ואם לאו יגלגל עמהן, פירש רב חננאל ז״ל אם יכול למעט בעסקיו שלא יקנה ושלא ימכור ימעט, ואם לאו יגלגל עמהן. כלומר יקנה צרכי הדרך ודברים שיש בהן חיי נפש:
ואיכא מאן דפריש שמעתא כולה באבל וליתיה ודאי, אלא בכל אדם בשבתות וי״ט וחוש״מ כפשוטן של דברים, מיהו גמרינן מינה דינא דאבל, דכל ימי אבלו כיון דהא אזלי אינשי בכל דוכתא מקבלי קבולת שלו אפילו חוץ לתחום אסור, ובשבתות וימים טובים שחלו להיות בימי אבלו מותר, ואע״פ שנוהג דברים שבצינעא כדבעינן למימר קמן.
ומסתברא לא שנא קבולת של בנין בתים ול״ש קבולת של חרישה שבשדות אסור, ואע״ג דאמרי׳ בפ״ק דע״ז [כ״א ע״ב] רשב״ג אומר לא ישכיר אדם מרחצו לארמי מפני שנקראת על שמו וארמי זה עושה בו מלאכה בשבתות וי״ט. אבל שדהו לארמי שרי מאי טעמא אמרי אריסותיה קעביד מרחץ נמי אמרי אריסותיה קעביד. אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי, אלמא כיון דשדה לאריסי קיימא כל מלאכה דעביד בה ארמי לא אתי לידי חשד דאמרי אריסותיה קעביד, התם בשדה השכורה לארמי ברשותיה קיימא ואיהו אכיל פירי דהאי שתא, וישראל אינו נראה בה, אבל קבולת למחר הארמי יוצא ממנה וישראל אוכל פירות והכל יודעין שלא לדעת אריסות ירד לתוכה.
ויש להקל ולומר דכיון שלא ירד ישראל עתה לתוכה אלא ארמי זה חורש וזורע כבשל אריסותיה, ודאי הרואין אותה תולין בהיתר אין חוששין לחשד שלאחר זמן שאין בני אדם פונין מכל עסקיהם, לומר חרש זה בכאן שהיינו סבורים שהוא אריס ועכשיו בעלין אוכלין פירות ולחשוד עליו למפרע ויש לזה פנים.
באבל (פרק י״א) תניא: כבוד הבית והדחת הכוסות והצעת המטה אין בהם משום מלאכה לאבל, ות״ר (מ״ק כ״ז ע״א) אבל ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקיו ימעט ואם לאו יגלגל עמהן, פירש רב חננאל ז״ל אם יכול למעט בעסקיו שלא יקנה ושלא ימכור ימעט, ואם לאו יגלגל עמהן. כלומר יקנה צרכי הדרך ודברים שיש בהן חיי נפש:
מי שמסר שדהו לגוי באריסות וכדומה לו הרי הגוי עושה בשבת אף בתוך התחום שהרי בשלו הוא עוסק כמו שיתבאר בראשון של עבודה זרה (כ״א:) אבל מסר לו שדהו בקיבולת והוא שאין לגוי כלום בפירות אלא שמקבל עליו עבודת כל השדה להוצאתו ובעלים נותנין לו סך ידוע בדמים בסוף המלאכה ואין נשכר בה לימים אלא אימתי שירצה יעשה וכן ביתו לבנות וכל כיוצא בזה אסור לו להניחו לבנות או לעבוד בשבת ויום טוב בתוך התחום שלא יאמרו בשל ישראל הוא עוסק וחוץ לתחום מותר ובלבד שלא יהא תוך התחום של עיר אחרת שלא יחשדוהו בני עיר אחרת ובחולו של מועד אף חוץ לתחום אסור שיאמרו במועד שכרו הואיל ודרכם לצאת חוץ לתחום בחולו של מועד ויבאו להתיר מה שאין הפסד באיחורו על ידי גוים וכל שאסור לעשותו במועד אסור לומר לגוי לעשותו:
וקיבולת של מטלטלין כגון עורות לעבדן וכלים לכובס מותר אף בשבת ויום טוב כל זמן שיהא מוסרם מבעוד יום ר״ל עם השמש שאין להם קול:
יש מי שאומר שאף האבל שמסר קרקעו בקיבולת אסור לו להניחו לעשות בו בימי אבלו והדברים נראין לענין פסק ומ״מ הם באים בה מצד שהם מפרשים שמועת הקיבולת באבל שגוי המקבל שדה שלו בקיבולת בתוך התחום אסור לו להניחה לעבוד בקרקע שלו ואע״פ שאריסות וחכירות בקרקע שלו מותר אין קיבולת דומה לאריסות וחכירות שנוטלין חלק בפירות הקרקע וכן אע״פ שהתרנו קיבולת מטלטלין שלו בבית אחר קרקע אין לו דין בית אחר והרי שמו מתפרסם עליו ומה שאמרו במועד הוא הדין בחול אלא מאחר שתפש בראש השמועה שבת ויום טוב הן לקיבולת שלו הן לשל כל אדם הוא תופש בסופה חולו של מועד ולענין אבל ושמא תאמר וא״כ במועד מפני מה נאסרה והרי אין אבלות במועד שאם באבלות קודם הרי נפסק ואם באבלות של תוך המועד הרי לא התחיל שהשבת אתה יכול לפרש בה כן מצד שעולה ואינה מפסקת ויום טוב אפשר ביום טוב שני ושמת בו ביום אבל מועד היאך אתה מפרשה באבל לבד אין זו שאלה שהרי דברים שבצנעה נוהג והטעם שלא מנעו אבלות ברגל אלא לכבוד הרגל ודברים שבצנעה אין בהם כבוד הרגל וכן הדין בעשיית מלאכה שראויה ליאסר שאין בעשייתה כבוד הרגל אלא זלזול:
אחרוני הרבנים שבצרפת התירו קיבולת בשבת ויום טוב אף בתוך התחום ולא ראו להפריש בין קיבולת לאריסות וחכירות וכשהוקשה על שמועה זו שאסרו את הקיבולת בתוך התחום ממה שהתרנו באריסות במסכת ע״ז שם וכמו שאמרו שם מימר אמרי אריסותיה קא עביד הם פירשו שמועה זו באבל הא בשבת ויום טוב דין הקיבולת כדין האריסות והחכירות להתירו אף תוך התחום ואף הם הביאו ראיה ממה שאנו מפליגין בספינה אפי׳ ערב שבת ואין חוששין כשרואין אותו בשבת שיאמרו עכשו שכרה ויש לחלוק בראיה זו שלא הותרה הפלגה לדבר הרשות בפחות משלשה קודם השבת וכיון שהפליג שלשה אינה יכולה לנוח וכבר אמרו היכא דלא אפשר שאני שאם כן לא יפליג לעולם הא ערב שבת שנראה כרוצה לילך בשבת אסור אא״כ לדבר מצוה ואע״פ שבמקומו יתבארו צדדין להתיר בזמן הזה כל הפלגה אף בערב שבת אין אנו מכוונים עכשו אלא לפי שיטת הסוגיא האמורה בה בראשון של שבת ועוד קשה לפרש לדבריהם שאחר שאין מפרישין בין קיבולת לקבלנות ואריסות הרי התרנו למעלה באבל קבלנות ואריסות עד שאנו צריכים לדבריהם ליכנס בפירוש שמועה זו בפירצה דחוקה לומר שלא התרנו למעלה אלא באריסים גוים ושבת או יום טוב וחוץ לתחום והדברים זרים ואין לסמוך עליהם כלל:
ומ״מ יש מכריעין שזו שאסרו כאן בקיבולת דוקא בקיבולת בנין של בתים שאין הדבר מוכיח שיהא הגוי יורד בה באריסות או בשכירות או בקיבולת אבל בשדה שהדבר נראה שבאריסות ירד מותר אף בקיבולת:
אע״פ שהקיבולת מותר מיהא חוץ לתחום אדם חשוב ראוי לקדש עצמו אף במותר לו וקיבולת עצמו המותר דוקא בשעושהו הגוי בשלו כגון שהיה בונה את הבית בעציו ואבניו ואין ישראל נתבע בדבר הצריך לבנין כלל אבל אם היה בתנאי שיהא אחד מן הדברים הצריכים בבנין של ישראל אפי׳ התבן אסור ומ״מ אם נעשה מותר ליהנות בו לערב אף לאותו שנעשה בשבילו וכל שכן לאחרים כדין מי שאמר לגוי לעשות לו מלאכה בשבת שאע״פ שעבר ומכין אותו מכת מרדות מותר ליהנות בו לערב אף לאותו שנעשה בשבילו אחר שימתין בכדי שיעשו ואין צריך לומר באחרים בסוגיא זו שנמנעו בכאן אחרים מליהנות בכיוצא בזה ואמרו הטעם סיועי סייע בתיבנא בהדיהו כלומר מן הדין באו באיסורה אין זה אלא שהקפידו עליו על שלא דקדק בדבר וקצת חכמי צרפת חדשו בהוראה זו דרך אחרת לאסרה מן הדין והוא שכל מלאכה שעושה אותה הגוי משלו אפי׳ עשאה בשליחותו של ישראל כגון אריגת בגד ועשיית כבש ובונה בית בעציו ואבניו מותר לערב שהרי המטלטלין יכול הוא לעכבם ובקרקעו יכול הוא ליטול עציו ואבניו אבל אם היה אפי׳ התבן של ישראל אסור לעולם ואע״פ שהמבשל לישראל בשבת של ישראל הוא ומותר לערב כמו שיתבאר במקומו לא נאמרו הדברים אלא בשהישראל מבשל ואין לחוש שמא ירגיל עצמו בכך אבל גוי המבשל לצורך ישראל בשל ישראל אסור לעולם ולישראל אחר מיהא מותר והדברים נראין אלא שגדולי המחברים חולקים בה וכן יראה לי לומר שהמבשל בשבת אף לדעת המכשיר בה אין הדבר מתפרסם ואינו דבר המתקיים אבל קרקע שהוא דבר העומד ודבר המתפרסם ראוי לאסור לעולם בדמיון מה שאמרו בתלמוד שבת בגוים שעשו ארון וחפרו קבר בשבת שלא יקבר בו אותו ישראל עולמית ופירשוהו כשהקבר עומד באיסרטיא שהוא דבר המפורסם אבל במקום אחר יקבור בו למוצאי שבת והדברים נראין:
אדם גדול שמסר קיבולת שלו לפועלים ומנעם מלעשות שם בשבת ויום טוב על הדרך שפסקנו ובאו גוים מאליהם לעשות שם שלא בשכר אם היתה מעלתו של זה מפורסמת עד שהכל יודעין שאין אלו נוטלין שכרן אלא שעושין כן מאליהם ובלא שכר מותר להניחם ומ״מ אין לסמוך בה כל כך שמא לא נאמרה בכאן אלא בבי ריש גלותא שהיה ענינם כעין מלכות הא בשאר בני אדם לא וי״מ את הסוגיא בדרך אחרת ואין דבריהם נראין:
אע״פ שהתרנו את הרצועה בכל מה שנאסר בענינים אלו להיות אחרים נהנין בה תלמידי חכמים ראוי להם להתרחק מהנאת כל דבר שנעשה בעבירה ואין כאן יוהרא אלא סלסול ונקיות הדעת:
אמר שמואל מקבלי קבולת כו׳ – כבר פירשתי דמיירי בקבולת של בנין ורש״י ז״ל וגם ר״י ז״ל פירשוה בשבת או במועד וע״י עובדי כוכבי׳ אבל ר״ת ז״ל פירשה באבל והאי דנקט אבל בחולו של מועד לא דק והוא הדין דמצי למנקט אבל בחול ואומר ז״ל כי באבל החמירו אבל באינשי דעלמא משום איסור שבת ואיסור מועד אפי׳ בתוך התחום מותר כיון שהיא קבולת ולא נהיר.
א אמר שמואל: מקבלי קיבולת (שעובדים בקבלנות, ולא בימים ידועים, אלא מקבלים שכר על המלאכה הגמורה) גוים, שעושים עבודה עבור ישראל, ורצונם לעשותה ביום שאסור במלאכה, אם היו עושים בתוך התחום (תחום שבת) — אסור להניח להם לעבוד, שכן אנשים רואים שעושים מלאכתו של ישראל זה ביום אסור, וחושדים בו שבו ביום נתן להם. חוץ לתחום שאין ישראל הולכים לשם — מותר.
§ Shmuel said: With regard to gentile contractors, who are paid for the completed job rather than by the day, it is prohibited for them to work for a Jew within the boundaries of the Shabbat limit on a day that it is prohibited for the Jew to work. It looks like the Jew assigned work for them to do on that day, even though they in fact make their own schedule. Outside the Shabbat limit, where Jews will not see the work being done, it is permitted.
(2) אָמַר רַב פָּפָּא ואפי׳ וַאֲפִילּוּ חוּץ לַתְּחוּם לֹא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵיכָּא מָתָא דִּמְקָרְבָא לְהָתָם אֲבָל אִיכָּא מָתָא דִּמְקָרְבָא לְהָתָם אָסוּר.
Rav Pappa said: And even outside the Shabbat limit, we said only that it is permissible to let them work when there is no other city in close proximity to there, but if there is another city in close proximity to there, it is prohibited, since the work is likely to be seen by a Jew.
Rav Pappa said: And even outside the Shabbat limit, we said only that it is permissible to let them work when there is no other city in close proximity to there, but if there is another city in close proximity to there, it is prohibited, since the work is likely to be seen by a Jew.
אבל אי איכא מתא דמקרבא להתם – אותן פועלים נכרים אסורים דאינהו ידעי דהני נכרים עבדי ליה מלאכה ואמרי בשבתא יהב להו.
אסור – דאמרי היום יהבו ליה.
והיינו דמפרש בה רב פפא וחוץ לתחום נמי לא אמרן וכו׳. ומפירושיה דרב פפא נקוט מיניה לענין אבלות כל דאתי מיניה. ומאי דלא אתי לענין אבלות, כגון בחולו של מועד, שאין אבלות בחולו של מועד, נקוט מיניה לענין איסור מלאכה בחולו של מועד. ויש לומר שאעפ״י שאין אבלות במועד, אבל אבלות שבצנעה נוהג, הילכך אסור לו לבנות בנין אם מת לו מת במועד, והוא אסור בתשמיש המטה.
והוא דליכא מתא דמקרבא להתם. שאין עיר סמוכה לאותו בנין בתוך ארבעת אלפים אמה, נמצא שאין אחד מישראל שיראה הבנין של אַבֵל אפילו עירבו.
אמר רב פפא: ואפילו חוץ לתחום לא אמרן [אמרנו] שמותר אלא דליכא מתא דמקרבא להתם [שאין עיר אחרת שקרובה לשם], אבל אם איכא מתא דמקרבא להתם [יש עיר שקרובה לשם] — אסור, שהרי הישראלים באותה עיר עלולים לראות זאת.
Rav Pappa said: And even outside the Shabbat limit, we said only that it is permissible to let them work when there is no other city in close proximity to there, but if there is another city in close proximity to there, it is prohibited, since the work is likely to be seen by a Jew.
(3) אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא וְכִי לֵיכָּא מָתָא דִּמְקָרְבָא לְהָתָם נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים דְּלָא שְׁכִיחִי אִינָשֵׁי דְּאָזְלִי לְהָתָם רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ז׳:כ״ה
טור אורח חיים תקמ״ג:ב׳
שולחן ערוך אורח חיים תקמ״ג:ב׳ אֲבָל בחוש״מ בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד דִּשְׁכִיחִי אִינָשֵׁי דְּאָזְלִי וְאָתוּ לְהָתָם אָסוּר.
Rav Mesharshiyya said: And even when there is no other city in close proximity, we said that it is permissible for gentile contractors to work for a Jew only on Shabbatot and Festivals, when Jewish people do not routinely go there, i.e., to the place where the work is being performed. However, on the intermediate days of a Festival, when Jewish people routinely come and go from there and see the work being done, it is prohibited.
טור אורח חיים תקמ״ג:ב׳
שולחן ערוך אורח חיים תקמ״ג:ב׳
Rav Mesharshiyya said: And even when there is no other city in close proximity, we said that it is permissible for gentile contractors to work for a Jew only on Shabbatot and Festivals, when Jewish people do not routinely go there, i.e., to the place where the work is being performed. However, on the intermediate days of a Festival, when Jewish people routinely come and go from there and see the work being done, it is prohibited.
ואסיקנא הני מילי בשבתות ובימים טובים דלא שכיחי אינשי – דנפקי חוץ לתחום, אבל בחולו של מועד – דאיכא דנפקי חוץ לתחום אסור.
אמר רב משרשיא: וכי ליכא מתא דמקרבא להתם [וכאשר אין עיר שקרובה לשם] נמי [גם כן] לא אמרן [אמרנו] שמותר אלא בשבתות ובימים טובים, דלא שכיחי אינשי דאזלי להתם [שאין מצויים אנשים שהולכים לשם] ומשום כך לא יראו בעשיית המלאכה ולא יבואו לידי חשד, אבל בחולו של מועד, דשכיחי אינשי דאזלי ואתו להתם [שמצויים אנשים שהולכים ובאים לשם] ויראו שנעשית מלאכתו — אסור.
Rav Mesharshiyya said: And even when there is no other city in close proximity, we said that it is permissible for gentile contractors to work for a Jew only on Shabbatot and Festivals, when Jewish people do not routinely go there, i.e., to the place where the work is being performed. However, on the intermediate days of a Festival, when Jewish people routinely come and go from there and see the work being done, it is prohibited.
(4) מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן בְּנוֹ לֵיהּ אַפַּדְנָא מְקַבְּלֵי קִיבּוֹלֶת חוּץ לַתְּחוּם אִיקְּלַע רַב סָפְרָא וְרַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא וְלָא עַלּוּ לְגַבֵּיהּ וְאִיכָּא דְּאָמְרִי הוּא נָמֵי לָא עָל בְּגַוֵּויהּ.
The Gemara relates about Mar Zutra, son of Rav Naḥman, that gentile contractors built a mansion [apadana] for him outside the Shabbat limit. Rav Safra and Rav Huna bar Ḥinnana happened to come there, but they did not enter it, because it had been built on Shabbat in a prohibited manner. And there are those who say: Even he, Mar Zutra himself, did not enter it.
The Gemara relates about Mar Zutra, son of Rav Naḥman, that gentile contractors built a mansion [apadana] for him outside the Shabbat limit. Rav Safra and Rav Huna bar Ḥinnana happened to come there, but they did not enter it, because it had been built on Shabbat in a prohibited manner. And there are those who say: Even he, Mar Zutra himself, did not enter it.
מר זוטרא בנו ליה גוים בקיבולת אפדנא חוץ לתחום ולא עיילי רבנן בההוא אפדנא. איכא דאמרי הוא נמי לא על בההוא אפדנא.
ערך אפדנא
אפדנא –
[פאליץ.]
(ברכות נו.) בחלומות דרבא דהרואה אפדניה דאביי דנפל (מועד קטן יב.) מר זוטרא בריה דרב נחמן בנו ליה אפדנא מקבלי קיבולת. (בבא קמא יב) בגמ׳ דחבתי בתשלומי נזקו אמר להו רב נחמן זילו אהדורו ואי לא מגבינא לכו לאפדנייכו מינייהו ובריש גמ׳ דהמפקיד אזל רב נחמן אגביה לאפדניה מיניה פי׳ אפדנא חצר (א״ב: והוא לשון מקר׳ ויטע אהלי אפדנו. ותרגום ונטה אף שפרירו ויגוד ית אפדניה אך בעל הערוך גרס אדניה עיין ערך אדן).
מסופר: מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן בנו ליה [לו] אפדנא [ארמון] גוים שהיו מקבלי קיבולת, והיה זה חוץ לתחום ועבדו גם בשבתות. לאחר זמן איקלע [הזדמן] לשם רב ספרא ורב הונא בר חיננא, ולא עלו לגביה [נכנסו אליו], מפני שלא רצו להשתמש בדבר שנעשה באיסור. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שהוא עצמו נמי [גם כן] לא על בגוויה [נכנס לתוכו].
The Gemara relates about Mar Zutra, son of Rav Naḥman, that gentile contractors built a mansion [apadana] for him outside the Shabbat limit. Rav Safra and Rav Huna bar Ḥinnana happened to come there, but they did not enter it, because it had been built on Shabbat in a prohibited manner. And there are those who say: Even he, Mar Zutra himself, did not enter it.
(5) וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל מְקַבְּלֵי קִיבּוֹלֶת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם אָסוּר חוּץ לַתְּחוּם מוּתָּר אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי וְאִיכָּא דְּאָמְרִי סַיּוֹעֵי סַיַּיע בְּתִיבְנָא בַּהֲדַיְיהוּ.
The Gemara asks: But didn’t Shmuel say: With regard to gentile contractors, within the boundaries of the Shabbat limit, it is prohibited to let them work on Shabbat, but outside the Shabbat limit it is permitted? The Gemara answers: An important person is different and must behave in a stricter manner. And there are those who say: He provided them with assistance with straw for making the bricks. Consequently, they were not fully independent contractors, and therefore it was prohibited for them to work on Shabbat, even outside the Shabbat limit.
The Gemara asks: But didn’t Shmuel say: With regard to gentile contractors, within the boundaries of the Shabbat limit, it is prohibited to let them work on Shabbat, but outside the Shabbat limit it is permitted? The Gemara answers: An important person is different and must behave in a stricter manner. And there are those who say: He provided them with assistance with straw for making the bricks. Consequently, they were not fully independent contractors, and therefore it was prohibited for them to work on Shabbat, even outside the Shabbat limit.
איכא דאמר סיועי סייעוהו בתבואה בהדייהו – פי׳ ובעבור שנעש׳ בו עבוד׳ החמיר על עצמו שלא יכנס שם האי עובדא דאבונכרי דבי ריש גלותא קשה מאד אי מלאכות המותרות במועד הן כי נקטי אגרא מאי הוי ואי במלאכות האסורות אפי׳ עבדי בחנם גמור אסור וראיתי מה שפירש׳ באבונכרי עובדי כוכבי׳ שהי׳ מוטל עליהם לתת לו מעות ידועים או לעשות לו מלאכה כנגדם וכן כל יומא ויומא מנכין מחובן כדי פעולתן הוא משמ׳ כדי שכיר יום ואסור ולהכי אמרי׳ דכיון דאינו אלא נכוי חוב המוטל עליהם מקודם לכן והרשות בידם לעשות מלאכה בנכוי קבלנות הוא ומותר כדי קבולת אבל ק״ל על זה הפי׳ דה״ל למימר בד״א שרא להו לדבי ריש גלותא למעבד להו אבונכרי עיבידתי׳ והכי אמרי דשריא לאונכרי וכי עובדי כוכבים ומזלות אלו להוראה באו לפנינו ובתוספות רבי׳ ידידיה ז״ל פירשוה באבונכרי ישראל ובמלאכות המותרות במועד היו ואעפ״כ אסור לעשותן בשכר ממש כדי להרויח השכר ועושה מלאכתו בחול אבל מפני שבזה לא היה אלא נכוי בלבד התיר להם דלא מחזי כשכר מועד ומיהו אלו אי אפשר לבטל המלאכה לעשות אלא לא היה אלא בשכר מותר לאלו לעשות אפי׳ בשכר ממש הן מפני צורך המועד הן מפני דבר האבד אבל הב״ע בשהיה אפשר לעשות מלאכת ריש גלותא ע״י אחרים וזהו הנכון.
ושואלים: והאמר [והרי אמר] שמואל: מקבלי קיבולת, בתוך התחום אסור, חוץ לתחום מותר, וארמון זה הלא נבנה מחוץ לתחום! ומשיבים: אדם חשוב שאני [שונה] וצריך להקפיד יותר. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: סיועי סייע בתיבנא בהדייהו [היה, מסייע מספק תבן יחד אתם] לצורך עשיית הלבנים לבנין, וכיון שכך לא היו מקבלי הקיבולת עצמאיים לגמרי אלא היו כשכירים, ולכן יש בכך איסור.
The Gemara asks: But didn’t Shmuel say: With regard to gentile contractors, within the boundaries of the Shabbat limit, it is prohibited to let them work on Shabbat, but outside the Shabbat limit it is permitted? The Gemara answers: An important person is different and must behave in a stricter manner. And there are those who say: He provided them with assistance with straw for making the bricks. Consequently, they were not fully independent contractors, and therefore it was prohibited for them to work on Shabbat, even outside the Shabbat limit.
(6) רַב חָמָא טור אורח חיים תקמ״ב:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תקמ״ב:א׳ שְׁרָא לְהוּ לְאַבְוָנְגָּרֵי דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא לְמֶיעְבַּד לְהוּ עֲבִידְתָּא בְּחוּלָּא דְמוֹעֲדָא אֲמַר כֵּיוָן דַּאֲגַר לָא קָא שָׁקְלִי שַׁרְשׁוֹיֵי הוּא דְּקָא מְשָׁרְשׁוּ לֵיהּ וְלֵית לַן בַּהּ.
The Gemara relates that Rav Ḥama permitted the bath attendants [abunagrei] of the Exilarch’s house to work for them, i.e., the Exilarch and his household, on the intermediate days of a Festival. He said in explanation of this leniency: Since they do not take payment for working during the week of the Festival, they are merely conferring a favor on the Exilarch. Therefore, it is not viewed as actual labor, and we have no problem with it.
שולחן ערוך אורח חיים תקמ״ב:א׳
The Gemara relates that Rav Ḥama permitted the bath attendants [abunagrei] of the Exilarch’s house to work for them, i.e., the Exilarch and his household, on the intermediate days of a Festival. He said in explanation of this leniency: Since they do not take payment for working during the week of the Festival, they are merely conferring a favor on the Exilarch. Therefore, it is not viewed as actual labor, and we have no problem with it.
רב חמא שרא לאכוונרי דבי ריש גלותא למיעבד להון עיבידתא בחולי דמועדא. מאי טעמא? דכיון דלא אגרא שקלי, שרשויי הוא דמשרשי להו – כגון דורון הוא ושרי.
ערך אכנגרי
אכנגרי –
[סארוורס וואס בדיהנן דעם טיש.]
דבי ריש גלותא (מועד קטן יב.). ס״א אברנגרי פי׳ מסדרי שלחנות למעבד עבידתייהו ואם נשברה רגל השלחן שרי לתקנה פירש בתשובות אבונגר הוא הממונה על שולחן המלך שולחן בלשון פרסי אבון והמלך גאר.
אבוגנגרי – מסדרי שולחנות.
למיעבד עבידיתייהו – אם נשבר השלחן שרי לתקנו.
שרשויי – ריוח בעלמא כדי סעודתם דקא אכלי בהדייהו ולא קא חשיב מלאכה.
אמר כיון דאגרא לא קא שקלי שרשויי הוא דקא מישתרשי אלא מיחזי כשכירות ולית לן בה – פ׳ אף על פי שהשולחנות היו צריכין לו לריש גלותא בחולו של מועד לא הותרו הפועלין לעשותן וליטול ממנו שכר שמי צריך לאותו דבר במועד הוא מותר לעשותו ולא הפועלין לקבל שכר אך אם לא היה לו לפועל מה לוכל. והילכך כיון שלא היו מקבלין ממנו שכר אלא לבד שהיו אוכלין עמו סעודתו אינה חשובה שכר ומותר.
מסופר: רב חמא שרא להו לאבונגרי דבי ריש גלותא למיעבד להו עבידתא בחולא דמועדא [התיר להם למלצרים של בית ראש הגולה לעשות להם עבודה בחול המועד], אמר בנימוק להיתר זה: כיון דאגר לא קא שקלי [ששכר העבודה אינם לוקחים], שרשויי [רק רווח וטובת הנאה] הוא דקא משרשו ליה [שהם נהנים], שמלצרים אלה היו באים ומסייעים בעבודה תמורת מזונם, ולכן אין לראות זאת כמלאכה של ממש, ולית לן [ואין לנו] בה איסור.
The Gemara relates that Rav Ḥama permitted the bath attendants [abunagrei] of the Exilarch’s house to work for them, i.e., the Exilarch and his household, on the intermediate days of a Festival. He said in explanation of this leniency: Since they do not take payment for working during the week of the Festival, they are merely conferring a favor on the Exilarch. Therefore, it is not viewed as actual labor, and we have no problem with it.
(7) תָּנוּ רַבָּנַן רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ז׳:כ״ה
טור אורח חיים תקמ״ג:ג׳
שולחן ערוך אורח חיים תקמ״ג:ג׳ מְקַבְּלִין קִיבּוֹלֶת בַּמּוֹעֵד לַעֲשׂוֹתָהּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד וּבַמּוֹעֵד אָסוּר רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ז׳:כ״ד
טור אורח חיים תקמ״ג:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תקמ״ג:א׳ כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כֹּל שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אוֹמֵר לְגוֹיכן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לנכרי״. וְעוֹשֶׂה וְכֹל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה אֵינוֹ אוֹמֵר לְגוֹיכן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לנכרי״. וְעוֹשֶׂה תַּנְיָא אִידַּךְ מְקַבְּלִין קִיבּוֹלֶת בַּמּוֹעֵד לַעֲשׂוֹתָהּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ז׳:כ״ה
טור אורח חיים תקמ״ג:ג׳
שולחן ערוך אורח חיים תקמ״ג:ג׳ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִמְדּוֹד וְשֶׁלֹּא יִשְׁקוֹל וְשֶׁלֹּא יִמְנֶה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחוֹל.
The Sages taught in a baraita: Gentiles may receive contract work on the intermediate days of a Festival in order to execute it after the Festival, but it is prohibited to execute it during the Festival week itself. The principle of the matter is: Any action that a Jew may perform himself, he may tell a gentile to perform, and any action that he may not perform himself, he may not tell a gentile to perform. It is taught in another baraita: A gentile may receive contract work on the intermediate days of a Festival in order to execute it after the Festival, provided that he does not measure, weigh, or count, in order to plan the work, in the same manner as he does on an ordinary weekday.
טור אורח חיים תקמ״ג:ג׳
שולחן ערוך אורח חיים תקמ״ג:ג׳
טור אורח חיים תקמ״ג:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תקמ״ג:א׳
טור אורח חיים תקמ״ג:ג׳
שולחן ערוך אורח חיים תקמ״ג:ג׳
The Sages taught in a baraita: Gentiles may receive contract work on the intermediate days of a Festival in order to execute it after the Festival, but it is prohibited to execute it during the Festival week itself. The principle of the matter is: Any action that a Jew may perform himself, he may tell a gentile to perform, and any action that he may not perform himself, he may not tell a gentile to perform. It is taught in another baraita: A gentile may receive contract work on the intermediate days of a Festival in order to execute it after the Festival, provided that he does not measure, weigh, or count, in order to plan the work, in the same manner as he does on an ordinary weekday.
תנו רבנן: מקבלין קיבולת במועד לעשותה לאחר המועד, ובלבד שלא ישקול ושלא ימדוד ושלא ימנה כדרך שהוא עושה בחול.
וכן אינו נותן בקיבולת לגוי במועד. כללו של דבר כל דבר שמותר לו לעשותו אומר לו ועושה, וכל שאינו מותר לעשותו אינו אומר לגוי ועושה.
וישראל (ש)נותן במועד בקיבולת לעשות לאחר המועד אבל לא במועד. כללו של דבר כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה וכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה.
מקבלין קיבולת. כלומר נותנין מלאכה לגוי במועד כדי לעשותה לאחר המועד. אבל כדי לעשותה במועד אסור, כיון שהוא אינו יכול לעשותה, אינו יכול לצוות עליה לעשותה.
ובלבד שלא ישקול. אם הוא מטוה שנותנו לגרדי לארגו ונותנו לו במשקל.
ובלבד שלא ימדוד. אם הוא דבר שדרכו למדידה, כגון בנין בתים.
ושלא ימנה. אם הוא דבר מנין, כגון מעות להתיכן ולצרף אותן ולהשיבן למטבע אחר, כדרך שהוא עושה בחול, צריך לשנות.
מתנין עם הגוי במועד ומוסרין לו קיבולת לעשות בו אחר המועד הן בקרקע הן במטלטלין אבל לא לעשותה במועד כמו שביארנו ואף בזו דוקא שלא ישקול במועד אם הוא דבר הראוי למשקל כגון שימסור מטוה לגרדי או כסף לצורף במשקל וכן שלא ימדוד אם הוא דבר הראוי למדידה כגון בית לבנאי לשעור קנים או בגד לצבע וכן שלא ימנה אם הוא דבר הראוי למנין שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:
אין מרביעין בהמה בחולו של מועד מפני שיש בהבאת הזכר עליה טורח יתר ואפי׳ חמורה שנתחממה אע״פ שהיא מלאכת האבד מפני שעשויה להצטנן ושוב קשה לזווגה אין מרביעין אותה ומ״מ מכניסין אותם לבית הבקרות ואם יזדוגו יזדוגו וכן בכל הבהמות ולעולם אין מרביעין בבכור שהרי אסור הוא בגיזה ועבודה וזו מעין עבודה הוא וכן פסולי המוקדשין והם קדשים שהוממו ונפדו שהרי אסורים הם בעבודה כמו שיתבאר במקומו:
אין מכניסין צאן לדיר שבשדה כדי לזבל את השדה מפני שהוא כמכוין לזבל ואם באו גוים מאליהם לדייר שדהו של זה מותר אבל אין מסייעין אותן ואין מוסרין להם שומר להסיע את הצאן ממקום למקום כדי שידיירו כל השדה:
היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה והתחיל זמן שכירותו קודם המועד מסייעין אותו השכיר ומוסרין לו שומר אף בשכיר להסיע את הצאן ממקום למקום שאין זה ניכר שלשם חול המועד בפרט יהא עושה כן אחר שהוא שכיר לזמן ושהגיע זמן שכירותו קודם המועד ובשבת אין נותן לו שכר אלא שרשאי להחזיק לו טובה וביום טוב נותן לו מזונות ויראה דוקא למוצאי יום טוב שהרי אין מזמנין את הגוי ביום טוב ואע״פ שהתירו לומר אי ניחא לך במאי דטריח לן וכו׳ זו אינה אלא בגוי שבא לביתו אבל להזמינו מתחלה אף בדרך זה לא:
במסכת פסח ראשון התבאר על הזבל שבחצר שמסלקין אותו לצדדין ואם נעשית חצר כרפת בקר מוציאין אותו לאשפה:
חבית של יין או של שכר שלא היתה מגופה מותר לגופה ולטוח מגופתה ולחברה אע״פ שאין הפסידא מרובה כשעומדת בלא מגופה מ״מ פסידא יש בה שהיין או השכר שבתוכה מתחזק הרבה מצד סתימתה והוא שאמרו בר שית סאוי ושיע כבר תמני ולא שיע כלומר קנקן שאינו מחזיק אלא שש סאין והוא סתום במגופה וטוח בה עולה לבעל הבית כקנקן מחזיק שמנה ואינו סתום:
ולמדת מזה שזה שאמרו מהו למישעא חביתא פירושו לגופה ולטוחה וגדולי הרבנים פירשו בה זפיתה מבפנים וכגון שלא קנה היין עד המועד ולא היה סבור לקנות שאין כאן כיוון מלאכה במועד ואין נראה כן שהרי זו היא שסמכו לה זופתין חביתא ר״ל חבית גדולה ואין זופתין כוזתא ר״ל חבית קטנה כלומר שהגדולה יש בה פסידא גדולה וקטנה אין לה פסידא ראויה לחוש ולישנא אחרינא זופתין כוזתא כלומר הואיל ויש בה פסידא מועטת אחר שהטורח מועט ואין זופתין חביתא מפני שטירחה יתר:
ולענין פסק זופתין את החבית בין גדולה בין קטנה שלא יתקלקל היין או השכר שבתוכה:
ת״ר מקבלין קבולת במועד – פי׳ מקבלין עובדי כוכבים ומזלות מישראל קבולת במועד לעשותה לאחר המועד ולא גזרי׳ שמא יתחיל בה במועד.
(7-14) ובמועד לא יעשה – פי׳ כלל ולא אמרי׳ הכא מתנה עמו ע״מ שלא לעשו׳ ועוש׳ כדההיא דאמרי׳ התם פוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת דהתם שורת הדין מלאכ׳ דעובדי כוכבים ומזלות הוא לגמרי ובשעת ההיתר פוסק עמו בחול אבל הכא שאני נותנין לו מלאכתנו בשעת איסור דהיינו במועד לא סגי בהכי והא רבי׳ ידידיה ז״ל מדמי לה לההיא ולא נהיר.
תנו רבנן [שנו חכמים]: מקבלין קיבולת במועד, כלומר, מותר לקבוע ולהזמין עבודה קבלנית במועד על מנת לעשותה לאחר המועד, ובמועד עצמו אסור. כללו של דבר: כל שהוא מותר להיות עושה בעצמו — אומר לגוי ועושה, וכל שאינו עושה בעצמו — אינו אומר לגוי ועושה. תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: מקבלין קיבולת במועד לעשותה לאחר המועד, ובלבד שלא ימדוד, ושלא ישקול, ושלא ימנה, כדי לתכנן את העבודה, כדרך שהוא עושה בחול.
The Sages taught in a baraita: Gentiles may receive contract work on the intermediate days of a Festival in order to execute it after the Festival, but it is prohibited to execute it during the Festival week itself. The principle of the matter is: Any action that a Jew may perform himself, he may tell a gentile to perform, and any action that he may not perform himself, he may not tell a gentile to perform. It is taught in another baraita: A gentile may receive contract work on the intermediate days of a Festival in order to execute it after the Festival, provided that he does not measure, weigh, or count, in order to plan the work, in the same manner as he does on an ordinary weekday.