אמר מר בר רב אשי הני ביעי דגדיא עד תלתין יומין שרו בלא קליפה מכאן ואילך אי אזרען אסורין ואי לא אזרען שריין מנא ידעינן אית בהו שורייקי סומקי אסירן לית בהו שורייקי סומקי שריין. כלומר כל זמן שיש בהן חוטין אדומין מן הידוע שהזריעו ואסורין בלא קליפה ומשום דם, וכדאמר לעיל דביעי ודמזריקי משום דמא, ונראה דדוקא לבתר תלתין יומין היא דאסירן בלא קליפה כי אית בהו שורייקי סומקי אבל בגו תלתין אף על גב דאית בהו שורייקי סומקי [שריין] דלאו דם הוא אלא תולדות החוטים וליחתן שהיא אדומה, דאי לא תימא הכי ליכא הפרש בין קודם שלשים לאחר שלשים, דאי איכא שורייקי סומקי כאן וכאן אסורין בלא קליפה ואי ליכא שורייקי כאן וכאן אין צריכין קליפה, אלא ודאי נראה כמו שאמרנו, וכן נראה לי.

והילכתא מישב שייבא ליה וכו׳ וכן ביעי וכן מזריקי, ואם תאמר ואפילו למאן דאמר מצמת צמתא ליה אמאי אסור, והא דם האיברים [הוא] ודם האיברים דלא פריש שרי, כדאמרינן לקמן (חולין קיא.) בכבדא דחלטי ליה בחלב ובשרא דלא אסמיק דאמר בכיצד צולין (פסחים עד:) הוא וחלייה שרי וכדמשמע מכל הני דאמרינן לעיל, יש לומר שאני הכא דדם כנוס בתוך החוטין הוא וכמו שהוא בעין דמי וכדכתבינן נמי לעיל.

מזריקי. פירש ר״ח ז״ל מקום בית השחיטה, ובהכשר הבשר לבעל העטור זצ״ל ורידין, וכתב ודוקא שלא נקבן בשעת שחיטה, אבל נקבן הרי הכן כבשר, וקשיא ליה כיון דקיימא לן כר׳ יהודה דאמר בשעת שחיטה [דהיינו] חם ונפקי [ו]⁠שלא בשעת שחיטה קריר ולא נפיק כדאיתא בריש השוחט (חולין כח:) הכא מאי מהניא להו חתיכתן, ותירץ (ו)[ד]⁠הני מילי נקב אבל חתוך מהני, ולא מסתברא כלל דמאי שנא נקב מאי שנא חתך, דהא עיקר טעמא ליתיה בנקב או בחתך, אלא כדי שימצא הדם מקום פתוח לזוב דרך שם בשעה שיתחמם ויזוב על ידי כח האש, וכיון שכן מה לי נקב מה לי חתך, דהא גבי רישא אמרינן אי דץ ביה מידי דמעב⁠(ד)[ר] ליה שרי ואף על גב דלית ביה אלא נקב בעלמא, אלא דעיקר קושיתו אינה דהא דאמרינן התם שלא בשעת שחיטה קריר דם החוטין ודם הורידין (ו)[ד]⁠לא נפיק מההיא שעתא מנפשיה דרך נקיבת הורידין, והוא הדין אילו חתך את הורידין כולן לשנים לא נפיק דם כיון דקריר אלא עומד במקומו ונקרש, וכיון דנקרש במקומו אפילו חותך את הורידין לא נפקא בהו דם החוטין ואפילו על ידי צלייה אלא מתבשל בתוכן ואסור, דדם שפירש וחזר למקומו הוא, אי נמי דדם כנוס אסור ואף על גב דלא פריש, אבל הכא דמהני חתיכתן היינו דורידין בעצמן שעל ידי חתוכן דמן יוצא דרך שם והוא הדין לכל (שער) [שאר] החוטין אם חתך כל אחד ואחד דמהני להו ונפיק דמייהו דרך חתוכייהו כדאמר רב חסדא, אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך.

אלא אי קשיא לי הא קשיא לי מדקאמר הכא חתכינהו ומלחינהו אפיו לקדרה שפיר דמי, אלמא בורידין עצמן שלא נחתכו כלל איירינן, ובכי הא הוא דאמר רב אחא דאפילו היכא דאותבינהו אגומרי נורא מישב שייבא ליה ושרי, ואפילו רבינא לא אסר אלא היכא דאותבינהו אגומרי, אבל כי תליא בשפודא משרא שרי ליה ואמאי, והא קיימא לן כרבי יהודה דאמר אפילו לצלי אסירי אלא אם כן חתכן תחלה וכדאמר (שם) רב חסדא לא לכל אמר רבי יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת, וקיימא לכן נמי כרב חסדא וכדאסיקנא התם בריש השוחט, ושמא נאמר דשאני התם כשהחוטין בתוך הבשר אין רוב דם שבתוכן יכול לזוב ולצאת מהן שדפני הבשר מעכבין אלא אם כן חתכן כדי שיצא ויזוב הדם דרך החתך, אבל בורידין או חוטין גופן שפניה ע״פ האש כח האש שולט בהן היטב ושואב הדם יפה יפה כנ״ל וכמש״ל.

רישא בכבשא תלייה בבית השחיטה לתחת מידב דאב דמא אצדדין מקוי קוי דמא ואסירי אנחירי אי דץ ביה מידי דמיעב⁠(ד)[ר] ליה שרי ואי לא אסירי. ופסק רבינו אלפסי ז״ל (ד)[כ]⁠הא לישנא קמא דאפילו אותביה אנחירי בעיא מידי דמעב⁠(ד)[ר] ליה, ואי לא איסיר, דכל תרי לישנא בדאורייתא הלך אחר המחמיר, והלכך בין אנחירי בין אצדדין בעינן מידי דמעבר ליה כי היכי דלידוב דמא מהתם. ואם תאמר והלא מחותך (היא) [הוא] הראש מן הצואר וכדאמרינן תלייה ובית השחיטה לתחת מידב דאיב דמא, אם כן למה הוא צריך לחתך ולנקב אחר אטו מזריקי למאן דאמר מצמת צמתא ליה, אי מחתך חתיך להו ושדי ליה אצדדין בנורא מי לא שרי, ונראה לי דשאני רישא דכיון דקאי אצדדין וליכא חתך ונקב סמוך למוח במקום שהוא שוכב עליו על האש אין הדם יוצא לחוץ אלא מתמצה ויורד לגומא של מוח, אבל במזריקי שאין שם גומא שיתמצה בתוכה זב ושותת דרך הראשים שנחתכו, ובה״ג [כ׳] מאן דמטוי רישא מנח בית השחיטה תתאי, והיכא דאתשנ⁠[י] והפכיה מוקרה הוא דאסור, אבל כוליה רישא משרא שרי באכילה, משמע דליכא אסורא כי אם משום קרום המוח שהוא מלא דם, וכדאמרינן ה׳ קרמי הוו תרי משום דמא דביעי ודמוקרי משום דמא והדם מתבשל בתוך המוח שאינו יכול לצאת, מפני שהוא מלא עצמות, והעצמות סותמין בפני הדם, אבל שאר הבשר שבראש אינו נאסר, שהרי אין הדם יוצא מעצם המוח ולחוץ ואם יוצא ממנו קצתו אין בכך כלום דכבולעו כך פולטו. ומיהו ודאי משמע דדוקא לצלי וכדאמרן, אבל בקדרה אסור דא״א דלא נפיק קצת דם ממנו ומתמצה לתוך הקדרה ולא ידעינן כמה נפיק מיניה, והילכך אסור ואפילו מלחיה נמי כמה דלא חתיך ליה לקרמא אסור, והרב בעל העיטור ז״ל שכתב דמסתברא דהכא בלא מליחה קאמר, לא מסתברא כלל דמלח שעל הראש, היאך הוא מוציא דם שבתוך המוח, שאפילו כח האש אינו מפליטו בלא חתך, ויהיה גדול כח המלח מכח האש, ואפילו בחתיכת בשר בלא עצמות לא מהני מליחת צד זה לצד זה, וכדאיתא במנחות פרק הקומץ (מנחות כא.) ומייתינן לה לעיל, והיאך תהני ליה לראש מליחת הפנים החיצונית להוציא מידי דם שבתוך המוח ובקרומות המוקפין עצמות, אלא ודאי אפילו במליחה מיירי ולקדרה אסור ואוסר עד שיחתוך וימלח יפה יפה.

ולפי דברי הרב בעל ההלכות זצ״ל צריך לדקדק בעוף שצלאו כולו כאחד ולא שחט את הורידין דאסור לר׳ יהודה אם לא נאסר את העוף כי אם החוטין, ואם מחטט אחר החוטין אפילו לאחר שנצלה די בכך ומותר, כענין רישא בכבשא, כי הדם הנשאר בחוטין הרי הוא זורק את החוטין ומחטטן, ומה שפלטו ובלע הבשר הא אמרינן כבולעו כך פולטו, וכענין שאמרו במוליאתא, או נאמר דאפילו כל העוף אסור דמכל מקום כיון שהחוטין אסורין ועדיין מלאים דם כשמסיר אותו מן האש הוה ליה חם בתוך חם ולכולי עלמא אסור, דבולע זה מזה ואין בו כח להפליט לחוץ, ואינו דומה למוליאתא (פסחים עד:) דאפשר לומר דמוליאתא שאמרו דוקא בנתבשל בשר (המלוחים) [המילואים] יפה באומד שלא נשאר בו דם לפלוט ולאסור בשר החיצון הא לאו הכי מיסר אסירי דחם לתוך חם הוא, אבל כאן (ד)⁠לעולם החוטין אסורין ואוסרין בשעת סלוקן מעל האש, ואינו דומה לרישא בכבשא שכתב בהלכות דאינו נאסר אלא המוח לבד, ואף על גב דהוי חם לתוך חם נמי בשעת סלוקו מן האש, דשאני התם דעצמות מבדילין בין מוח לבשר, דנהי דעל ידי האש פולט קצת מפני שיש נקבים דקים בעצם המוח, אבל אינו יכול לפלוט כלום אחר שנסתלק מן האש, שהעצם מבדילו, אבל החוטין בשר בעלמא הוא ואינן מבדילין ולא מונעין מלבלוע זה מזה, ואף על פי שאמרו דקרום מבדיל ומונע וכדאמרינן לקמן (חולין צז.) כוליא בחלבה הויא, כלומר והקרום הבדיל בפני החלב ולא הניח הכוליא לבלוע ממנו, קרום שאני שאינו רך וחלול, אבל בשר חלול ורך ואינו מונע ומבדיל, ועוד החוטין בשר בעלמא הן, ומכל מקום נראה שאין אסור בו מן הדין אלא החוטין לבד שהחוט מבדיל הוא, ואפילו תמצא לומר שאינו מבדיל, מכל מקום דם אינו מפעפע וכדאמר לקמן (חולין קיא.) דם משריק שריק, ולא עדיף משמנו של גיד דאמר שמואל לקמן (חולין צז:) אבל בצלי קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, כלומר ומניח סמוך לגיד כדי קליפה או כדי נטילת מקום, והכי נמי לא שנא, אלא שאפשר שיש חוטין רבים בתוך הבשר שאינן ניכרין ולא נודע מקומם לחטט אחריהם ומשום כך יש לאסור הכל כנ״ל.

וכ׳ הרב בעה״ת זצ״ל ויש מקומות כשרוצין להסיר הנוצה שנותנין אותם על הרמץ, ושפיר דמי, דליכא עצמות שיעכבו הדם לצאת כמו בראש הבהמה, וראש התרנגול אינו משים על הרמץ אלא חותכו ומולחו, ואפילו נותנו על הרמץ אינו אסור רק הראש, וכתוב בהכשר הבשר ואנן דלא מותבינן רישא בכבשא ומחרכינן ליה בעי לאזדהורי לאותובי בית השחיטה תתאי, כי היכי דלידוב דמא. וכן תרנגולת מחרכין אותה ובית השחיטה למטה, ואף על פי שהלב והכבד מבפנים אין לחוש שאין מניחין אותן כל כך [להתחמם], נראה לדעת הרב בעל העטור ז״ל שאם מניחין אותן על האש עד שיוכל הלב להתחמם מבפנים ולזוב שהוא אסור, שלא כדברי בעל התרומות זצ״ל שאמר דכיון דליכא עצמות שיעכבו הדם מלצאת שפיר דמי, ולכאורה הוה מסתברא כדברי הרב בעל העיטור ז״ל דאי לקדרה בעי ליה אסור דדם שפירש ממקומו על ידי האש ונבלע במקום אחר אינו יוצא ממקום שנבלע בכח המלח אלא בכח האש, דכל שבליעתו על ידי האש פליטתו על ידי האש כדאמרינן (שם עד.) כבולעו כך פולטו מכלי ראשון בראשון מכלי שני בשני על ידי האש ממש כגון השפודין על ידי האש ממש בליבון ומן הצונן דיין ע״י הצונן בהעראה דעל ידי מלח כדם על ידי מלח והילכך אי לקדרה לא מתכשר, דהא מלח לא מכשר ליה מידי דמו, אבל לצלי הניחו על האש הרבה אין בכך כלום, שהרי הדם שפלט ממקום זה ונבלע בזה על ידי האש, כמו כן יצא משם על ידי האש, אלא שאם הוציא בני מעיו תחילה שהדם מתמצה מבני המעים בתוך הגוף אז נראה שהוא אסור, לפי שהוא בעין על דפני העוף ודם שהוא בעין אינו נבלע ונפלט אלא מתבשל ונקרש על גביו והילכך אסור, אבל כל זמן שלא הוציא בני מעיו אין דם מתמצה לגופו ושרי לצלי, אבל לקדרה מסתברא דלא, אלא אם כן נזהר יפה שלא יניחנו כל כך שיוכל דם הלב והכבד לפלוט וליבלע בתוך העוף, וכן הללו שמשימים רגלי הבהמה על האש להסיר שערה ולהסיר הטלפים התיר בספר התרומות מן הטעם שכתבנו דאפילו בראש ליכא איסורא אלא משום קרום של מוח, אבל דם שבשאר המקומות מישאב שאיבי דמא, וכן ברגלי הבהמה גומרי מישאב שאיבי דמא. ויש מחמירין ומולחין ברגלים ושוהין כדי מליחה ומדיחין אותן לפני נתינתן על האור להסיר השער והטלפים ואחר כך חוזרין ומולחין אותן כהוגן, משום שמליחה ראשונה היתה כנגד הטלפים ועל השער ולא נכנס בבשר רק מיעוט (ואינו צריך לתת כלום ולעשות כתחילה), ואיני מבין מה יצאנו ידי חובה אף בחומרא זו, וכי מלח שעל הטלפים מפליט דם שתחת הטלפים, ואפילו חתך הרגלים ומניחן על גבי האור וחותכן לתחת אכתי לא ניחא, דדם שפירש ממקום למקום על ידי האש היאך יצא על ידי המלח כמו שכתבנו, ושמא יוצא אף הוא על ידי המלח שמנהגן של ישראל תורה היא, והילכך כשמניח חתוכן למטה שפיר דמי, ואילו היו מסירין הטלפים בכלי תחילה ואחר כך מולח ומשהה שיעור מליחה ואחר כך (חותך) [חורך] ומשיר השער אז נראה יותר נכון ולצאת ידי כל ספק, מיהו אלו שמחריכין התרנגולת על האור שמעתי משום רבינו הרב ז״ל שצריך להדיח תחילה יפה יפה בית השחיטה כדי שלא ישאר שם הדם והוא עומד על גבו בעין ומתבשל שם ואוסר, ובתשובת הגאונים ז״ל אלו שמולגין גדאים וטלאים בעורותיהן ברותחין בכלי ראשון אסור, משום דכלי ראשון מבשל ויש בו איסור חלב ודם, והא דאמרינן לקמן בפרק הזרוע והלחיים (חולין קלד:) מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזורע לא תיקשי לן דדילמא בשניקר חלב וגידין ומלח משום דם אי נמי בכלי שני שאינו מבשל.

ומיהו איכא מאן דאמר דאפילו בכלי שני צריך שיתן הרותחין תחילה בכלי שני ואחר כך נותן לתוכו העוף, אבל להשליך הקילוח ראשון על העוף אסור דקלוח מכלי ראשון כלי ראשון הוא. הרב בעל העיטור ז״ל כתב דליתא מדתנן בשבת (בבלי שבת מב.) האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי, שמע מינה דאינו אסור אלא לתוך הקדרה, דאם איתא נפלוג בקערה גופא בין שנתן המים תחילה ובין שנתן התבלין לתוך הקערה תחילה, אלא לאו שמע מינה משיצא קלוח מכלי ראשון כלי שני הוא, ור״ת ז״ל אית ליה כסברא הראשונה והביא ראיה מן הירושלמי בפרק כירה (ירושלמי שבת ג׳:ה׳) ובפ״ק דמעשרות (ה״ד) מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהם מלמעלה וכו׳ וכדאיתא התם, ובסוף עבודה זרה (עבודה זרה עו.) הארכתי לכתוב ראיותיו, ומה שהקשו עליו (ש״נ) [ש״ל] (דפרק) [ובפרק] כירה מבואר בארוכה.