ערך דקר
דקר – א(חולין ד.) מצא בידו דקוריא של צפורים קוטע ראשו של אחד מהן נותן לו פי׳ קבוצת עופות שחוטין (א״ב פירוש בלשון רומי שורש וקבוצת של דבר בפרט אם יהיה במנין עשרה).
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
(1) 
דְּקוּרְיָא שֶׁל צִפֳּרִים קוֹטֵעַ רֹאשׁוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן וְנוֹתֵן לוֹ אֲכָלוֹ מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ וְאִם לָאו אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
דְּקוּרְיָא שֶׁל צִפֳּרִים קוֹטֵעַ רֹאשׁוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן וְנוֹתֵן לוֹ אֲכָלוֹ מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ וְאִם לָאו אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.a string [dekurya] of birds, and the Jew does not know whether they were properly slaughtered, he severs the head of one of them and gives it to the Samaritan to eat. If the Samaritan ate it, it is permitted for the Jew to eat the meat from what the Samaritan slaughtered. But if the Samaritan did not eat the meat, it is prohibited to eat from what the Samaritan slaughtered.
אמר רבא ישראל משומד לוכל נבילה לתיאבון, בודק סכין ונותן לו, ומותר לוכל משחיטתו. מאי טעמא, כיון דאיכא התירא ואיסורא, לא שביק התירא ואכיל איסורא. אי הכי כי לא בדק נמי. מטרח לא טרח. פי׳, בודאי אם אוכלה להכעיס אין לו תקנה, אבל לתיאבון כיון דכי משכח היתרא לא אכיל איסורא, כי בודק סכין ונותן לו סמכינן עליה.
אמרו ליה רבנן לרבא תניא דמסייעא לך, חמיצן של עוברי עבירה לאחר הפסח
כב. ישראל שהוא חשוד לוכל נבילה כשאינו מוצא בשר שחוטה, והוא הנקרא משומד לוכל נבילה לתיאבון, הרי זה בודק ישראל כשר סכינו ונותן לו, ומותר לוכל משחיטתו, ואע״פ ששוחט לבינו ובין עצמו, שאינו חשוד לנבל כשיכול לשחוט בהיתר, והוא שיודע הלכות שחיטה.
כג. ואם לא בדק לו הסכין קודם שחיטה בודק לו אחר שחיטה, ואם לא נמצאת פגומה שחיטתו מותרת.
כד. ואם לא בדק לו סכין לא קודם שחיטה ולא אחר שחיטה, אסור לוכל משחיטתו, לפי שאינו חושש לתקן סכינו אם היא פגומה, שאינו טורח לחזר אחר ההיתר כשאינו מצוי לו.
כה. וכן כל בדיקה המעכבת בשחיטה, כגון לבדוק בסימנין אחר שחיטה, צריך ישראל כשר לבדוק בשחיטתו שלזה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית ד׳.
כו. היה השוחט משומד לוכל נבילה להכעיס, שאף כשההיתר מצוי לו מניח ההיתר ואוכל האיסור, אסור לוכל משחיטתו ואע״פ שבודק לו סכין, אלא אם כן ישראל כשר היה עומד על גביו בשעה ששוחט. ואין צריך שיראהו מתחלה ועד סוף, אלא אפילו היה יוצא ונכנס עליו, הואיל ויודע השוחט הלכות שחיטה ואינו מקלקל מדעת, ירא הוא לנבל מפני ישראל כשר הנכנס עליו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית ב׳.
כז. היה השוחט הזה משומד לערילות, שאינו רוצה למול, או שהיה חשוד לאחת משאר העבירות שבתורה, הרי הוא כישראל כשר לעניין שחיטה, שאם נחשד לאותה עבירה, לא נחשד לשחיטה ולשאר מצוות.
כח. ואם היה משומד לחלל שבת בפרהסייא או שהיה משומד לע״ז, הרי הוא כמשומד לכל התורה כולה, ושחיטתו אסורה.
כט. ונראה בעיניי שאף המסורות הם כמשומד לכל התורה כולה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית ו׳.
ל. ורבינו משה מצריך לבדוק לו סכין למשומד לאחת מן העבירות, ואין שטת התלמוד כדבריו, שלא נאמר לבדוק לו סכין אלא במשומד לוכל נבילה לתיאבון, שהוא חשוד לאותו דבר, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית ה׳.
לא. נכרי ששחט, שחיטתו נבילה, הואיל ואינו מצווה על השחיטה הרי שחיטתו כנחירתו.
לב. היו ישראל וגוי אוחזין בסכין, זה מצד זה וזה מצד זה, ושוחטין כאחת, שחיטתן כשירה, שהרי אף בלא כח הגוי היתה נעשית שחיטה זו על ידי ישראל, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלפנינו בראיית י״א.
לג. ישראל המשומד לכל התורה כולה אינו כנכרי, לפי שזה מצווה הוא על כל המצוות כישראל גמור אלא שהוא פושע, לפיכך אם היה ישראל כשר עומד על גביו וראהו ששחט יפה בהכשר, שחיטתו כשירה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית ו׳ וכן בדברי מז״ה, ולא כדברי רבינו משה שעושה אותו כגוי.
לד. הכותיים הם חשודים לעבור על דברי חכמים, שאין להם תורה שבעל פה אלא תורה שבכתב, והם חשודים להכשיל את ישראל על האיסורין, שאינן דורשין ולפני עור לא תתן מכשול אלא כמשמעו, לפיכך אסור לוכל משחיטתן ואע״פ שיודעין הלכות שחיטה, אלא אם כן היה ישראל כשר עומד על גביו. ואם בא ומצאו ששחט, חותך כזית בשר ונותן לו, אכלו, מותר לוכל משחיטתו, ואם לאו, אסור לוכל משחיטתו.
לה. וכן כל מצוה הכתובה בתורה, סומכין בה על הכותיים שאינן עוברין עליה, ואע״פ שאין אנו יודעין אם החזיקו באותה מצוה ואם לאו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית ג׳.
לו. וכן מצת כותי מותרת בפסח, שהוא נזהר על החמוץ, בין מלאכלו בין מלעבור עליו בבל ייראה ובל יימצא.
לז. מצוה הידועה לנו שהחזיקו בה הכותיים אע״פ שאינה כתובה בתורה, סומכין בה על הכותיים, כמו שסומכין עליהם על הלכות שחיטה כשהוא עצמו אוכל משחיטתו כמו שביארנו.
לח. ונראה בעיניי שכל זה הדין שביארנו על הכותים, ראוי לומר בזמן הזה על הצדוקים והבייתוסים, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית ג׳. אבל הכותים כבר גזרו עליהם בימי חכמי המשנה האחרונים ועשאום כגוים גמורים לכל דבריהם, ושחיטת כותי כשחיטת גוי. וכן יינן של כותיים כיינן שלגויים.
לט. שחיטת מין לע״ז, ואסורה בהנאה כשאר תקרובת ע״ז. ומין זה הוא בין ישראל בין גוי האדוק לע״ז, כגון אלו הכומרים, וחמור הוא ממשומד לע״ז ומשאר גוים, לפי שהוא אדוק בה ביותר, וסתם מחשבתו לע״ז, כמו שביאר מז״ה.
ולאביי קשיא סיפא ולרבא קשיא רישא ה״ה דהוי מצי למרמי מתני׳ גופא דקשיא רישא אסיפא אלא דניחא לן לתרוצי אגב אביי ורבא דאיירי בפרושה ומשני הגמרה כעומד על גביו דמי והא דלא נקטי׳ עומד על גביו קרי ליה כדאמרינן יוצא ונכנס בא ומצאו קרי ליה משום דלגבי יוצא ונכנס חזי לאקרויי בא ומצאו מפני שמה שנכנס באמצע שחיטה אבל לעומד על גביו לא חזי למקרי יוצא ונכנס ולא הוי בכלל לישנא כלל ולהכי אמרינן דמ״מ קים לן דכעומד על גביו דמי ואע״ג דנגעי׳ וכדאמרי׳ גבי יין נסך דלא נגע.
איכא נוסחי׳ דגרסי ולטעמיך שהיי׳ חלדה גרמא ועיקור מי כתיבי ולא גרסי דרסה דדרסה כמאן דכתיבי דמי׳ שאין ושחט אלא ומשח כדאי׳ לקמן בפ׳ השוחט ויש גורסין דרסה והוא המחוור ורש״י ז״ל נראה דגרס ליה דכתב הך זביחה דכתיב בבקר וצאן מי מפרשן מילתא מהלכתא באורייתא.
אלא כיון דאחזוק אחזק – פי׳ כיון דאחזוק לדידהו אחזוק נמי לדידן הכי נמי כיון וכו׳ ומאי דקארי ליה דסבר דבבהמה דאית ליה עיקר מדאורייתא אמרי׳ כיון דאחזוק אחזוק אבל לא בעוף דלית ביה לדידהו עיקר באורייתא.
גר׳ רש״י ז״ל ואחזוק ולא אחזוק בדלא כתיבא תנאי הוא – פי׳ מצוה דלא כתיבא ואחזוק בה כותיים לנפשייהו אי אמרי׳ דאחזוק נמי לדידן אי אמרינן דאף על גב דאחזוק לדידהו לא אחזוק לדידן תנאי היא ויש שגורסין ואחזוק בדלא כתיבא תנאי היא והכל דרך אחד.
דקוריא [מחרוזת] של צפרים, ואינו יודע אם נשחטו כדין או לא — קוטע ראשו של אחד מהן ונותן לו לכותי לאוכלו, אם אכלו הכותי — מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו [לא] — אסור לאכול משחיטתו.
a string [dekurya] of birds, and the Jew does not know whether they were properly slaughtered, he severs the head of one of them and gives it to the Samaritan to eat. If the Samaritan ate it, it is permitted for the Jew to eat the meat from what the Samaritan slaughtered. But if the Samaritan did not eat the meat, it is prohibited to eat from what the Samaritan slaughtered.
הכל
(2) אַבָּיֵי דָּיֵיק מֵרֵישָׁא רָבָא דָּיֵיק מִסֵּיפָא אַבָּיֵי דָּיֵיק מֵרֵישָׁא טַעְמָא דְּיִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו אֲבָל יוֹצֵא וְנִכְנָס לָא.
In arriving at their respective interpretations of the mishna, Abaye inferred from the first clause of the baraita and Rava inferred from the latter clause of the baraita. Abaye inferred from the first clause: The slaughter performed by a Samaritan is permitted in a case where there is a Jew actively supervising to ensure that the slaughter was performed properly, that the reason it is permitted is that the Jew is standing over him. But if the Jew exits and enters, then no, it is prohibited to eat from what the Samaritan slaughtered.
In arriving at their respective interpretations of the mishna, Abaye inferred from the first clause of the baraita and Rava inferred from the latter clause of the baraita. Abaye inferred from the first clause: The slaughter performed by a Samaritan is permitted in a case where there is a Jew actively supervising to ensure that the slaughter was performed properly, that the reason it is permitted is that the Jew is standing over him. But if the Jew exits and enters, then no, it is prohibited to eat from what the Samaritan slaughtered.
אביי – דאמר לעיל יוצא ונכנס לכתחלה לא שרינן גבי שחיטה דייק מרישא.
ורבא – דשרי דייק מסיפא דלא מצריך תנא בדיקה אלא היכא דבא ומצאו.
סימן רו
והילכתא כרבא דאמר משומד לאכול נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו. דלא שביק היתירא ואכיל איסורא כי איתנהו תרווייהו קמיה דלא בעי למיטרח אחר ההיתר. וכל שכן אם משומד לדבר אחר שמותר לאכול משחיטתו. חוץ ממשומד לע״ז ומחלל שבתות בפרהסיא דשחיטתו אסורה דהא איתותב רב ענן דאמר שחיטתו כשירה.
ויש מן הגאונים שאומרים דרבא ורב אשי בחדא סברא קיימיא, מדאמרינן (חולין ג ע״ב) אלא רבא מ״ט לא אמר כשמעתיה ומשני לדבריו דאביי קאמר ליה אבל איהו רבא הוה מתרץ מתניתין כשמעתיה כדרב אשי, וכיון דרבא ורב אשי קיימי בחדא סברא לתרץ מתניתין בישראל משומד, אידחי להו כולהו תירוצי דרבה בר רב עולא ודאביי ודרבינא דהא כל חד וחד לית ליה סברא דחבריהב.
א. ואע״ג דעלתה בקושיא בכולן ששחטו, הלכה כרבא דהא מסייע ליה מתניתן דלקמן הכל שוחטין. בעל העיטור הל״ש ריש שער השני די״ט ע״ד.
ב. ולפי״ז אין הלכה כשתי הלישני דרבינא, ונקטינן דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין ולעילפויי לא חיישינן. וז״ל המאירי: אבל השלשה הנשארים [ר״ל הפירוש של רבה בר עולא ושנים של רבינא] כבר השיגה דעת בעליהם ליישבם בלא קושיא לענין פירוש, אבל לענין פסק לא נראה לגאונים לפסוק כאחד מהם משני ענינים שנאמרו בה.
ואומרים: גם אביי וגם רבא דייקו מברייתא זו כשפירשו את משנתנו, אלא שאביי דייק מרישא [מראשה], ואילו רבא דייק מסיפא [מסופה]. ומפרטים, אביי דייק מרישא [מראשה], ששנינו: שחיטת כותי מותרת כשישראל עומד על גביו ורואה ששוחט כראוי, וכך דייק: טעמא [הטעם] להיתר הוא רק משום שישראל עומד על גביו, אבל אם היה ישראל רק יוצא ונכנס — לא, אין די בכך.
In arriving at their respective interpretations of the mishna, Abaye inferred from the first clause of the baraita and Rava inferred from the latter clause of the baraita. Abaye inferred from the first clause: The slaughter performed by a Samaritan is permitted in a case where there is a Jew actively supervising to ensure that the slaughter was performed properly, that the reason it is permitted is that the Jew is standing over him. But if the Jew exits and enters, then no, it is prohibited to eat from what the Samaritan slaughtered.
הכל
(3) רָבָא דָּיֵיק מִסֵּיפָא טַעְמָא דְּבָא וּמְצָאוֹ שֶׁשָּׁחַט אֲבָל יוֹצֵא וְנִכְנָס שַׁפִּיר דָּמֵי.
Rava inferred from the latter clause: If the Jew came and found that the Samaritan already slaughtered the animal, the Jew cuts an olive-bulk of meat from the slaughtered animal and gives it to the Samaritan to eat. The reason that it is necessary to administer this test is due only to the fact that the Jew came and found that the Samaritan already slaughtered the animal. But in a case where the Jew exits and enters, it is permitted to eat from what the Samaritan slaughtered ab initio.
Rava inferred from the latter clause: If the Jew came and found that the Samaritan already slaughtered the animal, the Jew cuts an olive-bulk of meat from the slaughtered animal and gives it to the Samaritan to eat. The reason that it is necessary to administer this test is due only to the fact that the Jew came and found that the Samaritan already slaughtered the animal. But in a case where the Jew exits and enters, it is permitted to eat from what the Samaritan slaughtered ab initio.
רבא דייק מסיפא [מסופה], ששנינו: אבל בא ומצאו ששחט חותך כזית ונותן לו, וכך דייק: טעמא [טעם הדבר] שהוצרך לבודקו הוא משום שבא ומצאו ששחט, ולא היה שם, אבל יוצא ונכנס — שפיר דמי [טוב הדבר], מותר לכתחילה.
Rava inferred from the latter clause: If the Jew came and found that the Samaritan already slaughtered the animal, the Jew cuts an olive-bulk of meat from the slaughtered animal and gives it to the Samaritan to eat. The reason that it is necessary to administer this test is due only to the fact that the Jew came and found that the Samaritan already slaughtered the animal. But in a case where the Jew exits and enters, it is permitted to eat from what the Samaritan slaughtered ab initio.
הכל
(4) וּלְאַבָּיֵי קַשְׁיָא סֵיפָא אָמַר לָךְ יוֹצֵא וְנִכְנָס נָמֵי בָּא וּמְצָאוֹ קָרֵי לֵיהּ וּלְרָבָא קַשְׁיָא רֵישָׁא אָמַר לָךְ יוֹצֵא וְנִכְנָס נָמֵי כְּעוֹמֵד עַל גַּבָּיו דָּמֵי.
The Gemara raises an objection: And according to Abaye, the latter clause is difficult. The Gemara answers that Abaye could have said to you: The tanna also characterizes the case where a Jew exits and enters as a case of: If the Jew came and found the Samaritan. The Gemara raises an objection: And according to Rava, the first clause is difficult. The Gemara answers that Rava could have said to you: The case where a Jew exits and enters is also considered like a case where the Jew is standing over him, and it is included in that halakha.
The Gemara raises an objection: And according to Abaye, the latter clause is difficult. The Gemara answers that Abaye could have said to you: The tanna also characterizes the case where a Jew exits and enters as a case of: If the Jew came and found the Samaritan. The Gemara raises an objection: And according to Rava, the first clause is difficult. The Gemara answers that Rava could have said to you: The case where a Jew exits and enters is also considered like a case where the Jew is standing over him, and it is included in that halakha.
ושואלים: ולאביי קשיא סיפא [קשה סוף הברייתא]! ומשיבים, אמר לך [יכול היה לומר לך] כי יוצא ונכנס נמי [גם כן] ״בא ומצאו״ קרי ליה [קורא לו] התנא, ולכך כוונת הברייתא. ומן הצד האחר שואלים: ולרבא קשיא רישא [קשה תחילת הברייתא]! ומשיבים, אמר לך [יכול לומר לך] רבא: יוצא ונכנס נמי [גם כן] כעומד על גביו דמי [נחשב].
The Gemara raises an objection: And according to Abaye, the latter clause is difficult. The Gemara answers that Abaye could have said to you: The tanna also characterizes the case where a Jew exits and enters as a case of: If the Jew came and found the Samaritan. The Gemara raises an objection: And according to Rava, the first clause is difficult. The Gemara answers that Rava could have said to you: The case where a Jew exits and enters is also considered like a case where the Jew is standing over him, and it is included in that halakha.
הכל
(5) כַּיּוֹצֵא בּוֹ מָצָא בְּיָדוֹ דְּקוּרְיָא שֶׁל צִפֳּרִין קוֹטֵעַ רֹאשׁוֹ כּוּ׳ אַמַּאי לֵיחוּשׁ דִּלְמָא הַאי הוּא דַּהֲוָה שָׁחֵיט שַׁפִּיר.
§ The baraita continues: Similarly, if the Jew found a string of birds in the possession of a Samaritan, and the Jew does not know whether they were properly slaughtered, he severs the head of one of them and gives it to the Samaritan to eat. If the Samaritan ate it, it is permitted for the Jew to eat from what the Samaritan slaughtered. But if the Samaritan did not eat the meat, it is prohibited to eat from what the Samaritan slaughtered. The Gemara asks: Why is that a reliable indication? Let us be concerned that perhaps it is this bird alone, whose head the Jew severed, that the Samaritan slaughtered properly, and the rest are unslaughtered carcasses.
§ The baraita continues: Similarly, if the Jew found a string of birds in the possession of a Samaritan, and the Jew does not know whether they were properly slaughtered, he severs the head of one of them and gives it to the Samaritan to eat. If the Samaritan ate it, it is permitted for the Jew to eat from what the Samaritan slaughtered. But if the Samaritan did not eat the meat, it is prohibited to eat from what the Samaritan slaughtered. The Gemara asks: Why is that a reliable indication? Let us be concerned that perhaps it is this bird alone, whose head the Jew severed, that the Samaritan slaughtered properly, and the rest are unslaughtered carcasses.
א ודנים בהמשך הברייתא, ששנינו: כיוצא בו, מצא בידו דקוריא של צפרין, קוטע ראשו של אחד מהן ונותן לו, אכלו — מותר לאכול משחיטתו, לא אכלו — אסור לאכול משחיטתו. ושואלים: אמאי [מדוע] אפשר לסמוך על כך? ליחוש דלמא האי הוא דהוה שחיט שפיר [שנחשוש שמא זו, אותה ציפור שקטע את ראשה ונתן לו, היא זו ששחט הכותי כראוי], וכל השאר לא נשחטו כראוי!
§ The baraita continues: Similarly, if the Jew found a string of birds in the possession of a Samaritan, and the Jew does not know whether they were properly slaughtered, he severs the head of one of them and gives it to the Samaritan to eat. If the Samaritan ate it, it is permitted for the Jew to eat from what the Samaritan slaughtered. But if the Samaritan did not eat the meat, it is prohibited to eat from what the Samaritan slaughtered. The Gemara asks: Why is that a reliable indication? Let us be concerned that perhaps it is this bird alone, whose head the Jew severed, that the Samaritan slaughtered properly, and the rest are unslaughtered carcasses.
הכל
(6) אָמַר רַב מְנַשֶּׁה (סִימָן מכני״ס איזמ״ל בזכרי״ם) בְּמַכְנִיסָן תַּחַת כְּנָפָיו.
Rav Menashe said an answer to this question. Before presenting his answer, the Gemara cites a mnemonic for the three statements of Rav Menashe cited in this tractate, this one and two others: Inserts, a scalpel (see 31a), into rams (see 51a). Rav Menashe’s answer is as follows: The case in the baraita is one where the Jew inserts the string of birds under the corners of his garment and hands the Samaritan the head of one of the birds. In that way, the Samaritan has no way of knowing from which bird the head was taken. If he ate it, apparently all the birds were slaughtered properly.
Rav Menashe said an answer to this question. Before presenting his answer, the Gemara cites a mnemonic for the three statements of Rav Menashe cited in this tractate, this one and two others: Inserts, a scalpel (see 31a), into rams (see 51a). Rav Menashe’s answer is as follows: The case in the baraita is one where the Jew inserts the string of birds under the corners of his garment and hands the Samaritan the head of one of the birds. In that way, the Samaritan has no way of knowing from which bird the head was taken. If he ate it, apparently all the birds were slaughtered properly.
אמר רב אשי במכניסן תחת כנפיו – כלומר במכניסן הצפרים תחת גלימא שלו וקוטע ראשו של אחד מהן. דהכותי אינו יודע מאיזה מהם נתן לו:
מכניס איזמל בזכרים – סימני שמעתתא דרב מנשה דהא מכילתא הן הך דמכניס תחת כנפיו ולקמן בפרק שני (חולין לא.) איזמל שאין לו קרנים ובפרק אלו טרפות (לקמן דף נא.) הנהו דיכרי דגנבי גנבי אין חוששין לריסוק אברים מיהו גם במקומות אחרים יש כדאשכחנא בפרק ב׳ דיבמות (יבמות כה.) דאמר רב מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה ובפרק מי שהחשיך (שבת קנו.) אמר רב מנשה חדא קמי חדא תרי קמי תרי שפיר דמי.
אמר רב מנשה: מדובר במכניסן תחת כנפיו, שמחביא הישראל את מחרוזת הציפורים מתחת לבגדו, ומושיט לו ראש של אחת מהן, כך שאינו יודע איזו היא, ואם אכל אחת מהן — סימן הוא על כל השאר. ושואלים:
Rav Menashe said an answer to this question. Before presenting his answer, the Gemara cites a mnemonic for the three statements of Rav Menashe cited in this tractate, this one and two others: Inserts, a scalpel (see 31a), into rams (see 51a). Rav Menashe’s answer is as follows: The case in the baraita is one where the Jew inserts the string of birds under the corners of his garment and hands the Samaritan the head of one of the birds. In that way, the Samaritan has no way of knowing from which bird the head was taken. If he ate it, apparently all the birds were slaughtered properly.
הכל
(7) וְדִלְמָא סִימָנָא הֲוָה יָהֵיב לֵיהּ בְּגַוֵּיהּ אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא דִּמְמַסְמֵס לֵיהּ מַסְמוֹסֵי.
The Gemara challenges: And perhaps the Samaritan placed a distinguishing mark in that bird, indicating to him that it is the kosher one. Rav Mesharshiyya said: The case in the baraita is one where the Jew crushed the head that he gave the Samaritan, thereby rendering it indistinguishable from the others.
The Gemara challenges: And perhaps the Samaritan placed a distinguishing mark in that bird, indicating to him that it is the kosher one. Rav Mesharshiyya said: The case in the baraita is one where the Jew crushed the head that he gave the Samaritan, thereby rendering it indistinguishable from the others.
ערך מסמס
מסמס – א(חולין ד.) ודלמא סימנא הוה ליה בגויה אמר רב משרשיא דמסמסי ליה מסמוסי פי׳ מלכלכו שלא ישאר בו סימן. (חולין כח.) ההוא בר אווזא דהוה בי רב אשי על לביני קני אתא כי ממסמס קיעיה דמא נתמסמס הבשר רואין אותו כאלו אינו היכי דמי נתמסמס כל שהרופא גורדו מעמידו על בשר חי. (חולין עה) הומרך פסול נתמסמס פסול כבר פירשנו בערך מז. (נדה כד) איתמר המפלת שפניו מוסמסין. פי׳ שבשר פניו נימוק תחת העור. פ״א כגון כלי מתכות שנצרף.
ערך ערל
ערל – ב(סנהדרין כב) (זבחים יח:) ת״ר בן נכר יכול בן נכר ממש ת״ל ערל לב א״כ מה ת״ל בן נכר בן שנתנכרו מעשיו לשמים פי׳ היינו כותי אין לי אלא ערל לב ערל בשר מניין תלמוד לומר ערל בשר פי׳ היינו ישראל שמתו אחיו מחמת מילה. וצריכא דאי כתב רחמנא בן נכר משום דאין לבו לשמים אבל ערל בשר משום דלבו לשמים אימא לא ואי כתב רחמנא ערל בשר משום דמאיס אבל בן נכר דלא מאיס אימא לא צריכא ערל לב וערל בשר תרגום רשיעי ליבא וערלי בישרא (חולין ד) ערל שמתו אחיו מחמת מילה ישראל מעליא הוא פי׳ שלא נצטוו ישראל לקיים המצות במקום שיש מיתה שנא׳ אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם אלא פשיטא שכפר במילה ולא ביקש למול לו משך לעצמו ערלה כמו שפי׳ בערך משך (פסחים צב.) ערל הזאה ואיזמל וכו׳ פירוש ערל נכרי שמל בערב הפסח ראוי הוא שיטבול ויאכל הפסח לערב (פסחים מח) מכאן לערלה שבטלה במאתים.
א. [צוזאממען דריקען.]
ב. [אומבעשניטטען.]
ודלמא סימנא הוה יהיב ליה בגויה [ושמא סימן היה נתון לו בציפור זו] שיודע שדווקא זו היא הכשרה! אמר רב משרשיא: מדובר דממסמס ליה מסמוסי [שממעך אותו], כך שאין הכותי יכול להכיר ראש של איזה ציפור היה זה.
The Gemara challenges: And perhaps the Samaritan placed a distinguishing mark in that bird, indicating to him that it is the kosher one. Rav Mesharshiyya said: The case in the baraita is one where the Jew crushed the head that he gave the Samaritan, thereby rendering it indistinguishable from the others.
הכל
(8) וְדִלְמָא קָסָבְרִי כּוּתִים אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה.
The Gemara challenges this answer: And perhaps the Samaritans hold there is no source for the slaughter of a bird in the Torah. Therefore, the fact that the Samaritan ate the bird’s head is no proof that the bird was properly slaughtered.
The Gemara challenges this answer: And perhaps the Samaritans hold there is no source for the slaughter of a bird in the Torah. Therefore, the fact that the Samaritan ate the bird’s head is no proof that the bird was properly slaughtered.
אין שחיטה לעוף מן התורה – משום דלא כתיב זביחה בהדיא אלא בבקר וצאן דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך ואנן ילפינן בהקישא לקמן (דף כז:) מזאת תורת הבהמה והעוף.
ב ושואלים עוד: ודלמא קסברי [ושמא סבורים] הכותים שאין כלל דין שחיטה לעוף מן התורה, ולכן יכול להיות שיאכל הכותי מן העוף למרות שאינו שחוט כראוי, מפני שסבור שאין צורך לשחוט כלל! ודוחים:
The Gemara challenges this answer: And perhaps the Samaritans hold there is no source for the slaughter of a bird in the Torah. Therefore, the fact that the Samaritan ate the bird’s head is no proof that the bird was properly slaughtered.
הכל
(9) וּלְטַעְמָיךְ שְׁהִיָּיה דְּרָסָה חֲלָדָה הַגְרָמָה וְעִיקּוּר מִי כְּתִיבָן.
The Gemara rejects that possibility: And according to your reasoning, those actions that disqualify the slaughter of an animal: Interrupting the slaughter, pressing the knife, concealing the knife in the course of an inverted slaughter, diverting [hagrama] the knife from the place of slaughter, and ripping the simanim from their place before cutting them, are they written in the Torah?
The Gemara rejects that possibility: And according to your reasoning, those actions that disqualify the slaughter of an animal: Interrupting the slaughter, pressing the knife, concealing the knife in the course of an inverted slaughter, diverting [hagrama] the knife from the place of slaughter, and ripping the simanim from their place before cutting them, are they written in the Torah?
ולטעמיך שהייה דרסה חלדה הגרמה ועקור מי כתיבן – כלומר את אמרת ודלמא קא סברי כותים אין שחיטה לעוף מן התורה ובהמה דאכלינן משחיטת׳ דמן התורה [הוא] שהייה דרסה חלדה הגרמה ועקור מי כתיבן דיהו בקיאין בהו דמצינן למימר דמחמירין בהן לפיכך אכלינן בהמה ששחטו והא לא כתיבי באורייתא לענין בהמה אלא כיון דאחזיקו בהו אחזוק ואכלינן משחיטתן אפי׳ מבהמה הכא נמי לענין עוף כיון דאחזוק אחזוק אע״ג דלא כתיב:
ולטעמיך – הך זביחה דכתיב בבקר ובצאן מי מפרשן הלכותיה בתורה ואפ״ה סמכי עלייהו משום דאחזיק להו דאחזיקו בה.
גמ׳ שהיי׳ דרסה וכו׳. אשגירות דלישנא הוא דהא דרסה כתיבא בקרא כדדרשינן לקמן דף ל ע״ב אין ושחט אלא ומשך [וכ״כ רש״י לקמן דף כז ע״א ד״ה דלא] אלא כיון שהוא שגור להזכיר אלו ה׳ ביחד נקט לה. רשב״א במשמרת הבית הלכות שחיטה דף ז׳ ע״ב. אבל בחידושו לקמן רפ״ב כתב דהך דרשה הנ״ל היא אסמכתא ודרסה ג״כ מהלכה למשה מסיני:
ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], אם אתה חושש לכך, הלכות שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, ועיקור, שכל אחד מהם פוסל את השחיטה בבהמה, מי כתיבן [האם כתובות הן בתורה]?
The Gemara rejects that possibility: And according to your reasoning, those actions that disqualify the slaughter of an animal: Interrupting the slaughter, pressing the knife, concealing the knife in the course of an inverted slaughter, diverting [hagrama] the knife from the place of slaughter, and ripping the simanim from their place before cutting them, are they written in the Torah?
הכל
(10) אֶלָּא כֵּיוָן דְּאַחְזִיקוּ בְּהוּ אַחְזִיקוּ בְּהוּ ה״נ הָכָא נָמֵי כֵּיוָן דְּאַחְזִיקוּ אַחְזִיקוּ.
Rather, even though the details are not all written in the Torah, once the Samaritans embraced those disqualifications, they embraced them, and a Jew may rely on their slaughter; when they eat from the meat, it is permitted for a Jew to eat the meat as well. Here too, although the requirement of ritual slaughter for a bird is not written in the Torah, once the Samaritans embraced the mitzva of ritual slaughter, they embraced it in the same manner that it is performed by Jews.
Rather, even though the details are not all written in the Torah, once the Samaritans embraced those disqualifications, they embraced them, and a Jew may rely on their slaughter; when they eat from the meat, it is permitted for a Jew to eat the meat as well. Here too, although the requirement of ritual slaughter for a bird is not written in the Torah, once the Samaritans embraced the mitzva of ritual slaughter, they embraced it in the same manner that it is performed by Jews.
אלא כיון דאחזיקו בהו אחזיקו בהו [שהחזיקו בהן הכותים החזיקו בהם], ואנו סומכים על כך, שהרי שחיטתו מותרת כשהוא עצמו אוכל ממנה — הכא נמי [כאן גם כן] לענין שחיטת עוף, כיון דאחזיקו אחזיקו [שהחזיקו במצות שחיטה כפי שאנו עושים, החזיקו].
Rather, even though the details are not all written in the Torah, once the Samaritans embraced those disqualifications, they embraced them, and a Jew may rely on their slaughter; when they eat from the meat, it is permitted for a Jew to eat the meat as well. Here too, although the requirement of ritual slaughter for a bird is not written in the Torah, once the Samaritans embraced the mitzva of ritual slaughter, they embraced it in the same manner that it is performed by Jews.
הכל
(11) וְאַחְזוּק וְלָא אַחְזוּק בִּדְלָא כְּתִיבָא תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא מַצַּת כּוּתִי מוּתֶּרֶת וְאָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.
And with regard to mitzvot that are not written explicitly in the Torah that Samaritans embraced, the question of whether they are presumed to fulfill them in the manner that Jews fulfill them or they are not presumed to do so is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: It is permitted to eat the matza of a Samaritan on Passover, and a person fulfills his obligation to eat matza on the first night of Passover with it.
And with regard to mitzvot that are not written explicitly in the Torah that Samaritans embraced, the question of whether they are presumed to fulfill them in the manner that Jews fulfill them or they are not presumed to do so is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: It is permitted to eat the matza of a Samaritan on Passover, and a person fulfills his obligation to eat matza on the first night of Passover with it.
דאחזוק ולא אחזוק בדלא כתיבא – כלומר אי חשיבא חזקתן חזקה במילתא דלא כתיבא כגון עוף אי לא חשיב:
תנאי היא – לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות. כלומר אין בקיאין בשימור שלא יחמיץ. כדאמרינן במס׳ פסחים שלש נשים עוסקות בבצק:
ואחזוק ולא אחזוק בדלא כתיבא תנאי היא – מצוה שאינה כתובה בפירוש בתורה וראינו שהחזיקו בה אי אמרינן כיון דאחזוק לדידהו אחזוק נמי לדידן לסמוך עלייהו כי עבדי לצורך עצמן או אי אמרינן אע״ג דאחזוק לדידהו לא אחזוק לדידן כלומר לא חשבינן ליה חזקה למסמך עלייהו תנאי פליגי בה. אחזוק ולא אחזוק כלומר חזקה או אינה חזקה.
מותר – לאוכלה ולא חיישינן לחמץ בפסח.
ואדם יוצא ידי חובתו – שהכתוב קבעו חובה לאכול מצה בלילה ראשונה דכתיב (שמות יב) בערב תאכלו מצות ואם ישב ולא אכל עבר בעשה. ולקמן פריך כיון דתנא מותר פשיטא דיוצא בה.
אסור – אפילו לאוכלה.
מצת כותי מותרת – וא״ת והלא גזרו על פתן לפי שהיו מבטלין בנין בית המקדש בימי עזרא כדאמר בפירקין דר״א (פרקי דרבי אליעזר לח) וליכא למימר דהיינו בכותים ראשונים דכתיב בהם ואת אלהיהם היו עובדים דהא קאמר התם מכאן אמר ר״א כל האוכל פת כותי כאילו אוכל בשר חזיר ותנינא נמי לקמן (דף יג.) שחיטת צדוקי לעבודת כוכבים פתו פת כותי ואומר ר״ת דמיירי הכא בעיסה דישראל שעשה הכותי ממנה מצה וא״ת והיאך יוצא בה ושמא הוא לא שמר לשם מצה דהא חשידי אלפני עור לא תתן מכשול וי״ל כגון שלא אכל הכותי מצה אחרת כל הלילה.
דתניא מצות כותי מותרת – פי׳ לנו ולא חיישינן שמא חמץ הוא ומיירי בשראינו שאכל ממנה וכן הא דתני׳ ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח מיירי בשראינו שיצא בה שלא אכל מצה אחרת כל אותו הלילה דאי לא הא לית להו לפני עור לא תתן מכשול ומיירי הא קודם שגזרו על פיתם כדאית׳ בפרקי ר׳ אליעזר א״נ לאחר כן ובשלשו אותה מקמח שלנו לצרכינו שלא גזרו אלא בפת שלהם.
בגמרא ואחזיק ולא אחזיק בדלא כתיבא תנאי היא דתניא מצת כותי מותרת וכו׳ עס״ה. מה שיש לדקדק בזו הסוגיא כבר כתבתי באריכות בפ״ק דגיטין ע״ש ותמצא נחת ומתוך מה שכתבתי שם נתיישב ג״כ מה שהקשו התוס׳ בשמעתין בד״ה איכא בינייהו כו׳ בפ״ק דגיטין מוכח דכתיבא ולא אחזיקו נמי איכא בינייהו שכתבו כן למאי דפשיטא להו מלישנא דתלמודא התם דמקשה אי ת״ק אפילו שאר שטרות נמי. ולפי מה שהעליתי שם לאו מילתא דפסיקא היא אלא דהמקשה דהתם נמי ס״ד דע״כ לת״ק כתיבא או אחזיקו לחוד נמי מהני והיינו למאי דבעי לאוקמא מתני׳ דהתם דמכשיר בגיטי נשים ושחרורי עבדים כת״ק או כרשב״ג והנך ודאי לא כתיבא דבעינן שיחתום לשמה דהא למאי דקיי״ל דעידי מסירה כרתי א״כ לא בעינן חתימה לשמה אלא מדרבנן אע״כ דאפ״ה באחזיקו לחוד סגי נמצא דכל זה למאי דס״ד מעיקרא משא״כ למאי דמסיק התם דמוקי למתני דגיטי נשים ושחרורי עבדי׳ בכותי חבר וכר״א ממילא שפיר מיתוקמא סוגיא דהתם כמסקנא דהכא. ושם הארכתי:
ומעירים: השאלה האם אחזוק ולא אחזוק בדלא כתיבא [הוחזקו או לא הוחזקו לגבינו בדברים שאינם כתובים בתורה במפורש] והם מחזיקים בהם, תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: מצת כותי מותרת בפסח באכילה, ואדם גם יוצא בה ידי חובתו בפסח בלילה הראשון שיש חובה באכילת מצה.
And with regard to mitzvot that are not written explicitly in the Torah that Samaritans embraced, the question of whether they are presumed to fulfill them in the manner that Jews fulfill them or they are not presumed to do so is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: It is permitted to eat the matza of a Samaritan on Passover, and a person fulfills his obligation to eat matza on the first night of Passover with it.
הכל
(12) ר״א רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת כְּיִשְׂרָאֵל.
Rabbi Elazar prohibits the consumption of the matza of a Samaritan on Passover, because the Samaritans are not experts in the details of mitzvot like Jews and do not know the precise nature of leaven prohibited by the Torah.
Rabbi Elazar prohibits the consumption of the matza of a Samaritan on Passover, because the Samaritans are not experts in the details of mitzvot like Jews and do not know the precise nature of leaven prohibited by the Torah.
כשם שביארנו במשומד אוכל נבלות לתאבון שכל שאפשר לו לעשות הדבר בהיתר עושה כך יש לנו לדון בכל עובר עבירה מצד שהוא חס על ממונו שכל שאפשר לו להציל את ממונו בהיתר עושה מכאן אמרו ישראל שאנו יודעין בו שאינו מבער את חמצו מתוך שהוא חס על הפסדו מותר לנו לאכול אחר הפסח מיד מחמץ שבידו אע״פ שלא היה שם שיעור אפייה אע״פ שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור באכילה בין לו בין לאחרים מדברי סופרים כמו שביארנו בשני של פסחים בחמץ הנמצא בידו שלא נודע לנו עליו שעבר עליו הפסח אע״פ שנודע לנו בבעליו שאינו מבער חמצו מותר מפני שחזקה עליו שתכף שעבר הפסח החליפו לגוים וחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר באכילה לדעת ר׳ שמעון שהלכה כמותו שמ״מ הואיל והציל ממונו טורח הוא אחר ההיתר ואע״פ שבמשומד ובאיסור תורה אמרו שאינו טורח בזו תיאבונו ממהרו אבל זו אין כאן אלא חשש הפסד ממון וכל שאפשר לו להצילו אף על ידי טורח בהיתר עושה ואע״פ שזו של חמץ הביאוהו בגמרא לסייע לזו של משומד לא שתהא דומה לו מכל וכל והסיוע הוא שכל שאינו מתכוין להכעיס ויש לפניו איסור והיתר לא שביק היתרא ואכיל איסורא אף בשל סופרים אלא שבתאבון תיאבונו ממהרו שלא לטרוח אף בשל תורה ובהפסד ממון כל שיכול להצילו בהיתר אף על ידי טורח עושה ומתוך כך חמצו מותר לנו שבודאי החליפו לגוים וחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר באכילה ואף לדעת ר׳ יהודה שאוסר כל חמץ שעבר עליו הפסח בישראל מן התורה ובשל נכרי מדרבנן מ״מ לדעתו אנו מפרשים שהוא מחליפו באותו שחימץ לאחר הפסח ומיד דקאמר פירושו בכדי לישה ואפייה וכן במסכת שבת פרק שואל אמרו בענין מרחץ רוחץ בה מיד שפירושו אחר חמום ולענין פסק אי אתה צריך לה שהלכה כר׳ שמעון אלא שכתבנוה לענין ביאור על מה שאמרו כאן סברוה ר׳ יהודה היא כלומר שאף בשל תורה סומך על החלוף ולדעתו מיהא אתה צריך לפרשה כן ואע״פ שחליפין עצמן אסורין לו שהרי את שלו אסור הוא בהנאה לעצמו מתורת קנס כבאכילה הרי הוא ממעט באיסור כמה שאפשר לו בהצלת ממונו ומ״מ לישראל אחר מותר שאין איסור הנאה תופש חליפיו חוץ מעבודה זרה והקדש ושביעית:
מכאן הורו קצת חכמי הדור על משומד אוכל נבלות לתאבון שכל שנמצאת בשר שחוטה בידו אם היו שם טבחים ישראלים נאמן לומר מן השחוטה לקחתי וכן אם היה בידו עוף שחוט אע״פ שאין דרכו לימכר במקולין אם יש אנשים כשרים ומומחין במדינה נאמן לומר מומחה שחט לי ואין צריך לפרוט את השוחט חזקה כל שאפשר לו לעשות בהיתר עושה ומ״מ חוכך אני בזו שניה להחמיר שאין זה דומה לחמצן של עוברי עבירה שהרי אלו אינן באין באיסור זה מצד תיאבון אלא מצד חסות ממונם וכל שאפשר להם לטרוח אחר ההתר ובלבד שלא יפסידו עושין אבל משומד שתיאבונו ממהרו היאך הוא טורח לחזור אחר מומחה לשחוט והרי בתקון הסכין אינו טורח ומ״מ בבשר שחוטה הואיל ומקח הוא ויש שם טבחי ישראל הרי אין בזה איחור גדול והדין נותן להאמין בו:
זה שכתבנו שחליפין עצמן אסורין לו יש מקשים בה ממה שאמרו בערלה שאסורה בהנאה מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ואינה קושיא שכל שאינו תופש חליפיו לאיסור אין אוסרין אותו אלא לו לבדו אבל האשה אין אוסרין לה ומתוך כך היא מקודשת ויש חולקין לומר שאף לעצמו מותר אע״פ שאסור בכך אם עבר עבר ומביאים ראיה ממה שאמרו בתלמוד המערב על משנת מכרן וקדש בדמיהן שכל שאינו תופש חליפיו אינם דמי האיסור אלא שהם כעין גזילה ומ״מ גדולי הרבנים מוחים בה הרבה כמו שכתוב בפירושיהם שאלו כן מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים ואף זו שהביאו מתלמוד המערב כשתעיין מה שביארנו בה במקומה אינה ראיה כלל:
ר׳ אלעזר אוסר אותה, לפי שהוא סבור שאין הכותים בקיאין בדקדוקי מצות כישראל, ואינם יודעים בדיוק מהו חמץ שאסרה התורה.
Rabbi Elazar prohibits the consumption of the matza of a Samaritan on Passover, because the Samaritans are not experts in the details of mitzvot like Jews and do not know the precise nature of leaven prohibited by the Torah.
הכל
(13) רשב״ג רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים הַרְבֵּה מְדַקְדְּקִין בָּהּ יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל.
Rabban Shimon ben Gamliel says: On the contrary, with regard to any mitzva that the Samaritans embraced and accepted upon themselves, they are more exacting in its observance than are Jews. Therefore, one may assume that they prepared the matza properly.
Rabban Shimon ben Gamliel says: On the contrary, with regard to any mitzva that the Samaritans embraced and accepted upon themselves, they are more exacting in its observance than are Jews. Therefore, one may assume that they prepared the matza properly.
רשב״ג אומר כל מצוה שהחזיקו בה כותים –1 כלומר היינו תנא קמא דרבי אלעזר:
1. צ״ל היינו ת״ק. כלומר וכו׳.
מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח שכל מצוה הכתובה בתורה הם מדקדקים בה הרבה ואע״פ שאין לנו עכשיו אצלם דין ודברים שכבר נעשו כגוים גמורים מ״מ דנין מהם לצדוקים וביתוסים כמו שכתבנו למעלה ומתירין את מצתם שאין חוששין בה לחימוץ ולא עוד אלא שיוצאין בה ידי חובה בפסח כדין מצה משומרת מפני שבקיאים הם בשמור:
רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שהחזיקו בה כותים, הרבה מדקדקין בה יותר מישראל, ולכן אפשר לסמוך עליהם שעשו את הכל כראוי. ותחילה מבארים את הברייתא.
Rabban Shimon ben Gamliel says: On the contrary, with regard to any mitzva that the Samaritans embraced and accepted upon themselves, they are more exacting in its observance than are Jews. Therefore, one may assume that they prepared the matza properly.
הכל
(14) אָמַר מָר מַצַּת כּוּתִי מוּתֶּרֶת וְאָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא לָא בְּקִיאִי בְּשִׁימּוּר קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן ר״א רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת קָסָבַר לָא בְּקִיאִי בְּשִׁימּוּר.
The Gemara proceeds to analyze that baraita. The Master said: It is permitted to eat the matza of a Samaritan on Passover, and a person fulfills his obligation to eat matza on the first night of Passover with it. The Gemara asks: Isn’t it obvious that if the matza is permitted one fulfills his obligation with it on Passover? The Gemara answers: Lest you say that Samaritans are not expert in the mitzva of guarding the matza for the sake of the mitzva, the tanna teaches us that they are expert. Rabbi Elazar deems it prohibited to eat the matza of Samaritans on Passover, due to the fact that the Samaritans are not experts in the details of mitzvot. He holds that Samaritans are not expert in the mitzva of guarding the matza for the sake of the mitzva.
The Gemara proceeds to analyze that baraita. The Master said: It is permitted to eat the matza of a Samaritan on Passover, and a person fulfills his obligation to eat matza on the first night of Passover with it. The Gemara asks: Isn’t it obvious that if the matza is permitted one fulfills his obligation with it on Passover? The Gemara answers: Lest you say that Samaritans are not expert in the mitzva of guarding the matza for the sake of the mitzva, the tanna teaches us that they are expert. Rabbi Elazar deems it prohibited to eat the matza of Samaritans on Passover, due to the fact that the Samaritans are not experts in the details of mitzvot. He holds that Samaritans are not expert in the mitzva of guarding the matza for the sake of the mitzva.
פשיטא – דיוצא בה כיון דמותרת.
מהו דתימא – אע״ג דפשיטא לן דלא הניחוה להחמיץ ומותרת באכילה מיהו לא בקיאי בהא דבעי למיעבד שימור לשם מצה של מצוה וכיון דלא עביד בה שימור לא נפקינן בה מידי דהוה אקמחין ובצקות של עובדי כוכבים הבאים לפנינו קודם שאפאה עובד כוכבים וראינו שלא החמיץ דקיימא לן דמותר ולא נפקינן בהו דתנן הקמחין ובצקות של עובדי כוכבים אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה.
ורבי אליעזר אוסר – אפילו לאוכלה.
קסבר לא בקיאי בשימור – לא גרסינן. וטעמו משום חימוץ. ולמאן דגריס ליה הכי מפרש לא בקיאי לשומרו מלהחמיץ. וי״מ ור״א אוסר לצאת בה ידי חובתו בפסח ולאו מילתא היא שאין זה לשון איסור.
פשיטא – פרש״י כיון דקתני שהיא מותרת למה לי׳ למיהדר ולמתני ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח הא אמרי׳ דסמכי׳ עלייהו ומהדרי מהו דתימ׳ לא בקיאי בשימור פי׳ בשימור לשם מצה ותהוי כבצקו של עכו״ם שאמרו אדם ממלא כריסו מהם כשאינם יודעין בו ודאי שלא החמיצה ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה קמ״ל ואדם יוצא ידי חובתו דבקיאים גם הם בשימור לשם מצה.
גרסת הספרים ור׳ אליעזר אוסר קסבר דלא בקיאי בשימור ופירושו בשימור בחמוץ דאלו בשמור דלשם מצה לא שייך ור׳ אליעזר אוסר שאין באכילתה אסור אלא שאין יוצאים בה.
אמר מר [החכם]: מצת כותי מותרת, ואדם יוצא בה ידי חובתו בליל פסח. ותמהים: פשיטא [פשוט הדבר] שאם המצה מותרת יוצא בה ידי חובה בפסח! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: לא בקיאי [אין הכותים בקיאים] במצות שימור המצה לשם מצוה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהם בקיאים. נאמר שם שר׳ אלעזר אוסר מצת כותי באכילה, לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות. ומבארים, קסבר [סבור הוא]: לא בקיאי [אין הם בקיאים] בשימור המצה שלא תחמיץ.
The Gemara proceeds to analyze that baraita. The Master said: It is permitted to eat the matza of a Samaritan on Passover, and a person fulfills his obligation to eat matza on the first night of Passover with it. The Gemara asks: Isn’t it obvious that if the matza is permitted one fulfills his obligation with it on Passover? The Gemara answers: Lest you say that Samaritans are not expert in the mitzva of guarding the matza for the sake of the mitzva, the tanna teaches us that they are expert. Rabbi Elazar deems it prohibited to eat the matza of Samaritans on Passover, due to the fact that the Samaritans are not experts in the details of mitzvot. He holds that Samaritans are not expert in the mitzva of guarding the matza for the sake of the mitzva.
הכל
(15) רשב״ג רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים הַרְבֵּה מְדַקְדְּקִין בָּהּ יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל הַיְינוּ ת״ק תַּנָּא קַמָּא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דִּכְתִיבָא וְלָא אַחְזִיקוּ בַּהּ ת״ק תַּנָּא קַמָּא סָבַר כֵּיוָן דִּכְתִיבָא אע״ג אַף עַל גַּב דְּלָא אַחְזִיקוּ בַּהּ ורשב״ג וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר אִי אַחְזוּק אִין אִי לָא אַחְזוּק לָא.
Rabban Shimon ben Gamliel says: With regard to any mitzva that Samaritans embraced and accepted upon themselves, they are more exacting in its observance than are Jews. The Gemara raises an objection: That is identical to the opinion of the first tanna. The Gemara explains: There is a practical difference between their opinions with regard to a mitzva that is written but with regard to which the Samaritans did not embrace it. The first tanna holds: Once the mitzva is written in the Torah, even if there is no knowledge that they embraced it, Samaritans can be relied upon to perform it properly. And Rabban Shimon ben Gamliel holds: Even with regard to a mitzva written in the Torah, if they embraced its observance, yes, one may rely on the Samaritans, but if they did not embrace its observance, no, one may not rely on them.
Rabban Shimon ben Gamliel says: With regard to any mitzva that Samaritans embraced and accepted upon themselves, they are more exacting in its observance than are Jews. The Gemara raises an objection: That is identical to the opinion of the first tanna. The Gemara explains: There is a practical difference between their opinions with regard to a mitzva that is written but with regard to which the Samaritans did not embrace it. The first tanna holds: Once the mitzva is written in the Torah, even if there is no knowledge that they embraced it, Samaritans can be relied upon to perform it properly. And Rabban Shimon ben Gamliel holds: Even with regard to a mitzva written in the Torah, if they embraced its observance, yes, one may rely on the Samaritans, but if they did not embrace its observance, no, one may not rely on them.
איכא בינייהו – מילתא דכתיבא באורייתא ולא ידעינן בהו דאחזיקו בה.
ת״ק – דלא איירי בחזקה כלל אכתיבא דאורייתא קפיד ותנא מצה וה״ה לכל הכתובים בתורה אע״ג דלא ידעינן אי אחזיקו בה אי לא אחזוק סמכינן עלייהו דכיון דכתיבא ודאי אחזוק בה ור״א אוסר אפילו אחזיקו בה דהא אינם בקיאין בדקדוקי מצות ורשב״ג אתא למימר אחזוק אין לא אחזוק לא. ולאו היינו תנאי דאמר לעיל עד מסקנא דמילתא.
היינו ת״ק – פי׳ דליכ׳ למימר דריבה רשב״ג כל מצות אחרת כמו מצה דכתיב׳ ואחזוק דהא נמי פשיטא מה לי מצה מה לי דבר אחר אם כתיבה והחזיקו בו כמו מצה.
איכא בינייהו דכתיב׳ ולא אחזיקו בה – פי׳ ולא ידעי׳ אי אחזיקו בה וכדפרש״י ז״ל דאי דידעו ודאי דלא אחזקו לכ״ע אסורה.
ועוד שנינו, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שהחזיקו בה כותים, הרבה מדקדקין בה יותר מישראל. ויש לשאול: לכאורה היינו תנא קמא [זוהי דעת התנא הראשון], הסבור שמצת כותי מותרת ויוצאים בה ידי חובה, ומה בא לחדש? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לגבי מצוה דכתיבא ולא אחזיקו [שכתובה בתורה ולא ידוע לנו שהחזיקו] בה הכותים, תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: כיון דכתיבא [שכתובה בתורה], אף על גב דלא אחזיקו [אף על פי שאין אנו יודעים שהחזיקו] בה — אפשר לסמוך עליהם שעשאוה כראוי. ורבן שמעון בן גמליאל סבר: אי אחזוק [אם החזיקו בה] — אין [כן], אי לא אחזוק [אם לא החזיקו בה] אף שהיא כתובה בתורה — לא.
Rabban Shimon ben Gamliel says: With regard to any mitzva that Samaritans embraced and accepted upon themselves, they are more exacting in its observance than are Jews. The Gemara raises an objection: That is identical to the opinion of the first tanna. The Gemara explains: There is a practical difference between their opinions with regard to a mitzva that is written but with regard to which the Samaritans did not embrace it. The first tanna holds: Once the mitzva is written in the Torah, even if there is no knowledge that they embraced it, Samaritans can be relied upon to perform it properly. And Rabban Shimon ben Gamliel holds: Even with regard to a mitzva written in the Torah, if they embraced its observance, yes, one may rely on the Samaritans, but if they did not embrace its observance, no, one may not rely on them.
הכל
(16) אִי הָכִי כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים אִם הֶחְזִיקוּ מִיבְּעֵי לֵיהּ.
The Gemara challenges: If it is so that this is the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, the formulation of his statement is imprecise. He said: With regard to any mitzva that Samaritans embraced and accepted upon themselves, they are more exacting in its observance than are Jews; this indicates that one may rely upon Samaritans to observe those mitzvot even if they are not written in the Torah. Therefore, he should have said: If they embraced, which addresses the statement of the first tanna. Contrary to the first tanna, who said that one may rely upon Samaritans with regard to any mitzva that is written, Rabban Shimon ben Gamliel says that one may rely upon them only if they embraced the mitzva.
The Gemara challenges: If it is so that this is the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, the formulation of his statement is imprecise. He said: With regard to any mitzva that Samaritans embraced and accepted upon themselves, they are more exacting in its observance than are Jews; this indicates that one may rely upon Samaritans to observe those mitzvot even if they are not written in the Torah. Therefore, he should have said: If they embraced, which addresses the statement of the first tanna. Contrary to the first tanna, who said that one may rely upon Samaritans with regard to any mitzva that is written, Rabban Shimon ben Gamliel says that one may rely upon them only if they embraced the mitzva.
אי הכי כל מצוה שהחזיקו בה כותים אם החזיקו מבעי ליה – כלומר כיון דרשב״ג מחמיר יותר מת״ק אם החזיקו מיבעי:
כל מצוה – משמע דלרבויי אתא אפילו הנך דלא איירי בהו וכיון דאוקמן דאהני דאיירי בהו לעיל קאי דהיינו בדכתיבי למעוטי אתא.
אם החזיקו מיבעי ליה – דהשתא הוי משמע שפיר דפליג אתרוייהו לת״ק דשרי בלא חזקה ולר״א דאוסר אפילו החזיקו ואתא איהו למימר אם החזיקו מדקדקין בה ומותר ודלא כר״א הא לא אחזיקו אסור ודלא כת״ק דשרי בלא אחזיקו אבל השתא דקתני כל משמע דאפילו הנך דלא כתיבין נמי קאמר דסמכינן אחזקייהו.
אסר החזיקו מיבעי׳ ליה – פי׳ דאם לשון חסרון הוא וכיון שבא לחסר מדברי ת״ק אף על פי שעדיין הוא מיקל יותר מר׳ אליעזר אפ״ה שפיר ה״ל למיתני אם החזיקו ואתי׳ כולה מתני׳ שפיר דאילו ת״ק סגי ליה בכתיב׳ ור׳ אליעזר אוסר ואפי׳ כתיבה ואחזוק לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות ובא רשב״ג ואמר כמכריע אם החזיקו בה מהני׳ כתיב׳ ואי לא לא ואלו לישני דכל מצוה שהחזיקו בו משמע שבא לרבות היתר על כל שלפניו ואפי׳ על ת״ק.
ומקשים על פירוש זה: אי הכי [אם כך], לשונו של רבן שמעון בן גמליאל ״כל מצוה שהחזיקו בה כותים״ אינה הלשון הראויה, שהרי הוא בא למעט ממה שאמר התנא הראשון, ואם כן ״אם החזיקו״ מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!
The Gemara challenges: If it is so that this is the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, the formulation of his statement is imprecise. He said: With regard to any mitzva that Samaritans embraced and accepted upon themselves, they are more exacting in its observance than are Jews; this indicates that one may rely upon Samaritans to observe those mitzvot even if they are not written in the Torah. Therefore, he should have said: If they embraced, which addresses the statement of the first tanna. Contrary to the first tanna, who said that one may rely upon Samaritans with regard to any mitzva that is written, Rabban Shimon ben Gamliel says that one may rely upon them only if they embraced the mitzva.
הכל
(17) אֶלָּא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּלָא כְּתִיבָא וְאַחְזִיקוּ בַּהּ תַּנָּא קַמָּא סָבַר כֵּיוָן דְּלָא כְּתִיבָא אע״ג אַף עַל גַּב דְּאַחְזִיקוּ בַּהּ נָמֵי לָא רשב״ג רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר כֵּיוָן דְּאַחְזוּק אַחְזוּק.
Rather, there is a practical difference between their opinions with regard to a mitzva that is not written and with regard to which the Samaritans embraced its observance. The first tanna holds: Since it is not written, even though they embraced its observance one may also not rely upon them. Rabban Shimon ben Gamliel holds: Once it is known that they embraced observance of a mitzva, they embraced the mitzva and one may rely upon them.
Rather, there is a practical difference between their opinions with regard to a mitzva that is not written and with regard to which the Samaritans embraced its observance. The first tanna holds: Since it is not written, even though they embraced its observance one may also not rely upon them. Rabban Shimon ben Gamliel holds: Once it is known that they embraced observance of a mitzva, they embraced the mitzva and one may rely upon them.
אלא איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזוק בה ת״ק סבר – מצה וכל דדמיא ליה דכתיבא סמכינן עלייהו בין אחזוק בין לא אחזוק ודלא כתיבא לא סמכינן עלייהו ואפילו אחזוק ור״א סבר אפילו כתיבא ואחזוק לא סמכינן עלייהו ורשב״ג סבר כל מצוה שהחזיקו ואע״ג דלא כתיבא סמכינן עלייהו כיון דאחזוק אחזוק. והיינו תנאי דלעיל ת״ק ורשב״ג.
איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזיקו בה כו׳ – בפ״ק דגיטין (דף י.) מוכח דכתיבא ולא אחזיקו בה נמי איכא בינייהו דלת״ק מהני ולרשב״ג לא מהני והכא לא נקט אלא לא כתיבא ואחזיקו בה משום דאשחיטת כותי בעי לאתויי תנאי א״נ דלא אתא לשנויי אלא מה שהקשה אם החזיקו בה מבעי ליה ושם פירשנו.
אלא איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזיקוא בה וכו׳. יש מפרשים דלא כתיבא ואחזיקו בה בלחוד איכא בינייהו, דת״ק סבר חמץ בפסח דכתיבא אין אבל דלא כתיבא אע״ג דאחזוק לא, ורשב״ג סבר כיון דאחזוק אע״ג דלא כתיבא נמי. אבל כתיבא אע״ג דלא אחזוק מודה בה רשב״ג, דהא חמץ בפסח כולהו מודו ביה דסמכינן עליהו ואע״ג דלא אחזוק, דהא מעיקרא אמרינן דכתיבא ולא אחזיקו בה איכא בינייהו, ומשמע דחמץ בפסח כתיבא ולא אחזיקו בה היא, ולהכי נקט ת״ק חמץ בפסח למימראב דאפי׳ בחמץ דכתיבא ולא אחזוק סמכינן עליהו. והאי פירושא לא מסתאגי במס׳ גיטין פ״קג דתנן התם כל הגט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים, והוינן בה בגמ׳ מני אי ת״ק אפילו שאר שטרות, אי ר׳ אלעזר אפילו גט אשה נמי לא, אי רשב״ג אי דאחזוק אפילו שאר שטרות נמי, אי דלא אחזוק אפי׳ גט אשה נמי לא, אלמא לת״ק כיון דכתיבא אע״ג דלא אחזוק, ולרשב״ג אחזוק דוקאד. אלא הכי פירושא, דלא כתיבא ואחזיקו בה נמי איכא בינייהוה, דת״ק סבר כתיבא אע״ג דלא אחזוק, אחזוק ולא כתיבא לא, הכל תלוי בכתיבה, והיינו דנקט חמץ בפסח לומר לך כתיבא אע״ג דלא אחזוק, אבל לא כתיבא אע״ג דאחזוק [לא], ורשב״ג סבר אחזוק אע״ג דלא כתיבא, כתיבא אחזוק אין אי לא אחזוק לא, שהכל תלוי בחזקה.
ואי קשיא לך דהא אמרי׳ בריש שמעתין ואחזוק בדלא כתיבא תנאי היא דאלמא לא פליגי אלא בהכי, הא לא תקשי, דגמראו מאי דאיצטריכא ליה קאמר, כלומר הא דאמרת כיון דאחזוק אחזוק תנאי היא, ולא בא עכשיו לפרש כל דברי ת״ק ורשב״ג.
ואיכא דגרסי אחזוק ולא אחזוק תנאי היא, ובסיפא גרסי אלא איכא בינייהו נמי דלא כתיבא ואחזיקו בה. ואין צורך לכך מאחר שאינו ברוב הנסחאות, כך שמעתיה לזאת.
ולי נראה בלישנא דגמ׳ דוקא דלא כתיבא בלחוד איכא בינייהוז, והתם בגיטין לא נחתינן בגמ׳ למידק מאי בינייהו אי כלישנא קמא דהכא אי כלישנא בתרא, אלא פריך סתם דגיטין ושטרות תרוויהו כתיבי, הלכך לת״ק דבעי כתיבה קשיא, ואי בעי חזקה נמי, היינו פרכיה דרשב״ג, ולמאן דאדכר חזקה פרכיה חזקה, ואי סגי ליה בכתיבה היינו פירכיה דת״קח.
א. בנדפס: ואחזוק.
ב. בכת״י בטעות: לחומרא.
ג. י, א.
ד. בהוצ׳ הגרא״ז נוסף: כתיבא ולא אחזוק לא.
ה. כ״כ בספר הישר חלק התשובות סי׳ סג, תוס׳ ותוס׳ הרא״ש כאן ד״ה איכא, ותוס׳ גיטין שם ד״ה אי, וכל הדיון כאן ולהלן הובא בחי׳ הרשב״א והר״ן ד״ה אלא, ולא הביאו הכרעת רבינו להלן כפירוש הראשון. [ועי׳ ברשב״א שם, שהוסיף ראיה לפירוש זה, שאם חזרה בה הגמ׳ מאוקימתא דפליגי בדכתיבא ולא אחזוק, היה לגמ׳ לומר וכי תימא כתיבא ולא אחזוק וכו׳. ויש לציין שבכת״י מינכן כן הגירסא: ׳וכי תימא איכא ביניהו דכתיבא׳ וכו׳. עי׳ דק״ס אות י].
ו. בכת״י נשתבש: אלא תיקשי בגמ׳.
ז. כ״כ הריטב״א כאן בשם ׳ואחרים כתבו׳, וכ״כ בחידושיו לקידושין עו, א ובמיוחסים לריטב״א גיטין שם.
ח. ראה תוס׳ הרא״ש.
אלא איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזיקו בה וכו׳. פירוש אף דלא כתיבה ואחזיקו בה איכא בינייהו, והוא הדין נמי דכתיבא ולא אחזיקו בה איכא בינייהו, דלעולם תנא קמא אזיל בתר כתיבה במצוה ואף על גב דלא ידעינן אי אחזיקו בה אי לאו סמכינן עלייהו, ורשב״ג אזיל לעולם בתר חזקה דכל מצות שהחזיקו בה כותיים קאמר, וכן מוכח בגיטין (גיטין י.) דתנן התם כל הגט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים. והוינן בגמרא מני, אי ת״ק אפילו שאר שטרות נמי, אי ר״א אפילו גט אשה נמי לא, אי רשב״ג אי אחזוק אפילו שאר שטרות נמי, אי לא אחזוק אפילו גט אשה נמי לא, אלמא משמע דת״ק אזיל בתר כתיבה לעולם, ורשב״ג בתר החזיקו לעולם, והא דאמר לעיל ואחזוק בדלא כתיבא תנאי היא ולא אמרינן ואחזוק ולא אחזוק תנאי היא, משום דמאי דאיצטרכינן מינה למאי דאיירי בה בשמעתין, דהיינו אי סמכינן עלייהו בשחיטה כיון דאחזיקו (בהאי לאו) [בה ו]משום דהגרמה ועקור לא כתיבן הוא דמהדרינן לאתויי הני תנאי, ומיהו אף בדכתיבא ולא אחזיקו נמי פליגי. ויש לי גם כן ללמוד על פירוש זה מסוגיין דהכא, דאם איתא דההיא אוקימתא דלעיל דאוקימנא פלוגתיה בדכתיבא ולא אחזיקו לא קיימא אם כן בדרך וכי תימא הוה ליה למימר לה, דהא ההוא דאמר תנאי היא הוא דקאמר לה, והכין הוה ליה למימר וכי תימא כתיבה ולא אחזיקו בה איכא בינייהו אם החזיקו מיבעי ליה, אלא לאו דלא כתיבה ואחזוק בה איכא בינייהו, ומדלא קאמר הכי וקאמר בדרך פשיטות, משמע דודאי ההיא הוא דאיכא בינייהו אלא דאקשינן אי הכי דהא איכא בינייהו כנ״ל.
אלא איכ׳ בינייהו דלא כתיב׳ ואחזוקי בה – פי׳ והיינו תנאי דאמרי׳ ומתני׳ דלעיל רשב״ג היא ולענין כתיב׳ ולא אחזוק נחלקו בה רבותינו המפרשים ז״ל י״א דבהא נמי פליגי דת״ק סבר דשרי׳ דבתר כתיב׳ אזלינן לעול׳ ורשב״ג סבר דבתר חזקה אזלי׳ לעולם ומביאין ראיה מהא דאמרינן בגיטין על מתני דכל שטר שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים מני אי רבנן אפילו שאר שטרות נמי כשר פי׳ דהא כתיבא ואי רשב״ג אי אחזיקו אפילו שאר שטרות נמי כשר ואי לא אחזוק אפילו גיטי נשים פסול והא התם דכתיב׳ ואפילו הכי אמרינן דלרשב״ג אי אחזוק אין אי לא לא ואחרים כתבו דאפושי פלוגת׳ לא מפשינן ולא אמרו בשמעתינו לפום פשט׳ דלהוי תנאי אלא דאחזיק בדלא כתיב׳ בלחוד והתם במסכת גיטין לא דייק בה ונקטי׳ כתיבה ולא אחזוק לרווח׳ דמלת׳ כלישנ׳ דרשב״ג בבריית׳ דלא אדכר אלא חזקה וה״ה דיכולינן למימר דבין לת״ק ובין לרשב״ג כיון דכתיב׳ אע״ג דלא אחזוק ואורח׳ דתלמוד׳ הוא דאי לא מאי אהני לרשב״ג מאי דסבר ליה דכותים גירי אמת הן דהא אמרי׳ דלא סמכי עלייהו משום מידי דכתיב׳ באוריית׳ עד דאחזוק ואף על פי שי״ל דאהני טוב׳ לאפוקי דאילו סביר׳ לן גירי אריות הם לא מהני׳ שום חזקה ע״כ סברא הוי דכיון דמחזיקין להו בגירי אמת לסמוך עליהו במאי דאחזוק מנפשיהו בלא כתיב׳ דתהוי כתיב׳ כחזקה וכן דעת רוב המפרשים ז״ל ומיהו אין אנו צריכין עכשיו לכל זה שכבר גזרו עליהם ועשאום כעכו״ם גמורי׳ כדאית׳ לקמן,
גופא אמר רבא וכו׳ לא שביק היתירא ואכיל איסורא וכיון שבידו לשחוט כראוי אי לא דשחט כראוי הוי כמאן דשביק היתירא ואכיל איסורא ופרכי׳ א״ה כי לא בדק נמי. תימא מאי אי הכא דהא ודאי סוגיא בכולה תלמודא דכל לתיאבון לא שביק היתירה ואכיל איסורא וי״ל דסבירא לן דהתם הוי כן כי לית ליה שום עיכובא כגון שיש בחנות נבלה ושחוטה אבל בכאן צריך להתעכב ולעיין קצת לשחוט כראוי ולהכי פרכינן דאי אמרינן דעביד להתעכב לאכול היתירא אפילו לא בדק הסכין ונותן לו נמי. ופרקינן דעיכוב קל מתעכב לשחוט כראוי אבל לטרוח לתקן הסכין אם ימצאנה פגומה או לחזור אחר סכין אחר לא טרח. והא דחמצן של עוברי עבירה דמייתי עלה להא דשחיטה דמיא שצריך להתעכב קצת אבל אין בו טירחא דבחיפוש קל ימצא מי שיחלוף לו כנ״ל.
אלא יש לפרש כך, איכא בינייהו [יש ביניהם] בין תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל הבדל לגבי מצוה דלא כתיבא ואחזיקו בה [שאינה כתובה בתורה והחזיקו בה], וכגון הדברים הפוסלים את השחיטה, תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: כיון דלא כתיבא [שאינה כתובה], אף על גב דאחזיקו בה נמי [אף על פי שהחזיקו בה גם כן] לא ניתן לסמוך עליהם. ואילו רבן שמעון בן גמליאל סבר [סבור]: כיון דאחזוק אחזוק [שהוחזקו הוחזקו].
Rather, there is a practical difference between their opinions with regard to a mitzva that is not written and with regard to which the Samaritans embraced its observance. The first tanna holds: Since it is not written, even though they embraced its observance one may also not rely upon them. Rabban Shimon ben Gamliel holds: Once it is known that they embraced observance of a mitzva, they embraced the mitzva and one may rely upon them.
הכל
(18) גּוּפָא אָמַר רָבָא יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד1 אוֹכֵל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן בּוֹדֵק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ וּמוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
§ With regard to the statement of Rava cited earlier (3a), the Gemara analyzes the matter itself. Rava says: In the case of a Jewish transgressor whose transgression is that he eats unslaughtered animal carcasses to satisfy his appetite, if he seeks to slaughter an animal, one examines a knife to ensure that it is perfectly smooth with no nicks and gives it to the transgressor, and it is permitted to eat from what he slaughtered.
§ With regard to the statement of Rava cited earlier (3a), the Gemara analyzes the matter itself. Rava says: In the case of a Jewish transgressor whose transgression is that he eats unslaughtered animal carcasses to satisfy his appetite, if he seeks to slaughter an animal, one examines a knife to ensure that it is perfectly smooth with no nicks and gives it to the transgressor, and it is permitted to eat from what he slaughtered.
אמר רבא ישראל משומד אוכל נבלות לתאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו, מאי טעמא כיון דאיכא היתירא ואיסורא לא שביק היתירא ועביד איסורא. ותניא נמי הכי חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין, כלומר לא שביק היתירא ואכיל איסורא. ומחליפין בשל נכרי בעיסה שנילושה אחר הפסח, אבל חמץ שעבר עליו הפסח נכרי וישראל כי הדדי נינהו דתרוייהו אסירי. אי נמי איכא לפרושי שהן מחליפין בחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח, ואע״פ שאסור בהנאה איהו מיהא להיתירא איכוין. אלמא לא שביק היתירא ואכיל איסורא. אבל לא בדק סכין ונתן לו לא ישחוט דמטרח לא טרח. ואי שחט בודק סכינו אחריו, נמצאת סכינו יפה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. פירוש אבל לכתחלה לא סמכינן אבדיקה דלאחר שחיטה, אע״פ שרגילין בעלמא לבדוק אחר שחיטה, דשמא יסמוך על בדיקת המשומד השוחט, או שמא יאבד הסכין ויכשיר הבהמה, כמו שמכשירין בהמה אחרת אם נאבד הסכין אחר שחיטה בלא בדיקת הסכין, כמו שאבאר לקמן. ודוקא במשומד לתאבון, אבל במשומד לאכול נבלה להכעיס אע״ג דמשכח היתירא אכיל איסורא, ואע״פ שבדק סכין ונתן לו אסור לאכול משחיטתו אלא אם כן עומד על גביו. ואם הוא משומד לע״ז או לחלל שבתות בפרהסיא הרי הוא כגוי ואסור לאכול משחיטתו אע״פ שישראל עומד על גביו, דמשומד לע״ז או לחלל שבתות בפרהסיא הרי הוא משומד לכל התורה כולה, אבל משומד לדבר אחד לא הוי משומד לכל התורה כולה. ושחיטת כותי כשחיטת נכרי היא, והרי הם כגוים לכל דבריהם.
והא דאמר רבא ישראל משומד לאכול נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו משום דלא שביק היתירא ואכיל איסורא. כבר פרשתיא שכל השוחט כדרכו כראוי הוא שוחט, ואין חוששין שמא שהה שמא דרס שלא לרצון, ולהכי קאמרינן השתא דודאי משומד זה אינו שוחט בפסול לדעת, שאין זה טורח לו כשהוא שוחט כדרכו. ואין חוששין שמא נתעלפה מעט ושהה, שהרי הוא מקפיד ונותן דעתו לשחוט יפה, ודינו כישראל דלא חיישינן לעלפוייב. ולמאן דחייש, הכא נמי במוחזק כישראל. ומדקאמרינן סתם, משמע דדינו כישראל לכל דבר חוץ מבדיקת סכין, ואם נפסוק בישראל ששחט שאנו צריכין לבדוק בסימנין אחריו כדברי בעל ההלכותג, אף משומד זה כישראל הוא, אבל אם נאמר בישראל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין וחברים הם, וזה בדק ומצא שחוט, ואם לאו לא היה מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו, במשומד ודאי אין לומר כן, שאם נתנבלה בידו אוכל הוא אותוד לתאבון שלו. ועוד אין נראה לומר על סתם בני אדם חברים הם שלא להוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידםה. אלא שעדיין יש לי לומר דכל המומחה לשחיטה רוב הוא שוחט, ואינו מסלק ידו עד שידע ששחט רוב כדרכו, או שבודק ואם לא שחט רוב (חוסר) [חוזר]ו וגומר בכדי שלא יהי׳ שם שיעור שהייהז, שכל מי שאינו שוחט רובח בודאי אינו מומחה לשחיטה, וזו סברא קרובה והגונה, הלכך אף משומד זה כיון דבעי למשחט בהיתירא כך נהג כדרך השוחטין ולא פירש עד ששחט רובט.
ונראה דאפילו בא לשחוט בהמות הרבה שוחט לכתחלה בבדיקה ראשונה שבדק סכין ונתן לוי, ואם אבד סכין לאחר שחיטה דינו כדין ישראל ששחט בהמות הרבה ואבדה סכין קודם בדיקהכ, וכמו שפרשתי. ויש שאומרים שבודק ישראל סכין ונותן לו בין כל אחת ואחת, ואם לא בדק לכתחלה לא ישחוט.
א. לעיל ג, א ד״ה הכל.
ב. ראה גליון מהרש״א על שו״ע יו״ד סי׳ ב ס״ב, שנסתפק בזה, עיי״ש.
ג. ראה לעיל ג, ב ד״ה בודק ובהערה שם.
ד. תיבה זו נשמטה בכת״י.
ה. נראה שכאן הכריע רבינו כדעת בה״ג, שבאיתיה קמן צריך בדיקת סימנים. וכ״פ הב״ח סי׳ א ס״ח, ורמ״א שם ס״ב, וראה לעיל הערה 217.
ו. כ״ה בחי׳ הרשב״א בשם רבינו. [והגרא״ז הגיה: ממהר].
ז. עי׳ שמלה חדשה סי׳ ב ס״ק ה, תבואות שור שם ס״ק י, שצריך לבדוק הסימנים לכתחילה, ובדיעבד כשרה. ועי׳ פמ״ג במ״ז ס״ק ב, חי׳ רעק״א ס״ב והגהות חת״ס (נדפסו בסוף ליקוטי חבר בן חיים ח״ו), וגליון מהרש״א שם.
ח. מ׳ואם לא שחט רוב׳ עד כאן נשמט בכת״י בטעות הדומות.
ט. כ״ה בחי׳ הרשב״א (להלן בסוף הסוגי׳ ד״ה וישראל) בשם רבינו, ובתוה״א והקצר ש״א ב״א (ה, א) ובחי׳ הר״ן.
י. כ״ה בחי׳ הרשב״א שם בשם רבינו. וכ״כ בתוה״א שם.
כ. ראה בחי׳ רבינו להלן י, א ד״ה השוחט בסכין, ובהערות שם.
ג גופא [לגופה] של ההלכה שהוזכרה קודם, אמר רבא: ישראל משומד, רגיל להיות אוכל נבילות (בהמות שלא נשחטו כראוי) לתיאבון מתוך תאוות אכילה, ולא להכעיס — בודק אדם סכין לראות שאין בה פגימה הפוסלת את השחיטה, ונותן לו, והמשומד שוחט בינו לבין עצמו, ומותר לאכול משחיטתו.
§ With regard to the statement of Rava cited earlier (3a), the Gemara analyzes the matter itself. Rava says: In the case of a Jewish transgressor whose transgression is that he eats unslaughtered animal carcasses to satisfy his appetite, if he seeks to slaughter an animal, one examines a knife to ensure that it is perfectly smooth with no nicks and gives it to the transgressor, and it is permitted to eat from what he slaughtered.
הכל
(19) מַאי טַעְמָא כֵּיוָן דְּאִיכָּא הֶתֵּירָא וְאִיסּוּרָא לָא שָׁבֵיק הֶתֵּירָא וְאָכֵיל אִיסּוּרָא.
The Gemara explains: What is the reason? Since in this case there is the option to slaughter the animal in a permitted manner or to slaughter the animal in a prohibited manner, such a transgressor would not intentionally forsake the permitted manner and eat food slaughtered in a prohibited manner. Since he has a knife that was examined and the majority of those associated with slaughter are experts, the food is presumed to be permitted, and there is no concern that perhaps he intentionally sabotaged the slaughter.
The Gemara explains: What is the reason? Since in this case there is the option to slaughter the animal in a permitted manner or to slaughter the animal in a prohibited manner, such a transgressor would not intentionally forsake the permitted manner and eat food slaughtered in a prohibited manner. Since he has a knife that was examined and the majority of those associated with slaughter are experts, the food is presumed to be permitted, and there is no concern that perhaps he intentionally sabotaged the slaughter.
ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] סומכים עליו? כיון שאדם כזה, במקרה דאיכא התירא ואיסורא [שיש היתר ואיסור לפניו], לא שביק התירא ואכיל איסורא [אינו מניח היתר ואוכל איסור] בכוונה. ובמקרה זה, שיש בידו סכין בדוקה, ואנו מניחים כי כל המצוי אצל שחיטה יודע לשחוט כראוי — אין חוששים שמא קלקל בכוונה.
The Gemara explains: What is the reason? Since in this case there is the option to slaughter the animal in a permitted manner or to slaughter the animal in a prohibited manner, such a transgressor would not intentionally forsake the permitted manner and eat food slaughtered in a prohibited manner. Since he has a knife that was examined and the majority of those associated with slaughter are experts, the food is presumed to be permitted, and there is no concern that perhaps he intentionally sabotaged the slaughter.
הכל
(20) אִי הָכִי כִּי לָא בְּדַק נָמֵי מִיטְרָח לָא טָרַח.
The Gemara challenges: If so, then even in a case where the Jew did not examine the knife, it should be permitted to eat from the animal slaughtered by the transgressor. The Gemara answers: It is prohibited because if the transgressor discovers that the knife is flawed, he does not exert himself to replace it with a knife with a smooth blade.
The Gemara challenges: If so, then even in a case where the Jew did not examine the knife, it should be permitted to eat from the animal slaughtered by the transgressor. The Gemara answers: It is prohibited because if the transgressor discovers that the knife is flawed, he does not exert himself to replace it with a knife with a smooth blade.
והא דאמרינן מטרח לא טרח. קשיא לן דהא אמרינן לקמןא מפני שהן מחליפיןב. ויש שגורסין חמצן של עוברי עברה אחר הפסח מותר בהנאהג מיד, ומפרשים דאע״ג דסמכינן אחזקה דלא שביק היתירא ואכיל איסורא למשרי ליה בהנאה, אבל באכילה לא סמכינן עליה משום דמטרח לא טרח, והא דמייתי ליה תניא דמסייעא, לומר דסמכינן אחזקה דלא שביק התירא ואכיל איסורא באיסור הנאה, הילכך היכא דליכא טורחד כלל אפי׳ באכילה סמכינן עליה. וזה שבוש גמור, חדא דהא מפני שהן מחליפין קתני, דודאי מחליפין, ולא קתני שאני אומר החליפו, ועוד דכיון דחיישינן באיסורי דרבנן לאסור אכילה, אין לנו להתיר באיסורא דאוריתא אע״פ שאין בה טורח כלל. אלא שאין כאןה קושיא כלל, דגבי סכין לא טרח, שמא לא ימצא סכין בשעת צרכו ונמצא שאינו אוכל נבלתו לתאותו, אבל לגבי מחליף, כמה מחליפין יזדמנו לו היום או מחר, ואינו חושש לאכלה מיד, הלכך נותן דעתו ומחליף ודאיו.
ופרש״י ז״לז מותר מיד ואע״ג דלא שהוח כדי לאפות דודאי עבר עליו הפסח. וא״כ קשיא הא דאמרינן הא מני ר׳ יהודה הוא דאמר חמץ לאחר הפסחט דאוריתא, דלדידיהי אפי׳ חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אסור מן התורה. וישכ אומרים דהאי סברוה אליבא דרב אחא בר יעקב אתמר, דאמרל לר׳ יהודה יליף שאור דאכילה משאור דראיה, מה שאור דראיה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, אף שאור דאכילה כלומר שעבר עליו הפסחמ, שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוהנ. ואע״ג דאמרי׳ התם בפסחים דרב אחא בר יעקב הדר ביה מיהך סברא, לאו מתיובתא ופירכא הדר ביה, והני רבנן סברוה כסברא קמא דרב אחא בר יעקבס.
ולי נראה שפירוש מותר מיד קודם שיכלה חמץ שנשאר להם ובלבד בכדי שיעשוע, ומפני שהם מחליפין מותר, שאלמלא אין מחליפין אין תולין אותו להקל ולומר שמא זה נאפה אחר הפסח, עד שיכלה ודאי לחמם מן הבית, שהרי הוחזקה איסורא בידיהם, אבל מאחר שהן מחליפין אין לחוש, שאני אומר החליפו, ובחמץ שנאפה לאחר הפסח החליפו. ומיהו בפת צוננת הרבה שבודאי נאפה קודם הפסח ודאי אסור להך סברא. ואוקימנא כר׳ שמעון וכל הפת מותרת.
וכתבפ רש״י ז״לצ אע״ג דהשתא נמי אסור הוא לגביה, דהא מתהני מחמץ שעבר עליו הפסח, דאי לאו דיהביה לגוי לא הוה יהיב ליה דידיה, אפילו הכי כמה דמצי למעבד בהיתירא פורתא עביד. ולדידן מיהא שרי, דאין לך איסור הנאה תופס חליפיו חוץ מע״ז והקדש ושביעית. ויש שאומרים אף לעצמו מותר, וטעות הוא בידם, דאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל, שאם רצה למכרו לגוי מותר, ותנןק האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים. אלו דברי רש״י ז״לר. ואיכא דרמי, והרי ערלה שאסורה בהנאה וחליפיה מותרין, דתנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, וזו אינה קושיא, לפי שכל איסורי הנאה שאין תופסין את דמיהן איןש חליפיהן אסורין אלא מפני שהוא כנהנה מהן עצמן, לפיכך אינן אסורין אלא לבעלים המחליפין, אבל לאחר מותרין, וכיון שהן מותרין אשהת ממילא נקנית. ועוד שאין איסורו לבעלים אלא קנס מדבריהם שאסרוהו עליו בלבד, הלכך מקודשת. וכן פרש״י ז״ל עצמו במס׳ ע״ז בפ׳ ר׳ ישמעאלא. ואין דינו מחוור לי. ועוד חמץ לאחר הפסח לר׳ שמעון קנס מדבריהם, וחליפין נמי קנס הם, מה הועיל בחליפין מ״מ איסורי קנס הםב, דהא אפי׳ לר׳ שמעון חמץ לאחר הפסח אין לו דמים. וי״ל מ״מ הן מחליפין להקל שלא יאכלו אותו חמץ לפי שחמור עליהם ביותרג.
אבל בירושלמי מצאתי שם במס׳ קדושיןד ר׳ חגי בשם ר׳ זעיראה בשאין דמיהן, אמר ר׳ חנינא זאת אומרת שמקדשיןו בגזלה. פי׳ לפיכך מקודשת לפי שאין אלו דמיהן, שאין להם דמים ואין תופסין אותם באסור, ואינה אלא גזל ביד מוכרז. ולפי זה הטעם נראהח שאף מוכר עצמו מותר באותן דמים, לפי שאינן דמים. ולא מצינו דמים לחמץ בפסח דכיון שהם אסורין בהנאהט ואסור לו נמי למוכרן וליתנן במתנה, אין גופן ממון ואינן דבר הגורם לממון אלא דבר העומד לישרף הן, אלא שאם מכרן אין בהם כח לתפוס דמים באיסור, דכל דלא נפיק מאיסור כגון הקדש, אינו תופס דמים באיסור אלא ע״ז ושביעית, כדאיתא בפ׳ ר׳ ישמעאלי, וכן כתב ה״ר משה ב״ר מימון הספרדי ז״לכ שהדמים מותריןל.
ויש מקשה דהכא אמר רבא לא שביק היתירא ואכיל איסורא ולא אשכחן הכא מאן דפליג עליה, ובמס׳ גיטין בפ׳ השולחמ אמרינן נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד, מאי טעמא כיון דתקון רבנן לא שביק היתירא ואכיל איסורא, ואמרינן תנאי היא. וי״ל דטעמא דמאן דאמר אינו נאמן משום דמי יימר דמזדקקו ליה בי דינאנ וטירחא רבתי היא ומיטרח כולי האי לא טרחס, וטעמא דמאן דאמר נאמן משום דישראל מיטרח טרח.
א. ע״ב.
ב. דאלמא מיטרח טרחי למיכלה היתרא (חי׳ הר״ן).
ג. ראה תוד״ה מותר.
ד. תיבה זו נשמטה בכת״י.
ה. כ״ה בנדפס ובכת״י ליתא תיבה זו.
ו. הובא בחי׳ הר״ן. ובריטב״א מבאר שחמץ הוא טורח קל, שבחיפוש קל ימצא מי שיחליף לו. וכן בתשובות הרשב״א ח״א סי׳ תל וסי׳ תרפז מבואר שההבדל הוא בטרחה: ׳דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ואפילו במקום דאיכא טורח הליכה, וכדמוכח הא דחמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפין... דכל שאינו טורח בו כבדיקת הסכין נאמן׳. ובמאירי כתב שבזו תיאבונו ממהרו, אבל זו אין כאן אלא חשש הפסד ממון, וכל שאפשר לו להצילו אף על ידי טורח בהיתר עושה. ואפשר שנחלקו בהבנת דברי רבינו, אם החילוק הוא בשיעור הטרחה, או בשיעור הרצון.
ז. ד״ה מותר.
ח. בנדפס: שהה
ט. בכת״י נשמט מ׳הפסח׳ עד כאן בטעות הדומות.
י. אף תיבה זו נשמטה בכת״י.
כ. כל הענין מכאן ועד סוף הדיבור, הובא בחי׳ הרשב״א ד״ה סברוה.
ל. פסחים כט, א.
מ. כ״כ תוס׳, תוס׳ שאנץ ותוס׳ הרא״ש פסחים כט, א ד״ה בדין, שמותר אחר הפסח. ועוד פירשו דמותר דקאמר בהנאה. אבל ברש״י שם ד״ה ויליף: ׳ומותר חמצו של נכרי אף באכילה ואפי׳ בפסח מן התורה׳.
נ. מ׳ושל גבוה׳ עד כאן נשמט בכת״י בטעות הדומות.
ס. כ״כ תוס׳ ותוס׳ שאנץ פסחים כט, ב ד״ה הדר ובראשונים כאן. ועי׳ תוס׳ כאן ד״ה מותר.
ע. כ״כ תוס׳ ותוס׳ שאנץ שם בשם ר״ת, וראה ספר הישר חלק התשובות סי׳ סג אות ב, וכ״ה במאירי כאן.
פ. כל הדיבור דלהלן הובא בר״ן (א, ב בדפי הרי״ף ד״ה גמ׳).
צ. ד״ה מפני.
ק. פסחים לא, ב.
ר. וכ״כ הרא״ש קידושין פ״ב סי׳ לא.
ש. תיבה זו נשמטה בכת״י.
ת. בחי׳ הרשב״א: ׳אבל לאשה שלא נהנית מן האיסור, מותר לגמרי... הילכך האשה שאינה נהנית מן האיסור, ממילא מקודשת לו בהן׳ [ועי׳ חי׳ הרשב״א קידושין נו, ב]. ולפי זה יש לתקן כאן ולקרוא: וכיון שהן מותרין לאשה, ממילא נקנית. ועי׳ משל״מ הל׳ אישות פ״ה ה״א שהוכיח מדברי רש״י ע״ז המובא להלן, שכל היכא דלדידיה שו״פ אף דלגבי הבעל אינו שו״פ מקודשת. וראה שעה״מ שם ה״ב, חקרי לב אה״ע סי׳ כב.
א. נד, ב ד״ה למעוטי. ועי׳ ביאור דבריו במשל״מ ובני אהובה שם.
ב. מ׳קנס הם׳ עד כאן נשמט בכת״י בטעות הדומות.
ג. לשון רבינו משמע שעליהם חמור ביותר, אבל בעצם האיסור אין חילוק בין איסור דרבנן של חמץ עצמו, לבין איסור דרבנן של חליפין. וראה חי׳ הרשב״א. ובחי׳ הריטב״א: ׳ועוד הרויחו אף לדידהו, דשאני בין איסור אכילת עצמו שהוא כעין חמץ דאורייתא, לאיסור חלופיו, ולכך מטריחן להחליף׳. ונראה מדבריו שהאיסור עצמו קל יותר. ועיי״ש שהחמץ עצמו אסור אף לאחרים מדרבנן [כ״כ הרמב״ן פסחים לא, ב, וראה הערה 185 לריטב״א שם], וא״כ הרויחו גם בזה שלאחר החלופין מותר החמץ לאחרים אף מדרבנן. ורבינו לא הזכיר רווח זה, ייתכן שלדעתו הרווח שלגבי אחרים אינו סיבה מספקת לטורח ההחלפה. [ובפסקי הרי״ד כתב שבחליפין עוברים רק על איסור הנאה והמאכל הוא בהיתר, אבל כשאוכלים גוף האיסור עוברים באיסור אכילה ובאיסור הנאה].
ד. פ״ב ה״ח.
ה. המלים ר׳ חגי וכו׳ נשמטו בכת״י.
ו. כ״ה גירסת הפנ״מ שם, ופירש כדברי רבינו. וגירסת הקה״ע: ׳שאין מקדשין׳. ופירש ׳שאין דמיהן׳, שלא קידש בדמים עצמן, אלא בחילופיהם, וה״ל חילופי חילופין. וכיון בזה לפי׳ המאירי למשנה קידושין שם: ׳ופירשו גדולי המפרשים, בשאין דמיהם, כלומר שלא קדש באותם הדמים עצמם, שאותם הדמים ודאי גזל הם, אלא שלקח בהם אי זה דבר וקדש בו, וזה שאמרו מקדשין בגזילה, פירוש בגזילה כי האי שאין הדמים בעין אלא מאי דאתי מחמתייהו׳. וכאן הביא המאירי שהסוברים שאף לעצמו מותר מוכיחים מן מהירושלמי, וסיים: ׳ואף זו שהביאו מתלמוד המערב, כשתעיין מה שביארנו בה במקומה, אינה ראיה כלל׳. וכונתו לפירושו הנ״ל.
ז. עי׳ חי׳ הרשב״א קידושין נו, ב.
ח. בכת״י: נראה הטעם.
ט. בהוצ׳ הגרא״ז נוסף: דעצמן.
י. ע״ז נד, ב.
כ. הל׳ מאכ״א פ״ח הט״ז. וכן הביא במ״מ שם שהיא דעת רבינו. ועי׳ הל׳ בכורים פי״ב ה״ד, ובענל״מ קידושין שם.
ל. וכן כתב הר״ן בע״ז ל, א בדפי הרי״ף שכ״ד רבינו. וכן פסק בטוש״ע או״ח סי׳ תמג ס״ג, ראה ביאור הגר״א שם בארוכה, ואה״ע סי׳ כח סכ״ב. עי׳ אליה רבה סימן תמג ס״ק ו שלאחר שש עד הלילה, כיון שלקצת פוסקים אין איסורו מדאורייתא סמכינן על דעה זו, עיי״ש. וראה עוד שו״ת נו״ב מה״ת או״ח סי׳ נו, שו״ת חתם סופר ח״א או״ח סי׳ קיב, יו״ד סי׳ קל ובחידושיו כאן, טל תורה פסחים כב, א, שו״ת בית שערים יו״ד סי׳ קט, שם סי׳ שיב.
מ. לז, ב.
נ. מבואר מדברי רבינו שפרוזבול נעשה ע״י ב״ד בפני ב״ד דווקא, וכדעת רבינו יחיאל המובא במרדכי גיטין סי׳ שעט. וכ״נ מדברי רבינו הרשב״א והר״ן בגיטין לו, ב, עיי״ש, ובתשובת הרשב״א ח״ב סי׳ שיג, וכ״נ בכפתור ופרח פמ״ט. אכן דעת המרדכי שם שאפילו הדיינים נתונים ברומי יכול למסור כל חוב שיש לו בפני עדים (ומפרש כן דברי הירושלמי שביעית פ״י ה״ד אפילו הן נתונים ברומי. וכן פירש בפנ״מ שם. אכן, הראשונים הנ״ל פירשו באופ״א, עיי״ב). וכ״פ בב״י חו״מ סי׳ סז אות כ בבדק הבית [ועיי״ש שנראה שמפרש כן דברי ספר התרומות (שער מה אות יז), וכ״נ בשו״ת מבי״ט ח״ב סי׳ רכה]. וכ״כ מהר״י קורקוס הל׳ שמיטה ויובל פ״ט הי״ז, עיי״ש. וכ״כ החת״ס חו״מ סי׳ נ שכן נהג רבו ר״נ אדלר. וראה שו״ת מבי״ט ח״ב סי׳ פא, שו״ת תורת חיים (מהרח״ש) ח״ב סי׳ לב, שו״ת שארית ישראל (מינצברג) חו״מ סי׳ ו. ועי׳ שו״ת משנה הלכות ח״ה סי׳ רעא שמפרש דברי רבינו שהיא היא מחלוקת התנאים שם, עיי״ש. [וע״ע שו״ת עין יצחק ח״א או״ח סי׳ כח, שלא שייך לומר מי יימר דמזדקקו ליה, שכן יכול למסור אף שלא בפני ב״ד וכמבואר בהערה לעיל. ולא היו לפניו דברי רבינו כאן].
ס. ראה חי׳ הרשב״א גיטין שם שבפרוזבול הוא חידוש, דאיכא למיחש דלא איזדקיקו ליה ב״ד. ועי׳ שו״ת מהריט״ץ החדשות סי׳ רלד.
ומקשים: אי הכי [אם כך] אנו מניחים, כי לא בדק נמי [כאשר אין הישראל הכשר בודק את הסכין גם כן] יהיה מותר לאכול משחיטתו, שמן הסתם בדק את הסכין! ומשיבים: אם ימצא המשומד שהסכין שבידו אינה כשרה, מיטרח לא טרח [לא יטרח] להביא סכין כשרה.
The Gemara challenges: If so, then even in a case where the Jew did not examine the knife, it should be permitted to eat from the animal slaughtered by the transgressor. The Gemara answers: It is prohibited because if the transgressor discovers that the knife is flawed, he does not exert himself to replace it with a knife with a smooth blade.
הכל
(21) אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ חֲמֵצָן שֶׁל עוֹבְרֵי עֲבֵירָה אַחַר הַפֶּסַח
The Sages said to Rava: A baraita is taught that supports your opinion: With regard to the leavened bread of transgressors, who do not eradicate their leavened bread before Passover, after Passover
The Sages said to Rava: A baraita is taught that supports your opinion: With regard to the leavened bread of transgressors, who do not eradicate their leavened bread before Passover, after Passover
חמצן של עוברי עבירה – מניחין חמצן אחר הפסח בבית אחד הן הן עוברי עבירה ולמה קורא אותן עוברי עבירה שעוברין בלאו דלא יראה:
תניא דמסייע לך – דכל מי שאינו עושה להכעיס ואיכא התירא קמיה לא שביק התירא ואכיל איסורא.
של עוברי עבירה – שאין מבערין חמץ בפסח מפני הפסידה.
אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרבא, תניא דמסייע לך [שנויה ברייתא שמסייעת לך], ששנינו: חמצן של עוברי עבירה שאין מבערים את החמץ לפני הפסח, אחר הפסח
The Sages said to Rava: A baraita is taught that supports your opinion: With regard to the leavened bread of transgressors, who do not eradicate their leavened bread before Passover, after Passover
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
חולין ד. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), מיוחס לר׳ גרשום חולין ד., הערוך על סדר הש"ס חולין ד., רש"י חולין ד., ראב"ן חולין ד. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות חולין ד., ההשלמה חולין ד. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה., פסקי רי"ד חולין ד. – מהדורת המכון התלמוד הישראלי השלם, ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, הרב דוד ארונובסקי, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הרי"ד, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן חולין ד. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., פסקי ריא"ז חולין ד. – מהדורת המכון התלמוד הישראלי השלם, ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הריא"ז, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רשב"א חולין ד. – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין ד. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א חולין ד., מהרש"ל חכמת שלמה חולין ד., פני יהושע חולין ד., גליון הש"ס לרע"א חולין ד., פירוש הרב שטיינזלץ חולין ד., אסופת מאמרים חולין ד.
Chulin 4a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Attributed to R. Gershom Chulin 4a, Collected from HeArukh Chulin 4a, Rashi Chulin 4a, Raavan Chulin 4a, Tosafot Chulin 4a, HaHashlamah Chulin 4a, Piskei Rid Chulin 4a, Ramban Chulin 4a, Piskei Riaz Chulin 4a, Rashba Chulin 4a, Meiri Chulin 4a, Ritva Chulin 4a, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 4a, Penei Yehoshua Chulin 4a, Gilyon HaShas Chulin 4a, Steinsaltz Commentary Chulin 4a, Collected Articles Chulin 4a