(1) 
מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ אמְחַלְּלִין אוֹתוֹ כֶּסֶף עַל נְחֹשֶׁת מִדּוֹחַק לֹא שֶׁיְּקַיֵּים כֵּן אֶלָּא שֶׁחוֹזֵר וּמְחַלְּלָן עַל הַכֶּסֶף קָתָנֵי מִיהַת מְחַלְּלִין מִדּוֹחַק מִדּוֹחַק אִין שֶׁלֹּא מִדּוֹחַק לָא.
מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ אמְחַלְּלִין אוֹתוֹ כֶּסֶף עַל נְחֹשֶׁת מִדּוֹחַק לֹא שֶׁיְּקַיֵּים כֵּן אֶלָּא שֶׁחוֹזֵר וּמְחַלְּלָן עַל הַכֶּסֶף קָתָנֵי מִיהַת מְחַלְּלִין מִדּוֹחַק מִדּוֹחַק אִין שֶׁלֹּא מִדּוֹחַק לָא.The reason one must employ this procedure is due to the fact that the Sages said: One desacralizes second-tithe silver coins upon copper coins under duress. And it is not that he will maintain them in that form; rather, it is that he again desacralizes them upon silver coins. In any event, the tanna teaches that one desacralizes second-tithe coins in this manner under duress, from which it may be inferred: Under duress, yes; not under duress, no. This is the halakha with regard to redemption of second-tithe coins by Torah law. By contrast, in the case of demai, which is by rabbinic law, Rabbi Meir permits desacralizing it in this manner ab initio. Apparently, Rabbi Meir is more lenient with regard to matters of rabbinic law than he is with regard to matters of Torah law.
1. ואילו: המשך הקודם, כבמשנה כ״י קאופמן. כ״י נ , דפוסים: ״אלו״, וכן ברמב״ם פיהמ״ש.
2. אינו, אינו: גיז , כ״י נ . דפוסים: ״אינו, אינו״ כברמב״ם פיהמ״ש. כ״י סוטרו : ״אין, אין״.
מפני שאמרו – כלומר לפיכך הזקיקוהו לכל אלה לחללו תחילה במעות וחוזר ומחלל המעות ולא אמרו שיטול היפה שבהן ויאמר אם זו של מעשר הרי טוב ואם זו של חולין הרי של מעשר מחוללת על זו מפני שאמרו: מחללין כסף על נחושת מדוחק אבל כסף על כסף לאו דרך חילול הוא ואפי׳ מדוחק נמי לא וכיון דאף כסף על נחושת לא התירו אלא בדוחק הלכך לא שיקיים כן שבזיון מעשר הוא ועוד שהפרוטות מחלידות.
קתני מיהת – גבי מעשר ודאי מדוחק אין שלא מדוחק לא וכיון דאמר כסף על נחושת מדוחק אין שלא מדוחק לא וגבי דמאי תנא מחללין אלמא לרבי מאיר לא עשו בו חיזוק.
[במאור1 לרי״ף סי׳ שפג דף מב. (בבא מציעא דף נו.)]
כתוב שם: אלו דברים שאין להם אונאה, ושאין נשבעין עליהם וכו׳.
אמר אברהם: כבר כתבתי את דעתי בבבא קמא שלא כדברי הרב ז״ל2.
[במאור דף לב. ד״ה ואונאה. לרי״ף סי׳ שפג (בבא מציעא דף נו.)]
כתוב שם: ואונאה לקרקעות. נראה כמו שפסק רבינו חננאל ז״ל3 כירושלמי [כתובות פי״א ה״ד] אם היה דבר מופלג יש לו אונאה. ומסתייע מגמרא דילן דאמר אמימר [דף נח:] על פיסקא דר׳ יהודה אומר וכו׳ עד כמה עד כדי דמיהן וכו׳.
אמר אברהם: אמת הוא שרבינו חננאל כתב כן לפי הירושלמי, אבל הגמרא שלנו אין צורתה כן, שלא פירש אמימר את השעור אלא לדברי רבי יהודה ולדברי רבי יהודה בן בתירא, ולד״ר יהודה פירש עד כדי דמיהן [ולדר״י בן בתירא פירש אפילו יותר מכדי דמיהן], אבל למשנתנו אין שיעור, דקרא סתמא כתיב [ויקרא כה יד] וכי תמכרו ממכר או קנה מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד. וקרא [לא מפליג]4 בין שתות ליתר משתות, ואמרינן [ב״ק דף יד:] שוה כסף דבר השוה לכל כסף ומאי ניהו קרקע5.
1. אינו בנדפס. אבל נמצא במיוחס לריטב״א דף נו: ד״ה מתני׳ אלו דברים וכו׳.
2. חידושי הראב״ד ב״ק דף צז. ד״ה דעביד, ועיל ב״ק פ׳ הגוזל למאור דף לד: ד״ה ורב, ולהלן ב״ב פ׳ יש נוחלין למאור דף נה. ד״ה ליתן לו, ובהשגת הראב״ד על הרמב״ם הל׳ טוען פ״ה ה״ד.
3. ב״מ דף נז. ד״ה אמר רבא (נדפס בסוף שיטת הקמונים לב״מ מהדורת בלוי, תשכז)
4. כן הוא במיוחס לריטב״א, אבל בשני הכ״י ובש״מ: קא פליג.
5. הובא בש״מ ב״מ דף נז. ד״ה כתוב בספר המאור, ובמיוחס לריטב״א שם דף נו. ד״ה מתני׳ בא״ד, ע״ש דף נח. ד״ה וכתב הראב״ד.
מתני׳ אלו דברים שאין להם אונאה העבדי׳ והשטרו׳ והקרקעות וההקדשות אין בהן לא תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה שומר חנם אינו נשבע שומר שכר אינו משלם ר׳ שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן יש להם אונאה ושאינו חייב באחריותן אין להם אונאה:
חבר שלקח דמאי אם שלקחו לסחורה ואם שלקחו לאכילה אלא שנמלך למכרו אסור לו למכור עד שיעשר שהלוקח סבור עליו שמשדותיו הוא ומחזיקם במתקנים ונמצא מכשיל את הלוקחים במה דברים אמורים באלו שמוכרים במדה דקה אבל אלו שמוכרים בשפע ובמדה גסה כגון הסיטונים והם החנונים הגדולים הלוקחים בשפע ומוכרים לחנונים הקטנים שמוכרים במדה דקה או בעלי בתים מרבי נכסים ותבואות שמוכרין בבת אחת כל אלו רשאים למכור שחזקת כל המוכרים בשפע שלא משדותם היה ואפי׳ בבעלי בתים ומאחר שלקחו לסחורה חזקה עליהם שלא עשרו דמאי ואין כאן מכשול ובמסכת דמאי פרשו שמדה גסה היא חצי סאה ביבש ומדה שוה דינר בלח גדולי המחברים פרשו הטעם בזו שהמוכרים במדה גסה מוסיפין על המדה ולזה התקינו שיהא הלוקח או זה שנשתלח אצלו מפריש את המעשר אבל המוכרים בדקה הואיל ומשתכר הרבה ומוכר בצמצום תקנו עליו שלא למכור אלא במתקן:
מתני׳ שומר חנם אינו נשבע כו׳ נ״ב לאו דוקא קאמר הוא הדין שאינו משלם אם פשע וכן שומר שכר הוא הדין שאינו נשבע שלא הזיק בידים או שעדיין הוא אצלו ודו״ק:
(נה:) וזה לשון הריטב״א: מתיב רב ששת מחללין אותו כסף על כסף וכו׳. ויחזור ויפדה את הפירות דברי רבי מאיר. פירש רש״י דרבי מאיר סבר דחייב לפדות הפירות דכיון שאינן פירות מעשר ממש אלא פירות שבאו מחילול מעשר טפי עדיף שיפדם משיעלו הם עצמם לירושלם וחכמים לא הזקיקוהו לפדותם. ולפי פירושו פדיון הפירות עדיף מעליית הפירות עצמן. והקשו בתוספות מהא דאמרינן במסכת בכורות גבי מעשר מי שהיו לו מעות בירושלם ופירות במדינה אומר הרי מעות הללו מחוללין על הפירות ובלבד שיעלו הפירות עצמן בירושלם דאלמא עליית הפירות עצמן עדיפא ויש לומר דשאני התם דכיון שכבר היו המעות בירושלם מזומנין לחללן על הפירות שיצטרך לקנות בירושלם והוא בא לחללן על פירות שבמדינה דעדיפי ליה דינא הוא שלא יחזור לפדות כדי להעלות מעות דמחזי כחוכא וכאפוכי מטרתא מה שאין כן בזה שהמעות והפירות כולם במדינה דדילמא הולכת המעות עדיפא מפני משאוי הדרך. כן נראה לי לפי שיטת רש״י. אבל בתוספות פירשו בהפך דלכולי עלמא עליית הפירות עצמן עדיפא כיון שבאו מחילול מעות ורבי מאיר סבר יחזור ויפדה את הפירות אם ירצה וכו׳. עד כאן.
וזה לשון הראב״ד: מחללין אותו כסף על כסף נחשת על נחשת וכו׳. בדמאי קאמר וחוץ לירושלם קאי. וכסף על כסף ונחשת על נחשת דקאמר בשני מטבעות קאמר אבל סלע על סלע ואיסר על איסר ופרוטה על פרוטה לא משום דהוי מחלל הקדש שלא לצורך ויחזור ויפדה את הפירות דברי רבי מאיר פירוש אם יצטרך עוד לאותם הפירות יפדה אותם ויאכלם ואף על פי ששנינו הלקוח בכסף מעשר אינו נפדה בטהור בריחוק מקום הנה כיון דדמאי הוא נפדא. וחכמים אומרים יעלו הפירות וכו׳ שאין מקילין בו כל כך. ולא ידעתי מאין אמרו שהלקות בכסף מעשר שאין נפדה בריחוק מקום אי משום קנס לפי שאין מחללין כסף על פירות חוץ לירושלם וכיון שעבר וחלל שוב אינו פודה ואם מזה הטעם הדמאי שהתירו חכמים לפדותו נחשת על הפירות חוץ לירושלים למה קנסו עליו שיעלנו ויאכלנו בירושלם שהרי לא נחלקו אלא אם יכול עוד לפדותם אם לא אבל בחילול נחשת על הפירות לא נחלקו. ושמא מפני שנעשה בהם מעשה ירושלם ויאמרו דאיהו מעשר שני שיצא מירושלם ונאכל בחוץ אי נמי כי לא תוכל שאתו ונתת בכסף אמר רחמנא פעם אחת הוא נפדה ואינו נפדה שתי פעמים. ואף על גב דאמרינן הכסף ואפילו כסף שני משום דכסף כסף ריבה אבל מעשר פעם אחת הוא נפדה ואינו נפדה שתי פעמים. עד כאן.
(נו.) מדוחק אין שלא מדוחק לא. פירש הקונטרס דהכי פריך דבודאי מחללין כסף על נחשת מדוחק אבל שלא מדוחק לא וגבי דמאי מחללין אפילו שלא מדוחק אלמא לרבי מאיר לא עשו בו חיזוק כשל תורה. וקשה לפירושו דמתוך משנתנו עצמה היה יכול להוכיח זה שלא החמירו במעשר שני של דמאי כמו בודאי וכו׳ ככתוב בתוספות או ליתי מתניתין דדמאי דמתיר לעיל דקתני בהדיא הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור והיא רישא דהך משנה דמחללין כסף על נחושת ואמאי שבק לרישא ונקט סיפא. ועוד דמרישא היה יכול להקשות בפשיטות אבל מסיפא אינו יכול להקשות עד שמביא משנה אחרת. ועוד שהיה מקשה מחומש על חומש. ועוד אמאי לא פריך מכסף על כסף דשרי בדמאי ואסור בודאי אפילו מדוחק. ומיהו יש לומר דדילמא בדמאי נמי לא שרי אלא מטבע זה של כסף על מטבע אמר של כסף אבל סלע על סלע אסור. ועוד קשה מאי משני רב יוסף אף על פי שמיקל רבי מאיר בפדיונו מחמיר הוא באכילתו דתניא לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון אכתי והא אינו מחמיר בו כמו בודאי דודאי לא שרי אפילו לסיטון. תוספות שאנץ.
הילכך נראה דממה שאין רבי מאיר מחמיר בדמאי כמו בודאי אין שייך להקשות כמו שפירשתי לעיל דלא עשו חיזוק כשל תורה אלא בדבר הנעשה באיסור אלא פריך ממה שמיקל רבי מאיר יותר מחכמים כדפירשתי לעיל ומזה מדקדק רב ששת דרבי מאיר לא עביד חיזוק בדמאי כשל תורה אפילו היכא דעבד איסורא טפי משאר תנאי דעלמא דהא אשכחן הכא דמיקל טפי ממכמים. ומה שצריך עדיין להביא ההיא דסלע של מעשר שני ושל חולין משום דאי מקמייתא הוה אמינא שגם בודאי יקל רבי מאיר כמו כן וכו׳ ככתוב בתוספות והכי קאמר ומי מחללים כסף על נחשת בודאי אלא מדוחק וכל שכן שלא היה לנו להתיר בדמאי לחלל נחשת על הפירות אדעתא דלחזור ולפדות את הפירות אם ירצה. ואין לומר דהאי דכסף על נחשת מדוחק אתיא כחכמים ולא כרבי מאיר דלא אשכחן דפליג עלה רבי מאיר וככולי עלמא אתיא. ותימה כיון דלא מייתי ההיא דכסף על נחשת מדוחק אלא לדקדק שאותה הקולא שמיקל רבי מאיר בדמאי לא היה מיקל בודאי היה לו להביא מההיא דלקוח בכסף מעשר שני שאינה נפדה טהור בריחוק מקום וכן כמה משניות שמוכיחות כן. ויש לומר דכל הני איכא לאוקמי דדוקא שלקחום מתחלה לכך שיעלה אותן לירושלם. ומשני אף על פי שמיקל רבי מאיר בפדיונו יותר מרבנן בר פלוגתייהו מחמיר הוא באכילתו יותר מרבנן. הרא״ש.
ובתוספות שאנץ מסיים ואם תאמר ואמאי קאמר אביי לקמן דרב ששת לאו שפיר קמותיב הא כיון דרבי מאיר מיקל יותר מחכמים גבי לאו דמעשר אם כן במיתה נמי לא יחמיר יותר מחכמים. ויש לומר דמכל מקום סבר אביי דשמא זהו כללו של רבי מאיר שבכל מקום שיש מיתה יחמיר יותר מחכמים. ואם תאמר ואדניחא ליה לאביי מדרבי מאיר תיקשי ליה מחכמים דבלאו מחמירים יותר מרבי מאיר ובמיתה מקילים ויש לומר דרבנן משוים מדותיהם בין באכילה בין בפדיון בין בלאו בין במיתה ואין מקילים ואין מחמירים בשום מקום יותר מדאי אבל רבי מאיר שמחמיר בתרומת מעשר של דמאי יותר מדמאי שמחייב בה חומש שהיא חומרא יתירא דקא מתמה עלה רבי אלעזר וכי חכמים עשו וכו׳ אין סברא שיקל בשום מקום יותר מרבנן להכי לא פרכינן אלא מדרבי מאיר אדרבי מאיר. ע״כ.
בפרש״י בד״ה מפני שאמרו כו׳ אבל כסף על כסף כו׳ ואפי׳ מדוחק נמי לא כו׳ עכ״ל. עי׳ מ״ש בל׳ התוספות בד״ה ויחזור ויפדה בשם המפרשים שכתבו להיפך:
מפני שאמרו: מחללין אותו, את המעשר, כסף על נחשת מדוחק, לא שיקיים כן שיהיו מעות מעשר מנחושת אלא שחוזר ומחללן על הכסף. קתני מיהת [שנה על כל פנים]: מחללין מדוחק, משמע: מדוחק — אין [כן], שלא מדוחק — לא. זה הדין בפדיון מעשר שני מן התורה, ואילו לגבי דמאי שהוא מדברי חכמים, מתיר ר׳ מאיר לעשות כן לכתחילה!
The reason one must employ this procedure is due to the fact that the Sages said: One desacralizes second-tithe silver coins upon copper coins under duress. And it is not that he will maintain them in that form; rather, it is that he again desacralizes them upon silver coins. In any event, the tanna teaches that one desacralizes second-tithe coins in this manner under duress, from which it may be inferred: Under duress, yes; not under duress, no. This is the halakha with regard to redemption of second-tithe coins by Torah law. By contrast, in the case of demai, which is by rabbinic law, Rabbi Meir permits desacralizing it in this manner ab initio. Apparently, Rabbi Meir is more lenient with regard to matters of rabbinic law than he is with regard to matters of Torah law.
הכל
(2) אָמַר רַב יוֹסֵף אע״פ אַף עַל פִּי שֶׁמֵּיקֵל רַבִּי מֵאִיר בְּפִדְיוֹנוֹ מַחְמִיר הוּא בַּאֲכִילָתוֹ דְּתַנְיָא לֹא הִתִּירוּ לִמְכּוֹר דְּמַאי אֶלָּא לְסִיטוֹן בִּלְבָד וּבַעַל הַבַּיִת בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר דִּבְרֵי ר׳ רַבִּי מֵאִיר.
Rav Yosef said: Although Rabbi Meir is lenient with regard to redemption of second-tithe demai, he is stringent with regard to its consumption. This is as it is taught in a baraita: The Sages permitted only a wholesaler to sell demai. Since a wholesaler acquires grain from numerous sources and sells large quantities, he would suffer significant loss if he were required to separate tithes each time. But in the case of a proprietor who purchased produce from an am ha’aretz, whether he purchased large quantities to sell in bulk or whether he purchased small quantities to sell little by little, he must tithe the produce; this is the statement of Rabbi Meir.
Rav Yosef said: Although Rabbi Meir is lenient with regard to redemption of second-tithe demai, he is stringent with regard to its consumption. This is as it is taught in a baraita: The Sages permitted only a wholesaler to sell demai. Since a wholesaler acquires grain from numerous sources and sells large quantities, he would suffer significant loss if he were required to separate tithes each time. But in the case of a proprietor who purchased produce from an am ha’aretz, whether he purchased large quantities to sell in bulk or whether he purchased small quantities to sell little by little, he must tithe the produce; this is the statement of Rabbi Meir.
מחמיר הוא באכילתו – של מעשר שני של דמאי ומתניתין באכילה קאי.
לא התירו למכור דמאי – לא התירו לחבר הלוקח דמאי שימכרנו לאחרים עד שיעשר.
אלא לסיטון בלבד – סיטון חבר לא הצריכוהו לעשר אלא מוכרו כשהוא דמאי והלוקחו ממנו יפריש מעשרותיו שהכל יודעין שהסיטון מכמה עמי הארץ לוקח שהסיטון מן המשפיעין למכור במדה גסה הוא דרכו לקנות פירות מרובין ומוכרן לחנוונים.
ובעל הבית – הלוקח מעם הארץ.
בין כך ובין כך – בין שבא לחזור ולמכור במדה גסה לחנוונים כסיטון בין שבא לחזור ולמכור במדה דקה כחנוונים בחנות פרוטה פרוטה צריך לעשר קודם שימכור לפי שהלוקח ממנו סבור שהן מפירות ארצו וכיון שהוא חבר מחזיקין אותו בחזקת שעישר ואין מפרישין.
לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד – וא״ת דבפרק הספינה (ב״ב דף פח. ושם) אמרינן הלוקח ירק מן השוק כו׳ גמר בלבו לקנות קנה ונתחייב במעשר ואי אפשר להחזירו אלא א״כ יעשר אלמא אין מוכרין דמאי לעם הארץ וי״ל דהכא איירי למכור לחבר ותו י״ל כמו שהתירו להאכיל לעניים ולאכסנאים דמאי כך התירו למכור לסיטון ולבעל הבית כשמוכרה במדה גסה.
לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד. פי׳, מפני שהכל יודעים שהסיטון לוקח מכאן ומכאן ומעם הארץ, ואינן פירות של ארצו. וקשיא (לר׳) [לי] אפילו יודעים דמעם הארץ לקח מאי הוי, והא אפילו באומר להם דמאי הם אסור למכור, שמא לא יעשרו ונמצא מכשילם, וכדאמרינן בפרק הספינה, דתניא התם (ב״ב פח.), הלוקח ירק בשוק מעם הארץ, ברר והניח ברר והניח אפילו כל היום כולו לא קנה [ולא נתחייב ב]מעשר, גמר בדעתו לקנות נתחייב במעשר. ומצאתי לתוספות שפירשוה לזו דהסיטון דוקא במוכר לחבר, אבל לעם הארץ בין כך ובין כך אסור.
דברים אלו בסיטון חבר נאמרו וחזקה שאינו מערב פירות מתקנים עם שאין מתקנים וכשהוא לוקח מיחד את הדמאי במקומו ואת המעושר בודאי במקומו ונמצא או כלו חיוב או כלו פטור ולפיכך מעשר מכל מה שלקח ממנו בבת אחת מזה על זה אבל עם הארץ יש אומרים שאפשר שלקח דמאי ומתקן ודאי ועירבן והרי לוקח מפריש מן הפטור על החיוב ואין מעשר מזה על זה אלא במה שיראה לו שהוא מגרן אחד אע״פ שלקחו בבת אחת ומ״מ יראה לי שאין חוששין לזו ולא עוד אלא שיש מי שאומר שבכיוצא בזו אומרים יש בילה אפי׳ לדעת האומר אין בילה שמא בדמאי הקלו:
מ״מ אף בחבר דוקא במה שלקח פעם אחת אבל חזר ולקח ממנו פעם אחרת מאותו המין ומאותה חבית או מאותה קפה לא יעשר מזו על זו שמא כבר מכר את הראשון וחזר ומלא את הכלי וזה שמאתמול מן הדמאי ושל היום מן המעשר ומ״מ אם העיד לו הסיטון שמשל מין אחד הוא נאמן:
ובעלי בתים אף משתי עיירות מעשר מזה על זה חזקה שלו היה הכל ואף למה שפירשנו עליה למעלה שכל המוכר במדה גסה חזקה שלא משדותיו הוא מ״מ חזקה עליו שאינו לוקח מכמה בני אדם אלא מאחד:
לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד. פירוש מפני שהכל יודעים שהסיטון לוקח מכאן ומכאן ואינם פירות של ארצו. וקשיא לי ואפילו יודעים דמעם הארץ לקח מאי הוי והא אפילו באומר להם דמאי הם אסור למכור שמא לא יעשרו ונמצא מכשילן וכדאמרינן בפרק הספינה הלוקח ירק וכו׳ ככתוב בתוספות. הרשב״א.
לא התיר למכור וכו׳. ועוד יש לפרש דאפילו לעם הארץ כמו שהקילו להאכיל וכו׳ ככתוב בתוספות. ומיהו לא משמע כן מדלא התירו לחנוני אלא דוקא לפי עין לפי שמשפיע במדה גסה כדתנן בפרק קמא דדמאי החנונים אינם רשאים למכור את הדמאי כל המשפיעים במדה גסה רשאין למכור את הדמאי. אלו הם המשפיעים שמכור במדה גסה כגון הסיטונות ומוכרי תבואה. משמע דוקא לפי שיודעים שלקחם מאחרים ואינם פירות ארצו ולא עישרם ולכך אסר רבי מאיר בבעל הבית לפי שסבורים שגדלים בארצו ועישרם וחכמים שרו אפילו בבעל הבית הבא למכור במדה גסה כדרך המשפיעים וכיון שהטעם תלוי בכך אין להתיר אלא דוקא במוכר לחבר. עד כאן.
אמר רב יוסף: אף על פי שמיקל ר׳ מאיר בפדיונו, מכל מקום מחמיר הוא באכילתו, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לא התירו למכור דמאי בלא לעשרו תחילה, אלא לסיטון בלבד, לפי שקונה מאנשים רבים ומוכר בכמויות גדולות, ויצא נפסד אם יפריש. ובעל הבית שקנה מעם הארץ, בין כך ובין כך, בין שמוכר כמויות גדולות או קטנות, בכל מקרה הוא צריך לעשר, אלו דברי ר׳ מאיר.
Rav Yosef said: Although Rabbi Meir is lenient with regard to redemption of second-tithe demai, he is stringent with regard to its consumption. This is as it is taught in a baraita: The Sages permitted only a wholesaler to sell demai. Since a wholesaler acquires grain from numerous sources and sells large quantities, he would suffer significant loss if he were required to separate tithes each time. But in the case of a proprietor who purchased produce from an am ha’aretz, whether he purchased large quantities to sell in bulk or whether he purchased small quantities to sell little by little, he must tithe the produce; this is the statement of Rabbi Meir.
הכל
(3) וחכ״א וַחֲכָמִים אוֹמְרִים באֶחָד הַסִּיטוֹן וְאֶחָד בַּעַל הַבַּיִת מוֹכֵר וְשׁוֹלֵחַ לַחֲבֵירוֹ וְנוֹתֵן לוֹ בְּמַתָּנָה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
The baraita continues: And the Rabbis say: Both a wholesaler and a proprietor who sells in bulk may sell demai, or send it to another, or give it to him as a gift, and they need not be concerned. The one who receives the produce separates the tithes and consumes the remaining produce. In this baraita, Rabbi Meir was stringent with regard to the concern that someone will consume demai without the tithes being separated.
The baraita continues: And the Rabbis say: Both a wholesaler and a proprietor who sells in bulk may sell demai, or send it to another, or give it to him as a gift, and they need not be concerned. The one who receives the produce separates the tithes and consumes the remaining produce. In this baraita, Rabbi Meir was stringent with regard to the concern that someone will consume demai without the tithes being separated.
וחכמים אומרים אחד סיטון ואחד בעל הבית – שבא למכור במדה גסה כדרך המשפיעין וכדרך הסיטונות מוכר ושולח לחבירו שחזקה כל המוכרים ונותנין במדה גסה בחזקת שלא עישרו דמאי הם והלוקח מהם מעשר ואוכל ובמסכת דמאי (משנה דמאי ב׳:ה׳) מפרש איזו מדה גסה ביבש שלשה קבין בלח שוה דינר.
ואחד בעל הבית מוכר. האי בעל הבית לא שהיו פירות אלו משדותיו דהנהו ודאי צריך לעשר שהרי ודאי הם אלא בעל הבית שלקח מעם הארץ אלא שאין אומנותו לקנות ולמכור. הראב״ד.
וחכמים אומרים: אחד הסיטון ואחד בעל הבית — מוכר, ושולח לחבירו ונותן לו במתנה ואינו חושש, והאיש שירצה לאכול — הוא יעשר.
The baraita continues: And the Rabbis say: Both a wholesaler and a proprietor who sells in bulk may sell demai, or send it to another, or give it to him as a gift, and they need not be concerned. The one who receives the produce separates the tithes and consumes the remaining produce. In this baraita, Rabbi Meir was stringent with regard to the concern that someone will consume demai without the tithes being separated.
הכל
(4) מֵתִיב רָבִינָא גהַלּוֹקֵחַ מִן הַנַּחְתּוֹם מְעַשֵּׂר מִן הַחַמָּה עַל הַצּוֹנֶנֶת וּמִן הַצּוֹנֶנֶת עַל הַחַמָּה ואפי׳ וַאֲפִילּוּ מִדְּפוּסִים הַרְבֵּה דִּבְרֵי ר״מ רַבִּי מֵאִיר .
Ravina raises an objection from a mishna (Demai 5:3): One who purchases bread from a baker who is unreliable with regard to tithes [am ha’aretz] may tithe from warm bread for, i.e., to exempt, cold bread, and from cold bread for warm bread, and one may do so even if the bread is in different shapes from many molds; this is the statement of Rabbi Meir.
Ravina raises an objection from a mishna (Demai 5:3): One who purchases bread from a baker who is unreliable with regard to tithes [am ha’aretz] may tithe from warm bread for, i.e., to exempt, cold bread, and from cold bread for warm bread, and one may do so even if the bread is in different shapes from many molds; this is the statement of Rabbi Meir.
ערך דפס
דפס – א(פסחים לז.) אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה כיון פי׳ דפוס מצוייר ויקבענו בפעם אחת. (בבא בתרא כד) ולכל טיפה וטיפה בראתי דפוס בפרי עצמה. (בבא מציעא נו. פ״ה דדמאי) הלוקח מן הנחתום מעשר מן החמה על הצוננ׳ מן הצוננת על החמה אפילו מדפוסין הרבה הלוקח מן הפלטר מעשר מכל דפוס ודפוס דברי ר״מ. (ירושלמי) שהיה ר״מ אומר נחתום עושה טפס אחד ופלטר משתמש בכמה נחתומין הלכה כל שיש לו טפסין הרבה הלוקח ממנו מעשר מכל אחד ואחד שמין אחד מנחתום אחד ומין אחר מנחתום אחר ור׳ יהודה אומר מאחד על הכל כי רבי יהודה אומר נחתום עושה כמה טפסין ופלטר משתמש מנחתום אחד (ובסוף הלכה טז) פלטר מתרי תלתא גברי זבין נחתום מחד גברא זבין (א״ב תרגום ירושלמי ובדם ענבים סותה והוא מדמי לדפוס ענבין עיין ערך טפוס).
ערך ססני
ססני – ב(בבא מציעא נו) ואי אגבהינהו בסיסניה קננהי פי׳ כלים.
א. [פארם.]
ב. [געפעס.]
מן הנחתום – עם הארץ.
מעשר דמאי מן החמה כו׳ – ואפילו מן דפוסין הרבה אין הככרות דומות זו לזו וי״ל שנחתום הזה לקח ככרות של דפוס זה מאיש אחד וככרות של דפוס זה מאיש אחר ועמי הארץ יש מהם שמעשרין ויש מהן שאין מעשרין ושמא זה לא עישר וזה עישר והמפריש מזה על זה מפריש מן החיוב על הפטור ואין שם מעשר חל עליו ונתן טבל לכהן או מן הפטור על החיוב ואין שם מעשר חל עליו ונמצא שאין שכנגדו מתוקן לא חיישינן בדמאי להכי ותלינן למימר מחד גברא זבין ואי עשו חיזוק כשל תורה בשלמא מן הצוננת על החמה אע״פ שהחמה יפה מן הצוננת לא חיישינן כדרבי אילעאי.
הלוקח מן הנחתום – הכי איתא מתני׳ דדמאי פ״ה הלוקח מן הנחתום מעשר מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה ואפי׳ מדפוסים הרבה דברי ר״מ רבי יהודה אוסר שאני אומר חטים של אמש היו משל אחד ושל היום משל אחר הלוקח מן הפלטר מעשר מן כל דפוס ודפוס דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר מאחד על הכל והשתא קשה מאי קאמר בשלמא מן הצוננת כו׳ אלא מדפוסים הרבה אמאי אדרבה מן הצוננת על החמה קשה טפי דמיקל מרבי יהודה דרבי יהודה אוסר אבל אדפוסים הרבה לא פליג כדקתני שאני אומר חטים של אמש היו משל אחר משמע דלא פליג אלא אצוננת ועוד דאפילו בפלטר דאסר ר׳ מאיר שרי ר׳ יהודה מאחד על הכל כ״ש בנחתום וי״ל דה״פ דמתניתין הלוקח מן הנחתום מעשר מן החמה על הצוננת אפילו הן החמה והצוננת מדפוסים הרבה דברי ר״מ ר׳ יהודה אוסר בצוננת על החמה היכא שהם מדפוסים הרבה שאני אומר של אמש דהיינו הצונן משל אחר כיון דאיכא נמי דפוס משונה משל היום והשתא פריך שפיר בשלמא צונן וחמה מדפוס אחד כדרבי אילעאי דשרי בדיעבד בודאי ולכך בדמאי מעשר אף לכתחילה אלא כשהחמה וצוננת בדפוסים הרבה אמאי שרי הלא רבי יהודה אוסר שם אלמא רבי מאיר מיקל טפי מרבנן ורבינא ידע שפיר דאסר ר״מ בפלטר משום דמתרי ותלת זבין אלא דמ״מ פריך מכח דמיקל ר׳ מאיר מרבנן ואביי משני דלאו בקולא וחומרא תלי טעמא דר״מ אלא ברגילות ומנהג דנחתום מחד גברא זבין ולוקח פעמים ב׳ מיני תבואות והכל דאחד ועושה אותם בשני דפוסין כדי לידע איזו מתבואה רעה ואיזו מטובה ורבי יהודה סבר כיון שהיא חמה וצוננת וגם הדפוסים משונים מוכח מילתא דמשני בני אדם לקח אבל בשינוי של דפוסים לחוד אפי׳ בפלטר לא חייש רבי יהודה.
נחתום הוא נאמר על שלש ואופה מעט מעט ומוכר על יד על יד או שלוקח מאחד ופלטר לענין מכירת לחם האפוי כעין סיטון לענין תבואה שלוקח מכמה בני אדם ומוכר בשפע גדול או שלש ואופה הרבה ועושה עיסתו הרבה דפוסים למכור לחנוני זה בדפוס אחד ולזה בדפוס אחר מעתה הלוקח מן הנחתום אם של דפוס אחד מעשר אחד לעשרה מהם ודיו ואם היתה אחת חמה ואחת צוננת לא יעשר מזו על זו אף מחמה לצוננת שהוא מן היפה על הרעה שמא חמים של אמש של פטור ושל היום של חיוב וכן אם היו שניהם חמין או צוננין אם היו מדפוסין הרבה לא יעשר מזה על זה ודאי משנים לקח:
לכאורה צ״ע בדמיון שבגמרא לדמות את המחלוקת בין ר״מ לבין החכמים בהיתר המכירה לבעה״ב כמו לסיטון לדין חומש בתרומה, דהרי יש הרבה קולות בדמאי, כמו היתר אכילת עניים וכדומה, ולמה לי הקולא הזו דהחכמים הקילו בו לבעה״ב שלא כר״מ.
מתיב [מקשה] רבינא מצד אחר; שנינו: הלוקח (קונה) מן הנחתום (אופה), מעשר מן הפת החמה על הצוננת, ומן הצוננת על החמה, ואפילו מדפוסים הרבה, אלו דברי ר׳ מאיר.
Ravina raises an objection from a mishna (Demai 5:3): One who purchases bread from a baker who is unreliable with regard to tithes [am ha’aretz] may tithe from warm bread for, i.e., to exempt, cold bread, and from cold bread for warm bread, and one may do so even if the bread is in different shapes from many molds; this is the statement of Rabbi Meir.
הכל
(5) בִּשְׁלָמָא מִן הַצּוֹנֶנֶת עַל הַחַמָּה כִּדְרַבִּי אִילְעַאי דא״ר דְּאָמַר רַבִּי אִילְעַאי מִנַּיִן לַתּוֹרֵם מִן הָרָעָה עַל הַיָּפָה שֶׁתְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה שֶׁנֶּאֱמַר {במדבר י״ח:ל״ב} וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ אִם אֵינוֹ קֹדֶשׁ נְשִׂיאַת חֵטְא לָמָּה דמִכָּאן לַתּוֹרֵם מִן הָרָעָה עַל הַיָּפָה שֶׁתְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.
Granted, one may tithe from cold bread for warm bread, in accordance with the opinion of Rabbi Elai, as Rabbi Elai says: From where is it derived with regard to one who separates teruma from poor-quality produce for superior-quality produce that his teruma is teruma? It is as it is stated: “And you shall bear no sin by reason of it, seeing that you have set apart from it the best thereof” (Numbers 18:32). The Torah warns the Levites not to separate teruma from low-quality produce. The question arises: If when one separates lower-quality produce, that produce is not sacred, why would one think that he bears sin? He did nothing. From here it is derived that although the Levite acted improperly, in the case of one who separates teruma from poor-quality produce for superior-quality produce, his teruma is teruma.
Granted, one may tithe from cold bread for warm bread, in accordance with the opinion of Rabbi Elai, as Rabbi Elai says: From where is it derived with regard to one who separates teruma from poor-quality produce for superior-quality produce that his teruma is teruma? It is as it is stated: “And you shall bear no sin by reason of it, seeing that you have set apart from it the best thereof” (Numbers 18:32). The Torah warns the Levites not to separate teruma from low-quality produce. The question arises: If when one separates lower-quality produce, that produce is not sacred, why would one think that he bears sin? He did nothing. From here it is derived that although the Levite acted improperly, in the case of one who separates teruma from poor-quality produce for superior-quality produce, his teruma is teruma.
נשיאות חטא למה – ואם תאמר דלמא נשיאות חטא משום דאוכלו בלא הפרשה אחרת וי״ל דמשמע קרא דאהפרשה גרידא הוי נשיאות חטא.
בשלמא מן הצוננת על החמה כדרבי אלעאי. ואף על גב דההיא דרבי אלעאי בדיעבד והכא שריא אפילו לכתחלה. הא לא קשיא דכיון דבדאורייתא שריא בדיעבד דין הוא שנתיר בדמאי אפילו לכתחלה כיון דרוב עמי הארץ מעשרים הם. הריטב״א.
ומעתה, בשלמא [נניח] מה שמעשר מן הצוננת על החמה — אפשר לומר שעושה זאת כשיטת ר׳ אילעאי, שאמר ר׳ אילעאי: מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה — שנאמר: ״ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו״ (במדבר יח, לב), כלומר, מזהיר הכתוב את הלויים שלא יפרישו מן הגרוע, אבל מכאן אפשר לדייק שאם אינו נעשה קדש — נשיאת חטא למה? שהרי לא עשה דבר. מכאן לתורם מן הרעה על היפה, שתרומתו תרומה, אף שלא עשה כראוי.
Granted, one may tithe from cold bread for warm bread, in accordance with the opinion of Rabbi Elai, as Rabbi Elai says: From where is it derived with regard to one who separates teruma from poor-quality produce for superior-quality produce that his teruma is teruma? It is as it is stated: “And you shall bear no sin by reason of it, seeing that you have set apart from it the best thereof” (Numbers 18:32). The Torah warns the Levites not to separate teruma from low-quality produce. The question arises: If when one separates lower-quality produce, that produce is not sacred, why would one think that he bears sin? He did nothing. From here it is derived that although the Levite acted improperly, in the case of one who separates teruma from poor-quality produce for superior-quality produce, his teruma is teruma.
הכל
(6) אֶלָּא אפי׳ אֲפִילּוּ מִדְּפוּסִים הַרְבֵּה לֵיחוּשׁ דִּלְמָא אָתֵי לְאַפְרוֹשֵׁי מִן הַחִיּוּב עַל הַפְּטוּר וּמִן הַפְּטוּר עַל הַחִיּוּב.
Rather, with regard to the halakha that one may tithe even if the bread is in different shapes from many molds, let Rabbi Meir be concerned lest the buyer come to tithe from the loaves that one is obligated to tithe for the loaves that one is exempt from tithing, or from the exempt for the obligated. Since these loaves are all demai, it is possible that the loaves shaped in one mold were baked from produce that was tithed and the loaves shaped in another mold were baked from produce that was not tithed. Apparently, Rabbi Meir rules leniently in cases of rabbinic law, e.g., demai.
Rather, with regard to the halakha that one may tithe even if the bread is in different shapes from many molds, let Rabbi Meir be concerned lest the buyer come to tithe from the loaves that one is obligated to tithe for the loaves that one is exempt from tithing, or from the exempt for the obligated. Since these loaves are all demai, it is possible that the loaves shaped in one mold were baked from produce that was tithed and the loaves shaped in another mold were baked from produce that was not tithed. Apparently, Rabbi Meir rules leniently in cases of rabbinic law, e.g., demai.
אלא מה שיפריש אפילו מדפוסים הרבה, ליחוש דלמא אתי לאפרושי [שיחשוש שמא יבוא אותו אדם להפריש] מן החיוב על הפטור, ומן הפטור על החיוב! שהרי יתכן שדפוס אחר הוא של אדם שעישר ודפוס אחר של דמאי! ואם כן רואים שרבי מאיר מקל בדמאי שמדברי חכמים.
Rather, with regard to the halakha that one may tithe even if the bread is in different shapes from many molds, let Rabbi Meir be concerned lest the buyer come to tithe from the loaves that one is obligated to tithe for the loaves that one is exempt from tithing, or from the exempt for the obligated. Since these loaves are all demai, it is possible that the loaves shaped in one mold were baked from produce that was tithed and the loaves shaped in another mold were baked from produce that was not tithed. Apparently, Rabbi Meir rules leniently in cases of rabbinic law, e.g., demai.
הכל
(7) אָמַר אַבָּיֵי ר׳ רַבִּי אֶלְעָזָר שַׁפִּיר קָא קַשְׁיָא לֵיהּ וּשְׁמוּאֵל לָא שַׁפִּיר קָא מְשַׁנֵּי לֵיהּ דְּקַשְׁיָא לֵיהּ לר׳ לְרַבִּי אֶלְעָזָר מִיתָה דְּבִידֵי שָׁמַיִם וּמְשַׁנֵּי לֵיהּ שְׁמוּאֵל מִיתַת ב״ד בֵּית דִּין דִּלְמָא שָׁאנֵי מִיתַת ב״ד בֵּית דִּין דַּחֲמִירָא.
The Gemara returns to discuss the difficulties raised above. Abaye said: The problem raised by Rabbi Elazar was legitimately difficult for him, and Shmuel did not legitimately respond to his difficulty by stating that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir. The reason the response is insufficient is that it was the case in the mishna of teruma of the tithe, which is punishable with death at the hand of Heaven, that was difficult for Rabbi Elazar, who was questioning whether the Sages reinforced their pronouncements concerning such a prohibition and rendered them parallel to Torah law; and Shmuel responded to him by citing Rabbi Meir’s opinion concerning a bill of divorce, which involves court-imposed capital punishment. Perhaps the case involving court-imposed capital punishment is different, as it is more stringent, and Rabbi Meir renders rabbinic law parallel to Torah law only in such a case.
The Gemara returns to discuss the difficulties raised above. Abaye said: The problem raised by Rabbi Elazar was legitimately difficult for him, and Shmuel did not legitimately respond to his difficulty by stating that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir. The reason the response is insufficient is that it was the case in the mishna of teruma of the tithe, which is punishable with death at the hand of Heaven, that was difficult for Rabbi Elazar, who was questioning whether the Sages reinforced their pronouncements concerning such a prohibition and rendered them parallel to Torah law; and Shmuel responded to him by citing Rabbi Meir’s opinion concerning a bill of divorce, which involves court-imposed capital punishment. Perhaps the case involving court-imposed capital punishment is different, as it is more stringent, and Rabbi Meir renders rabbinic law parallel to Torah law only in such a case.
אמר אביי ר׳ אלעזר דקשיא ליה – וכי עשו חיזוק כו׳ שפיר קשיא ליה.
ושמואל דשני – הא מני ר׳ מאיר היא ואייתי ראיה מן המביא גט.
לא שפיר שני ליה – כדמפרש ואזיל.
דקשיא ליה לרבי אלעזר – וכי עשו חיזוק בתרומת מעשר של דמאי שהיא קלה שאפילו תרומה ודאית אינה אלא במיתה בידי שמים זר האוכלה.
ומשני: ליה שמואל – שעשו חיזוק לדבריהם באשת איש שאיסור תורה שבה מיתה בידי אדם והיא חמורה.
בגמרא אמר אביי כו׳ ורב ששת לאו שפיר קמותיב ליה דקאמרי אינהו מיתה ומותיב רב ששת לאו. עי׳ לעיל בתוס׳ בד״ה ויחזור ויפדה שכתבו שם דעיקר קושיית רב ששת היתה ממאי דמיקל רבי מאיר טפי מחכמים אבל מדר׳ מאיר גופא לא הוי קשיא ליה דהוי ידע שפיר דלענין חומש לא מחמיר ר׳ מאיר כיון שאינו עושה עבירה בפדיון וע״ז מסיק אביי דבמאי דמיקל ר׳ מאיר טפי מחכמים נמי לא קשיא מידי משום דליכא אלא לאו גרידא והא דבמיתה מחמיר טפי מחכמים היינו משום דחכמים ס״ל דלענין חומש אין נראה להם לקנוס והקשה מהרש״א ז״ל דא״כ עיקר התירוץ חסר מן הספר עי׳ מה שתירץ על זה. ולענ״ד נראה ליישב בע״א דרב ששת ודאי לא הוי ידע לחלק בין מיתה ללאו אלא דהוי סבר דכל היכא שעושה עבירה ראוי להחמיר כמו בודאי משא״כ בחומש הבא על הפדיון דאינו מילתא דאיסורא שהרי עיקר מצותו בכך לפדותו ואם כן לא שייך להחמיר כמ״ש התוספות ונ״ל שכיוונו התוספות בסברא זו למ״ש התי״ט בשם הירושלמי במשנתינו שאם אתה אומר לו להוסיף חומש אף הוא אינו מפריש כל עיקר ונמצא דלפ״ז שפיר מקשה רב ששת מההיא דמחללין כסף על נחשת וכן במה שחוזר ופודה את הפירות דכל זה הוי נמי מילתא דאיסורא שבתחלה מתיר לר״מ לעשות שלא כמצותו דהא בודאי מעשר כה״ג אפי׳ בדיעבד אינו מחלל וכ״ש דא״ש טפי למ״ש לעיל דלקוח בכסף מעשר גופא עבירה מיקרי שאין לחלל כסף על הפירות וכיון שעבר על המצוה היה להם לקונסו להעלותם בעצמם ולא לפדותם וכיון דאפ״ה מיקל טפי מחכמים מקשה שפיר וע״ז משני ליה רב יוסף שפיר דממשניות גופא מוכח דר״מ מחמיר באכילה טפי מחכמים ובפדיון מיקל טפי וע״כ יש איזה טעם לחלק ואם כן לא קשה נמי לשמואל וע״ז מסיק אביי דרב ששת לאו שפיר קשיא ליה דנהי דחילול כסף על נחשת מילתא דאיסורא הוא וכן פדיית הפירות אפ״ה ליכא אלא לאו גרידא ומש״ה סבר ר׳ מאיר דלא שייך להחמיר כמו במיתה. ונמצא דלפ״ז א״ש דבלא״ה נמי הוי ידעינן טעמא דמקילי רבנן לענין חומש טפי מר׳ מאיר היינו משום דפליגי אי שייך להחמיר לענין חומש או לא אלא דאכתי הוי קשיא הא דמיקל ר׳ מאיר לענין חילול טפי מחכמים אף על גב דהוי מילתא דאיסורא וחידש אביי זו הסברא דאפ״ה מיקל ר׳ מאיר כיון דליכא אלא לאו גרידא ובזה נתיישב היטב קושית מהרש״א ז״ל דלעיל ודו״ק:
אמר אביי: ר׳ אלעזר שפיר קא קשיא ליה [יפה היה קשה לו], ואילו שמואל לא שפיר קא משני ליה [יפה עונה לו], שאין תשובתו של שמואל מספקת. דקשיא ליה [שקשה היה לו] לר׳ אלעזר: כיצד מחמיר ר׳ מאיר וגוזר כל כך בדין מעשר, שעונשו אף מדברי תורה רק מיתה שבידי שמים. ומשני ליה [ומתרץ לו] שמואל ומוכיח, שהחמיר ר׳ מאיר בנושא של גט, שקשור באיסור אשת איש, שיש בו מיתת בית דין, והרי דלמא שאני [שמא שונה] ענין של מיתת בית דין דחמירא [שהיא חמורה יותר] ושמא רק בזה מחמיר ר׳ מאיר בדברי סופרים כדברי תורה,
The Gemara returns to discuss the difficulties raised above. Abaye said: The problem raised by Rabbi Elazar was legitimately difficult for him, and Shmuel did not legitimately respond to his difficulty by stating that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir. The reason the response is insufficient is that it was the case in the mishna of teruma of the tithe, which is punishable with death at the hand of Heaven, that was difficult for Rabbi Elazar, who was questioning whether the Sages reinforced their pronouncements concerning such a prohibition and rendered them parallel to Torah law; and Shmuel responded to him by citing Rabbi Meir’s opinion concerning a bill of divorce, which involves court-imposed capital punishment. Perhaps the case involving court-imposed capital punishment is different, as it is more stringent, and Rabbi Meir renders rabbinic law parallel to Torah law only in such a case.
הכל
(8) וְרַב שֵׁשֶׁת לָא שַׁפִּיר קָא מוֹתֵיב לֵיהּ דְּקָאָמְרִי אִינְהוּ מִיתָה וּמוֹתֵיב רַב שֵׁשֶׁת לָאו דִּכְתִיב {דברים י״ב:י״ז} לֹא תוּכַל לֶאֱכוֹל בִּשְׁעָרֶיךָ וּלְמַאי דְּמוֹתֵיב רַב שֵׁשֶׁת רַב יוֹסֵף שַׁפִּיר קָא מְשַׁנֵּי לֵיהּ.
Abaye continued: And Rav Sheshet does not legitimately raise an objection, as Rabbi Elazar and Shmuel are speaking about cases punishable by death, and Rav Sheshet raised his objection from a case involving a mere prohibition, as it is written with regard to second tithe: “You may not eat within your gates the tithe of your grain, or of your wine, or of your oil” (Deuteronomy 12:17). And to that which Rav Sheshet raised as an objection, Rav Yosef legitimately respond to his difficulty.
Abaye continued: And Rav Sheshet does not legitimately raise an objection, as Rabbi Elazar and Shmuel are speaking about cases punishable by death, and Rav Sheshet raised his objection from a case involving a mere prohibition, as it is written with regard to second tithe: “You may not eat within your gates the tithe of your grain, or of your wine, or of your oil” (Deuteronomy 12:17). And to that which Rav Sheshet raised as an objection, Rav Yosef legitimately respond to his difficulty.
ורב ששת – דאותביה לשמואל מחילול שלא עשו בו חיזוק בחילול של דמאי.
לאו שפיר אותביה – דהא חילול כי לא עביד ליה שפיר. לאו בעלמא הוא דלא תוכל לאכול וגו׳.
ולמאי דאותיב רב ששת רב יוסף שפיר שני ליה – דאע״פ שמיקל ר״מ בפדיונו כו׳.
ומותיב רב ששת לאו בעלמא. מאי קשיא ליה לאביי הא כיון דרבי מאיר מיקל יותר מחכמים גבי לאו דמעשר הוא הדין גבי מיתה לא יחמיר יותר מחכמים. ויש לומר דאביי סבר דשמא זה הוא כללו של רבי מאיר שבכל מקום שיש מיתה מחמיר יותר מחכמים.
ואף רב ששת לא שפיר קא מותיב ליה [יפה הוא מקשה לו], דקאמרי אינהו [שהרי אמרו הם] ר׳ אלעזר ושמואל בדבר שיש בו עונש מיתה כלשהו. ומותיב [ומקשה] רב ששת מדבר שיש בו רק איסור לאו (״לא תעשה״), דכתיב [שנאמר] במעשר שני ״לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירושך״ (דברים יב, יז), הרי שיש בכך רק איסור ״לא תעשה״. ולמאי דמותיב [ולפי מה שמקשה] רב ששת — רב יוסף שפיר קא משני ליה [יפה מתרץ לו מעין דבריו].
Abaye continued: And Rav Sheshet does not legitimately raise an objection, as Rabbi Elazar and Shmuel are speaking about cases punishable by death, and Rav Sheshet raised his objection from a case involving a mere prohibition, as it is written with regard to second tithe: “You may not eat within your gates the tithe of your grain, or of your wine, or of your oil” (Deuteronomy 12:17). And to that which Rav Sheshet raised as an objection, Rav Yosef legitimately respond to his difficulty.
הכל
(9) אֶלָּא רָבִינָא עַד דְּמוֹתֵיב מִנַּחְתּוֹם לְסַיַּיע לֵיהּ מִפַּלְטֵר דִּתְנַן ההַלּוֹקֵחַ מִן הַפַּלְטֵר מְעַשֵּׂר מִן כׇּל דְּפוּס וּדְפוּס דִּבְרֵי ר״מ רַבִּי מֵאִיר .
But as for Ravina, the question arises: Rather than raising an objection from this case of a baker, from which proof is cited that Rabbi Meir does not draw a parallel between rabbinic law and Torah law, let him cite support for the assessment of the opinion of Rabbi Meir from the case of a bread merchant [mipalter], as we learned in a mishna (Demai 5:4): One who purchases bread from a merchant tithes separately from the bread of each and every mold; this is the statement of Rabbi Meir. In this case, Rabbi Meir is stringent with regard to demai.
But as for Ravina, the question arises: Rather than raising an objection from this case of a baker, from which proof is cited that Rabbi Meir does not draw a parallel between rabbinic law and Torah law, let him cite support for the assessment of the opinion of Rabbi Meir from the case of a bread merchant [mipalter], as we learned in a mishna (Demai 5:4): One who purchases bread from a merchant tithes separately from the bread of each and every mold; this is the statement of Rabbi Meir. In this case, Rabbi Meir is stringent with regard to demai.
פלטר – הוא לענין ככרות כסיטון לענין תבואה לוקח ככרות הרבה ומוכר לחנוונים ולנחתומים.
מעשר מכל דפוס ודפוס – אלמא חייש דלמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור.
לקח מן הפלטר אף זה לא יעשר מן החמה על הצוננת או מן הצוננת על החמה ומ״מ שניהם צוננין או שניהם חמין אע״פ ויש שם הרבה דפוסין מעשר מזה על זה ואע״פ שדברים אלו לא נאמרו בסוגיא זו כך סוגיא זו לדעת ר׳ מאיר היא ויש חולקין בזו בקצת דברים:
אלא רבינא אדמותיב מנחתום לסייע מפלטר. אין זה סתם רבינא שבתלמוד שהיה סוף הוראה תלמידו של רב אשי כדמשמע בריש הדר עם הנכרי ולא מסתבר שהיה אביי מדקדק אי שפיר מותיב אי לאו דהא רבא האריך ימים אחר אביי כדמוכח בכתובות שפסק שיראי לחומה דביתהו דאביי ואמרינן בפרק בתרא דקידושין יום שמת רבא נולד רב אשי. אלא רבינא אחר שהיה בימי רב יוסף כדאשכחן בפרק אלו טרפות ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה אמר רבינא והוא וכו׳ ואמר ליה רב יוסף לרבינא ואי לאו וכו׳ וכן בפרק ב׳ דיום טוב אמר רב יוסף הילכתא כוותיה דרבי וכדמתרץ רבינא. ובריש הדר אשכחן עוד רבינא אחר דאיקלע למחוזא ושדר סכינא לקמיה דרבא דאין זה ההוא דהכא ודחולין וביצה שהיה חברו של רב יוסף ולא אותו שהיה תלמידו של רב אשי. הרא״ש.
לסייע ליה מפלטר. פירש הקונטרס פלטר הוא לענין ככרות כסיטון לענין תבואה לוקח ככרות הרבה ומוכרם לנחתומין וקשה לפירושו דכיון דהנחתום לוקח מן הפלטר אם כן היכי שרי רבי מאיר בנחתום מטפוסים הרבה החומרא דהיה בפלטר הוה לן למימר בנחתום וכי משום שבא ליד הנחתום עדיף טפי. ועוד קשה דהיכי מצינו למימר דהנחתום אינו אופה הפת הא כתיב שר האופים ומתרגמינן רב נחתומי לכן נראה איפכא דהנחתום לוקח התבואה מן השוק ומוכר לפלטרין הפת אפוי. תלמיד הר״פ.
וזה לשון הרא״ש: נחתום הוא האופה את הפת כדכתיב שר האופים ומתרגמינן וכו׳. ותנן במסכת חלה דנחתום מפריש חלק אחד מארבעים ושמונה. והא דאמרינן דמחד גברא זבין לא שקונה הלחם אלא שקונה התבואה או הקמח מחד גברא. וחא דקאמר ואפילו מטפוסים הרבה כשהוא קונה תבואה עושה לכל תבואה ותבואה דפוס בפני עצמו כדי שיכיר איזה כרי תבואה הוא טוב ויקנה ממנו. עד כאן.
עוד כתב ותימה כל שכן שיקשה לרבי יהודה דבנחתום מחמיר לעשר מכל אחד ואחד אף על גב דמחד גברא זבין ובפלטר מיקל לעשר מאחד על הכל אף על גב דמב׳ או ג׳ גברי זבין ויש לומר הא דמיקל רבי יהודה בפלטר היינו מן החמה על החמה וכו׳. ככתוב בתוספות. ובירושלמי מפרש טעמייהו. רבי מאיר אומר נחתום עושה טפוס אחד ופלטר משתמש בכמה נחתומין. האי טפוס לאו לשון דפוס אלא כמו טופס של שטר העתקה של שטר כלומר כל עיקר קנייתו והעתקתו הכל אצל אדם אחד הילכך מעשר מדפוס על דפוס הלוקח ממנו אבל פלטר קונה מכמה נחתומין ורבי יהודה אומר נחתום עושח בכמה טפוסים ופלטר משתמש בנחתום אחד פירוש אפילו נחתום שרגיל לקנות מאדם אחד מן החמה על הצוננת אני חושש שמא עשה בשני טפוסים כלומר קנה משני בני אדם. פלטר אף על פי שרגיל לקנות משנים ומשלשה בני אדם בששתיהם חמות או צוננות אני תולה שנשתמש בנחתום אחד. עד כאן.
מתניתין: העבדים והקרקעות. ואף על גב דעבדים מקרקעות הוא דנפקינן כדאיתא בגמרא אקדמינהו ותנא משום דאתו מדרשא. ועוד דאף על גב דניידי כמטלטלים ונמסרין מיד ליד אין בהם אונאה. הריטב״א.
אלא יש לשאול, רבינא, עד דמותיב [שהוא מקשה לו] מדין זה של נחתום להראות שלכאורה מיקל ר׳ מאיר לסייע ליה [שיסייע לו] מדין פלטר! דתנן [שכן שנינו במשנה]: הלוקח מן הפלטר, (שהוא נחתום המוכר כמויות גדולות), מעשר מן כל דפוס ודפוס, אלו דברי ר׳ מאיר!
But as for Ravina, the question arises: Rather than raising an objection from this case of a baker, from which proof is cited that Rabbi Meir does not draw a parallel between rabbinic law and Torah law, let him cite support for the assessment of the opinion of Rabbi Meir from the case of a bread merchant [mipalter], as we learned in a mishna (Demai 5:4): One who purchases bread from a merchant tithes separately from the bread of each and every mold; this is the statement of Rabbi Meir. In this case, Rabbi Meir is stringent with regard to demai.
הכל
(10) אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר פַּלְטֵר מִתְּרֵי תְּלָתָא גַּבְרָא זָבֵין נַחְתּוֹם נָמֵי מֵחַד גַּבְרָא הוּא זָבֵין.
Rather, what have you to say in explaining why Ravina did not cite a proof from this mishna? It is because a merchant purchases his supply from two or three people. Therefore, Rabbi Meir holds that one must be concerned that perhaps one of the suppliers separated tithes and another did not, so the customer must separate tithes from the bread of each and every mold. But if that is the case, Ravina should not cite a proof from the case of the baker, as well; as the baker discussed in the mishna typically purchases his stock of grain from only one person. Therefore, in that case there is no concern that perhaps the customer will tithe from the loaves that he is exempt from tithing for the loaves that he is obligated to tithe.
Rather, what have you to say in explaining why Ravina did not cite a proof from this mishna? It is because a merchant purchases his supply from two or three people. Therefore, Rabbi Meir holds that one must be concerned that perhaps one of the suppliers separated tithes and another did not, so the customer must separate tithes from the bread of each and every mold. But if that is the case, Ravina should not cite a proof from the case of the baker, as well; as the baker discussed in the mishna typically purchases his stock of grain from only one person. Therefore, in that case there is no concern that perhaps the customer will tithe from the loaves that he is exempt from tithing for the loaves that he is obligated to tithe.
אלא מאי אית לך למימר – מאי שנא דחייש על הפלטר משום דמתרי תלתא זבין.
נחתום נמי – דלא חייש ליה ר״מ לא תקשי לך דקסבר נחתום מתוך שאינו לוקח הרבה ביחד תלינן למימר מחד גברא זבין ויש אדם אחד עושה ככרות בדפוסין חלוקין.
אלא מאי אית [מה יש] לך למימר [לומר], להסביר את הבדל הדין בין פלטר לנחתום, כי פלטר מתרי תלתא גברא זבין [משנים שלשה אנשים הוא קונה], נחתום נמי מחד גברא [גם כן מאדם אחד] הוא זבין [קונה] בדרך כלל, ולכן אין לחשוש שמא מפריש מן הפטור על החיוב.
Rather, what have you to say in explaining why Ravina did not cite a proof from this mishna? It is because a merchant purchases his supply from two or three people. Therefore, Rabbi Meir holds that one must be concerned that perhaps one of the suppliers separated tithes and another did not, so the customer must separate tithes from the bread of each and every mold. But if that is the case, Ravina should not cite a proof from the case of the baker, as well; as the baker discussed in the mishna typically purchases his stock of grain from only one person. Therefore, in that case there is no concern that perhaps the customer will tithe from the loaves that he is exempt from tithing for the loaves that he is obligated to tithe.
הכל
(11) רָבָא אָמַר שְׁמוּאֵל שַׁפִּיר קָא מְשַׁנֵּי לֵיהּ שֵׁם מִיתָה בָּעוֹלָם.:
Rava said: Shmuel responds well to that which was difficult to Rabbi Elazar, as the category of death in the world is one. Therefore, it is appropriate to cite proof from the case of court-imposed capital punishment to the case of death at the hand of Heaven.
Rava said: Shmuel responds well to that which was difficult to Rabbi Elazar, as the category of death in the world is one. Therefore, it is appropriate to cite proof from the case of court-imposed capital punishment to the case of death at the hand of Heaven.
אמר המאירי אלו דברים שאין בהם אונאה אלא שקנאם לוקח ואין המוכר מחזיר אונאה אפילו נתאונו בשתות וכן אם נתאונה מוכר אין הלוקח מחזיר לו אונאה ופרשו בגמ׳ שכך הדין מיתר משתות שאין המקח בטל מהם ולא מחזר האונאה אפי׳ שוה דינר באלף או אלף בדינר העבדים והטעם בהם מפני שהוקשו לקרקעות כמו שנאמר בהם והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחזה ואין בקרקע אונאה כמו שהזכיר עכשו והשטרות והטעם בהם מפני שאין גופן ממון והכתוב אומר כי תמכרו ממכר ואין ממכר אלא מה שגופו מכור אבל שטרות אין ללוקח אצל גופן כלום אלא אצל ראיה שבהם והקרקעות שהרי נאמר במקרא או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד:
ההקדשות שאם פדאם מיד הגזבר אפילו במטלטלין שגופן ממון אם נתאונה הגזבר או הפודה אפילו בכמה נפדה ההקדש ואין אונאה חוזרת:
ונראה עפ״י מש״נ לעיל דלר״מ הטילו הרבנן שם תרומה מעין שם דאורייתא על תרומת דמאי ואילו לחכמים הריהו חלות שם בפני עצמו, ומשו״ה ר״מ מחייב חומש באכילתה ולא החכמים. ולפי״ז י״ל דפליגי נמי בדמאי כשהוא טבל, דלחכמים הטילו עליו איסור אכילה אך בלי חיוב ומצות הפרשת תרומה דאיננו חלות שם חפצא דטבל, דאינו דומה לחפצא דטבל דאורייתא. ומשו״ה החכמים הקילו לבעה״ב כמו שהקילו לסיטון, דמכיון שמוכר הרבה ואין תקלה לכן התירו לו למכור. משא״כ ר״מ שהוא סובר דדמאי הוי חלות שם חפצא דטבל מעין טבל מדאורייתא ולכן לא רק שאסור באכילה, אלא אף מחייב את הגברא במצות הפרשת תרומה, ולכן אסרו לבעה״ב למוכרו לאחרים בכדי שיקיים את חובת מצות ההפרשה המוטלת עליו מדין טבל. והתירו רק לסיטון למכור בהיתר מיוחד משום שזהו פרנסתו, ואע״פ שבזה אינו מקיים מצות ההפרשה.
רבא אמר שלא כדברי אביי, ולדעתו שמואל שפיר קא משני ליה [יפה הוא מתרץ לו], שהרי בשני הנושאים יש שם מיתה בעולם, מושג מיתה בכלל, שישנו גם במיתה בידי שמים, וגם במיתה בידי אדם. ולכן יפה הוכיח מדברי ר׳ מאיר עצמם מענין לענין.
Rava said: Shmuel responds well to that which was difficult to Rabbi Elazar, as the category of death in the world is one. Therefore, it is appropriate to cite proof from the case of court-imposed capital punishment to the case of death at the hand of Heaven.
הכל