מהן8 ולא ידע כמה איסתפק מינייהו אבל ידע כמה איסתפק מיניהו9 חזינן דידיה כמה הוו ודחבריה כמה הוו ומפקינן מאי דאיסתפק מיניהו וההוא חוסראנא יהבינן מיניה לכל סאה חושבנה10 במה דברים אמורים שמדד לו בימות הגרן והחזיר לו בימות הגרן אבל מדד לו בימות הגרן והחזיר לו בימות הגשמים אינו מוציא לו חסרונות מפני שהן מותירות:
(1) 
וְכֵן אֲמַר רַבָּה: הִשְׁבִּיחוּ לָאֶמְצַע.״ א״ל אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: מִי דָּמֵי? הָתָם, גְּדוֹלִים גַּבֵּי קְטַנִּים יָדְעִי וְקָא מָחֲלִי, הָכָא, מִי יָדַע דְּלֵיחִיל?
וְכֵן אֲמַר רַבָּה: הִשְׁבִּיחוּ לָאֶמְצַע.״ And likewise, Rabba says: They enhanced the property, and the profit goes to the middle. Abaye said to him: Are these matters comparable? There, in the case that the adult and minor brothers were together, the adults are aware that the minors exist and forgo payment for their effort on behalf of their younger brothers. Here, in the case of Mari bar Isak, was the older brother aware of the existence of the younger brother so that he could forgo payment for his labor?
1. תשעת חציי: וכן כ״י נ , רמב״ם פיהמ״ש. דפוס קושטא : תשעה חציי . דפוסים : תשעה חצאי .
2. תשעת: וכן כ״י נ , דפוס קושטא . דפוסים : תשעה .
3. מקמאה: כן במשנה כ״י קאופמן. רמב״ם פיהמ״ש: ״מקמעה״.
4. אמר ר׳ יוחנן...מותירות: רק בכ״י סוטרו . חסר בכ״י נ , כ״י ירושלים, דפוסים.
5. בשעירבן: דפוסים : כשעירבן .
6. זוית: חסר בדפוס קושטא .
7. ובשעירבן: דפוסים : וכשעירבן .
8. מהן: דפוסים: מינייהו .
9. אבל ידע כמה איסתפק מיניהו: דפוסים : אבל אי איסתפק מינייהו וידע כמה איסתפק מינייהו . חסר בדפוס קושטא .
10. חוסראנא, חושבנא: כ״י נ : ״חושבאנה, חושבאנא״, בכ״י ירושלים: ״חושבנא, כחיסרונא״.
11. ישנות: וכן בכ״י קאופמן. כ״י נ , דפוסים, רמב״ם פיהמ״ש: ״ישנים״.
12. אין...אין: כ״י נ : ״אינו...אינו״.
13. יוצא, יוצא, יוצא, יוצא: דפוס קושטא : יוצא, יוצא, מוציא, מוציא . כ״י ירושלים, דפוסים : ״יוציא, יוציא, מוציא, מוציא״. כ״י נ : ״יוציא, יוציא, יוציא, יוציא״. (משנה כ״י קאופמן ורמב״ם פיהמ״ש: ״יוציא, יוציא, יוציא, יוציא״).
וכן אמר רבה השביחו לאמצע – לא גרסינן שאין זה לשון גמרא להביא דברי האמוראים סיוע למשנה ועוד רבה תלמידיה דרב חסדא הוה והיכי אמר רב חסדא שמעתא משמיה ואי גרס ליה וכן אמר רב גרסינן שהיה רבו של רב חסדא משום דאיכא למ״ד בבבא בתרא (דף קמג:) לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו מחמת עצמן של אחים השביחו לעצמן אמרה רב חסדא להא דרב הכא למימר דלית לן ההיא שמעתא אלא אפילו השביחו מחמת טורחן של משביחין כי הכא דשתל פרדס השביחו לאמצע.
ידעו – אלו שיטלו חלקם.
מי ידע – שיש לו אחים.
וכן אמר רבה גרס – רש״י גרס וכן אמר רב ופליג אמ״ד בפ׳ מי שמת (ב״ב דף קמג: ושם ד״ה לא) נכסים ששבחו מחמת עצמן של אחין השבח לעצמן וקאמר דאפי׳ שבחו מחמת טרחם של משביחין כי הכא דשתל פרדיסא השביחו לאמצע וזהו תימה שחולק רבא על רב דהתם רבא קאמר ולא מייתי התם מילתיה דרב ונראה דגרס רבה וכן בספר ר״ת ולא מדברי רב חסדא הוא שהגמ׳ מביא שמעשה כיוצא בזה בא לפני רבה ופסק דהשביחו לאמצע כמו רב חסדא והביאו הגמרא משום קושית אביי דא״ל אביי לרבה מי דמי כו׳ ולא חשש רבה מקושיותיו ודן דהשביחו לאמצע.
[במאור דף כב. ד״ה כתב הרי״ף. לרי״ף סי׳ שלה (בבא מציעא דף מ.)]
כתוב שם: כתב הרי״ף ז״ל אבל גדול ולא ידע דאיתיה גביה לא השביח לאמצע אלא שמין לו כאריס. ואני אומר דוקא קרוב בנכסי גדול שבוי אע״ג דלא נחית ברשות כמאן דנחית ברשות דמי כיון [שמורידין] קרוב לנכסי שבוי, אבל קרוב לנכסי גדול שאינו שבוי אי ידע ליה השביח לאמצע.
אמר אברהם: אין לסמוך על זה הפסק, דאי אחין שותפין נינהו [והאחד]1 השביח שלא בפני חבירו לא השביח לאמצע ואפילו השביח מן האמצע דלא גרע משותף, דאמר שמואל [ב״ב דף מב:] שותף כיורד ברשות דמי שנוטל בשבח המגיע לכתפים בשדה שאינה עשויה ליטע [כשדה העשויה ליטע]. ומתני׳ דקתני השביחו לאמצע [ב״ב דף קמג:] טעמא אחרינא הוא משום [דקטנים]2 נינהו, אי לא דמתזני כי הדדי בחזקת אחין שותפין אי אמרו בבית דין הרי אנו עושים ואוכלים לא שמעי להו בית דין ולא שבקי להו, וכל שכן כשהשביחו מחמת עצמן [שאם]3 אומרים השביחו לעצמן אין שומעין להם4. [ואי]5 קרוב שאינו שותף הוא היינו נכסי נטושין ומוציאין אותן מידו ובכה״ג לא אמר הרב ז״ל, אבל אני אומר קרוב והוא שותף אפילו ידע דאיתיה שמין לו כאריס, והיינו דשמואל שותף כיורד ברשות דמי וכדפרישנא, ושמואל לא קא מפליג בין דידע ליה בין דלא ידע ליה, וכן עיקר6.
[במאור שם.]
כתוב שם: וקרוב לנכסי קטן דאין מורידין קנסוה רבנן, אע״ג דלא ידע דניחול [כ]מאן דידע דמי, והשבח לאמצע.
אמר אברהם: אם אין מורידין מאי קנסא איכא, ומאי חטא שנקנוס אותו7.
1. כן הוא בש״מ, ובשני הכ״י: האחד.
2. כן הוא בש״מ, ובשני הכ״י: קנקנים.
3. כנדצ״ל, ובשני הכ״י ובש״מ: שאנו.
4. עיין במיוחס לריטב״א ב״מ דף לט. ד״ה ולא קרוב בשם הראב״ד.
5. כן הוא בש״מ, ובשני הכ״י: אי.
6. הובא בש״מ ב״מ דף מ. ד״ה וז״ל הר״ן בא״ד, ועיין במיוחס לריטב״א שם ד״ה אהדרוה, ובהשגת הראב״ד על הרמב״ם הל׳ נחלות פ״ז ה״ז.
7. הובא בש״מ ב״מ דף מ. ד״ה וז״ל הר״ן בא״ד ועיין במיוחס לריטב״א שם ד״ה אהדרוה.
וכן אמ׳ רבאא השביחו לאמצע, אמ׳ ליה אביי מי דמי, התם במתניתין ידעי גדולים כי אחים קטנים יש להם ומחלו להן, הכא לא ידע שיש לו אח דנוחלב, הילכך לא יחלק בשבחג, אמ׳ ר׳ אמי גדולה מזו אמרו אפילו אם הנכסים כולן של אחד והשביחן שמין לו כעריס ולא יפסיד שבחו, כל שכן מרי בר איסק דבשלו השביח שלא יפסיד שבחו, אלא נשום אותו ויתן לו אחיו, אמ׳ רב חסדא מי דמי, התם פיר׳ בשבוי ברשות בית דין נחית, הכא לאו ברשות בית דין נחית, ועודד שלא כדין ירד לחלק אחיו, שאין מורידין קרוב לנכסי קטן, הילכך מה שהשביח בחלק אחיו יפסידנו, והודה לו ר׳ אמי. עד הנה מדברי רב״ס ז״ל.
א. וכ״ג הרמב״ן ועו״ר וכת״י עיין דק״ס, וגירסתנו רבה ועיין רש״י ד״ה וכן.
ב. אע״פ ששיטת רבנו לעיל (הערה מס׳ 93) שידע מרי שהיה לו אח, וכן קשה על רש״י דגם הוא ס״ל שידע מרי שיש לו אח וכאן כתב רש״י מי ידע שיש לו אחים (וברשב״א לעיל לט, ב הקשה מכאן על רש״י דס״ל שידע מרי שיש לו אח עיי״ש) י״ל כמש״כ הרא״ש: מי ידע שיבא אחיו דנחיל שהיה סבור שידבק בנחלת אביו שמה ולא יבא לעולם לערער על הנחלה שבכאן עכ״ל ואפשר לומר שזהו שדייק רבנו וכתב אח ״דנוחל״ וכמוש״כ הרא״ש ומדברי הפלפולא חריפתא נראה שהבין, שברש״י אא״ל כדברי הרא״ש, דמרש״י משמע שלא ידע שיש לו אח כלל, ולא רק שלא ידע שיש לו אח דנוחל, ועיין רבנו פרץ מש״כ בשיטת רש״י.
ג. משמע כמש״כ בשטמ״ק בשם רבנו יהונתן דלדעת אביי הכל שייך למרי, אבל ברמב״ן מבואר דדעת אביי היא כרב אמי שמרי יטול כאריס, ועיין ר״ן.
ד. וכן גרס רש״י אולם הרשב״א הקשה על גירסא זו וכתב דל״ג ועוד והיא קושיה אחת, ועיין ריטב״א, רבנו פרץ.
המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה יוציא לו חסרונו׳ כשיחזירם לו אם נפחת מהם כמו שרגילים להתחסר הנפקד פטור כדמפרש והולך. לחיטין ולאורז תשעת חצאי קבין לכור ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן באורז קלוף שנו. לשעורין ולדוחן תשעת קבין לכור לכוסמין ולזרע פשתן שלשת סאין לכור. ואמר רב חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן זרע פשתן בגבעולין שנו. תניא נמי הכי לכוסמין ולזרע פשתן בגבעולין ולאורז שאינו קלוף שלשת סאין לכור. הכל לפי המידה הכל לפי הזמן. פי׳ הכל לפי המידה כן לכל כור וכור כשיעור זה רגילות להתחסר והכל לפי הזמן שיניחם בידו לכל שנה רגילות כך להתחסר. אמר ר״י בן נורי וכי מה איכפת להם לעכברים לאכול בין מהרבה בין מקימאה אינו יוציא לו חסרונות אלא לכור בלבד פליג אתנא קמא דאמר הכל לפי המידה. תניא אמרו לו הרבה אובדות מהן הרבה מתפזרות מהן בד״א שעירבן עם פירותיו ונסתפק מהם ולא ידע כמה נסתפק. אבל ייחד לו קרן זוית אומר הרי שלך לפניך ואפי׳ חסרו כולם לא חייש בעל הבית אלא אומר לו הרי שלך לפניך:
סימן קכו
וכן הלכה כרבנן ואין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי. ודוקא שמדד לו בימות הגורן ומחזיר לו בימות הגורן. אבל מדד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגשמים אינו מוצא לו חסרונות. מפני שחזרו ותפחו מלחלוחית הנשמים והקור. ונראה בעיני דהואיל שדרכם להתנפח כשיעור החסרונות היכא שהפקיד לו בימות הגשמים והחזיר לו בימוה״ח שמוציא לו כפלים חסרונו׳ כשיעור חסרונו׳ שפירשנו. וכשיעור שחזר ונתייבש בימות החמה. ר׳ יהודה אומר אם היתה מידה מרובה אין יוצא לו חסרונות מפני שמותירית שבימות הגורן כשמפקידין החיטין יבישות ובימי הגשמים כשמחזירים נופחות ובאכילת העכברים אינן נחסרים כך לכל כור וכור דכולי האי לא אכלי העכברים מעשרת כורין הילכך נפיחתן משלמת החסרון המגיע לשני כורין או שלשה שהעכברים אכלו. כמה מידה מרובה עשרת כורין. ירוש׳ הלין עכבריא רשעיא כי משכחי עיבור סגין לא מסתיהון דאכלין אלא קריין לחבריהון דאכלי עמהון והיינו טעמא דרבנן כדמפרש בירושלמי והא דאמרו לו הרבה אובדות מהן והרבה מתפזרות מהן לדבריו דר׳ יוחנן אמרו לו כך. ירוש׳ בדמאי בפ׳ הקלין שבדמאי ר׳ פנחס בן יאיר אזל לאלתר חד א״ל עכבריא קאכלי עבורן גזר עליהן וצמתון שריין מצפצפין אמר לון ידעין אתון מה אינון אמרין אמרי ליה לא אמר לון אמרין דלא מתקנן א״ל ערבו ערבון ולא אינכון:
[שם]
המפקיד יין אצל חבירו וערבו עם יינו יוציא לו שתות שהקנקנים בולעים שתות ר׳ יהודה אומר חומש ואוקימנא מילתא דת״ק כגון שטחו החביות מבפנים בשעוה כדרך שאנו עושין בזפת דלא בלע קנקן טובא הילכך אינו מוציא לו אלא שתות ור׳ יהודה כגון דטחו ליה בזפת דבלע טובא הילכך מוציא לו חומש ואע״ג דאיכא לישנא אחרינא דשנינן משום דגרגישתא דהיינו קרקע שעושין ממנה חביות דהא מייצא והלז לא מייצא. אפי׳ הכי סמכינן אלישנא קמא ומוציא לו חומש לחסרונות בחבית של חרס חדשה שטחו אותה בזפת דמאיזה כח נחייב אותו לשלם ואם טחו אותה בשעוה אינו מוציא לו חסרונות כי אם שתות:
המפקיד יין אצל חבירו וערבו עם יינו יוציא לו שתות שהקנקנים בולעים שתות ר׳ יהודה אומר חומש ואוקימנא מילתא דת״ק כגון שטחו החביות מבפנים בשעוה כדרך שאנו עושין בזפת דלא בלע קנקן טובא הילכך אינו מוציא לו אלא שתות ור׳ יהודה כגון דטחו ליה בזפת דבלע טובא הילכך מוציא לו חומש ואע״ג דאיכא לישנא אחרינא דשנינן משום דגרגישתא דהיינו קרקע שעושין ממנה חביות דהא מייצא והלז לא מייצא. אפי׳ הכי סמכינן אלישנא קמא ומוציא לו חומש לחסרונות בחבית של חרס חדשה שטחו אותה בזפת דמאיזה כח נחייב אותו לשלם ואם טחו אותה בשעוה אינו מוציא לו חסרונות כי אם שתות:
[שם]
המפקיד שמן לחבירו ועירבו עם שמנו הרי זה מוציא לו חסרונות שלשת לוגין שמן למאה לוג ומחצה שמרים לוג ומחצה בלע אם היה שמן מזוקק אינו מוציא לו שמרים קנקנים ישנים אינו מוציא לו מה שבלע. ר׳ יהודה אומר המוכר שמן מזוקק לחבירו כל ימות השנה הרי זה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה פי׳ כשם שאמרו שמרים בהמפקיד כך אמרו שמרים בהמוכר שהמוכר שמן לחבירו ונותן לו מתוך חביותיו כשהוא מסתפק תמיד והוא מזוקק הרי לוקח מקבל עליו לפחות לו לוג ומחצה מחמת שמרי׳ למא׳ לוג ות״ק סבר דאינו מקבל עליו כלום הואיל שמכר לו בעת שהוא שמן מזוקק. ואמר אביי לדברי ר״י המוכר שמן לחבירו סתם בעת שהוא מזוקק ששקעו ושקטו שמרים מותר לו לערב ולבלבל השמרים המשוקעים שיחזרו ויתערבו ויצאו והיינו טעמא דמקבל לוקח לוג ומחצה שמרים בשלא עירבו ונתנו לו מזוקק דאמר ליה מוכר אי בעאי לערובי מי לא ערבי השתא נמי קביל לדברי חכמים אסור לערב שמרים והיינו טעמא דלא מקבל דא״ל אי בעי לערובי מי הוה שרי לך השתא נמי לא מקבילנא א״ל רב פפא לאביי אדרבה איפכא מיסתברא לדברי חכמים מותר לערב שמרים והיינו טעמא דלא מקבל דא״ל אחילת לי לדברי ר׳ יהודה אסור לערב שמרים והיינו טעמא דמקבל דא״ל אי בעאי לערובי לא שרו לערובי לך קבולי לא מקבלת זבון וזבין תגרא אקרי. מדלא מהדר ליה אביי לרב פפא ולא מידי ש״מ דקבלה לדרב פפא ותו לדאביי אתיא בגמגום ובעינא לשנויי ואשינויי לא סמכינן:
המפקיד שמן לחבירו ועירבו עם שמנו הרי זה מוציא לו חסרונות שלשת לוגין שמן למאה לוג ומחצה שמרים לוג ומחצה בלע אם היה שמן מזוקק אינו מוציא לו שמרים קנקנים ישנים אינו מוציא לו מה שבלע. ר׳ יהודה אומר המוכר שמן מזוקק לחבירו כל ימות השנה הרי זה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה פי׳ כשם שאמרו שמרים בהמפקיד כך אמרו שמרים בהמוכר שהמוכר שמן לחבירו ונותן לו מתוך חביותיו כשהוא מסתפק תמיד והוא מזוקק הרי לוקח מקבל עליו לפחות לו לוג ומחצה מחמת שמרי׳ למא׳ לוג ות״ק סבר דאינו מקבל עליו כלום הואיל שמכר לו בעת שהוא שמן מזוקק. ואמר אביי לדברי ר״י המוכר שמן לחבירו סתם בעת שהוא מזוקק ששקעו ושקטו שמרים מותר לו לערב ולבלבל השמרים המשוקעים שיחזרו ויתערבו ויצאו והיינו טעמא דמקבל לוקח לוג ומחצה שמרים בשלא עירבו ונתנו לו מזוקק דאמר ליה מוכר אי בעאי לערובי מי לא ערבי השתא נמי קביל לדברי חכמים אסור לערב שמרים והיינו טעמא דלא מקבל דא״ל אי בעי לערובי מי הוה שרי לך השתא נמי לא מקבילנא א״ל רב פפא לאביי אדרבה איפכא מיסתברא לדברי חכמים מותר לערב שמרים והיינו טעמא דלא מקבל דא״ל אחילת לי לדברי ר׳ יהודה אסור לערב שמרים והיינו טעמא דמקבל דא״ל אי בעאי לערובי לא שרו לערובי לך קבולי לא מקבלת זבון וזבין תגרא אקרי. מדלא מהדר ליה אביי לרב פפא ולא מידי ש״מ דקבלה לדרב פפא ותו לדאביי אתיא בגמגום ובעינא לשנויי ואשינויי לא סמכינן:
סימן קכז
והרב ר׳ ברוך מארץ יון זצ״ל וכן רבינו יצחק אלפס זצ״ל שניהם פסקו הלכה כחכמים הילכך הואיל שאינו מקבל שמרים מותר לערב שמרים כרבנן ואליבא דרב פפא. תנא אחד הלוקח ואחד המוכר שניהם יש להם דין אחד לפקטים דהיינו פסולות גרעינין הצפין על פני השמן דכי היכי דמקבל מפקיד פקטים לוקח נמי מקבל פקטים שאם מכר לו שמן סתם יקבל הימנו פקטים וכגון דקיהיב ליה זוזי בתשרי וקא שקיל מיניה בניסן כמדה בתשרי כשער הדמים של תשרי שהוא בזול וסתם שמנים עכורים וכ״ש אי שקיל מיניה בתשרי אבל אי יהיב ליה זוזי בניסן ושקיל ליה מיניה בניסן כשער של ניסן ביוקר דדרך השמנים להיות מזוקקים בניסן אין הלוקח מקבל פקטים דסתמא שמן צלול קנה:
סימן קכח
כתב הרב ר׳ משה בר מיימון זצ״ל המפקיד אצל חבירו פירות שאינן מדודין וערבן עם פירותיו ולא מדדן הרי זה פושע בעל הפקדון אומר כך וכך היה והשומר אומר איני יודע ישלם בלא שבועה שהרי חייב עצמו בתשלומין ואינו יודע כמה הוא חייב נמצא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ובזה הורו רבותיי ר׳ יוסף הלוי ורבו. וכן כל השומר שנתחייב לשלם ואומר איני יודע כמה דמים אני חייב לשלם והבעלים אומרים שיודעים כך וכך היו שוים יטלו בלא שבועה והוא שיטענו דבר שהן אמורין בו ויש לשומר להחרים על מי שלוקח ממנו יותר מן הראוי לו. ומנין שהדין כן שהפק׳ הגע עצמך שהפקיד אצלו כיס מלא מעות ופשע בו. הבעלים אומרים מאתים דינרין היו בו והשומר אומר ודאי היו בו ואיני יודע כמה נמצא זה בטוענו מאתים והודה לו במקצת ואמר השאר איני יודע שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. מת אביו והניח לו שק צרור והפקידו אצל חבירו ופשע בו המפקיד אומר איני יודע מה היה שמא מרגליות היו בו וכן השומר אומר איני יודע כמה אני חייב לשלם שמא זכוכית היה מלא שורת הדין שאני אומר בטענה זו שישבע השומר כתקנת חכמים שאינה ברשותו ויכלול בשבועתו שאינו יודע בודאי שהיה בו יותר על שוה כך וכך וישלם כמה שהודה בו וכן כל כיוצא בזה. עכ״ל:
[שם]
המפקיד אצל חבירו חבית ולא ייחדו לה מקום הבעלים וטלטלה נשברה אם מתוך ידו נשברה לצרכו להשתמש בה חייב לצורכה שהיתה מונחת במקום התורפה להשבר פטור. אם משהניחה בין לצורכה בין לצורכו פטור ייחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו בין משהניחה לצורכו חייב לצורכה פטור. מני הא דקתני רישא אם משהניחה נשברה אע״פ שלצורכו נטלה פטור דאמ׳ משהחזירה הרי היא ברשות בעלים כבתחילה ואינו עליה אלא שומר חנם ופטור על אונסיה ואע״פ שלא הודיע לבעלים לומר נטלתיה והחזרתיה הויא השבה ר׳ ישמעאל היא דאמר לא דעת בעלים בעינן דתניא הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר דברי ר׳ ישמעאל ר׳ עקיבה אומר צריך דעת בעלים ואם לא הודיעם חייב באחריותם אם מת או נגנב דמדשקליה מקים ליה ברשותיה והשבה בלא ידיעה לאו השבה היא. אי ר׳ ישמעאל מאי איריא דלא ייחדו אפי׳ ייחדו נמי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא ייחדו דמקומה היא וכיון דבמקומה החזירה חזרה גמורה היא אלא אפילו לא ייחדו נמי דלאו מקומה היא לא בעינן דעת בעלים. אימא סיפא ייחדו לה בעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו בין משהניחה לצורכו חייב לצורכה פטור אתאן לרבי עקיבה דאמר בעינן דעת בעלים ואי ר׳ עקיבה מאי איריא ייחדו כי לא ייחדו נמי לא מיבעיא לא ייחדו דלאו מקומה היא אלא אפילו ייחדו נמי דמקומה היא בעינן דעת בעלים רישא ר׳ ישמעאל וסיפא ר׳ עקיבה. אמר ר׳ יוחנן מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא. ואוקמ׳ רב ששת כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות לעלות כדרך סולם ליטול גוזל מקן גבוה ואפילו הכי הויא גזילה למיקם ברשותיה עד דעביד השבה דקסבר שואל מדעת בעלים גזלן הוי. וסיפא שהניחה במקומה שאינה מקומה היא וכולה ר׳ ישמעאל דלא בעי דעת בעלים וסתם לן תנא כר׳ ישמעאל דלא בעינן דעת בעלים. הילכך הוה ליה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם. ור׳ יוחנן הניחה במקומה משמע הילכך לא מיתוקמא מתניתין כר׳ ישמעאל אלא רישא ר׳ ישמעאל וסיפא רבי עקיבה וקיימא לן הלכה כר׳ עקיבה:
המפקיד אצל חבירו חבית ולא ייחדו לה מקום הבעלים וטלטלה נשברה אם מתוך ידו נשברה לצרכו להשתמש בה חייב לצורכה שהיתה מונחת במקום התורפה להשבר פטור. אם משהניחה בין לצורכה בין לצורכו פטור ייחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו בין משהניחה לצורכו חייב לצורכה פטור. מני הא דקתני רישא אם משהניחה נשברה אע״פ שלצורכו נטלה פטור דאמ׳ משהחזירה הרי היא ברשות בעלים כבתחילה ואינו עליה אלא שומר חנם ופטור על אונסיה ואע״פ שלא הודיע לבעלים לומר נטלתיה והחזרתיה הויא השבה ר׳ ישמעאל היא דאמר לא דעת בעלים בעינן דתניא הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר דברי ר׳ ישמעאל ר׳ עקיבה אומר צריך דעת בעלים ואם לא הודיעם חייב באחריותם אם מת או נגנב דמדשקליה מקים ליה ברשותיה והשבה בלא ידיעה לאו השבה היא. אי ר׳ ישמעאל מאי איריא דלא ייחדו אפי׳ ייחדו נמי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא ייחדו דמקומה היא וכיון דבמקומה החזירה חזרה גמורה היא אלא אפילו לא ייחדו נמי דלאו מקומה היא לא בעינן דעת בעלים. אימא סיפא ייחדו לה בעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו בין משהניחה לצורכו חייב לצורכה פטור אתאן לרבי עקיבה דאמר בעינן דעת בעלים ואי ר׳ עקיבה מאי איריא ייחדו כי לא ייחדו נמי לא מיבעיא לא ייחדו דלאו מקומה היא אלא אפילו ייחדו נמי דמקומה היא בעינן דעת בעלים רישא ר׳ ישמעאל וסיפא ר׳ עקיבה. אמר ר׳ יוחנן מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא. ואוקמ׳ רב ששת כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות לעלות כדרך סולם ליטול גוזל מקן גבוה ואפילו הכי הויא גזילה למיקם ברשותיה עד דעביד השבה דקסבר שואל מדעת בעלים גזלן הוי. וסיפא שהניחה במקומה שאינה מקומה היא וכולה ר׳ ישמעאל דלא בעי דעת בעלים וסתם לן תנא כר׳ ישמעאל דלא בעינן דעת בעלים. הילכך הוה ליה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם. ור׳ יוחנן הניחה במקומה משמע הילכך לא מיתוקמא מתניתין כר׳ ישמעאל אלא רישא ר׳ ישמעאל וסיפא רבי עקיבה וקיימא לן הלכה כר׳ עקיבה:
סימן קכט
ופסק רבינו יצחק אלפס זצ״ל כר׳ יוחנן דמוקמה בתרי תנאי ופסק דהלכה כר׳ עקיבה דאמר בעינן דעת בעלים. דר׳ עקיבה ור׳ ישמעאל הלכה כר׳ עקיבה. ושלהי פרקין אמר ר׳ יוחנן הלכה כר׳ עקיבה לעולם מאי לעולם דאהדרה לדוכתא ואיתבר לאפוקי מדר׳ ישמעאל דאמר לא בעינן דעת בעלים קמ״ל דבעינן דעת בעלים. וכן כתב הרב ר׳ משה בר מיימון זצ״ל כדברי ר׳ עקיבה ואוקימנא בהגוזל בתרא פלוגתייהו בשומר שגנב מרשותו כגון שולח יד בפקדון שברשותו שנקרא גזלן וכגון המפקיד חבית אצל חבירו וכיוצא בו דר׳ ישמעאל סבר לא כלתה שמירתו ור״ע סבר כלתה שמירתו דכיון שנעשה גנב לא מהימן להו לבעלים הילכך הוה ליה גונב שלא מדעת וצריך דעת בעלים כדרב חסדא דאמר שלא לדעת צריך דעת בעלים ולא אמרי׳ סגי בדעת שומר. והא איהו ידע בחזירתו. ר׳ ישמעאל סבר עדיין הוא שומר עליה וסגי בדעת דידיה. אבל הגונב מרשות בעלים תנן התם בהגוזל בתרא הגונב טלה מן העדר והחזירו ומת או נגנב חייב באחריותו לא ידעו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו ומגו את הצאן והיא שלימה פטור מלשלם. אמר רב לדעת שהכירו הבעלים שנגנב מהן טלה צריך שיודיעם כשמחזירם ואם לא מודיעם אע״ג דמנו את הצאן והיא שלימה אכתי חייב באחריותו דכיון דידעו הויא לה גזילה גמורה ובעי השבה מעלייתא. שלא לדעת שלא הכירו הבעלים קודם חזרה שתהא צאנם חסירה כלום ולאחר חזרה מנו את הצאן והיא שלימה פוטרו מנין זה מלשלם. וכי קתני מנו את הצאן והיא שלימה פטור אסיפא. ושמואל אמר בין לדעת בין שלא לדעת מנין פוטר. וכי קתני מנו את הצאן והיא שלימה אכולה. ור׳ יוחנן אמר לדעת מנין פוטר שלא מדעת אפי׳ מנין לא בעי וכי קתני מנו את הצאן והיא שלימה פטור ארישא. ורב חסדא אמר לדעת מנין פוטר שלא לדעת צריך דעת בעלים וכי קתני מנו את הצאן והיא שלימה ארישא. אמר רבה מאי טעמא דרב חסדא בשלמא טעמא דכולהו ניחא דעדיף להו לדעת משלא לדעת ועוד מתניתין ניחא להו לתרוצי כוותייהו טפי. משום דאנקטה נגרי ברייתא. לימא כתנאי הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר דברי ר׳ ישמעאל ר׳ עקיבה אומר צריך דעת בעלים. סברוה דכולי עלמא אית להו דר׳ יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה מאי לאו סלע בדעת קא מיפלגי וכפלוגתא דרב ושמואל דידעו הבעלים בגניבתו וקאמר ר׳ ישמעאל מנין פוטר כשמואל דאמר לדעת מנין פוטר ור׳ עקיבה כרב דאמר לדעת צריך דעת. ובטלה שלא לדעת קמיפלגי ובפלוגתא דרב חסדא ור׳ יוחנן דר׳ ישמעאל דאמר למקום שגנב יחזיר כר׳ יוחנן דאמר שלא מדעת מנין לא צריך ור׳ עקיבה כרב חסדא דאמר שלא מדעת צריך דעת. אמר רב זביד משמיה דרבא בגונב מרשות בעלים דכולי עלמא לא פליגי דסבירא להו כרב חסדא כדמפרש טעמא משום דאנקטה נגרי ברייתא והכא בשומר שגנב מרשותו עסקינן דר׳ ישמעאל סבר לא כלתה שמירתו ורבי עקיבה סבר כלתה שמירתו כדפרישית לעיל. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ״ל דהילכתא כרב חסדא דהא רבה כוותיה סבירא ליה ועוד דטעמא דיליה סביר׳ ליה ומסתברא והני מילי בבעלי חיים משום דאנקיט להו נגרי ברייתא. במידי דלאו בעלי חיים לא פליג:
סימן קל
הילכך קיימא לן הילכתא כר׳ יוחנן דאמר לדעת מנין פוטר. שלא לדעת אפי׳ מנין לא צריך עכ״ל. והכי משמע דהלכה כרב חסדא בבעלי חיים דהא אוקימנא כולי עלמא כרב חסדא וכי נמי מוקמית לה בתנאי קאי ר׳ עקיבה כוותיה. וכן פסק הרב ר׳ משה בר מיימון זצ״ל בגונב מרשותו כר׳ עקיבה דאמר בעינן דעת בעלים ובגונב מרשות בעלים דבר שאינו בעלי חיים כר׳ יוחנן ודבר שהוא בעלי חיים כרב חסדא הכל כדברי רבינו יצחק אלפס זצ״ל:
וכן אמר רבאא השביחו לאמצע. רש״י ז״ל מעבר עליה קולמוס ולא גריס ליה כלל דהיכי מייתי׳ ועוד ממלתיה דרבה למתני׳. ואמר אם תמצא לומרב רבג גרסינן, ורב חסדא הביא ראיה מדברי רב שהיה רבו וכו׳, כמו שכתוב בפירושיוד, ואין זה נכון משום דאביי לאו קמיה רב חסדא הוה יתיב. וכן כל מה שכתב כאן אינו מחוור כמו שאמרו בפרק מי שמתה לא שנו אלא בששבחו נכסים מחמת נכסים, אבל שבחו נכסים מחמת עצמן, השביחו לעצמן, ומפרשה רש״י ז״לו מחמת עצמן מחמת טרחן של משביחין, ואין זה נכוןז, שא״כ שבח ששבחו נכסים מחמת נכסים הוא השביח ממילא כגון דיקלא ואלים ואי אפשר ובמקומוח אבאר זה בעזר העוזר.
אלא הכי פירושהט שבח ששבחו נכסים מחמת נכסים כגון ששכר פועלים מפירות הנכסים ושתלי פרדסים ולא בהוצאתו משלו. אבל שבח ששבחו נכסים מחמת עצמן כגון בעמלו ומזונוי, כלומר שהוציא הוצאות ושכר פועלים משלו והשביחו השביחו לעצמן, ורבה גרסי׳ שכן כתוב בכל הנוסחאותכ, ופירושו שזה הדין של מרי בר איסק בא לפני רבה ואמר שהשביחה לאמצע, והוא שוה למשנתינו ששנינו השביחו לאמצע. ואקשי ליה אביי דהוא תלמידיה ורגיל קמיה, מי דמי, התם ידעי וקא מחלי הכא מי ידע דאית ליה אחא דנחיל, אלו היה יודע היה אומר בב״ד ראו מה שהניח אבאל ומשביח לעצמו, וחשו בגמרא להך קושיא ושדרוה לקמיה דר׳ אמימ, ואמר דשפיר קאמר אביי שהרי גדולה מזו אמרו שמין להם כאריס השתא דידיה נמי לא יהבינן ליה, כלומר מי שיורד לשדה משום ספק זכות שיש לו עליו כגון נטושין שמין להם כאריס, זה שעשה לדעת עצמו וכסבור ודאי שהוא שלו לא כ״ש דהא לא ידע דניחול. ודחי רב חסדא ואמר דשאני התם משום דברשות נחת. כלומר התם ירד כדי ליטול את שלו ברשות אחרים ולשום לו כאריס. אבל הכא לא ירד על מנת ליטול כלום בתורת אריסות אלא אדעתא דנפשיה, ואין לומר בו דתקון ליה כאריס כי היכי דלא ליפסדינהו דאדעתא דנפשיה נחתנ. ורש״י ז״ל פי׳ס ברשות ב״ד שנטל מהם רשות לימלך, ומרי בר איסק לא נמלך כלל בב״ד, ועוד אפי׳ תימא כיון דמורידין אע״פ שלא נטל רשות כמי שנטל רשות דמי, בא לימלך אין מורין לו שאין מורידין קרוב לנכסי קטן. ור׳ אמי לא חש להאי טעמא קמא וחש להאי טעמא בתרא ואמר לא סימוה קמאי דקטן הוא.
וכתב עלה רבינו הגדול ז״לע אבל גדול ולא ידע דאיתיה דנחיל גביה לא השביח לאמצע אלא שמין לו כאריס, דטעמא דקטן הוה הא גדול שמין לו כאריספ. ומכללצ למד דגדול וידע דאיתיה השביח לאמצעק. וכן הוא דהא אביי ור׳ אמי הוה סליק אדעתיהו דגדול הוה, ואי לאו משום דלא ידע ליה מודו ליה לרב חסדא דהשביח לאמצע, דר׳ אמי כקושיא דאביי סבירא ליה. וכן כתב רבינו ז״לר וקושיא דאביי ליתה משום דקטן הוה, אלמא אי גדול הוה איתה לקושיא דכיון דלא ידע לא מחל. אבל גדול וידע ליה כ״ע מודו דהשביח לאמצע והיינו מתני׳, כיון דליתיה הכא כקטן דמי והוה [ליה] לומר בב״ד ראו מה שהניח אבא, וכיון שלא עשה כן מחל. ובשביל שיש לו חלק בקרקע הוא משביח לו ולאחיו. אבל ביורד לנכסי נטושין אין לומר כן.
ואי קשיא לך היכי אמרינן דגדול דידע ליה השביח לאמצע, והא אמרי׳ בעלמאש שותף כיורד ברשות דמי לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים אלמא שמין לו. לאו מילתא היא, דכי אמרי׳ שותף כיורד ברשות דמי כגון שנשתתפו לדעת עצמן, אבל זה שהלך למדינת הים ולא היו שותפים מעולם מדעת עצמן אע״פ שהן אחין שלא חלקו אין תורת שותפין עליהן שהרי אין שותפותם מדעתם. וההוא דבמדינת הים לא ניחא ליה והאי כיון דלא אתית בב״ד מחל דלאו יורד ברשות הואא.
והוי יודע דכל היורד לנכסי חבירו אפילו לנכסי רטושיןב או קרוב לנכסי קטן, אם לא הספיקו ב״ד להוציא מידו והשביח שהוציא בה הוצאות משלו, שמין לו כיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות וידם על התחתונהג, וכל היורדין להשביח נכסי [אחריםד] שלא ברשות באותו כלל והוא דידעי, ואין זה צריך לפנים. אבל בדלא ידעי לא שקלו אלא הוצאה אפילוה בשדה העשויה ליטע, דהא לאו בתורת אריסות ולא ליטול כלום ירד. אבל היורד לדעת דעתו היה ליטול כאריס סבור הוא שהבעלים מתרצים בכך.
א. ובכי״א 2 ובכ״י ברלין רבה. וכ״ה לפנינו בגמ׳.
ב. צ״ל איתא.
ג. וברשב״א גרס ברש״י ר׳ הונא.
ד. בד״ה וכן.
ה. ב״ב קמג, ב.
ו. בד״ה וכן.
ז. וכשיטת רש״י כתב בבעל המאור, וראה בריטב״א דמשמע מדבריו בשיטת רש״י דר׳ מרי השביח מכספו וזהו נכסים מחמת עצמן כשיטת רבינו להלן.
ח. ב״ב קמג, ב בד״ה לא שנו. וע״ש מה דהק׳ עוד בשיטת רש״י.
ט. וכ״כ הרשב״א הריטב״א והר״ן.
י. ואה דלא כתב רבינו דהוציא מממונו, אפשר דבא לפרש תיבות מחמת עצמן דמשמע מגופו הילכך פי׳ דהוציא מממונו שזה עמלו ומזונו של האדם.
כ. וכה״ג לפנינו בגמ׳. וכ״ג תוס׳ בד״ה וכן.
ל. ובכי״א 2 : ומה שטרח והשביח לעצמו.
מ. ראה תוס׳ בד״ה אגלגל.
נ. מפרש רבינו התם ברשות _ ברשות אחרים. הכא לא נחית ברשות פי׳ ברשות אחרים אלא סבור שהוא רשותו הילכך ליכא למיחש שיפסיד ואין שמין לו כאריס, וראה ברשב״א מה דהקשה לפי׳ זה, ולדברי רבינו ל״ק.
ס. בד״ה ברשות ובד״ה הכא.
ע. כב, ב בדהרי״ף.
פ. ובר״ן פי׳ דשאני מיורד שלא ברשות כיון דהכא אית ליה חלק בקרקע מחשבינן כיורד ברשות דניחא לאח במדה״י שישתדל בנכסים להשביחם, וראה להלן בדברי רבינו.
צ. צ״ל: זה אתה.
ק. וכ״כ בש״ר וכ״פ הרא״ש בסי׳ יד. ודלא כראב״ד דכתב דאפי׳ בדידע שמין לו כאריס.
ר. מביא רבינו המשך לשון הרי״ף.
ש. ב״ב מב, ב.
ת. צ״ל אתני.
א. ועי׳ תוס׳ ב״ב קמג ב בד״ה והשביח דכתבו בשם ריב״ם דשותף אינו מוחל טרחו לחברו אבל אחים מחלי אהדדי.
ב. ובכי״א 2 : נטושים וט״ס.
ג. וכ״כ הרשב״א והריטב״א. ובבעל המאור כתב דקרוב לנכסי קטן כיון שאין מורידין קנסוה רבנן דהשביח לאמצע. והקשה עליו רבינו במלחמות. ״ומי ענשינן אשגגות״ הילכך מקבל הוצאות כיורד ע״ש.
ד. ובכי״א 1 ובכ״י ברלין: אחריות, וט״ס.
ה. ובכי״א 2 ובכ״י ברלין ליתא לתיבת אפי׳.
רש״י בד״ה וכן אמר כו׳ ששבחו נכסים מחמת נכסים כו׳ נ״ב פי׳ לא הוציאו משלהם כלום אלא מנכסי אביהן שכרו פועלים והשביחו הנכסים:
בתוספות בד״ה וכן אמר רבה כו׳ שמעשה כיוצא בזה בא לפני רבה כו׳ עכ״ל. וקשה מי הכריחם לפ׳ כן שמעשה אחר היה ולמה לא כתבו בפשיטות שאותו מעשה גופא שבא לפני ר״ח בא אח״כ לפני רבה ופסק ג״כ שהשביחו לאמצע ובזה היו מיושבים כל הקושיות שהקשה בת״ח על פי׳ התוס׳ ע״ש וצ״ע אח״ז עיינתי בנ״י ונ״ל מתוך פירושו שכוונתו למה שכתבתי ע״ש:
וכן אמר רבה: השביחו לאמצע. אמר ליה [לו] אביי: מי דמי [האם דומה הדבר]? התם [שם] במקרה שהיו האחים יחד, הגדולים גבי (את) הקטנים ידעי וקא מחלי [ידעו שהם מצויים ומחלו] מראש על טרחתם למען אחיהם הקטנים, הכא מי ידע דליחיל [כאן האם ידע האח הגדול שקיים אח צעיר שימחול לו על טרחתו].
And likewise, Rabba says: They enhanced the property, and the profit goes to the middle. Abaye said to him: Are these matters comparable? There, in the case that the adult and minor brothers were together, the adults are aware that the minors exist and forgo payment for their effort on behalf of their younger brothers. Here, in the case of Mari bar Isak, was the older brother aware of the existence of the younger brother so that he could forgo payment for his labor?
הכל
(2) אִגַּלְגַּל מִלְּתָא וּמְטָא לְקַמֵּיהּ דְּרִבִּי אַמֵי. אאֲמַר לְהוּ: גְּדוֹלָה מִזּוֹ אָמְרוּ ״שָׁמִין לָהֶם כָּאָרִיס״, הָשָׁתָא דִּידֵיהּ לָא יָהֲבִינַן לֵיהּ!
The matter continued to develop and came before Rabbi Ami. He said to those who reported Rav Ḥisda’s ruling: The Sages stated a more far-reaching halakha than that: In the case of relatives who tend to the property of a captive, the court appraises their work as one would appraise the work of a sharecropper. Although the property they tended did not belong to them at all, they receive wages for their labor. Why, then, is the ruling now, in the case of Mari bar Isak, that payment for labor on property that is his, we do not give him? Mari bar Isak should be reimbursed for his expenditures.
The matter continued to develop and came before Rabbi Ami. He said to those who reported Rav Ḥisda’s ruling: The Sages stated a more far-reaching halakha than that: In the case of relatives who tend to the property of a captive, the court appraises their work as one would appraise the work of a sharecropper. Although the property they tended did not belong to them at all, they receive wages for their labor. Why, then, is the ruling now, in the case of Mari bar Isak, that payment for labor on property that is his, we do not give him? Mari bar Isak should be reimbursed for his expenditures.
גדולה מזו – קרוב היורד לנכסי שבוי שאם יבאו הבעלים יטלו שלהם.
אמרו שמין להם כאריס הכא דידיה לא יהבינן ליה – בתמיה זה שעשה והשביחן לדעת עצמו לא יהבי׳ ליה כאריס בחלק השני.
מסופר: אגלגל מלתא ומטא לקמיה [התגלגל הדבר ובא לפני] ר׳ אמי. אמר להו [להם] למוסרי הלכה זו: הלא גדולה מזו, כלומר, חידוש גדול מזה אמרו: שקרובים המטפלים בנכסי שבוים שמין להם כאריס, ואם כן אף כשטיפל בנכסים שלא היו שלו כלל נותנים לו שכר עבודתו, השתא דידיה לא יהבינן ליה [ועכשיו את שלו שכר עבודתו שעבד בדבר שהוא שלו לא ניתן לו]? ולפיכך מגיע למרי בר איסק שכר על מה שהוציא עבור הנכסים.
The matter continued to develop and came before Rabbi Ami. He said to those who reported Rav Ḥisda’s ruling: The Sages stated a more far-reaching halakha than that: In the case of relatives who tend to the property of a captive, the court appraises their work as one would appraise the work of a sharecropper. Although the property they tended did not belong to them at all, they receive wages for their labor. Why, then, is the ruling now, in the case of Mari bar Isak, that payment for labor on property that is his, we do not give him? Mari bar Isak should be reimbursed for his expenditures.
הכל
(3) אַהְדְּרוּהָ הָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא. אֲמַר לְהוּ: מִי דָּמֵי? הָתָם, בִּרְשׁוּת נָחֵית, הָכָא, לָאו בִּרְשׁוּת נָחֵית, וְעוֹד, קָטָן הוּא, וְאֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן.
They returned and related this matter before Rav Ḥisda. Rav Ḥisda said to them: Are these matters comparable? There, in the case of the captive’s property, it was with authorization from the court that the relative descended to tend to the property. Here, it was without authorization that Mari bar Isak descended to tend to the property of his brother. And furthermore, Mari bar Isak’s brother was a minor when Mari inherited the property, and the court does not authorize a relative to descend and manage the property of a minor.
They returned and related this matter before Rav Ḥisda. Rav Ḥisda said to them: Are these matters comparable? There, in the case of the captive’s property, it was with authorization from the court that the relative descended to tend to the property. Here, it was without authorization that Mari bar Isak descended to tend to the property of his brother. And furthermore, Mari bar Isak’s brother was a minor when Mari inherited the property, and the court does not authorize a relative to descend and manage the property of a minor.
ברשות ב״ד נחתי – דמורידין קרוב לנכסי שבוי.
הכא לא ברשות נחית – כשירד זה לתוכו לא נמלך בב״ד.
ועוד – אם בא לימלך לא היו מורידין אותו דהא אחיו קטן הוה ואין מורידין קרוב לנכסי קטן.
הא דאמר רב חסדא התם ברשות קא נחית הכא לא נחית ברשות. פירש רש״י ז״ל, ברשות בית דין ושלא ברשות בית דין. ואינו מחוור כל הצורך, דהא יורד לנכסי שבויין אי נמי לנכסי נטושין, שלא ברשות בית דין קא נחתי, וכדתניא (בבא מציעא לח:) היורד לנכסי שבויין אין מוציאין אותן מידו, אלמא אע״פ שלא נמלך תחלה בבית דין לא הפסיד, ואע״ג דקאמר ועוד קטן הוא, כלומר, ואפילו תימא דאע״ג דלא נמלך בבית דין לא הפסיד מכל מקום קטן הוה, אכתי לא ניחא, דרב חסדא היכי הוה סלקא דעתיה מדעיקרא לאפלוגי בין נמלך ללא נמלך. ויש מי שפירש (הרמב״ן ז״ל), ברשות קא נחית, כלומר ברשות של אחרים נחית, ומשום הכי נחית כאריס דעל דעת כן נחת, אבל הכא שלא ברשות אחרים הוה סבור למיחת אלא לרשותא דנפשיה, ומאן דנחית לרשותא דנפשיה לאו אדעתא דאריסותא נחית. וגם זה אינו מחוור, דקשה לי דאדרבה מהאי טעמא הוא דקא מזכה ליה אביי למרי בר איסק משום דלא ידע ליה, ומי איכא למימר דטעמא דקא מזכה ליה לדעת אביי היא הנותנת לחייבו לדעת רב חסדא ורבה, אם כן הוה ליה לרבה לאהדורי ליה לאביי אדרבה היא הנותנת. ועוד, דלשון ברשות קא נחית ושלא ברשות נחית, לא משמע ברשות אחרים ושלא ברשות אחרים. ומצאתי להרב בעל ההלכות דלא גרס ועוד קטן הוה, אלא הכי גרס הכא לאו ברשות נחית דקטן הוה, וחדא בלחוד קאמר, והוא הנכון.
ולענין פסק הלכה, קטן בין ידע ליה בין לא ידע ליה השביח לאמצע, דאי לא ידע ליה לא שקיל, דהא אין מורידין קרוב לנכסי קטן. ואי ידע ליה ומתפרנסים יחד, אפילו הכי לא שקיל עד שיאמר ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אני אוכל ועושה, כדתנן בפרק מי שמת (ב״ב קמג:). גדול ולא ידע ליה השביח לעצמו כאתקפתיה דאביי, ור׳ אמי נמי סבירא ליה הכין, ורב חסדא קבלה אלא משום דקטן הוה הוא דחייביה, הא גדול לא, אבל גדול וידע ליה השביח לאמצע, דהא אביי ור׳ נמי הוה סליק אדעתייהו דגדול הוה, ומשום דלא ידע ליה הוא דפליגי עלייהו דרב חסדא, דר׳ אמי נמי כקושיא דאביי סבירא ליה (בבא מציעא לח:). זו היא שטתו של הרי״ף ז״ל. ולדבריו מתניתין דקתני והניח בנים גדולים וקטנים לאו דוקא, אלא הוא הדין והוא הטעם לגדולים, אלא דאורחא דמילתא נקט. ואי קשיא לך הא דאמר בפרק חזקת הבתים (ב״ב מב:) שותף כיורד ברשות דמי, לומר שנוטל בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע ובשבח המגיע לכתפים כדאיתא התם, אלמא אע״ג דידע ליה נוטל כאריס. י״ל, התם הוא משום דאשתתפו נפשייהו, וכיון שכן הוא, שותפא דליתיה. ניחא ליה. אבל הני דלא אשתתפו מעולם מדעת עצמן, אע״פ שהן אחים ולא חלקו, אין תורת שותפין עליהן, וההוא דבמדינת הים לא (נחית) [ניחא] ליה, והוה ליה להאי לאתנויי בבית דין, וכיון דלא אתני מחל דלאו יורד ברשות הוא.
ומדברי הראב״ד ז״ל שכתב בפרק מי שמת, נראה דמתניתין דוקא נקט גדולים וקטנים, וטעמא דהשביחו לאמצע משום דקטנים נינהו ומצוה קא עבדי, הא בגדולים לעולם השביחו לעצמן, ואינן צריכין להתנות בפני בית דין, והיינו טעמא דשותף שהוא יורד ברשות. אע״ג דמשמע הכא לכאורה דאביי ור׳ אמי בחדא שיטתא קיימי, ור׳ אמי הא קאמר לא סיימוה קמאי דקטן הוה, ומסתמא אביי נמי לא סיימוה קמיה, ואפילו הכי קאמר אביי התם ידעי וקא מחלי, אלמא אפילו בגדולים היא מתניתין. לא היא, דאביי סיימוה קמיה דקטן הוה, ומשום הכי קאמר דאי ידע מחל אבל השתא דלא ידע ליה לא מחל. ואי משום דאין מורידין קרוב לנכסי קטן, קסבר אביי כיון דלא חלקו והקרקעות משותפין היו, ברשות הוא יורד מפני חלקו, ולית הלכתא כוותיה, כן כתב הרב ז״ל. ואין טעמו בהא דאביי מחוור בעיני, דהא אביי גופיה הוא דקאמר במעשה דסבתא (בבא מציעא לט:) לוקמינהו לנכסי בידא דאחתא דילמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן, אלמא אע״ג דלא חלקו אין מורידין.
ולי נראה, דטעמא דאביי משום דמרי לא הוה ידע דאית ליה אחא כלל, והילכך כיון שהיה לו שיתוף בנכסים ולא ידע ליה לאחוה כאלו נחת ברשות הוא, ואע״ג דקטן הוה, ור׳ אמי מוסיף על דברי אביי הוא, והיינו דקאמר גדולה מזו אמרו, והכי קאמר, לא יהא אלא שלא היה לרב מרי חלק בנכסים כלל, מכל מקום הרי אחיו זה כשבוי שנשבה, שהרי לא יצא לדעת שיצוה על נכסיו, או שלא היה כאן או שלא היה יודע בנכסי אביו, וכיון שכן אף מרי ברשות נחת כיורד בנכסי שבויין, ושמין לו כאריס, ובהא הוא דקא מהדר רב חסדא הכא לאו ברשות נחת דקטן הוה, והדר ביה ר׳ אמי ואמר לא סיימוה קמאי, ומיהו טעמיה דאביי כדקאי קאי אפילו בקטן, כיון דלא ידע אי אית ליה שותפותא בנכסים וירד להן ברשות מחמת חלקו, אע״ג דאתגלי דאית ליה אחא [זעירא], יהבי׳ ליה כאריס וכשותף דעלמא, כן נראה לי.
ואחד היורד לנכסי רטושין, ואחד קרוב לנכסי קטן, אע״פ שמוציאין מידן, אם לא הספיקו בית דין להוציא מידן, שמין להן במה שהשביחו משלהן כיורד לשדה חברו ונטעה שלא ברשות, ושמין להם וידן על התחתונה, אם השבח יתר על ההוצאה אין להם אלא שבח כנגד ההוצאה, ואם ההוצאה יתירה על השבח נוטל הוצאה שעור שבח (בבא מציעא ק״א. ורש״י שם).
התם ברשות נחית. פירש רש״י ז״ל ברשות בית דין ושלא ברשות בית דין. ואינו מחוור כל הצורך דהא היורד לנכסי שבוים אי נמי לנכסי נטושים שלא ברשות בית דין קנחתי ובדתניא היורד לנכסי שבוים אין מוציאין אותן מידו אלמא אף על פי שלא נמלך תחלה בבית דין לא הפסיד. ואף על גב דקאמר ועוד קטן הוה כלומר ואפילו תימא דאף על גב דלא נמלך בבית דין לא הפסיד מכל מקום קטן הוה אכתי לא ניחא דרב חסדא היכי הוה סלקא דעתיה מעיקרא לאפלוגי בין נמלך ללא נמלך. ויש מי שפירש ברשות קא נחית כלומר ברשות של אחרים קא נחית ומשום הכי שקיל כאריס דעל דעת כן נחית אבל הכא לא ברשות אחרים הוה סביר למיחת אלא לרשותא דנפשיה ומאן דנחית לרשותא דנפשיה לאו אדעתא דאריסותא נחית. וגם זה אינו מחוור דקשיא לי דאדרבה מהאי טעמא הוא דקא מזכי ליה אביי למרי בר איסק משום דלא הוה ידע ליה ואי איכא למימר דטעמא דקמזכי ליה לדעת אביי היא הנותנת לחייבו לדעת רב תסדא ורבה אם כן הוה ליה לרבה לאהדורי לאביי אדרבה היא הנותנת ועוד דלשון ברשות קא נחית וברשות לא נחית לא משמע ברשות אחרים ושלא ברשות אחרים. ומצאתי לרב בעל ההלכות דלא גריס ועוד קטן הוה אלא הכי גריס הכא ברשות לא נחית דקטן הוה וחדא בלחוד קאמר והוא הנכון. הרשב״א.
והריטב״א כתב וזה לשונו: התם ברשות נחית וכו׳. ועוד קטן הוה וכו׳. כך הגירסא בכל הספרים וכן גריס רש״י ופירש התם ירד ברשות בית דין הכא שלא ברשות בית דין. ולא נהירא דאפילו שלא ירד ברשות בית דין לא הפסיד וכדקתני לעיל היורד לנכסי נטושין אין מוציאין מידו ועלה קתני וכולן שמין להן כאריס. לכך גרסינן הכא לאו ברשות נחית דקטן הוא ואין מורידין וכו׳ ואין צורך למחוק גירסת הספרים דדילמא כי קתני וכולן שמין להן כאריס לאו אנטושין דברייתא אלא אנטושין דעלמא דהורידוהו בית דין ואף על גב דסוגיין דלעיל פרישנא אפילו אברייתא סוגיא דתלמודא בעלמא הוא ואינה קושיא לרב חסדא ואף רב חסדא לא אמרה כאן בדוקא אלא בדרך חדא ועוד שיש בתלמיד שהועוד הוא עיקר ואינך סניפין והיינו דאמר שלא סיימוה קמי דרבי אמי דקטן הוה ולאידך טעמי לא חש רבי אמי וכן עיקר. מעתה לא היה רב מרי ראוי ליטול כאריס כיון דלאו ברשות בית דין נחת דאחוה קטן הוה וליכא למימר דידו ומחיל לגמרי וכדפריך אביי אלא נוטל בחלק אחיו כדין היורד לשדה חברו שלא ברשות וכן פסקו גדולי הפוסקים. עד כאן. ותלמיד הר״ף תירץ דהכי קאמר התם ברשות קא נחית דלא עבד שלא כדין כלל דהא כשירד הקרוב לנכסי שבוי לא ירד בהן בתורת שיהו שלו אלא כדי לשמרן אבל הכא מרי בר איסק לא ברשות קנחית דעבד שלא כדין דירד בנכסים בתורת שהן שלו ועוד אפילו פירש בהדיא דמרי בר איסק דירד לחלק אחיו בתורת אריס מכל מקום שלא כדין עבד דקטן הוה ואין מורידין קרוב לנכסי קטן.
וזה לשון הראב״ד: מי דמי התם ברשות בית דין נחית שהרי מורידין קרוב לנכסי שבוי אבל הכא כנכסי רטושין הוה שהרי מדעת עצמו יצא ולא ירד ברשות ואין שמין לו. ועוד קטן הוה פירוש ואפילו תימא דקטן כשבוי דמי והאי כיון דקטן יצא מאי הוה ליה למעבד ואין לו דעת למנות לו אפוטרופוס אי הכי קטן הוא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. הואיל ואינו מתפרנס עמה דכמי שחלקו דמי כדפרישנא וכן עיקר שהודה לו רבי אמי אבל משום דשלא ברשות נחית הוא לא אודי ליה דכל היכא דבית דין לא מורידין כי נחית איהו לא מפסיד. ומתחזי לי דרטושין עצמן אף על פי שמוציאין אותם מידו אם לא הספיקו בית דין להוציא מידו עד שהשביח שמין לו כאריס והאי מילתא לא מיחוורא שפיר אבל בנכסי קטן כלל וכלל לא אלא השבח לאמצע עד כאן.
ולענין פסק הלכה קטן בין ידע ליה בין לא ידע ליה השביח לאמצע דאי לא ידע ליה לא שקיל דהא אין מורידין קרוב לנכסי קטן ואי ידע ליה ומתפרנסים יחד אפילו הכי לא שקיל עד שיאמר ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אני עושה ואוכל כדתנן בפרק מי שמת. גדול ולא ידע ליה השביח לעצמו כאתקפתיה דאביי ורבי אמי נמי דסבירא ליה הכי ורב חסדא נמי קבלה אלא משום דקטן הוה הוא דחייבוה הא גדול לא אבל גדול וידע ליה השביח לאמצע דהא אביי ורבי אמי הוה סליק אדעתייהו דגדול הוה משום דיא ידע ליה הוא דפליגו עליה דרב חסדא דרבי אמי נמי כקושיא דאביי סבירא ליה. זו היא שיטתו של הרי״ף ז״ל. ולדבריו מתניתין דקתני והניח בנים גדולים וקטנים לאו דוקא אלא דאורחא דמילתא נקט. ומדברי הראב״ד שכתב בפרק מי שמת נראה דמתניתין דוקא נקט גדולים וקטנים וטעמא דהשביחו לאמצע משום דקטנים נינהו ומצוה קא עבדי הא בגדולים לעולם השביחו לעצמן ואינם צריכין להתנות בפני בית דין והיינו טעמא דשותף שהוא כיורד ברשות. ואף על גב דמשמע הכא לכאורה דאביי ורבי אמי בחדא שיטתא קיימי רבי אמי הא קאמר לא סיימוה קמאי דקטן הוה ומסתמא אביי נמי לא סיימוה קמיה דקטן הוה ומשום הכי קאמר דאי ידע מחל אבל השתא דלא ידע ליה לא מחל ואי משום דאין מורידין קרוב לנכסי קטן קסבר אביי כיון דלא חלקו והקרקעות משותפים היו ברשות הוא יורד מפני חלקן ולית הילכתא כוותיה. כן כתב הרב ז״ל. ואין טעמו בהא דאביי מחוור בעיני דהא אביי גופיה הוא דקאמר במעשה דסבתא לוקמינהו לנכסי בידא דאחתא דילמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן אלמא אף על גב דלא חלקו אין מורידין. ולי נראה דטעמא דאביי משום דמרי לא הוה ידו דאית ליה אמא כלל והילכך כיון שהיה לו שותף בנכסים ולא ידע ליה לאחוה כאלו נחת ברשות הוא ואף על גב דקטן הוה ורבי אמי מוסיף על דברי אביי הוה והיינו דקאמר גדולה מזו אמרו והכא קאמר לא יהא אלא שלא היה לרב מרי חלק בנכסים כלל מכל מקום הרי אחיו זה כשבוי שנשבה שהרי לא יצא לדעת שיצוה על נכסיו או שלא היה כאן או שלא היה יודע בנכסי אביו וכיון שכן אף רב מרי נחת כיורד לנכסי שבוים ושמין לו כאריס. ובהא הוא דקמהדר רב חסדא הכא לאו ברשות נחת דקטן הוה. והדר ביה ר׳ אמי ואמר לא סיימוה קמאי. ומיהו טעמיה דאביי כדקאי קאי דאפילו בקטן כיון דלא ידע אי אית ליה שותפות בנכסים וירד להם ברשות מחמת חלקו מיהא אף על גב דאיתגלאי דאית ליה אחא זעירא יהבינן ליה כאריס וכשותף דעלמא כן נראה לי. ואחד היורד לנכסי רטושים ואחד קרוב לנכסי קטן אף על פי שמוציאין מידן אם לא הספיקו בית דין להוציא מידן שמין להם במה שהשביחו משלהן כיורד לשדה חברו ונטעה שלא ברשות ששמין להם וידן על התחתונה אם השבח יתר על ההוצאה וכו׳ הרשב״א.
וזה לשון הר״ן: וכל היכא דאמרינן השביח לאמצע דוקא בשלא הוציא בה או שלא טרח בה הא אלו הוציא בה או שטרח בה נוטל הוצאה ושכר טרחו בין דידע בין דלא ידע שאין לך יורד לנכסי חברו שלא יטול הוצאה שיעור שבח ואפילו יורד שלא כדין כגון קרוב לנכסי קטן ויורד לנכסי רטושין וכיוצא בה עד כאן לשונו. כתוב בספר המאור וזה לשונו: כתב הריא״ף אבל גדול ולא ידע דאיתיה גביה וכו׳ עד אבל קרוב לנכסי גדול שאינו שבוי אי ידע ליה השביח לאמצע. וכתב עליו הראב״ד וזה לשונו: אמר אברהם אין לסמוך על זה הפסק דאי אחין שותפין נינהו והאחד השביח שלא בפני חברו לא השביח לאמצע ואפילו השביח מן האמצע דלא גרע משותף דאמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע ומתניתין דקתני השביחו לאמצע טעמא אחרינא הוא משום דקטנים נינהו ואי לא מתזני בהדדי בחזקת אחין ושותפין כי אמרו בבית דין הרי אנו עושין ואוכלין לא שמעי להו בית דין דלא שבקי להו וכל שכן כשהשביחו מחמת עצמן שאנו אומרין השביחו לעצמן אין שומעין להן. ואי קרוב שאינו שותף הוא היינו נכסי נטושין ומוציאין אותן מידו ובכי הא לא אמר הרב. אבל אני אומר קרוב והוא שותף אפילו ידע דאיתיה שמין לו כאריס והיינו דשמואל שותף כיורד ברשות דמי וכדפרישנא. ושמואל לא קא מפליג בין דידע ליה בין דלא ידע ליה. וכן עיקר.
עוד כתוב בספר המאור וקרוב לנכסי קטן דאין מורידין קנסוהו רבנן אף על גב דלא ידע דניחול כמאן דידע דמי והשבח לאמצע. וכתב עליו הראב״ד ז״ל אמר אברהם אם אין מורידין מאי קנסא איכא ומה חטא שנקנוס אותו. עד כאן.
אהדרוה הא לקמיה [החזיר את ההערה הזו לפני] רב חסדא. אמר להו: מי דמי [אמר להם: האם דומה] הדבר? התם ברשות נחית, הכא לאו ברשות נחית [שם ברשות חכמים ירד לנכסי השבוי, כאן לא ברשות ירד לנכסי אחיו]. ועוד: הלא קטן הוא (היה) האח בשעה שירש מרי בר איסק את הנכסים, וכלל הוא שאין מורידין קרוב לנכסי קטן, ונמצא כי שלא כדין עשה.
They returned and related this matter before Rav Ḥisda. Rav Ḥisda said to them: Are these matters comparable? There, in the case of the captive’s property, it was with authorization from the court that the relative descended to tend to the property. Here, it was without authorization that Mari bar Isak descended to tend to the property of his brother. And furthermore, Mari bar Isak’s brother was a minor when Mari inherited the property, and the court does not authorize a relative to descend and manage the property of a minor.
הכל
(4) באַהְדְּרוּהָ לְקַמֵּיהּ דְּרִבִּי אַמֵי. אֲמַר לְהוּ: לֹא סַיְּימוּהָ קַמַּי, דְּקָטָן הוּא.:
They returned and related this response before Rabbi Ami. Rabbi Ami said to them: They did not complete conveying all the details of the case before me, and I was unaware that Mari’s brother was a minor. Rav Ḥisda is correct.
They returned and related this response before Rabbi Ami. Rabbi Ami said to them: They did not complete conveying all the details of the case before me, and I was unaware that Mari’s brother was a minor. Rav Ḥisda is correct.
אהדרוה לקמיה דר׳ אמי [החזירו את התשובה הזו לפני ר׳ אמי], אמר להו [להם]: לא סיימוה קמי דקטן הוא [לא סיימו לספר לי שקטן היה] ואם כן הוא צדק רב חסדא.
They returned and related this response before Rabbi Ami. Rabbi Ami said to them: They did not complete conveying all the details of the case before me, and I was unaware that Mari’s brother was a minor. Rav Ḥisda is correct.
הכל
(5) מתני׳ מַתְנִיתִין : גהַמַּפְקִיד פֵּירוֹת אֵצֶל חֲבֵירוֹ, הֲרֵי זֶה יוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת: לַחִטִּים וְלָאוֹרֶז, תִּשְׁעַה חֲצָאֵי קַבִּין לַכּוֹר; לַשְּׂעוֹרִין וְלַדּוֹחַן, תִּשְׁעָה קַבִּין לַכּוֹר; לַכּוּסְמִין וּלְזֶרַע פִּשְׁתָּן, שָׁלֹשׁ סְאִין לַכּוֹר; הַכֹּל לְפִי הַמִּדָּה וְהַכֹּל לְפִי הַזְּמַן.
MISHNA: In the case of one who deposits produce with another, and the bailee provides him with different produce in return, that bailee deducts from the produce that he returns an amount equal to the standard decrease of the produce. The decrease is calculated according to this formula: For wheat and for rice, he deducts nine half-kav per kor, which is 180 kav; for barley and millet, he deducts nine kav per kor; for spelt and flaxseed, he deducts three se’a, which total eighteen kav, per kor. The entire calculation is according to the measure, and the entire calculation is according to the time elapsed. This is the amount of produce that the bailee deducts per one kor of produce over the course of one year.
MISHNA: In the case of one who deposits produce with another, and the bailee provides him with different produce in return, that bailee deducts from the produce that he returns an amount equal to the standard decrease of the produce. The decrease is calculated according to this formula: For wheat and for rice, he deducts nine half-kav per kor, which is 180 kav; for barley and millet, he deducts nine kav per kor; for spelt and flaxseed, he deducts three se’a, which total eighteen kav, per kor. The entire calculation is according to the measure, and the entire calculation is according to the time elapsed. This is the amount of produce that the bailee deducts per one kor of produce over the course of one year.
1המפקיד פירות אצל חבירו, הרי זה יוציא לו חסרונות: לחטִים ולאורז – ט׳ חצאי קבין לכור.
1. בכ״י לונדון 27194 נוספה כאן בכתיבה מאוחרת: ״מתני׳ ״. המלה חסרה בכ״י בר-אילן 182 ובספר הנר בשם ר״ח.
מתני׳ הרי זה יוציא לו חסרונות – כשיחזירם לו יפחות כמה הם רגילים לחסור ובגמ׳ מוקי לה בשעירבן עם פירותיו.
אורז – מי״ל.
דוחן – פטי״ל ודומה לאורז.
הכל לפי המדה – וכן לכל כור וכור.
הכל לפי הזמן – שהניחן בידו לכל שנה ושנה יניח לו כך.
מתני׳ המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה יוצא לו חסרונות וכול׳. רבי משה נר״ו בריה דרבי מימון ז״ל [בתרגום: כבר ביארנו במה שקדם מפירושינו שהכור שלשים סאין, והסאה ששת קבין, וענין אכפת, שאינו שם לב לרוב המדות או למיעוטן, כיון שאין אכילת העכברים מתוספת ברבוי המדות, ופירוש קמעה, מעט, ויש למשנה זו תנאים, מהם שכבר עירב אותם הפירות עם פירותיו ואכל מן הכלל ואינו יודע שיעור מה שאכל, אבל אם ייחד אותם הפירות אומר לו הרי שלך לפניך, וכן אם ידע שיעור מה שאכל מן הכל יידע כמה היו פירותיו וכמה פירות חברו ויידע כמה חסר מן הכלל ויהיה על כל אחד מהם מן החסרון כפי מה שראוי לו. ואמרו הכל לפי המדה והכל לפי הזמן, שמחשב לכל כור כמו שהזכיר מן החסרון בכל שנה. וזרע פשתן האמור כאן הוא בגבעוליו. ואורז קלוף. וצריך להחזיר לו באותה תקופה שמדד לו בזמן שהפקיד אצלו, לפי שבתקופת הגשמים מתוסף הדבר המדוד מחמת לחות האויר, ובקיץ יחסר. ואין הלכה לא כר׳ יהודהא. ולא כר׳ יוחנן בן נורי, לפי שמתפזר נוסף על אכילת העכברים שהזכיר. ואין לדמות וללמוד מדין זה לפי שהוא בארץ מסויימת כלומר ארץ ישראל, ודנים בענין הזה כפי תבואת אותה המדינהב ואוירה, ולפי מה שידוע אצל אנשיה מדרך חסרון התבואות אצלם, והבן זה].
רחז״ל המפקיד פירות אצל חבירו וכול׳. אוקימנה באורז קלוף. תאנא, וכן לכל כור וכור וכן לכל שנה ושנה. וקימא לן כתנא קמא דמתניתין והוא שעירבן עם פירותיו וניסתפק מהן, ואין ידוע כמה הוציא לברר החסרון, אבל ייחד לו קרן ז[ו]ית אומ׳ לו הרי שלך לפניך. ר׳ יהודה אומ׳ אם היתה מידה מרובה לא יוציא לו חסרונות, מפני שמותירות, ותני עלה במה דברים אמורים שמודד לו בימות הגרנות שהפירות יבישין מאד שהחום מיבשן, ומחזירם לו בימות הגרנות, זה הוא שמוציא לו חסרונות, אבל אם מחזירם לו בימות הגשמים, אין מוציא לו חסרונות, מפני שאויר הגשמים מלחלחן ומתנפחות ונמצאו מותירות. הוה עובדא שמילאו כדה בימות הגרנות חטים וכשהגיעו ימות הגשמים נתנפחו בכדה, והיה פי הכדה סתום, ונתבקעה הכדה, אי בעית אימא משום איצצא. עד הנה מדברי רחז״ל.
רב״ס ז״ל המפקיד פירות אצל חבירו, ועירבן עם פירותיו, והיה מסתפק מהן ולא ידע כמה אסתפק, הרי זה יוציא לו חסרונו כמה הוא חסרון לחטים ולאורז קלוף תשעת חצאי קבין לכור, הכור שלשים סאה הסאה ששת קבין, לכוסמין ולזרע פשתן בגבעולין שלש סאין לכור, הכל לפי המידה שלוקח בה ונותן בהג, ולפי הזמן, שבחורףד מתלחלחין הפירות ומוסיפיןה. תאנא, וכן לכל כור וכור וכן לכל שנה ושנה. אמ׳ ר׳ יוחנן בן נורי מה איכפת להן לעכברים אוכלין בין מהרבה בין מקימעה, אינו מוציא לו חסרון אלא לכור אחד בלבד. תניא אמ׳ לו לר׳ יוחנן בן נורי הרבה אובדות מהן הרבה מתפזרות מהן. ירושלמיו אילין עכבריא רשיעיא כדחמיין פרי סגי קריין לחבריהון ואכלין עימהון. והלכה לכל כור וכור לכל שנה ושנה. במה דברים אמורים שעירבן בעל הבית עם פירותיו, אבל אם ייחד לו קרן זוית אפילו חסרו כולןז לא חייבו בעל הבית, אלא אומ׳ הרי שלך לפניך וכן הלכה.
א. עיין דרישה סי׳ רכח סק״ב.
ב. וכ״כ ברע״ב, ובחסדי דוד עמד אמאי לא פירש להלכה זו השו״ע בסי׳ רצב והובא באומה״ת הערה מס׳ 9.
ג. אבל רש״י פירש דקאי על חסרון לכל כור וכור.
ד. מבואר מדברי רבנו שביאור המשנה לפי הזמן, היינו לפי עונות השנה, ולפי״ז מפורש בדברי ת״ק שהתחשב בעונות השנה. ולפ״ז ודאי שאין הסבר דברי ר׳ יהודה שאמר מפני שמותירות היינו משום הגשמים וכמש״כ רש״י דסברא זו כבר אמרה ת״ק, [וזה באמת טעם הרי״ף שהביא לברייתא דמדד לו בימות הגורן דגם ת״ק ס״ל לדין זה], אבל סברת ר׳ יהודה הוא כמש״כ הרשב״א בשם הראב״ד דבמדה מרובה שהמלאכה מרובה אין אדם מדייק במדידה ועיין מיוחס לריטב״א, נמוק״י.
ה. ויוצא דלדברי רבנו מה שאמרה הגמ׳ תנא כן לכל כור וכור וכן לכל שנה ושנה אינו פירוש המשנה וכמש״כ רש״י, אלא הברייתא מוסיפה דינים שלא נכתבו במשנה, באומה״ת הביא בשם ספר עין יהוסף שמש״כ רש״י בגמ׳: פירוש דמתניתין, הוא בא להפקיע מהסבר רבנו בלפי הזמן.
ו. הלכה ה׳.
ז. וכ״כ בפסקי ריא״ז: אם ייחד להם מקום בפני עצמן מחזירן לו כמות שהן, ואפילו כולן אבודין עכ״ל, ועיין גם במאירי לעיל לז, ב בדעת רבנן שיותר מכדי חסרונן מוכרן שכתב שהוא רק מצוה למכור ואם לא עשה לא נתחייב, ״שכל שפירות הפקדון מיוחדות במקום אומר לו הרי שלך לפניך״, ומבואר מדברי רבנו ומדבריהם שאף ביותר מכדי חסרונן לא חייב השומר כשלא מכר, וא״כ מבואר כמש״כ המחנ״א (שומרים לה) בדעת הרמב״ם שהמכירה אינה מדיני שומר, אלא הוי מצוה כהשבת אבדה. ובאמת מסוגיין לכאו׳ מפורש הכי דהא שואלת הגמ׳ ליחזי כמה הווין ולכאורה ביאור קושית הגמ׳ דבכה״ג שחזינן כמה נחסרו ל״צ כלל לשיעור דמתניתין, ומחסר לו לפי מה שנחסר וכ״כ השיטמ״ק בשם הראב״ד: בין שהחסרון מרובה בין שהוא מועט, ואין הולכין אחר שיעור המשנה, אלא לפי מה שימצא שם חסרון עכ״ל [וכן מבואר בש״ך רצב ס״ק כב] ולכאורה לפימש״כ המחנ״א (שם) בשיטת תוס׳ שחייב אם לא מכר כל קושיית הגמ׳ היא בדווקא שיסתכלו אם נחסר פחות מכדי חסרונן, אבל בנחסר יותר ודאי שיצטרך הנפקד לשלם. ובאמת דמלשון הגמ׳ ביחד קרן זוית אומר לו הרי שלך לפניך משמע שיש קולא לנפקד ובזה יחסר לו אף יותר מהשיעור במשנה ואף בחסרו כולן יפטר מלשלם וקשה על שיטת התוס׳ דס״ל שחייב לשלם כשלא מכר, ועיין בספר הערות למרן הגריש״א שליט״א שעמד בזה.
אע״פ שהמוציא מחברו כלל גדול בדין שעליו להביא ראיה אם בא התובע לבית דין וקובל לפניהם שיש לו עדים אלא שמתיראין מלבא ולהעיד מתוך אלמותו ותקפו של זה הנתבע הרי בית דין כופין את הנתבע להביא אותן העדים בבית דין ויעידו ואין חוששין עליהם שמאחר שהיו נמנעים מלבא מחמת אלמותו אף הם מעידין שקר בשבילו שהדבר מצוי בהרבה בני אדם שנמנעים מלהעיד אף במה שיודעין ואין הדבר מצוי בהם שיעידו שקר:
מכל מה שכתבנו בסוגיא זו אתה למד על מה שאמרו אין מורידין קרוב לנכסי קטן שלא סוף דבר בשחלק הקטן מבורר אלא אף לא חלקו עדין אין מורידין אותו בחלק הקטן אלא אם כן נתמנה על כך מצד אביו ודוקא כשהקטן מתפרנס בפני עצמו אבל אם היו מתפרנסין כאחד רשאין הגדולים לירד ולהשביח והשבח לאמצע וכן כתבנוה בפרק מי שמת ואע״פ שבמעשה הזקנה ובנותיה יראה שכלם מתפרנסים כאחד אפשר שמתוך שהממון לא היה בידם עדין אין לבית דין להוריד גדול בחלק קטן:
כתבו מקצת גאונים שמעות של קטן בית דין מפקידין אותו אפילו לקרוב הנראה להם כאמיד ומשופע ואע״פ שמשמועה זו לא נראה כן מ״מ בדברים אלו אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:
א משנה המפקיד פירות אצל חבירו והחבר מחזיר פירות אחרים כנגדם, הרי זה יוציא לו מהדברים שהוא מחזיר חסרונות של פחת. שהפירות פוחתים מסיבות שונות עם הזמן, וצריך להחזיר לו רק כשיעור המגיע למפקיד. והפחת היחסי אותו הוא מוציא מן הפירות הוא לפי חשבון זה: לחטים ולאורז מוריד תשעה חצאי קבין לכל כור, לשעורין ולדוחן יוריד תשעה קבין לכור, לכוסמין ולזרע פשתן — שלש סאין לכור, הכל לפי המדה, כלומר, בהתאם ליחס זה מוסיף ומפחית מן הפחת, והכל לפי הזמן ששהו הדברים, שחסרון זה הוא לשנה אחת, ואם שהה פחות או יותר מוריד לפי החשבון.
MISHNA: In the case of one who deposits produce with another, and the bailee provides him with different produce in return, that bailee deducts from the produce that he returns an amount equal to the standard decrease of the produce. The decrease is calculated according to this formula: For wheat and for rice, he deducts nine half-kav per kor, which is 180 kav; for barley and millet, he deducts nine kav per kor; for spelt and flaxseed, he deducts three se’a, which total eighteen kav, per kor. The entire calculation is according to the measure, and the entire calculation is according to the time elapsed. This is the amount of produce that the bailee deducts per one kor of produce over the course of one year.
הכל
(6) א״ר אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: וְכִי מָה אִכְפַּת לָהֶן לָעַכְבָּרִין? וַהֲלֹא אוֹכְלוֹת בֵּין מֵהַרְבֵּה וּבֵין מִקִּמְעָא! אֶלָּא, אֵינוֹ יוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת אֶלָּא לְכוֹר אֶחָד בִּלְבַד. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיְתָה מִדָּה מְרוּבָּה, אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת, מִפְּנֵי שֶׁמּוֹתִירוֹת.:
Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: And what do the mice care how much produce the bailee is safeguarding? Don’t they eat the same amount whether it is from much produce and whether it is from little produce? Rather, he deducts an amount equal to the standard decrease of just one kor of produce. Rabbi Yehuda says: If the deposit was a large measure, the bailee does not deduct the decrease from it, due to the fact that for different reasons it increases. Therefore, he returns the measure of produce that was deposited with him, because the increase offsets the decrease.
Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: And what do the mice care how much produce the bailee is safeguarding? Don’t they eat the same amount whether it is from much produce and whether it is from little produce? Rather, he deducts an amount equal to the standard decrease of just one kor of produce. Rabbi Yehuda says: If the deposit was a large measure, the bailee does not deduct the decrease from it, due to the fact that for different reasons it increases. Therefore, he returns the measure of produce that was deposited with him, because the increase offsets the decrease.
ר׳ יוחנן בן נורי אמר – אהכל לפי המדה פליג.
אם היתה מדה מרובה – שהפקיד אצלו הרבה ובגמרא מפרש י׳ כורים לא יוציא לו חסרונות מפני שהם מותירות שבימות הגורן כשמפקיד החיטין יבשין ובימות הגשמים כשמחזיר נופחות ובאכילת עכברים אינן נחסרים כל כך לכל כור וכור דכולי האי לא אכלי עכברים מי׳ כורין הלכך נפיחתו משלמת חסרון המגיע לשני כורים או שלשה שהעכברים אוכלין.
וכי מה אכפת להו לעכברים – וטעמייהו דרבנן מפרש בירושלמי הני עכברי רשיעי נינהו כד חמיין עיבור לא מסתייהו דאכלי אלא קריין לחבריהון דאכלי עמהון והא דאמרינן בגמרא אמרו לו הרבה אובדות מהם הרבה מתפזרות מהם י״ל דלדבריו דרבי יוחנן קאמר אפילו לית לך טעמא דמפרש בירושלמי מ״מ הרבה אובדות מהם.
אלא לכור בלבד – וא״ת אם כן בפחות מכור נמי יוציא כמו לכור וי״ל דאין להם ריוח להטמן בתוכה ומ״מ לפי חשבון הראוי להתחסר יוציא דאי אפשר שלא יתחסרו.
ר׳ יהודה אומ׳ אם היתה מידה מרובה עשרת כורין לא יוציא לו חסרונן, מפני שהן מותירות. תניא נמי הכי כמה מידה מרובה עשרת כורין. תני תנא קמיה דרב נחמן במה דברים אמורים דיוציא לו חסרון, שמדד לו בתוך גרנו וכול׳. פיר׳ מדת הגורן גדולה, מדת הבית מצומצמת. אמ׳ ליה בטפשניא עסיקנן פיר׳ טפשים הן בני אדם שיתנו במדה גדולה ויקחו במדה קטנה, דילמא בימות הגורן קאמרת פיר׳ בימות הקיץ, והכי קאמ׳ במה דברים אמורים דיוציא לו חסרון דלקח בימות הקיץ, אבל נתן בקיץ המפקיד ולקח בחורף אין מוציא לו חסרון, שהפרי רבה בחורף. אמ׳ב ליה, אין הכי קאמינא, אמ׳ רב פפא לאביי אם כן שהפרי מוסיף בחורף, כד שמלאוהו פירות בקיץ צריך שיבקע בחורף, הוה עובדא ופקע כדה, ואפילו לא פקע לא היתה קושיא, דעל כן לא הוסיפו כי הכלי דחקן.
א. גירסתנו בשופטני.
ב. לפנינו ליתא (הרב רוטשטין).
מתני׳: רבי יהודה אומר אם היתה מדה מרובה לא יוציא לו חסרונות מפני שהן מותירות. פירש רש״י ז״ל, שבימות הגורן כשמפקידן החטים יבשות, ובימות הגשמים כשמחזירן נופחות. ולפי פירושו, הא דתני תנא קמיה דרב נחמן במה דברים אמורים כשמדד לו מתוך גרנו והחזיר לו מתוך ביתו, דברי ר׳ יהודה הם שאמר לחכמים, וכן מצאתיה שנויה בתוספתא (פ״ג ה״ד) אמר ר׳ יהודה במה דברים אמורים בזמן שמדד לו מתוך ביתו אבל מדד לו מתוך גרנו אין יוציא לו חסרונו, מפני שהן מותירות, אמרו לו מפני שהם מתפזרות מפני שהם אובדות, ע״כ בתוספתא. וכן נראה באמת מפני שהביאוה בגמרא לאחר דברי ר׳ יהודה, ולא הביאוה בפסקא דרבנן, ואם הדברים כן ההיא דתני תנא ליתא, דהא פליגי רבנן עליה דר׳ יהודה, לומר, דאע״פ שהחזיר לו מתוך ביתו יוציא לו חסרונות מפני שהרבה אובדות והרבה מתפזרות. ואין נראה כן מדברי הרי״ף ז״ל, שהוא כתב ההיא דמדד לו מתוך גרנו בהלכותיו בפסק הלכה. ועוד קשה לי קצת, אם טעמו של ר׳ יהודה משום דמותירות בימות הגשמים, מאי שנא מדה מרובה ומאי שנא מדה מועטת. וי״ל, שהנפח של מדה מרובה משלים לחסרונות, וכן פירש רש״י ז״ל, ודברי התוספתא מכריעין. והראב״ד ז״ל פירש, דטעמיה דר׳ יהודה במדה מרובה, שכשאדם מודד כל כך אינו מדקדק במדה, פעמים מוחק פעמים אינו מוחק כל כך, מפני שהמלאכה מרובה, ולדבריו ההיא דתני תנא דרבנן היא והלכתא היא, וזה היה נכון אלו היה התוספתא מודה לו, אבל מה נעשה לדברי התוספתא, ולגמרא שהביאו אותה בפיסקא דר׳ יהודה, ועוד צריכה לי עיון.
אמר המאירי המפקיד פירות אצל חברו יוציא לו חסרונן וכו׳ פי׳ משנה זו בשעבר הנפקד ועירבן עם פירותיו אע״פ שלא היה לו לעשות כן או שעירבן ברשות בעלים ואלו היה יודע שיעור הפירות שנתערבו אלו של פקדון עמהם כמה הוא אף הוא היה רואה כמה חסרון בכלן ומנכה מן הפקדון כפי חשבון אחר שישבע בכך אלא שזה היה מסתפק מפירותיו ואלו ידע כמה נסתפק רואה חסרונו ומנכה לפי חשבון ובשבועה אלא שלא ידע כמה נסתפק עד שידע כמה ישער בפירות שלו על אלו לפי חשבון ובזו הוא אומר שכשהוא מחזיר פירות למפקיד רשאי הוא לנכות לחטים ולאורז תשעה חצאי קבין לכור בשנה וכן בכל שנה ושנה הוא שיעור הנכוי מן הסתם מצד העכברים ופרשוה בגמרא באורז קלוף הא בשאינו קלוף מתחסר הרבה ומנכה לו שלשה סאין לכור לשעורים ולדוחן תשעה קבין לכור לכוסמין ולזרע פשתן שלש סאין לכור ופרשוה בגמרא פשתן בגבעוליו שלא נמרח עדין והגבעולין מתיבשין ונופלין והרוח מנשבתן אבל זרע פשתן שנמרח אינו חסר כל כך ויראה שדינו כשעורים:
מתניתין: אמר רבי יוחנן בן נורי וכי מה איכפת להם לעכברים קסבר החסרין שנותנין לפירות בין הרקבון והעכברים הוא מחצה לזה ומחצה לזה וקסבר דמחצה של עכברים לא לכל כור וכור וכו׳. הראב״ד ז״ל.
רבי יהודה אומר וכו׳. פירש רש״י ז״ל שבימות הגורן כשמפקידין התטים יבשות ובימות הגשמים כשמחזירין נופחות. ולפי פירושו הא דהני תנא קמי דרב נחמן במה דברים אמורים וכו׳ דברי רבי יהודה הם שאמר לחכמים וכן מצאתיה שנויה בתוספתא אמר רבי יהודה במה דברים אמורים בזמן שמדד לו מתוך ביתו אבל מדד לו מתוך גרנו אין יוציא לו חסרונות מפני שהן מותירות. אמרו לו מפני שהן מתפזרות מפני שהן אובדות עד כאן בתוספתא. וכן נראה באמת מפני שהביאוה בגמרא לאחר דברי רבי יהודה ולא הביאוה בפיסקא דרבנן. ואם הדברים כן ההיא דתני תנא ליתא דהא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה לומר דאף על פי שהחזיר לו מתוך ביתו יוציא לו חסרונות מפני שהרבה אובדות והרבה מתפזרות ואין נראה כן מדברי הריא״ף ז״ל שהוא כתב ההיא דמדד לו מתוך גרנו בהלכותיו בפסק הלכה. ועוד קשה לי קצת אם טעמו של רבי יהודה משום דמותירות בימות הגשמים מאי שנא מדה מרובה מאי שנא מדה מועטת. ויש לומר שהנפח של מדה מרובה משלים לחסרונות וכן פירש רש״י ז״ל ודברי התוספות מכריעין.
והראב״ד ז״ל פירש דטעמיה דרבי יהודה במדה מרובה מפני שכשאדם מודד אינו מדקדק במדה כל כך פעמים מוחק פעמים אינו מוחק כל כך מפני שהמלאכה מרובה. ולדבריו ההיא דתני תנא רבנן היא והילכתא היא. וזה היה נכון אלו היתה התוספתא מודה לו אבל מה נעשה לדברי התוספתא ולגמרא שהביאו אותה בפיסקא דרבי יהודה ועוד צריך לעיין. הרשב״א.
אם היתה מדה מרובה לא יוציא לו חסרונות. אבל לכור אחד יוציא לו חסרונות שהרי אינו מותיר אלא כפי כור אחד ולעולם הוא מחסר חסרון דכור אחד דהיינו תשעה חצאי קבין. ופירש הקונטרס דרבי יהודה כרבי יוחנן סבירא ליה דחסרון שני כורין ועשרה כורין שוין אז ניחא דיתרון עשרה כורין ממלא שפיר החסרון אבל יתרון שני כורין לא ממלא החסרון. דאי רבי יהודה לאו כרבי יוחנן בן נורי סבירא ליה אם כן מאי איריא מדה מרובה אפילו כור אחד נמי הוה מצי למנקט דלא יוציא לו חסרונו דהא מותיר לפי חסרונו אלא שמע מינה דסבירא ליה כרבי יוחנן בן נורי דלעולם ליכא חסרון כי אם תשעה חצאי קבין והשתא קאמר רבי יהודה דאם היתה מרובה לא יוציא לו חסרונות מפני שהם מותירות אבל לכור אחד ודאי יוציא לו חסרונות כדפרישית. תלמיד הר״ף.
וזה לשון הרא״ש: לא בעי למימר דבעשרה כורין איכא נפחא ובציר מהכי ליכא נפחא כלל דמה סברא היא זו. אלא בעשרה כורין עולה הנפח לפי חשבון החסרונות ואם פחות לפי החשבון ור״מ פירש דאדרבי יוחנן בן נורי קאי וקאמר דבעשרה כורין עולה החסרון לכור אחד. עד כאן.
בפרש״י בד״ה אם היתה מדה כו׳ דכולי האי לא אכלי כו׳ המגיע לשנים או שלשה כורין כו׳ עכ״ל דקדק לפרש כן דאי הוי אכלי העכברים אפי׳ מעשרה כור וחסרון מכל כור וכור ט׳ קבין ונפיחתן משלמת כל החסרונות תקשי לך אפי׳ שנים או שלשה כורין נמי ואמאי נקט מדה מרובה כמו שהקשו התוס׳ ולא ניחא ליה לפרש כדברי התוספות דהנפוח מעשרה כורין משלים חסרון של כור אחד דמשמע ליה דמשלים כל החסרונות של עשרה כורין ולא ניחא ליה נמי למימר דס״ל לרבי יהודה דלעשרה כורין לא הוה חסרון אלא כמו לכור אחד וכר׳ יוחנן בן נורי והנפוח מהן משלימו דמשמע דר״י לא ס״ל כר׳ יוחנן בן נורי דא״כ הוי פליג ר״י נמי בהך דלעיל כדפליג ר״י בן נורי ומזה דחקו התוס׳ לפרש דעולה הנפוח חסרון של כור אחד ולא בעו למימר דסבר כר״י בן נורי ודו״ק:
תוס׳ בד״ה אלא לכור כו׳ וי״ל דאין להם ריוח להטמין בתוכה ומ״מ לפי חשבון כו׳ עכ״ל כ״ה לשון התוספות ברוב נוסחות בגמרות שלנו ור״ל דבפחות מכור אין להעכברים מקום להטמין עצמם בתוך הפירות ואינם אוכלים ממנו כמו מכור וק״ק מי הכריח אותם לומר בפחות מכור דיוציא מיהת לפי חשבון הראוי להתחסר כו׳ דאימא דקושטא הוא בפחות מכור כיון דאין להם מקום להטמין עצמם אינם אוכלים ממנו כלל ולא יוציא ממנו כלום דהא ר״י בן נורי לא איירי אלא בכור וביתר ובדפוס חדש הגיהו בתוספות דאין להם ריוח להטמין בתיבה ומ״מ כו׳ ורצונם דבכור אין לפירו׳ ריוח בתיבה שיטמין אותם הנפקד שם אבל פחות מכור היה לו לנפקד להטמין הפירות בתיבה ולא יאכלו ממנו העכברים ולכך לא יוציא ממנו כלום משום דאף בכור היה ראוי למקצת ממנו להטמין בתיבה ולכך קאמרי ומכל מקום לפי חשבון כו׳ דא״א שלא יתחסרו שהרי א״א להטמין כולם ודברים דחוקים הם ודו״ק:
במשנה ר׳ יהודה אומר כו׳ מפני שמותירות. לכאורה נראה דר״י אכל מיני תבואות דקחשיב במתני׳ קאי וא״כ יש לתמוה דהיאך אפשר ששיעור היתרון בכל מין ממיני התבואה יעלה לחשבון מכוון כפי שיעור הפחת של אותו מין דהיינו כמו ששיעור הפחת בשעורים ודוחן הוא כפל מפחת החיטים ואורז א״כ יהיה שיעור היתרון מחמת מידת הגורן ג״כ בשעורים ודוחן כפל מיתרון החיטים ואורז וכה״ג בכוסמין ופשתן ע״ז הדרך וזה אינו מתקבל על הדעת ועוד דהא גבי פשתן בגבעולין כ׳ רש״י ז״ל הטעם לפי שהגבעולין מתייבשין ונופלין חסירים כ״כ יותר הרבה משא״כ בזרע פשתן נקי ואם כן זה הטעם שייך דוקא לענין הפחת אבל לענין יתרון מחמת מידת הגורן לא שייך זה הטעם לענין שנאמר דבפשתן בגבעולין מותירות שלשה סאין לכור וכן באורז שאינו קלוף ואילו באורז קלוף וזרע פשתן נקי לא יעלה היתרון אלא תשעה חצאי קבין ונ״ל ליישב דבאמת האי מפני שמותירות דקאמר לאו חשבון מכוון הוא כפי ערך הפחת של אותו המין אלא זימנין דחסר וזימנין דיתיר הלכך צריך להחזיר לו הפקדון כמו שהפקיד אצלו ואין יכול לנכות לו שיעורי הפחת השנויים במשנה דכיון שהן מותירות בודאי ולא ידעינן כמה אינו יכול לנכות לו דשמא הותירו כשיעור הפחת או יותר מזה וא״כ ה״ל כאומר הפקדת אצלי כך וכך ואיני יודע אם החזרתי לך כלום אבל לחייבו מיהא ביותר ממה שהפקיד מחמת היתרון א״א דה״ל כאיני יודע אם נתחייבתי לך כנ״ל נכון אבל לשיטת התוס׳ בד״ה מידה מרובה צ״ע ויש ליישב ג״כ על זה הדרך ודו״ק:
אמר ר׳ יוחנן בן נורי: וכי מה אכפת להן לעכברין המכרסמים בתבואה, מה היתה הכמות? והלא אוכלות בין מהרבה ובין מקמעא! אלא, אינו יוציא (מוציא) לו חסרונות אלא לכור אחד בלבד ולא יותר, שהרי אין העכברים אוכלים יותר מכמות זו, גם אם היו שם תבואות מרובות. ר׳ יהודה אומר: אם היתה מדה מרובה שהפקיד אצלו אינו מוציא לו חסרונות כלל, מפני שמותירות (מוסיפות) מסיבות שונות, ולכן כשמחזיר לו לפי מה שנתן נכלל הפחת בחשבון.
Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: And what do the mice care how much produce the bailee is safeguarding? Don’t they eat the same amount whether it is from much produce and whether it is from little produce? Rather, he deducts an amount equal to the standard decrease of just one kor of produce. Rabbi Yehuda says: If the deposit was a large measure, the bailee does not deduct the decrease from it, due to the fact that for different reasons it increases. Therefore, he returns the measure of produce that was deposited with him, because the increase offsets the decrease.
הכל
(7) גמ׳ גְּמָרָא : אוֹרֶז טוּבָא חָסֵר אֲמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה א״ר אֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן: דבְּאוֹרֶז קָלוּף שָׁנוּ.: לַכּוּסְמִין וּלְזֶרַע פִּשְׁתָּן ג׳ שָׁלֹשׁ סְאִין לַכּוֹר (וְכוּ׳).: א״ר אֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן א״ר אֲמַר רִבִּי חִיָּיא: ״זֶרַע הפִּשְׁתָּן בַּגִּבְעוֹלִין״ שָׁנוּ. תַּנְיָא נַמֵי הָכִי: לַכּוּסְמִין וּלְזֶרַע פִּשְׁתָּן בַּגִּבְעוֹלִין ווְלָאוֹרֶז שֶׁאֵינוֹ קָלוּף, שְׁלֹשָׁה סְאִין לַכּוֹר.:
GEMARA: The Gemara challenges: After decrease, rice is lacking a greater amount than what is recorded in the mishna. Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: It is with regard to shelled rice that the tanna’im taught the mishna. The mishna teaches: For spelt and flaxseed, he deducts three se’a per kor. Rabbi Yoḥanan says that Rabbi Ḥiyya says: It is with regard to flaxseed on its stalks that the tanna’im taught the mishna, and that is why the rate of decrease is so great. The Gemara comments: That is also taught in a baraita: For spelt and for flaxseed on its stalks and for unshelled rice, he deducts three se’a per kor.
GEMARA: The Gemara challenges: After decrease, rice is lacking a greater amount than what is recorded in the mishna. Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: It is with regard to shelled rice that the tanna’im taught the mishna. The mishna teaches: For spelt and flaxseed, he deducts three se’a per kor. Rabbi Yoḥanan says that Rabbi Ḥiyya says: It is with regard to flaxseed on its stalks that the tanna’im taught the mishna, and that is why the rate of decrease is so great. The Gemara comments: That is also taught in a baraita: For spelt and for flaxseed on its stalks and for unshelled rice, he deducts three se’a per kor.
גמ׳ זרע פשתן בגבעולין – חסר כל כך לפי שהגבעולין מתייבשין ונופלים והרוח מנשבתן אבל זרע פשתן נקי אינו חסר כ״כ.
ולאורז שאינו קלוף ג׳ סאין לכור – וא״ת ואמאי לא חשיב במתניתין אורז שאינו קלוף עם זרע פשתן כיון דאית להו חד שיעורא וי״ל דפשוט לו דבאורז תתחסר כל כך וברישא גבי אורז קלוף לא חשיב זרע פשתן קלוף דשמא דינם חלוק.
ב גמרא ושואלים: וכי פחת של אורז הוא מעט כל כך? הלא אורז טובא [הרבה יותר] הוא חסר במשך הזמן! אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן: באורז קלוף שנו, שפחתו מועט יותר. שנינו במשנה: לכוסמין ולזרע פשתן שלשה סאין לכור. אמר ר׳ יוחנן אמר ר׳ חייא: זרע פשתן בגבעולין שנו, שהוא שפוחת הרבה כל כך. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: לכוסמין ולזרע פשתן בגבעולין, ולאורז שאינו קלוף — מוריד לפי חשבון של שלשה סאין לכור.
GEMARA: The Gemara challenges: After decrease, rice is lacking a greater amount than what is recorded in the mishna. Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: It is with regard to shelled rice that the tanna’im taught the mishna. The mishna teaches: For spelt and flaxseed, he deducts three se’a per kor. Rabbi Yoḥanan says that Rabbi Ḥiyya says: It is with regard to flaxseed on its stalks that the tanna’im taught the mishna, and that is why the rate of decrease is so great. The Gemara comments: That is also taught in a baraita: For spelt and for flaxseed on its stalks and for unshelled rice, he deducts three se’a per kor.
הכל
(8) הַכֹּל לְפִי הַמִּדָּה וְכוּ׳.: זתְּנָא: כֵּן לְכָל כּוֹר וְכוֹר וְכֵן לְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.:
The mishna teaches: The entire calculation is according to the measure, and the entire calculation is according to the time elapsed. It is taught in a baraita: That is the measure of decrease for each and every kor, and that is the measure of decrease for each and every year.
The mishna teaches: The entire calculation is according to the measure, and the entire calculation is according to the time elapsed. It is taught in a baraita: That is the measure of decrease for each and every kor, and that is the measure of decrease for each and every year.
גמרא: תנא וכן לכל כור וכור וכן לכל שנה ושנה. ונראה לי לחצי שנה נותנים חצי השיעור ולשליש השנה שליש השיעור וכן לפי מה שהוא.
The mishna teaches: The entire calculation is according to the measure, and the entire calculation is according to the time elapsed. It is taught in a baraita: That is the measure of decrease for each and every kor, and that is the measure of decrease for each and every year.
הכל
(9) א״ר אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי וְכוּ׳.: תַּנְיָא: אָמְרוּ לוֹ לְרִבִּי יוֹחָנָן הַרְבֵּה אוֹבְדוֹת מֵהֶן, הַרְבֵּה מִתְפַּזְּרוֹת מֵהֶן.
The mishna teaches: Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: And what do the mice care how much produce the bailee is safeguarding? It is taught in a baraita that the Sages said to Rabbi Yoḥanan: The reduction is due not only to mice eating the produce. Much of the produce is lost, and much of the produce is scattered.
The mishna teaches: Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: And what do the mice care how much produce the bailee is safeguarding? It is taught in a baraita that the Sages said to Rabbi Yoḥanan: The reduction is due not only to mice eating the produce. Much of the produce is lost, and much of the produce is scattered.
אמר ר׳ יוחנן בן נורי: וכי מה אכפת להם לעכברים, תניא [שנויה ברייתא], אמרו לו חכמים לר׳ יוחנן: לא רק עכברים אוכלים, אלא הרבה אובדות מהן, הרבה מתפזרות מהן, ולכן על כל כמות יש מסיבות שונות פחת.
The mishna teaches: Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: And what do the mice care how much produce the bailee is safeguarding? It is taught in a baraita that the Sages said to Rabbi Yoḥanan: The reduction is due not only to mice eating the produce. Much of the produce is lost, and much of the produce is scattered.
הכל
(10) תְּנָא: בד״א בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים ? שֶׁעֵירְבָן עִם פֵּירוֹתָיו, אֲבָל יִחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית, אוֹמֵר לוֹ ״הֲרֵי שֶׁלָּךְ לְפָנֶיךָ״.
It is taught: In what cases is this statement said, that the bailee deducts these measures for the decrease? It is in a case where the bailee mixed the produce that he is safeguarding with his own produce, and he is unable to distinguish between them. But if he designated a corner for the produce that he is safeguarding, the bailee says to the owner of the produce: That which is yours is before you, and he does not calculate the decrease.
It is taught: In what cases is this statement said, that the bailee deducts these measures for the decrease? It is in a case where the bailee mixed the produce that he is safeguarding with his own produce, and he is unable to distinguish between them. But if he designated a corner for the produce that he is safeguarding, the bailee says to the owner of the produce: That which is yours is before you, and he does not calculate the decrease.
וקיימא לן כתנא קמא דמתני׳, והוא שעירבן בין פירותיו ומסתפק מהן, ואינו יודע כמה הוציא לברר החסרון. אבל ייחד לו קרן זוית – אומר לו: הרי שלך לפניך.
תנא [שנה החכם] במה דברים אמורים שמוציא לו חסרונות לפי שיעור זה — שעירבן את הפירות שלקח מחבירו עם פירותיו, ואינו יודע מה שלו ומה של חבירו. אבל אם יחד לו קרן זוית לפירות של חבירו, אומר לו: הרי שלך לפניך ואינו צריך לחשב אם פחת יותר או פחות.
It is taught: In what cases is this statement said, that the bailee deducts these measures for the decrease? It is in a case where the bailee mixed the produce that he is safeguarding with his own produce, and he is unable to distinguish between them. But if he designated a corner for the produce that he is safeguarding, the bailee says to the owner of the produce: That which is yours is before you, and he does not calculate the decrease.
הכל
(11) וְכִי עֵירְבָן עִם פֵּירוֹתָיו, מַאי הָוֵי? לֶיחְזֵי לְדִידֵיהּ כַּמָּה הָוְיָין! בַּמִּסְתַּפֵּק מֵהֶם.
The Gemara asks: And when he mixed the produce that he is safeguarding with his own produce, what of it? Why must he calculate the decrease? Let him see how much his produce was, add the amount that was deposited with him, and calculate how much the produce diminished over time. He can then divide the loss proportionately between his produce and the deposited produce. The Gemara answers: The baraita is referring to a case where the bailee took supplies from that produce, and therefore it is impossible to ascertain the rate of decrease.
The Gemara asks: And when he mixed the produce that he is safeguarding with his own produce, what of it? Why must he calculate the decrease? Let him see how much his produce was, add the amount that was deposited with him, and calculate how much the produce diminished over time. He can then divide the loss proportionately between his produce and the deposited produce. The Gemara answers: The baraita is referring to a case where the bailee took supplies from that produce, and therefore it is impossible to ascertain the rate of decrease.
במסתפק מהן וכו׳. אבל ידע כמה אסתפק נותנין לו מן החסרון חלק למה שנסתפק ולפי הזמן שעמד שם וכן למה שנשאר שם לשניהם לפי מה שיש לכל אחד ואחד בין שהחסרון מרובה בין שהוא מועט ואין הולכין אחר שיעור המשנה אלא לפי מה שימצא שם חסרון. הראב״ד.
ושואלים: וכי [וכאשר] עירבן עם פירותיו מאי הוי [מה יהיה], מדוע צריך לעשות חשבון? ליחזי לדידיה [שיראה את שלו] כמה הויין [הן] ויחשב כמה חסרו במשך הזמן, ולפי אותו חסרון יתן גם לחבירו! ומשיבים: כאן מדובר במסתפק מהם, שבינתיים היה בעל הבית גם אוכל מפירותיו ולכן אינו יכול לחשב.
The Gemara asks: And when he mixed the produce that he is safeguarding with his own produce, what of it? Why must he calculate the decrease? Let him see how much his produce was, add the amount that was deposited with him, and calculate how much the produce diminished over time. He can then divide the loss proportionately between his produce and the deposited produce. The Gemara answers: The baraita is referring to a case where the bailee took supplies from that produce, and therefore it is impossible to ascertain the rate of decrease.
הכל
(12) וְלֶיחְזֵי כַּמָּה אִסְתַּפַּק! חדְּלָא יָדְעִי כַּמָּה אִסְתַּפַּק.:
The Gemara asks: And let him see how much produce he took as supplies and include this in his calculation. The Gemara answers: The baraita is referring to a case where the bailee does not know with how much he took as supplies, and therefore he must calculate the decrease based on the measures enumerated in the mishna.
The Gemara asks: And let him see how much produce he took as supplies and include this in his calculation. The Gemara answers: The baraita is referring to a case where the bailee does not know with how much he took as supplies, and therefore he must calculate the decrease based on the measures enumerated in the mishna.
ושואלים: וליחזי [ושיראה] כמה אסתפק [הסתפק], כמה אכל במשך הזמן, ויצרף ויעשה את החישוב! ומשיבים: דלא ידעי [שאין יודעים] כמה אסתפק [לקח] ולכן יש להחזיר לפי אומדן.
The Gemara asks: And let him see how much produce he took as supplies and include this in his calculation. The Gemara answers: The baraita is referring to a case where the bailee does not know with how much he took as supplies, and therefore he must calculate the decrease based on the measures enumerated in the mishna.
הכל
(13) ר״י רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיְתָה וְכוּ׳.: כַּמָּה מִדָּה מְרוּבָּה? אֲמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה א״ר אֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן: עֲשָׂרָה כּוֹרִין. תַּנְיָא נַמֵי הָכִי: כַּמָּה מִדָּה מְרוּבָּה? עֲשָׂרָה כּוֹרִין.
The mishna teaches that Rabbi Yehuda says: If the deposit was a large measure, the bailee does not deduct the decrease from it. The Gemara asks: How much is a large measure? Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: It is ten kor. This is also taught in a baraita: How much is a large measure? It is ten kor.
The mishna teaches that Rabbi Yehuda says: If the deposit was a large measure, the bailee does not deduct the decrease from it. The Gemara asks: How much is a large measure? Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: It is ten kor. This is also taught in a baraita: How much is a large measure? It is ten kor.
מדה מרובה י׳ כורין – וא״ת אפי׳ ב׳ כורין או ג׳ מתנפחין לפי חשבון החסרונות העולה להם וי״ל דבי׳ כורין עולה להם הנפוח חסרון של כור אחד ולא יוציא להם חסרונות היינו כל החסרון דחסרון של כור אחד לא יוציא ולהכי נקט י׳ כורים לאפוקי פחות.
ג שנינו במשנה שר׳ יהודה אומר: אם היתה מדה מרובה אינו מוציא לו חסרונות. ושואלים: כמה היא מדה מרובה? אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן: עשרה כורין. תניא נמי הכי [שנויה גם כן כך בברייתא]: כמה מדה מרובה — עשרה כורין.
The mishna teaches that Rabbi Yehuda says: If the deposit was a large measure, the bailee does not deduct the decrease from it. The Gemara asks: How much is a large measure? Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: It is ten kor. This is also taught in a baraita: How much is a large measure? It is ten kor.
הכל
(14) תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: בד״א בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים ? שֶׁמָּדַד לוֹ מִתּוֹךְ גּוֹרְנוֹ וְהֶחֱזִיר לוֹ מִתּוֹךְ גּוֹרְנוֹ, אֲבָל מָדַד לוֹ מִתּוֹךְ גּוֹרְנוֹ וְהֶחֱזִיר לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ, אֵינוֹ יוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת מִפְּנֵי שֶׁמּוֹתִירוֹת.
The tanna who recited mishnayot and baraitot taught before Rav Naḥman: In what case is this statement said, that the bailee deducts the decrease from the produce he returns? It is in a case where the owner of the produce measured the produce for the bailee from his own threshing floor, and the bailee returned the produce to him from his own threshing floor. The measures used in all threshing floors were equal, and tended to err on the side of increasing the amount measured. But in a case where the owner measured the produce for the bailee from his own threshing floor and the bailee returned the produce to him as measured by a measure from his own house, which were more precise than those used on the threshing floor, he does not deduct the decrease when returning the produce. This is because the produce the owner deposited was measured with the increased measure of the threshing floor, and that offsets the decrease.
The tanna who recited mishnayot and baraitot taught before Rav Naḥman: In what case is this statement said, that the bailee deducts the decrease from the produce he returns? It is in a case where the owner of the produce measured the produce for the bailee from his own threshing floor, and the bailee returned the produce to him from his own threshing floor. The measures used in all threshing floors were equal, and tended to err on the side of increasing the amount measured. But in a case where the owner measured the produce for the bailee from his own threshing floor and the bailee returned the produce to him as measured by a measure from his own house, which were more precise than those used on the threshing floor, he does not deduct the decrease when returning the produce. This is because the produce the owner deposited was measured with the increased measure of the threshing floor, and that offsets the decrease.
ותני עלה: במה דברים אמורים – שמדד לו בימי הגרנות, שהפירות יבישין מאד שהחום מייבשן, ומחזירן לו בימות הגרנות – זהו שמוציא לו חסרונות. אבל אם מחזירן לו בימות הגשמים – אין מוציא לו חסרונות, מפני שאויר הגשמים מלחלחן ומתנפחות ונמצאו מותירות.
המשנה החמישית והכונה בה ככונת משנה שלפניה ואמר על זה המפקיד פירות אצל חברו הרי זה יוציא לו חסרונן לחטים ולאורז תשעה חצאי קבין לכור לשעורים ולדוחן תשעה קבין לכור לכוסמין ולזרע פשתן שלשת סאין לכור הכל לפי המדה והכל לפי הזמן אמר ר׳ יוחנן בן נורי וכי מה איכפת להן לעכברי אוכלין בין מהרבה בין מקמעא ואינו מוציא לו חסרונו אלא לכור בלבד ר׳ יהודה אומר אם היתה לו מדה מרובה לא יוציא לו חסרונו מפני שהן מותירות יוציא לו שתות ליין ר׳ יהודה אומר חומש יוציא לו שלשת לוגין שמן למאה לוג ומחצה שמרים לוג ומחצה בלע אם היה שמן מזוקק לא יוציא לו שמרים אם היו קנקנים ישנים לא יוציא לו בלע ר׳ יהודה אומר אף המוכר שמן מזוקק לחברו כל ימות השנה הרי זה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה אמר הר״ם כבר ביארנו במה שקדם מפרושנו כי הכור שלשים סאה והסאה ששת קבין ופי׳ איכפת שאינו משים דעתו לרוב המדה או למעוטה כשאכלו העכברים לא יוציאו ברוב המדה ופי׳ קמעא מעט ולזאת המשנה תנאים מהם שיערב הנפקד אלו הפירות עם פירותיו ואכל מן הכל ולא נודע שיעור מה שאכל אבל אם יחד אותם הפירות אומר לו הרי שלך לפניך וכמו כן אם ידע שיעור מה שאכל יחשב לו מהחסרון שיעור מה שראוי לו ואמרו הכל לפי המדה והכל לפי הזמן שיחשב לכל כור מה שזכר מן החסרון בכל שנה וזרע הפשתן הנאמר כאן הוא בגבעולין ואורז הוא שיהיה מקולף וצריך שיחזיר לו בזמן שמדד לו בשעה שהפקיד אצלו לפי שבימות הגשמים יוסיף הדבר המדוד לרטיבות האויר ובימות החמה יחסר ואין הלכה כר׳ יהודה ולא כר׳ יוחנן בן נורי לפי שיתפזר ויאבד מוסף על מה שאוכלים העכברים שזכר וזה הדין לא תקיש עליו לפי שהוא בארץ ידועה ר״ל ארץ ישראל ואמנם ידונו בזה הענין כפי הזרעים של אותה מדינה ואויר הידוע אצל הדרים בה מעניני חסרון הזרעים אצלם ודע זה יוציא לו וכו׳ זה שאמ׳ ר׳ יהודה חומש לפי שהיין שבעירו היה חסר חומש וכבר אמרתי לך שהדין בזה הענין הוא נדון כפי הנהוג באותה מדינה ואין הלכה כר׳ יהודה:
תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב נחמן: במה דברים אמורים — שמדד לו מתוך גורנו והחזיר לו מתוך גורנו, כלומר באותה מדה שמודדים בגורן. אבל כאשר מדד לו מתוך גורנו והחזיר לו מתוך ביתו — אינו יוציא לו חסרונות מפני שמותירות, שהמדה שבגורן היתה גדולה קצת יותר מן המדה הרגילה.
The tanna who recited mishnayot and baraitot taught before Rav Naḥman: In what case is this statement said, that the bailee deducts the decrease from the produce he returns? It is in a case where the owner of the produce measured the produce for the bailee from his own threshing floor, and the bailee returned the produce to him from his own threshing floor. The measures used in all threshing floors were equal, and tended to err on the side of increasing the amount measured. But in a case where the owner measured the produce for the bailee from his own threshing floor and the bailee returned the produce to him as measured by a measure from his own house, which were more precise than those used on the threshing floor, he does not deduct the decrease when returning the produce. This is because the produce the owner deposited was measured with the increased measure of the threshing floor, and that offsets the decrease.
הכל
(15) א״ל אֲמַר לֵיהּ : וְכִי בְּשׁוּפְטָנֵי עָסְקִינַן, דְּיָהֲבִי בִּכְיָילָא רַבָּא וְשָׁקְלִי בִּכְיָילָא זוּטָא! דִּלְמָא בִּימוֹת הַגּוֹרֶן קָאָמְרַתְּ: טבד״א בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים ? שֶׁמָּדַד לוֹ בִּימוֹת הַגּוֹרֶן וְהֶחֱזִיר לוֹ בִּימוֹת הַגּוֹרֶן, אֲבָל מָדַד לוֹ בִּימוֹת הַגּוֹרֶן וְהֶחֱזִיר לוֹ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אֵינוֹ יוֹצִיא לוֹ חִסָּרוֹן מִפְּנֵי שֶׁמּוֹתִירוֹת.
Rav Naḥman said to him: And are we dealing with fools, who give the deposit with a large measure and take the produce back with a small measure? Clearly, the same measure was used in both cases. Perhaps you are stating a ruling about the season of the threshing floor, and this is what it means: In what case is this statement said? It is said in a case where he measured the produce for the bailee during the season of the threshing floor and the bailee returned the produce to him during the season of the threshing floor, i.e., in the same period. But in a case where he measured the produce for the bailee during the season of the threshing floor and the bailee returned the produce to him during the rainy season, he does not deduct the decrease when returning the produce, because the produce that he received absorbed moisture and expanded, so that he ultimately returns the same measure.
Rav Naḥman said to him: And are we dealing with fools, who give the deposit with a large measure and take the produce back with a small measure? Clearly, the same measure was used in both cases. Perhaps you are stating a ruling about the season of the threshing floor, and this is what it means: In what case is this statement said? It is said in a case where he measured the produce for the bailee during the season of the threshing floor and the bailee returned the produce to him during the season of the threshing floor, i.e., in the same period. But in a case where he measured the produce for the bailee during the season of the threshing floor and the bailee returned the produce to him during the rainy season, he does not deduct the decrease when returning the produce, because the produce that he received absorbed moisture and expanded, so that he ultimately returns the same measure.
בשופטני – שוטים.
בכיילא – במדה.
בימות הגורן – סמוך ליובשן שנתיבשו בחמה.
והחזיר לו בימות הגשמים – חזרו ונתפחו מלחלוחית הגשם והקור.
אמר ליה [לו] וכי בשופטני עסקינן [בשוטים עוסקים אנו], דיהבי בכיילא רבא ושקלי בכיילא זוטא [שנותנים במדה גדולה ונוטלים במדה קטנה]? ברור שאם נתן לו בגורן ומדד במדת הגורן, אף כשלוקח יקח במדת הגורן ולא לפי מדות אחרות! דלמא [שמא] לא הסברת את הברייתא כיאות ובימות הגורן קאמרת [אמרת]. וכך יש להבין: במה דברים אמורים — שמדד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגורן, כלומר באותם זמנים. אבל כאשר מדד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגשמים — אינו יוציא לו חסרון מפני שמותירות, משום שהזרעים סופגים לחות במשך הזמן ונפחם גדל, וכשמחזיר לו לפי אותה מדת נפח כבר נכלל הפחת בכך.
Rav Naḥman said to him: And are we dealing with fools, who give the deposit with a large measure and take the produce back with a small measure? Clearly, the same measure was used in both cases. Perhaps you are stating a ruling about the season of the threshing floor, and this is what it means: In what case is this statement said? It is said in a case where he measured the produce for the bailee during the season of the threshing floor and the bailee returned the produce to him during the season of the threshing floor, i.e., in the same period. But in a case where he measured the produce for the bailee during the season of the threshing floor and the bailee returned the produce to him during the rainy season, he does not deduct the decrease when returning the produce, because the produce that he received absorbed moisture and expanded, so that he ultimately returns the same measure.
הכל
(16) א״ל אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי: א״כ אִם כֵּן , לִפְּקַע כַּדָּא! הֲוָה עוֹבָדָא וּפְקַע כַּדָּא. אבע״א אִיבָעֵית, אֵימָא : מִשּׁוּם אִיצְצָא.:
Rav Pappa said to Abaye: If so, if the volume of the grain expands during the rainy season, the jug in which the grain is placed should burst due to that expansion. The Gemara relates: There was an incident and the jug burst. If you wish, say instead that the volume contracted due to compression. When the produce was deposited it was loose and had greater volume. When the bailee returned it, the produce was tightly packed in the jug, resulting in lesser volume.
Rav Pappa said to Abaye: If so, if the volume of the grain expands during the rainy season, the jug in which the grain is placed should burst due to that expansion. The Gemara relates: There was an incident and the jug burst. If you wish, say instead that the volume contracted due to compression. When the produce was deposited it was loose and had greater volume. When the bailee returned it, the produce was tightly packed in the jug, resulting in lesser volume.
הוה עובדא שמילאו כדה בימות הגרנות חטים, וכשהגיעו1 ימות הגשמים נתנפחו בכדא, והיה פי הכדה סתום ונתבקעה הכדה.
איבעי תימא משום איצצא2 – פירוש: אגב דוחקא, שדוחקות עצמן בכלי.3
1. כן בכ״י בר-אילן 182 ובספר הנר בשם ר״ח. בכ״י לונדון 27194: ״וכשהגעו״.
2. כן בכ״י בר-אילן 182, בספר הנר בשם ר״ח ובעדי נוסח של הבבלי. בכ״י לונדון 27194: ״אוצצא״.
3. כן בכ״י בר-אילן 182. בכ״י לונדון 27194 ובספר הנר בשם ר״ח חסר: ״פירוש אגב דוחקא שדוחקות עצמן בכלי״, ובכתיבה מאוחרת בגיליון כתוב: ״עיין בערוך״.
א״כ – שדרכו לתפוח.
לפקע כדא – כשממלאין כד חיטין או שעורין בימות הגורן וגפין את הכד יפקע בימות הגשמים מחמת תפיחת התבואה.
איצצא – דוחק מתוך שהם במקום צר נדחקו יחד ואין תפוחין.
הוה עובדא ופקע. פירוש מפני שלא היה שם איצצא והיינו דאמרינן ואיבעית אימא משום איצצא דכי איכא איצצא לא פקעי. הריטב״א ז״ל.
אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אם כן שהנפח גדל בימות הגשמים לפקע כדא [שיפקע הכד] שבו שמים תבואה בגלל ההתנפחות הזו! ומספרים: אכן הוה עובדא [היה מעשה] ואכן פקע כדא [הכד]. איבעית אימא [אם תרצה אמור] יש טעם אחר, משום איצצא [הדוחק], כלומר, כשהיו הזרעים בגורן היו בשל הכמות הגדולה מרווחים יותר ואחר כך כשנותנו במקום צר נדחקו הזרעים, ומשום כך נותן במדה קטנה יותר.
Rav Pappa said to Abaye: If so, if the volume of the grain expands during the rainy season, the jug in which the grain is placed should burst due to that expansion. The Gemara relates: There was an incident and the jug burst. If you wish, say instead that the volume contracted due to compression. When the produce was deposited it was loose and had greater volume. When the bailee returned it, the produce was tightly packed in the jug, resulting in lesser volume.
הכל
(17) מתני׳ מַתְנִיתִין : ייוֹצִיא לוֹ שְׁתוּת לַיַּיִן. ר״י רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חוֹמֶשׁ. כיוֹצִיא לוֹ שְׁלֹשָׁה לוֹגִין שֶׁמֶן לַמֵּאָה, לוֹג וּמֶחֱצָה שְׁמָרִים, לוֹג וּמֶחֱצָה בֶּלַע. אִם הָיָה שֶׁמֶן מְזוּקָּק, אֵינוֹ יוֹצִיא לוֹ שְׁמָרִים; אִם הָיוּ קַנְקַנִּים יְשֵׁנִים, אֵינוֹ יוֹצִיא לוֹ בֶּלַע. ר״י רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף להַמּוֹכֵר שֶׁמֶן מְזוּקָּק לַחֲבֵירוֹ כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל עָלָיו לוֹג וּמֶחֱצָה שְׁמָרִים לַמֵּאָה.:
MISHNA: When the bailee returns liquids that were deposited with him, he deducts one-sixth of the amount for wine, to offset the decrease in volume due to absorption into the cask and evaporation. Rabbi Yehuda says: He deducts one-fifth. He deducts three log of oil for one hundred log: A log and a half for sediment that sinks to the bottom of the cask, and a log and a half for absorption into the cask. If it was refined oil, he does not deduct any of the oil for sediment because it was filtered. If the oil was stored in old casks that are already saturated, he does not deduct any of the oil for absorption. Rabbi Yehuda says: Even in a case of one who sells refined oil to another all the days of the year, this buyer accepts upon himself that the seller will deduct a log and a half of sediment for one hundred log, as that is the standard measure of sediment.
MISHNA: When the bailee returns liquids that were deposited with him, he deducts one-sixth of the amount for wine, to offset the decrease in volume due to absorption into the cask and evaporation. Rabbi Yehuda says: He deducts one-fifth. He deducts three log of oil for one hundred log: A log and a half for sediment that sinks to the bottom of the cask, and a log and a half for absorption into the cask. If it was refined oil, he does not deduct any of the oil for sediment because it was filtered. If the oil was stored in old casks that are already saturated, he does not deduct any of the oil for absorption. Rabbi Yehuda says: Even in a case of one who sells refined oil to another all the days of the year, this buyer accepts upon himself that the seller will deduct a log and a half of sediment for one hundred log, as that is the standard measure of sediment.
מתני׳: יוציא לו שתות1 ליין ר׳ יהודה אומר חומש – ולא פליגי: במקומו של תנא קמא היו מכסין פי הדנא בשעוה, ולא היה מוצץ – לפיכך מוציא לו שתות2 בחיסרון.
[פיר׳ כופרא – בלשון ישמעאל קלפוניא.]3
פי׳ בגרגישתא – שם העפר שעושין ממנו כלי חרס כגון הדנא, וכיוצא בה.
יש עפר מוצץ ויש עפר שאינו מוצץ.
1. כן בכ״י בר-אילן 182, בספר הנר בשם ר״ח, ובעדי נוסח של הבבלי. בכ״י לונדון 27194, וכן גם להלן: ״ששות״.
2. כן בכ״י בר-אילן 182, בספר הנר בשם ר״ח, ובעדי נוסח של הבבלי. בכ״י לונדון 27194, וכן גם לעיל: ״ששות״.
3. התוספת בסוגריים המרובעים מופיעה בספר הנר בשם ר״ח. היא חסרה בכ״י לונדון 27194, אך שתי המלים הראשונות: ״פיר׳ בכופרא״ מופיעות בכ״י בר-אילן.
ערך ברז
ברז – א(שבת קיז.) לא צריכא דשקיל ליה בברזי פי׳ ברזי נקבים והכי קאמר מאן דבזע ליה לעור כשהוא מפשיטו מוכחא מילתא דלא בעי לעור ואין לו הנאה ממנו ולא דמי לפסיק רישיה ולא ימות (בבא מציעא מ.) בגמ׳ דיוציא לו שתות ליין איכא טירחא ודמי ברזניתיה פי׳ טורחי׳ שמוכר לקונה לזה עכשיו ולזה למחר ומתבטל ממלאכתו והדמים למי שנוקב נקבים בחבית להוציא היין (בבא בתרא צח) בגמ׳ המוכ׳ יין לחברו והחמיץ ולא אמרן אלא דלא תני ליה בברזא אבל שני ליה בברזא לא אמר רבא האי מאן דזבין חבית׳ דחמרא לחנוני אדעתא לזבינא ולמיהב ליה דמי ותקיף אפלגא או אתילתא דינא הוא לאהדורה למוכר והני מילי דלא שני בברזיה אבל שני לא יכיל לאהדורה ליה דיכול מוכר למימר ליה ללוקח אנת הוא דאפסדתה כששנית הברזא נעכר היין והחמיץ ולא אמרן דינא הוא דמהדרה ליה אלא אכתי יומא לזבינ׳ לא מטא אבל מטה ולא זבנה לא יכול לאהדורה דלא הוה ליה לשהויה. (סנהדרין עו) והני מילי דברזי מברז. אכה בדוד ובקיר תרגום ואברזיניה בכותלא (עבודה זרה נט) דעד ברזא אסיר ואידך שרי (חולין ח) ליבן שפוד והכהו בו נידון משום מכות אש אלמא חבטא קדים התם נמי דברזי מברז פי׳ ברזא נקב.
א. [לאך עפפענונג שטאך.]
מתני׳ ליין – אם הפקיד אצלו יין ועירבו עם יינו הקנקנים בולעין שתות.
אף המוכר כו׳ – כשם שאמרו במפקיד כן אמרו במוכר שהמוכר שמן לחבירו ונותן לו מתוך חביותיו כשהוא מסתפק תמיד והוא מזוקק הרי הלוקח מקבל עליו לפחות לו לוג ומחצה מחמת שמרים.
למאה – למאה לוג.
מתני׳ יוציא לו שתות ליין ר׳ יהודה אומ׳ חומש וכול׳. רבי׳ משה נר״ו בריה דרבי׳ מימון ז״ל [בתרגום: לא אמר ר׳ יהודה חומש אלא לפי שיין מדינתו היה נחסר חומש, וכבר השמעתיך שהדין בענין זה חוזר לפי מה שידוע באותה המדינה]. ואין הלכה כר׳ יהודה.
רב״ס ז״ל יוציא לו שתות ליין, ר׳ יהודה אומ׳ חומש, ולא פליגי, באתריה דתנא קמא חפין החביות שמשימין בהן היין בשעוה, על כן אין הכלי שואב מהן הרבה, ובאתריה דר׳ יהודה חפין בזפת, שואב יותר. איבעית אימא משום גרגישתא פיר׳ [בתרגום: העפר שעושים בו החביות] אותו עפר דעושין ממנו במקום ר׳ יהודה שואב יותר.
1רחז״ל יוציא לו שתות ליין ר׳ יהודה אומ׳ חומש, ולא פליגי במקומו של תנא קמא היו מכסין פי הדנאא בשעוה ולא היה מוצץ, לפיכך מוציא לו שתות בחסרון. פיר׳ כופרא בלשון ישמעאל קלפוניאב. פיר׳ בגרגישתא שם העפר שעושין ממנו כלי חרש כגון הדנאג וכיוצא בה, יש עפר שמוצץ ויש שאינו מוצץ. באתריה דרב יהודה רמו מ״ח כוזי בדנא וכול׳, פיר׳ במקומו של רב יהודה היו נותנין מ״ח טפיחין של יין בחבית, והיו קונים החבית והיין שבתוכה בששה זוזין, וכאשר היה היין מִתְיַשֵּׁן ושוקעין שמריו בתחתיתו היה מצוה רב יהודה לקוניםד למכור ששה טפיחין בזוז, ל״ו טפיחין בו׳ זוזים, והן דמי כל החבית, נשארו י״ב טפיחין, יצאו שמונה מהן שתות לכל החבית בחסרונות, כדתנן יוציא לו שתות ליין, נשארו ארבעה טפיחין ריוח.
א. אבל רש״י ורב״ס מפרשים שמכסים את כל החבית.
ב. קולופוניום, [מין שרף] – ה״ר.
ג. בתרגום: החבית ששוליה רחבות ונתונות בקרקע.
ד. מבואר כמש״כ לעיל רב״ס (הערה מס׳ 112) שרב יהודה לא הי׳ המוכר.
1. פיסקא זו והפסקאות הבאות מדברי ר״ח מופיעות בכ״י לאחר סיום דברי רבנו ברוך בדף מ׳:
מתני׳: ר׳ יהודה אומר אף המוכר שמן מזוקק לחברו כל ימות השנה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים. כתב הראב״ד ז״ל, דלאו באומר לו מפורש שמן מזוקק אני מוכר לך, דהתם ודאי מודה ר׳ יהודה דלא מקבל מיניה אלא כדאתני, אלא דוקא באומר לו שמן סתם, והוא נתן לו מזוקק, ונשארו בידו השמרים שהערה אותן מכלי אל כלי, ולפיכך אומר לו [אלו] בעאי לערובי לך מי לא ערבי. וכן מצאתי בירושלמי (בפרקין ה״ה) כדבריו, דגרסינן התם, אמר ר׳ הושעיא כשלא אמר להם שמן מזוקק אני מעמיד לך כל ימות השנה, אבל אם אמר לו שמן מזוקק אני מעמיד לך חייב להעמיד לו שמן מזוקק. ע״כ גרסת הירושלמי.
הכל לפי המדה ר״ל שכן הדין לכל כור וכור ולפי השיעור לחצי כור ולשליש כור הכל לפי הזמן שזה השיעור מוציא לכל שנה ושנה וכן לפי שיעור זה לחצי שנה או לשליש ור׳ יוחנן בן נורי חלק על שיעור המדה לומר שאפי׳ היו כמה כורים אינו מנכה אלא לכור אחד וכן לפחות מכור מנכה כשיעור כור שאין העכברים מצויים להבחין לאכול הרבה מהרבה וקמעא מקמעא אלא שלדעת תנא קמא לא משום עכברים לבד אנו מנכים השיעור אלא מכמה סבות הרבה אובדות הרבה מתפזרות וברבות הטובה רבו הסבות המפזרות והמפסידות אותה ואף העכברים מתקבצים הרבה כשרואים תבואה הרבה דרך צחות אמרו בתלמוד המערב הילין עכבריא רשיעיא כד חמין פירי סגי קרו לחבריהון ואכלין עמהון:
ר׳ יהודה אומר אם היתה שם מדה מרבה ופירשו בגמרא עשרת כורין אינו מנכה לו כלום מפני שהן מותירות ר״ל שאין דרך לפקדון מרבה כל כך לצמצם במדתו ואדרבא מוותר במדתו כדי שימצאם מיהא בצמצום וזה שמחזיר מחזיר בצמצום ומתפרנס בחסרון בשיעור שבין מדידת הויתור למדידת הצמצום ומ״מ [אין הלכה] לא כר׳ יוחנן בן נורי ולא כר׳ יהודה אלא כתנא קמא ומ״מ אף לתנא קמא פירשו בגמרא דוקא בשמדד לו בימות הגרן והחזיר לו בימות הגרן אבל אם מדד לו בימות הגרן והחזיר לו בימות הגשמים אינו מנכה לו כלום שהתבואה מקבלת נפח מצד לחות זמן הגשמים והחסרונות מתפרנסין בשיעור זה:
ויוציא לו שתות ליין ר״ל שאם הפקיד לו יין ועירבו עם שלו על הדרך שהזכרנו בפירות מנכה לו השתות לבליעת הקנקנים ולא הזכירו בכאן לשמרים כמה יוציא ושמא עם שיעור זה הן נבלעות:
ור׳ יהודה אומר חומש ופירשו בגמרא שלא אמרה ר׳ יהודה אלא לשיעור מקומו שהיה עפרה בולע הרבה אבל בסתם המקומות אף הוא מודה בשתות וכן הלכה:
ואם הפקיד לו שמן ועירבו עם שלו על הדרך שהזכרנו הואיל והשמן אינו נבלע כל כך אינו מנכה לו אלא שלשה לוגין לכל מאה לוג חציין משום שמרים וכגון שהפקידן בשעת הבדים שהשמן עכור והחזיר לו לאחר זמן וחציין משום בליעת הקנקנים ואם הפקיד לו שמן מזוקק אינו מוציא לו שמרים וכן אם היו הקנקנים שעירב שמן זה בתוכם ישנים ומובלעים כבר בין שהיו מזופפין בין שלא היו מזופפין אינו מוציא לו בלע וכן הלכה:
ר׳ יהודה אומר אף המוכר וכו׳ פי׳ ר׳ יהודה סובר שכשם שאמרו שמרים במפקיד כך במוכר והוא שהיה דרכן של בעלי בתים ליקח בשעת הבדים שמן לכל השנה מאה לוגין או מאתים או אלף לפי מה שהוא אדם ועומד בחביותיו של חנוני ומוסרו לו מעט מעט על הצד שהוא מסתפק ממנו ואמר שזה המוכר לו את השמן מנכה לו לוג ומחצה לכל מאה לוגין וחכמים חולקין לומר שהמוכר בבת אחת דרכו למחול בנכוי זה ואינו מנכה לו כלום וכן הלכה ולפי פירוש זה מה שאמרו במשנתינו המוכר לחברו שמן מזוקק לא שהתנה לו כן אלא שהוא התנה שמן סתם ומסר לו מזוקק ויש מפרשים שלדעת ר׳ יהודה אפילו מכרו מזוקק מקבל עליו לוקח לוג ומחצה למאה ולדעת חכמים הואיל והתנה במזוקק אינו מקבל שמרים כלל והמוכר שמן מזוקק שבמשנתנו פרושו שהתנה במזוקק ומ״מ אם מכר שמן סתם אף לדעת חכמים מקבל לוג ומחצה למאה וכן כתבוה גדולי המחברים ומ״מ נראה דוקא בשמסרו לו כאחד בשעת מכירתו:
זהו ביאור המשנה ופסקים שבה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
גדולי המחברים כתבו שאם הפקיד אצלו פירות שאין מדודין ועירבן בלא מדידה הרי זה פושע ואם טען מפקיד כור היה שם ושומר אומר איני יודע כמה היה שם ישלם בלא שבועה וכן בכל שומר שטען לו מפקיד כך וכך היה והוא אומר איני יודע והוא שיטעננה בדבר שהוא אמוד בו שהרי מ״מ הרי הוא כטוען מאתים ושומר אומר ודאי מעות היו שם ואיני יודע כמה שהוא מחוייב לישבע ואינו יכול לישבע ומשלם אלא שרשאי להחרים על כל שתובע ממנו יותר מן הראוי:
מתניתין: יוציא לו שתות ליין. היינו בין שמרים ובין בלע כדמוכח בגמרא גבי רב יהודא דקאמר דל תמניא לשתות דרצה לומר מכל החסרון שיוכל להיות בו בין מבלע בין משמרים.
ועוד אומר מורי רבי דיש להביא ראיה מדקאמר בתר כן לוג ומחצה שמרים לוג ומחצה בלע ואם כן הא דקאמר ביין שתות רצה לומר בלע ושמרים. תוספות חיצוניות והרא״ש.
ואמנם קשה אמאי לא חלק כאן כמה לשמרים וכמה לבלע כמו גבי שמן וכן בין קנקנים ישנים לחדשים ובין מזוקק לעכור. הרא״ש.
רבי יהודה אומר אף המוכר וכו׳. כתב הראב״ד דלאו באומר לו מפורש שמן מזוקק אני מוכר לך דהתם ודאי מודה רבי יהודה דלא מקבל מיניה אלא כדאתני אלא לאו דוקא באומר לו שמן סתם והוא נתן לו מזוקק ונשארו בידו השמרים שהערה אותם מכלי אל כלי ולפיכך אומר לו אלו בעי לערובי לך וכו׳.
וכן מצאתי בירושלמי כדבריו דגרסינן התם אמר רבי הושעיא בשלא אמר לו שמן מזוקק אני מעמיד לך כל השנה אבל אמר לו שמן מזוקק אני מעמיד לך חייב להעמיד לו שמן מזוקק. עד כאן גירסת ירושלמי. הרשב״א.
וזה לשון הראב״ד: רבי יהודה אומר אף המוכר שמן מזוקק לחברו מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה. ארישא קאי כי היכי דמפקיד מקבל שמרים לוקח נמי מקבל. נראה לי כי החנוני מריק אותו מכלי אל כלי ונשארו השמרים בכלי על דעת שמא יבא בעל הבית וישאל ממנו עשרה לוגים או עשרים שמן מזוקק לאכילה וימצאהו אצלו ועכשו בא אליו ושאל ממנו מאה לוגין שמן סתם ואין בידו כי אם זה המזוקק הרי זה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים. והטעם כמו שמפרש בגמרא. אבל אם שאל ממנו מאה לוגין שמן מזוקק אינו נותן לו שמרים שהרי פירש לו מזוקק. וטעמא דרבי יהודה בשמן סתם משום דקסבר מותר לערב שמרים דאמר ליה אלו בעי לערובי מי לא עריבי שהרי לא שאלת ממני מזוקק ולא התניתי אותו לך השתא נמי קביל. עד כאן.
גמרא: ולא פליגי במקומו של תנא קמא היו מכסין פי הדנא בשעוה ולא היה מוצץ לפיכך מוציא לו שתות בחסרון. רבינו חננאל ז״ל.
ד משנה וכשמחזיר משקים שהופקדו אצלו יוציא (יוריד) לו שתות ליין שבשל בליעת הקנקנים והאידוי פוחת מהם כדי שתות. ר׳ יהודה אומר: יוריד חומש. יוציא לו שלשה לוגין שמן למאה, לפי חשבון חסרונן: לוג ומחצה של שמרים ששוקעים במשך הזמן לתחתית הקנקן, ולוג ומחצה בלע שנבלע השמן בדפנות הקנקן. אם היה זה שמן מזוקק אינו יוציא לו שמרים, שהרי כבר סיננו את השמן משמריו קודם לכן, אם היו קנקנים ישנים שכבר בלעו כל צרכם — אינו יוציא לו בלע. ר׳ יהודה אומר: אף המוכר שמן מזוקק לחבירו כל ימות השנה, הרי זה הקונה מקבל עליו שיפחית לו לוג ומחצה שמרים למאה, שזהו השעור המקובל של שמרים.
MISHNA: When the bailee returns liquids that were deposited with him, he deducts one-sixth of the amount for wine, to offset the decrease in volume due to absorption into the cask and evaporation. Rabbi Yehuda says: He deducts one-fifth. He deducts three log of oil for one hundred log: A log and a half for sediment that sinks to the bottom of the cask, and a log and a half for absorption into the cask. If it was refined oil, he does not deduct any of the oil for sediment because it was filtered. If the oil was stored in old casks that are already saturated, he does not deduct any of the oil for absorption. Rabbi Yehuda says: Even in a case of one who sells refined oil to another all the days of the year, this buyer accepts upon himself that the seller will deduct a log and a half of sediment for one hundred log, as that is the standard measure of sediment.
הכל
(18) גמ׳ גְּמָרָא : וְלָא פְלִיגִי, מָר כִּי אַתְרֵיהּ וּמָר כִּי אַתְרֵיהּ. בְּאַתְרֵיהּ דְּמָר חָפוּ בְּקִירָא וְלָא מָיֵיץ טְפֵי; בְּאַתְרֵיהּ דְּמָר חָפוּ בְּכוּפְרָא וּמָיֵיץ טְפֵי. אִיבָעֵית, אֵימָא: מִשּׁוּם גַּרְגִּישְׁתָּא, הָא מָיְיצָא טְפֵי וְהָא לֹא מָיְיצָא טְפֵי.
GEMARA: The Gemara comments: And the first tanna and Rabbi Yehuda do not disagree with regard to the halakha. Rather, this Sage ruled in accordance with the custom of his locale, and this Sage ruled in accordance with the custom of his locale. In the place of one Sage, i.e., the first tanna, they coat the casks with wax [bekira] and it does not absorb much. In the place of the other Sage, i.e., Rabbi Yehuda, they coat the casks with pitch and it absorbs much. If you wish, say instead that it is due to the quality of earth [gargishta] from which they make the casks. Barrels made from this earth absorb much, and barrels made from that earth do not absorb much.
GEMARA: The Gemara comments: And the first tanna and Rabbi Yehuda do not disagree with regard to the halakha. Rather, this Sage ruled in accordance with the custom of his locale, and this Sage ruled in accordance with the custom of his locale. In the place of one Sage, i.e., the first tanna, they coat the casks with wax [bekira] and it does not absorb much. In the place of the other Sage, i.e., Rabbi Yehuda, they coat the casks with pitch and it absorbs much. If you wish, say instead that it is due to the quality of earth [gargishta] from which they make the casks. Barrels made from this earth absorb much, and barrels made from that earth do not absorb much.
ערך גרגשתא
גרגשתא – א(שבת קיג:) ההוא גברא דאכל גרגשתא ואכל תחלי וקדחי ליה לליביה ומית. (בבא מציעא מ.) איכא דאמרי משום גרגשתא האי מיצא והאי נא מיצא פי׳ עפר נקי שאין בו תערובת ועושין ממנו כלי חרש יש עפר שמוצץ ויש עפר שאינו מוצץ. (עבודה זרה לח) ומייתי חצבי חדתי חיורי ומלן להו מיא ותרן בהו גרגשתא. (יבמות קז) אכלה גרגשתא ורקקה ולא כלום הוא. (כתובות ס) דאכלה גרגשתא הוו לה בני מכוערי. במעבה האדמה תרגום בעובי גרגשתא.
א. [טעפפער ליים.]
גמ׳ חפו בקירא – טחו החביות מבפנים בשעוה כדרך שעושין אנו בזפת.
כופרא – זפת.
גרגישתא – קרקע שעושין ממנה החביות ארדלי״א בלעז.
הא – באתריה דר״י מייץ טפי מההיא דאתריה דתנא קמא.
ה גמרא ומעירים: ולא פליגי [ואין חלוקים] חכמים ור׳ יהודה בהלכה, אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה [חכם זה לפי מקומו וחכם זה לפי מקומו]. באתריה דמר [במקומו של חכם זה, של תנא קמא] חפו בקירא ולא מייץ טפי [מחפים את הקנקנים בשעוה ואינה סופגת הרבה], באתריה דמר חפו בכופרא ומייץ טפי [במקומו של חכם זה, ר׳ יהודה, מצפים את הכדים בזפת והיא בולעת הרבה]. איבעית אימא [אם תרצה אמור] משום גרגישתא [משום טיב האדמה] שממנה עושים את הכדים, הא מייצא טפי והא לא מייצא טפי [זו סופגת הרבה וזו אינה סופגת הרבה].
GEMARA: The Gemara comments: And the first tanna and Rabbi Yehuda do not disagree with regard to the halakha. Rather, this Sage ruled in accordance with the custom of his locale, and this Sage ruled in accordance with the custom of his locale. In the place of one Sage, i.e., the first tanna, they coat the casks with wax [bekira] and it does not absorb much. In the place of the other Sage, i.e., Rabbi Yehuda, they coat the casks with pitch and it absorbs much. If you wish, say instead that it is due to the quality of earth [gargishta] from which they make the casks. Barrels made from this earth absorb much, and barrels made from that earth do not absorb much.
הכל
(19) בְּאַתְרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה רְמוֹ אַרְבָּעִים וְתַמְנֵי כּוּזֵי בְּדָנָא. אָזֵיל דָּנָא בְּשִׁיתָּא זוּזֵי. פָּרֵיס רַב יְהוּדָה שִׁיתָּא שִׁיתָּא בְּזוּזָא.
The Gemara relates: In Rav Yehuda’s place they would place the contents of forty-eight pitchers of oil into a barrel, as that was the standard size of barrels there. The barrel went for six dinars, and Rav Yehuda divided the oil and sold it at six pitchersful for one dinar.
The Gemara relates: In Rav Yehuda’s place they would place the contents of forty-eight pitchers of oil into a barrel, as that was the standard size of barrels there. The barrel went for six dinars, and Rav Yehuda divided the oil and sold it at six pitchersful for one dinar.
באתריה דרב יהודה רמו מ״ח1 כוזי בדנא וכו׳ – פי׳: במקומו של רב יהודה היו נותנין טפיחין של יין בחבית, והיו קונין החבית והיין שבתוכו בו׳2 זוזים. וכאשר היה היין מתיישן ושוקעין שמריו בתחתיתו – היה מצוה רב יהודה לקונים למכור ו׳ טפיחין לזוז, ל״ו טפיחים בו׳ זוזין, והן דמי כל החבית – נשארו י׳ טפיחין. יצאו ח׳ שהן שתות לכל החבית בחסרונות, כדתנן: יוציא לו שתות ליין, נשארו ד׳ טפיחין ריוח.
1. כן בכ״י בר-אילן 182, ובספר הנר ובשטמ״ק בשם ר״ח. בכ״י לונדון 27194 חסר: ״מ״ח״.
2. כן בכ״י בר-אילן 182, ובספר הנר ובשטמ״ק בשם ר״ח. בכ״י לונדון 27194 (עם תיקון בגיליון): ״ו׳ ״.
באתריה דרב יהודה – מילתא באפי נפשיה היא ולאו אמתניתין קאי.
רמו ארבעין ותמניא כוזי בדנא – מדה קטנה היתה במקומו שארבעים ושמונה ממלאין את החבית.
אזיל דנא בשיתא – בששה זוזים היתה נמכרת ביחד בימות הבציר.
פריס ליה רב יהודה שיתא שיתא בזוזא – נעשה רב יהודה חנווני והיה מוכרן שש כוזי בזוז.
באתריה דרב יהודה רמו ארבעין ותמני. פירוש בשעת הגתות ומוכרין אותם בעלי בתים לחנונים בשיתא זוזי. פריס בסוף השנה בין חדש לישן חלק להם לחנונים שימכרו אותם שיתא כוזי בזווי. הראב״ד.
וזה לשון רבינו חננאל: באתריה דרב יהודה רמו תמני וארבעין כוזי בדנא וכו׳. פירוש במקומו של רב יהודה היו נותנים ארבעים ושמונה טפיחין של יין בחבית והיו קונין החבית והיין שבתוכה בששה זוזים וכאשר היה היין מתישן ושוקעין שמריו בתחתיתו היה מצוה רב יהודה לקונין למכור ששה טפיחין בזוז ששה ושלשים טפיחין בששה זוזין והם דמי כל החבית נשארו שנים עשר טפיחין יצא שמונה מהן שהן שתות לכל החבית בחסרונות כדתנן יוציא לו שתות ליין נשארו לו ארבעה טפיחין ריוח. ומקשינן והיכי עביד רב יהודה הכי והאמר שמואל לא ישתכר אדם יותר משתות ולא פחות משתות והשתות הוא זוז ועוד וזה לא נשתיירו לו אלא ארבעה טפיחין. עד כאן.
מסופר: באתריה [במקומו] של רב יהודה רמו [היו מכניסים] ארבעים ותמני כוזי בדנא [ושמונה ספלים בתוך חבית], שזה היה שעור גודלן של החביות שם. אזיל דנא בשיתא זוזי [היה הולך, עולה, מחיר החבית שישה דינרים], והיה פריס [מחלקם] רב יהודה ומוכרם כחנווני שיתא שיתא בזוזא [שישה שישה ספלים בזוז],
The Gemara relates: In Rav Yehuda’s place they would place the contents of forty-eight pitchers of oil into a barrel, as that was the standard size of barrels there. The barrel went for six dinars, and Rav Yehuda divided the oil and sold it at six pitchersful for one dinar.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
בבא מציעא מ. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים בבא מציעא מ., עין משפט נר מצוה בבא מציעא מ., ר׳ חננאל בבא מציעא מ., רי"ף בבא מציעא מ. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס בבא מציעא מ., רש"י בבא מציעא מ., תוספות בבא מציעא מ., ראב"ד כתוב שם בבא מציעא מ. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ספר הנר בבא מציעא מ. – מהדורת הרב אריאל כהן, ירושלים תשע"ב, באדיבות המהדיר ומכון אוצר הפוסקים ירושלים (כל הזכויות שמורות), אור זרוע בבא מציעא מ., רמב"ן בבא מציעא מ. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדירו: הרב אלעד צלניקר, הרב יצחק פרוש, הרב אליהו רפאל הישריק, והרב פנחס מרקסון. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א בבא מציעא מ. – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי בבא מציעא מ. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה בבא מציעא מ., שיטה מקובצת בבא מציעא מ., מהרש"א חידושי הלכות בבא מציעא מ., פני יהושע בבא מציעא מ., פירוש הרב שטיינזלץ בבא מציעא מ., אסופת מאמרים בבא מציעא מ.
Bava Metzia 40a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Bava Metzia 40a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Bava Metzia 40a, R. Chananel Bava Metzia 40a, Rif by Bavli Bava Metzia 40a, Collected from HeArukh Bava Metzia 40a, Rashi Bava Metzia 40a, Tosafot Bava Metzia 40a, Raavad Katuv Sham Bava Metzia 40a, Sefer HaNer Bava Metzia 40a, Or Zarua Bava Metzia 40a, Ramban Bava Metzia 40a, Rashba Bava Metzia 40a, Meiri Bava Metzia 40a, Maharshal Chokhmat Shelomo Bava Metzia 40a, Shitah Mekubetzet Bava Metzia 40a, Maharsha Chidushei Halakhot Bava Metzia 40a, Penei Yehoshua Bava Metzia 40a, Steinsaltz Commentary Bava Metzia 40a, Collected Articles Bava Metzia 40a