הדרן עלך שור שנגח
(1) 
אוֹ מִבְּעֵי לֵיהּ לְחַלֵּק וְרַבִּי יְהוּדָה לְחַלֵּק מִוְּנָפַל נָפְקָא וְרַבָּנַן וְנָפַל טוּבָא מַשְׁמַע.
אוֹ מִבְּעֵי לֵיהּ לְחַלֵּק וְרַבִּי יְהוּדָה לְחַלֵּק מִוְּנָפַל נָפְקָא וְרַבָּנַן וְנָפַל טוּבָא מַשְׁמַע.The word “or” is necessary to separate the cases of the ox and donkey. This indicates that if either falls in individually, the owner of the pit is liable. And how does Rabbi Yehuda derive the halakha to separate the cases in the verse? He derives it from the use of the singular form of the verb: “And an ox or donkey fall [venafal],” indicating that he is liable if even one animal falls. And the Rabbis maintain that the term and fall can also indicate many animals, as the use of the singular form of a verb does not prove that the subject is necessarily singular.
1. שוטה וקטן: חסר בספה״ב, כ״י נ .
ערך דבר
דבר – א(ברכות מא:) אמר רב פפא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהן ולא לאחריהן שלא מחמת הסעודה לאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהן בין לאחריהן פי׳ כל דבר הבא בתוך הסעודה מחמת הסעודה לאכול בהן פת כגון מירי תבשילין וכיוצא בהן דעבידי ללפת בהן אין טעונין ברכה לא לפניהן ונא לאחריהן יש מי שאומרי׳ ואפילו ענבים ותאנים ורמונים וכיוצא בהן שהרבה בני אדם אוכלין בהן פיתם בזמן שבאין בתוך הסעודה למלפת בהן פת הפת פוטרתן ואינן צריכין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן ודייסא וכיוצא בהן ואף על גב דאמרי בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמ׳ אם נהמא ממש היא דברי הכל פת פוטרת את הפת ואם אינה פת הרי היא תבשיל ופת לדברי הכל פוטר׳ כל תבשיל הבא מחמת סעודה בסעודה אבל דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה כגון מיני מתיקה חביצה ודובשא ופאלודג וכיוצא בהן שבאין למתיקה ולא ללפת טעונין ברכה לפניהן ולת לאחריהן פירוש פאלודג לשון ישמעאל הוא והוא מאכל שעושין מן בצים ושקדים ודבש. דברים הבאים שלא מחמת הסעודה לאחר הסעודה כגון אבטיחים וענבים ורימונים וכיוצא בהן שאינן באין ללפת בהן שכבר סילקו הפת מלפניהן ועדיין לא רחצו ידיהן הרי אלו טעונין ברכה בין לפניהן ובין לאחריהן שכיון שלא באו ללפת בהן אין ברכת המזון פוטרתן מלברך אחריהן הלכך צריכין ברכה לפניהן ולאחריהן זה פי׳ דברי רב פפא שפסק הלכה. דבר הגורם לממון כממון דמי (בבא קמא עא:) סבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי דברים האמורין בפרשה (סוטה כד: יבמות לו) רב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה פי׳ בגמר׳ דבני מערבא גרסי (בהבא על יבמתו) דברים האמורים בפרשה לאוסרה לאחיו ולירש נכסי המת ולהתיר צרתה לשוק רבי יוחנן אמר קנה לכל הדברים אמר רבי יצחק מה פליגין כשהערה בה אבל אם גמר את הביאה כולי עלמא מודו שקנה הוא לכל הדברים אמר רב מתנה מה פליגין כשבא עליה בבית אביה אבל אם בא עליה בבית בעלה כולי עלמא מודו שקנה לכל הדברים ש״מ לרבי יוחנן אפי׳ בהערא׳ בבית אביה קנה לכל הדברים ואסורה לבעלה נמי כיבמה ליבם יבמה לבעל אתיא ביאה ביאה אשה לבעלה אתיא קיחה קיחה: (נדרים מז) במשנת הריני עליך חרם ואת עלי שניהן מותרין בדבר של עולי בבל כגון הר הבית והעזרות והלשכות והבור שבאמצע הדרך ואסורין בדבר של אותה העיר כגון הרחבה המרחץ ובור הכנסת התיבה והספרים. שלשה דברים נחלקו בהן שמאי והלל נדה וחלה ומקוה וארבע שחזרו ב״ה להורות כדברי ב״ש האשה שבאה ממדינת הים ובכתובתה ומי שחציו עבד וחציו בן חורין וכלי חרס מציל על הכל (משנה עדיות ב) אוכלי דבר אחר פסולין לעדות (סנהדרין כו) פי׳ מקבלי צדקה מן הגוי. אי פגע בדבר אחר קשה לדבר אחר (שבת קכט) פי׳ אי פגע בחזיר קשה לצרעת (פסחים עו) מר בר אשי אמר אפילו למיכלה במלחא נמי אסור משום דקשה לריחא ולדבר אחר פי׳ אשה לריח הפה וצרעת. דבר שאין מתכוין סבר לה כרבי שמעון. מלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה (זבחים צב. שבת מא: שבת מו) הא שמעינן ליה לר׳ שמעון דאמר דב׳ שאין מתכוין מותר דתניא רבי שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל. (שבת צג) אמר ריש לקיש פוטר היה רבי שמעון אף במוציא את המת לקוברו דכמלאכה שאינה צריכה לגופה היא ותנא קמא המחייב היינו רבי יהודה ומודה היה רבי שמעון במרא לחפור בו וספר תורה לקרות בו פשיט׳ דאיהו נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא וכו׳ סבירא לן מיהא שמעינן עיקר פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה וכו׳ ור״ח ז״ל אמר פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון בהדיא לא אשכחן היכא פליגי אלא מדיוקייהו. (שבת קה) הא רבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הא רבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ותו הא דתנא ועל עקרב שלא תשוך וכו׳ ואמרינן איכא דמתני לה אהא הצד נחש בשבת ומתעסק בו שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב מאן תנא אמר רב רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכי אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר וחד מינייהו הצד נחש בשבת וממאי דפטור ומותר הוא דתנן ועל עקרב שלא תשוך שמע מינה כיפליגי במתניתין במלאכה שאינה צריכה לגופה פליגי וקשיא לן אי הכי חשיא דשמואל אדשמואל הכא אמר דפטור ומותר וטעמא מכופין קערה על גבי הנר אלמא שמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה כרבי שמעון סבירא ליה והא קיימא לן דשמואל סבירא ליה כרבי יהודה דתנן המיחם שפינהו וכו׳ ואמרינן (שבת מו) דשמואל כרבי יהודה סבירא ליה. (בבא קמא נד) נפל לתוכו שור פירוש כגון בהמה וחיה דכתיב בהון בהדיא דמטמאין במגע ובמשא אבל עופות דאינן מטמאין במגע ובמשא אלא כגריס בבית הבליעה בדבר שמוסר עצמו עליו (בבא מציעא צב) פועל אוכל קישות פי׳ בדבר שמוסר נפשו עליו והוא כדי שכרו. בדבר שאין זרעו כלה (פסחים לד מנחות ע) מאי שנא מכל חטי ושערי דעלמא אמר ליה דבר שזרעו כלה בהן כגון אלו לא קא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי דבר שאין זרעו כלה מאי תפשוט דאמר רב יצחק אמר רבי יוחנן ליטרא בצל שתקנו וכו׳ ש״מ חטים ושעורים וכיוצא בהן דבר שזרעו כלה בצל וכדומה לו דבר שאין זרעו כלה (נדרים נט) ודילמא בדבר שזרעו כלה הא תניא אלו הן חסיות הלוף והשום והבצלים. דבר שאין בו דעת לישאל בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים ספיקו טהור (סוטה כח) מה סוטה רשות היחיד אף שרץ רשות היחיד מה סוטה דב׳ שיש בו דעת לישאל אף שרץ שיש בו דעת לישאל. (נדה ג פסחים כ).
א. [ווארט, זאכע.]
לחלק – דלא תימא אינו חייב עד שיפול שם שור וחמור ביחד.
ונפל – לשון יחיד.
ונפל טובא משמע – [כמו ועשה בצלאל ואהליאב] (שמות לו) ובא האות והמופת (דברים יג) ובא הארי ואת הדוב (שמואל א יז).
או מבעי ליה לחלק – האי סוגיא כר׳ יאשיה דמצריך או לחלק בכל דוכתין אבל לרבי יונתן אין צריך או לחלק ותימה א״כ סוגיא זו דלא כהלכתא דבפ׳ השואל (ב״מ דף צה:) מוקי אביי כרבי יאשיה ורבא כרבי יונתן וקי״ל כרבא לגבי דאביי ובפ׳ אותו ואת בנו (חולין דף עח:) גבי פלוגתא דחוששין לזרע האב משמע דתליא בפלוגתא דרבי יונתן ור׳ יאשיה נמי יש לתמוה למה אין אנו פוסקין כמ״ד כר׳ יונתן מכח מילתיה דרבא בפרק השואל.
חמור דבור לר׳ יהודה קשיא1 – קשיא לי אפי׳ לרבנ׳ נמי קשיא למאי איצטריך חמור למעט כלים, והואיל הכלים אין נופלין בבור אם לא על ידי אדם או על ידי בהמה, כדתנן (ב״ק נב,א) נפל שור לתוכו וכליו נשברין וחמור לתוכו וכליו נתקרעו, הרי אי אפשר לכלים ליפול מעצמן אם לא על יד אחר׳2. אם כן לרבנן דפליגי עם ר׳ נתן בשור שדחף לבור (ב״ק נג,א) דבעל הבור פטור לגמרי הואיל ושור אחר הפילו, הכא נמי על הכלים היה פטור (ו)אם שור הפילם, וכי תימא התם (שם) שור שדחף חבירו לבור הואיל ובעל השור חייב שהרי בכוונה דחפו לבור, משום הכי בעל הבור פטור, אבל הכא דשור שנפל עם כליו לבור אנוס הוא כמוקמינ׳ בשור שהוא שוטה, משום הכי הוא בעל השור פטור, בעל הבור היה חייב על הכלים, משום הכי איצטריך חדא למעט.
ולאו מילתא היא, דהא תנן (ב״ק נב,א) נפלו לפניו מקול הכריה חייב, ופרכינן ולימ׳ כורה גרם ליה, ומשני הא מני ר׳ נתן היא, מכלל דלרבנן היה פטור בעל הבור, אע״ג שהכורה אנוס ולא ידע כלל שיש שם שור (שהנפל) [שנפל] בבור, וכן השור שנפל לבור אנוס, הרי שניהן אנוסין נפלו בבור, אפי׳ הכי פטרו רבנן את בעל הבור, הכא נמי כשנפלו כלים עם השור באונס היה בעל הבור פטור, ואם כן מאי איצטריך קרא חמור ולא כלים.
וכי תימא כי איצטריך קרא היכא דנפל שור לבור והבאיש את מימיו דהוה ליה שור בור ומים כלים3, הא ודאי בהכי לא איירי קרא דהא שור מבור ילפינן, ועיקר קרא בבור חפור קאמ׳, והכא ילפינן שור מבור4.
ותו מתני׳ (שם) דקתני נפל לתוכו שור וכליו נשתברו, אמאי מוקמי׳ דלא כר׳ יהודה, הא אפי׳ ר׳ יהודה היא, והיינו טעמא דפטור על הכלים משום דסביר׳ ליה כרבנן דפליגי עליה דר׳ נתן ופטרי כשיפלו כלים על ידי שור.
1. דיבור זה נכתב בכת״י לאחר טמון, והקדמנו להכא לפי סדר ד׳ הגמ׳.
2. קושיא זו שהק׳ רבינו הק׳ נמי הריב״א על התורה בפר׳ משפטים פכ״א ל״ג, ועי׳ ברא״ם שם. ועי׳ במהרש״א נג,ב ד״ה שם.
3. כההיא דקתני לעיל מח,ב כהאי סברא דהמים חשיבי ככלים שניזוקו ע״י השור.
4. כוונת רבינו היא דהחמור שנופל לבור חשיב הוא עצמו כבור, והמים לגביו הוי ככלים דפטור ע״ז בבור, ונימא דבכה״ג איירי קרא דחמור למעוטי כלים, ועלה נקט רבינו דלא איירי בקרא אלא בבור ממש ולא בחמור דנהפך לבור. [ויש לברר אי כוונת רבינו בסו״ד לומר דהכא ילפינן שור מבור, או דכוונתו להק׳ היכא ילפינן שור מבור דלא דמיא אהדדי לפי״ז, ודו״ק].
מתני׳ נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן חייב. בן או בת עבד או אמה פטור. אוקמא רבא למתניתא שור שהוא חרש שור שהוא שוטה שור שהוא קטן דוקא. אבל שור שהוא פיקח פטור מ״ט דא״ל איבעי ליה (לך) לעיוני ומיזל. תניא כוותיה דרבא נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן סומא ומהלך בלילה חייב. פיקח פטור:
להפרשת הר סיני וכו׳. לא אמרינן דיליף בהמה בהמה משבת דלאו יתירה הוא.
וקושיין מכלי שור דבני שבירה נינהו אבל כלי חמור דבני קריעה פשיטא דבני מיתה נינהו. {ונמצא כאן חסר כמו שתי שורות.}
בהמה וחיה נבלתם מטמאה במגע ובמשא אבל עוף טהור אין נבלתו מטמאה במגע ובמשא אלא שמטמאה בגדים בבית הבליעה ונבלת עוף טמא אין מטמאה אף בבית הבליעה אלא שהיא מטמאה על צדדים ידועים כמו שיתבאר במקומו:
או איבעי ליה לחלק האי סוגיא אתיא כרבי יאשיה. וא״ת אם כן סוגיא זו וכו׳ כמו שכתוב בתוספות. ור״מ תירץ דהכא אפילו רבי יונתן מודה דאי לא הוה או לחלק הוה גמרינן שור וחמור דהכא משור והמור דחרישה מה להלן יחדיו אף כאן יחדיו. הרא״ש ז״ל.
וה״ר ישעיה ז״ל כתב וז״ל תימה דכל סוגיא דהכא בין לרבנן בין לרבי יהודה כרבי יאשיה סבירא להו ואנן כרבי יונתן קיימא לן דבפרק השואל אמרינן דאביי כרבי יאשיה וכו׳. ובפרק הזרוע אמרינן דכתיב אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע וגו׳ ודריש אם לחלק כרבי יאשיה. ויש לומר דבמנחות פרק שתי מדות דריש מן הבקר ומן הצאן ומן לחלק לענין נסכין ומסיק תלמודא דאפילו לרבי יונתן איצטריך מן לחלק לכל אחד נסכים דאף על גב דמשמע כל אחד בפני עצמו סלקא דעתך אמינא היכא דעבוד בקר וצאן יחד לא יביא לשניהם נסכים אלא כשיעור אחד להכי כתב מן לומר שיביא שני נסכים. וכן יש לומר כאן דאיצטריך קרא לחלק אף לרבי יונתן אף על גב דמשמע כל אחד בפני עצמו היכא דנפלו שניהם אימא לא לחייב אלא אחד מינייהו. וכן במתנות כהונה הוה אמינא היכא דשחט שנים לא לחייב ליתן מתנות אלא חד מינייהו. ע״כ.
בד״ה ה״א קרב לגבי כו׳ ל״ל נילף משור שור או חמור חמור משבת כו׳ עכ״ל אבל קשה דא״כ תרי פרטי שור וחמור ל״ל דמחד פרטא נמי הוה ילפינן משבת כמו בחסימה ופריקה ולמאן דאית ליה משום שביתת כלים בשבת ניחא דאיצטריך הכא חד פרטא למעט כלים אבל למאי דק״ל כב״ה דלית להו שביתת כלים בשבת ממילא אימעיט נמי כלים ורש״י בחומש תמוה בזה שהניח תלמוד ערוך וכתב כקושיית התוס׳ דילפינן בבור שור שור משבת וכבר תמה עליו הרא״ם ויש ליישב פירושו לשיטתנו למאן דאית ליה שביתת כלים דאיצטריך אידך פרטא למעט כלים וקושטא הוא למאי דמסיק דילפינן שור או חמור משבת גבי פריקה וחסימה ה״נ דילפינן הכא שור שור משבת וכן פרש״י בהדיא בחומש לפום הך דרשה דיליף בבור שור שור משבת דחמור ממעט כלים והיינו ע״כ למאן דאית ליה שביתת כלים אבל למאן דלית ליה שביתת כלים ע״כ דלא ילפינן שור שור משבת דא״כ חמור ל״ל הוצרך תלמודא למימר אליביה דכסף ישיב לבעליו לרבות כל דבר מיהו לר״י דחמור קשיא אליביה ודאי דלמאן דלית ליה נמי שביתת כלים שפיר מצינן למילף שור שור משבת ובהכי ניחא דלא קאמר לר״י נמי דאו קשיא דמהיכא תיתי למעט כלים דבכלל דבר שיש לו בעלים הוא ולא ממעטינן משור אלא אדם וב״ח דכוותיה אלא אי ילפינן שור שור משבת ניחא דאיצטריך או לרבות כלים דאי לאו הכי ממילא הוה אימעוט כלים למאן דלית ליה שביתת כלים ותו לא מידי ודו״ק:
בד״ה קרב לגבי כו׳ כל ריבויא הוא ל״ק מהתם עכ״ל ואע״ג דהתם מכל מרבינן נמי עופות הכא דאיכא נמי פרטא דעזים ממעטינן מיהת עופות דלא דמי בכל צדדא וק״ל:
בד״ה חמור דבור לר״י כו׳ דלמאן דלא דאין דינא דגרמי אפילו הוא עצמו פטור כו׳ עכ״ל והא דאיצטריך ליה למעוטי שטרות גבי [כפל] עיין בתוספות בר״פ מרובה ודו״ק:
בתוספות בד״ה או מיבעי ליה לחלק וכו׳ האי סוגיא כרבי יאשיה וכו׳ ותימה דא״כ סוגיא זו דלא כהלכתא עכ״ל. ולולי תמיהתם היה אפשר לומר דאפי׳ כרבי יאשיה מיתוקמה הכא ואפ״ה איצטריך או לחלק משום דסד״א דנילף שור וחמור מכלאים דאיירי בתרי מיני דוקא ולא הוי ילפינן שור ולא אדם חמור ולא כלים אלא דעיקר שור וחמור לא אתי אלא ללמוד מכלאים וצ״ע:
בגמרא ור׳ יהודה לחלק מונפל וכו׳ אין להקשות אמאי לא קאמר דר״י סובר לחלק לא בעי קרא דס״ל כר׳ יונתן כמ״ש התוס׳ משום דבפ׳ הכונס גבי טמון משמע להדיא דר״י סבר התם דאו מיבעי לחלק וא״כ ע״כ לא סבר כר׳ יונתן:
ומשיבים: ״או״ זה מיבעי ליה [נצרך לו, להם] כדי לחלק, שלא נאמר שחייב בבור רק כשנופלים שם שור וחמור יחד. ואומרים: ור׳ יהודה, ענין זה של לחלק מ״ונפל״ נפקא [יוצא לו], כלומר, מלשון יחיד שכתוב שם, שמשמעה אחד ולא שניים. ורבנן [וחכמים] משיבים על כך: ״ונפל״ טובא [הרבה] משמע, שאין להוכיח מפועל שנאמר בצורת לשון יחיד שגם שם העצם שבא אחריו הוא יחיד.
The word “or” is necessary to separate the cases of the ox and donkey. This indicates that if either falls in individually, the owner of the pit is liable. And how does Rabbi Yehuda derive the halakha to separate the cases in the verse? He derives it from the use of the singular form of the verb: “And an ox or donkey fall [venafal],” indicating that he is liable if even one animal falls. And the Rabbis maintain that the term and fall can also indicate many animals, as the use of the singular form of a verb does not prove that the subject is necessarily singular.
הכל
(2) אֵימָא וְנָפַל כָּלַל שׁוֹר וַחֲמוֹר פָּרַט כְּלָל וּפְרָט אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט שׁוֹר וַחֲמוֹר אִין מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא.
The Gemara now challenges both opinions: Say that the term “and fall” is a generalization, whereas the phrase “an ox or a donkey” is a detail. According to the principles of halakhic exegesis, when the Torah presents a generalization and a detail, the generalization includes only what is contained in the detail. Therefore, an ox and a donkey are indeed included, but anything else is not included.
The Gemara now challenges both opinions: Say that the term “and fall” is a generalization, whereas the phrase “an ox or a donkey” is a detail. According to the principles of halakhic exegesis, when the Torah presents a generalization and a detail, the generalization includes only what is contained in the detail. Therefore, an ox and a donkey are indeed included, but anything else is not included.
אימא ונפל כלל. קצת קשה דעל כרחך צריך לכתוב ונפל משום פרטא דהיינו שור וחמור דאי לא היכי לכתוב ואם כן היכי חשיב ונפל בכללא. ושמא יש לומר דמכל מקום כיון דונפל כל דבר הנופל במשמע חשיב ליה בכללא ואף על גב דאיצטריך ליה לפרטא. ודכוותא בתלמוד בדוכתי אחריני. שיטה.
ולשתי השיטות מקשים, אימא [אמור] ודרוש את הפסוק כך: ״ונפל״ — הוא כלל, ״שור וחמור״ — פרט, ונדון לפי כללי מדרש ההלכה שכלל ואחריו פרט — אין בכלל אלא מה שבפרט, ולפיכך שור וחמור — אין [כן], מידי אחרינא [דבר אחר] — לא!
The Gemara now challenges both opinions: Say that the term “and fall” is a generalization, whereas the phrase “an ox or a donkey” is a detail. According to the principles of halakhic exegesis, when the Torah presents a generalization and a detail, the generalization includes only what is contained in the detail. Therefore, an ox and a donkey are indeed included, but anything else is not included.
הכל
(3) אָמְרִי בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם חָזַר וְכָלַל כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְעֵין הַפְּרָט מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ בַּעֲלֵי חַיִּים אַף כֹּל בַּעֲלֵי חַיִּים.
The Sages said in response: The following verse: “The owner of the pit shall pay” (Exodus 21:34), means that it then generalized again. The verses are structured according to the principle of halakhic exegesis of: A generalization, and a detail, and a generalization. According to this principle, you may deduce that the verses are referring only to items that are similar to the detail. In this case, just as the explicit detail is referring to animals, so too, all items included in the generalization must be animals.
The Sages said in response: The following verse: “The owner of the pit shall pay” (Exodus 21:34), means that it then generalized again. The verses are structured according to the principle of halakhic exegesis of: A generalization, and a detail, and a generalization. According to this principle, you may deduce that the verses are referring only to items that are similar to the detail. In this case, just as the explicit detail is referring to animals, so too, all items included in the generalization must be animals.
הוה אמינא קרב לגבי מזבח אין – תימה למה לא ילפינן הכא שור שור משבת ובמסקנא נמי דמרבינן עופות מדכתיב ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים ל״ל נילף משור שור או חמור חמור משבת כמו חסימה ופריקה לקמן וממילא אמעיט אדם דליכא למילף משבת כדאמרינן לקמן (ע״ב) גבי כלאים להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר וכן גבי תשלומי כפל והשבת אבידה מה צריך ריבוי לקמן נילף משבת ומיהו להפרשה דהר סיני ניחא דלא שייך למילף משבת דעדיין לא נאמרו עשרת הדברות וי״ל דבמקום ששייך לדרוש בכלל ופרט לא ילפינן שור שור משבת וכן כל הני דהוה דרשינן בכלל ופרט דתשלומי כפל דרשינן ליה בהדיא במרובה (לקמן דף סג.) אי לאו רבויא דכל וכן יש לפרש בהשבת אבידה אבל בכל אחריני י״ל דלא מדריש בכלל ופרט וכלל.
בעלי חיים הקרבים על גבי מזבח אינם אלא חמשה מינין והם שלשה בבהמה הבקר והצאן והעז אם זכרים אם נקבות ובעוף שני מינין תורים ובני יונה אבל לענין קדושת בכור כל שבבהמה טהורה קדוש בבכורה וכן האדם ואין בבהמה טמאה קדוש בבכורה אלא פטר חמור בלבד:
תוס׳ בד״ה ה״א קרב לגבי מזבח אין תימא למה לא ילפינן שור שור משבת כו׳ עכ״ל. והקשה מהרש״א דאי ס״ד לילף משבת א״כ תרי פרטי ל״ל ותירץ דחד אתי למילף משבת ואידך למעוטי כלים למאן דאית ליה שביתת כלים דאורייתא וכו׳ ע״ש שהאריך בזה ואף שדבריו בנויים על קו השכל אך אין עולים יפה לפי׳ הסוגיא דמשמע דכלים לא שייך כלל למילף משבת לא לרבות ולא למעט משום דהאי דרשה דשור שור משבת לאו ג״ש גמורה היא אלא גילוי מלתא בעלמא דכל היכא דכתיב שור או חמור כל בעלי חיים במשמע אבל כלים לא שייכא בהאי כללא ובשבת גופא אף למאן דאית ליה שביתת כלים לא כתיבי בהאי קרא כלל דכל בהמתך אלא מובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו דכתיב בפרשת משפטים נפקא ועוד דבלא״ה איצטריך חמור למעוטי כלים אף אי לית לן למילף משבת כי היכי דלא נילף משאר נזקין דבכולהו חייב על הכלים ועוד דבשור קרן נמי משמע דילפינן שור שור משבת כמ״ש תוס׳ י״ט וכן הובא בילקוט פ׳ משפטים ואפ״ה מרבינן כל מילי אפי׳ כלים שהוזקו ע״י קרן השור והיינו ע״כ משום דנזקין מלתא דתלי בסברא הוא וכל והיכא דאשכחן דחייב הכתוב במין אחד ה״ה לכל מילי והא דאיצטריך בקרן דשור למילף משבת היינו דלא תימא דקרא דוקא כתיב לכך אמרינן דלאו דוקא הוא דילפינן משבת וכיון שזכינו דלאו דוקא ממילא איתרבו כל מילי אם לא היכא דממעיט בפירוש וא״כ ה״ה בבור כיון דאמרינן דשור וחמור לאו דוקא הוא ממילא אף כלים בכלל לכך איצטריך למעט בפי׳ וא״כ כתבו תוספות שפיר ומה שכתבו דאדם ממילא אימעט היינו משום דבאדם לא שייך לומר כן דהא אדרבא בכל הנזקין פטור על האדם ואפילו בשור גופא יצא לידון בדבר חדש לחייב בכופר משא״כ בשאר נזקין ובזה נתיישב מה שלא הקשו התוס׳ כן מיד למה שהקשו ואימא שור וחמור אין מידי אחרינא לא אלא ודאי דשם לא שייך לומר כן דודאי מדחזינן דכתיב תרי פרטי מה ראית לומר דחד אתי למילף משבת ואידך למעוטי כלים אדרבא יותר יש לומר דקראי דוקא כתיבי מדכתיבי תרי פרטי משמע דוקא להני ולעולם לא ילפינן משבת אלא היכא דכתיב חדא מלבד בכלים דלא סגי בלא תרי פרטי אבל היכא דסגי בחדא וכתב תרתי משמע שפיר דאתי לגלויי דלא נילף מיניה לאינך אלא מאי דגלי גלי שזו סוגיא פשוטה בכל דוכתא כה״ג אבל הכא דמקשה בגמ׳ אי כתב חד פרט דשור ה״א קרב לגבי מזבח אין ע״ז מקשו שפיר איך אפשר לומר כן אדרבה אי לא הוי כתיב אלא חד פרט הוי מרבינן לכולהו משבת וכן מקשו התוס׳ על המסקנא דאמאי איצטריך כסף ישיב לבעליו כיון דמכלל ופרט שפיר הוי ילפינן דשור וחמור לאו דוקא אלא כל הבהמות בכלל אלא דהוי קשיא עופות מנ״ל ובהא שפיר אית לן למילף משבת דכיון דקראי לאו דוקא כתיבי ממילא כל בעלי חיים בכלל משום דלעולם אית לן למימר חדא מתרתי או דקראי דוקא כתיבי היכא דמשמע משמעותא דקרא למימר הכי או למילף משבת דכל בעלי חיים בכלל ודו״ק:
אמרי [אומרים] בתשובה לכך: בהמשך הכתוב בפסוק שלאחריו שנאמר ״בעל הבור ישלם״ (שמות כא, לד) הרי חזר וכלל, ולכן הרי זה כלל ופרט וכלל, ולפי כללי מדרש ההלכה: כלל ופרט וכלל אי (אין) אתה דן את הכלל אלא כעין הפרט הנזכר שם. ולענייננו: מה הפרט מפורש — שור וחמור, שהם בעלי חיים, אף כל מה שנוסף בכלל הוא בעלי חיים.
The Sages said in response: The following verse: “The owner of the pit shall pay” (Exodus 21:34), means that it then generalized again. The verses are structured according to the principle of halakhic exegesis of: A generalization, and a detail, and a generalization. According to this principle, you may deduce that the verses are referring only to items that are similar to the detail. In this case, just as the explicit detail is referring to animals, so too, all items included in the generalization must be animals.
הכל
(4) אִי מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ דָּבָר שנבלתה מְטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא אַף כׇּל דָּבָר שנבלתה מְטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא אֲבָל עוֹפוֹת לֹא.
The Gemara now challenges this answer: If so, just as the explicit detail, i.e., the ox and donkey, is referring to items whose carcass renders a person ritually impure by contact or by carrying, so too, all items, i.e., all animals, whose carcass renders a person ritually impure through contact or by carrying, should be included in the halakhot of damage classified as Pit. But birds, whose carcasses do not render a person impure through contact or by carrying, would not be included.
The Gemara now challenges this answer: If so, just as the explicit detail, i.e., the ox and donkey, is referring to items whose carcass renders a person ritually impure by contact or by carrying, so too, all items, i.e., all animals, whose carcass renders a person ritually impure through contact or by carrying, should be included in the halakhot of damage classified as Pit. But birds, whose carcasses do not render a person impure through contact or by carrying, would not be included.
ומקשים: אי [אם] דורשים את הכלל כעין הפרט, מדוע לא נדרוש כך: מה הפרט מפורש — דבר (בעל חיים) שנבלתה מטמאה במגע ובמשא אם אדם נגע בו או נשא אותו (בלא מגע ישיר), שדין זה הוא גם בשור וגם בחמור, אף כל דבר שנבלתה מטמאה במגע ובמשא חייב עליו בנזקי בור, אבל עופות שאין בנבלתם טומאת מגע ומשא — לא!
The Gemara now challenges this answer: If so, just as the explicit detail, i.e., the ox and donkey, is referring to items whose carcass renders a person ritually impure by contact or by carrying, so too, all items, i.e., all animals, whose carcass renders a person ritually impure through contact or by carrying, should be included in the halakhot of damage classified as Pit. But birds, whose carcasses do not render a person impure through contact or by carrying, would not be included.
הכל
(5) א״כ אִם כֵּן נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא חַד פְּרָטָא הֵי נִכְתּוֹב אִי כְּתַב שׁוֹר הֲוָה אָמֵינָא קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ אִין שֶׁאֵינוֹ קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ לָא וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא חֲמוֹר ה״א הֲוָה אָמֵינָא קָדוֹשׁ בִּבְכוֹרָה אִין שֶׁאֵין קָדוֹשׁ בִּבְכוֹרָה לָא.
The Gemara answers: If so, let the Merciful One write only one detail, from which the exclusion of birds could be derived. The Gemara asks: Which detail should the Torah write? If it writes only an ox, I would say that an item that is sacrificed on the altar, such as an ox, indeed renders the owner of the pit liable, whereas an item that is not sacrificed on the altar does not render him liable. And if the Merciful One writes only a donkey, I would say: Those animals whose firstborn is sanctified, such as a donkey, as described in the Torah (Exodus 13:13), do indeed render their owners liable, but animals whose firstborn is not sanctified do not render them liable. Therefore, the Torah states both an ox and a donkey.
The Gemara answers: If so, let the Merciful One write only one detail, from which the exclusion of birds could be derived. The Gemara asks: Which detail should the Torah write? If it writes only an ox, I would say that an item that is sacrificed on the altar, such as an ox, indeed renders the owner of the pit liable, whereas an item that is not sacrificed on the altar does not render him liable. And if the Merciful One writes only a donkey, I would say: Those animals whose firstborn is sanctified, such as a donkey, as described in the Torah (Exodus 13:13), do indeed render their owners liable, but animals whose firstborn is not sanctified do not render them liable. Therefore, the Torah states both an ox and a donkey.
א״כ – דלא רבי אלא מאי דדמי ליה לפרטא משני צדדין.
לכתוב רחמנא חד פרט – או שור או חמור ודרשינן כל כעין הפרט ומדכתב אידך אם אינו ענין לדבר שנבלתו מטמאה דהא אתי בכללא תנהו ענין לעופות דדמו לפרטא בחד צד דהוה בעלי חיים ואיכא למפרך השתא דתרוייהו צריכי מהיכא ממעט אדם אלא מהך מלתא דעופות מקשי ואזיל עד דמפיק ליה מכוליה טעמא.
שאין קדוש בבכורה לא – כגון סוסים וגמלים כתב רחמנא שור דלא איצטריכא דהא מכלל אתי לרבויי אפי׳ סוסים וגמלים הואיל ודמו לפרטא משני צדדין בעלי חיים ונבלתן מטמא אבל עופות דלא דמו אלא בחד צד לא.
קרב לגבי מזבח – בפ״ק דקדושין (דף יז.) גבי הענקה דכתיב צאן גורן ויקב לא ממעט כל דבר שאין קרב לגבי מזבח משום דבכלל גורן הוי כמה דברים שאין קריבים לגבי מזבח אבל בפ״ק דחולין (דף כה:) צ״ע דכתיב כל מעשה עזים תתחטאו דאמר עזים למעוטי עופות ואמאי לא ממעטינן כל דבר שאין קרב לגבי מזבח ומיהו לההוא לישנא דאמר לקמן כל ריבויא הוא לא קשה מהתם.
הוה אמינא קרב לגבי מזבח אין וכו׳. תימה למה לא ילפינן הכא שור שור משבת כמו גבי חסימה לקמן. וכן אי לא כתיב אלא חמור נילף חמור חמור משבת כמו גבי פריקה לקמן. ולקמן נמי דמרבינן עופות מדכתיב ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים למה ליה תיפוק ליה בשור שור משבת. וכי תימא משום דאיצטריך לשור ולא אדם חמור ולא כלים השתא נמי ממעט שפיר כמו לגבי כלאים דאמרינן להנחה הקשתיו וכו׳. וגבי הפרשת הר סיני למה לי אם לרבות את העופות תיפוק ליה בהמה מבהמתך כדילפינן שור משורך. וי״ל וכו׳ ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.
וה״ר ישעיה ז״ל כתב לקמן וז״ל ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים. תימה לילף שור שור משבת וכן להפרשת הר סיני וכן לתשלומי כפל וכן להשבת אבדה. ואומר ר״י דכל הני אי יליף שור שור משבת לא הוה מרבינן אלא בעלי חיים וכל הני שייכי אף בשאינן בעלי חיים ולהכי איצטריך ריבויא. אבל כל הני דיליף שור שור משבת לא שייכא אלא בבעלי חיים והפרשת הר סיני אף על גב דלא שייך אלא בבעלי חיים תירץ ר״י דלא אתי משור שור מסיני דאין דנין גזרה שוה משור דלפני מתן תורה לשור דלאחר מתן תורה. ע״כ.
אבל הרא״ה כתב לקמן להפרשת הר סיני וכו׳. לא אמרינן דיליף בהמה בהמה משבת דלאו יתירה הוא. ע״כ.
ותלמיד הר״פ ז״ל כתב לקמן בתירוץ ר״י וז״ל ואם לרבות העופות. תימה אמאי לא ילפינן בהמה מבהמתך דשבת. וליכא למימר דבהמה מבהמתך לא ילפינן דהא ריש פרק כיצד ושלח בעירה אמרינן ויליף משבת כדפרישנא לעיל. וי״ל דלא שייך למילף משבת לפי שעדיין לא נאמרו עשרת הדברות. ע״כ.
קרב לגבי המזבח וכו׳. תימה דבפרק קמא דקידושין גבי הענקה וכו׳. וכי תימא כיון דכתיב אשר ברכך סברא הוא לרבות כל דבר שבא לכלל ברכה אם כן היכי קאמר דאי כתב רחמנא צאן הוה אמינא בעלי חיים אין גדולי קרקע לא. ולאו פירכא היא דבכלל גורן וכו׳ ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.
בא״ד וכן גבי תשלומי כפל והשבת אבידה מה צריך ריבוי לקמן וכו׳ היינו דקשיא להו על מה שאמרו במשנה לקמן בפירקין אחד שורו וכו׳ לנפילת הבור ולתשלומי כפל ולהשבת אבידה ומפרש בגמרא כל חד מקראי וע״ז קשיא להו לתוס׳ אמאי לא מייתי כולהו משבת כיון דקושטא דמלתא הכי הוא דילפינן משבת דכל היכא דכ׳ שור או חמור כל בעלי חיים במשמע והאי לאו מילף הוא אלא גילוי מלתא בעלמא ובזה נתיישב מה שהקשה בעל תוי״ט ע״ש אבל איברא דלא קשיא להו לתוס׳ אגופיה דקרא דאמאי איצטריך על כל דבר פשע וכן לכל אבידת אחיך ולא ילפינן הכל משבת דהא ע״כ צריכי הני קראי למידי דלאו בעלי חיים וכן כל הני פרטי דכתיבי בכל חד דרשינן להו לקמן במרובה ובפ׳ אלו מציאות אע״כ כדכתיבנא וק״ל:
ומשיבים: אם כן, נכתוב רחמנא חד פרטא [שתכתוב התורה רק פרט אחד] ונלמד דבר זה ממנו. ושואלים: הי נכתוב [איזה פרט שתכתוב התורה]? שהרי אם היה נכתב רק פרט אחד אפשר לבוא למסקנה מוטעה, אי כתב [אם היה כותב] רק ״שור״ הוה אמינא [הייתי אומר]: נלמד מכאן שדבר הקרב לגבי מזבח כגון שור — אין [כן] חייב עליו, ואילו זה שאינו קרב לגבי מזבח — לא. ואי כתב רחמנא [ואילו היתה כותבת התורה] רק ״חמור״ הוה אמינא [הייתי אומר]: מה שקדוש בבכורה — אין [כן] חייב עליו, דבר שאין קדוש בבכורה — לא, שהרי בכור חמור (״פטר חמור״) יש בו קדושה וחייב בפדיון, ולא היינו למדים מכאן לבעלי חיים אחרים, מלבד אלה החייבים בבכורה, על כן אמר הכתוב גם ״שור״ וגם ״חמור״. וחוזרת איפוא הקושיה ראשונה: מדוע לא נלמד מכאן בדרך כלל ופרט וכלל למעט עופות?
The Gemara answers: If so, let the Merciful One write only one detail, from which the exclusion of birds could be derived. The Gemara asks: Which detail should the Torah write? If it writes only an ox, I would say that an item that is sacrificed on the altar, such as an ox, indeed renders the owner of the pit liable, whereas an item that is not sacrificed on the altar does not render him liable. And if the Merciful One writes only a donkey, I would say: Those animals whose firstborn is sanctified, such as a donkey, as described in the Torah (Exodus 13:13), do indeed render their owners liable, but animals whose firstborn is not sanctified do not render them liable. Therefore, the Torah states both an ox and a donkey.
הכל
(6) אֶלָּא אָמַר קְרָא {שמות כ״א:ל״ד} וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ כֹּל דְּבַר מִיתָה.
The original difficulty therefore resurfaces: Why is the verse not expounded as a generalization, a detail, and a generalization, thereby excluding birds? Rather, the previous method of deriving liability for a pit must be rejected, and instead it should be derived as follows: The verse states: “And the carcass shall be for him” (Exodus 21:34), from which it may be inferred that anything subject to death is included.
The original difficulty therefore resurfaces: Why is the verse not expounded as a generalization, a detail, and a generalization, thereby excluding birds? Rather, the previous method of deriving liability for a pit must be rejected, and instead it should be derived as follows: The verse states: “And the carcass shall be for him” (Exodus 21:34), from which it may be inferred that anything subject to death is included.
אלא יש לחזור מדרך לימוד זו לענין חיוב בור, וללמוד זאת מדיוק הכתובים, אמר קרא [הכתוב] ״והמת יהיה לו״ (שמות כא, לו) ונלמד מכאן: כל דבר [שהוא בן] מיתה, כל דבר שיכול למות.
The original difficulty therefore resurfaces: Why is the verse not expounded as a generalization, a detail, and a generalization, thereby excluding birds? Rather, the previous method of deriving liability for a pit must be rejected, and instead it should be derived as follows: The verse states: “And the carcass shall be for him” (Exodus 21:34), from which it may be inferred that anything subject to death is included.
הכל
(7) בֵּין לְרַבָּנַן דְּקָא מְמַעֲטִי לְהוּ לְכֵלִים וּבֵין לר׳ לְרַבִּי יְהוּדָה דְּקָא מְרַבֵּי לְהוּ לְכֵלִים כֵּלִים בְּנֵי מִיתָה נִינְהוּ אָמְרִי שְׁבִירָתָן זוֹ הִיא מִיתָתָן.
The Gemara asks: If this is the basis for liability for a pit, then both according to the Rabbis, who exclude vessels from liability based on another verse, and according to Rabbi Yehuda, who has amplified the halakha to include vessels, one could ask: Are vessels subject to death? Clearly, vessels cannot be subject to death. Why, then, is a separate source necessary to derive their halakhic status? The Sages said in reply: Vessels may also be considered subject to death in the sense that their shattering is tantamount to their death.
The Gemara asks: If this is the basis for liability for a pit, then both according to the Rabbis, who exclude vessels from liability based on another verse, and according to Rabbi Yehuda, who has amplified the halakha to include vessels, one could ask: Are vessels subject to death? Clearly, vessels cannot be subject to death. Why, then, is a separate source necessary to derive their halakhic status? The Sages said in reply: Vessels may also be considered subject to death in the sense that their shattering is tantamount to their death.
כלים בני מיתה נינהו – בתמיה ול״ל קרא למעטינהו לרבנן ורבי יהודה היכי מצי לרבויינהו הא לא קרינן בהו והמת יהיה לו.
שבירתן זו היא מיתתן – הלכך לרבנן אתא חמור למעוטינהו הואיל ולאו מיתה ממש היא ושור למעוטי אדם שאינו מין בהמה ואי כתב רחמנא חד הוה אמינא למעוטי אדם אבל כלים לא דכי קא ממעט בעלי חיים דכוותיה קא ממעט להכי איצטריך חמור ולרבי יהודה או לרבויי כלים אתא אף ע״ג דלאו בני מיתה נינהו ממש ושור למעוטי אדם בעלי חיים דכוותיה ולקמן פריך לר׳ יהודה חמור למה לי.
בין לרבי יהודה דמרבה כלים כלים בני מיתה נינהו – וא״ת ומאי פריך כ״ש משום דלאו בני מיתה נינהו צריכי ריבויא לרבי יהודה וי״ל דלר׳ יהודה נמי הוה ממעט כלים מחמור אי לאו ריבויא ולהכי פריך בין לרבנן דממעטי להו כלים מחמור ובין לרבי יהודה דמרבה להו כלים מאו לאפוקי ממיעוט דחמור הא לאו בני מיתה נינהו.
הא דאקשינן לר׳ יהודה דמרבה להו לכלים בני מיתה נינהו. איכא למידק מאי קאמר אדרבה משום דלאו בני מיתה נינהו והוה אמינא שלא דבר הכתוב אלא בבני מיתה כתב רחמנא או לרבות את הכלים ועוד קשיא לי דהא דקאמר בין לרבנן דממעטי כלים בין לר׳ יהודה דמרבה להו כלים בני מיתה נינהו נראית כקושיות הפוכות דהא דאקשינן לרבנן היינו לומר למה הוצרך הכתוב למעטן דהלא אמעוט מוהמת יהיה לו דלאו בני מיתה נינהו ושלא חייב הכתוב אלא כעין שור וחמור מדכתיב והמת יהיה לו והא דאקשינן לר׳ יהודה לכאורה משמע דקשיא ליה למה הוצרך לרבותן דהא לאו בני מיתה נינהו ולא מיעט הכתוב משור וחמור אלא דכותייהו דבני מיתה נינהו כגון אדם אבל כל השאר בכלל חיוב הוא דאי אמרת לר׳ יהודה קשיא היאך נתרבו שהרי מיעטן והמת יהיה לו אדרבה נימא מדכתיב שור למעט הייתי אומר שמיעט את הכל כמו שמיעט את האדם הוצרך הכתוב לרבות את הכלים ואי משום והמת אצטריך כדי שלא תמעט כל שאר בני מיתה כאדם ובתוס׳ ראיתי פירוש דחוק דה״ק בין לרבנן דממעטו להו לכלים מחמור בין לר׳ יהודה דמרבה להו מאו לאפוקי ממיעוטא דחמור כדאמרן הא לאו הני בני מיתה נינהו למה לי חמור למעוטי ע״כ ולא נתיישב לי פירושן.
הא דאקשי בין לרבי יהודה דמרבה להו לכלים כלים בני מיתה נינהו. איכא למידק מאי קאמר אדרבה משום דלאו בני מיתה נינהו והוה אמינא שלא דבר הכתוב אלא בבני מיתה כתב רחמנא או לרבות את הכלים. ועוד קשיא לי דהא דקאמר בין לרבנן דממעטי כלים בין לרבי יהודה דמרבה להו כלים כלים בני מיתה נינהו נראות כקושיות הפוכות דהא דאקשינן לרבנן היינו לומר למה הוצרך הכתוב למעטן דממילא איתמעיט והמת יהיה לו דלאו בני מיתה נינהו שלא חייב הכתוב אלא כעין שור וחמור מדכתיב והמת יהיה לו. והא דאקשינן לרבי יהודה לכאורה משמע דקשיא ליה למה הוצרך לרבות דהא לאו בני מיתה נינהו ולא מיעט הכתוב משור והמור אלא כדכוותייהו דבני מיתה נינהו כגון אדם אבל כל השאר בכלל חיוב הוא דאי אמרת לרבי יהודה קשיא היאך נתרבו שהרי מיעטן והמת יהיה לו אדרבה נימא מדכתיב שור למעט הייתי אומר שמיעט את הכל כמו שמיעט את האדם הוצרך הכתוב לרבות את הכלים ואי משום והמת איצטריך כדי שלא תמעט כל שאר בני מיתה באדם. ובתוספות ראיתי פירוש דחוק ולא נתיישב לי פירושן. הרשב״א ז״ל.
והר״מ תירץ דהכי פריך מה צריך קרא לרבי יהודה לרבות את הכלים הא כיון דלאו בני מיתה נינהו אם כן ממעטי מוהמת יהיה לו וממעטי נמי מחמור ולא כלים ואם כן הוה ליה מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. הרא״ש ז״ל.
עוד תירץ תלמיד הר״פ ז״ל וז״ל דהכי קאמר כיון דכלים לאו בני מיתה נינהו אם כן טפי הוה ליה לרבי יהודה לרבויי אדם דבר מיתה הוא מלרבויא כלים דאלו בני מיתה נינהו שמיעטם הכתוב מוהמת יהיה לו. ע״כ.
בא״ד וי״ל דבמקום ששייך לדרוש בכלל ופרט לא ילפינן משבת וכו׳ עכ״ל. ולכאורה קשה דהא במסקנא דשמעתין משמע דהדר ביה מכלל ופרט כדפירש רש״י והוא מוכרח וא״כ ע״כ דלא חשיב כלל ופרט דאל״כ תקשה למאי איצטריך וא״כ הדרא קושיית התוס׳ לדוכתא כיון דהדר וכו׳ ולא חשיב ליה כלל ופרט אמאי איצטריך כסף ישיב לבעליו ולא ילפינן משבת אבל לפמ״ש א״ש דודאי אם נאמר דליכא הכא כלל ופרט מכ״ש דלא קשה קושית התוס׳ דלשתוק מכסף ישיב לבעליו ונילף משבת דאכתי לא נילף משבת אלא נימא מדכתיבי תרי פרטי דקראי דוקא כתיבי דהכי משמע טפי פשטא דקרא כדכתיבנא אלא שעיקר קושית התוס׳ היתה על המסקנא דלא ניהדר ביה מכלל ופרט אלא נילף מכלל ופרט לאתויי כל בהמות ואח״כ נילף משבת לאתויי עופות כיון דקראי לאו דוקא כתיבי וע״ז משני תוס׳ שפיר דאי לא הדר ביה מכללא ופרטא לא הוי שייך תו למילף לעופות משבת דכל היכא דאיכא כללא ופרטא לא ילפינן משבת כלל וא״כ אכתי עופות מנ״ל להכי איצטריך למימר מקרא דכסף ישיב לבעליו ולמיהדר ביה מכללא ופרטא כן נראה לי מל׳ התוספות ודו״ק:
וע״פ דברינו אלה נ״ל ליישב מה שכ׳ רש״י בחומש גבי בור דילפינן שור שור משבת והקשה רבינו אליהו מזרחי שהוא נגד הסוגי׳ שמפורש דילפינן מכסף ישיב לבעליו והאריך שם והביאו מהרש״א ולפמ״ש א״ש דקרא כסף ישיב לבעליו לא איצטריך אלא כי היכא דלא נילף מכללא ופרטא למעט עופות ולסתור הכלל דכ״מ שנאמר שור כל ב״ח במשמע כמ״ש התוס׳ אבל לבתר דכתיב כסף ישיב לבעליו וגלי לן דהאי כללא ופרטא לאו מלתא היא הדרינן לכללן למילף משבת דכ״מ שנ׳ שור כל ב״ח במשמע לכך נקט רש״י האי דרשה משבת ושביק לדרשה דכסף וכו׳ משום דהאי שור שור משבת לאו דרשה היא אלא פשטא דקרא בהכי איירי דכל ב״ח בכלל שור הם היכא דליכא למימר דוקא כתיבי ובסמוך אכתוב עוד מזה ודוק שכן נכון ליישב לשון רש״י:
ומקשים: אם זהו הכלל בחיובי בור, הרי בין לרבנן [לדעת חכמים] דקא ממעטי להו [שממעטים] את הכלים מכתוב אחר, ובין לדעת ר׳ יהודה דקא מרבי להו [שמרבה אותם] את הכלים, וכי כלים בני מיתה נינהו [הם]? וכיוון שאינם בני מיתה — לכאורה לא היה צריך לימוד מיוחד לעניינם! אמרי [אומרים] בתשובה: אף כלים יכולים להיחשב כבני מיתה, שכן שבירתן זו היא מיתתן.
The Gemara asks: If this is the basis for liability for a pit, then both according to the Rabbis, who exclude vessels from liability based on another verse, and according to Rabbi Yehuda, who has amplified the halakha to include vessels, one could ask: Are vessels subject to death? Clearly, vessels cannot be subject to death. Why, then, is a separate source necessary to derive their halakhic status? The Sages said in reply: Vessels may also be considered subject to death in the sense that their shattering is tantamount to their death.
הכל
(8) וּלְרַב דְּאָמַר בּוֹר שֶׁחִיְּיבָה עָלָיו תּוֹרָה לְהֶבְלוֹ וְלֹא לַחֲבָטוֹ בֵּין לְרַבָּנַן בֵּין לְרַבִּי יְהוּדָה כֵּלִים בְּנֵי הַבְלָא נִינְהוּ אָמְרִי בְּחַדְתֵי דְּמִיפַּקְעִי מֵהַבְלָא.
The Gemara continues to challenge this explanation: But according to Rav, who says: With regard to Pit, for which the Torah deems a person liable, it is only for damage caused by its lethal fumes, but not for damage caused by the impact of the fall, the following question may be raised both according to the Rabbis and according to Rabbi Yehuda: Are vessels capable of being broken by the lethal fumes, such that a verse is necessary to exclude them? The Sages said in reply: There is such a case concerning new vessels, which crack from the fumes.
The Gemara continues to challenge this explanation: But according to Rav, who says: With regard to Pit, for which the Torah deems a person liable, it is only for damage caused by its lethal fumes, but not for damage caused by the impact of the fall, the following question may be raised both according to the Rabbis and according to Rabbi Yehuda: Are vessels capable of being broken by the lethal fumes, such that a verse is necessary to exclude them? The Sages said in reply: There is such a case concerning new vessels, which crack from the fumes.
בין לרבנן בין לר׳ יהודה כלים בני הבלא נינהו – אפילו למאן דאית ליה בפ׳ המניח (לעיל דף כט.) דלרבי יהודה מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה פטור וא״כ לא מחייב רבי יהודה אלא בבור ברשותו ובבור ברשותו אצטריך שפיר למיפטר כלים בחבטה דחבטה דידיה הוא מ״מ פריך שפיר דבהיזק הבל משתעי קרא מדדריש רב ונפל עד שיפול דרך נפילה וחבטה היכא דהוי דידיה אתיא בק״ו ובהבל דמשתעי ביה קרא אית לן לאשכוחי ריבויא דכלים לר״י ומיהו אין נראה שידרוש ר׳ יהודה אפילו לרב עד שיפול דרך נפילה דכיון דלא מחייב אלא בבור ברשותו אין לו לדורשו כמו ששמואל אין דורשו משום דבכל מקום שיתחייב בהבל מתחייב בחבטה.
גירסת קצת הספרים: לרב דאמר בור שחייבו תורה להבלו ולא לחבטו בין לרבנן בין לר׳ יהודה כלים בני הבלא נינהו. ולפי גירסא זו אתי שפיר לרבי יוחנן דאמר בפרק המניח דמפקיר נזקיו שלא מחמת אונס לכ״ע חייב ואפילו לר׳ יהודה דהשתא משכחת ליה לר׳ יהודה דמחייב אפילו בבור בר״ה דלא מתחייב ביה רב אלא להבלו אלא למ״ד התם לר׳ יהודה אפילו במפקיר נזקיו דעלמא פטור הא לא מחייב אלא בבור ברשותו ובור ברשותו אפילו רב מחייב בין בהבלו בין בחבטו כדאמר רב חסדא לעיל ואם כן מאי קא בעי הכא לרב אליבא דר׳ יהודה וי״ל דמ״מ בור שדברה התורה הבל נמי איכא לכ״ע והיכי משכחת לה בכלים וא״נ קושטא דמלתא כר׳ יוחנן דאמר דר׳ יהודה לא פטר אלא במפקיר נזקיו דמחמת אונס והגירסא הנכונה דלא גרסינן בין לרבנן בין לר׳ יהודה אלא הכי גרסינן ולרב דאמר בור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו כלים בני הבלא נינהו כלומר וא״כ למה הוצרך הכתוב למעטן ומיהו לכשתמצא לומר דר׳ יהודה מחייב אפילו בבור ברה״ר לדידיה נמי בעיא היאך נתרבו.
משכחת לה בכלים חדשים דפקעו. והוא הדין דהוה מצי למימר בשכלו מחמת הבלו של בור ובין בחדשים ובין בישנים וכמו שאמרו בירושלמי שכתבתי למעלה.
בין לרבנן בין לרבי יהודה כלים בני הבלא נינהו. כך היא גירסת קצת הספרים. ולפי גירסא זו אתי שפיר לרבי יוחנן דאמר בפרק המניח דמפקיר נזקיו שלא מחמת אונס לכולי עלמא חייב ואפילו לרבי יהודה אבל למאן דאמר התם דלרבי יהודה מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה וכו׳ כמו שכתוב בתוספות עד אית לן לאשכוחי ריבויא דכלים. ר״י. ואי נמי קושטא דמילתא כרבי יוחנן דאמר דרבי יהודה לא פטר אלא במפקיר נזקיו דמחמת אונס. והגירסא הנכונה דלא גרסינן בין לרבנן בין לרבי יהודה אלא הכי גרסינן ולרב דאמר בור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו כלים בני הבלא נינהו כלומר למה הוצרך הכתוב למעטן. ומיהו לכשתמצא לומר דרבי יהודה חייב אפילו בבור ברשות הרבים לדידיה נמי בעי האיך נתרבו. הרשב״א ז״ל.
וזה לשון תלמיד הר״פ ז״ל כלים לאו בני הבלא נינהו. תימה תיפוק ליה מחופר בור ברשותו דהתם מודה רב דמחייב נמי אחבטא דחבטא דידיה הוא. וי״ל דמכל מקום קא בעי משום בור ברשות הרבים דבדידיה נמי משתעי קרא ורב מחייבה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד כדפירש לקמן. ומיהו קשה מאי בעי לרבי יהודה והלא בפרק המניח אמר אביי דפליגי רבי מאיר ורבי יהודה במפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה ואם כן מאי בעי לרבי יהודה והלא לרבי יהודה חיובא דבור ליתיה רק בבור ברשותו. ותירצו בתוספות דמכל מקום משתעי קרא בהיזק דהבל גם בבור ברשותו כדדריש עד שיפול בדרך נפילה וחבט אתי בק״ו כיון דדידיה הוא הבור ואם כן בהבל דמשתעי קרא אית ליה לאשכוחי ריבויא דכלים דקאמר רבי יהודה. ולא נהירא דהא בסמוך מוכח תלמודא דכי דרשינן ונפל עד שיפול דרך נפילה דאתא למעוטי היזק דחבט כדאמרינן לעיל מכאן אמרו לאחריו מקול הכרייה פטור ואם כן רבי יהודה לית ליה האי דרשא דונפל עד שיפול בדרך נפילה כיון דלרבי יהודה בור דמשתעי ביה קרא הוא בור ברשותו. ושמא יש לומר דתלמודא דפריך הכא לרבי יהודה נמי היינו דוקא לרבי יוחנן דאמר לעיל בפרק המניח מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטר רבי יהודה אבל לאחר נפילת פשיעה מחייב רבי יהודה דבור ברשות הרבים נמי מחייב רבי יהודה. ע״כ.
וכן תירץ ה״ר ישעיה ז״ל דבעי לשנויי הכא אפילו למאן דאמר התם בחדא פליגי אבל מפקיר נזקיו אף רבי יהודה מחייב. ע״כ.
עוד כתב תלמיד הר״פ ז״ל וז״ל כלים בני הבלא נינהו. תימא דלרבי יהודה ניחא שפיר משום דלאו בני הבלא נינהו ולא נפקא ממשמעותיה דקרא אתי לרבויינהו והכא ליכא לשנויי כדלעיל. לכך נראה דכיון דבור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו ודרשינן ליה מונפל כדפרישנא לעיל אם כן על כרחך ליכא לרבויי כלים אחר שמיעטם הכתוב בהדיא כיון דלאו בני הבלא נינהו דאי דרשינן ליה לרבויי כלים אם כן גלי קרא דמחייב נמי אחבט. ובענין זה נמי איכא לשנויי קושיא דלעיל גבי כלים בני מיתה נינהו. כך נראה למורי רבי שיחיה. ע״כ.
וקושיין מכלי שור דבני שבירה נינהו אבל כלי חמור דבני קריעה פשיטא דבני מיתה נינהו. הרא״ה ז״ל.
(ונמצא כאן חסר כמו שתי שורות).
משכחת להו בכלים חדשים. והוא הדין דהוה מצי למימר בשבלו מחמת הבלו של בור ובין בחדשים ובין בישנים וכמו שאמרו בירושלמי שכתבתי למעלה אמר שמואל בשהתריפו. הרשב״א ז״ל.
בפרש״י בד״ה לכתוב רחמנא חד פרט וכו׳ תנהו ענין לעופות דדמי לפרטא בחד צד דהוי ב״ח ואיכא למפרך וכו׳ מהיכא ממעט אדם עכ״ל. פי׳ דמכללא ופרטא ודאי לא שייך למעט אדם דהא דמי נמי לפרט בחד צד כמו עופות שהוא ב״ח אבל מכלים לא קשיא להו מהיכא ממעטי דמכללא ופרטא גופא ממעטי דלא דמו בשום צד וק״ל:
בד״ה כלים בני מיתה נינהו וכו׳ ור׳ יהודא היכי מצי לרבינהו הא לא קרינן בי׳ והמת יהיה לו עכ״ל. נ״ל לפרושי דקשה לר״י מאי חזית דקרא והמת יהיה לו רבויא הוא לומר דכל מידי דשייך בי׳ מיתה חייב לעולם ויש לך מידי דלאו בר מיתה וחייב מ״מ כגון כלים מריבוי׳ דאו ובאמת זה לאו כלל גמור הוא דהא אדם דבר מיתה הוא ואפ״ה פטור וא״כ האי קרא דוהמת יהי׳ לו לאו דוקא הוא משני צדדים יותר יש לומר להיפך דקרא והמת יהי׳ לו מיעוט׳ הוא למעט כלים ועוד דטפי משמע והמת יהי׳ למיעוטא מדלא כתיב והנופל יהיה לו דהוי משמע ריבוי כל דבר נפילה וה״ק דוקא מידי דשייך בו מיתה יש בו חיוב לפעמים אבל במידי דלא שייכי מיתה כגון כלים וכדומה לעולם פטור ויש לך ששייך מיתה ואפ״ה פטור כגון אדם דממעיט משור ולא אדם לכך איצטריך או לרבויי עופות כי היכא דלייתר והמת יהי׳ לו למעוטי כלים ובזה נתיישב קושית תוס׳ לפרש״י:
ומוסיפים ושואלים על הסבר זה: ולדעת רב שאמר: בור שחייבה עליו תורה על הבלו המזיק חייבה, ולא על חבטו, אם כן בין לרבנן [לחכמים] בין לר׳ יהודה נשאלת השאלה: וכי כלים בני הבלא נינהו [הבל הם]? כלומר, האם מסוגלים הם להינזק מהבל, שהיה צורך בכתוב מיוחד למעטם מחיוב בור? אמרי [אומרים] בתשובה: אכן, יש גם מקרה כזה — בחדתי דמיפקעי מהבלא [בכלים חדשים שפוקעים מחמת ההבל].
The Gemara continues to challenge this explanation: But according to Rav, who says: With regard to Pit, for which the Torah deems a person liable, it is only for damage caused by its lethal fumes, but not for damage caused by the impact of the fall, the following question may be raised both according to the Rabbis and according to Rabbi Yehuda: Are vessels capable of being broken by the lethal fumes, such that a verse is necessary to exclude them? The Sages said in reply: There is such a case concerning new vessels, which crack from the fumes.
הכל
(9) הַאי וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרָבָא דְּאָמַר רָבָא שׁוֹר פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין שֶׁנָּפַל לְבוֹר פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ בְּמִי שֶׁהַמֵּת שֶׁלּוֹ יָצָא זֶה שֶׁאֵין הַמֵּת שֶׁלּוֹ.
The Gemara asks further: But isn’t this verse: “And the carcass shall be for him,” necessary for that which Rava ruled, as Rava says: With regard to a disqualified consecrated ox that fell into a pit, the owner of the pit is exempt, as it is stated: “And the carcass shall be for him.” It is referring to a person to whom the carcass belongs, thereby excluding this person, to whom the carcass does not belong. Once a halakha has already been derived from this verse, it cannot be used as the basis for deriving a second halakha.
The Gemara asks further: But isn’t this verse: “And the carcass shall be for him,” necessary for that which Rava ruled, as Rava says: With regard to a disqualified consecrated ox that fell into a pit, the owner of the pit is exempt, as it is stated: “And the carcass shall be for him.” It is referring to a person to whom the carcass belongs, thereby excluding this person, to whom the carcass does not belong. Once a halakha has already been derived from this verse, it cannot be used as the basis for deriving a second halakha.
שור פסולי המוקדשין – שנפדה אין המיתה שלו דקיימא לן בבכורות בפרק ב׳ (בכורות טו.) גבי פסולי המוקדשין לאחר פדיונו תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך.
האי והמת יהיה לו מיבעיא ליה לכדרבא. וקצת קשה ולישני ליה אי נמי מיבעי ליה לכדרבא אטו לאו ממילא שמעת מינה דכל דבר מיתה כלומר ותרתי שמעת מינה וכדמשני לעיל בכהאי גוונא בסוגיא דבור של שני שותפין. וי״ל דהכא שמצא מקרא מלא לדרוש ממנו כל דבר מיתה ניחא ליה טפי מלמימר תרתי שמע מינה. שיטה.
ושואלים עוד: הלא האי [כתוב זה] ״והמת יהיה לו״ מבעי ליה [נצרך הוא לו] לכ מו שאמר רבא, שאמר רבא: שור פסולי המוקדשין שנפל לבור — פטור, שנאמר: ״והמת יהיה לו״ — במי שהמת שלו, יצא זה שאין המת שלו. ואם כן אין אפשרות ללמוד מכאן לימוד אחר!
The Gemara asks further: But isn’t this verse: “And the carcass shall be for him,” necessary for that which Rava ruled, as Rava says: With regard to a disqualified consecrated ox that fell into a pit, the owner of the pit is exempt, as it is stated: “And the carcass shall be for him.” It is referring to a person to whom the carcass belongs, thereby excluding this person, to whom the carcass does not belong. Once a halakha has already been derived from this verse, it cannot be used as the basis for deriving a second halakha.
הכל
(10) אֶלָּא אָמַר קְרָא {שמות כ״א:ל״ד} כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו לְרַבּוֹת אכֹּל דְּאִית לֵיהּ בְּעָלִים א״ה אִי הָכִי אֲפִילּוּ כֵּלִים וְאָדָם נָמֵי.
Rather, the halakhot of liability for Pit must be derived from another source. The verse states concerning Pit: “He shall recompense money to its owners” (Exodus 21:34), thereby including any item that has an owner within the scope of liability. The Gemara challenges this answer: If so, then even vessels and people should be included as well, which presents a difficulty for all opinions.
Rather, the halakhot of liability for Pit must be derived from another source. The verse states concerning Pit: “He shall recompense money to its owners” (Exodus 21:34), thereby including any item that has an owner within the scope of liability. The Gemara challenges this answer: If so, then even vessels and people should be included as well, which presents a difficulty for all opinions.
בד״ה שבירתן זו היא מיתתן וכו׳ הואיל ולאו מיתה ממש הוא ושור למעוטי אדם שאינו מין בהמה וכו׳ עכ״ל. לכאורה מ״ש הואיל ולאו מיתה ממש היא אין לו מובן דמה לנו לדרוש טעמא דקרא כיון שהכתוב מיעטו בפירוש וכ״ש מה שכתב ושור למעוטי אדם אין לו שום שייכות לכאן ונראה לענ״ד של׳ רש״י מדוייק משום דס״ל לרש״י דודאי מסברא יותר י״ל דמיעוטא דקרא מילי דכוותיה קא ממעט כמ״ש רש״י בזה הדיבור עצמו. ובמכילתא מצאתי מבואר יותר דאי לאו דקרא ממעט כלים בהדיא היה הדין נותן לחייב בהם יותר מב״ח וז״ל בפר׳ משפטים ומה במקום שפטר על הבהמה חייב על הכלים מקום שחייב על הבהמה לא כ״ש שיחייב בכלים ת״ל חמור ולא כלים עכ״ל ואף של׳ המכילת׳ סתום שלא פירש היכן פטר על הבהמה וחייב על הכלים ונ״ל דקאי אאש דפטור בב״ח היכא שאינו כפות משום דה״ל לברוח ואין להאריך בזה יותר מ״מ נראה דיותר יש לחייב בכלים. וא״כ היא גופה קשיא לרש״י דכיון דאמרינן עכשיו שבירתן זו היא מיתתן א״כ מה ראית לרבות עופות מוהמת יהי׳ לו ולמעט כלים מחמור ואימא איפכא דחמור למעט עופות דמילי דכוותיה ממעט והמת יהי לו לרבות כלים דשייכי יותר בחיובי דנזקין כדאי׳ במכילת׳ לכך כתב רש״י דא״א לומר כן דוהמת יהיה לרבויי כלים אתא כיון דלאו מיתה ממש היא ויותר ה״ל למכתב והנופל יהי׳ לו אע״כ דוהמת יהי׳ לו לרבויי עופות וחמור למעוטי כלים אלא דאכתי קשה כיון דכלים לא ילפינן מוהמת יהיה לו לא לרבוי ולא למיעוט וע״כ דקרא דוהמת יהיה לו להאי גיסא כללא כייל דכל דבר מיתה הוא ודאי חייב א״כ אמאי ממעטינן אדם מרבוי דוהמת יהי׳ לו לכך כ׳ רש״י כאן דשור ולא אדם. אלא דאכתי קשה מה ראית לרבות עופות ולמעט אדם משור ואימא איפכא דעופות דמי טפי לבהמה ומילי דכוותיה קא ממעט לזה הוסיף רש״י לכתוב שאינו מין בהמה כוונתו דאדם שייך למעוטי מדכתיב שור ואדם אינו בכלל שור אף למאי דילפינן משבת דכ״מ דכתיב שור כל ב״ח במשמע היינו לבר מאדם כדאי׳ לקמן אבל עופות לא שייכי במיעוטא ואדרבה כיון דילפינן משבת בכ״מ מכללי ופרטי הדרין לכללין כיון דעוף בכלל שור הוא כדכתיבנא לעיל. ובזה מדוקדק ונתיישב יותר ל׳ רש״י בחומש שהבאתי לעיל בסמוך דשביק דרשה דכסף וכו׳ ונקט דרשה דשור שור משבת והיינו כי היכי דלא תקשה מה ראית לרבות עופות ולמעט אדם ואימא איפכא לכך מייתי משור שור משבת דעוף בכלל שור אבל לא אדם וא״כ עכשיו דכתיב כסף וכו׳ לסתור הכלל ופרט ניחא לן לרבות עופות מוהמת יהיה לו ולמעט אדם משור משום דלישנא דקרא הכי משמע דעופות בכלל שור משא״כ אדם ודוק היטב:
אלא חיובי בור יש ללמוד ממקור אחר, ומה שאמר קרא [הכתוב] בבור: ״כסף ישיב לבעליו״ (שמות כא, לד) הרי זה בא לרבות כל דאית ליה [שיש לו] בעלים שחייב עליו בעל הבור אם נפל לתוכו. ומקשים: אי הכי [אם כך] אפילו כלים ואדם נמי [גם כן] וקשה לכל הדעות!
Rather, the halakhot of liability for Pit must be derived from another source. The verse states concerning Pit: “He shall recompense money to its owners” (Exodus 21:34), thereby including any item that has an owner within the scope of liability. The Gemara challenges this answer: If so, then even vessels and people should be included as well, which presents a difficulty for all opinions.
הכל
(11) אָמַר קְרָא שׁוֹר וְלֹא אָדָם חֲמוֹר וְלֹא כֵּלִים וּלְרַבִּי יְהוּדָה דְּקָא מְרַבֵּי לְהוּ לְכֵלִים בִּשְׁלָמָא שׁוֹר מְמַעֵט בֵּיהּ אָדָם אֶלָּא חֲמוֹר מַאי מְמַעֵט בֵּיהּ.
The Gemara answers: This is why the verse states: “An ox,” but not a person; “a donkey,” but not vessels. The Gemara asks: And according to Rabbi Yehuda, who amplifies the scope of liability to include vessels, granted that the term “an ox” is necessary, as he excludes people based on it, for which he is not liable. But with regard to the term “a donkey,” what does he exclude based on it?
The Gemara answers: This is why the verse states: “An ox,” but not a person; “a donkey,” but not vessels. The Gemara asks: And according to Rabbi Yehuda, who amplifies the scope of liability to include vessels, granted that the term “an ox” is necessary, as he excludes people based on it, for which he is not liable. But with regard to the term “a donkey,” what does he exclude based on it?
ומשיבים: משום כך אמר קרא [הכתוב] ״שור״ — ולא אדם, ״חמור״ — ולא כלים. ושואלים: ולר׳ יהודה דקא מרבי להו [שמרבה אותם] את הכלים, וסבור שחייבים גם על נזקי כלים בבור, בשלמא [נניח] מה שנאמר ״שור״ — ממעט ביה [בו] אדם שאין חייבים עליו, אלא ״חמור״ מאי [מה] ממעט הוא ביה [בו]? שהרי אינו לומד מן המלה ״חמור״ למעט כלים, ומה הלכה מלמדנו?
The Gemara answers: This is why the verse states: “An ox,” but not a person; “a donkey,” but not vessels. The Gemara asks: And according to Rabbi Yehuda, who amplifies the scope of liability to include vessels, granted that the term “an ox” is necessary, as he excludes people based on it, for which he is not liable. But with regard to the term “a donkey,” what does he exclude based on it?
הכל
(12) אֶלָּא אָמַר רָבָא חֲמוֹר דְּבוֹר לְרַבִּי יְהוּדָה וְשֶׂה דַּאֲבֵידָה לְדִבְרֵי הַכֹּל קַשְׁיָא.:
Rather, Rava said: The term “donkey” stated with regard to Pit, according to the opinion of Rabbi Yehuda, and the term “sheep” (Deuteronomy 22:1), stated with regard to a lost item, according to the opinion of everyone (see Bava Metzia 27a) are difficult. There is no explanation for why they are stated.
Rather, Rava said: The term “donkey” stated with regard to Pit, according to the opinion of Rabbi Yehuda, and the term “sheep” (Deuteronomy 22:1), stated with regard to a lost item, according to the opinion of everyone (see Bava Metzia 27a) are difficult. There is no explanation for why they are stated.
ושה דאבידה – כיון דכתיב לכל אבידת אחיך למה לי דכתב רחמנא חמור ושור ושה ושלמה ובפרק אלו מציאות דרשינן להו לכולהו בר משה.
חמור דבור לר׳ יהודה כו׳ – והא דלא קאמר נמי גם לב״ה דבריש הגוזל קמא לקמן (דף צד.) דלא חשיב אלא הנך דדמו דהוו בעלי חיים הקשה הר״ר משה מפונטייז״א ואימא דחמור אתא למעט שטרות ואור״י דלמאן דלא דאין דינא דגרמי אפי׳ הוא עצמו פטור ולמאן דדאין דינא דגרמי נמי לא מחייב אלא מדרבנן כדמוכח בפרק הכונס (לקמן דף סב.) דמיבעיא ליה אי עשו תקנת נגזל במסור או לא ואי דינא דגרמי דאורייתא למה לא עשו תקנת נגזל במסור כמו בנגזל.
שה דאבידה לדברי הכל קשיא – וא״ת לגופיה אצטריך למהוי פרט וכלל ונעשה כלל מוסיף על הפרט ואתרבו כל מילי דשור וחמור ושלמה אצטריך כל חד וחד למילתיה כדדריש בפ׳ אלו מציאות (ב״מ דף כז.) ואי לא שה דמייתר הוה משיירי חד מינייהו לפרט וכלל ולא הוה דרשינן ביה מידי וי״ל דבכל מקום שיש פרט וכלל רגיל רבינו שמואל ליתן טעם למה לי לפרט כיון דאתרבי כל מילי ומפרש דשמא יש דברים שלא היה מתרבי מהכלל אם לא שקדמו פרט להיות כלל מוסיף עליו ולרבות כל דבר והכא קים ליה לבעל הש״ס דמאבידה סתם הוה שמעינן שפיר כל אבידה כאילו יש פרט וכלל שאין למעט שום אבידה מבנין אב או מק״ו או בשום ענין וא״צ כאן פרט כדי שלא למעט מן הכלל שום דבר על ידי שום דין א״נ לכל אבידה כתיב והוי לכל ריבויא לרבות כל אבידה כאילו יש פרט וכלל אף על גב דדרשינן מיניה בע״ז (דף כו:) לרבות המומר מכל מקום איכא למדרש נמי כל אבידה דאתרוייהו קאי ריבויא אאבידה ואאחיך ומרבינן כל אבידה דכל אחד ולכאחיך.
אמר רבא חמור דבור לר׳ יהודה ושה דאבדה לדברי הכל קשיא. הקשו בתוס׳ לימא דחמור אתא למעוטי שטרות ותירץ דלמאן דלא דאין דינא דגרמא אפילו הוא עצמו פטור ולמאן דדאין דינא דגרמי נמי לא מחייב אלא מדרבנן כדמוכח לקמן בסוף פרק הכונס דמיבעיא ליה אי עשו תקנת נגזל במסור או לא ואי דינא דגרמי דאורייתא למה לא יעשו תקנה במסור כמו בנגזל.
בא״ד ואי כתב רחמנא חד ה״א למעוטי אדם אבל כלים לא וכו׳ עכ״ל. גם זה אינו מובן דמה עניינו לכאן ועוד דמלתא דפשיטא הוא דאי לא הוי כתיב אלא חדא מיעוט׳ לא הוי ממעט אלא חדא ועוד דיותר היה לו לפרש איפכא דאי לא הוי כתיב אלא חדא מיעוטא הוי ממעטינא כלים הואיל ולאו מיתה ממש היא אבל אדם דבכלל והמת יהיה לו הוא סד״א דחייב ולמ״ש א״ש דנראה לרש״י סברא פשוטה דכל היכא דממעטינא כלים יש למעט אדם מק״ו ומה במקום שחייב בו על הכלים פטר בו על האדם והיינו כל הנזקין לבד מכופר שיצא לידון בדבר החדש א״כ מקום שפטר בו על הכלים לא כ״ש שיפטר בו על האדם ולכך לא הוצרך רש״י לעיל לכתוב אלא חדא מיעוטא דודאי הוה ממעטינא אדם דליתא בכלל שאר נזקין משא״כ בכלים אבל עכשיו דכ׳ רש״י דכלים לאו בני מיתה ממש הם לכך ממעטינהו להו מחמור טפי מעופות משום לישנא דקרא וכדכתיבנא וא״כ נראה דגבי אדם נמי איכא למימר הכי דכלים שייך יותר למעט מלישנא דקרא וא״כ אכתי תקשה לכתוב חדא מיעוטא וממילא נוקי לה אכלים מלישנא דקרא והדר נילף אדם לפטורא מק״ו דכלים ובעופות לא שייך הק״ו כ״כ דהא חייב בו בכל הנזקין והא דפטור באש משום דה״ל לברוח לכך כ׳ רש״י דאי הוי כתיב חד מיעוטא ה״א טפי למעוטי אדם דב״ח דכוותי׳ קא ממעט משא״כ בכלים ואע״ג דלגבי עופות אמרינן שיותר יש למעט כלים מעופות אע״ג דכוותיה הוא היינו משום דבעופו׳ איכא תרתי למעליותא לגבי כלים שהם בני מיתה ממש והם בכלל שור מלישנא דקרא כדילפינן משבת אבל באדם דלא הוי בכלל שור שייך יותר למעט אדם מכלים כיון דדכותי׳ קא ממעט לכך איצטריכו תרווייהו ודוק היטב כנ״ל נכון בעזה״י מיהו בירושלמי מצאתי להדיא דהא דממעטינן כלים מחמור היינו משום דהכי משמע פשטא דקרא על החמור חייב ולא על הכלים שע״ג החמור והכי איתא נמי במכילת׳ ולפ״ז איכא למימר דהא דמרבינן לר״י כלים מאו היינו משום דמרבינן כלים שעליו ולא שייך לרבות דבר אחר ובהכי א״ש טפי סוגיא דשמעתין:
בתוספות בד״ה בין לר׳ יהודא וכו׳ וי״ל דר״י נמי הוי ממעט כלים מחמור אי לאו ריבוי וכו׳ עכ״ל. דברי התוספות בזה צריכים ביאור שאינו אלא דברי נביאות שהרי מיעוט דחמור לא נזכר כלל בדברי ר״י ואפילו סתמא דתלמודא לא נקט מיעוט דחמור אלא לרבנן וא״כ דלמא באמת ר״י מוהמת יהי׳ לו הוי ממעיט אי לאו ריבוי דאו ועפמ״ש בלשון רש״י בזה אפשר שהתוס׳ בעצמם כוונו ג״כ לזה ור״ל דאי ס״ד דר״י מוהמת יהי׳ לו הוי משמע ליה למעט כלים א״כ השתא נמי דאיכא רבוי דאו מה ראה לעקר קרא דוהמת יהי׳ לו מפשטא דלמא האי קרא דוהמת לא אתי כלל לרבויי כל מידי דבר מיתה שהרי אף לפי האמת אינו כן דעל האדם פטור אלא נאמר דהאי קרא לא אתי אלא למעט מידי דלאו בר מיתה אבל מידי דבר מיתה יש לך לפטור ואתא או לרבויי עופות אע״כ דר״י כלים מחמור הוי ממעט וא״כ ממ״נ קרא דוהמת אתא לרבויי עופות ואו לרבויי כלים וא״כ תקשה בגמרא שפיר כלים בני מיתה נינהו וא״כ מנ״ל לר״י באמת האי סברא דלמא והמת למעוטי כלים ואו לרבות עופות וכדכתיבנא ואפשר לומר עוד דכוונתם דאי מוהמת יהי׳ לו ממעט ר״י השתא נמי דכתיב או דלמא אתא לרבויי אדם ומה ראה לרבויי כלים ולעקר קרא דוהמת יהיה לו מפשטיה אלא דלשון התוס׳ לא משמע כן ועוד דאי לרבות אדם לשתוק מיני׳ ונרבי מוהמת וכו׳ אלא מחוורחא כדמעיקרא ודו״ק:
בגמרא ולרב דאמר וכו׳ כלים בני הבלא נינהו. הא דלא מקשה כן בריש הסוגיא נראה דהמקשה הוי נמי ידע דאיכא הבל בכלים להפסידם קצת וא״כ שפיר ממעט להו קרא מנזקין אבל עכשיו דדרש מקרא דוהמת יהיה לו כל מידי דבר מיתה דוקא מקשה שפיר דכיון דלא שייך הבל בכלים לענין מיתה שהיא שבירתן א״כ אפי׳ אם נפסדו קצת יש לפטור בהם ממיעוטא דקרא וק״ל:
שם בגמרא א״ה אפי׳ כלים ואדם נמי. קצת קשה מאי מקשה מאדם דהא לית ליה בעלים אבל למה שכתבו התוס׳ בפ״ק דעיקר קרא דשור ולא אדם לא אתי אלא לעובד כוכבים הקנוי לישראל ולעבד א״כ א״ש דאינהו מקשי דליחייבו דהא אית להו בעלים וק״ל:
שם אמר רבא כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים. עיין בריש פ׳ מרובה שכתבתי שם דלמאי דקי״ל כללא בתרא דוקא בלא״ה שייך שפיר לרבויי עופות דדמי בחד צד ולפ״ז ע״כ דשקלא וטריא דהכא היינו אליבא דמ״ד כללא קמא דוקא וא״כ קשיא טובא לפי האמת דקי״ל כללא בתרא דוקא אם כן קרא דכסף ישיב לבעליו מאי עביד ליה ונראה דמהאי קרא דכסף ישיב לבעליו מרבינן לחייב בנזקי אדם ולא ממעטינן אלא לענין מיתה וחיוב כופר ודו״ק:
שם אלא אמר רבא חמור דבור לר״י ושה דאבידה לד״ה קשיא. קשה בעיני מאד הסוגיא דהכא דגברא רבא כרבא על מה נזכר כאן ומאי רבותא דידיה דאמר קשיא בלא״ה נמי ידענא דקשיא דהא מקשה סתמא דתלמודא ולא משני מידי ועוד דמאי אלא דקאמר משמע שרוצה לסתור איזה דבר ממאי דאמרינן מעיקרא כשיטת הש״ס בכ״מ דקאמר אלא והנלע״ד דודאי למאי דסלקא אדעתין מעיקרא לא הוי קשיא חמור לר״י דכבר אפשר דלר״י אתי למילף חמור משבת או שור משבת וחמור ולא אדם ואע״ג דלעיל כתבתי בל׳ התוס׳ דא״א לומר כן דכיון דכתיבי תרי פרטי אדרבה טפי משמע לומר דהני דוקא מידי אחרינא לא כדמסיק סתמא דתלמודא בריש הסוגיא וכמ״ש שם היינו דוקא לרבנן דלית להו רבויא דאו אבל לר״י שסובר דאו בא לרבות וא״כ א״א לומר עוד הני דוקא מידי אחרינא לא דהא אתי או ומרבי שאר דברים אע״כ דהני פרטי לאו דוקא וא״כ דרשינן שפיר שור וחמור חד למילף משבת ואידך למעט אדם ואע״ג דהתוס׳ כתבו לעיל דאי ילפינן משבת לא צריכנא למעט אדם משום דלהנחה הקשתיו היינו בריש הסוגיא אבל למאי דאוקימנא כבר שיש לדרוש מוהמת יהיה לו כל דבר מיתה וא״כ סד״א דאדם נמי חייב דבר מיתה הוא קמ״ל קרא דשור ולא אדם כי היכי דנדרש קרא דוהמת יהיה לו ע״כ למעט פסולי המוקדשים דאי לרבויי עופות משבת נפקא ואי לרבויי אדם הא ממעטינן משור וא״כ אדרבה לר״י איצטריכי כל הני קראי ומיתוקמי שפיר ודחקי ומוקמי אנפשייהו ברווחא שור למילף משבת וחמור למעט אדם ואו לרבות כלים והמת יהיה לו למוקדשים אבל עכשיו דדרשי׳ בסוף הסוגיא דילפינן מכסף וכו׳ כל מידי דאית להו בעלים ומשמע לתלמודא שזו דרשה פשוטה א״כ מקשה שפיר דהא השתא לא צריכין למילף משבת וכלים נמי לא צריך רבוי א״כ חמור לר״י מאי דריש ביה וה״ה דממילא קשיא דאי לא נכתוב חמור לא צריך נמי או לרבויי. וע״ז אמר רבא שפיר אלא חמור לר״י קשיא אין הכוונה דלר״י קשיא אלא דקשיא לן מה דריש ביה ר״י אבל ר״י גופיה ודאי מיבעיא ליה שפיר לדרשה אחרינא כמ״ש התוס׳ בכמה דוכתין דכל היכא דאמרי׳ קשיא משמע דאיכא פירוקא ואנן הוא דלא ידעינן וחידש רבא בזה דהדרינן ממאי דס״ד מעיקרא דלר״י גופיה הוי משמע דחמור למעט כלים ולכך איצטריך רבויא דאו דא״כ תקשי לא נכתוב לא ה׳ ולא וא״ו למאי דילפינן עכשיו מכסף וכו׳ וקאמר רבא דבלאו רבויא דאו לא משמע ליה לר״י למדרש חמור למעוטי כלים משום דדריש ליה למידי אחרינא דאנן לא ידעינן וא״כ הדרינן נמי ממאי דהוי ס״ד דר״י מרבה לכלים מאו אלא דכלים לא צריכי ריבויא דמכסף ישיב לבעליו ילפינן ומחמור לא ממעטי דחמור מיבעיא לדרשה אחריתי ולר״י משמע נמי או לחלק כמו לרבנן ואדרבה ר״י דריש טפי או לחלק בפ׳ הכונס ובזה נ״ל לפרש דברי חכמים וחדותם מאי דקשיא לן שה דאבידה מאי בעי הכא ואף שלשון חכמים כן הוא ליתן סימנים לתורה ולכלול כמה עניינים כאחד בלשון קצרה מ״מ כל מאי דמצינן למדרש דרשינן ועוד קשה הא דקאמר שה דאבידה לד״ה דהא לא אשכחן שם שום פלוגתא ועפמ״ש א״ש דלמאי דס״ד מעיקרא בלא דרשה דכסף וכו׳ לא הוי קשיא חמור דבור לר״י ולא הוי קשיא נמי שה דאבידה משום דעל מ״ש בסמוך דר״י הוי דריש חמור או שור למילף משבת וכלים מרבי מאו עדיין הוי קשיא מאי חזית לרבויי כלים ולמעט אדם אימא איפכא אף שכתבתי ישוב בדבר לעיל מ״מ מצינן למדחי ואין להאריך והמשכיל יבין ועוד לפמ״ש התוס׳ י״ט דא״א למילף משבת אלא תלת מילי מתלתא ריבויי דהיינו משור וחמור ובהמתך ילפינן כלאים ופריקה וחסימה א״כ לא שייך עוד למילף שור דבור משבת הגם דלדידי לא ס״ל האי מילתא אלא גילוי מלתא בעלמא הוא כמ״ש באריכות וכן מצאתי מבואר מל׳ הא מלתא חדתא דכ״ע מודו בהו והיינו דלר״י ילפינן שור וחמור דבור מהשבת אבידה דכתיב נמי שור וחמור ואתרבו אפי׳ כלים ומשמע טפי למילף מהשבת אבידה דממונא מממונא הוא משא״כ בשבת דאיסורא הוא ולפ״ז לא קשיא לר״י חמור דבור דחדא פרטא איצטריך למילף מהשבת אבידה וחד למעט אדם כמ״ש בסמוך ונאמר ג״כ דאו לר״י לא משמע ליה אלא לחלק כיון דבלא״ה מרבה לכלים מהשבת אבידה. וא״כ לפ״ז הא דשה דאבידה נמי לא קשיא אליבא דר״י דהא אמרינן התם שה לגיזותיו אלא דקשיא לן דהא משור ילפינן לגיזת זנבו וכ״ש שה לגיזותיו וע״ש בפ׳ אלו מציאות אבל עכשיו אליבא דר״י לא מייתר שור דאבידה משום דאיצטריך לאגמורי שור שור מנפילת הבור לרבות כל דבר כי היכי דניתני חמור דבור למעט אדם וא״כ לא ילפינן שור לגיזת זנבו כיון דלא מייתר ואיצטריך שה שפיר לגיזותיו כל זה היה אפשר לומר מעיקרא אבל עכשיו דילפינן שפיר מכסף וכו׳ לרבויי כל מילי א״כ לא צריכינן למילף עוד מהשבת אבידה א״כ הדרא קושיא לדוכתא דחמור לר״י קשיא ושה דאבידה לדברי הכל פי׳ בין לרבנן ובין לר״י דהכא ולאפוקי מאי דס״ד מעיקרא ואפילו לרבנן היה אפשר ליישב שה דאבידה אי לאו דרשה דכסף וכו׳ ועל זה הדרך אלא שאין להאריך עוד והמשכיל יבין ודוק היטב שהדברים ברורים למבין ונכונים בעזה״י:
אלא אמר רבא: ״חמור״ האמור בדיני בור לדעת ר׳ יהודה, ו״שה״ האמור בדיני אבידה (דברים כב, א–ג) לדברי הכל קשיא [קשה], שאין לחכמים הסבר לשם מה נכתבו.
Rather, Rava said: The term “donkey” stated with regard to Pit, according to the opinion of Rabbi Yehuda, and the term “sheep” (Deuteronomy 22:1), stated with regard to a lost item, according to the opinion of everyone (see Bava Metzia 27a) are difficult. There is no explanation for why they are stated.
הכל
(13) נָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן חַיָּיב.: מַאי שׁוֹר חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אִילֵימָא שׁוֹר שֶׁל חֵרֵשׁ שׁוֹר שֶׁל שׁוֹטֶה שׁוֹר שֶׁל קָטָן הָא שׁוֹר שֶׁל פִּקֵּחַ פָּטוּר.
§ The mishna teaches: If a ḥeresh ox or a shoteh ox or a katan ox fell into the pit, the owner of the pit is liable. The Gemara clarifies: What is meant by the phrase: A ḥeresh ox or a shoteh ox or a katan ox? If we say that it means: An ox belonging to a deaf-mute [ḥeresh], an ox belonging to an imbecile [shoteh], or an ox belonging to a minor [katan], then it can be inferred that if it was an ox belonging to a halakhically competent adult, the owner of the pit would be exempt. What would be the reason for this exemption?
§ The mishna teaches: If a ḥeresh ox or a shoteh ox or a katan ox fell into the pit, the owner of the pit is liable. The Gemara clarifies: What is meant by the phrase: A ḥeresh ox or a shoteh ox or a katan ox? If we say that it means: An ox belonging to a deaf-mute [ḥeresh], an ox belonging to an imbecile [shoteh], or an ox belonging to a minor [katan], then it can be inferred that if it was an ox belonging to a halakhically competent adult, the owner of the pit would be exempt. What would be the reason for this exemption?
שור שהוא חרש שוטה וקטן. וענין הקטן בזה כל שלא הגיע ללמוד חרישה שמתוך ביעוטו אינו נשמר כמו שנאמר בעגל לא לומד הא שור פקח וביום פטור. ודוקא במיתה אבל בנזקין חייב בדין אדם. וכן כתבו גדולי המחברים. הרב המאירי ז״ל.
א שנינו במשנה: נפל לתוכו, לתוך הבור, שור חרש שוטה וקטן — חייב. ושואלים: מאי [מה פירוש] ״שור חרש שוטה וקטן״? אילימא [אם תאמר] שהוא לשון סמיכות, וכוונתו שור של חרש, שור של שוטה, שור של קטן, הא [הרי] אם כן נבין מכאן כי אם נפל לבור שור של פקח יהיה בעל הבור פטור?! מה טעם פטור זה?
§ The mishna teaches: If a ḥeresh ox or a shoteh ox or a katan ox fell into the pit, the owner of the pit is liable. The Gemara clarifies: What is meant by the phrase: A ḥeresh ox or a shoteh ox or a katan ox? If we say that it means: An ox belonging to a deaf-mute [ḥeresh], an ox belonging to an imbecile [shoteh], or an ox belonging to a minor [katan], then it can be inferred that if it was an ox belonging to a halakhically competent adult, the owner of the pit would be exempt. What would be the reason for this exemption?
הכל
(14) אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שׁוֹר שֶׁהוּא חֵרֵשׁ שׁוֹר שֶׁהוּא שׁוֹטֶה שׁוֹר שֶׁהוּא קָטָן
Rabbi Yoḥanan says: Instead, it should be interpreted as: An ox that is impaired by being deaf, or an ox that is an imbecile, or an ox that is very young.
Rabbi Yoḥanan says: Instead, it should be interpreted as: An ox that is impaired by being deaf, or an ox that is an imbecile, or an ox that is very young.
Rabbi Yoḥanan says: Instead, it should be interpreted as: An ox that is impaired by being deaf, or an ox that is an imbecile, or an ox that is very young.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
בבא קמא נד. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה בבא קמא נד., רי"ף בבא קמא נד. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס בבא קמא נד., רש"י בבא קמא נד., תוספות בבא קמא נד., ר׳ אפרים מרגנשבורג בבא קמא נד. – מהדורת הרב אברהם יעקב גולדמינץ, הרב אברהם וקסברגר, והרב הלל מן, בתוך: אהל ישעיהו לזכר הבה"ח חיים ישעיהו נוימן, בעריכת הרב הלל מן, ירושלים תשס"א, ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), אור זרוע בבא קמא נד., רשב"א בבא קמא נד. – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה בבא קמא נד., בית הבחירה למאירי בבא קמא נד. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה בבא קמא נד., שיטה מקובצת בבא קמא נד., מהרש"א חידושי הלכות בבא קמא נד., פני יהושע בבא קמא נד., גליון הש"ס לרע"א בבא קמא נד., פירוש הרב שטיינזלץ בבא קמא נד., אסופת מאמרים בבא קמא נד.
Bava Kamma 54a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Bava Kamma 54a, Rif by Bavli Bava Kamma 54a, Collected from HeArukh Bava Kamma 54a, Rashi Bava Kamma 54a, Tosafot Bava Kamma 54a, R. Ephraim of Regensburg Bava Kamma 54a, Or Zarua Bava Kamma 54a, Rashba Bava Kamma 54a, Raah Bava Kamma 54a, Meiri Bava Kamma 54a, Maharshal Chokhmat Shelomo Bava Kamma 54a, Shitah Mekubetzet Bava Kamma 54a, Maharsha Chidushei Halakhot Bava Kamma 54a, Penei Yehoshua Bava Kamma 54a, Gilyon HaShas Bava Kamma 54a, Steinsaltz Commentary Bava Kamma 54a, Collected Articles Bava Kamma 54a