אילימא לחצר דהיתרא – פירש שמותר לחצר ולא אסרי עלייהו בני מרפסת אמאי רשותא דתרוייהו הוא פרש״י ז״ל דאפילו לשמואל רשותא דתרוייהו הוא דאע״ג דלשמואל מאי מרפסת בני עלי׳ וה״ל תל זה לבני חצר בזריקה ולבני עליו׳ בשלשול וזריק׳ הפלגה ונראה כאלו היא לבני חצר בנחת ולבני עליו׳ בקוש׳ אפ״ה כיון דלשמואל חשוב שלשול שהוא נחת לגבי זריקת גובה השתא דאיכא שלשול וזריק׳ הפלגא שוים הם לזריקת גובה של בני החצר ואסרי אהדדי ויפה דקדק אבל בתוס׳ אמרו שלא היה צריך לכך שאפילו לרב שהוא משום שלשול לזריקה כל שיצא מתורת פתח לשניה׳ לא שני לן בין כח אחד לב׳ כחות ושלשול וזריקה דחד גיסא וזריקה דאידך גיסא שוים הם וכדרהטא סוגיין לקמן גבי חוליית הבור והסלע ודוכתי אחריני כדבעי׳ לומר בכל חד וחד אלא מאי לחצר אף לחצר ושניהם אסורים בו פי׳ דשוים הם בתשמישן ואסרי אהדדי והקשו בתו׳ דהא אנן אליבא דרב מתרצי׳ וא״כ היאך אוסרין בני המרפסת על בני החצר במה שהוא מופלג ד׳ דהא ה״ל תשמיש אויר כדלקמן וסבר רב שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר כדאי׳ לקמן. ותירץ ר״י ז״ל דהכא מתרץ לה רב אליבא דשמואל דסבר אדם אוסר על חבירו דרך אויר והכין קאמר ליה דעל כרחין סיפא לשמואל מאי לחצר אף לחצר וא״כ אל תתמה לדידי דאמינ׳ דלחצ׳ דרישא אף לחצר קאמר וקשיא לי היכי שייך לומר הכי נמי מסתברא ולאכרוחי רישא מסיפא דלהוו בחדא גוונא לפום מאי דאמרן וי״ל דרב ה״ק דלשמואל ה״נ מסתברא דלודי ברישא דאף לחצר קאמר כיון דסיפא לדידיה על כרחין אף לחצר קאמר ועדיין הוא דחוק. ומקצת רבותי תירצו דאפילו לרב מפרשי הכא דאף לחצר קתני דע״כ לא קאמר רב אין אדם אוסר על חבירו דרך אויר אלא בדב׳ שאינו משותף ממש ביניהם כגון ההיא דג׳ חורבות שבין שתי חצרות אבל הכא התל והעמוד משותף הוא ממש בין החצר ומרפסת דאי לא לא אסרי ליה בני מפרסת על בני החצר דיש דין גזל בשבת וחורבה מחזיר לבעלים וכיון שהם בשותפות ומשתמשין שם בחול בעמוד בשותפו׳ לאו תשמיש אויר הוא חשוב אלא תשמיש גמור וכאותה שדחו לקמן גבי גג הסמוך לרשות הרבים דילמ׳ כדרב פפא דאמר בשרבי׳ מכתפין עליו בכומת׳ וסודרא והתירוץ הזה נכון. אלא דקשיא לי עליה דהא לקמן אתי׳ למידק והא דרב דסבר שאין אדם אוסר לחבירו דרך תשמיש אויר מדאמ׳ רב גבי גזוזטראות לא שנו אלא בסמוכה אבל במופלגת ד׳ טפחים עליונה מותרת והא סתם שותפו׳ יש בין שתיהן דהא אוקימ׳ בשעשו מחיצה בשותפות ואפ״ה ס״ד דטעמ׳ דעליונה מותרת מפני שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר. וי״ל דאין הכי נמי לפום מאי דס״ד למידק לה מהתם אבל ההיא כבר אדחיא לה ולא נפק׳ לן סבר׳ דרב אלא מההיא דג׳ חורבת שאינן משותפות ממש להשתמש לבני חצרות כנ״ל לתרץ לפי תירוץ זה של רב״י שיחיה. אבל אין זה דעת ר״י ז״ל כי הוא כתב לקמן דמאי דדחי׳ התם דילמא שאני סתם דכיון דלוה בשלשול וכו׳ דחוי׳ בעלמא הוא ואין טעמו של רב אלא כמסקנא דשמעתין לפי שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר ולדברי רב״י ז״ל אפילו בדבר שעשו בשותפות סובר רב דאין אדם אוסרו לחבירו בתשמיש אויר.

ת״ש חוליית וכו׳ – פירש וקושיין הכא כקושיין דלעיל דקס״ד דמאי מרפסת בני עליות ומפני שהזכרנו זה למעל׳ קצרו בכאן והא אתמרא מעיקרא בבי מדרשא מדאמרינן לעיל כדאמר רב הונא אלא שרבינא ורב אשי כשחברו התלמוד סדרו הקושיות כסדר המשנה ויש כיוצא בזה הרבה בתלמוד.

התינח סלע בור בור מאי איכא למימר – פירש דהא סתם בור עמוק עשרה טפחים ואפילו לאותם הדרים במרפסת צריך שלשול עשר׳ טפחי׳ וה״ל לזה בגוב׳ ולזה בשלשול ואפילו הכי קתני למרפסת וקשיא לרב ואע״ג דלבני מרפס׳ צריך שלשול וזריקת אויר דהפלגה מקשי׳ מינה משום טעמא דכתיבנ׳ לעיל דאפילו לרב לא שני לן בין כח א׳ לשתי כחות. תירץ ר״י ז״ל דהתם בדחוייא בעלמא איתמ׳ דהא למסקנ׳ טעמ׳ דרב לפי שאין אדם אוס׳ על חברו בדרך אויר ואין זה מחוור דכיון דהת׳ איתמ׳ כל ההוא טעמ׳ ולא איפוך היכי פרכי׳ הכא להדי׳ לרב ולא דחי׳ כדדחי׳ התם אבל הנכון בתירוץ קושיא זו מה שפרש״י ז״ל שם דהתם ג׳ כחות איכא מחד גיסא דלבני תחתונה צריך שלשול וזריקת גובה וזריקת הפלג׳ ולבני עליונה בשלשול לחודיה ודכ״ע כל שהוא לזה בכח אחד ולזה בשלש כחות ה״ל כלזה בפתח ולזה בזריקה אבל כח אחד ושתי כחות שוים הם כדאמרי׳ הכא והכין נמי מוכח התם ואיכא למידק טובא מאי מקשי׳ הכא מקרקעיתו של בור שהוא עמוק עשרה לבני מפרסת דהא אנן במאני׳ בחוליית של בור עסקינן כדקתני בהדיא דה״ל חולית הבור כפתח לאותם סדרים במרפסת ולפיכך אוסרין אותו על בני החצר ומצאתי שהקשו כן בתו׳ ותירצו דסתם חוליית הבור אינה רחבה ד׳ טפחי׳ וכל שהוא פחות מד׳ בטל הכא והכא ולא אסרי ביה אהדדי. וא״כ מתני׳ לגבי גופו של בור קתני דהוי למפרסת ועוד תירצו דחוליא טפילה היא לבור ועיקר תשמישו של בור אינו אלא למילוי לא חשיב תשמיש לדונו כפתח לאלו ולאלו.

בבור מליאת מים עמוקי׳ – פירש והמים העליוני׳ שיש בבור קרובים לבני מרפסת בפחות מעשרה דה״ל כפתח. הקשה ר״י ז״ל דמשמע מכאן דלשמואל בבור עסקינן משום דס״ל כשילשול לבני מפרסת וא״כ על כרחין כי קתני פחות מכן לחצר היינו אף לחצר דהא רשותא דתרוייהו היא ואסרי אהדדי כי אף על פי שהחוליא פחותה מעשרה לחצר מ״מ הבור הוא עמוק עשרה וה״ל לזה ולזה כשלשול ואין הפרש בין שלשול גדול לשלשול קטן כל שיש בו שלשול עשרה טפחים וא״כ כי אמרינן לעיל הכי נמי מסתברא דאף לחצר קאמר ומייתי׳ לה מסיפ׳ דסיפ׳ הוה לן לאתויי מהא מציעתא ותירץ ז״ל דכיון דלגבי סלע ולגבי חוליא דבור איכא לפרושי דלחצר דוקא קאמר דה״ל לזה בפתח ולזה בשלשול ניחא לן לאתוייה מסיפא.

והא חסרה – פירש וכי חסרה הויא לן למפרסת בשלשול ולחצר בזריקה וקשיא לרב ופרכינן כיון דכי לא מסרה שריא כי חסרה נמי שריא אדרבא כיון דכי חסרה אסורה כי לא חסרה נמי אסורה ומסתבר לי דבהא פלגינן דאנן פרקי׳ דכיון דכי לא חסרה בבין השמשות שריא לבני מרפסת כי חסר׳ נמי שריא דאמרי׳ דשבת כיון דהותרה הותרה ואפילו למאן דפליג בהא לעיל במכלתין לענין מחיצות שבת הכא לגבי תשמיש בני חצר ובני מרפסת בדבר המשותף בין שניהם מודה הוא דלמאן דשרי ליה בבין השמשות לדידיה יהבי׳ ליה בכוליה שבת ופרכינן דאדרבא אפילו למ״ד בעלמא דשבת הואיל והותר׳ הותרה שאני הכא דהכא דחסרה ולהכי נמי קיימ׳ וכיון שכן מעתה חשבינן ליה כמחוסר ורשות שניהם שולטות בו ואסרי אהדדי.

כטבלא – פי׳ שהם מוקצים מלטלטל ולאו לחצר קיימי ואע״ג שעבד ותקנן מתוקן הילכך כמלא דייניינן ליה וכיון דהותרה הותרה אפילו עבר ותקנו וא״ת והא בפרק חלון אמרינן דאפילו עבר והותיר לפנותו לא חייץ ולא מבטל מחיצה דחריץ שבין שתי חצרות וי״ל דשאני הכא דלמעט עומק הבור ולעשותו תשמיש נוח לבני מרפס׳ דכיון דאינו ניטל בשבת והוא תשמיש נוח להם לדידהו יהבי׳ ליה כן תרצו בתו׳ דייקא נמי דקתני דומיא דבור וסלע פירש לאו דיוקת׳ גמו׳ הוא דהא איכא למימר דבור ריקן הוא ותנא בור לעומקה ותנא סלע לגובהה כדאמרי׳ בעלמא למה לי ליתני סלע ולא ליתני בור דהא סוף סוף בור דומיא דסלע הוא דקתני וקושיין אמאי קתני בור והיינו דלא עבדינן צריכותא אלא לבור דאלו סלע איצטריך לפרושי בור דומיא דסלע כדפרש״י ז״ל הא דביני ביני אסור פירש ואע״ג דלבני עלייה בשלשול ולבני חצר בזריקה אסירי אהדדי וקשיא לשמואל וא״ת ולמה ליה למידק דביני ביני אסור אדרבה קתני למעלה מעשרה בני עליה משתמשין בו ומשמע כל למעלה מעשרה מן הארץ ואפילו יש ממנו עד בני עליה שלשול גדול דהא ליתה דהא ברישא קתני אנשי עליה משתמשין כעשרה עליונים אלמא דביני ביני אסור וכי קתני סיפא למעלה מעשרה אין מודדין מן הקרקע אלא מעשרה עליונים קאמר וכן פרש״י ז״ל אמר רב נחמן וכו׳ פי׳ דהשתא כי מוקים לה ביני ביני ה״ל בתשעה ומחצה לזה בט׳ ומחצה לזה דה״ל לזה בפתח ולזה בפתח ולפי׳ אסור וק״ל אמאי לא אוקמה בכותל עשרים דהתם נמי כי מוקמת ליה באמצע הוה פחות מעשרה לכל צד כי הזיז ממעט מכאן וי״ל שהוא בא לשער הכתל בלא מקומו של זיז דהשתא ודאי אי מוקמת ליה בכתל עשרים ומוקמת ליה לזיז באמצע ס״ל לחצר בזריקה ולבני עליה בשלשול והדרן קושיין לשמואל וכן תירץ רש״י ז״ל אלא שצריך פי׳ לפירושי כמו שכתבנו.