חצר שרוב׳ פתחי׳ וחלונו׳ – פרש״י ז״ל מכל צד דמשום שתי רוחו׳ לא הוה קפדי׳ וניתר בשני פסין ומיירי בפתחים בעשר דאי ביותר מעשר אפילו פרצה אחת אוסרת לרב ולא מהניא ליה צורת הפתח ומה שאומר רב יוסף מדברי רבי׳ נלמד כו׳ נראה לפי פשוטו וכן תרצו בתוספ׳ במקצתן דאליבא דרב דייק וקשה להם דא״כ לדידן דלית לן דרב יהיה פרוץ מרובה על העומד ניתר בשבת כשיש בו צ״פ ואפי׳ מד׳ רוחות וכההיא דכלאים דמייתי בסמוך וא״כ לדידן אליבא דרב יוסף למה הוצרכו בפסי ביראות לכל אותן דברים וגם לא התירו אלא לעולי רגלים ולבהמתם בלבד ולא לאחרי׳ יעשו קנים מד׳ רוחות וקנים על גביהם דהוי צורת פתח ולשתרו לכל אדם ותירצו שאין הכי נמי אלא שחששו כי כשיכנסו שם הגמלי׳ טעונים שיפלו הקנים ויתבטלו המחיצו׳ ולא עוד אלא דכיון שהיו צריכין להגביהן מפני כניסת גמלים היו נופלים ברוח מצויה וזה הפ׳ אינו עולה יפה בלב ותו דהיאך אפשר שבא רב יוסף לומר מדברי רבי׳ נלמד וכבר ידוע שאין הלכה כרב וגם בברייתא שבאנו לסייעו מאיזה מקו׳ ידענו שהיא אליבא דרב דוקא והנכון כי רב יוסף אפילו אליבא דרבנן רצה לדקדק דפרצה ביותר מעשר לרב חשיבה פרצה וגדלה ולפי׳ אין לה תקנה בצ״פ וחכמים אומרים שאף זה אינה פרצה כל כך שלא הועיל לה צ״פ ואפשר דאפי׳ רבנן לא שרו לה בג׳ רוחות דלא הוה פליגא דרבי כולי האי עלייהו ומ״מ מדרב נלמד לרבנן דלכל הפחות דפרוץ מרוב׳ על העומד שהיה פרצה גמורה לכל באי עולם שלא תועיל לה צורת פתח ואנן דחינן דמק״ו דרב ליכא למשמע מידי דאיכא למפרך אבל אפשר שהדין עצמו אמת כדמוכחי׳ לן מההיא דפסין ומה שאמר לפנינו אילימא בעשר בהא לימא רבי יוחנן בשבת לא הקשו בתוספ׳ דילמא אין הכי נמי ומשום דפרוץ מרובה על העומד לא תועיל לו צירת פתח ותרצו שאם היה כן תפשוט מינ׳ דרבי יוחנן סבר לה דיותר מעשר אינו ניתר בצורת פתח וכסברא דרב יוסף דלעיל דאי לית ליה דרב ודאי פרוץ מרובה מותר לענין שבת ואף על פי שדחו לעיל דברי רב יוסף היינו דאפשר דפרוץ מרובה על העומד שאינו פרוץ בשום מקום בעשר קל מפרצה ביותר מעשר אבל דלפרוץ מרובה לא מהניא צורת הפתח ה״ה ליותר מעשר ולפי הפיר׳ האחרון אינו כן כי לדברי רב יוסף אפשר דלרבנן שרו יותר מעשר בפרצה ולא שרו פרוץ מרובה על העומד בצורת הפתח אבל הנכון דאנן השתא דומיא דכלאים מיירינן ובכלאים לא שייכי ד׳ מחיצות ובמחיצה אחת די שנעשית צורת הפתח בגדר זה סומך מכאן וזה סומך מכאן וכשהחברו שם ד׳ קונדריסין זהו להתיר ד׳ מיני כלאים והכל יש לו דין מחיצה אחת וגם לענין שבת כשאמרנו שנוהג או אינו נוהג לא דברנו אלא לעניין מחיצה אחת ובשאר הרוחות עומדין או שהוא עומד כפרוץ וזה ברור עי״ל דאפי׳ ריש לקיש לא התיר בשבת אלא כשהעומד מרובה ורבי יוחנן אסר אף כשהעומד מרובה והיינו דמתמה׳ דאי בעשר היכי פליג רבי יוחנן בין דעומד מרובה וזה נכון לרבי׳ ז״ל ובתוספ׳ תירצו גם כן כזו.

אמי פיתחי שימאי פליגי בה רב רחומי ורב יוסי חד אמר דלית ליה שקפי – פי׳ שאין שם תיקון מזוזות מן הצד ודלא כפרש״י ז״ל דלית ליה תקרה פרש״י ז״ל שהפתחים פרוצים למעלה ואינו נכון אלא לומר שלא נתנו שם תקרה הנקרא בלשון הכתוב משקוף וכל כיוצא בזה אינו אלא כחור בעלמא.

במאי עסקינן אילימא מן הצד – פי׳ רי״ף ז״ל שנתן קנה סמוך לקונדס ועשה פתח בזוית ולישנא דמן הצד הכריחו לפרש כן אבל אי אפשר לפרש כן חדא דאם כן למה יאמ׳ רב חסדא דצורת הפתח שעשאה מן הצד לא עשה כלום דהא עד כאן לא קאמר תלמודא לעיל אלא דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי אבל בזוית עבדי וכדפריש לעיל וניחוש דילמא שבקי פתחא רבא ועיילי בפתחא זוטא ועוד דמאי מתרצי׳ אלא על גבי הוה לן למימר אלא באמציעתן ועוד הקנים אלא שנתן סמוך לזוית מאן דכר שמיהו דהא רבי יצחק לא אדכר אלא ד׳ קונדרסין והנכון כדפרש״י ז״ל דמן הצד היינו שהקנה שנותן על גביהן אינו על גבי הקנים אלא מן הצד על פניהם או סמוך לראשן או באמצעיתן כגון זה וכי האי גוונא לא מיחזי כצורת פתח ולהכי אמר רב חסדא דלענין שבת לא עשה כלום ומיהו מה שפירש״י ז״ל שנתן הקנ׳ באמצעיתן לאו דוק׳ דא״כ למה לי לאוקומה בשנתנו על גבן נימא אפי׳ מן צד וכשהו׳ סמוך לראשן אלא ודאי כדפרישנא.