×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא עבודה זרה ב׳.גמרא
;?!
אָ
פרק א – לפני אידיהן
מתני׳מַתְנִיתִין: לִפְנַי אאֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם1 שְׁלֹשָׁה יָמִים אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶם לְהַשְׁאִילָן וְלִשְׁאוֹל מֵהֶן לְהַלְווֹתָן וְלִלְווֹת מֵהֶן לְפוֹרְעָן וְלִפְרוֹעַ מֵהֶן רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נִפְרָעִין מֵהֶן מִפְּנֵי שֶׁמֵּיצֵר הוּא לוֹ אָמְרוּ לוֹ אע״פאַף עַל פִּי שֶׁמֵּיצֵר הוּא עַכְשָׁיו שָׂמֵחַ הוּא לְאַחַר זְמַן.:
גמ׳גְּמָרָא: רַב וּשְׁמוּאֵל חַד תָּנֵי אֵידֵיהֶן וְחַד תָּנֵי עֵידֵיהֶן מַאן דְּתָנֵי אֵידֵיהֶן לָא מִשְׁתַּבַּשׁ וּמַאן דְּתָנֵי עֵידֵיהֶן לָא מִשְׁתַּבַּשׁ. מַאן דְּתָנֵי אֵידֵיהֶן לָא מִשְׁתַּבַּשׁ דִּכְתִיב {דברים ל״ב:ל״ה} כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וּמַאן דְּתָנֵי עֵידֵיהֶן לָא מִשְׁתַּבַּשׁ דִּכְתִיב {ישעיהו מ״ג:ט׳} יִתְּנוּ עֵידֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ. וּמַאן דְּתָנֵי אֵידֵיהֶן מַאי טַעְמָא לָא תָּנֵי עֵידֵיהֶן אָמַר לָךְ תְּבָרָא עֲדִיף וּמַאן דְּתָנֵי עֵידֵיהֶן מַאי טַעְמָא לָא תָּנֵי אֵידֵיהֶן אָמַר לָךְ מַאן קָא גָרֵים לְהוּ תְּבָרָא עֵדוּת שֶׁהֵעִידוּ בְּעַצְמָן הִלְכָּךְ עֵדוּת עֲדִיפָא. וְהַאי יִתְּנוּ עֵידֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם2 כְּתִיב הָא בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב דְּאָמַר ריב״לרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כׇּל מִצְוֹת שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בָּעוֹלָם הַזֶּה בָּאוֹת וּמְעִידוֹת לָהֶם לעוה״בלָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר יִתְּנוּ עֵידֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת אֵלּוּ אוּמּוֹת הָעוֹלָם3. אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ מַאן דְּאָמַר עֵידֵיהֶן מֵהָכָא {ישעיהו מ״ד:ט׳} יוֹצְרֵי פֶסֶל כּוּלָּם תּוֹהוּ וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל יוֹעִילוּ וְעֵידֵיהֶם הֵמָּה. דָּרֵשׁ ר׳רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא וְאִיתֵּימָא ר׳רַבִּי שִׂמְלַאי לְעָתִיד לָבֹא מֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ס״תסֵפֶר תּוֹרָה [וּמַנִּיחוֹ] בְּחֵיקוֹ וְאוֹמֵר לְמִי שֶׁעָסַק בָּהּ יָבֹא וְיִטּוֹל שְׂכָרוֹ. מִיָּד מִתְקַבְּצִין וּבָאִין אוּמּוֹת הָעוֹלָם4 בְּעִרְבּוּבְיָא שֶׁנֶּאֱמַר {ישעיהו מ״ג:ט׳} כׇּל הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו [וְגוֹ׳] אֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַל תִּכָּנְסוּ לְפָנַי בְּעִרְבּוּבְיָא אֶלָּא תִּכָּנֵס כׇּל אוּמָּה וְאוּמָּהּמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם״) מופיע הטקסט המצונזר: ״בעובדי כוכבים״.
3 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״אוּמּוֹת הָעוֹלָם״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
4 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״אוּמּוֹת הָעוֹלָם״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
E/ע
הערותNotes
פרק ראשון
לפני אידיהן של גוים שלשה – זמנין דתני הימים תחילה, כגון שבעת ימים קודם יום הכיפורים (יומא דף ב.) וכן זמנין דתני דרכים ברישא בשבעה דרכים בודקין את הזב (נזיר דף סה:), וזימנין דתני להו בסוף כגון האשה נקנית בשלשה דרכים1 (קידושין דף ב.): ואגב דאיירי בסנהדרין בעובד ע״ז,⁠2 תנא ע״ז.⁠3 והוריות דתני בס׳ ישועות, ולא בסדר קדשים משום דאיירי בסנהדרין ב״ד ואיירי נמי במלך וכהן גדול דאיירי בדין שלהם בסנהדרין, ואבות נמי איירי טובא בדינין, הוו מתונין בדין, ואל תעש עצמך כעורכי הדיינין, וטובא איכא. ומשום דתני אבות איך קבלו תורה מדור לדור ולא נשתכח מישראל, תני נמי עדיות, בעדיות שהיו הזקנים מעידין הלכות מה שראו ושמעו, ותדע דבריש תוספתא בעדיות קתני ההיא דעתידה תורה שתשתכח מישראל וכו׳, וקתני מהיכן נתחיל נתחיל מהלל ושמאי וכו׳4:
לשאת ולתת עמהן – פירש״י משום דאזיל ומודה, מיהו בעיא היא בגמר׳ (לקמן דף ו.) מאי טעמא דהך רישא5 אי משום דאזיל ומודה או משום לפני עור, ומיהו סוגיא דתלמודא6 אמר רבא כולה משום דאזיל ומודה [הוא] וצריכי וכו׳, נקיט תלמודא טעמא דאזיל ומודה בהך [דלשאת ולתת].⁠7 תימה היאך אנו עושין עמהם משא ומתן ביום אידם, דבגמרא (דף ז.) אמרינן בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד, יום אידם [מיהא] אסור. ורבינו שמואל בשם רש״י פי׳ דאין [הגוים שביננו] אזלי ומודו עכשיו במו״מ שעושין ביום ראשון שהוא איד של נוצרי8 איד של קדישי׳ שיש להם כל השנה כגון ניטל וכיוצא בו, ואינן אדוקין בה כל כך דומיא דהא דאמרינן בפ״ק דחולין (דף יג.) גויים שבחוץ לארץ לאו עובדי ע״ז הם אלא מנהג אבותיהן בידיהם, דאע״ג דבגולה דהיינו חוץ לארץ אסרינן מיהא יום אידם (לקמן דף יא:), מ״מ השתא מיהא חזינן דלא אזלי ומודי בשביל מו״מ שלנו ויש לנו להתיר דידעינן דבהכי לא מודו דדומיא דהא אמרינן לקמן (דף סד:) רב יהודה שדר ליה קורבנא דרבאל9 ביום אידם, ורבא שדר ליה קורבנא לבר שישך ביום אידם וקאמר ידענא ביה דלא פלח לע״ז, ומיהו לא דמי לגמרי דהתם קרי ליה לגר תושב10 דבעי שיקבל בפני שלשה חבירים להחזיקו, ואע״ג דבר11 רשע היה מ״מ לא הוה פלח לע״ז כלל, מסתברא דומיא דאבי דרבא12 יהודה לגר תושב. ועוד מפרש ר׳ דמשום איבה יש להקל להתיר עכשיו הואיל עיקר מו״מ שלנו עמהן לא מצינו לאישתמוטי והויא איבה,⁠13 ולקמן משמע דהיכא דאי אפשר בלא איבה שרי, דקאמר לקמן בפרקין14 ההוא מינא שדר ליה לר׳ יהודה נשיאה ביום אידם דינרא אמר היכא איעבד אשקליה אזיל ומודה לא אשקליה הויא ליה איבה אמר לי׳ זורקו לבור וכו׳, דמשמע דמשום איבה היה ראוי להתיר,⁠15 וזה יש לדחות שלא היה אלא שואל מה יוכל לעשות שלא יהא איבה, ואדרבה משמע דלא שרי משום איבה מדלא הוה שקיל ליה הואיל ואיכא איבה אע״ג דאזיל ומודה,⁠16 אם לא תאמר כמו כן שהיה שואל אם יש למצוא שלא יהא איבה כדי שלא יצטרך לקבלו. ועוד מביא ראיה מדאמר בפ׳ אין מעמידין (דף כו.) דיהודית מילדת נכרית בשכר משום איבה, ואפי׳ בשבת היה רוצה להתיר לקמן, ואביי פליג משום דמשכח טעמא דליכא איבה, וכן גבי לא מעלין ולא מורידין,⁠17 ומ״מ היכא דליכא איבה אסור לעשות מו״מ עמהן לפי׳ זה.
[ור״ת] פי׳ דמקח וממכר דרוב דברים מותר דלא איירי הכא אלא במו״מ של תקרובת, [וראיה] לדבר דקאמר בגמ׳18 ומי בעי כולי האי והא תנן בד׳ פרקים וכו׳ ומשני התם דלאכילה סגי בהו בחד יומא הכא דלהקרבה בעי ג׳ ימים, ואע״ג שיש לדחות דמשמתחילין לבקש תקרובתם ולעסוק בה לצורך האיד, שם ע״ז שגור בפיהם ואזלי ומודי,⁠19 וזה הטעם דאזלי ומודי צריך לומר בשאר מילי דבמשנה דלהשאילם ולשאול מהם לפורען וליפרע מהן, מ״מ משמע לכאורה דלא מיירי אלא בהקרבה, ועוד דקאמר בגמר׳ (דף ו.) איבעיא להו אסור לשאת ולתת עמהן משום הרווחה או משום לפני עור, נ״מ דאית ליה בהמה לדידיה. ואמאי לא קאמר דנפקא מינא במו״מ שאינו של תקרובת,⁠20 והלכך מפרש דלשאת ולתת לאו במקח וממכר מיירי אלא בלמכור להם בהמה וכיוצא בה, לשאת ממנו מעות ולתת לו בהמה, ובעיא דמשום הרווחה לאו משום דרווח ליה דאזיל ומודה במה שמשתכר כדפרש״י, אלא הכי פי׳ משום הרווחה הוא שיהיו לגוי בהמות בריוח להקריב מה שיחפוץ, דאפי׳ אית ליה בהמה לדידיה מ״מ קא רווח שיש לו עוד ומקריב יותר על ידי כך,⁠21 גם אזיל ומודה בהכי,⁠22 ולא הוי כמו להלוותו דקא מרווח להון דהוה לשון ריוח ושכר, ורבא נמי הוה טעמא דהרווחה משום דאזיל ומודה כדפרישית, והיינו נמי דקאמר רבא לקמן23 כולה מתני׳ משום דאזיל ומודה הוא, וצריכא דאי תנא לשאת לתת משום דקא מרווח להו וכו׳.
והא דתני בגמר׳24 דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחין מהם, מפרש ר״ת מוכרין להם אפי׳ מידי דבר25 ולא יתקיים עד יום אידם, ולא חיישינן שמא יתקיים או יקריבנה לפני האיד, [ודתניא] אבל לא לוקחין מהם, זה קבלת דורון, לא מקח של קניה דבלקנות מהם לא איירי26 למכור להם דבר של תקרובת, ובתרי׳ מייתי נמי מעשה דדינרא דשלחו ליה לר׳ יהודא נשיאה דהיינו קבלת דורון.⁠27 ומיהו קשה לי דאית ספרים דגריס בסיפא דבר המתקיים לוקחין מהם אבל לא מוכרין להם, האי לוקחין מהן אין זה קבלת דורון, דהא הוה אסור דבר המתקיים כגון דינרא, ומיהו קשיא דבתוספתא (פרק א׳) תני בסיומא דברייתא דתניא כוותיה דריש לקיש דבגמר׳ (דף ו:) ואפי׳ דבר המתקיים לקח או שמכר ה״ז מותר, משמע דלכתחילה אסור ליקח כמו למכור, אלמא לשאת ולתת במקח וממכר איירי,⁠28 ואעפ״י שזה חולק על גיר׳ שפי׳ דאית ספרים29 כגירסת בברייתא תני רב זביד בר׳ אושעיא וכו׳ דבר המתקיים לוקחין מהן וכו׳, איכא למימר דפליגו אהדדי, ואולם יש לפרש התוספתא גם לר״ת דה״פ לקח שקיבל לדורון או שמכר הרי זה מותר,⁠30 ומיהו בקבלת דורון אין חילוק בין דבר המתקיים לאין מתקיים. ולפירש״י נמי קשה מה שייך לאסור ליקח מהן למאי דמספקא לן דשמא הוי טעמא דמתני׳ משום לפני עור,⁠31 ובגמרא32 נדקדק בה עוד. וטעמא דמקח וממכר דעלמא דלאו דתקרובת שרי לפי׳ ר״ת הוא הטעם משום דאזיל ומודה לא שייך ביה כמו בלהשאילן ולהלוותן דקא מתהנו, [ו]⁠לשאול מהן וללוות מהן [משום] שמתכבדין בדבר וחשיבא להו מלתא כדקאמר בגמרא (שם), אבל מקח וממכר הוא צורך של ישראל כמו של גוי ולא חשיבא להו מילתא,⁠33 ולא אזיל ומודה כי אם כשלקח מישראל מידי דתקרובת. וקצת קשה לי דבפרק ארבעה נדרים (דף לא.) משמע דזבינא דרמי על אפי׳ לא חשיבא לענין מודר הנאה כי אם הנאת המוכר לבד, וזבינא חריפא לא חשיב34 לבדו, ובאותו מיהא שהיא הנאתו לבד ולא של ישראל אמאי לא אזיל ומודה, וי״ל דבהכי לא אזיל ומודה.⁠35
או״ר דמ״מ תימה אעפ״י שהתיר ר״ת מקח וממכר דלאו תקרובת מ״מ היאך נקנה מהם שום דבר ביום אידם והלא מן המעות הם עושים תקרובת, ואו״ר דלא שייך בזה לא הרווחה ולא לפני עור בדבר מועט שרגילים לדור לע״ז עכשיו, ואותו דבר מועט יהיה לנו36 משום מקום בלא משא ומתן שלנו,⁠37 ומיהו במקום שידוע דשל תקרובת הוא ראוי להחמיר בדבר, מ״ר. ועוד נ״ל שהיה סברא לומר דכל מעות שעושין מהן תקרובת עכשיו לגלחים ולכומרים אין בזה איסור תקרובת לע״ז כי אם כשהיו נותנין אותו לע״ז עצמה לייפוי ע״ז כדתנ׳ בפ׳ ר׳ ישמעאל (דף נא:) מצא בראשו מעות כסות וכלים הרי אלו מותרים,⁠38 שעשו מהם תקרובת לע״ז וישארו שם או שום צורך לע״ז עצמה יעשו מהן אחר כך, אבל מעות שנותנין עכשיו אין בהן איסור תקרובת לע״ז,⁠39 וטעמא דהרי אלו מותרין מפרש לקמן40 דלא הוי כעין פנים:
ולהלוותן – דקתני הכא מפר״ת41 בלא ריבית דבזה שייך למימר דקא מרווח להון, אבל בריבית אית ליה צערא, וגדול כח ריבית כדאמר בקידושין42 דמזבין איניש ברתיה43 והדר יזיף בריביתא וצערא אית [לי׳] ולא אזיל ומודה44:
וליפרע מהן – שרי׳ ר׳ יהושע בן קרחא בגמרא45 מלוה על פה ופסקינן כוותיה בגמרא, ואפי׳ מלוה שבשטר של עכשיו כגון אותם שיש להם ממרונות,⁠46 ואו״ר שיכול להיות מותר עכשיו בהרבה עניינים שלא יוכל להוציא כשירצה47:
ולהשאילם ולשאול מהן – לפרען מדעתו של ישראל אסור והיכא דאיכא48 לאישתמוטי יכול להיות מותר ככמה דברים דשרינן משום איבה לפי מה49 מ״ר. ואו״ר שיש עוד למצוא היתר בהני מילי דמתני׳ דבגוי שמכירו שרי שהוא כמחניף לו, דגרסי׳ בירושלמי50 תני עבר ונשא ונתן עמו מותר ר׳ יעקב בר אחא ר׳ יוסי בשם ר׳ יוחנן אפי׳ ביום אידם ותני כן בד״א בעובד כוכבים שאינו מכירו אבל מכירו מותר שאינו אלא כמחניף, ותני הנכנס לעיר ומצאן שמחים שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם,⁠51 וגבי ליפרע מהן גרסינן בירושלמי52 אם היתה מלוה אובדת מותר וכו׳ אפי׳ מלוה בשטר אובדת היא שלא בכל שעה אדם זוכה לפרע,⁠53 ובלשאול מהן וללוות מהן איני יודע טעם להיתר כי אם טעם שפירשתי למעלה54 דלא אזלו ומודו בהני כמו שהיו עושים בימי חכמים55:
שמח הוא לאחר זמן – לאביי דקאמר בגמרא (דף ו:) גזירה ליפרע מהן אטו לפורען, אל תתמה למה לי טעמא [ד]⁠שמח הוא לאחר זמן תיפוק ליה דגזרינן אטו לפורען.⁠56 וי״ל דלא הוה מיחלף ליפרע בלפורען הואיל57 וזה חילוף זה, שבזה הוא עצב ומיצר ובזה שמח,⁠58 מ״ר:
מאן דתני אידיהן מאי טעמא לא תני עידיהן – בעלמא לא דייק הכי כגון משילין משחילין בביצה (דף לה:) ומציקין ומסיקין בפ׳ הגוזל (ב״ק דף קטז:) וכיוצא בהן, ושמע ר׳ בשם ר״ת משום דהתם כולו משמעות אחד ואין להקפיד היאך ישנה, אבל הכא דייק. וקשה לר׳ דגבי שאיבה לא דייק בהחליל (סוכה דף נ.)59 ובריש פרק דייק משום דקשיא ליה מאי טעמא לא תני עידיהן שהן עידיהן60 אבל איד לא הוי אלא שתחתיו יבא אידם, ומשני תברא עדיף, וכיון דשני תברא עדיף הכי דייק ומאן דתני עידיהן מאי טעמא לא תני אידיהן דסברא הוא דתברא עדיף,⁠61 מ״ר:מהדורת הרב אהרן קרויזר, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר)
הערות
1 וכ״ה בתוד״ה לפני, וע״ע בהגהות ראמ״ה ופור״י.
2 עי׳ בהגהות ראמ״ה דביאר כוונתם לפרק חלק דמפרש לכולה מילתא דעיה״נ ע״ש עוד.
3 והא דתנא ע״ז אחר שבועות ולא אחר סנהדרין יעוי׳ בתוד״ה לפני ובביאור דבריהם במהר״ם וחידושי מהר״י שפירא.
4 מבואר מרבינו דסדר המשנה הוא כדלהלן: סנהדרין מכות שבועות ע״ז הוריות אבות עדיות, וכ״מ מתוס׳ ריש פירקין. ודלא כהרמב״ם דשנה סנהדרין מכות שבועות עדיות ע״ז אבות הוריות ועיין בהקדמת הרמב״ם לפירוש המשניות בביאור הדבר. וע״ע בפירוש רבינו יונה בפתיחה למסכת אבות.
5 וכ״כ הר״ן דמיבעיא על הך רישא, אכן יעויין ברשב״א דכ׳ די״ל דעל כולה מתני׳ מיבעיא וכדבריו מבואר בתוס׳ רי״ד לקמן ו, א ע״ש.
6 ו, ב (נקיט משום דאזיל ומודה).
7 וכ״כ בחי׳ הר״ן לקמן ו, ב ועי׳ בר״ש משאנץ ובריטב״א דכ׳ לפשוט כן מדאמר רבא כולה משום דאזיל ומודה דמשמע דאף לשאת ולתת מה״ט. וע״ע בריטב״א דהביא מרש״י דלא גרס בצריכותא הך דלשאת ולתת ע״ש.
8 בכת״י חסר שתיים או שלש תיבות, ונראה דצ״ל וכן יום וכו׳ [וכוונתו נראה עפ״י מש״כ בתלמידי רבינו יונה וז״ל רשב״ם בשם רש״י שאינו אסור אלא קצ״ח ונית״ל שעשויין עיקרן בשביל ישו הנוצרי וכו׳ ואפי׳ באותם יש להתיר משום דקים ליה בגויה דלא אזיל ומודה ע״ש].
9 לפנינו אבידרנא ועי׳ בר״ש משאנץ שגרס אבי דרבא.
10 נדצ״ל ואע״ג דבעי שיקבל בפני שלשה חברים היינו להחיותו, (ע״ש בגמ׳).
11 צ״ל דבר שישך רשע.
12 בכת״י מטושטש כאן כמה תיבות ונדצ״ל דאחזקיה רב יהודה לגר תושב. ועי׳ בס׳ התרומה סי׳ קלד דכ׳ ואע״ג דקאמרי׳ התם דגר תושב הוה הא קאמר נמי התם רבא שדר וכו׳ ולא קאמר התם גר תושב הוה.
13 וכ״כ הרשב״א ריטב״א ר״ן ומאירי, אכן תוס׳ ד״ה אסור כ׳ דטעמא דאיבה ל״ש אלא בלהלוותם ולהשאילם ולפורעם אבל לא לגבי מקח וממכר דכי לא יוכל הישראל לומר איני צריך עתה למכור ולקנות ע״ש, וכ״כ התרומה (שם) והובא בהגמ״י בפ״ט מה׳ ע״ז ה״א. ובתלמידי ר״י כ׳ לחלק בין למכור דמותר משום איבה, למקח דאסור ע״ש. ואמנם רבינו ס״ל דהיות ועיקר מו״מ שלנו עמהן לא מצי לאישתמוטי לומר שאינו צריך עתה למכור ולקנות ודו״ק ובאמת לגבי לשאול וללוות מהן כ׳ רבינו לקמן בד״ה ולהשאילם דל״ש להתיר משום איבה דשפיר מצי לאישתמוטי.
14 ו, ב.
15 וכן הוכיחו תוס׳ וש״ר. והנה יעויין ברמב״ם פ״ט מה׳ ע״ז ה״ב וז״ל וכן כותי ששלח דורון לישראל ביום חגו לא יקבלנו ממנו, ואם חשש לאיבה נוטלו בפניו ואינו נהנה בו וכו׳ ע״ש, וכ״כ הטור יו״ד סי׳ קמח. ועי׳ בכס״מ וב״י דתמה על הרמב״ם והטור שהשמיטו הא דצריך לאבדו בפניו, והיינו כדפירש״י דכיון שהגוי רואה שאבד לא ישמח ולא אזיל ומודה, ונשאר בצ״ע יעוי״ש. ועי׳ ב״ח ודרישה מש״כ ליישב. ואשר נראה מוכח בדעת הר״מ והטור דסברי דמה שחכמים התירו משום איבה אי״ז אלא לגבי לקחת מהם, אבל לא לענין להנות מזה, דלגבי זה נשאר הדין דנשא ונתן ביום אידו הרי״ז אסור בהנאה, ומהאי טעמא הוא דס״ל לר״ל לזורקו לבור, והיינו כדי שלא להנות מהם ודלא כפרש״י. שוב מצאתי כן להדיא בשלה״ג (א, ב מדפי הרי״ף אות א) דהביא מהרא״ם דבזמננו שרי מו״מ ביום אידם משום איבה, והק׳ ע״ז נהי שהותר לקחת מהם אבל מה שקיבל מהם אסובה״נ כדאמרי׳ התם טלהו וזורקהו לבור ע״ש, והן הדברים. ולפי״ז יש ליישב מה שהעמיד הרמב״ם האיסור דקבלת דורון מנכרי ביום אידו דוקא, וצ״ע מ״ש משאר מו״מ דאסור ג׳ ימים קודם לכן. ולפי מה שנתבאר לעיל אפשר דבאמת לענין קבלת דורון אסור אף בג׳ ימים קודם ליום אידם, ולא איירי הרמב״ם אלא לענין להנות מהדורון שאסור ביום אידם דווקא ולשיטתו שפסק בה״א שבעבר ונו״נ באותן ג׳ ימים שלפני אידן הרי״ז מותר בהנאה, ואינו אסוהב״נ אלא ביום אידם בלבד. (ואכן הטור כ׳ בסתמא שאסור לקבל מהן דורון, ומשמע דאף ג׳ ימים קודם ליום אידן אסור כבשאר דברים שכ׳ שם הטור, ולשיטתו שאסובה״נ אותן ג׳ ימים). איברא דעדיין צ״ב במה שכ׳ שם הרמב״ם וז״ל ואסור לשלוח דורון לכותי ביום אידו וכו׳, וכ״ה לשון השו״ע (שם) ס״ה, ומבואר להדיא דאינו אסור אלא ביום אידם דווקא, והדרא קושיא לדוכתא מאי שנא דורון שאינו אסור אלא ביום אידם דוקא למשא ומתן שאסור ג׳ ימים קודם ליום אידם וצ״ע.
16 וכן הק׳ הרשב״א, והריטב״א והר״ן (לקמן שם), ותי׳ דכל היכא דאיכא למיעבד תקנתא דרך חסידות ולהתרחק עבדינן. ומבואר מד״ר ושאר ראשונים דבמקום איבה התירו לשקול בכל גוונא ולא הצריכו לחפש תחבולות לשקול בגוונא דלא יודה. (ומדרך חסידות עבדי׳ תקנתא אליבא דהר״ן). והביאור בזה צ״ל כמש״כ הריטב״א (שם) שכך היתה דעת חכמים מתחילה שבמקום איבה לא אסרו, ודו״ק.
17 עי׳ היטב בד״ר לקמן כו, ב ד״ה אמר רב יוסף, והבן.
18 לקמן ה, ב.
19 וכ״כ תוס׳ לקמן (שם) ד״ה ומי, התרומה (שם) והר״ש משאנץ והרא״ש סי׳ א [וע״ש ברש״י ד״ה ומי, ומש״כ שם המהר״ם דאולי נתחלפו הפירושים, יעויין בתר״י דמוכח דלא כן]. ועי׳ ברשב״א דתי׳ דמשום מידי דתקרובת אסרו כל מקח וממכר וע״ע ריטב״א. וכבר כ״כ רש״י עצמו לקמן יב, ב ד״ה שאין, דאסרו למכור כ״ד דלמא מזבין ליה בהמה ע״ש. וראה בזה עוד בהע׳ הבאה.
20 עי׳ רשב״א ריטב״א ור״ן מש״כ ליישב. ובביאור הגר״א סי׳ קמח אות א כתב דמשום תקרובת אסרו כ״ד ע״ש, ולעיל הע׳ קודמת הבאנו כן מרש״י גופא, ויעויין ברעק״א דכ׳ דרש״י כ״כ כדי לתרץ קושיית ר״ת ע״ש, וע״ע ב״ח סי׳ קמח ובתו״ח מש״כ ביישוב שיטת רש״י.
21 מבואר מד״ר שאע״פ שמקריב יותר על ידו מ״מ אינו עובר בלפ״ע, וכ״מ מהריטב״א והר״ש משאנץ והרא״ש (סי׳ א), ואמנם התרומה (שם) ותוס׳ והרשב״א כ׳ בדעת ר״ת דמתוך שיהיו לו הרבה בהמות יקריב מן המובחר, [ולא כ׳ כרבינו ודעימיה שיקריב יותר ומן המובחר], ולכאו׳ ה״ט דאם יקריב יותר הוא עובר בלפ״ע, אמנם אפ״ל דה״ט משום דלא חיישי׳ שיקריב שניהם וכדכ׳ רבינו לקמן ו, ב ד״ה ולא, וכ״כ הבית שמואל אה״ע סי׳ ה ס״ק יח, וראה עוד להלן ציון 168 משכ״ב.
22 מבואר מדברי רבינו דלהך צד דהרווחה אית ביה תרתי איסורא א׳ שמקריב יותר, ב׳ דאזיל ומודה, אולם הר״ש משאנץ והרא״ש כ׳ רק לטעמא דאזיל ומודה. [וכן צ״ל אליבא דתוס׳ והרשב״א שכ׳ שהוא גורם שיקריב מן המובחר, והיינו משום דאזיל מודה על זה, וכ״כ החזו״א יו״ד סי׳ סב ס״ק ח בדעת תוס׳, וע״ע שם משכ״ב]. ובאמת צ״ב איזה איסור הוא עובר כשהגוי מקריב יותר על ידו, [מלבד האיסור של לפנ״ע] ומשמע לכאו׳ דהוי בכלל האיסור דלא ישמע על פיך, והיינו דהאיסור הוא שלא לגרום שהנכרי יזכיר שם ע״ז על ידו, וא״כ כש״כ הוא שלא לגרום שאחר יעבוד ע״ז על ידו, וצ״ב בזה.
23 ו, ב.
24 ו, ב.
25 צ״ל מידי דבר הקרבה (מ״ק).
26 חסר בכת״י כשתיים ושלש תיבות, ויתכן דצ״ל ואין אסור אלא למכור להם.
27 כלומר, דאין לפרש דלוקחין מהן היינו קבלת דורון ושרי משום דהוי דבר המתקיים, ואינו שמח כ״כ בזה ולא אזיל ומודה, דהא מוכח ממעשה דר״י נשיאה דשדר ליה הגוי דינרא דהוי דבר המתקיים ולא רצה ליקח ממנו, וע״כ צריך לפרש דבמקח וממכר איירי, וקשה לפי׳ ר״ת דלוקחין מהם דרישא קאי על קבלת דורון ובסיפא קאי על מקח וממכר.
28 כלומר דברישא תניא כשאמרו לשאת ולתת עמהן וכו׳ ואפי׳ דבר המתקיים לקח או שמכר וכו׳, ומשמע דלקח ומכר הוי פירושא דלשאת ולתת וק׳ על ר״ת. ועי׳ לקמן (שם) בתוס׳ ד״ה לא דהוכיחו להיפך.
29 נדצ״ל דגרסי בברייתא דתני ר״ז.
30 וכ״כ החסדי דוד על התוספתא פ״א ה״א ע״ש.
31 וכה״ק תוס׳ לקמן ו, א ד״ה או וע״ש מש״כ ליישב. וע״ע בר״ש משאנץ ובר״ן דתי׳ דאסרו ליקח אטו מכירה ע״ש.
32 לקמן ו ב ד״ה כשאמרו.
33 תוס׳ וש״ר הוסיפו עוד, דאין הלוקח בטוח שירויח בסחורה זו וגם שהרי נותן מעות תחת החפץ ע״ש.
34 צ״ל כ״א הנאת הלוקח לבדו.
35 וכה״ק ותי׳ הרמב״ן לקמן יג, א אליבא דרש״י, וע״ש דביאר דאע״פ דנהנה מ״מ כיון דרגיל דמזבין לא אזיל ומודה ע״ש עוד. ולכאו׳ ק״ק לומר כן אליבא דרש״י דכ׳ לקמן דף יג, ב ד״ה שאין, דשרי לקנות מהן דבר המתקיים משום דסתם מוכר עצב הוא. והרי בזבינא דרמי על אפיה ודאי שמח הוא, לפי מש״כ הרמב״ן, אלא שלא אזיל ומודה מכיון ורגיל בכך, וצ״ע. ויעויין עוד לקמן ו, ב בד״ר ד״ה דבר. וע״ע באבן האזל פ״ט מע״ז ה״א.
36 צ״ל להם (מ״ק).
37 וכ״כ תוס׳ והתרומה (שם) הרשב״א והמרדכי (סי׳ תשצ״ד) בשם הבה״ג, וראה עוד לקמן ו, ב, בד״ר ד״ה כשאמרו ובציון 198 משכ״ב.
38 כוונת רבינו להוכיח ממה דאוקמי׳ לה בגמ׳ שם בכיס קשור ותלוי לו בצוארו שאינו דבר של נוי, ואינו אסור אלא בדבר של נוי. [והמשך דבריו נראה דר״ל דע״כ מה שהניחו המעות בראשו לשם תקרובת הוא וישארו שם או שום צורך ע״ז עצמה וכו׳, והא דמותרין אע״פ שהן תקרובת היינו משום דלא הוי כעין פנים].
39 והיינו שאין נותנים אותם לכומרים לשם ע״ז דאינו אלא לצורך הנאתם כ״ה בתוס׳ בשם רבינו, וכ״כ הרא״ש סו״ס א דאין קונים מהן נוי ולא תקרובת אלא אוכלים ושותים אותו. ועי׳ בריטב״א שכ׳ דאין לאסור משום דיהבי מינייהו לכומרין בשכרן דבזו לא נאסרו בני נח, ואי משום דזבני מינייהו תקרובת האי לפני דלפני היא.
40 נא, א.
41 וכ״כ תוד״ה להלוותם ובש״ר, וע״ע בתוס׳ לקמן (ו, ב ד״ה אלא) דהביאו ראיה לשיטת ר״ת.
42 כ, א.
43 צ״ל ולא ניזיף.
44 עי׳ בריטב״א דחולק על ר״ת, [וכ״מ לכאו׳ מהרמב״ם בפ״ט מה׳ ע״ז ה״א דכ׳ בסתמא דלהלוותם אסור]. וע״ע בביה״ל ח״א סי׳ כ אות ד.
45 לקמן ו, ב.
46 ראה בס׳ מרגליות הים בסופו משכ״ב.
47 חסר בכ״י שתי תיבות. וכ״כ תוס׳ ד״ה ולפרוע וש״ר וע״ע ברא״ש, וע״ש שביארו הא דאמר ריב״ק מלוה בשטר אין נפרעין מהן, דהיינו כשידנו תקיפה, (וזהו שדקדק רבינו בלשונו וכ׳ עכשיו), וראה עוד בדברי רבינו לקמן ד״ה ולהשאילם ובהע׳ 52.
48 חסר בכ״י כשתי תיבות וצ״ל והיכא דאיכא איבה ולא מצי לאשתמוטי (מ״ק).
49 חסר ב׳ תיבות [וכנראה דצ״ל לפי מה דפרשתי לעיל].
50 ע״ז פ״א ה״א.
51 וכ״כ תוס׳ וש״ר, ובביאור הדבר כ׳ המהר״ם (על תוד״ה אסור) דאפי׳ אם יהנה מהמו״מ יודע הנכרי שבשביל להחניף לו הישראל הוא עושה כן ולא אזיל ומודה לע״ז בשביל כך. אמנם בדעת רבינו א״א לומר כן דבסמוך כ׳ דלגבי לשאול וללוות מהן אין להתיר אלא משום דקים לן בגוויהו דלא אזלי ומודו, וכ״כ התרומה סי׳ קלד, והנה לקמן בגמ׳ ו, ב, מבואר דהאיסור דלשאול וללוות מהן הוא משום דחשיבא להם שהישראל צריך להם, ואי נימא כהמהר״ם דהנכרי יודע דבשביל להחניף לו הוא עושה כן א״כ כש״כ דהו״ל להתיר לשאול וללוות מהן דאין בזה שום חשיבותא אלא חנופה בעלמא. וי״ל. וכעי״ז הוכיח בחידושי מהרי״ש מהתרומה ע״ש. ועי׳ בפני משה על הירושלמי שם שכתב בביאור היתר דמחניף דה״ט דאם לא ישא ויתן עם הנכרי המכירו יעזוב אותו וילך וישא ויתן עם אחר [וכעי״ז כ׳ רש״י לקמן יא, ב ד״ה בגולה ע״ש]. אכן טעם זה ניחא לענין משא ומתן אבל לענין להשאילן ולהלוותם לכאו׳ ל״ש לומר כן וצ״ב, [ואמנם בדברי הירושלמי גופא שייך שפיר לפרש כהפני משה, די״ל דדברי הירושלמי שמותר משום מחניף אינו אלא לענין משא ומתן כמבואר שם, אבל אליבא דרבינו ושא״ר שכתבו כן גם לענין להשאילן ולהלוותן ל״ש לפרש כן], וצ״ל דאם לא ישאילן וילווה להם שוב לא ישא ויתן עמו יותר. והנה בהא דנכנס לעיר ומצאן שמחים דשמח עמהן שאינו אלא כמחניף להן, כבר כתב הפ״מ בעצמו שם שא״א לפרש כפירושו אלא כדברי המהר״ם דניכר הדבר דמה ששמח עמהן אינו אלא משום שמחניף להם ולא אזיל ומודה. שוב מצאתי ברמב״ן לקמן יג, א דכ׳ להדיא דהיתר דחנופה הוא כדי שלא תהיה לו איבה, וכ״מ ברא״ה והרא״ש סי׳ א ומאירי והטור סי׳ קמח. אכן מרבינו והתרומה הרשב״א ותר״י והגמ״י פ״ט מה׳ ע״ז אות ג׳ מבואר דלא הוי אותו טעם. ועי׳ בסמ״ג ל״ת מה ובאורחות חיים ריש ה׳ ע״ז דנראה מדבריהם דהוו ב׳ טעמים שונים, דבתחילת דבריהם כתבו להתיר מו״מ בזה״ז משום איבה, ואח״כ כ׳ להתיר בנכרי שידוע שאינו עובד ע״ז, ואח״כ כ׳ להתיר משום מחניף ע״ש, ואי נימא דסברי דהיתר דמחניף הוא משום איבה (או כעי״ז), הו״ל להסמיכם ולא לכתוב טעם אחר לגמרי ביניהם, ומוכח לכאו׳ דפירשו כהמהר״ם. אכן בדעת הסמ״ג צ״ע בזה למה שמבואר מדבריו דהיתר דלהחניפו אינו אלא כשצריך לכך [וז״ל עוד יש היתר אחר במקום שצריך להחניפו וכו׳], ואי נימא דס״ל כהמהר״ם הרי צריך להיות מותר בכל גווני דל״ש אזיל ומודה כשיודע שעושה כן כדי להחניפו, וצ״ב בזה. והנה בעיקר ההיתר דאיבה ומחניף יעויין ברמב״ן רא״ה ומאירי דהביאו ראיה לזה מהא דאיתא בתוספתא דליכא איסור לתת מתנת חנם לאוהבו או לשכנו נכרי שאינו אלא כמוכרו לו ע״ש, ודבריהם צ״ע דשאני לאו דלא תחנם שיסודו לתת מתנת חנם, ולכן כשמרויח בנתינת המתנה לא חשיב מתנת חנם אלא כמוכרו לו, משא״כ הכא באיסור מו״מ ביום אידם שיסוד איסורו משום דאזיל מודה, לא שייך לחלק בין אוהבו ושכנו לסתם נכרי, דהא כו״ע אזלי ומודו וקעבר משום לא ישמע על פיך, וצ״ע.
52 בפירקין ה״א.
53 עי׳ בשלטי הגיבורים (א ע״ב מדפי הרי״ף אות א) שהביא בשם י״מ דהירושלמי חולק על הבבלי.
54 בד״ה לשאת.
55 בעיקר ההיתר דמו״מ בזה״ז משום איבה ומחניף דכ׳ רבותינו הראשונים מוכח דאיסור מו״מ ביום אידם אינו אלא מדרבנן, והכי מוכח להדיא מר׳ יהושע בן קרחה דאמר מלוה על פה נפרעין מהן, וכ״מ בסוגיא דדף יב, א, יעוי״ש ברש״י ד״ה ה״נ ובשא״ר שם, [וע״ע ברמב״ן יג, א, ובריטב״א ר״פ בשם ר״ת, דבעית הגמ׳ לקמן ו, א, לא איפשיטא ולקולא אזלי׳ משום דחששא דרבנן היא, וכ״ה ברא״ה וריטב״א ו, ב ע״ש], והא דכ׳ רש״י לקמן ו, א ד״ה משום, דבאזיל ומודה עבר הישראל משום לא ישמע על פיך (שמות כג) וכ״ה בר״ן ורא״ש ועו״ר, צ״ל דכ״ז אינו אלא כשבודאי ילך ויודה לע״ז, אבל הכא במו״מ שאינו אלא חששא בעלמא אינו אסור אלא מדרבנן, והכי מבואר ברא״ה ו, ב, ובתוס׳ סנהדרין סג, ב ד״ה אסור ובבכורות ב, ב ד״ה אסור ע״ש. והנה החינוך מצוה פו הביא בשם י״מ דעיקר לאו זה (דלא ישמע) בעוסק עם הנכרי ביום אידו ע״ש, ומשמע מדבריהם שג׳ ימים קודם ליום אידו אינו אסור אלא מדרבנן, ולפי מה שנתבאר אתי שפיר דבשלשה ימים קודם לאידו לא הוי אלא חששא בעלמא שילך ויודה לע״ז, ולכך אינו אסור אלא מדרבנן, אבל ביום אידו ס״ל לי״מ דהוי בתורת ודאי שילך ויודה לע״ז, (ולקמן ו, ב, ויב, א מבואר שחלוק יום אידו מג׳ ימים קודם לכן ע״ש). ובזה אתי נמי שפיר מה שאמר שמואל (לקמן יא, ב) שבגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד, ופירש״י בד״ה ובגולה, שבחו״ל עיקר פרנסתנו מהם ואין אנו יכולים להעמיד עצמנו מלישא וליתן עמהם, ועוד משום יראה ע״ש. ויש לעיין לפי״ז אמאי לא התיר שמואל מה״ט אף ביום אידם, ולפי מה שנתבאר דשאני ג׳ ימים קודם לאידו דאינו אסור אלא מדרבנן ליום אידו שאסור מה״ת אתי שפיר, (וזהו דלא כמבואר בריש דברינו דאף ביום אידם שאסור רק מדרבנן ודו״ק). והנה יעוי׳ באגרו״מ חיו״ד ח״א סי׳ עא שהאריך ליישב קושית מו״ר הגרי״מ פינשטיין שליט״א איך התירו חז״ל איסור דאורייתא דלא ישמע על פיך משום איבה ע״ש. אכן לפי מה שנתבאר לעיל באמת לא הוי אלא איסור דרבנן, ושוב מצאתי כן להדיא בביאור הגר״א יו״ד סי׳ קנ״א ס״ק ח ובטו״א חגיגה במילואים לדף יג, א שטעמא דהרוחה אינו אלא מדרבנן. (ואמנם עדיין צ״ב אמאי לא הוי עכ״פ ספיקא דאורייתא, וי״ל). וראיתי בחזו״א יו״ד סי׳ ס״ב ס״ק ז׳ שכתב: וכן לטעמא דהרוחה אינו אלא מדרבנן דלא מקרי גורם באמת, עכ״ל. והנה דעת הרמב״ן (הו״ד ברא״ה ובר״ן סוף פירקין) דלאו דלא ישמע לישראל גופיה נאמר, וכ״כ תוס׳ רי״ד יב, א, וכ״ה באשכול הל׳ ע״ז סי׳ מו בשם יש מי שאומר (וע״ש מה שהק׳ עליו), ולדבריהם מבואר היטב היתר דאיבה – אפי׳ במקום שודאי אזיל ומודה לע״ז, והיינו מאחר ואיסורו אינו אלא מדרבנן, י״ל שבמקום איבה לא אסרו כלל.
56 ד״ר צ״ב דהא פשיטא דטעמא דשמח הוא לאח״ז ואזיל ומודה עדיפא מטעמא דגזירה, והו״ל להקשות להיפך דלמה ליה טעמא דגזירה תיפו״ל משום דשמח הוא ואזיל ומודה, וכדהק׳ התוס׳ ו, ב, ד״ה אמר, וצ״ב.
57 נדצ״ל וזה אין חילוף זה.
58 וכ״כ הר״ש משאנץ ותוס׳ שם.
59 ובתוס׳ ד״ה מ״ט הוסיפו להקשות מיבמות יז ע״ש.
60 כוונתו לכאו׳ למש״כ התוס׳ דעדות מסתבר טפי לפי שהוא עדות לשברם משא״כ לשון איד לא הוה אלא לשון גנאי וקללה ועי׳ בחי׳ הראב״ד.
61 עי׳ בתוס׳ דדחו פי׳ זה דמאי מקשה תו ומאן דתנא אידיהן אמאי לא תני עידיהן דהא בהכרח דהמקשה ידע דאידיהן לשון שבר ומ״מ הק׳ דמסתבר לשון עדות ועי׳ במהרש״א.
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144