וכ״ה בתוד״ה לפני, וע״ע בהגהות ראמ״ה ופור״י.
עי׳ בהגהות ראמ״ה דביאר כוונתם לפרק חלק דמפרש לכולה מילתא דעיה״נ ע״ש עוד.
והא דתנא ע״ז אחר שבועות ולא אחר סנהדרין יעוי׳ בתוד״ה לפני ובביאור דבריהם במהר״ם וחידושי מהר״י שפירא.
מבואר מרבינו דסדר המשנה הוא כדלהלן: סנהדרין מכות שבועות ע״ז הוריות אבות עדיות, וכ״מ מתוס׳ ריש פירקין. ודלא כהרמב״ם דשנה סנהדרין מכות שבועות עדיות ע״ז אבות הוריות ועיין בהקדמת הרמב״ם לפירוש המשניות בביאור הדבר. וע״ע בפירוש רבינו יונה בפתיחה למסכת אבות.
וכ״כ הר״ן דמיבעיא על הך רישא, אכן יעויין ברשב״א דכ׳ די״ל דעל כולה מתני׳ מיבעיא וכדבריו מבואר בתוס׳ רי״ד לקמן ו, א ע״ש.
ו, ב (נקיט משום דאזיל ומודה).
וכ״כ בחי׳ הר״ן לקמן ו, ב ועי׳ בר״ש משאנץ ובריטב״א דכ׳ לפשוט כן מדאמר רבא כולה משום דאזיל ומודה דמשמע דאף לשאת ולתת מה״ט. וע״ע בריטב״א דהביא מרש״י דלא גרס בצריכותא הך דלשאת ולתת ע״ש.
בכת״י חסר שתיים או שלש תיבות, ונראה דצ״ל וכן יום וכו׳ [וכוונתו נראה עפ״י מש״כ בתלמידי רבינו יונה וז״ל רשב״ם בשם רש״י שאינו אסור אלא קצ״ח ונית״ל שעשויין עיקרן בשביל ישו הנוצרי וכו׳ ואפי׳ באותם יש להתיר משום דקים ליה בגויה דלא אזיל ומודה ע״ש].
לפנינו אבידרנא ועי׳ בר״ש משאנץ שגרס אבי דרבא.
נדצ״ל ואע״ג דבעי שיקבל בפני שלשה חברים היינו להחיותו, (ע״ש בגמ׳).
צ״ל דבר שישך רשע.
בכת״י מטושטש כאן כמה תיבות ונדצ״ל דאחזקיה רב יהודה לגר תושב. ועי׳ בס׳ התרומה סי׳ קלד דכ׳ ואע״ג דקאמרי׳ התם דגר תושב הוה הא קאמר נמי התם רבא שדר וכו׳ ולא קאמר התם גר תושב הוה.
וכ״כ הרשב״א ריטב״א ר״ן ומאירי, אכן תוס׳ ד״ה אסור כ׳ דטעמא דאיבה ל״ש אלא בלהלוותם ולהשאילם ולפורעם אבל לא לגבי מקח וממכר דכי לא יוכל הישראל לומר איני צריך עתה למכור ולקנות ע״ש, וכ״כ התרומה (שם) והובא בהגמ״י בפ״ט מה׳ ע״ז ה״א. ובתלמידי ר״י כ׳ לחלק בין למכור דמותר משום איבה, למקח דאסור ע״ש. ואמנם רבינו ס״ל דהיות ועיקר מו״מ שלנו עמהן לא מצי לאישתמוטי לומר שאינו צריך עתה למכור ולקנות ודו״ק ובאמת לגבי לשאול וללוות מהן כ׳ רבינו לקמן בד״ה ולהשאילם דל״ש להתיר משום איבה דשפיר מצי לאישתמוטי.
ו, ב.
וכן הוכיחו תוס׳ וש״ר. והנה יעויין ברמב״ם פ״ט מה׳ ע״ז ה״ב וז״ל וכן כותי ששלח דורון לישראל ביום חגו לא יקבלנו ממנו, ואם חשש לאיבה נוטלו בפניו ואינו נהנה בו וכו׳ ע״ש, וכ״כ הטור יו״ד סי׳ קמח. ועי׳ בכס״מ וב״י דתמה על הרמב״ם והטור שהשמיטו הא דצריך לאבדו בפניו, והיינו כדפירש״י דכיון שהגוי רואה שאבד לא ישמח ולא אזיל ומודה, ונשאר בצ״ע יעוי״ש. ועי׳ ב״ח ודרישה מש״כ ליישב. ואשר נראה מוכח בדעת הר״מ והטור דסברי דמה שחכמים התירו משום איבה אי״ז אלא לגבי לקחת מהם, אבל לא לענין להנות מזה, דלגבי זה נשאר הדין דנשא ונתן ביום אידו הרי״ז אסור בהנאה, ומהאי טעמא הוא דס״ל לר״ל לזורקו לבור, והיינו כדי שלא להנות מהם ודלא כפרש״י. שוב מצאתי כן להדיא בשלה״ג (א, ב מדפי הרי״ף אות א) דהביא מהרא״ם דבזמננו שרי מו״מ ביום אידם משום איבה, והק׳ ע״ז נהי שהותר לקחת מהם אבל מה שקיבל מהם אסובה״נ כדאמרי׳ התם טלהו וזורקהו לבור ע״ש, והן הדברים. ולפי״ז יש ליישב מה שהעמיד הרמב״ם האיסור דקבלת דורון מנכרי ביום אידו דוקא, וצ״ע מ״ש משאר מו״מ דאסור ג׳ ימים קודם לכן. ולפי מה שנתבאר לעיל אפשר דבאמת לענין קבלת דורון אסור אף בג׳ ימים קודם ליום אידם, ולא איירי הרמב״ם אלא לענין להנות מהדורון שאסור ביום אידם דווקא ולשיטתו שפסק בה״א שבעבר ונו״נ באותן ג׳ ימים שלפני אידן הרי״ז מותר בהנאה, ואינו אסוהב״נ אלא ביום אידם בלבד. (ואכן הטור כ׳ בסתמא שאסור לקבל מהן דורון, ומשמע דאף ג׳ ימים קודם ליום אידן אסור כבשאר דברים שכ׳ שם הטור, ולשיטתו שאסובה״נ אותן ג׳ ימים). איברא דעדיין צ״ב במה שכ׳ שם הרמב״ם וז״ל ואסור לשלוח דורון לכותי ביום אידו וכו׳, וכ״ה לשון השו״ע (שם) ס״ה, ומבואר להדיא דאינו אסור אלא ביום אידם דווקא, והדרא קושיא לדוכתא מאי שנא דורון שאינו אסור אלא ביום אידם דוקא למשא ומתן שאסור ג׳ ימים קודם ליום אידם וצ״ע.
וכן הק׳ הרשב״א, והריטב״א והר״ן (לקמן שם), ותי׳ דכל היכא דאיכא למיעבד תקנתא דרך חסידות ולהתרחק עבדינן. ומבואר מד״ר ושאר ראשונים דבמקום איבה התירו לשקול בכל גוונא ולא הצריכו לחפש תחבולות לשקול בגוונא דלא יודה. (ומדרך חסידות עבדי׳ תקנתא אליבא דהר״ן). והביאור בזה צ״ל כמש״כ הריטב״א (שם) שכך היתה דעת חכמים מתחילה שבמקום איבה לא אסרו, ודו״ק.
עי׳ היטב בד״ר לקמן כו, ב ד״ה אמר רב יוסף, והבן.
לקמן ה, ב.
וכ״כ תוס׳ לקמן (שם) ד״ה ומי, התרומה (שם) והר״ש משאנץ והרא״ש סי׳ א [וע״ש ברש״י ד״ה ומי, ומש״כ שם המהר״ם דאולי נתחלפו הפירושים, יעויין בתר״י דמוכח דלא כן]. ועי׳ ברשב״א דתי׳ דמשום מידי דתקרובת אסרו כל מקח וממכר וע״ע ריטב״א. וכבר כ״כ רש״י עצמו לקמן יב, ב ד״ה שאין, דאסרו למכור כ״ד דלמא מזבין ליה בהמה ע״ש. וראה בזה עוד בהע׳ הבאה.
עי׳ רשב״א ריטב״א ור״ן מש״כ ליישב. ובביאור הגר״א סי׳ קמח אות א כתב דמשום תקרובת אסרו כ״ד ע״ש, ולעיל הע׳ קודמת הבאנו כן מרש״י גופא, ויעויין ברעק״א דכ׳ דרש״י כ״כ כדי לתרץ קושיית ר״ת ע״ש, וע״ע ב״ח סי׳ קמח ובתו״ח מש״כ ביישוב שיטת רש״י.
מבואר מד״ר שאע״פ שמקריב יותר על ידו מ״מ אינו עובר בלפ״ע, וכ״מ מהריטב״א והר״ש משאנץ והרא״ש (סי׳ א), ואמנם התרומה (שם) ותוס׳ והרשב״א כ׳ בדעת ר״ת דמתוך שיהיו לו הרבה בהמות יקריב מן המובחר, [ולא כ׳ כרבינו ודעימיה שיקריב יותר ומן המובחר], ולכאו׳ ה״ט דאם יקריב יותר הוא עובר בלפ״ע, אמנם אפ״ל דה״ט משום דלא חיישי׳ שיקריב שניהם וכדכ׳ רבינו לקמן ו, ב ד״ה ולא, וכ״כ הבית שמואל אה״ע סי׳ ה ס״ק יח, וראה עוד להלן ציון 168 משכ״ב.
מבואר מדברי רבינו דלהך צד דהרווחה אית ביה תרתי איסורא א׳ שמקריב יותר, ב׳ דאזיל ומודה, אולם הר״ש משאנץ והרא״ש כ׳ רק לטעמא דאזיל ומודה. [וכן צ״ל אליבא דתוס׳ והרשב״א שכ׳ שהוא גורם שיקריב מן המובחר, והיינו משום דאזיל מודה על זה, וכ״כ החזו״א יו״ד סי׳ סב ס״ק ח בדעת תוס׳, וע״ע שם משכ״ב]. ובאמת צ״ב איזה איסור הוא עובר כשהגוי מקריב יותר על ידו, [מלבד האיסור של לפנ״ע] ומשמע לכאו׳ דהוי בכלל האיסור דלא ישמע על פיך, והיינו דהאיסור הוא שלא לגרום שהנכרי יזכיר שם ע״ז על ידו, וא״כ כש״כ הוא שלא לגרום שאחר יעבוד ע״ז על ידו, וצ״ב בזה.
ו, ב.
ו, ב.
צ״ל מידי דבר הקרבה (מ״ק).
חסר בכת״י כשתיים ושלש תיבות, ויתכן דצ״ל ואין אסור אלא למכור להם.
כלומר, דאין לפרש דלוקחין מהן היינו קבלת דורון ושרי משום דהוי דבר המתקיים, ואינו שמח כ״כ בזה ולא אזיל ומודה, דהא מוכח ממעשה דר״י נשיאה דשדר ליה הגוי דינרא דהוי דבר המתקיים ולא רצה ליקח ממנו, וע״כ צריך לפרש דבמקח וממכר איירי, וקשה לפי׳ ר״ת דלוקחין מהם דרישא קאי על קבלת דורון ובסיפא קאי על מקח וממכר.
כלומר דברישא תניא כשאמרו לשאת ולתת עמהן וכו׳ ואפי׳ דבר המתקיים לקח או שמכר וכו׳, ומשמע דלקח ומכר הוי פירושא דלשאת ולתת וק׳ על ר״ת. ועי׳ לקמן (שם) בתוס׳ ד״ה לא דהוכיחו להיפך.
נדצ״ל דגרסי בברייתא דתני ר״ז.
וכ״כ החסדי דוד על התוספתא פ״א ה״א ע״ש.
וכה״ק תוס׳ לקמן ו, א ד״ה או וע״ש מש״כ ליישב. וע״ע בר״ש משאנץ ובר״ן דתי׳ דאסרו ליקח אטו מכירה ע״ש.
לקמן ו ב ד״ה כשאמרו.
תוס׳ וש״ר הוסיפו עוד, דאין הלוקח בטוח שירויח בסחורה זו וגם שהרי נותן מעות תחת החפץ ע״ש.
צ״ל כ״א הנאת הלוקח לבדו.
וכה״ק ותי׳ הרמב״ן לקמן יג, א אליבא דרש״י, וע״ש דביאר דאע״פ דנהנה מ״מ כיון דרגיל דמזבין לא אזיל ומודה ע״ש עוד. ולכאו׳ ק״ק לומר כן אליבא דרש״י דכ׳ לקמן דף יג, ב ד״ה שאין, דשרי לקנות מהן דבר המתקיים משום דסתם מוכר עצב הוא. והרי בזבינא דרמי על אפיה ודאי שמח הוא, לפי מש״כ הרמב״ן, אלא שלא אזיל ומודה מכיון ורגיל בכך, וצ״ע. ויעויין עוד לקמן ו, ב בד״ר ד״ה דבר. וע״ע באבן האזל פ״ט מע״ז ה״א.
צ״ל להם (מ״ק).
וכ״כ תוס׳ והתרומה (שם) הרשב״א והמרדכי (סי׳ תשצ״ד) בשם הבה״ג, וראה עוד לקמן ו, ב, בד״ר ד״ה כשאמרו ובציון 198 משכ״ב.
כוונת רבינו להוכיח ממה דאוקמי׳ לה בגמ׳ שם בכיס קשור ותלוי לו בצוארו שאינו דבר של נוי, ואינו אסור אלא בדבר של נוי. [והמשך דבריו נראה דר״ל דע״כ מה שהניחו המעות בראשו לשם תקרובת הוא וישארו שם או שום צורך ע״ז עצמה וכו׳, והא דמותרין אע״פ שהן תקרובת היינו משום דלא הוי כעין פנים].
והיינו שאין נותנים אותם לכומרים לשם ע״ז דאינו אלא לצורך הנאתם כ״ה בתוס׳ בשם רבינו, וכ״כ הרא״ש סו״ס א דאין קונים מהן נוי ולא תקרובת אלא אוכלים ושותים אותו. ועי׳ בריטב״א שכ׳ דאין לאסור משום דיהבי מינייהו לכומרין בשכרן דבזו לא נאסרו בני נח, ואי משום דזבני מינייהו תקרובת האי לפני דלפני היא.
נא, א.
וכ״כ תוד״ה להלוותם ובש״ר, וע״ע בתוס׳ לקמן (ו, ב ד״ה אלא) דהביאו ראיה לשיטת ר״ת.
כ, א.
צ״ל ולא ניזיף.
עי׳ בריטב״א דחולק על ר״ת, [וכ״מ לכאו׳ מהרמב״ם בפ״ט מה׳ ע״ז ה״א דכ׳ בסתמא דלהלוותם אסור]. וע״ע בביה״ל ח״א סי׳ כ אות ד.
לקמן ו, ב.
ראה בס׳ מרגליות הים בסופו משכ״ב.
חסר בכ״י שתי תיבות. וכ״כ תוס׳ ד״ה ולפרוע וש״ר וע״ע ברא״ש, וע״ש שביארו הא דאמר ריב״ק מלוה בשטר אין נפרעין מהן, דהיינו כשידנו תקיפה, (וזהו שדקדק רבינו בלשונו וכ׳ עכשיו), וראה עוד בדברי רבינו לקמן ד״ה ולהשאילם ובהע׳ 52.
חסר בכ״י כשתי תיבות וצ״ל והיכא דאיכא איבה ולא מצי לאשתמוטי (מ״ק).
חסר ב׳ תיבות [וכנראה דצ״ל לפי מה דפרשתי לעיל].
ע״ז פ״א ה״א.
וכ״כ תוס׳ וש״ר, ובביאור הדבר כ׳ המהר״ם (על תוד״ה אסור) דאפי׳ אם יהנה מהמו״מ יודע הנכרי שבשביל להחניף לו הישראל הוא עושה כן ולא אזיל ומודה לע״ז בשביל כך. אמנם בדעת רבינו א״א לומר כן דבסמוך כ׳ דלגבי לשאול וללוות מהן אין להתיר אלא משום דקים לן בגוויהו דלא אזלי ומודו, וכ״כ התרומה סי׳ קלד, והנה לקמן בגמ׳ ו, ב, מבואר דהאיסור דלשאול וללוות מהן הוא משום דחשיבא להם שהישראל צריך להם, ואי נימא כהמהר״ם דהנכרי יודע דבשביל להחניף לו הוא עושה כן א״כ כש״כ דהו״ל להתיר לשאול וללוות מהן דאין בזה שום חשיבותא אלא חנופה בעלמא. וי״ל. וכעי״ז הוכיח בחידושי מהרי״ש מהתרומה ע״ש. ועי׳ בפני משה על הירושלמי שם שכתב בביאור היתר דמחניף דה״ט דאם לא ישא ויתן עם הנכרי המכירו יעזוב אותו וילך וישא ויתן עם אחר [וכעי״ז כ׳ רש״י לקמן יא, ב ד״ה בגולה ע״ש]. אכן טעם זה ניחא לענין משא ומתן אבל לענין להשאילן ולהלוותם לכאו׳ ל״ש לומר כן וצ״ב, [ואמנם בדברי הירושלמי גופא שייך שפיר לפרש כהפני משה, די״ל דדברי הירושלמי שמותר משום מחניף אינו אלא לענין משא ומתן כמבואר שם, אבל אליבא דרבינו ושא״ר שכתבו כן גם לענין להשאילן ולהלוותן ל״ש לפרש כן], וצ״ל דאם לא ישאילן וילווה להם שוב לא ישא ויתן עמו יותר. והנה בהא דנכנס לעיר ומצאן שמחים דשמח עמהן שאינו אלא כמחניף להן, כבר כתב הפ״מ בעצמו שם שא״א לפרש כפירושו אלא כדברי המהר״ם דניכר הדבר דמה ששמח עמהן אינו אלא משום שמחניף להם ולא אזיל ומודה. שוב מצאתי ברמב״ן לקמן יג, א דכ׳ להדיא דהיתר דחנופה הוא כדי שלא תהיה לו איבה, וכ״מ ברא״ה והרא״ש סי׳ א ומאירי והטור סי׳ קמח. אכן מרבינו והתרומה הרשב״א ותר״י והגמ״י פ״ט מה׳ ע״ז אות ג׳ מבואר דלא הוי אותו טעם. ועי׳ בסמ״ג ל״ת מה ובאורחות חיים ריש ה׳ ע״ז דנראה מדבריהם דהוו ב׳ טעמים שונים, דבתחילת דבריהם כתבו להתיר מו״מ בזה״ז משום איבה, ואח״כ כ׳ להתיר בנכרי שידוע שאינו עובד ע״ז, ואח״כ כ׳ להתיר משום מחניף ע״ש, ואי נימא דסברי דהיתר דמחניף הוא משום איבה (או כעי״ז), הו״ל להסמיכם ולא לכתוב טעם אחר לגמרי ביניהם, ומוכח לכאו׳ דפירשו כהמהר״ם. אכן בדעת הסמ״ג צ״ע בזה למה שמבואר מדבריו דהיתר דלהחניפו אינו אלא כשצריך לכך [וז״ל עוד יש היתר אחר במקום שצריך להחניפו וכו׳], ואי נימא דס״ל כהמהר״ם הרי צריך להיות מותר בכל גווני דל״ש אזיל ומודה כשיודע שעושה כן כדי להחניפו, וצ״ב בזה. והנה בעיקר ההיתר דאיבה ומחניף יעויין ברמב״ן רא״ה ומאירי דהביאו ראיה לזה מהא דאיתא בתוספתא דליכא איסור לתת מתנת חנם לאוהבו או לשכנו נכרי שאינו אלא כמוכרו לו ע״ש, ודבריהם צ״ע דשאני לאו דלא תחנם שיסודו לתת מתנת חנם, ולכן כשמרויח בנתינת המתנה לא חשיב מתנת חנם אלא כמוכרו לו, משא״כ הכא באיסור מו״מ ביום אידם שיסוד איסורו משום דאזיל מודה, לא שייך לחלק בין אוהבו ושכנו לסתם נכרי, דהא כו״ע אזלי ומודו וקעבר משום לא ישמע על פיך, וצ״ע.
בפירקין ה״א.
עי׳ בשלטי הגיבורים (א ע״ב מדפי הרי״ף אות א) שהביא בשם י״מ דהירושלמי חולק על הבבלי.
בד״ה לשאת.
בעיקר ההיתר דמו״מ בזה״ז משום איבה ומחניף דכ׳ רבותינו הראשונים מוכח דאיסור מו״מ ביום אידם אינו אלא מדרבנן, והכי מוכח להדיא מר׳ יהושע בן קרחה דאמר מלוה על פה נפרעין מהן, וכ״מ בסוגיא דדף יב, א, יעוי״ש ברש״י ד״ה ה״נ ובשא״ר שם, [וע״ע ברמב״ן יג, א, ובריטב״א ר״פ בשם ר״ת, דבעית הגמ׳ לקמן ו, א, לא איפשיטא ולקולא אזלי׳ משום דחששא דרבנן היא, וכ״ה ברא״ה וריטב״א ו, ב ע״ש], והא דכ׳ רש״י לקמן ו, א ד״ה משום, דבאזיל ומודה עבר הישראל משום לא ישמע על פיך
(שמות כג) וכ״ה בר״ן ורא״ש ועו״ר, צ״ל דכ״ז אינו אלא כשבודאי ילך ויודה לע״ז, אבל הכא במו״מ שאינו אלא חששא בעלמא אינו אסור אלא מדרבנן, והכי מבואר ברא״ה ו, ב, ובתוס׳ סנהדרין סג, ב ד״ה אסור ובבכורות ב, ב ד״ה אסור ע״ש. והנה החינוך מצוה פו הביא בשם י״מ דעיקר לאו זה (דלא ישמע) בעוסק עם הנכרי ביום אידו ע״ש, ומשמע מדבריהם שג׳ ימים קודם ליום אידו אינו אסור אלא מדרבנן, ולפי מה שנתבאר אתי שפיר דבשלשה ימים קודם לאידו לא הוי אלא חששא בעלמא שילך ויודה לע״ז, ולכך אינו אסור אלא מדרבנן, אבל ביום אידו ס״ל לי״מ דהוי בתורת ודאי שילך ויודה לע״ז, (ולקמן ו, ב, ויב, א מבואר שחלוק יום אידו מג׳ ימים קודם לכן ע״ש). ובזה אתי נמי שפיר מה שאמר שמואל (לקמן יא, ב) שבגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד, ופירש״י בד״ה ובגולה, שבחו״ל עיקר פרנסתנו מהם ואין אנו יכולים להעמיד עצמנו מלישא וליתן עמהם, ועוד משום יראה ע״ש. ויש לעיין לפי״ז אמאי לא התיר שמואל מה״ט אף ביום אידם, ולפי מה שנתבאר דשאני ג׳ ימים קודם לאידו דאינו אסור אלא מדרבנן ליום אידו שאסור מה״ת אתי שפיר, (וזהו דלא כמבואר בריש דברינו דאף ביום אידם שאסור רק מדרבנן ודו״ק). והנה יעוי׳ באגרו״מ חיו״ד ח״א סי׳ עא שהאריך ליישב קושית מו״ר הגרי״מ פינשטיין שליט״א איך התירו חז״ל איסור דאורייתא דלא ישמע על פיך משום איבה ע״ש. אכן לפי מה שנתבאר לעיל באמת לא הוי אלא איסור דרבנן, ושוב מצאתי כן להדיא בביאור הגר״א יו״ד סי׳ קנ״א ס״ק ח ובטו״א חגיגה במילואים לדף יג, א שטעמא דהרוחה אינו אלא מדרבנן. (ואמנם עדיין צ״ב אמאי לא הוי עכ״פ ספיקא דאורייתא, וי״ל). וראיתי בחזו״א יו״ד סי׳ ס״ב ס״ק ז׳ שכתב: וכן לטעמא דהרוחה אינו אלא מדרבנן דלא מקרי גורם באמת, עכ״ל. והנה דעת הרמב״ן (הו״ד ברא״ה ובר״ן סוף פירקין) דלאו דלא ישמע לישראל גופיה נאמר, וכ״כ תוס׳ רי״ד יב, א, וכ״ה באשכול הל׳ ע״ז סי׳ מו בשם יש מי שאומר (וע״ש מה שהק׳ עליו), ולדבריהם מבואר היטב היתר דאיבה – אפי׳ במקום שודאי אזיל ומודה לע״ז, והיינו מאחר ואיסורו אינו אלא מדרבנן, י״ל שבמקום איבה לא אסרו כלל.
ד״ר צ״ב דהא פשיטא דטעמא דשמח הוא לאח״ז ואזיל ומודה עדיפא מטעמא דגזירה, והו״ל להקשות להיפך דלמה ליה טעמא דגזירה תיפו״ל משום דשמח הוא ואזיל ומודה, וכדהק׳ התוס׳ ו, ב, ד״ה אמר, וצ״ב.
נדצ״ל וזה אין חילוף זה.
וכ״כ הר״ש משאנץ ותוס׳ שם.
ובתוס׳ ד״ה מ״ט הוסיפו להקשות מיבמות יז ע״ש.
כוונתו לכאו׳ למש״כ התוס׳ דעדות מסתבר טפי לפי שהוא עדות לשברם משא״כ לשון איד לא הוה אלא לשון גנאי וקללה ועי׳ בחי׳ הראב״ד.
עי׳ בתוס׳ דדחו פי׳ זה דמאי מקשה תו ומאן דתנא אידיהן אמאי לא תני עידיהן דהא בהכרח דהמקשה ידע דאידיהן לשון שבר ומ״מ הק׳ דמסתבר לשון עדות ועי׳ במהרש״א.