גמרא
פירוש
פרק א – כיצד העדיםכולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ב רמב״ם הלכות עדות י״ח:א׳
סמ״ג מצוות עשה ק״י
סמ״ג מצוות עשה ק״י
ג רמב״ם הלכות עדות כ׳:י׳
סמ״ג מצוות עשה ק״י
סמ״ג מצוות עשה ק״י
1 מלים אלה חסרות בכ״י מינכן.
פרק כיצד העדים מתניתין כיצד העדים נעשין זוממין – הא דפתח תנא בהא, ולא פתח בפרק אלו הן הלוקין, דהוי עיקר האי מסכתא דמכות, משום דפרשת מלקות דכתיב והיה אם בן הכות הרשע, כתיב בעדים זוממין, מדכתיב והצדיקו את הצדיק, כדאיתא בגמרא ועוד, דהא אמרינן בגמרא, דתנא אמתניתין דפרק הנחנקין קאי, דקתני כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן, ולהכי פתח הכא בעדים זוממין. ונראין הדברים, דפרק הנחנקין הוא סוף מסכת סנהדרין, מדקאי עלה תנא דהכא, כדאיתא בגמרא. וכן נראה מדברי רש״י ז״ל, ואף על גב דאמרינן בעלמא דקתני תנא דנשים, מסכת נדרים בסדר נשים, משום דאיירי בפרק המדיר דכתובות בענייני נדרים, ואף על גב דאיכא כמה פירקי ומכילתי ביני ביני, התם למיתן טעמא למכלל נדרים בסדר נשים, ואלו הכא לא בעינן טעמא אמאי קתני מסכת מכות בהאי סדרא, דהא פשיטא דהיינו דוכתיה, וכדקתני בפרקא קמא דסנהדרין: מכות בשלשה, אבל למיתן טעמא, במאי דפתח הכא משום פרק הנחנקין, לא הוה עביד הכי אי לאו דסליק מיניה במסכת סנהדרין. ועוד יש נותנין טעם בדבר זה, דהא תנא במסכת סנהדרין, סדר ארבע מיתות קתני, דהוו אליבא דרבנן סקילה, שריפה, הרג וחנק, ובפרק חלק איידי באנשי עיר הנדחת שהם בסייף, וסיים בפרק הנחנקין. והא דקתני כיצד העדים נעשין זוממין, ולא קתני אין העדים נעשין זוממין, בגמרא מפרש לה. מעידנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה – פירוש: שראו לאמו שנתגרשה או חלצה ביום פלוני במקום פלוני, והתנא מקצר בזה, כשם שמקצר שאינו שונה ונמצאו זוממין, משום דהא פשיטא. והא דקתני בן חלוצה באשגרת לישן דבן גרושה נקטיה, דהא פסול בן חלוצה אינו מן התורה, אלא מדרבנן, וכדאסיקנן בפרק עשרה יוחסין, ואם כן אין בו דין הזמה מדאורייתא כלל, אלא משום דאיסור חליצה לכהונה דמדרבנן הוה, אמטו לפיסול גרושה דאורייתא, ואסמכוה נמי על מאי דכתיב ואשה גרושה מאישה, כדאיתא התם (קידושין ע״ח) נקיט להו תרווייהו כהדדי, וכדקתני להו לקמן פרק אלו הן הלוקין במשנה דמיירי בחיובי מלקות דאורייתא. וכי היכי דקתני אלו, הוה מצי למיתני בפיסולי קהל ישראל שהוא נתין, או עבד, או ממזר ובתוספתא תני להו כולהו, ותנא דידן דלא קתני להו כולהו, משום דלא בעי לאורוכי וניחא ליה למיתני בן גרושה ובן חלוצה, משום מתניתין דפרק הנחנקין דקאי עלה הכא, דאיירי בענין זוממי כהונה, כדקתני חוץ מזוממי בת כהן, אי נמי משום דהני שכיחי טפי, אי נמי משום מאי דקתני, שלוקין בלבד ואין תורת הזמה מתקיימת בהן כלל, ואף על גב דמפסדי להו תרומה ושאר מתנות כהונה, וטעמא דלא משלמי להו, איבעית אימא משום דהוי מידי דלא קיץ, ומסתמא לא אמרה תורה ועשיתם לו כאשר זמם, אלא במידי דקיץ, שאפשר לעשות כן מיד. וכן פי׳ מורי הרשב״א ז״ל. איבעית אימא, משום דהאי פסידא לא בריא הזיקא, וגרמא בעלמא הוא, דכותה בעלמא פטור, דמי יימר דיהבי להו מתנות כהונה, דהא טובת הנאה לבעלים, ואפילו במכרי כהונה לאו שעבודא דאית ליה לכהן עלייהו, אלא מצות נתינה, והוא בדבר שלא בא לעולם, ולא ידע אי הוה ליה, ומסתמא {קאמר}1 רחמנא כאשר זמם לעשות, ולא כאשר זמם לגרום, וכדפי׳ מורנו המובהק הרא״ה ורבינו ז״ל. עוד פירשו בתוספות בטעמא דהא, דכיון דלא מקיימינן בהו הזמה במאי דהוה עיקר סהדותייהו דפיסולא דגופא דבן גרושה ובן חלוצה לא מקיימינן לה בהא, דלא מקיימינן הזמה לחצאין וכדאמרינן בגמרא גבי ועשיתם לו, ולא לזרעו. ואף על גב דאמרינן לקמן מעידין אנו באשת פלוני שזנתה והוזמו שנהרגין ואין משלמין כתובה, שהיו מפסידין לה, התם כיון דקים ליה בדרבה מיניה, דין תורה הוא, שבכל מקום שיש מיתה וממון שהמיתה עומדת במקום שניהם, וכולה הזמה היא. אין אומרים יעשה זה בן גרושה – נקט לה בלשון יחיד כלישנא דקרא דכתיב: ועשיתם לו. ופירש רש״י ז״ל, שאם העד כהן, אין אומרים שיעשה בן גרושה או בן חלוצה, והכי ודאי פשיטא דמילתא דלכהן הוא דאיצטרך, דשייך ביה פיסול זה. אבל בתוספות פירשו דה״נ מיתני בעד ישראל דלא אמרינן שיהא פוסל אשה בביאתו לכהונה, כאלו הוא חלל בן גרושה או בן חלוצה, אלא לוקה את הארבעים. ומפרש בגמרא דנפקא לן האי מלקות מדאורייתא, מדכתיב: והצדיקו את הצדיק, וכדאיתא בגמרא. והקשו בתוספות, דהכא תנינן דאפילו בעדות, שאי אתה יכול להזימה עדות כשרה היא ודנין בה, דכי לא במקיימי בה הזמה ממש לוקין עליה, והמלקות עומדת במקום הזמה, ואלו בכמה דוכתין אמרינן, דכל עדות שאי אתה יכול להזימה ממש אינו עדות ואין דנין בה כלום, וכדאמרינן לענין עדים שהעידו בראובן שהרג את הטרפה, שאינו נהרג, לפי שאין אתה יכול להזימה להרגם כיון שהם אינם טרפה, דבעינן: כאשר זמם לעשות לאחיו, וליכא. ואפילו תימא, דשאני התם דעדותם על הטרפה אינו כלום, דגברא קטילא בעי למיקטל, הא אמרינן נמי במסכת סנהדרין (סנהדרין מ״א), דעידי נערה מאורסה, שהוזמו אינן נהרגין, והיא עצמה אינה נהרגת, ובשלא התרו ממש, ואף על פי שהוא סברא, ואליבא דר׳ יוסי דאמר: חבר אינו צריך התראה, וטעמא דמילתא לפי שיכולין לומר, לאסרה על בעלה באנו, וכיון שאין אתה יכול לקיים בהם הזמה, אינה נהרגת, דאין עדותן עדות, ואמאי לקבל עדותן, ואם יוזמו יהיו לוקין? ותירצו דשאני התם, דבאים לחייבה מיתה, ומלקות לגבי מיתה לאו כלום הוא, והלכך עדות שאי אתה יכול להזימה הוא, אבל הכא, שאין באין להעיד אלא בפיסול בן גרושה, שפיר מיקיים כאשר זמם במלקות, וכיון שלוקין, עדות2 שאתה יכול להזימה הוא, וכן אתה אומר במעידין שהרג את הנפש בשוגג, ולענין גלות. ורבותינו ז״ל תירצו, דגבי עדים זוממין תרי דיני כתיבי חד, ועשיתם לו כאשר זמם, ולא מיעט הקרא מהזמה בענין עדות, שאתה יכול להזימה, והיינו ההיא דטרפה ונערה מאורסה ודכוותייהו, אבל בכל מאי דלא שייכא הזמה, דמעטינהו קרא מינה, כי היכי דמתני׳ וכל דוכתייהו, לית לן למיבעי בהו עדות שאתה יכול להזימה, דהא חיובא דידהו מוהצדיקו את הצדיק, ולא מכאשר זמם, וכדאיתא בגמרא בהדיא, וזה טעם נכון מאוד. מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות – פירש רש״י ז״ל, שמעידין שהרג את הנפש בשוגג. ודקדקו עליו ז״ל, דבמאי עסקינן, אם בשהוא מודה לדבריהם, אין כאן הזמה. ואם בשאומר, שלא הרג, אין עדותן כלום, ואינו גולה על ידם, כי הוא נאמן על עצמו יותר מהם, וכדתנן בכריתות פרק ג׳: אמרו לו שנים, אכלת חלב, והוא אמר, לא אכלתי, ר״מ מחייב, וחכמים פוטרין. אמרו לו לר״מ ומה אלו ירצה, יכול לומר מזיד הייתי, והכא נמי יכול לומר, מזיד הייתי, ואינו גולה. ובשלמא לההוא טעמא דאתמר עלה בכריתות שנאמן, משום שהתורה האמינתו לענין קרבן יותר ממאה עדים, מדכתיב או הודע אליו, י״ל דהכא אינו נאמן כנגד העדים, דהכא לא כתב הכי, והדבר מסור לבית דין. אלא לההוא טעמא דאיתמר התם דמסרסי׳ דיבוריה, לא אכלתי שוגג אלא מזיד, מאי איכא למימר? וכי תימא, דמיירי כשהעידו שהכירו בו שהיה שוגג בודאי, דבהא אינו יכול להכחישן, היאך אפשר להם להעיד כן בבירור, דהא אמרי רבנן לקמן במכילתן: האוהב גולה, והשונא אינו גולה, משום דחשבינן ליה מזיד, ואמאי, והרי אפילו באויב נמי משכחת לה דגולה, בשמעידין שהעידו בפירוש שהיה שוגג, דאי סתם העידו, אפילו באוהב נמי אינו גולה כיון שמכחישן.3 תרצו בתוספות, דכל שהעידו שנראה להם שוגג בנשילת הברזל וכיוצא בו, כיון דבאותו הדרך על הרוב שוגג הוא, גולה באוהב, ולא מקיימינן ליה לומר שהיה מזיד, אבל באויב, שהוחזק להרוג במזיד, חשבינן ליה מן הסתם שהיה מזיד, ועשה עצמו כאלו הוא שוגג. עוד תירצו, דמשכחת לה למתניתין, כשהלה שותק, ולא חשבינן ליה לא הודאה ולא הכחשה לגבי האי. אי נמי, כגון שאמר להם: הרגתי, אבל לא בפניכם, דבכהאי גונא חייבין, וכדאמרינן בב״ק גבי טבח ומכר, שאם אמר טבחתי ומכרתי, אבל לא בפניכם, ונמצאו זוממין, שמשלמין, וכי תימא, והכא למה חייבין, שהרי הוא גולה על פי עצמו, דגלות כפרה היא. י״ל שאינו גולה על פי עצמו, שהרי יש בדבר חיוב מיתה, אם יצא חוץ לתחום, שהרגו גואל הדם. ומיהו אפילו נימא שהיה גולה על פי עצמו, כיון דבעידנא דאסהידו עליה עדיין לא היה חייב גלות בבית דין על פי עצמו, לוקין אם נמצאו זוממין, ודמיא למאי דאמר רבא לקמן בפירקן, עדים שהעידו בחד בשבא, קטל פלניא לפלניא, ובאו שנים ואמרו בחד בשבא עמנו הייתם, אבל בערב שבת קודם לכן הרגו, נהרגין, דבעידנא דאסהידו עליה גברא לאו בר קטלא הוא. ואחרים פירשו, דמשנתינו כשהעידו שנתחייב גלות בבית דין פלוני, ונכון הוא. אבל רש״י ז״ל לא פירש כן, משום דסתם מעידין אנו באיש פלוני שהוא כן מעדות ידיעת עצמן היא, ולא ממה שראו בבית דין, עד שיאמרו כן בפירוש, והכי רהטי כולהי מתני׳. ובגמרא מפרש, אמאי לא קתני הכא מאי דקתני בברייתא, שאין משלמין את הכופר, ושאין נמכרין בעבד עברי. והא דתנינן בכל דוכתא לוקה ארבעים, ואף על גב דהוו ארבעים חסר אחת, לישנא דקרא נקטי, דכתיב: ארבעים יכנו. גמרא האי אין העדים נעשין זוממין מיבעי ליה. ועוד כדקתני לקמן הוא – פירש רש״י ז״ל: ועוד מאי קא בעי הכא כיצד העדים נעשין זוממין, דהא לקמן בפירקין תני כיצד אבל אמרו להם היאך וכו׳. פשט לשונו ז״ל נראה, שהספר מקשה תרתי למה לי, אבל אין לשון הגמרא משמע כן, מדקאמר כדקתני לקמן הוא משמע אינו כמו שאמר כאן, אלא כדקתני לקמן הוא. אלא הכי פירושו דלשון נעשין עדים זוממין לא הוי עיקר משמעותו על קיום תורת הזמה בהן אלא באיזה לשון נעשין זוממין בתחלת זוממותן. ולהכי פרכינן דאפילו נימא דהאי נעשין זוממין דקתני מיירי בקיום תורת הזמה בהן, לא ה״ל למיתני כיצד העדים נעשין זוממין, ואין העדים נעשין זוממין מיבעי ליה, דהא קתני בן גרושה ובן חלוצה. ועוד קושיא חמורה יותר, דאפילו הוי תני אין העדים נעשין זוממין, לא אתי שפיר, דלא משמע האי לישנא אלא ניזומין מתחלתן, ובהא לא איירי הכא, וכדקתני לקמן הוא, אבל אמרו להם וכו׳, וזה עיקר. וכן פי׳ בתוספות. ואפשר שלזה כיון לשון רש״י ז״ל אלא שלשונו סתום, והכי קאמר מר״ן ז״ל מאי בעי הכא להאי לישנא דכיצד נעשין, כדקא מיירי בקיום תורת הזמה, דהא לישנא בכיצד ניזומין דאיירי בה לקמן הוא. תנא התם קאי – פירוש: אפרק הנחנקין דקתני כל הזוממין וכו׳, ויש עדים זוממין וכו׳. ק״ל, מה תשובה יש בזה לתירץ קושייתנו, דאנן לא בעינן היכא קאי דקתני הכי? וי״ל, דקא מתרץ, דתנא ה״ק כיצד העדים נעשין זוממין בלבד שאין בהם קיום הזמה אלא לשון זוממין בלבד, ומשום דבפרק הנחנקין איירי בקולא דידהו במקצת, שאין מקדימין למיתה החמורה אלא למיתה קלה, קתני הכא שיש עדים אחרים קלים יותר שאין בהם אלא לשון זוממין ומלקות בעלמא. ומ״מ אין פי׳ זה נכון, דאכתי לא מתרצא קושיין ועוד כדקתני לקמן הוא לפום מאי דפרישנא לכך הנכון יותר דהכי קא מתרץ, דודאי האי כיצד העדים נעשין זוממין, כיצד ניזומין מתחלתן לקיים בהם הזמה גמורה קאמר, אלא דהשתא בתחלת דבריו לא פריש לה, אלא דאיירי מעיקרא בקולי דתורת הזמה, ובסוף הדר לפרושי מאי דפתח וקתני לקמן אבל אמרו להם וכו׳. והאי דפתח מעיקרא לפרושי קולי הזמה, משום דקאי על פרק הנחנקין, דאיירי בקולא דהזמה, וסיים בהא שאר קולי שהם עוד קלים יותר, והדר פריש כדקתני לקמן כיצד נעשין זוממין גמורים בתחלתן וסופן. כל הזוממין מקדימין וכו׳ – פירש רש״י ז״ל: משכימין, כלומר, שאין להם הצלה מאותה מיתה. ור״י ז״ל פירש, משום דאם אינו יכול להמיתן באותה מיתה, ממיתין אותם בשאר מיתות של ד׳ מיתות, דאלו חוץ לד׳ מיתות ליכא אלא ברוצח וגואל הדם בלחוד, כדאיתא בסנהדרין (סנהדרין מ״ה:), ומיהו לכתחלה כל היכא דאפשר לאותה מיתה קודמין, להכי נקט מקדימין. חוץ מזוממי בת כהן ובועלה – פירש רש״י ז״ל: אם העידו על שניהם, דאף על גב שהן מוזמין משניהם וממיתה חמורה ממיתת הבועל, ובעלמא כל שנתחייב שני מיתות, נידון בחמורה, הכא גזרת הכתוב שנידונין במיתת הבועל, שהיא קלה, דדרשינן כאשר זמם לעשות לאחיו, ולא לאחותו, כדאיתא התם. ומ״מ נראה מלשונו ז״ל, שאם לא העידו על הבועל, אלא עליה, כגון שהתרו בה, ולא התרו בו, או שהיה בן ט׳ שנים ויום אחד, שביאתו ביאה, שהתחייב על ידו והוא פטור, במיתתה ודאי נידונין ולא במיתתו. וכן נראה מלשון משנה, דקתני חוץ מזוממי בת כהן ובועלה, ולמה ליה למיתני הכא דין בועלה? אלא ודאי משום שהן זוממים בשניהם וקרא דלאחיו הכי מדריש שפיר. אבל יש שפירשו,4 דלעולם נדונין במיתת הבועל, ואף על פי שלא העידו עליו. ובמקומה הארכתי בזה בס״ד, והעליתי כדברי רש״י ז״ל מדברי ר״י הזקן ז״ל. והאי זוממין בת כהן לרבנן, דאמרי נשואה יצאה לשריפה, ולא ארוסה, דארוסה בסקילה היא כדין בת ישראל, ומשום דסבירא להו דסקילה חמורה, כדאיתא התם, הרי היא בשריפה, ובועלה בחנק, כדינו גבי נשואה בת ישראל, והעדים גם כן בחנק הקל כמוה כדמפרש ז״ל הכא, דמפרש לה כרבנן דהלכתא כוותייהו, אבל לר״ש, דסבר ארוסה גם כן יצאה מכלל בת ישראל, מסיק ליה לשריפה החמורה אי בארוסה מיירי היא בשריפה ובועלה בסקילה, כדינו5 עם בת ישראל, והם נדונין כמותו בסקילה הקלה, ואתיא מתניתין בין לרבנן בין לר״ש. וזה ברור. וליפסליה לדידיה ולא לזרעיה – פירוש: דכיון שאין פיסולם אלא מדרך קנס, מילתא דאפשר הוא שיהיה הוא פסול וזרעו כשר, ופרקי׳ בעינן כאשר זמם, וליכא, פי׳, דאנן בעינן שתתקיים בהם כל מה שזממו, ולפי עדותם זרעו היו חללים. וא״ת, אדרבא, כאשר זמם לעשות לאחיו כתיב, ונדרוש לאחיו ולא לזרעו. י״ל, דההיא הא אפיקיניה לענין זוממי בת כהן למידרש לאחיו ולא לאחותו, והכי בעי למדרש טפי לזרעו, שהם כרעא דידיה בכלל לאחיו הוא. וכתבו בתוספות, שאם העידו עליו שמצרי שני היה, שזרעו היה כשר שהם שלישי, ואפילו הכי לוקין ואין נפסלין, דאכתי איכא למידרש לו ולא לאשתו, ואפילו אין לו אשה אין לחלוק, ואין זה מתחוור כל הצורך, דלגבי זרעו שהם כרעא שלו שייך לומר דליכא כאשר זמם, אבל לגבי אשתו, כיון דבדידיה מתקיים, שפיר קרינן ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, אלא שי״ל שדינם אמת, שלא חלקה התורה בפיסולי יוחסין. בר פדא אמר קל וחומר – אפשר דמודה בר פדא בדרשה דר׳ יהושע בן לוי, דהא טעמא תריצא הוא, אלא שבא לחזק דבריו עוד מדין קל וחומר, דמילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא, ודחינן לה ואמרינן דמחוורתא כר״י, אי אפשר דלא ניחא ליה דרשא דר״י, דס״ל, דכיון דמיפסל איהו קרינן ביה שפיר כאשר זמם. מתקיף לה רבינא, אם כן בטלת תורת עדים זוממין – פירוש: הא לאו הכי שפיר איכא למידק כי האי קל וחומר, וכדאמרינן התם במנחות (מנחות ט״ו) ומה המפגל אינו מתפגל, הבא לפגל ולא פיגל, אינו דין שלא יתפגל ואמרינן נמי ומה האוסר אינו נאסר, הבא לאסור ולא אסר, אינו דין שלא יאסר.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
1 כן צריך להשלים. בדפוס ראשון חסר: ״קאמר״.
2 כן צ״ל. בדפוס ראשון: ״עדותו״.
3 כן צ״ל. בדפוס ראשון: ״שמכחישין״.
4 כן צ״ל. בדפוס ראשון: ״שפירוש״.
5 כן צ״ל. בדפוס ראשון: ״כדינן״.
הערות
Gemara
Peirush