^א ולפי״ז יל״ע בדין ברכות ק״ש האם נתקנו על קיום קריאת הפרשיות או על קיום קבעמ״ש. ונפ״מ לענין ק״ש דר׳ יהודה הנשיא כשקורא רק את הפסוק הראשון בלבד, האם מברך עליה ברכות ק״ש משום דהוי קיום דקבלת עול מלכות שמים, או דאינו מברך משום דחסר קיום קריאת פרשיות דק״ש. ועיין לקמן (אות ה׳), וצ״ע.

^ב ואע״פ דבלי הברכה חל איסור לעשות את המצוה מ״מ ספק איסור דרבנן לקולא. ועיין בגליון הש״ס להגרע״א זצ״ל (לקמן דף יב. תוס׳ ד״ה לא) שחולק ע״ז וס״ל דבברכות המצוות ליכא איסור ומשו״ה אמרינן בהן ספק דרבנן לקולא. ואילו בברכת הנהנין שיש איסור כשאוכל מבלי לברך אמרינן דחייב לברך מספק ואע״פ שאינו אלא איסור דרבנן. ויתכן דסברתו היא דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא במקום דאיתחזק איסורא ומכיון דהמאכל אסור בלי ברכה איתחזק איסורו וחייב לברכך עליו. משא״כ במצוות דלא איתחזק איסורא אמרינן דספק דרבנן לקולא.

^ג ועיין בפתיחה כוללת לפמ״ג ח״ג אות כ״ח.

^ד ברם עיין לקמן בשיעורים (אות ב׳) שרבינו זצ״ל האריך לבאר דהדין דש״ץ מוציא את הציבור בתפלה אינו חל מדין שומע כעונה דעלמא אלא הוי חלות דין מיוחד שחל מדין תפלת הציבור, עיי״ש.

^ה וכדמבואר במג״א או״ח סי׳ ז׳ סק״ב לגבי אמירת משנה דאיזהו מקומן בכל יום וז״ל אבל אם אומר המשנה ואינו מבין אינו נקרא לימוד לכן צריכים ללמוד הפירוש עכ״ל.

^ו ועיין בחידושי הריטב״א (ברכות מה ב ד״ה הא בשאר ברכות) וז״ל ״לפי שהיה דרכן שברכות קריאת שמע אין מברכין אותן כל יחיד ויחיד, אלא שליח ציבור מברך וכולן יוצאין, שהרי רשאין בכך, חוץ מקריאת שמע שחייבין בו כל אחד ואחד לפי שהיא שנון״ עכ״ל. וכן כתב בשיטה מקובצת (דף כא. ד״ה והרי תפלה) דאינו יוצא חובת ק״ש ע״י אחר מפני שהיא שינון. ומפורש בדבריו כדברי רבינו דאין בק״ש דין שומע כעונה וצריך כל אחד לומר ק״ש בעצמו משום שיש בק״ש קיום מצות תלמוד תורה ובת״ת ליכא דין שומע כעונה. וכן מבואר מדברי האבודרהם (שער ב׳ ענין שחרית של חול) וז״ל כי מברכות ק״ש יכול ש״ץ לפטור את מי שאינו יודע מפני שהדבר תלוי בשמיעה כמו בקריאה, אבל מקריאת שמע אינו יכול לפוטרו משום שנאמר ודברת בם, משא״כ בקריאת התורה בציבור וכו׳ מפני שהדבר תלוי בשמיעה וכו׳, אבל מתלמוד תורה אין ש״ץ יכול לפטור לשום אדם עכ״ל. ועיין בפמ״ג (או״ח סימן ס״ב ס״ק ב׳) שכתב בשם המהר״ם אלשקר ״דק״ש אין יוצא בשמיעה של חבירו דכתיב ודברת בם״, ומשמע דאינו יוצא מחמת דין ת״ת דבק״ש ומשום דקיום מצות ת״ת דתושב״כ היא בדיבור בפה דכתיב ודברת בם.

^ז ומשמע דר״ל דבדין שומע כעונה אין השומע נחשב כמי שעשה את עצם מעשה הברכה, ואילו מי שעונה אמן הוי כמברך את עצם מעשה הברכה. ולכאורה נפ״מ האם שומע כעונה נחשב כהפסק למי שעומד באמצע תפלה, ונפ״מ לענין האם יכול להפסיק באמצע תפלתו לשמוע קדיש או קדושה. שאם שומע כעונה נחשב כמעשה ברכה י״ל דהוי הפסק. ואם אינו כמעשה ברכה אינו הפסק ומותר. ועיין בתוס׳ לקמן דף כא: (ד״ה עד וכו׳) ובשיעורים שם.

^ח כלומר דלפי מה שנתבאר דליכא דין שומע כעונה בקריאת שמע משום דק״ש מהווה קיום שבלב דקבלת עומ״ש י״ל דה״נ ליכא דין שומע כעונה בברכות ק״ש, דהויין נמי קיום דקבלת עומ״ש כק״ש. אמנם אי נימא דליכא בק״ש דין שומע כעונה משום דק״ש מהווה קיום דת״ת י״ל דכ״ז רק לגבי ק״ש ואילו בברכות ק״ש שאינן חפצא דתורה שבכתב וליכא בם קיום ד״ת שפיר חל דין שומע כעונה בברכות ק״ש, ולכאורה מוכח מדברי הרמב״ם שמצריך עניית אמן לברכות ק״ש שסובר דליכא דין שומע כעונה בברכות ק״ש, וס״ל דדין שומע כעונה אינו חל בקריאת שמע משום דהוי קיום דקבלת עומ״ש.

^ט ועיין רמב״ם (פ״ט מהל׳ תפלה ה״א) וז״ל ומתחיל ופורס בקול רם וכו׳ עכ״ל, ואזיל לשיטתו דחל קיום מיוחד דקריאת שמע דהציבור ומשו״ה צריך לברך ברכות קריאת שמע ולומר קריאת שמע דוקא בקול רם. ולפי״ז יש להעיר דלשיטת הרמב״ם צריך החזן לומר את המילים גאל ישראל בקול רם דהפורס צריך לומר כל הברכות בקול רם, ולפי הרמב״ם צריך הציבור לענות אמן אחר ברכת גאל ישראל בכדי לקיים קיום ברכות ק״ש דציבור. ולשיטת הרמב״ן והגר״א אין עונים אמן, כדי שלא להפסיק בין גאולה לתפלה. ואמר רבנו זצ״ל דמ״מ כדי לצאת שיטת הרמב״ם נראה שהחזן יאמר גאל ישראל בקול רם והציבור יאמרו אתו מלה במלה ולא יצטרכו לענות אמן בין גאולה לתפלה.

^י וכן פסק השו״ע סי׳ תרנב סעי׳ ב׳ ״אסור לאכול קודם שיטלנו״. ועיין בביאור הלכה שם, דהוא הדין בכל הדברים הנזכרים לעיל בסי׳ רלב, שאסורים קודם תפלת המנחה ויעו״ש.

^כ עיין בשאג״א (סימן ד׳) שדייק בלשון הרמב״ם בפ״ד מהל׳ מעשה״ק ה״ב שכתב ״וכדי להרחיק מן הפשיעה אמרו חכמים שאין מקטירין האימורין ואיברי העולה אלא עד חצות הלילה״, דמדלא כתב שמקטירין אותן קודם חצות לילה וכתב שאין מקטירין אותן אלא עד חצות ש״מ דס״ל שאם לא הקטיר את האימורין לפני חצות שוב אין מקטיר אותן. אולם מלשון הרמב״ם בתחילת ההלכה שם וז״ל כל שקרבו מתיריו ביום מעלין אותו על המזבח כל הלילה, כיצד זבחים שנזרק דמם ביום מקטירין אימוריהן בלילה עד שיעלה עמוד השחר, וכן איברי העולות מקטירין אותן בלילה עד שיעלה עמוד השחר עכ״ל, משמע דבדיעבד הקטרת אימורין כשרה כל הלילה, ומש״כ הרמב״ם שם ״דכדי להרחיק מן הפשיעה אמרו חכמים שאין מקטירין האימורין ואיברי העולה אלא עד חצות״ ר״ל דחל דין על הגברא לקיים ההקטרה לכתחילה עד חצות אבל מצד החפצא דאימורין חל קיום הקטרה כל הלילה דהוי קיום בחפצא של הקרבן שיהא אימוריו נקטרין. אך עדיין צ״ע דהרי מבואר בשיעורים דאף באכילת קרבן יש ב׳ קיומים: א) קיום גברא - שמקיים מצות אכילה כשאוכל מהקרבן, ב) קיום בחפצא דהקרבן שיהא נאכל, וא״כ למה אחרי חצות פסלוהו לגמרי בין לקיום גברא ובין לקיום החפצא, ואילו בהקטר חלבים רק קיום הגברא הופקע ועכ״ז עדיין יש קיום בחפצא שיהא מוקטר כל הלילה. ואולי י״ל דעיקר המצוה והמחייב דהקטר חלבים הוא החפצא ואילו באכילת קדשים עיקר המחייב הוי מצות הגברא, וצ״ע.

^ל עיין ברא״ש סוף סימן י׳ ובחידושי הרשב״א דף ט: ד״ה הקורא.

^מ וכן משמע מדברי הגר״א (בביאור הגר״א סימן נ״ח ס״ק ט״ו) וז״ל דטעם מה שכתוב לא הפסיד הברכות, דברכות לא שייכא לק״ש כמו שכתב הרשב״א (שו״ת ח״א סימן מ״ז ושי״ט), והרי הם כמו תפלה, לפיכך דינם כמו בתפלה עכ״ל.

^נ ועיין בספר אגרות הגרי״ד הלוי דף קי״ג אות ב׳.

^ס ולפי״ז יל״ע דבק״ש עצמה אפילו אם שינה במלה אחת פסולה משום דלא קראה ככתבה, ובכן מהו הדין בשינה ממטבע של ברכת ק״ש, האם שינוי במלה אחת נמי פוסלת או לא.

^ע ועיין בשו״ת פרי יצחק סימן א׳.

^פ יש לעיין אליבא דרש״י האם אפשר לומר ק״ש וברכותיה לפני צאה״כ מבלי להתפלל ערבית, דמפשטות לשון רש״י משמע שאי אפשר לומר ק״ש וברכותיה אא״כ עומד אח״כ ומתפלל ערבית דקורא ק״ש כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. אך יתכן דמפלג המנחה ואילך הוי זמן ק״ש מדרבנן ולפי״ז אפשר לומר ק״ש בברכותיה מבלי להתפלל, וצ״ע.

^צ ועיין בתוס׳ (דף מט. ד״ה ברוך) וז״ל ובברכות של י״ח ברכות כולם סמוכות לא - ל חי וקיים עכ״ל. ובמהרש״א שם פירש דר״ל דסמוכות לברכת גאל ישראל וקרי ליה א - ל חי וקיים משום שנאמר בה ״למלך א - ל חי וקיים״, ואף הברכה הראשונה של שמו״ע היא סמוכה לחברתה דסמוכה לגאל ישראל. ועיין בצל״ח (שם) דפירש שכוונת התוס׳ דסמוכות לא - ל חי וקיים שבברכת המעריב ערבים שהיא ברכה ראשונה של ברכות ק״ש של ערבית, ועיקר כוונתן שרוב התפילות סמוכות לברכת ק״ש, וברכת ק״ש של שחרית הוא דבר פשוט דלדברי הכל צריך בשחרית לסמוך גאולה לתפלה.

^ק וכן תירץ בתוס׳ הרא״ש ד״ה מאימתי, ובשאגת אריה סימן ג׳.

^ר פ׳ זה אינו כפירוש הכס״מ ע״ש.

^ש ועיין באגרות הגרי״ד הלוי פ״ג מהל׳ תפלה ה״ד.

^ת ולפי״ז אם עבר ותקע שופר בשבת קיים מצות שופר אלא דעבר על איסור שבות דשבת, וכן נקט הגרע״א זצ״ל בדרוש וחדוש מערכה ח׳. ועיין בתוס׳ למס׳ סוכה (דף ג. ד״ה דאומר) וברשימות שיעורים למס׳ סוכה (דף ג. ד״ה בסוגיא וכו׳ אות ב׳).

^א ויתכן אליבא דר׳ יונה שגזרו חכמים איסור לקרא ק״ש אחרי חצות, והאיסור פוסל את המצוה בדומה לתקיעת שופר בשבת וסדין בציצית. וי״ל שהאיסור חל משום שמאחר ומזלזל בקבלת עול מלכות שמים והוי איסור דחילול השם מדרבנן. ובכך נמי מבואר את השוואת ר׳ יונה בין דין חצות ובין דין אדם שבא מן השדה בערב שבשניהם הריהו מזלזל ומאחר קבלת עול מלכות שמים.

^ב ויתכן דרש״י סובר דזכירת יציאת מצרים הויא מצוה בפני עצמה וזמנה מפלג המנחה, ואינה חלק ממצות ק״ש דאורייתא שזמנה בצאה״כ. ושיטתו דלא כשיטת הרמב״ם הסובר דזכירת יצ״מ הוי חלק ממצות קריאת שמע מה״ת, וכדנתבאר לקמן בשיעורים בסוף פ״ק.

^ג ועיין בשיעורים לזכר אבא מרי ח״א בענין יום ולילה.

^ד אך לכאורה נראה דיש לדחות הדמיון לדברי רבינו יונה, דבציור דר׳ יונה מיירי שקורא ק״ש בזמנה אחרי צאה״כ בתורת חפצא וקיום דמצות ק״ש, וי״ל דעל החפצא וקיום דק״ש הותקנה ברכת התורה מיוחדת דהיינו ברכת אהבת עולם. משא״כ כשקורא ק״ש לפני מנחה אליבא דהראבי״ה אינו קוראה בתורת חפצא וקיום דק״ש אלא בתורת דברי תורה בעלמא, וכדי לעמוד לתפלה מתוך ד״ת, ואין צריך לברך עליה ברכת אהבה רבה בתורת ברכת התורה מיוחדת משום דכבר בירך ברכה״ת בבוקר.

^ה עיין בחידושי מרן רי״ז הלוי הלוי פי״א מהל׳ ברכות הט״ז. ועיין לקמן בשיעורים לדף יא: ד״ה אמר ר׳ יהודה אמר שמואל ובהערה שם.

^ו ועיין באגרות הגרי״ד הלוי עמ׳ קי״ג אות ג׳.

^ז עיין ברשב״א דף י: ד״ה הקורא דלשיטת רה״ג קורא הברכות עד סוף ד׳ שעות דהיינו עד סוף זמן תפלת שחרית, ומשמע שחלין הברכות מדין קיום תפלה דשחרית. ועיין בשיעורים לקמן דף י: ד״ה הקורא מכאן ואילך.

^ח אך יש לעיין עוד בזה, דהתינח בתפלה בלחש בציבור, י״ל דעצם התפלה לא מתעלה אלא דחל בה דין דהיא נשמעת יותר דהוי חפצא של תפלה בציבור - דהיינו בעשרה יחידים המתפללים ביחד. ובשחרית ע״י שמקיים סמיכת גאולה לתפלה עצם תפלתו יותר מעולה. ואילו המתפלל שחרית בלחש בציבור אין תפלתו מתעלה אלא היא נשמעת ביותר. אך נראה דבחזרת הש״ץ חלה חלות שם וחפצא דתפלת הציבור המהוה חפצא דתפלה בפ״ע דהויא תפלת כל הציבור כולו. (עיין בשיעורים לעיל דף ב. ד״ה משנה מאימתי קורין בענין שומע כעונה בק״ש ותפלה אות ב׳, ולקמן באות ד׳, ובשיעורים לדף כו: בתוס׳ ד״ה טעה אות א׳ שנתבאר בארוכה דיש ב׳ דינים בתפלה בציבור: א) דין תפלה בציבור, ב) חלות שם תפלת הציבור עיי״ש). ויתכן דחלות שם תפלת הציבור דהויא חפצא בפ״ע של תפלה ועדיפא מתפלת יחיד נמי עדיפא מקיום סמיכת גאולה לתפלה, וצ״ע.

^ט עיין ברבינו יונה (דף יג. מדפי הרי״ף ד״ה ויש בזה וכו׳) וז״ל אלא הטעם שאין מתפללין תפלת מוסף נדבה כמו שאר תפילות של שחרית ומנחה מפני שתפלת שמונה עשרה הוא רחמים ובתפלה שיש בה רחמים יכול האדם לאומרה לבקש על עצמו רחמים כמה פעמים שירצה אבל בשאר תפילות של ז׳ ברכות שאין בהם אלא שבח אין לו להתפלל בברכות של שבח נדבה וכו׳ עכ״ל. ומבואר מדבריו דתפלת נדבה חלה כתפלת רחמים בעלמא.

^י עיין בקהילות יעקב סימן ב׳ שחקר האם סגל״ת זהו צורך התפלה דהיינו שהתפלה מקובלת כשהיא באה מיד אחר גאולה, והתפלה מחייבת להסמיך אליה גאולה, או״ד דסגל״ת היא מצורך הגאולה, כלומר דחל קיום בברכת גאולה להסמיך לה תפלה. ויתכן דזה נמי כוונת רבינו זצ״ל בחקירתו אי סגל״ת הוי קיום במצות תפלה עצמה או״ד דהוי חלות קיום בפ״ע, דאם סגל״ת היא לצורך התפלה זאת אומרת דמצות תפלה מחייבת להסמיך לה גאולה, דע״י סגל״ת התפלה עצמה מעולה יותר - וסגל״ת חל כקיום במצות תפלה עצמה. ולפי״ז י״ל דדין סגל״ת חל רק בתפלת חובה משום דרק תפלת חובה מחייבת להסמיך אליה גאולה. משא״כ אם סגל״ת היא לצורך הגאולה דהיינו דחל קיום בפ״ע להסמיך ברכת הגאולה דגאל ישראל לתפלה, והוי קיום בברכת גאולה, י״ל שחל קיום זה אף כשסומך ברכת הגאולה לתפלת נדבה. ועיין לקמן בשיעורים דף ד: בענין סמיכת גאולה לתפלה אות א׳, ובהערה 41 שם.

^כ ועיין בחידושי הגר״מ הלוי פ״א מהל׳ תפלה ה״י.

^ל ועיין באגרות הגרי״ד הלוי פ״י מהל׳ תפלה ה״ו.

^מ ועיין בקהילות יעקב סימן ב׳.

^נ ואמר רבינו זצ״ל שהדין דביהש״מ הוי ספק יום ספק לילה אינו משום שאנו מסופקים איזה פסוק קובע עפ״י דין, אלא דבאמת שני הפסוקים קובעים, ויוצא דביהש״מ הוי ודאי יום וגם ודאי לילה, וא״כ הוי חפצא של יום ולילה בערבוביה, ודומה לדין אנדרוגינוס דהוי חצי איש וחצי אשה בבת אחת, ובעצם דינו הוי תרתי דסתרי.

^ס דעצם הזמן יש בו חלות דין יום ולילה הסותר את עצמו מיניה וביה, ובכן יתכן דא״א לומר דהיה כאן ב׳ ראיות בודאי רצופין וטמאין דאולי חסרה רציפות דראיות בזמנים וודאין רצופין, ודו״ק.

^ע עיין בשיעורים לזכר אבא מרי ח״א בענין יום ולילה.

^פ ובביאור החילוק הזה יתכן לומר שבספק דרבנן דעלמא הכריעו רבנן את הספק לקולא, ואילו ספק בין השמשות לא ניתן להכריעו לקולא שהריהו תרתי דסתרי.

^צ עיין שאגת אריה סי׳ י״ז.