גמרא
פירוש
פרק א – יציאות השבתכולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
פרק ראשון. יציאות השבת מתני׳ יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים – פירש״י ז״ל בפנים לאותו העומד בפנים, ושתים הוצאה והכנסה דבעל הבית, לחיוב, שהן ארבע הוצאתו והכנסתו לפטור, וכן בחוץ שתים שהן ארבע הוצאה והכנסה דעני לחיוב ולפטור. ופתח לפרושי דעני, והוא מהיכא דסליק, ואמר פשט העני את ידו לפנים ופירש הוצאה והכנסה דעני לחיוב בסדורא דרישא. וי״מא בפנים היינו לחפץ שהוא נכנס לפנים, והיינו הכנסה, ולפי שאין חיוב המלאכה אלא בהכנסה והיא דמתיא ליהב חטאת, קרי להכנסה מלאכה דבפנים. ושתים הכנסה דבעל הבית והכנסה דעני לחיוב, שהן ארבע בשתי הכנסות של פטור, ובחוץ שתי הוצאות לחיוב, שהן ארבע שתי הוצאות של פטור. ופי׳ הכנסה בתחלה, מהיכא דפתח ביה, וליכא קפידא במלתא כדמפורש בריש מס׳ נדריםג דזמנין תנא מפרש מהיכא דסליק מיניה וזמנין מהיכא דפתח ביה ולא קפיד. והא דתני הכנסה והוצאה דעני בחדא, ולא נקיט אורחא דרישא, כיון דפתח במילי דעני מסיים להו. ואחרים פירשוד שתים בפנים היינו הוצאה דבע״ה לחיוב, והוצאה דבעל הבית לפטור, שהן ארבע הכנסה לחיוב והכנסה לפטור, ושתים שהן ד׳ בחוץ נמי היינו הכנסה דעני לחיוב והכנסה לפטור, שהן ד׳ הוצאתו לחיוב והוצאתו לפטור. ואין הפי׳ הזה נכון, לפי שאין הפטור כדאי להוליד תולדות ואין ראוי לקרותו אב, ודאמרי׳ בגמ׳ וכ״ת מהן לחיוב ומהן לפטור, לאו אאבות קיימי, אלא הכי קאמר וכי תימא התם לא קתני אלא אבות, והיינו הוצאות שתים לחיוב ותולדותיהן הוצאות שתים לפטור. ואיכא דקשי׳ ליה,ה היכי מנו רבנן הוצאות בשתים הא שם הוצאה חד הוא, כדמקשינן בגמ׳ בפרק ידיעות הטומאהו והא שם טומאה אחת היא, ואע״ג דאסיקנא התם דתרתי נינהו משום טומאה דקדש וטומאה דמקדש, אבל שם הוצאה ודאי אחת הוא. ובתוס׳ רבותינו הצרפתיםז ז״ל אמרו לכך מנו אותם חכמים בשתים, משום דפלגינהו רחמנא בשתים דמתרי קראי נפקא לן, חד בפרק הזורקח מדכתיב ויכלא העם מהביא, נמנעו מלהוציא מביתם למחנה לויה שהוא רשות הרבים, והיינו הוצאה דבעה״ב, והוצאה דעני נפקא לן במס׳ ערובין בפ״קט מדכתיב אל יצא איש ממקומו, דאמרינן התם לוקין על עירובי תחומין דבר תורה, מדכתיבי אל יצא איש ממקומו, והוינן בה וכי לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד, לומר שזה ניתן לאזהרת מיתת ב״ד דהוצאה בכלל היא דקרי׳ בה אל יוציא, ואע״ג דהתם מסקינן אמר רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב, ואל יצא קרינן, התם ה״ק דעיקר קרא לתחומין הוא, אבל הוצאה לא נפקא מכלליה,כ וכ״ש לרבנן דאמרי תחומין מדרבנן דאל יוציא בלחוד הוא. וא״ת קראי גופייהו ל״ל, צריכי סד״א הוצאה חידוש הוא, שברה״י מותר לישא משא גדול, ואם הוציא לרה״ר כגרוגרת חייב מה שאין כן בשאר אבות מלאכות שאינן חלוקות ברשויות, אלא איסורן מחמת עצמן,ל והואיל וחידוש הוא אין לך בה אלא חדושה בלבד, והלכות עקרות הן ואין למדות זו מזו, לפיכך פירשה הכתוב לשתיהן.מ ומיהו הואיל ומלאכה אחת היא, לא נמנית בכלל אבות מלאכות בשתים, והביאו ראיה לדבר מדלא גמרינן לה ממשכן דהא ודאי הוצאה היתה במשכןנ ולא למדוה משם, כמו שלמדנו לל״ח מלאכות הנשארות, ואמרי׳ נמי בפרק הזורקס ממאי דבשבת קאי דלמא בחול ומשום דשלימה ליה מלאכה, ומסקנא גמר העברה העברה מיה״כ, אלמא ליכא למיגמר ממשכן, אלא צריכה היתה תורה לפורטהע לעצמה. ואי קשי׳ לך, א״כ לימא ללאו יצאתה ואזהרה שמענו עונש מנין, יש להשיב לך כיון שהיתה במשכן ואשכחן דקפיד עלה רחמנא בלאו, ואזהר עלה רחמנא, הדרא לכלל שאר כל המלאכות שהיו במשכן.פ ואין דברים הללו מחוורין כל צרכן. וי״א דלא צריכי תרי קראי להוצאה דעני ודבעה״ב, שאלו כן הוה מנינן להו באבות מלאכות בתרתי ונמצאו ארבעים, אלא משום דאי כ׳ רחמנא חד, הוה אמינא ללאו יצאתה ואין בה מיתת ב״ד, לכך שנה עליו הכתוב להביאה לכלל שאר מלאכות.צ ודקא קשיא לך למה מנו אותן חכמים שתים, לאו קושי׳ היא, דלא דמי למאי דאקשינן בפרק ידיעת הטומאה שם טומאה אחת היא, דהתם בין נגע בקודש בין שנכנס במקדש בהעלמת טומאה ובידיעתה, אי אתה צריך להודיעו אלא שהוא טמא, הלכך לעולם העלמה אחת היא לגמרי, אבל הכא הואיל ושתי הוצאות הם בשני ענינים תרתי חשיבי, וכ״ש שיש להתחייב על הוצאת בעה״ב והכנסת עני,ק שדרך האדם למשוך לעצמו והיא המלאכה החשובה אצלם, וזה הטעם נכון בתי׳ הקושיא. אבל נראה דלא צריכי תרי קראי להוצאה, ופלוגתא דתנאי היא, דמאן דסבר תחומין דאורייתא מפיק לה מויכלא, ואל יצא איש ממקומו לתחומין בלבד הוא דאתא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן. ומאן דסבר תחומין לאו דאורייתא, מפיק לה מאל יצא קרינן ביה אל יוציא, ויכלא לא משמע ליה דלא גמר העברה העברה מיה״כ אלא בחול קאי, ומשום דשלימה מלאכה. אי נמי לכולי עלמא מויכלא, ואל יצא אל יוציא ליכא דדריש הכי אלא ר׳ יונתן בלחוד דקשיא ליה התםר ודחייה רב אשי לגמרי לכ״ע, ולמ״ד תחומין לאו דאורייתא לאזהרת יוצאי המן אתא,ש דהא ע״כ למ״ד תחומין דאורייתא ולא דריש אל יצא אל יוציא, צריך אתה לומר ששתי הוצאות מויכלא. ופי׳ שהזכרנו בזה למעלה1 פי׳ משובש ורחוק הוא, דכיון דמקרא ומסורת אל יצא, ולתחומין אתא, אל יוציא מנא ליה. ועוד, דא״כ לא נפיק מלאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד לעולם. ירושלמית א״ר יוסי עני ועשיר אחד הם ומנו אותם חכמים שתים וכו׳. פי׳, מפני שמשונה הוצאת זה מזה, מפני שהעני מביא לרה״ר שהוא עומד ודרך הוצאה בכך, ובע״ה מוציא מרה״י שהוא בו לרשות שאינו עומד שם. וראיתי לבעלי הקונדריסיןא שפי׳ למה פתח תנא דמכילתין בהוצאה, משום דבעי למינקט סדרא מערב שבת כדקתני לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה, והדר מייתי סדורא דיומא במה מדליקין, שהוא סמוך משתחשך, והדר במה טומנין, והדר תנא כללא דיומא גופיה, לפיכך שנה תחלה איסור ההוצאות כדי שיהא ראוי לגזור עליהן סמוך לחשיכה שמא ישכח ויוציא. ואע״ג דקתניב אין שורין את הדיו ואין נותנין אונין וכולה מתניתין, ולא מקדים אבות דידהו, מ״מ התחיל סדרו בהוצאה, לומר הוצאה מלאכה הואג וגזרו עלי׳ סמוך לחשיכה, וכן גזרו בדיו ואונין וכולה מתני׳, ולהכי תנא הכאד לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה, מפני שסמכו ענין לו לאל יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה. גמ׳ הא דתנן שבועות שתים וידיעת הטומאה ב׳ וכו׳ – אפרשי׳ במקומה בס״ד.המהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א רש״י שבועות ה, א והביאו התוס׳ כאן ובשבועות שם. ועי׳ פנ״י.
ב בנד׳: והיא היא דאתיא לידי.
ג ב, א.
ד הריב״א בתוס׳ שבועות ה, א ד״ה שתים. ועי׳ ספר התרומה סי׳ ריד.
ה כל הקטע בחי׳ רבנו בשבועות ב, א ד״ה יציאות. ועי׳ ריטב״א שם.
ו שבועות יד, ב.
ז תוס׳ כאן ד״ה פשט, ולקמן צו, ב ד״ה הוצאה, שבועות ב, א ד״ה יציאות, ערובין יז, ב ד״ה לאו, פסחים פה, ב ד״ה הוצאה, או״ז ח״ב סי׳ פב, התרומה שם, תוס׳ הרא״ש, ועי׳ רשב״א וש״ר.
ח לקמן צו ב.
ט יז ב.
י שמות טז, כט.
כ וכ״כ תוס׳ ערובין שם.
ל באו״ז שם כתב דמה מלאכה עשה שהוציא מרשות מעיקרא חפץ והשתא נמי חפץ, והביאור דלא הוה בגדר מלאכה שהוא עושה בחפצא, אלא גדר פעולה שהוא מעשה האדם שהרי בחפץ לא נעשה שום שינוי, ולכן שני מכל המלאכות ובלי ריבוי לא הוה ילפי׳ להו, ועי׳ תוס׳ הרא״ש.
מ בשבועות הוסיף רבנו דהו״א דההוא להוצאה דעני שהוא עומד בחוץ וכשמשך החפץ והוציאו למקומו ה״ז מלאכה וע״ש בהערות, ועי׳ להלן.
נ לקמן שבת מט, ב וכ״כ תוס׳ בשבועות שם. ועי׳ מהרש״א שכ׳ שיש לישב דברי התוס׳ כאן שלא הביאו ראיה זו, ועי׳ חידושי מהרא״י מפלאצק שכתב דהא דלא מספיק הא דהוי במשכן ובעי סברא דמה לי אפוקי כו׳ משום דיהא נפ״מ שאין תולדה לתולדה. ועי׳ תוצאות חיים סי׳ ה אות ח.
ס שם.
ע מכאן חסר ב׳ דפים בכ״י מדריד, וחבל על דאבדין, והתיקונים ע״פ כי״ב ב, מ 423, וכי״נ = כ״י ניו יורק.
פ ואע״ג דבהבערה לקמן ע, א לא אמרי׳ דהדרא לכללא, היינו דהתם הוי הבערה בכלל כל המלאכות, וכשיצאה ללאו יצאה, אבל הכא כיון דהוצאה לא הוי מלאכה חשובה, ובלא ריבוי לא הוה ידעינן עיקר קרא אתא להדוריה לכלל המלאכות. ועי׳ רשב״א.
צ בשבועות הוסיף רבנו: ואי כתב רחמנא ויכלא הוה אמינא הני מילי משא כענין שנאמר בקבלה ואל תוציאו משא בבתיכם ביום השבת כתב רחמנא אל יוציא איש ממקומו, ועי׳ תוס׳ הרא״ש שכתב תי׳ זה בשם י״מ.
ק לכאורה צריך כאן ביאור, ואפשר שיש לתקן ע״פ הרשב״א שהביא כדברי רבנו וז״ל: הכא דהוצאות משתנות זו מזו שהוצאת העני שמושך לעצמו אינו דומה להוצאות בעה״ב. ועי׳ במיוחס לריטב״א [והוא לר״ן, והריטב״א החדשים הוצאת הר״ז רייכמן הם לריטב״א]: שההוצאות משתנות זו מזו שהעני כשמוציא לעצמו ובעל הבית כשמוציא מרחיק אותו מעצמו, ועי׳ ריטב״א שבועות שם.
ר ערובין שם.
ש הובא ברשב״א בשם הרמב״ן.
ת ירוש׳ שבת פ״א ה״א (עי׳ שרי״ר עמ׳ 62), שבועות פ״א ה״א. וכוונת רבנו להוכיח כפי׳ האחרון דא״צ ב׳ מקראות להוצאה דעני ודעשיר ורק חכמים מנו אותם שתים כיון שמשונות הן זו מזו.
א ר״ת בתוס׳ ד״ה יציאות ובתוס׳ הרא״ש, וכ״ה בר״ן ובמיוחס לריטב״א ור״ן.
ב לקמן יז, ב.
ג כלומר דהוצאה מלאכה גרועה ולא הוה ידעינן דהוי בכלל מלאכות האסורות.
ד לקמן יא, א.
ה חי׳ הרמב״ן ריש שבועות.
1 הגהת הגרא״ז: דגם למ״ד תחומין דאורייתא הוצאה נפקא מכללי׳.
הערות
Gemara
Peirush