גמרא
פירוש
פרק א – ארבעה ראשי שנים
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ב רמב״ם הלכות שמיטה ויובל ד׳:ט׳
רמב״ם הלכות שמיטה ויובל י׳:ד׳
סמ״ג מצוות עשה קמ״ז
סמ״ג מצוות לא תעשה רס״ח
רמב״ם הלכות שמיטה ויובל י׳:ד׳
סמ״ג מצוות עשה קמ״ז
סמ״ג מצוות לא תעשה רס״ח
ג רמב״ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי ט׳:ח׳
סמ״ג מצוות עשה קל״ז
טור יורה דעה רצ״ד:ד׳
שולחן ערוך יורה דעה רצ״ד:ד׳
סמ״ג מצוות עשה קל״ז
טור יורה דעה רצ״ד:ד׳
שולחן ערוך יורה דעה רצ״ד:ד׳
ד רמב״ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי ט׳:ח׳
סמ״ג מצוות עשה קל״ז
טור יורה דעה רצ״ד:ד׳
שולחן ערוך יורה דעה רצ״ד:ד׳
סמ״ג מצוות עשה קל״ז
טור יורה דעה רצ״ד:ד׳
שולחן ערוך יורה דעה רצ״ד:ד׳
ה רמב״ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי א׳:ב׳
רמב״ם הלכות תרומות ה׳:י״א
סמ״ג מצוות עשה קל״ו
טור יורה דעה של״א:נ״ז
טור יורה דעה של״א:קכ״ה
שולחן ערוך יורה דעה של״א:נ״ז
שולחן ערוך יורה דעה של״א:קכ״ה
רמב״ם הלכות תרומות ה׳:י״א
סמ״ג מצוות עשה קל״ו
טור יורה דעה של״א:נ״ז
טור יורה דעה של״א:קכ״ה
שולחן ערוך יורה דעה של״א:נ״ז
שולחן ערוך יורה דעה של״א:קכ״ה
פרק ראשון – ד׳ ראשי שנים הם1 [במאור דף א. ד״ה למלכים. לרי״ף סי׳ תתקל (ראש השנה דף ב. ודף ח.)] כתוב שם: למלכים למאי הילכתא, אמר רב חסדא לשטרות, כדתנן [שביעית פ״י מ״ה] שטרי חוב המוקדמין פסולין [והמאוחרים כשרים] וכו׳ שלא תאמר תקנתא [הוא דעבוד חכמים למימני לכתחלה מניסן] כו׳. אמר אברהם: זו היא שאמרתי מעולם לא הצליח בחדושיו, שאין כאן מקום לכתחלה ולדיעבד כלל, לפי שאין צורך לזה הלמוד [כלל] כמו שאין צורך לבן ובת ולעברי ועבריה ללמד שאין בהם הפרש בין לכתחלה לדיעבד. והדוחק שדחקו לזה מפני שהביאו זאת המשנה של מוקדמין פסולין ולא הביאו משנת גיטין [דף כו.] הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום הזמן, וכן בשטר מלוה ושטרי מקח וממכר, ולכמה ענינים צריך הזמן בשטרות חוץ ממוקדמין. וזה הדוחק דחקו לזה למה תפס צורך המוקדמין, והוא תמהון ללב. חדא שזו המשנה ברורה היא ומלמדת שאין המלוה טורף לקוחות שקדמו להלואה, ואם הקדים הזמן אפילו מזמן שני אינו טורף. ועוד הביא זאת המשנה מפני כי הזמן שנתנה תורה לשנות המלכים מועיל להקדמת השטרות שאם היו מונן למלך מיום שעמד בו כשיתרחק הזמן לא היה הדבר נודע שאע״פ כי העם יודעים מספר חשבון שנותיו באי זו שנה של מלך הם, כיון שאין יודעים בכיוון מתי תכלה שנתו אין הקדמת חודש וחדשים ואפילו שלשה וארבעה נודעת להם בין שנה רביעית לחמישית או בין חמישית לששית, ועכשיו שיודעים מתי תכלה שנתו אפילו בשינוי יום וחדש ידע הקדמת השנה שאם כתבו העדים בשטר בכ״ט באדר בשנה רביעית והגידו על פה כי בא׳ בניסן למחרתו היתה הלואה ונכתב השטר בכך כבר נודע שהקדימו זמן השטר בשנה [ו]עשו מן החמישית רביעית והוא מוקדם שנה. וכן לשני לווים או למלוה ולקוחות יועיל לדעת איזה מהם קודם כמו שפירשו בירושלמי [ראש השנה פ״א ה״ג] כשנדע כי להתחלת שנותיו (ל)זמן ידוע או ניסן או תשרי, אז נודע מיד איזה מהם קודם, שאם לוה באייר בשנה שניה, ומכר במרחשון בשנה שניה אם ראש השנה שלו ניסן הרי מרחשון אחר אייר ואם לא כן אלא שמונין לו מיום שעמד בו לא יודע הדבר אלא בקושי גדול כי העדים החתומים בשטרות הללו אין נותנים דעתם ליום שעמד בו, אלא לפי מה ששומעים מבני אדם אומרים השנה שניה היא למלך, ואינם יודעים אם בין אייר למרחשון מלך או בין ניסן לתשרי מלך או בין תשרי לניסן, ויש הפרש גדול בין זה לזה, שאם מלך בין ניסן לתשרי לעולם כל שנותיו ניסן אחר תשרי, ואם בין תשרי לניסן מלך לעולם כל שנותיו תשרי אחר ניסן, ונפקא מינה לשני מלוים, או למלוה ולקוחות, לדעת אם קדמה המלוה למקח או קדם המקח למלוה כדאיתא בירושלמי [שם], ועכשיו שאמרו יום קבוע שהוא ראש השנה למלך דהוא ניסן לעולם יהיה תשרי אחר ניסן בשנה אחת, ובשביל כך הביא זו המשנה שמדברת בהקדמה שבשביל ההקדמה היא נפסלת לגמרי, ואפילו מזמן שני, ואין צריך לומר למאי הילכתא שני פעמים, כמו שכתב הרב צרפתי ז״ל2, כי צורך הזמן בשטרות צריך הוא לכמה דברים ידועים לאכילת פירות ולמיטרף לקוחות, ולשני מלוין או לשני שטרות היוצאים על שדה אחת במכר איזה מהם קדם. ולא הביא זו המשנה אלא מפני שהיא בענין הקדמה וקביעות הזמן מועיל להודיע ההקדמה כמו שפירשתי. וקצרו של דבר הכל מפני חומרת ההקדמה והאיחור אלא שסתם החמורה שבכולן וכתב, והמפורשת שבכולן וכו׳. [במאור שם.] כתוב שם: ובגמרא דילן מצינו כיוצא בדבר זה בההוא תברא דהוה חתים עליה רבא3 בר אבא וכו׳ כדאיתא בגט פשוט [דף קסז:]. אמר אברהם: בחיי ראשי לא כי, אלא שאני [ל]מד4 משם שאין תולין בטעות אלא במי שאין דרכו לדקדק אבל במי שדרכו לדקדק אין תולין בטעות.5 והירושלמי [שביעית פ״י ה״ג] שאמר בהן הן עדיו רבותא קאמר, דכל שכן בעדים אחרים שאמרו אנו ראינו שעכשו בשנה שניה הלוה ועכשו כתבו, ואם כתבו בו שנה ראשונה והוא מודה שאין עליו מלוה אחרת, או שהעדים אחרים מכירין את השטר שהוא הוא שנכתב עכשו שהוא מוקדם באמת. אבל רבותא קאמר שאפילו הן עדיו יכולין לפסלו. והוא מן התימה היאך תולין להם בטעות בשנים6 והלא מצינו [ב״ב דף נו:] בעדי חזקה שאם אמר זה אכלה בראשונה שניה ושלישית וזה אמר רביעית וחמשית וששית לא הוא חזקה, דשתא דקא מסהיד האי לא מסהיד האי, ולא תלינן להו בטעות כדעבדינן בחטי ושערי, והכא היכי תלינן. אלא שיש לומר הכל מדקדקים בשני השבוע מפני השמיטה ומפני המעשרות של שניה ושלישית, ואין מדקדקים בשני המלכות שאין צורך אלא לשטרות, וגם זה לא לכל אדם אלא לעדים החותמין בשטרות ומקרבי הוא להם, לפיכך תולין להם בטעות כשיאמרו טעינו. ואם תאמר כיון דמשכחת לה בעדים אחרים מנא ליה דעדיו יכולין לפסלן. יש לומר אם בעדים אחרים לא הוה תני פסולים אלא דלא הוי גבי בהו ואי תפס לא מפקינן מניה דתרי ותרי נינהו, אבל בהן עדיו פסולין הם לגמרי.מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות)
הערות
1 שתי ההשגות על המאור הראשון במסכתא (דף א. ד״ה למלכים נדפסו בתמים דעים סי׳ רמז, והועתקו בגליון הרי״ף בש״ס וילנא. שאר ההשגות לא נדפסו שם, ונעתקים מכ״י ירושלים 120 של הספריה הלאומית.
2 רש״י ר״ה דף ב. ד״ה דתנן.
3 גירסתינו: ר׳ ירמיה, ועיין בדקדוקי סופרים (ב״ב דף קסז: אות ע׳).
4 בכ״י עומד.
5 עיין בש״מ בב״ב שם בשם הראב״ד, הובא בספר התרומות שער לג ד, ועיין בקצוה״ח סי׳ מט ס״ק ב׳.
6 עד כאן נמצא בנדפס ומסיים: והכל כתוב אצלי. מכאן והלאה נמצא רק בכ״י.
הערות
Gemara
Peirush