^א *) המאמר נדפס בהפרדס שנה כ״ז, חוברת ד׳, טבת תשי״ג.

^ב ואם בירך עבר על לא תשא. ראה בסוף הסימן מש״כ הגריי״ו בכוונת הר״י בן גיאת בדבריו הקצרים.

^ג ולקריאת שמע הוא כאדם הקורא בתורה. אולי כוונת הדברים, דהברכות הן מסגרת לפרשיות אלו שבתורה, וע״כ גם אם אינו יוצא ידי קריאת שמע והוא רק כקורא בתורה, יכול הוא לומר את הברכות. אך בלי אמירת הפרשיות, הרי הוא כמברך על פרי העץ ללא פרי, אלא שמעיקר הדין תיקנו ברכות הללו למצות קריאת שמע ולא לאמירה בלבד, ורק הוסיפו שעה אחת לרווחא דמילתא. והגריי״ו שכותב בסמוך שדבריו סתומים ובלתי מובנים, היינו מפני ש״הדעת נותנת שכל עוד שקורא קריאת שמע עם ברכותיה יש לו שכר מצוות קריאת שמע, ואם אנו אומרים שהוא רק כקורא בתורה א״כ למה יברך ברכת קריאת שמע״ (לשונו להלן). וגם קשה להבין מה טיבה של אותה תוספת.

^ד והנה הלבוש והמעדני יום טוב לא ראו את דברי רבנו הר״י בן גיאת. ולפי״ז צ״ל שגם לא היה בפניהם לשון הרא״ש עד תומו, שמביא את סברת הר״י בן גיאת דשעה ד׳ מתקשרת עם זמן תפילה לר׳ יהודה.

^ה והוא בתוספות ר׳ יהודה החסיד לברכות. לשונו מובא להלן בהערה, והרי״ח גם מסתפק שמא עד ד׳ שעות לר׳ יהודה, כמובא ברא״ש. וכן הוא ג״כ בתוספות הרא״ש.

^ו ובאמת יש כאן ג׳ שיטות של רבותינו הראשונים. והן השיטות שהגריי״ו מביאן להלן. והשיטה עד חצות, איננה מצד תנא קמא אלא מצד ר׳ יהודה, כמבואר להלן.

^ז ולמה הוזקקו לתירוץ הר״ש מן ההר, והרי בסוגיא אמרה הגמ׳ דבא להשמיענו דלאחר זמנה הוא רק כקורא בתורה, אבל קריאת שמע בזמנה עדיף טפי מקורא בתורה. לפי הבנת הגריי״ו, ר׳ מני בא לפרש את לשון המשנה ״כאדם הקורא בתורה״, היינו שהוא רק כקורא בתורה, והתנא אמר את הדברים למען שנדייק ש״גדול הקורא קריאת שמע בעונתה יותר מהעוסק בתורה״. ולהלן כותב הגריי״ו שאפשר שהמימרא דר׳ מני היא מימרא מוסרית ולא באה כפירוש למשנה, וזה כתב ליישוב התימה על תלמידי ר׳ יונה.

^ח דמכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה. י״ל דהכוונה לא הפסיד, היינו שלא הפסיד את הכל, כי עדיין יש לו שכר כקורא בתורה. אלא שעדיין קשה קושיית תלמידי ר׳ יונה, דזה פשיטא. ונראה ליישב דהתנא בא ע״מ לזרזו, שכדאי ורצוי שיאמר גם אח״כ קריאת שמע, אעפ״י שלא יקבל שכר של מצות קריאת שמע. והגם שהוא רק כקורא בתורה, וגם הפסיד הברכות, יש ענין שיקרא דווקא פרשיות אלו כדי שלא יעבור יום בלי שישים על לבו ענין קבלת מלכות שמים.
ועוד יש ליישב ללישנא קמא, דזה גופא בא התנא להשמיענו שהוא רק כקורא בתורה וע״כ אין לו לברך ברכות קריאת שמע, דעל לימוד תורה כבר בירך ברכת התורה! וראה מש״כ הגריי״ו להלן בהסבר דעת הרמב״ם דיכול לברך כל היום (וכפה״נ הגריי״ו לא נחה דעתו ביישובים אלו)

^ט והנה ללישנא בתרא אין מקום לקושיית תלמידי רבנו יונה, דהמשנה משמיעה דלא הפסיד את הברכות. ואמנם אם תירצת ״לא הפסיד״, לא תירצת ״כאדם שקורא בתורה״. אלא דהגריי״ו מקשה בסמוך דממילא הפיסקה ״כאדם שקורא בתורה״ קשה ללישנא בתרא, ובע״כ עליך לפרשה כפי שמבאר להלן, שאעפ״י שלא הפסיד הברכות, אין לו שכר יותר ממי שקרא בתורה סתם. ולפי״ז שוב אין מקום לקושיית תלמידי רבנו יונה.

^י ומה דקאמר רב חסדא ללישנא בתרא מאי לא הפסיד שלא הפסיד ברכות לא בא לפרש לשון המשנה אלא דהוא דין בפני עצמו, דלא הפסיד כלום. ובפשטות ״מאי לא הפסיד״ קאי על לשון המשנה. וצ״ל שרב חסדא בא לפרש שההלכה שלא הפסיד הברכות עולה ג״כ מתוך הרעיון שבדברי המשנה: אמנם נכון הדבר דדברי המשנה מוסבים על שכר מצוה, אך אילו היה גם מפסיד הברכות, היה שכרו יוצא בהפסדו.

^כ ור׳ מני כאילו רצה לתרץ את משנתנו אליבא דלישנא בתרא. אליבא דלישנא קמא [וכן אליבא דלישנא בתרא אם נפרש דהוא דין בפני עצמו ולא כפירוש על המשנה] י״ל כנ״ל שר׳ מני בא לפרש את המשנה, שדברי התנא ״כאדם הקורא בתורה״ נאמרו ע״מ שנדייק דגדול הקורא קריאת שמע בעונתה וכו׳. אליבא דלישנא בתרא, י״ל ג״כ דר׳ מני בא לפרש את הפיסקא האחרונה שבמשנה —״כאדם הקורא בתורה״— ודבריו ״גדול הקורא וכו׳⁠ ⁠״, הם הם גוף המשנה, שאעפ״י שלא הפסיד הברכות עדיין הוא רק כקורא בתורה ולא כקורא קריאת שמע בעונתה. ותלמידי ר׳ יונה שהקשו דמה באה המשנה להשמיענו, בע״כ שהבינו שהמימרא היא מימרא מוסרית ולא פירוש על המשנה.

^ל על יסוד הפירושים הנ״ל נולדה מחלוקת הראשונים. בסיכומו של דבר, יש כאן שני ענפים מרכזיים אליבא דלישנא בתרא, שהלכה כמותה, בפירוש המשנה ״הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה״: א. רב חסדא לא בא לפרש המשנה אלא הוא דין בפני עצמו. ופשיטא של המשנה, דקאי על השכר, דלא הפסיד מצות תורה כאדם הקורא בתורה. וצ״ל כתלמידי ר׳ יונה שהמשנה באה לחדש דמותר לקרוא בע״פ. והמימרא של ר׳ מני היא מימרא מוסרית [ואילולא תלמידי ר׳ יונה יכולנו לומר דר׳ מני בא לפרש את המשנה, שדברי התנא נאמרו למען הדיוק, וכנ״ל]. ב. רב חסדא בא לפרש את המשנה — מאי לא הפסיד וכו׳, ור׳ מני משלים את הפירוש למשנה, ומבאר את סוף הפיסקא ״כאדם הקורא בתורה״, וכנ״ל.
והגריי״ו, דרך ביאורו את השיטה הג׳, רומז בהמשך דבריו כיצד הפירושים הנ״ל הם המולידים את שיטות הראשונים. והנראה בהבנת דבריו, דעפ״י השיטה הראשונה והשניה דלהלן, שהזמן לאמירת הברכות מוגבל, וקשור לזמן תפילה (ד׳ שעות או חצות), בע״כ שרב חסדא לא בא לפרש את המשנה. דאם הוא פירוש למשנה, אז ״כאדם הקורא בתורה״ מוסב על מי שלא הפסיד ברכות, ובע״כ דהוא כל היום, דכל היום ראוי להיות קורא בתורה. וההבנה דרב חסדא בא לפרש את המשנה היא היא השיטה הג׳ דיכול לברך כל היום. ובסוף הסימן הגריי״ו מוסיף ביאור היטב לשיטה זו, ועיי״ש בהערה.

^מ וכן היא דעת רבנו חננאל (בברכות, ד״ה פיסקא), ראב״ן (ברכות אות קל״ט), האשכול (הל׳ תפילה וקריאת שמע אות ה׳), האור זרוע (הל׳ קריאת שמע אות ט״ז) והמאירי (על המשנה ברכות ט׳,ב). ויש לציין שהר״ח כתב שיברך כל שעה רביעית שהיא זמן תפילה ״הואיל וצריך לסמוך גאולה לתפילה״ (ובאור זרוע מביאו בלשון: ״הקורא וכו׳ כל שעה רביעית שהוא זמן תפילה וצריך לסמוך גאולה לתפילה״). וכן בראב״ן כתב ״דלאחר ג׳ שעות כל שעה רביעית מברך וכו׳ וסומך גאולה לתפילה״. ולפי״ז אין הכרח לקשר שיטה זאת להשקפה שהברכות הן תפילה, ואפשר שהן ברכות קריאת שמע, אלא שכה גדולה החשיבות של סמיכת גאולה לתפילה שחכמים הוסיפו עוד שעה (וכעין מש״כ במעדני יו״ט, שהביאו הגריי״ו בריש הסימן, ועיי״ש בהערה).

^נ אלא שהם סוברים דאף לר׳ יהודה יכול להתפלל עד חצות. לא ברור כיצד הסיק מתוס׳ הרי״ח דהכריע עד חצות, דז״ל על המשנה דברכות: ״מספקא ליה לרבי אי בעי למימר עד חצות כשיעור תפילה ועד ד׳ שעות לר׳ יהודה או כל היום כולו לא הפסיד״. והנה האשכול הביא גם שיטה זאת דיכול לברך עד חצות והביאה בשם חכמי צרפת. ובנחל אשכול כתב ע״ז: עי׳ ארחות חיים. ונ״ל דטעמם דס״ל כרמב״ם פ״ג דתפילה, דאף דקיי״ל כר׳ יהודה עד ד׳ שעות, לר׳ יהודה נמי יוכל להתפלל עד חצות ושכר תפילה יהבי ליה״ (ואמנם בארחות חיים הל׳ קריאת שמע אות ה׳ הכריע דמברך לפניה ולאחריה כל היום, ואח״כ מביא דעת רב האי גאון והר״י בן גיאת. ומוסיף: ״ובתוס׳ נסתפקו בזה אם לא הפסיד בברכות כל היום או שמא עד חצות כזמן תפילה לת״ק״. וא״כ כתב להדיא דעד חצות הוא לדעת ת״ק).

^ס וברור כשמש שיש כאן טעות סופר, וצ״ל מי שקרא. וראה מנחת חינוך, הוצא׳ מכון ירושלים, דבכת״י דפ״ר הגירסא: מי שלא קרא לא הפסיד שלא יוכל לקרוא עם ברכותיו.

^ע ובשאגת אריה סי׳ ח׳ תמה ע״ז ממשנה מפורשת במגילה כ׳,ב עיי״ש. בסי׳ ח׳ לא מביא את הכסף משנה, רק בסי׳ י״ב, ושם מוסיף שאין דברי הכסף משנה נכונים בזה אלא שאין כאן מקומו. ובסי׳ ח׳ מביא המשנה מגילה כ׳,ב המונה את המצוות הכשרים כל היום ומסיקה ״זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום וכו׳⁠ ⁠״. ובגמ׳ כ״א,א מבואר דזה הכלל לאתויי סידור וסילוק בזיכין, ובשאגת אריה מתקשה למה לא אמרו לאתויי הזכרת יציאת מצרים שזמנה כל היום, עיי״ש. וה״ה דיש להקשות לכסף משנה למה לא אמרו לאתויי קריאת שמע [ובשאגת אריה תירץ דהא דלא אמרו לאתויי הזכרת יציאת מצרים דהוא מילתא דפשיטא דנוהג כל היום (כיון דכתיב יום סתמא בקרא גבי הזכרה כל ימי חייך פשיטא דנוהג כל היום). אך קריאת שמע אם נוהג כל היום כסברת הכסף משנה ודאי דאינו מילתא דפשיטא (ועי׳ בכסף משנה דדרשו ובקומיך כל זמן שבני אדם קמים דהיינו כל היום)].

^פ אלא שחכמים תקנו לימוד תורה זה בתוך התפילה כדי שיעמוד בתפילה מתוך דברי תורה כדאיתא בירושלמי ברכות פ״א ה״ה. וזה שנבחרה דווקא קריאת שמע מכל פרשיות שבתורה, כי יש בה קבלת עול מלכות שמים והכרזה על אחדות ד׳.

^צ ור׳ מני מפרש דאעפ״י שיכול לקרות ולברך כל היום, מכל מקום קריאת שמע בזמנה גדול יותר וכמש״ל. לפי מש״כ לעיל, אם לישנא בתרא באה כפירוש לפיסקא ״לא הפסיד״ שבמשנה, ר׳ מני בא לפרש את הפיסקא האחרונה שבמשנה —״כאדם הקורא בתורה״— ודבריו ״גדול הקורא וכו׳⁠ ⁠״, הם הם גוף המשנה, שאעפ״י שלא הפסיד הברכות עדיין הוא רק כקורא בתורה ולא כקורא קריאת שמע בעונתה. אך לאור מש״כ הגריי״ו עפ״י הרמב״ם, לשון המשנה כולה מתפרשת נפלאות, דלא הפסיד ברכות כיון שיש לו לברך כאדם הקורא בתורה! וע״כ מה שאמר ר׳ מני רק בא כתוספת פירוש ודיוק.

^ק ועי׳ תשו׳ הרמב״ם שנדפסו בהוצאה החדשה של שולזינגר. אולי כוונתו לתשובה ל״ב (בספר אהבה), בה כותב הרמב״ם דמאחר שתיקנו חז״ל לחזור ש״ץ לפני התיבה, לא תהיה חזקת ש״ץ ברכה לבטלה בשום פנים, עיי״ש.