×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא כתובות פ״ח.גמרא
;?!
אָ
אִי פִּיקֵּחַ הוּא מַיְיתֵי לַהּ לִידֵי שְׁבוּעָה דְּאוֹרָיְיתָא יָהֵיב לַהּ כְּתוּבְּתַהּ בְּאַפֵּי חַד סָהֲדָא וְסָמֵיךְ סָהֲדָא קַמָּא אַסָּהֲדָא בָּתְרָא וּמוֹקֵים לְהוּ לְהָנָךְ קַמָּאֵי בְּמִלְוָה. מַתְקֵיף לַהּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי הֵיאַךְ סָמֵיךְ סָהֲדָא קַמָּא אַסָּהֲדָא בָּתְרָא אֶלָּא אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי יָהֵיב לַהּ כְּתוּבְּתַהּ בְּאַפֵּי סָהֲדָא קַמָּא וְסָהֲדָא בָּתְרָא וּמוֹקֵים לה לְהָנָךְ קַמָּאֵי בְּהַלְוָאָה. מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי אַכַּתִּי יְכוֹלָה לְמֵימַר ב׳שְׁתֵּי כְּתוּבּוֹת הֲוַאי אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי הוּא דְּמוֹדַע לְהוּ.: מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים.: תְּנַן הָתָם אוְכֵן הַיְּתוֹמִים לֹא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. מִמַּאן אִילֵימָא מִלֹּוֶה הַשְׁתָּא אֲבִיהֶן שָׁקֵיל בְּלָא שְׁבוּעָה וְאִינְהוּ בִּשְׁבוּעָה אֶלָּא ה״קהָכִי קָאָמַר וְכֵן הַיְּתוֹמִים מִן הַיְּתוֹמִים לֹא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. א״ראָמַר רַב זְרִיקָא אָמַר רַב יְהוּדָה לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ יְתוֹמִים אָמַר לָנוּ אַבָּא לָוִיתִי וּפָרַעְתִּי אֲבָל אָמְרוּ אָמַר לָנוּ אַבָּא לֹא לָוִיתִי אַף בִּשְׁבוּעָה לֹא יִפָּרְעוּ. מַתְקֵיף לַהּ רָבָא אַדְּרַבָּה כׇּל הָאוֹמֵר לֹא לָוִיתִי כְּאוֹמֵר לֹא פָּרַעְתִּי דָּמֵי. אֶלָּא אִי אִתְּמַר הָכִי אִתְּמַר א״ראָמַר רַב זְרִיקָא אָמַר רַב יְהוּדָה בלֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ יְתוֹמִים אָמַר לָנוּ אַבָּא לָוִיתִי וּפָרַעְתִּי אֲבָל אָמְרוּ אָמַר לָנוּ אַבָּא לֹא לָוִיתִי נִפְרָעִין שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה שֶׁכׇּל הָאוֹמֵר לֹא לָוִיתִי כְּאוֹמֵר לֹא פָּרַעְתִּי דָּמֵי.: וְנִפְרַעַת שֶׁלֹּא בְּפָנָיו לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה.: אָמַר רַב אַחָא שַׂר הַבִּירָה מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבִּי יִצְחָק בְּאַנְטוֹכְיָא וְאָמַר לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לִכְתוּבַּת אִשָּׁה מִשּׁוּם חִינָּא אֲבָל בַּעַל חוֹב לָא. גוְרָבָא אָמַר רַב נַחְמָן אפי׳אֲפִילּוּ בַּעַל חוֹב שֶׁלֹּא יְהֵא כׇּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל מְעוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ וְהוֹלֵךְ וְיוֹשֵׁב בִּמְדִינַת הַיָּם וְאַתָּה נוֹעֵל דֶּלֶת בִּפְנֵי לוֹוִין.: ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כׇּל זְמַן שֶׁתּוֹבַעַת כְּתוּבָּתָהּ וְכוּ׳.: ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן אַהֵיָיא אָמַר ר׳רַבִּי יִרְמְיָה אַהָא וְנִפְרַעַת שֶׁלֹּא בְּפָנָיו לָא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה לָא שְׁנָא לִמְזוֹנֵי וְלָא שְׁנָא לִכְתוּבָּה וַאֲתָא ר׳רַבִּי שִׁמְעוֹן לְמֵימַר כׇּל זְמַן שֶׁתּוֹבַעַת כְּתוּבָּתָהּ יוֹרְשֶׁיהָ מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
E/ע
הערותNotes
גביית יתומים מן היתומים

ציון א.ב.
גמרא. תנן התם: וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה. ממאן? אילימא מלוה - השתא אביהן שקיל בלא שבועה ואינהו בשבועה?! אלא הכי קאמר: וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה. אמר רב זריקא אמר רב יהודה: לא שנו אלא שאמרו יתומים ׳אמר לנו אבא לויתי ופרעתי׳, אבל אמרו ׳אמר לנו אבא לא לויתי׳ - אף בשבועה לא יפרעו. מתקיף לה רבא: אדרבה, כל האומר ׳לא לויתי׳ כאומר ׳לא פרעתי׳ דמי! אלא אי אתמר הכי אתמר, אמר רב זריקא אמר רב יהודה: לא שנו אלא שאמרו יתומים ׳אמר לנו אבא לויתי ופרעתי׳ אבל אמרו ׳אמר לנו אבא לא לויתי׳ - נפרעין שלא בשבועה.
מת הלוה אחר שמת המלוה, ובא היורש להפרע מן היורש - לא יפרע אלא בשבועה, ואומרין לו תחלה השבע ׳שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא ולא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע׳...
יורש שבא לגבות מן היורש, ואמרו יורשי לוה ׳אמר לנו אבא לא לויתי חוב זה׳ - הרי יורשי המלוה גובין שלא בשבועה, שכל האומר ׳לא לויתי׳ כאומר ׳לא פרעתי׳, וכן מלוה שבא להפרע מיורשי לוה ואמרו ׳אמר לנו אבא לא לויתי חוב זה׳ - הרי זה גובהו בלא שבועה, ואפילו האמינו בשטר כל זמן שאמר פרעתי, שכל האומר ׳לא לויתי׳ - כאומר ׳לא פרעתי׳.(רמב״ם מלוה ולוה יז, ב, ו)
מלוה על פה אינה נגבית מהיורשים אלא באחד משלשה דרכים... אבל אם באו עדים שהיה אביהם חייב לזה מנה - אינו גובה מהיורש כלום, שמא פרעו. הגה. מיהו אם טענו היתומים ׳לא לוה אבינו מעולם׳ - הוי כאילו אמרו ׳לא נפרע החוב׳, ומאחר דאיכא עדים שלוה - חייבים לשלם... ואם מת המלוה והיורשים באים לגבות מיורשי הלוה... אפילו יורשי הלוה אין טוענים כלל - אינם גובים מהם, דאנן טענינן להו שמא פרעו אביהם...
כל הדין שיש ליורשי המלוה עם הלוה כשבאים ליפרע ממנו - כך יש להם עם יורשי הלוה אם מת ובאים ליפרע מהם, אלא שכשטוענים עם יורשי הלוה צריכים גם כן לישבע שלא נפרעו הם עצמם מאביהם, ואם טענו יתומי הלוה ׳אמר לנו אבא פרעתי לאביהם׳ - אין עליהם שבועה שלא נפרעו הם בעצמם.
מלוה או יורשיו שבאו לגבות מיורשי הלוה וטענו ׳אמר לנו אבא לא לויתי שטר זה מעולם׳ - הרי המלוה או יורשיו גובים בלא בשבועה, ואפילו מת לוה בחיי מלוה ואחר כך מת מלוה, ואפילו האמין המלוה ללוה לומר ׳פרעתי׳.(שו״ע חושן משפט קח, א, ט, טו)
א. כשהיורשים אינם יודעים אם אביהם פרע.

הגמרא מסיקה שאם יתומי הלווה טוענים שאביהם אמר להם שלוה ופרע - יתומי המלוה אינם נפרעים מהם אלא בשבועה, אבל אם טוענים שאמר להם שלא לוה - נפרעים מהם אף שלא בשבועה, הואיל וכל האומר ׳לא לויתי׳ כאומר ׳לא פרעתי׳, ואינם נאמנים בטענה זו כנגד השטר.
הראשונים נחלקו בשאלה מה הדין כשיורשי הלווה אינם אומרים כלום מפני שלא שמעו כלום מאביהם.
ראב״י אב״ד (תשובות חכמי פרובינציא, דיני הלוואה סי׳ כד) כותב שדוקא כשטוענים בשם האב שהשטר נפרע מחייבים את יורשי המלוה להישבע כנגדם, בנוסח אשר במשנה במסכת שבועות (מה, א): ׳שלא פקדנו אבא, ולא אמר לנו אבא, ולא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע׳, אבל כשאינם אומרים כלום - יש להוסיף ולטעון עבורם ולהשביע את יורשי המלוה שהם עצמם לא נפרעו מן הלווה.
לעומתו סוברים בעל העיטור (עסקא וחוב יד, א) ובעל התרומות (שער יד חלק ט, א) שאם יורשי הלווה אינם טוענים כלום גובים מהם יורשי המלוה בלי שבועה כלל, מפני שאין טוענים לזכות היתומים במקום שיש בכך חוב ליתומים אחרים.
תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) והרי״ד כותבים שרב יהודה פוטר את יורשי המלוה משבועה רק כשיורשי הלווה טוענים שהאב אמר להם שלא לוה, אבל כשאינם טוענים כלום אין נפרעים מהם אלא בשבועה. אולם מדבריהם משמע שגם אז משביעים אותם רק את השבועה המפורטת במשנה בשבועות, ואין מוסיפים שבועה שלא נפרעו בעצמם מהלווה.
הטור מביא בתחילת סימן קח מחלוקת לגבי מלוה בעל פה כאשר יורשי הלווה שותקים, שלפי דעה אחת נוטלים יורשי המלוה ללא שבועה ולפי דעת הרמ״ה טוענים ליורשי הלווה ואין גובים מהם ללא שבועה, וכמוהו פוסק הטור עצמו. בהמשך הוא מביא את המחלוקת שהתבארה לגבי מלוה בשטר, ואף בה הוא מכריע כדעת ראב״י אב״ד שטוענים להם.
בעל הדרישה (סק״ד) מבאר שבמחלוקת הראשונה שעוסקת במלוה על פה החידוש שבפסיקה כרמ״ה גדול יותר, שכן המשמעות של הטענה לטובת יורשי הלווה היא שיורשי המלוה מפסידים הכל, בעוד שבמלוה בשטר גם אם טוענים ליורשי הלווה אין יורשי המלוה מפסידים לגמרי אלא יכולים לגבות בשבועה. לדעתו אין חולק על כך שבמלוה בשטר טוענים ליורשי הלווה גם כשאינם טוענים כלום ומחייבים את יורשי המלוה בשבועה, ומחלוקת העיטור וראב״י היא רק בשאלה האם טוענים להם שמא הלווה פרע ליורשי המלוה עצמם ומחייבים את יורשי המלוה להישבע גם על כך.
השלחן ערוך פוסק בסעיף א כדעת הרמ״ה והטור לגבי מלוה על פה, ובסעיף ט הוא פוסק שיורשי המלוה צריכים להישבע שלא נפרעו הם עצמם מהלווה, דהיינו כדעת ראב״י והטור שטוענים להם.
ב. האם טוענים ליורשים גם להוציא ממון.

הטור פוסק כאמור כדעת ראב״י שטוענים לטובת יורשי הלווה, ומסביר שהם המוחזקים, ולעולם טוענים להחזיק ממון במקומו.
אולם בעל גידולי תרומה (על ספר התרומות שם) מוכיח מתשובת הריב״ש (סי׳ תצא) שחולק וסובר שטוענים ליורש אף בשביל להוציא ממון, שכן הוא כותב לגבי חוב שלא ידוע אם עשו עליו פרוזבול, שטוענים לטובת היורשים שאביהם עשה וגובים את החוב מבלי לחשוש שהשביעית השמיטה את החוב.
הוא מסביר שהריב״ש פוסק כראב״י לא רק בשביל להחזיק ממון אלא גם להוציא ממון, ולעולם טוענים ליורשים בכל דבר שהוא שכיח שהאב יכל לטעון.
לעומתו כותב בעל כנסת הגדולה (הגהות הטור מו) שהריב״ש אינו חולק על הטור, ורק בדין של פרוזבול שיש חזקה שאין אדם אוכל איסור כשיכול לאכול בהיתר, ומן הסתם כתב פרוזבול, טוענים ליורשים אף להוציא ממון מיורשים אחרים. עם זאת הוא כותב (שם מז) בשם הריב״ש (סי׳ ריא) שטוענים להם אף להוציא ממון כשמוציאים מבעל הדין עצמו, אך מביא שהרשד״ם (חו״מ סי׳ רצג-רצד) ומהרי״ט (סי׳ לט, עג) סוברים שלעולם אין טוענים ליתומים להוציא ממון, אף לא מבעל הדין, וכל שכן שאין טוענים בשביל להוציא מיתומים.


הבא להיפרע מבעל חוב שלא בפניו

ציון ג.
משנה (פז, א). ו⁠[נפרעת] שלא בפניו - לא תפרע אלא בשבועה.
גמרא. אמר רב אחא שר הבירה: מעשה בא לפני רבי יצחק באנטוכיא ואמר: לא שנו אלא לכתובת אשה משום חינא, אבל בעל חוב - לא, ורבא אמר רב נחמן: אפילו בעל חוב, שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו והולך ויושב במדינת הים ואתה נועל דלת בפני לווין.
מלוה שבא להפרע בשטר שבידו שלא בפני לוה, אם יכולין בית דין לשלוח אליו ולהודיעו עד שיעמוד עמו בדין - שולחין ומודיעין לו, ואם אי אפשר להודיעו במהרה - אומרים למלוה שישבע ויטול מנכסיו בין מן הקרקע בין מן המטלטלין, ואין חוששין לשובר. ודין זה תקנת חכמים הוא, כדי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב לו במדינה אחרת ונמצאת נועל דלת בפני לווין.
שלש ראיות צריך להביא לבית דין ואחר כך יפרע שלא בפניו: ראיה ראשונה - לקיים השטר שבידו, ראיה שניה - שבעל חובו במדינה אחרת ואינו מצוי בכאן לעמוד עמו בדין, ראיה שלישית - שאלו הנכסים של פלוני הלוה הם.(רמב״ם מלוה ולוה יג, א-ב)
מלוה שבא ליפרע בשטר מקויים שבידו שלא בפני לוה, אם יכולים בית דין לשלוח לו ולהודיעו עד שיעמוד עמו בדין - שולחים ומודיעין לו, אם הוא בכדי שילך השליח ויחזור תוך שלשים יום, והמלוה יתן שכר השליחות ויגבנו נוסף על חובו, ואם הוא במקום שאין השליח יכול לילך ולחזור תוך שלשים יום - מגבין לו חובו מיד אחר שישבע המלוה, ויטול בין מהמקרקעי בין מהמטלטלין, ואין חוששין לשובר, ואם כתוב בשטר נאמנות בפירוש שאפילו יפרע שלא בפניו, או שכתוב בו נאמנות עליו ועל באי כחו - אינו צריך לישבע. הגה. יש אומרים דאין גובין שלא בפניו רק מלוה עצמו, אבל לא מיורשיו, אלא צריך לילך אחריהם...
שלש ראיות צריך להביא לבית דין ואחר כך יפרע שלא בפניו: ראיה ראשונה לקיים שטר שבידו, שניה שבעל חובו במדינה אחרת, רחוק יותר מכדי שילך השליח ויחזור תוך שלשים יום, שלישית שאלו הנכסים בחזקת פלוני הלוה הם.(שו״ע חושן משפט קו, א-ב)

במשנה למדנו שהאשה נפרעת שלא בפני הבעל, לאחר שנשבעת שלא נפרעה וכי החוב בעינו עומד.
בגמרא נחלקו אמוראים אם גם בעל חוב אחר נפרע שלא בפניו: לדעת רבי יצחק אינו נפרע, ולדעת רב נחמן נפרע.
רבינו חננאל (מובא בתוד״ה ורבא וברא״ש סי׳ כז) פוסק כרבי יצחק וכותב שמעשים שבכל יום שאין מאפשרים פרעון שלא בפניו של הלווה. הוא מסביר שהמנהג מסתמך על הירושלמי (הלכה ח) שמקשה איך ניתן להיפרע שלא בפני הלווה, ומתרץ שנפרעים רק במקום שיש הפסד גדול, כשהריבית גדלה ככל שהזמן נמשך, ומדובר במי שערב לגוי וחייב לשלם לו את הריבית.
אמנם הגמרא במסכת ערכין (דף כב, א) מקשה מדברי רב נחמן בסוגייתנו שנפרעים מן הלווה שלא בפניו, ומשמע שנוטה לפסוק כמותו, אך לדעת רבינו חננאל המנהג אינו כמותו אלא כפי שיוצא מהירושלמי.
עם זאת מביא רבינו חננאל (בתוס׳) את דברי הירושלמי בהמשך ששולחים איגרות ללווה כדי שיבוא, ואם אינו בא יורדים לנכסיו שלא בפניו.
הב״ח מסכם שלדעת רבינו חננאל כפי שמובאת בתוספות נפרעים מן הלווה שלא בפניו רק אם הודיעו לו שמתכוונים להיפרע, ואם אי אפשר להודיעו אין נפרעים, ואם הריבית אוכלת בחוב ונגרם הפסד ללווה מן הזמן הנמשך - נפרעים ממנו שלא בפניו אף בלי להודיעו, הואיל והפרעון המוקדם הוא לטובתו.
הרי״ף (מח, ב) חולק על רבינו חננאל ופוסק כרב נחמן לפי הכלל הרגיל שהלכה כמותו בדיני, וגם מפני שכך נראית מסקנת סוגייתנו וכך נראה מהגמרא במסכת ערכין. לדעתו דברי הירושלמי שאין נפרעים שלא בפניו אינם עדיפים על דברי רבי יצחק בסוגייתנו שרב נחמן דוחה אותם ולכן אין להתחשב בהם. עם זאת הוא מסיק שראוי להקדים ולהודיע ללווה על הכוונה להיפרע מנכסיו, אבל כשאי אפשר להודיע - נוהגים כרב נחמן שנפרעים ממנו שלא בפניו.
הרא״ש (שם) כותב שהמנהג הוא כדעת הרי״ף, ומפרש בדעתו שרק אם יש אפשרות לשלוח שליח אל הלווה שיוכל לחזור תוך שלושים יום - שולחים אותו ומוסיפים את הוצאות השליח לסכום של החוב, אבל אם לא יוכל לחזור תוך שלושים יום, שזה הזמן של מעשה בית דין - יורדים לנכסיו מיד, ומגבים לו את חובו.
לעומתו כותב הריטב״א שרק אם הלווה נמצא במרחק של מהלך יום אחד צריך להודיעו.
שיטה נוספת מובאת בספר התרומות (שער טו, א) בשם רב האי גאון, שנפרעים מן הלווה שלא בפניו רק לאחר שעמד בדין וברח, כדברי רבי מתניה בירושלמי (שם). המאירי מסביר שלשיטה זו אין מחלוקת בין התלמודים, שכן בבבלי מדובר בכגון שעמד בדין וברח, שכיון שבודאי חייב נפרעים ממנו שלא בפניו, והירושלמי שנוקט בפשטות שאין נפרעים שלא בפניו עוסק במי שלא עמד בדין. אולם המאירי עצמו מכריע כרי״ף שגם אם לא עמד בדין נפרעים ממנו שלא בפניו, על פי הסברה שלא יהיה כל אחד נוטל מעותיו של חברו והולך לו.
הרמב״ם והשלחן ערוך פוסקים כרי״ף שרק לכתחילה צריכים לשלוח אל הלווה ולהודיעו, אך אם אי אפשר להודיעו נפרעים ממנו שלא בפניו.
הרמב״ם כותב שנפרעים אם אי אפשר להודיעו במהרה, ואינו מפרש מהו שיעור הזמן. השלחן ערוך פוסק כרא״ש שמעכבים את המלוה רק אם השליח יכול ללכת ולחזור תוך שלושים יום.
בענין זה מביא הטור דעה אחרת בשם הרמ״ה, שצריכים להמתין מאה שלושים ושמונה ימים. בעל שלטי הגבורים מסביר את שיטתו על פי הירושלמי ששולחים להודיעו שלש פעמים, וכיון שכל הזמנה של בית דין למי שאינו דר בעיר היא שני, חמישי ושני, דהיינו שמונה ימים, ואם בא וביקש שיקבעו לו זמן נותנים לו שלושים יום, ואם לא בא מוסיפים שמונה ימים - נמצא שכל הזמנה נמשכת ארבעים וששה ימים, ושלש הזמנות נמשכות מאה שלושים ושמונה ימים.
הרמב״ם והשלחן ערוך מוסיפים שכדי לפרוע שלא בפני הלווה צריך המלוה לקיים שלושה תנאים: לקיים את השטר, להוכיח שהלווה נמצא במקום רחוק, ולהוכיח שהנכסים שייכים באמת ללווה.
אולם הרא״ש בתשובה (כלל עג, ג) כותב שנכסים שהיו עד כה בחזקת הלווה - אין בית הדין צריך לברר כיצד באו לידו, בירושה או בקניה.
הריטב״א והריב״ש (סי׳ שנג) כותבים שאין יורדים לנכסי הלווה שלא בפניו כאשר ההלוואה עצמה נעשתה במקום אחר, אלא המלוה צריך ללכת לאותו מקום ולתבוע את הלווה במקומו, ורק אם יבוא עם שטר של בית דין שהדין עמו יוכל להיפרע מנכסיו שלא בפניו. הריטב״א מסביר שהטעם המובא בסוגייתנו שלא יהיה כל אחד נוטל את המעות ובורח אינו קיים כשההלוואה עצמה נעשתה מלכתחילה במקומו הרחוק, שהרי הלווה לא ברח.
אולם הבית יוסף כותב שמלשון הפוסקים שאינם מביאים חילוק זה משמע שסוברים שנפרעים שלא בפני הלווה גם כשההלוואה עצמה נעשתה במקום אחר.
בעל גידולי תרומה (שם) כותב שנפרעים שלא בפני הלווה רק במלוה שבשטר ולא בחוב שבעל פה מפני שיש לחשוש לפרעון, ואפילו הלך למדינת הים בתוך הזמן יש לחשוש שמא שלח אחר כך את המעות מהמקום שנמצא.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144