×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא ברכות נ״א.גמרא
;?!
אָ
בְּמִידֵּי דְּלָא מִמְּאִיס נָמֵי, לְסַלְּקִינְהוּ לְצַד אֶחָד וְלִיבָרֵךְ? תַּרְגְּמַהּ רַב יִצְחָק קַסְקְסָאָה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר {תהלים ע״א:ח׳} ״יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ״. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב חִסְדָּא: מִי שֶׁאָכַל וְשָׁתָה וְלֹא בֵּרַךְ, מַהוּ שֶׁיַּחֲזוֹר וִיבָרֵךְ? אֲמַר לְהוּ: מִי שֶׁאָכַל שׁוּם וְרֵיחוֹ נוֹדֵף, יַחְזוֹר וְיֹאכַל שׁוּם אַחֵר כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף?! אָמַר רָבִינָא: הִלְכָּךְ אֲפִילּוּ גָּמַר סְעוּדָּתוֹ, יַחְזוֹר וִיבָרֵךְ. דְּתַנְיָא: אטָבַל וְעָלָה, אוֹמֵר בַּעֲלִיָּיתוֹ ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַטְּבִילָה״. וְלָא הִיא, הָתָם – מֵעִיקָּרָא גַּבְרָא לָא חֲזֵי, הָכָא – במֵעִיקָּרָא גַּבְרָא חֲזֵי, וְהוֹאִיל וְאִידְּחִי – אִידְּחִי.: תָּנוּ רַבָּנַן: אִסְפָּרָגוֹס – יָפֶה לַלֵּב וְטוֹב לָעֵינַיִם, וכ״שוְכׇל שֶׁכֵּן לִבְנֵי מֵעַיִם. וְהָרָגִיל בּוֹ – יָפֶה לְכׇל גּוּפוֹ. וְהַמִּשְׁתַּכֵּר הֵימֶנּוּ – קָשֶׁה לְכׇל גּוּפוֹ. מִדְּקָתָנֵי יָפֶה לַלֵּב, מִכְּלָל דִּבְחַמְרָא עָסְקִינַן, וְקָתָנֵי: וְכׇל שֶׁכֵּן לִבְנֵי מֵעַיִם. וְהָתַנְיָא: לְלַעַ״ט – יָפֶה, לְרָמַ״ת – קָשֶׁה! כִּי תַּנְיָא הַהִיא, בִּמְיוּשָּׁן. כְּדִתְנַן: קוֹנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם, שֶׁהַיַּיִן קָשֶׁה לִבְנֵי מֵעַיִם. אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא מְיוּשָּׁן יָפֶה הוּא לִבְנֵי מֵעַיִם! וְשָׁתַק – אָסוּר בְּחָדָשׁ, וּמוּתָּר בִּמְיוּשָּׁן. שְׁמַע מִינַּהּ.: תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּאִסְפָּרָגוֹס: אֵין שׁוֹתִין אוֹתוֹ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא חַי וּמָלֵא; מְקַבְּלוֹ בְּיָמִין וְשׁוֹתֵהוּ בִּשְׂמֹאל; וְאֵין מְשִׂיחִין אַחֲרָיו, וְאֵין מַפְסִיקִין בּוֹ; וְאֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ אֶלָּא לְמִי שֶׁנָּתְנוּ לוֹ; וְרָק אַחֲרָיו; וְאֵין סוֹמְכִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְּמִינוֹ. וְהָתַנְיָא אֵין סוֹמְכִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְּפַת! לָא קַשְׁיָא, הָא – בִּדְחַמְרָא, הָא – בִּדְשִׁכְרָא. תָּנֵי חֲדָא לְלַעַ״ט יָפֶה, לְרָמַ״ת קָשֶׁה. וְתַנְיָא אִידַּךְ: לְרָמַ״ת יָפֶה, לְלַעַ״ט קָשֶׁה! לָא קַשְׁיָא, הָא – בִּדְחַמְרָא, הָא – בִּדְשִׁכְרָא. תָּנֵי חֲדָא: רָק אַחֲרָיו – לוֹקֶה. וְתַנְיָא אִידַּךְ: לֹא רָק אַחֲרָיו – לוֹקֶה! לָא קַשְׁיָא, הָא – בִּדְחַמְרָא, הָא – בִּדְשִׁכְרָא. א״ראָמַר רַב אָשֵׁי: הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ לֹא רָק אַחֲרָיו לוֹקֶה, מֵימָיו נִזְרָקִין אֲפִילּוּ בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ.: א״ראָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים סָח לִי סוּרִיאֵל שַׂר הַפָּנִים: אַל תִּטּוֹל חֲלוּקְךָ בְּשַׁחֲרִית מִיַּד הַשַּׁמָּשׁ וְתִלְבַּשׁ. גוְאַל תִּטּוֹל יָדֶיךָ מִמִּי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו. וְאַל תַּחֲזִיר כּוֹס אִסְפָּרָגוֹס אֶלָּא לְמִי שֶׁנְּתָנוֹ לְךָ – מִפְּנֵי שֶׁתַּכְסְפִית, וְאָמְרִי לַהּ, אִסְתַּלְגָּנִית שֶׁל מַלְאֲכֵי חַבָּלָה מְצַפִּין לוֹ לָאָדָם, וְאוֹמְרִים: אֵימָתַי יָבֹא אָדָם לִידֵי אֶחָד מִדְּבָרִים הַלָּלוּ וְיִלָּכֵד. אָמַר ריב״לרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים סָח לִי מַלְאַךְ הַמָּוֶת: אַל תִּטּוֹל חֲלוּקְךָ שַׁחֲרִית מִיַּד הַשַּׁמָּשׁ וְתִלְבַּשׁ. וְאַל תִּטּוֹל יָדֶיךָ מִמִּי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו. דוְאַל תַּעֲמוֹד לִפְנֵי הַנָּשִׁים בְּשָׁעָה שֶׁחוֹזְרוֹת מִן הַמֵּת, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי מְרַקֵּד וּבָא לִפְנֵיהֶן וְחַרְבִּי בְּיָדַי וְיֵשׁ לִי רְשׁוּת לְחַבֵּל. וְאִי פָּגַע, מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? לִינְשׁוֹף מִדּוּכְתֵּיהּ אַרְבַּע אַמּוֹת, אִי אִיכָּא נַהֲרָא – לֶיעְבְּרֵיהּ, וְאִי אִיכָּא דַּרְכָּא אַחֲרִינָא – לֵיזִיל בַּהּ, וְאִי אִיכָּא גּוּדָא – לֵיקוּ אֲחוֹרָא, וְאִי לָא – לַיהְדַּר אַפֵּיהּ וְלֵימָא: {זכריה ג׳:ב׳} ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר ה׳ בְּךָ וְגוֹ׳⁠ ⁠״ עַד דְּחָלְפִי מִינֵּיהּ.: א״ראָמַר רַבִּי זֵירָא א״ראָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: עֲשָׂרָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה: טָעוּן הַדָּחָה וּשְׁטִיפָה. חַי וּמָלֵא. עִיטּוּר וְעִיטּוּף. נוֹטְלוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וְנוֹתְנוֹ בַּיָּמִין. וּמַגְבִּיהוֹ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח, וְנוֹתֵן עֵינָיו בּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מְשַׁגְּרוֹ בְּמַתָּנָה לְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ. אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן: אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא אַרְבָּעָה בִּלְבַד: ההֲדָחָה, שְׁטִיפָה, חַי, וּמָלֵא. תָּנָא: הֲדָחָה – מִבִּפְנִים, וּשְׁטִיפָה – מִבַּחוּץ. א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַמְבָרֵךְ עַל כּוֹס מָלֵא – נוֹתְנִין לוֹ נַחֲלָה בְּלִי מְצָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: {דברים ל״ג:כ״ג} ״וּמָלֵא בִּרְכַּת ה׳ יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה״. ר׳רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אוֹמֵר: זוֹכֶה וְנוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמִים, הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא. עִיטּוּר. רַב יְהוּדָה מְעַטְּרֵהוּ בְּתַלְמִידִים, רַב חִסְדָּא מְעַטַּר לֵיהּ בְּנַטְלֵי. אָמַר ר׳רַבִּי חָנָן: וּבְחַי. ואָמַר רַב שֵׁשֶׁת: וּבְבִרְכַּת הָאָרֶץ. עִיטּוּף. רַב פָּפָּא מִעַטַּף וְיָתֵיב. רַב אַסִּי פָּרֵיס סוּדָרָא עַל רֵישֵׁיהּ. זנוֹטְלוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו. א״ראָמַר רַבִּי חִינָּנָא בַּר פָּפָּא: מַאי קְרָאָה? – {תהלים קל״ד:ב׳} ״שְׂאוּ יְדֵיכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת ה׳⁠ ⁠״. וְנוֹתְנוֹ לַיָּמִין. א״ראָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן: רִאשׁוֹנִים שָׁאֲלוּ: שְׂמֹאל מַהוּ שֶׁתְּסַיֵּיעַ לַיָּמִין? אָמַר רַב אָשֵׁי: הוֹאִיל וְרִאשׁוֹנִים אִיבַּעְיָא לְהוּ וְלֹא אִיפְּשִׁט לְהוּ,מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
E/ע
הערותNotes
ציון א.
עיין בירור הלכה לפסחים ז, ב ציון ג.


שכח לברך וגמר סעודתו

ציון ב.
גמרא. בעו מיניה מרב חסדא: מי שאכל ושתה ולא ברך - מהו שיחזור ויברך? אמר להו: מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף?! אמר רבינא: הלכך, אפילו גמר סעודתו - יחזור ויברך, דתניא: טבל ועלה - אומר בעלייתו ׳ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה׳, ולא היא, התם - מעיקרא גברא לא חזי, הכא - מעיקרא גברא חזי, והואיל ואידחי - אידחי.
...שכח לברך המוציא, אם נזכר עד שלא גמר סעודתו - חוזר ומברך, ואם נזכר לאחר שגמר - אינו חוזר ומברך.(רמב״ם ברכות ד, ב)
שכח ואכל ולא ברך המוציא, אם נזכר בתוך הסעודה - מברך, ואם לא נזכר עד שגמר סעודתו - אינו מברך.(שו״ע אורח חיים קסז, ח)

מדברי הרי״ף (לז, ב בדפיו) והרא״ש (סי׳ לג) משמע שמפרשים שרב חסדא נשאל האם מי שלא בירך ברכה ראשונה ונזכר באמצע סעודתו מברך על מה שיאכל אחרי כן, והשיב רב חסדא שמברך. בעל הלבוש כותב שהברכה מועילה רק למה שיאכל מכאן ולהבא, ואינה מתקנת את מה שאכל בלא ברכה, אולם בעל מעדני יום טוב (אות ח) חולק עליו מפני שזה פשוט שצריך לברך על העתיד, ועוד שבמסקנה אמרו שדוקא כשגמר את סעודתו אינו מברך מפני שכבר נדחה, משמע שכל עוד לא גמר לא נחשב שכבר נדחה והברכה מועילה גם לתקן את מה שאכל בלא ברכה.
רבינא למד מפסיקתו של רב חסדא שאף אם גמר את סעודתו יכול לברך ברכה ראשונה, כמו שהטובל במקוה מברך לאחר שגמר את טבילתו, אולם הגמרא דוחה את ההשוואה מפני שלפני הטבילה אינו יכול לברך ולכן מברך לאחריה, מה שאין כן כשאוכל שיכול וצריך לברך לפני האכילה, ואם לא בירך - נחשב לדחוי ואינו יכול לחזור ולברך אחרי גמר אכילתו.
הרשב״א בשם הגאונים, רבינו חננאל (מובא באור זרוע ח״א סי׳ רז), הרי״ף, הרא״ה, הרמב״ם, הרא״ש, הטור והמחבר בשלחן ערוך פוסקים שאם כבר גמר את סעודתו אינו מברך, שלא כרבינא.
אולם הרשב״א והריטב״א מביאים את דעת הראב״ד שהלכה כרבינא, שאפילו אם גמר את סעודתו מברך. הרשב״א תמה עליו שהרי הגמרא עצמה דחתה את דברי רבינא, והריטב״א מסביר שהראב״ד מבין שהגמרא דחתה רק את הראיה מטבילה, ולא את הדברים עצמם.
הב״ח (סי׳ קעב) כותב שאפשר שהראב״ד לא גרס בסוגייתנו את דחית הגמרא, אולם מוכיח מדבריו בהשגה על הרמב״ם (ברכות ח, יב) שאף הוא פוסק שלא כרבינא, שכן הוא כותב שאם גמר סעודתו אינו מברך.
בעל ספר כל בו (סי׳ כד) כותב שאם גמר סעודתו ואינו יכול לאכול יותר - לא יברך, ומדייק הבית יוסף מדבריו שאם יכול לאכול עוד - יברך ויאכל, אך לדעתו אף אם יכול לאכול עוד אינו צריך, ודברי הכל בו הם דוקא לפי שיטת הראב״ד בהשגה (שם) שמחלק בדרך דומה לגבי מי ששתה משקים בלא ברכה.
המגן אברהם (סקכ״א) כותב שראוי להחמיר ולאכול מעט ולברך כדי לצאת מן הספק ולחשוש אף לדעת הראב״ד שמברך אף לאחר שגמר את סעודתו.
המשנה ברורה בשער הציון (סקמ״ז) מוסיף בשם בעל אליה רבה שאפילו אם הוא שבע אלא שעדיין אינו קץ באכילה - יאכל מעט ויברך.



כוס של ברכה

ציון ה.ו.ז (נא, א), ציון א - ה (נא, ב).
גמרא. אמר רבי זירא אמר רבי אבהו, ואמרי לה במתניתא תנא: עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה: טעון הדחה ושטיפה, חי ומלא, עיטור ועיטוף, נוטלו בשתי ידיו ונותנו בימין ומגביהו מן הקרקע טפח ונותן עיניו בו, ויש אומרים אף משגרו במתנה לאנשי ביתו. אמר רבי יוחנן: אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד: הדחה, שטיפה, חי ומלא. תנא: הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ... עיטור - רב יהודה מעטרהו בתלמידים, רב חסדא מעטר ליה בנטלי. אמר רבי חנן: ובחי. אמר רב ששת: ובברכת הארץ. עיטוף - רב פפא מעטף ויתיב, רב אסי פריס סודרא על רישיה. נוטלו בשתי ידיו... ונוטלו לימין - אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראשונים שאלו: שמאל מהו שתסייע לימין? אמר רב אשי: הואיל וראשונים איבעיא להו ולא איפשט להו - אנן נעבד לחומרא. ומגביהו מן הקרקע טפח... ונותן עיניו בו כי היכי דלא ניסח דעתיה מיניה, ומשגרו לאנשי ביתו במתנה כי היכי דתתברך דביתהו... אמר רב אסי: אין מסיחין על כוס של ברכה, ואמר רב אסי: אין מברכין על כוס של פורענות.
אף על פי שאין ברכת המזון צריכה יין, אם בירך על היין כמנהג שאמרנו - צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים ולשטוף אותו מבחוץ, וימלאנו יין חי, וכיון שהגיע לברכת הארץ - נותן לתוכו מעט מים, כדי שיהא ערב לשתיה, ואין משיחין על כוס של ברכת המזון אלא הכל שותקים עד שתכלה ברכת המזון וברכת היין וישתו.(רמב״ם ברכות ז, טו)
כיצד הוא עושה? לוקח כוס שהוא מחזיק רביעית או יתר ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ וממלאהו יין ואוחזו בימינו ומגביהו מן הקרקע טפח או יתר ולא יסייע בשמאל... ומשקה לכל בני החבורה, וכו׳.(רמב״ם שבת כט, ז)
כוס של ברכה - טעון הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ, ואם הוא נקי ואין בו שיורי כוסות - אינו צריך.
יתן היין לתוכו חי עד שמגיע לברכת הארץ, ואז מוזגו, להודיע שבח הארץ. הגה. ויש אומרים דאם היין אינו חזק - אינו צריך למוזגו, וכן נוהגין באלו הארצות, ויוציאנו מן החבית לשם ברכה, ונראה דלדידן שאין לנו הרבה יין - אין צריך רק לשפכו מן הקנקן ששומרים בו היין לשם ברכה, וחבית לאו דווקא, וכן נוהגין במדינות אלו, וכוס של ברכה ימלאנו שיהא מלא על כל גדותיו.
צריך לחזר אחר כוס שלם.
מקבלו בשתי ידיו, וכשמתחיל לברך - נוטלו בימינו ולא יסייע בשמאל. הגה. והיינו דווקא שלא תגע השמאל בכוס, אבל אם נותן השמאל תחת הימין לסייעה - מותר. ומגביהו מהקרקע טפח, אם הוא יושב על גבי קרקע, ואם הוא מיסב בשלחן - מגביהו מעל השלחן טפח, ונותן בו עיניו, שלא יסיח דעתו. הגה. ועל כן אין לוקחין כוס שפיו צר, שקורין גלוק גלאז, לברך עליו, ומשגרו לאשתו שתשתה ממנו.
משנתנו לו כוס לברך - לא ישיח המברך, והמסובין אין להם להשיח משהתחיל המברך, לא מבעיא בשעה שהוא מברך שצריכין לשמוע ולהבין מה שאומר המברך, אלא אפילו בין ברכה לברכה אין להם להשיח, ואם עברו ושחו בין ברכה לברכה בשעה שהמברך שותק מעט - יצאו. הגה. אפילו אם שח המברך עצמו. אבל אם שחו בשעה שהוא מברך - לא יצאו.(שו״ע אורח חיים קפג, א-ד, ו)
מקדש על כוס מלא, שלא יהיה פגום, וטעון כל מה שטעון כוס של ברכת המזון, וכו׳.(שם רעא, י)
א. היחס שבין הברייתא לבין דברי רבי יוחנן.

בברייתא נאמר שכוס של ברכה טעונה עשרה דברים, ורבי יוחנן אומר שאינה טעונה אלא ארבעה דברים בלבד. עם זאת מוכיחים התוספות (ד״ה אין לנו) ורבינו יונה (לח, א בדפי הרי״ף ד״ה השתא) שרבי יוחנן מצריך גם אחיזה ביד ימין, שהרי הוא מביא את השאלה האם שמאל יכולה לסייע ליד ימין, ונמצא שלדעתו יש להקפיד על חמשה דברים בכוס. רבינו יונה מוסיף שהאמוראים שנהגו להקפיד גם על הדברים שרבי יוחנן לא הזכיר עשו זאת רק בתור הידור, משום יפוי מצוה, והתוספות מסיקים שראוי לנהוג כמותם ולהחמיר בכוס של ברכה.
הרא״ש (סי׳ לה) מבאר שרבי יוחנן לא בא למעט אלא עיטור ועיטוף, ולא אחיזה ביד ימין שמוכח בגמרא שמצריך, וכן מסתבר שמצריך קבלה בשתי ידיו והגבהת טפח שנלמדים מפסוקים, וכן נתינת עיניו בכוס ומשלוח הכוס לאשתו שהם דברים המסתברים מצד עצמם. גם לגבי עיטוף הוא כותב שכיון שנוהגים שלא ללכת בגילוי ראש נמצא שבלאו הכי מקיימים גם את החיוב הזה, ורק בעיטור אין נוהגים.
הרא״ה, הרשב״א והריטב״א מסבירים שרבי יוחנן רוצה לומר שארבעה דברים מעכבים, אבל לכתחילה ולמצוה מן המובחר יש להקפיד על כולם. לפי פירושם יוצא שגם אחיזה ביד ימין לדעת רבי יוחנן היא רק למצוה, בעוד שמדברי רבינו יונה משמע שזו חובה. לפי פירוש זה אין מחלוקת בין רבי יוחנן לבין הברייתא, אלא רבי יוחנן בא לפרש שמבין עשרת הדברים שנזכרו בברייתא ארבעה מעכבים וששה למצוה. היתרון בפירושם הוא שמובנת יותר לשון רבי יוחנן ״אין לנו אלא ארבעה בלבד״, ומטעם זה דוחים בעל מעדני יום טוב (אות צ) והגר״א (סק״ז) את פירוש הרא״ש, ומקבלים את הפירוש שהארבעה לחובה והשאר למצוה בעלמא.
הגר״א מבאר על פי זה את דברי רב אשי בקשר לסיוע ביד שמאל ״אנן נעביד לחומרא״, שדוקא אנו הסוברים שנטילה ביד ימין אינה מעכבת יכולים להחמיר על עצמנו שלא להסתייע ביד שמאל, בעוד שלפי הראשונים שרבי יוחנן מזכיר שהסתפקו בדבר, שסברו שהאחיזה ביד ימין היא חובה - אין להחמיר שלא להסתייע בשמאל, מפני שיבואו להקל שמי שאינו יכול לאחוז רק ביד ימין יניח את הכוס.
המאירי מביא דעה שאף הארבעה שהזכיר רבי יוחנן אינם מעכבים, והחילוק הוא שאת ארבעת הדברים יש להשתדל לקיים, בעוד שעל שאר הדברים אין צורך להקפיד.
הטור כותב בשם הגאונים שצריך להקפיד על כל עשרת הדברים מפני שאין הלכה כרבי יוחנן אלא כרב פפא ורב אשי שנהגו גם בשאר הדברים, והם בתראי.
הרמב״ם בהלכות ברכות מזכיר רק את ארבעת הדברים שאמר רבי יוחנן, אולם בהלכות שבת בענין כוס של קידוש הוא מוסיף שצריך לאוחזה בימין ולהגביהה טפח מן הקרקע.
המגיד משנה (בהלכות שבת) מבאר שבניגוד לרש״י שמפרש בסוגייתנו שכוס של ברכה היינו כוס של ברכת המזון, מפרש הרמב״ם שהכוונה בין לכוס של ברכת המזון ובין לכוס של קידוש, אך לא מבואר בדבריו מדוע בדין כוס של ברכת המזון אין הרמב״ם כותב שיאחז בימין ויגביה טפח, ומדוע אינו כותב לגבי כוס של קידוש שצריך שיהיה היין חי.
בעל מרכבת המשנה (הל׳ שבת) מסביר שלדעת הרמב״ם דוקא בכוס של ברכת המזון צריך שיהיה היין חי, בעוד שבכוס של קידוש צריך שיהיה היין ראוי לשתיה, לכן צריך שיהיה מזוג דוקא ולא חי. מאידך גיסא מפרש הרמב״ם את דברי רבי יוחנן ״ראשונים שאלו: שמאל מהו שתסייע לימין״ דוקא לגבי כוס של קידוש, וסובר שבכוס של ברכת המזון אין צורך באחיזה בימין ובהגבהה של טפח. כך מוכח לדעתו מסוגית הירושלמי (הלכה ה) שם למדו משאלת רבי יוחנן שלושה דברים: שצריך לאחוז בימין, שיהיה גבוה טפח מעל השלחן ושצריך לתת עיניו בכוס, וכדי ליישב זאת עם דברי רבי יוחנן בסוגייתנו שמצריך ארבעה דברים אחרים יש לפרש שדברי רבי יוחנן בסוגייתנו נאמרו בכוס של ברכת המזון, והירושלמי עוסק בכוס של קידוש. אמנם הרמב״ם אינו מזכיר אף לגבי כוס של קידוש שצריך שיתן את עיניו בכוס, כפי שלמדו בירושלמי, אבל בעל מרכבת המשנה מסביר שכוונת הירושלמי שיתן את עיניו כדי שלא ישפך היין מהכוס כשמגביהה, ודבר זה אין צורך להזכירו מפני פשיטותו, ואין הפירוש כמו בסוגייתנו שיתן את עיניו בכוס כדי שיכוון.
בעל מרכבת המשנה מוסיף ומדייק מדברי הרמב״ם בהלכות ברכות ״אלא הכל שותקים... וישתו״, ובהלכות שבת ״ומשקה לכל בני החבורה״, שהוא סבור שמשגר כוס של ברכה לאנשי ביתו, ומפרש שרבי יוחנן אינו חולק על מה שנאמר בברייתא בשם יש אומרים אלא רק על הדברים הראשונים.
המחבר בשלחן ערוך מביא את כל הדברים שנאמרו חוץ מעיטור ועיטוף, כדעת הרא״ש. אמנם בהלכות ברכות אין המחבר כותב שצריך שתהיה הכוס מלאה, אבל בהלכות שבת הוא כותב זאת ומוסיף שכל הדברים שנאמרו בכוס של ברכת המזון נאמרו גם בכוס של קידוש, והרמ״א בהגהתו מביא את הדין של כוס מלאה אף בהלכות ברכות (סעיף ב).
המשנה ברורה (סק״ט) כותב שכוס מלאה היא למצוה בלבד ואינה מעכבת, ולא מבואר בדבריו האם כך זה גם בשאר הדברים.
המגן אברהם (סק״ה) מביא בשם המקובלים שיש להקפיד על כל עשרת הדברים חוץ מעיטוף בחוץ לארץ.
ב. הדחה ושטיפה.

התוספות (ד״ה שטיפה) כותבים בשם ר״י שדוקא כשיש שיורי כוסות צריכה הכוס הדחה ושטיפה, מפני שעיקר ההקפדה היא שתהיה הכוס נקיה ויפה. רבינו יונה (לז, ב בדפי הרי״ף ד״ה ומשגרו) כותב שנהגו בכל זאת להדיח ולשטוף אף כשהכוס נקיה, אך מדגיש שאם לא שתו מהכוס בשעת האכילה, ובשעת הברכה הכוס נקיה - אין צורך בשטיפה. בעל תפארת שמואל (על הרא״ש) כותב שלהידור מצוה ראוי לשטוף את הכוס אף כשהיא נקיה, וכן כותב בעל ערוך השלחן (סעיף א) בשם הזוהר שצריך הדחה ושטיפה במים בכל אופן.
ג. חי.

התוספות (נ, ב ד״ה מודים) מקשים מסוגייתנו שמצריכה שהיין יהיה חי, על מה שאמרו לעיל שכולם מודים שאין מברכים על כוס של ברכה עד שיתן לתוכו מים. הם מתרצים שצריך לתת בכוס בתחילה יין חי, ואחר כך מוזגים אותו במים. כן מפרש רש״י בסוגייתנו (ד״ה חי) בתחילה, וכותב פירוש נוסף שחי היינו שמביאים יין מן החבית לשם הברכה.
הרי״ף (לח, א בדפיו) כותב ״חי עד ברכת הארץ ובברכת הארץ נותן לתוכו מים, כדתנן: מודים חכמים לרבי אליעזר וכו׳⁠ ⁠״, ונמצא שמיישב את הסתירה שבין הסוגיות, שבתחילה נותן יין חי ובברכת הארץ מוזג מים. רבינו יונה (לז, ב בדפי הרי״ף ד״ה חי) אף כותב שזו היתה גרסת הרי״ף בגמרא, וכן כותב הגר״א בהגהותיו לגמרא. רבינו יונה עצמו והרא״ש דוחים את דברי הרי״ף שכן מלשון הגמרא לעיל משמע שאין לברך כלל על יין חי, אף לא את ברכת הזן, ועוד שכידוע על כל חלק אחד של יין חי מוזגים שלושה חלקים מים, ואם כן יוצא שעד ברכת הארץ מלאה הכוס רק בכדי רבע, והרי למדנו שצריך שתהיה מלאה.
על כן הם מקבלים את דעת רבינו תם (מובא בתוספות שבת עו, ב ד״ה כדי שימזגו) המפרש שחי הוא יין שמזוג ואינו מזוג, דהיינו שיש בו מים לא בכמות מספקת, וכשמגיעים לברכת הארץ מוסיפים עוד מים. הסוגיה לעיל מתפרשת איפוא כפשוטה שאין מברכים עד שיהיה היין מזוג קצת, וגם מסוגייתנו אין קושי שכן הכוס נחשבת כמלאה אף על פי שצריך להוסיף לה עוד קצת מים, כיון שהחסרון הוא מועט.
הב״ח מיישב את דעת הרי״ף שבתחילה ממלא את כל הכוס ביין חי וכשמגיע לברכת הארץ מערבב אותו בכוס אחרת עם המים, ואת המזיגה הזו חוזר ונותן לכוס הראשונה. לגבי השאלה הראשונה הוא כותב שברכת הזן שייכת לברכת הזימון, וברכת המזון מתחילה בברכת הארץ, והמאירי כותב שאפשר שאף הצורך שתהיה הכוס מלאה אינו אלא מברכת הארץ ואילך.
יישוב נוסף לסתירה בין הסוגיות כותבים רבינו ירוחם (נתיב טז חלק ז) והמאירי שיין חי היינו שמוציאים יין מהחבית באותה סעודה שאוכלים בה, ולא לוקחים יין שהוציאוהו אתמול, ונראה שלפירוש זה מתכוונים התוספות (נ, ב שם) בפירושם השני, ואולי אף רש״י בפירושו השני שכאשר מביאים באותה סעודה נמצא שמביאים לשם הברכה.
פירוש שלישי שכותבים התוספות הוא שחי היינו שהכוס צריכה להיות שלימה ולא שבורה, ומובא פירוש זה על ידי הרא״ש, המאירי ורבינו יונה אשר כותב שאין זה מתקבל.
המאירי מביא פירוש נוסף שיין חי הוא יין שאינו מבושל, אבל דוחה שרק לקידוש נפסל יין מבושל.
רבינו יונה מסביר בדעת הרי״ף שמזיגת היין במים נעשית מיד בתחילת ברכת הארץ, כדי להראות את שבח הארץ שיינה חזק. לעומת זאת דעת רבינו חננאל (מובא בראב״ן סי׳ קפז), הראבי״ה (סי׳ קלה) ורבינו יהונתן שבברכת הארץ ראוי שיהיה היין חי, שזהו שבחה שיינה חזק, ורק כשמגיע לברכת הגפן וצריך לשתות - מוזגו, ועל כך נאמר בסוגיה לעיל שאין מברכים עד שיתן מים.
מלשון הרמב״ם נראה שמפרש כרבינו תם שנותן תחילה יין שהוא מזוג ואינו מזוג, שהרי הוא כותב ״וכיון שהגיע לברכת הארץ - נותן לתוכו מעט מים״, משמע שאינו נותן בכמות גדולה של מזיגה, אבל הכסף משנה מבין שדעתו כדעת הרי״ף, כנראה מפני שכותב בסתם שימלאנו יין חי, ואינו מציין שהכוונה למזוג ואינו מזוג. מדברי הרמב״ם משמע שנותן את המים בתחילת ברכת הארץ.
הטור כותב שטוב לצאת ידי כל הפירושים, ומבאר הב״ח שיתן בכוס יין מזוג ואינו מזוג, ובברכת הארץ יוסיף מים, שכן מסתבר שגם הרי״ף מודה שניתן לעשות כן.
מלשון המחבר בשלחן ערוך נראה שפוסק כרי״ף. הרמ״א כותב שביינות שלנו אין צורך במזיגה, כיון שאינם חזקים כל כך. כמו כן הוא פוסק על פי הפירוש השני של רש״י והתוספות שצריך להוציא את היין מתוך החבית לשם ברכה, ומוסיף שכיון שאין לנו הרבה יין - יוציא מן הקנקן לשם ברכה.
ד. מלא.

הטור והרמ״א כותבים שהכוס תהיה מלאה על כל גדותיה. כאמור כותב המאירי שאפשר שלדעת הרי״ף צריך שתהיה מלאה דוקא מברכת הארץ ואילך, אולם מלשון הרמב״ם משמע שכבר בתחילה צריך שתהיה מלאה, וכשמגיע לברכת הארץ מוסיף מעט מים, אולי עד שישפך קצת יין מן הכוס.
הט״ז (סק״ד) תמה על המנהג שרבים אינם ממלאים את הכוס ממש, ומסביר שכנראה חוששים שאם תהיה מלאה - ישפך יין ויתבזה.
ה. עיטור.

רש״י מפרש שרב חסדא היה מעטר בכוסות, וכאשר הגיע לברכת הארץ היה מוסיף על הכוס של הברכה. התוספות (שבת עו, ב ד״ה כדי שימזגנו) מבינים מדבריו שבברכת הארץ היה מוסיף יין.
רבינו חננאל מפרש שאף רב חסדא היה מעטר בתלמידים, כמו רב יהודה, אלא שהיה נותן בידי התלמידים כוסות, ובברכת הארץ מוסיף מאחת הכוסות לכוס שביד המברך. נראה שכוונתו שהכוסות מלאות מים, כפי שהתבאר שלשיטתו מוזג מים לאחר ברכת הארץ.
הרס״ג מפרש שעיטור היא המזיגה של רביעית מים.
הטור מביא פירוש נוסף, שעיטור היינו שמניח כוסות יפות סביבה להדרה בהן. במעשה רב להגר״א (הל׳ נט״י סי׳ פו) מובא שטוב לעטר כוס של ברכת המזון, קידוש והבדלה בשש כוסות מסביב, ובליקוטי דינים וביאורים שבסידור הגר״א מבואר שמקור המספר שש בקבלה.
כפי שהתבאר לעיל בפרק א אין הדין של עיטור לעיכובא, ואף אין צריך להקפיד עליו. אולם בעל תפארת שמואל כותב שיש להקפיד שלא לעשות להיפך, לכן אין להשאיר כלים ריקים בשעת ברכת המזון, ומובאים דבריו בשערי תשובה (סק״א).
ו. עיטוף.

המאירי מבאר שמתעטף בטליתו או נותן סודר על ראשו בשעה שמברך. הבית יוסף מביא את פירושו של רבינו ירוחם (נתיב טז ח״ז) שנותן סודר על ראשו מפני שאסור לברך בגילוי ראש, ותמה עליו שהרי בכל ברכה יש איסור לברך בגילוי ראש. לכן הוא מבאר שפורס סודר על הכובע לשם כבוד.
הרמ״א בדרכי משה (סק״ב) מתרץ שרבינו ירוחם מתכוון למסובים שאינם מברכים, שאף הם לא ישבו בגילוי ראש בברכת המזון. אולם הב״ח כותב שאף בשאר הברכות אין המסובים רשאים לשבת בגילוי ראש, ומפרש שגם רבינו ירוחם מתכוון לכובע נוסף שעל הכיפה.
הראבי״ה (סי׳ קמ) מוכיח מדברי הירושלמי (הלכה ה) ״אכל מיסב מתעטף ומברך״ שעיטוף נוהג דוקא בזמן שיש הסבה, ובימינו אין להקפיד בכך.
ז. אחיזה בימין.

מסקנת רב אשי שיש להחמיר שיד שמאל לא תסייע ליד ימין באחיזת הכוס. אולם בעל שבלי הלקט (סי׳ קנו) כותב שמאחר שבמסכת ביצה (כב, א) נפסק שמסייע אין בו ממש - מותר לסייע בשמאל, ומבאר הבית יוסף שמפרש שהספק בגמרא הוא בכגון שאוחז את הכוס גם ביד שמאל, ובזה יש להחמיר כרב אשי, אך אין איסור להניח את יד שמאל תחת יד ימין לסייעה. הב״ח אף מבין שאם תופס ביד ימין באמצע הכוס רשאי לאחוז ביד שמאל אף בגוף הכוס בתחתיתה, אולם הרמ״א כותב שיש להקפיד שלא תגע יד שמאל בכוס אלא רק ביד ימין, והמגן אברהם (סק״ו) כותב שזו כוונת בעל שבלי הלקט. מלשון הטור מדייקים המגן אברהם (שם) והט״ז (סק״ג) שמחמיר בכל סיוע של יד שמאל, ומפרש שהספק הוא על סיוע של יד שמאל ליד ימין בלא שנוגעת בכוס. לדעתם יש להחמיר כדעת הטור, והט״ז מסביר שאין להקל מהטעם שמסייע אין בו ממש, מפני שלענין כוס של ברכה אסרו אף על פי שאין בו ממש.
הגר״א (באמרי נעם) והחתם סופר (בחידושיו לשבת צג, א) כותבים שלפי התוספות (ד״ה שמאל) שמפרשים שמדובר בכוסות גדולות או בראש חודש טבת שחל בשבת שמאריכים בברכת המזון - הרי יוצא שאינו יכול לאחוז בשום יד בפני עצמה, ובזה מסייע יש בו ממש.
לגופם של דברים יש לשאול מדוע הכריע רב אשי לחומרא, הרי קיימא לן שספק דרבנן לקולא. בחדושי אנשי שם (לח, א בדפי הרי״ף אות ב) מתורץ שהחמיר משום הידור מצוה, ועוד שהידור מצוה הוא מהתורה.
בעל כנסת הגדולה (בהגהות ב״י) כותב שלפי הגרסה המובאת בטור ״הואיל והראשונים מיבעיא להו - אנן לא נעביד בה עובדא״ אין בדברי רב אשי הכרעה לחומרא, ועל פי גרסה זו הוא מבאר את דברי בעל שבלי הלקט.
ח. הגבהת טפח ונתינת עינים בכוס.

רבינו חננאל והמאירי כותבים שמגביה טפח מן השלחן, אבל הראבי״ה (סי׳ קלט) מסתפק האם יש צורך בכך לאחר שכבר הגביה טפח מעל הקרקע. רש״י (ד״ה מן הקרקע) כותב שאם מיסב על הקרקע - מגביה מעל הקרקע, ואם יושב ליד שלחן - מגביה טפח מהשלחן, וכן כותב הטור ומסביר שהטעם הוא כדי שיראו המסובים את הכוס.
בגמרא מבואר שהטעם שהמברך צריך לתת עיניו בכוס הוא כדי שלא יסיח את דעתו. הרמ״א בסעיף ד כותב שלכן אין לקחת כוס שפיה צר, ובדרכי משה (סק״ה) הוא מסביר שבכוס שפיה צר אינו יכול להסתכל על היין שבכוס, ומביא נימוק אחר בשם רבי אברהם מפראג שצריך לשתות לגימות גדולות. המגן אברהם (סק״ז) תמה מנין לרמ״א שצריך לתת את עיניו ביין שבכוס, אולי די בכך שנותן עיניו בכוס עצמה, כלשון הגמרא ״דלא ניסח דעתיה מיניה״. גם הט״ז (סק״ד) כותב שאינו צריך לתת עיניו ביין אלא בכוס, ומביא ראיה מהטעם שכותב הטור שצריך להגביה את הכוס כדי שיראו המסובים, והם הרי רואים רק את הכוס ולא את היין.
ט. אין מסיחין על כוס של ברכה.

רש״י (ד״ה אין מסיחין) מבאר שאין לשוחח משעה שאחז את הכוס עד שמברך. התוספות (ד״ה אין), רבינו יונה והרא״ש (סי׳ לה) מוסיפים שאף המסובים אינם רשאים לשוחח כיון שצריכים להתכוון לצאת ידי חובה. לדעתם אם דיברו בשעה שבירך - לא יצאו ידי חובה, ואם דיברו כאשר המברך שתק בין ברכה לברכה - יצאו בדיעבד. המאירי מפרש שהמסובים אסורים בדיבור רק משעה שהמברך התחיל לברך, אבל רבינו יונה כותב בשם רבני צרפת שאסורים כבר משעה שהמברך אסור.
רבינו חננאל בסוף מסכת יומא מפרש את דברי רב אסי שלאחר שנוטל את הכוס - מברך לאלתר, כלומר שלא רק שאין לשוחח אלא אף אין להמתין בשתיקה.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144