×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא ברכות י״א.גמרא
;?!
אָ
גמ׳גְּמָרָא: בִּשְׁלָמָא ב״הבֵּית הִלֵּל, קָא מְפָרְשִׁי טַעְמַיְיהוּ וְטַעֲמָא דב״שדְּבֵית שַׁמַּאי, אֵלָּא ב״שבֵּית שַׁמַּאי, מ״טמַאי טַעֲמָא לָא אָמְרִי כב״הכְּבֵית הִלֵּל? אָמְרִי לָךְ ב״שבֵּית שַׁמַּאי, א״כאִם כֵּן, נֵימָא קְרָא בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב! מַאי בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ? בְּשָׁעַת שְׁכִיבָה, שְׁכִיבָה מַמָּשׁ, וּבְשָׁעַת קִימָה, קִימָה מַמָּשׁ. וב״שוּבֵית שַׁמַּאי, הַאי ״וּבְלֶכְתְּךָ בַּדֶּרֶךְ״, מַאי עָבֵיד לְהוּ? הַהוּא, מִבְּעֵי לְהוּ לְכִדְתַנְיָא: ״בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ״, פְּרָט לָעוֹסֵק בַּמִּצְוָה; ״וּבְלֶכְתְּךָ בַּדֶּרֶךְ״, פְּרָט לַחָתָן. מִכָּאן אָמְרוּ: אהַכּוֹנֵס אֶת הַבְּתוּלָה פָּטוּר, וְאֶת הָאַלְמָנָה חַיָּיב. מַאי מַשְׁמַע? אֲמַר רַב פַּפָּא: כִּי דֶּרֶךְ, מַה דֶּרֶךְ רְשׁוּת, אַף כָּל רְשׁוּת. מִי לָא עָסְקִינַן דְּקָא אָזֵיל לִדְבַר מִצְוָה, וַאֲפִילּוּ הָכִי אֲמַר רַחֲמָנָא לִקְרֵי? אִם כֵּן, לִכְתּוּב רַחֲמָנָא בְּשֶׁבֶת וּבְלֶכֶת! מַאי ״בְּשִׁבְתְּךָ וּבְלֶכְתְּךָ״? בְּשֶׁבֶת דִּידָךְ וּבְלֶכֶת דִּידָךְ הוּא דְּמִחַיַּיבְתְּ, הָא דְּמִצְוָה פְּטִירַתְּ. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ כּוֹנֵס אֶת הָאַלְמָנָה נַמֵי! הַאי טְרִיד וְהַאי לָא טְרִיד. אִי מִשּׁוּם טִרְדָּא, אֲפִילּוּ טָבְעָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם נַמֵי! וְכִי תֵּימָא: ה״נהָכִי נַמֵי, אַלָּמָה א״ראֲמַר רִבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אֲמַר רַב: אָבֵל חַיָּיב בְּכָל הַמִּצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, בחוּץ מִן הַתְּפִילִּין, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהֶם פְּאֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: {יחזקאל כ״ד:י״ז} ״פְאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ״. הָתָם טְרִיד טִרְדָּא דְּמִצְוָה, הָכָא טְרִיד טִרְדָּא דִּרְשׁוּת. וב״שוּבֵית שַׁמַּאי, הַהוּא מִבְּעֵי לְהוּ פְּרָט לִשְׁלוּחֵי מִצְוָה, וב״הוּבֵית הִלֵּל אָמְרִי: מִמֵּילָא ש״משְׁמַע מִינַּהּ דַּאֲפִילּוּ בַּדֶּרֶךְ נַמֵי קָרֵי.: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: בה״אבֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: עוֹמְדִין וְקוֹרִין, יוֹשְׁבִין וְקוֹרִין, וּמַטִּין וְקוֹרִין, הוֹלְכִין בַּדֶּרֶךְ וְקוֹרִין, עוֹשִׂין בִּמְלַאכְתָּן וְקוֹרִין. וּמַעֲשֶׂה בֵּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל ור׳וְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, שֶׁהָיוּ מְסוּבִּין בְּמָקוֹם אֶחָד, וְהָיָה ר׳רִבִּי יִשְׁמָעֵאל מוּטֶּה ור׳וְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה זָקוּף. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע, הִטָּה רִבִּי אֶלְעָזָר וְזָקַף ר׳רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. אָמַר לוֹ רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה לר׳לְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל: יִשְׁמָעֵאל אָחִי, אֶמְשׁוֹל לָךְ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁאוֹמְרִים לוֹ: זְקָנָךְ מְגוּדָּל! אָמַר לָהֶם: יִהְיֶה כְּנֶגֶד הַמַּשְׁחִיתִים. אַף כָּךְ אַתָּה, כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי זָקוּף, אַתָּה מוּטֶּה, עַכְשָׁיו כְּשֶׁאֲנִי הִטֵּתִי אַתָּה זָקַפְתָּ! אָמַר לוֹ: אֲנִי עָשִׂיתִי כְּדִבְרֵי ב״הבֵית הִלֵּל, וְאַתָּה עָשִׂיתָ כְּדִבְרֵי ב״שבֵית שַׁמַּאי, וְלֹא עוֹד, אֵלָּא שֶׁמָּא יִרְאוּ הַתַּלְמִידִים וְיִקְבְּעוּ הֲלָכָה לַדּוֹרוֹת. מַאי ״וְלֹא עוֹד״? וְכִי תֵּימָא בֵּית הִלֵּל נַמֵי אִית לְהוּ ״מַטִּין״, ה״מהָנֵי מִילֵּי, דְּמַטֶּה וַאֲתָא מֵעִיקָּרָא, אֲבָל הָכָא, כֵּיוָן דְּעַד הָשָׁתָא הָוֵית זָקוּף וְהָשָׁתָא מוּטֶּה, אָמְרִי, ש״משְׁמַע מִינַּהּ כב״שכְּבֵית שַׁמַּאי סְבִירָא לְהוּ, שֶׁמָּא יִרְאוּ הַתַּלְמִידִים וְיִקְבְּעוּ הֲלָכָה לַדּוֹרוֹת.. תָּנֵי רַב יְחֶזְקֵאל: עָשָׂה כְּדִבְרֵי ב״שבֵית שַׁמַּאי, עָשָׂה; כְּדִבְרֵי ב״הבֵית הִלֵּל, עָשָׂה. רַב יוֹסֵף אָמַר: געָשָׂה כְּדִבְרֵי ב״שבֵית שַׁמַּאי, לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם, דִּתְנַן: מִי שֶׁהָיָה רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בַּסּוּכָּה וְשֻׁלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, ב״שבֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וב״הוּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. אָמְרוּ לָהֶם ב״הבֵּית הִלֵּל לב״שלְבֵית שַׁמַּאי: מַעֲשֶׂה שֶׁהָלְכוּ זִקְנֵי ב״שבֵית שַׁמַּאי וְזִקְנֵי ב״הבֵית הִלֵּל לְבַקֵּר אֶת ר׳רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן הַחוֹרָנִית, מְצָאוּהוּ שֶׁהָיָה רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בַּסּוּכָּה וְשֻׁלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וְלֹא אָמְרוּ לוֹ כְלוּם. אָמְרוּ לָהֶם: מִשָּׁם רְאָיָה! אַף הֵם אָמְרוּ לוֹ: א״כאִם כֵּן הָיִיתָ נוֹהֵג, לֹא קִיַּימְתָּ מִצְוַת סוּכָּה מִיָּמֶיךָ. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: עָשָׂה כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי, חַיָּיב מִיתָה, דִּתְנַן: אָמַר ר״טרִבִּי טָרְפוֹן: אֲנִי הָיִיתִי בָּא בַדֶּרֶךְ, וְהִטֵּתִי לִקְרוֹת כְּדִבְרֵי ב״שבֵית שַׁמַּאי, וְסִכַּנְתִּי בְעַצְמִי מִפְּנֵי הַלִּסְטִים. אָמְרוּ לוֹ: כְּדַאי הָיִיתָ לָחוּב בְּעַצְמָךְ, שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי ב״הבֵית הִלֵּל.: מתני׳מַתְנִיתִין: דבַּשַּׁחַר מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ, וּבָעֶרֶב מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ, אַחַת אֲרוּכָה וְאַחַת קְצָרָה. מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַצֵּר; לְקַצֵּר, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ; לַחְתּוֹם, אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לַחְתּוֹם; שֶׁלֹּא לַחְתּוֹם, אֵינוֹ רַשַּׁאי לַחְתּוֹם.. גמ׳גְּמָרָא: מַאי מְבָרֵךְ? אָמַר ר׳רִבִּי יַעֲקֹב א״ראָמַר רִבִּי אוֹשַׁעְיָא:מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
E/ע
הערותNotes
ציון א.
עיין בירור הלכה לקמן טז, א ציון ג ולסוכה כה, א ציון ב.


המחמיר כבית שמאי בקריאת שמע

ציון ג.
גמרא. תני רב יחזקאל: עשה כדברי בית שמאי - עשה, כדברי בית הלל - עשה. רב יוסף אמר: עשה כדברי בית שמאי - לא עשה ולא כלום.
כל אדם קורין כדרכן, בין עומדין בין מהלכין בין שוכבין בין רוכבין על גבי בהמה, וכו׳.(רמב״ם קריאת שמע ב, ב)
מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד - נקרא עבריין.(שו״ע אורח חיים סג, ב)

לפי המבואר בפשטות בגמרא נראה שהמחמיר כבית שמאי וקורא בהטיה - לא יצא ידי חובתו. כך מתפרשת הלשון שלא עשה ולא כלום, וכך מובן הדמיון לסוגיה בסוכה כשאמרו לרבי יוחנן בן החורנית שלא קיים מצות סוכה מימיו.
זוהי שיטת התוספות (ד״ה תני רבי יחזקאל, וסוכה ג, א ד״ה דאמר), ר״י שירליאון והריטב״א אשר מסביר שחכמים ביטלו את תוקף המצוה מפני החשש שמא יראו אחרים ויחשבו שהלכה כבית שמאי, וכאשר לא יוכלו לקרוא בהטיה - יבטלו את המצוה לגמרי.
אמנם ניתן גם לפרש שיוצא ידי חובה ורק נקרא עבריין, וכך כותב בעל ספר המכתם בשם הראב״ד שאין כוונת רב יוסף לומר שאינו יוצא ידי חובתו, אלא לומר שלא הרויח כלום במה שהחמיר כדברי בית שמאי. יתכן שכך היא גם שיטת הר״ח (מובאת באור זרוע קריאת שמע סי׳ יח) והרא״ה אשר מדגישים את חומרת הדבר כשרוצים להחמיר כדעה שלא התקבלה להלכה, ולא מפרשים שאף אינו יוצא ידי חובתו.
הר״ח מביא שבירושלמי (ה״ד) לומדים מהמעשה של רבי טרפון על כל דברי חכמים שחמורים יותר מדברי תורה, שהרי אילולא קרא קריאת שמע בכלל - היה עובר בעשה, וכשנהג כבית שמאי - אמרו שמתחייב מיתה.
הרא״ה כותב שבכל מקום שנפסקה הלכה כאחד החכמים, אם מחמיר כדעה האחרת - נקרא פורץ גדר שישכנו נחש, ורק לזה שחולק בעצמו מותר לנהוג לפי מה שאמר.
עם זאת גם לדבריהם כותב בעל דבר אברהם (ח״ב, כו) שכל המחמיר - נעשית מצותו בגדר מצוה הבאה בעבירה, שלא יצא בה ידי חובתו.
על עצם הלשון שלא עשה ולא כלום מצינו בדברי הר״ן בפסחים (דף כה, ב בדפי הרי״ף ד״ה כל מי) והריטב״א במסכת סוכה (דף כח, א) שמפרשים שאין להבין בהכרח שהכוונה שאינו יוצא ידי חובה, ויתכן שהכוונה רק לומר שלא קיים את המצוה כראוי וכרצון חכמים. אמנם בדברי הריטב״א צריך לומר שבכל זאת צריך לחזור ולעשות את המצוה כתיקונה כדי שלא יהיו דבריו במסכת סוכה סותרים את דבריו במסכת ברכות.
הרמב״ם אינו מביא להלכה את דינו של המחמיר כדברי בית שמאי, ולהיפך, מלשונו בהלכה משמע שיכול לקרוא בכל דרך שהיא: בשכיבה, בישיבה ובעמידה. מהרשד״ם (ח״א סוף סי׳ קצב) מדייק מדבריו בהלכה ובפירוש המשניות שרק במקום שמכניס את עצמו לסכנה אסור להחמיר כדברי בית שמאי, כמו במעשה של רבי טרפון, אבל בדרך כלל מותר לאדם להחמיר על עצמו, שזו מידת חסידות.
הטור והשלחן ערוך כותבים במפורש שהמחמיר על עצמו נקרא עבריין, אך אינם כותבים שצריך לחזור ולקרוא, כנראה מפני שבכל זאת יוצא ידי חובתו, וכך מדייק הפרי מגדים.
באותו ענין ראוי להביא גם את דברי הריטב״א (במסכת שבת כא, ב מה׳ מוסד הרב קוק) שם הוא כותב שכל האמור בסוגייתנו שהנוהג כבית שמאי לא עשה ולא כלום היינו דוקא בדבר שנוגע לקיום המצוה ממש, ולא בדבר שנוגע רק להידור מצוה. בדרך זו הוא מסביר את מה שמובא שם שהיה זקן בצידן שנהג בנרות חנוכה כדברי בית שמאי, דהיינו פוחת והולך, כיון שמעיקר הדין אין צריכים להדליק אלא נר אחד בכל יום.
כדברי הריטב״א כותב גם המשנה ברורה בביאור הלכה בהלכות חנוכה (סימן תרעא, ב) מדעת עצמו, ומבקש אף להוסיף בדעת הרי״ף שכיון שנחלקים בענין הידור בעלמא - אין לזה קשר לכלל הרגיל שהלכה כבית הלל.


הוספת דברים ופיוטים בנוסח הברכה

משנה. מקום שאמרו להאריך - אינו רשאי לקצר, לקצר - אינו רשאי להאריך. לחתום - אינו רשאי שלא לחתום, שלא לחתום - אינו רשאי לחתום.
ונוסח כל הברכות - עזרא ובית דינו תקנום, ואין ראוי לשנותם ולא להוסיף על אחת מהם ולא לגרוע ממנה, וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות - אינו אלא טועה...
...ואם שינה את המטבע, הואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה, אפילו בלשון חול - יצא.(רמב״ם ברכות א, ה-ו)
...ברכות אלו עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל - עזרא הסופר ובית דינו תקנום, ואין אדם רשאי לפחות מהם ולא להוסיף עליהם... כללו של דבר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות - הרי זה טועה, וחוזר ומברך כמטבע, וכו׳.(רמב״ם קריאת שמע א, ז)
יש מקומות שמפסיקים בברכות קריאת שמע לומר פיוטים... ונכון למנוע מלאמרם משום דהוי הפסק.
הגה. ויש אומרים דאין אסור בדבר, וכן נוהגין בכל המקומות לאמרם, והמיקל ואינו אמרם לא הפסיד... ועל כן אין לאדם לפרוש עצמם מהצבור במקום שנהגו לאמרם, ויאמר אותם עמהם, וכו׳.(שו״ע אורח חיים סח, א)
אין לומר פיוטים ולא קרובץ... בתפילה. הגה. ויש מתירין הואיל וצרכי רבים הם, וכן נוהגין בכל מקום לאמרם.(שו״ע אורח חיים קיב, ב)
א. ביאור דברי המשנה.

מה שאמרו שאין להאריך ואין לקצר, אין לחתום ואין להמנע מלחתום, נוגע לכאורה לנושא הנדון לקמן (מ, ב ציון ב) בקשר למי שמשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ויוצא לכאורה שהמשנה היא כדברי רבי יוסי לקמן, שאמר שלא יצא ידי חובתו.
עם זאת אולי אפשר לפרש גם את המשנה כדברי רבי מאיר שאמר על המשנה ממטבע שטבעו חכמים שיצא ידי חובתו, אך מודה שלכתחילה לא ישנה, וזה מה שאמרו כאן שאינו רשאי להאריך או לקצר, ולא אמרו שאינו יוצא ידי חובתו.
מאידך גיסא, אפשר גם שדברי המשנה אינם נוגעים כלל לנושא הנדון לקמן אשר עוסק בעיקר הנוסח, דהיינו אזכרה ומלכות והענין המרכזי של הברכה, ואילו משנתנו עוסקת בתוספת לברכה מעבר לעיקרי הדברים.
רש״י מפרש את דברי המשנה שהם על הברכות שלאחר קריאת שמע של ערבית שאחת מהן ארוכה, ברכת אמת ואמונה, ואחת קצרה, והיא ברכת השכיבנו. התוספות מקשים שאין ברכת השכיבנו קצרה כל כך ביחס לברכות אחרות הקצרות ממנה, ועוד שבתוספתא (פרק א, ח) מונים את הברכות הקצרות ואין ברכת השכיבנו בתוכן.
לפיכך מפרש רבינו תם (בתוספות, ומובא ברבינו יונה דף ה, ב בדפי הרי״ף) שהמשנה מחולקת לשני חלקים: בתחילה אמרו אחת ארוכה ואחת קצרה, כשהכוונה לברכת אמת ואמונה שאפשר לאומרה בנוסח הרגיל הקצר ואפשר גם להאריך בה על ידי פיוטים כדלהלן. בהמשך אמרו שלא יאריך ולא יקצר, והכוונה לברכות המנויות בתוספתא (שם), שיש שמקצרים בהן ויש שמאריכים בהן, ויוצא שבאלה שלא אמרו שיקצר יכול להוסיף ככל שירצה. ראוי להעיר שיש נוסחאות שונות בפירוש רבינו תם למשנה, והן בתוספות ר״י שירליאון ובשבלי הלקט (סי׳ כח), אולם אין הבדל ביניהן לגבי המסקנה ההלכתית היוצאת מפירושו.
הרשב״א דוחה את פירוש רבינו תם, שכן לא מסתבר שהדיון הוא על הקיצור או האריכות בגוף הברכה, שלא מצינו שיש הקפדה על הנוסח ומנין התיבות בברכות אלא במה שמפורש בברכות שונות שהקפידו בהן. לפיכך הוא מפרש שהכוונה לאריכות או לקיצור במטבע הפתיחה או החתימה בברוך, שיש שפותחים ומסיימים בברוך, יש שפותחים ואינם מסיימים, ויש שמסיימים ואינם פותחים, ועל כך אמרו במשנה שלא ישנו. הגר״א (חידושים לברכות אמרי נועם) מפרש את הקיצור והאריכות כלפי הענינים שתיקנו לומר בנוסח הברכה, שלא יוסיף עליהם ולא יפחות מהם. האפשרות הזו לפירוש המשנה מובאת כבר על ידי המאירי והרשב״ץ.
ב. השיטות בקשר להוספת פיוטים לברכות.

בעקבות האמור במשנה דנים הראשונים על המנהג לומר פיוטים בתוך הברכות, ובפשטות ניתן להסיק שהדבר אסור, שהרי אמרו שלא יאריך במקום שאמרו לקצר. כך מובא בטור (סי׳ סח) בשם הרמ״ה, והוא מוסיף שהתוספת הזו נחשבת גם לשינוי ממטבע שטבעו חכמים בברכות, שאינו יוצא ידי חובתו. עם זאת מובא שהרמ״ה היה יושב ושותק בזמן אמירת הפיוטים כדי שלא יפסיד את הקדושות והקדישים ותפילה בציבור, אך לא מחה כנגד הציבור כי אמר שמוטב שיהיו שוגגין ולא מזידין.
הטור מביא שגם הרא״ש מסיק כך מהמשנה ודוחה את פירוש רבינו תם לפיו ניתן להתיר את אמירת הפיוטים בברכות. מלבד זה הוא מביא שגם הרמב״ם כותב באופן מוחלט שאין להוסיף על הברכות, אך כותב שרבים נוהגים לומר פיוטים שנתקנו על ידי גדולי עולם, וכן כותב הראב״ד.
שיטת המתירים מבוססת כאמור על פירוש רבינו תם שהאיסור להאריך מוגבל רק לברכות המנויות בתוספתא בתור ברכות קצרות. כך יוצא מפירוש הרשב״א שלדעתו האיסור להאריך מצטמצם רק לפתיחה ולחתימה, מכאן שאין איסור להוסיף דברים בכל הברכות, ומסתבר שכוונתו לתוספת שנתקנה מלכתחילה כחלק מן הברכה ולא לכל תוספת, כמו שהוא כותב בעצמו בתשובה (ח״א סימן תסט) שאין להוסיף פיוטים לכבוד חתן וברית מילה.
באוצר הגאונים (כז, ב) מובאת דעת רב נטרונאי גאון שמותר להוסיף פיוטים שהם מעין הנושא שבברכות, כמו שלמדנו במסכת ע״ז (ח, א) ששואל אדם צרכיו בתפילה מעין כל ברכה וברכה. בעל חוות יאיר (סי׳ רלח) מסביר שאין טעם ואין ריח לתוספת דברים שאינם מעין הברכה כמו שמצינו פיוטים על דיני הקרבת פסח ודיני העומר בברכות של ערבי פסחים בלילה ראשון ושני.
כדבריו מובא בשבלי הלקט (סי׳ כה) ובחידושי הרשב״ץ, ובדרך אחרת כותבים הרא״ה, הריטב״א (בחידושים ובהלכות ו, יד) והמהר״ל (נתיבות עולם נתיב העבודה פ״ז) שהאיסור האמור במשנה שלא להאריך הוא רק בדרך של קבע, אבל בדרך של עראי - מותר.
כאמור, דעת הרמב״ם היא שאין להוסיף כלום; כך מפורש מדבריו בהלכות שלפנינו, וכן הוא כותב בתשובות (סימן רכ וסימן רנד מהד׳ בלאו). כך מובא באוצר הגאונים בשם רב נחשון גאון, וכן היא דעת האבן עזרא בפירושו לקהלת (ה, א).
בקשר לשיטת הרמב״ם יש להוסיף שמדבריו בהלכות מוכח שהאיסור הזה קשור לדין של שינוי ממטבע שטבעו חכמים, שאם שינה - אינו יוצא ידי חובתו, אולם בפירוש המשניות הוא מפרש את משנתנו כדברי הרשב״א, שמדובר על קיצור ואריכות בפתיחה ובחתימה של הברכות.
אכן, הכסף משנה בהלכות ברכות כותב שיש הבדל בין המוסיף לנוסח הברכה שיוצא ידי חובה, למרות שאסור לעשות כן מלכתחילה, לבין מי שמשנה בפתיחה ובחתימה של נוסח הברכה שאינו יוצא ידי חובתו. בדרך זו הוא מסביר את ההבדל בין מה שכותב בהלכות ברכות לבין מה שכותב בהלכות קריאת שמע. ניתן, איפוא, להוסיף על פי מה שכותב בפירוש המשניות, שהמשנה עוסקת בשינוי של הברכה בפתיחה ובחתימה, ולכן כל שהוא מדין המשנה - מעכב ואינו יוצא ידי חובתו, מה שאין כן כשמוסיף דברים על הנוסח שאינו כלול בדין המשנה, שיש על זה איסור לכתחילה אבל בדיעבד יוצא ידי חובתו, ועיין עוד בשיטת הרמב״ם לקמן מ, ב ציון ב.
ג. שיטת הפוסקים בטור ובשלחן ערוך.

כבר נזכרו דברי הטור שמביא את דעות האוסרים והמתירים לומר פיוטים בברכות. בתוך דבריו הוא מונה את הרא״ש כמי שמצטרף לדעת האוסרים, אולם הבית יוסף מעיר שלא מצא שכך היא שיטת הרא״ש. הב״ח מוסיף שמצינו לרא״ש שכותב להיפך (ספ״ה סי׳ כא), שיש לחזק את המנהג של אמירת פיוטים שנתקנו על ידי רבי אליעזר הקליר אף בשלש ברכות ראשונות בתפילה, ומסביר שאין בזה סתירה לדין המובא לקמן (לד, א ציון ח) שלא ישאל אדם צרכיו בשלש ברכות ראשונות, כיון שיש לחלק בין צרכי יחיד לבין צרכי ציבור. מסקנת הב״ח שבודאי הרא״ש חזר בו ממה שמובא בשמו בטור, ויש לסמוך על מה שכותב בפסקיו אותם כתב לאחרונה.
הרמ״א בדרכי משה (סק״א) מביא שמהרי״ל היה נזהר באמירת פיוטים וכעס על הלומדים בשעת אמירתם, אולם כותב שאפשר שכעס רק על מה שדיברו בתלמודם שזה הפסק בתפילה. כך היא מסקנתו שמעיקרא דדינא אין למנוע את הלומדים בהרהור, אך יש לחוש שלא ילמדו מהם ויבואו לידי דיבור באמצע התפילה.
המחבר בשלחן ערוך כותב שנכון למנוע את המפסיקים בברכות של קריאת שמע ותפילה לאמירת פיוטים, והרמ״א מביא את דעת המתירים וכותב שכך נוהגים. הוא מוסיף שהמיקל ואינו אומרם - לא הפסיד, אך אין לפרוש מן הציבור.
המגן אברהם (סח סק״א) כותב בשם מהר״ם מינץ שיש נוהגים לומר את הפיוט בברכת קריאת שמע לפני תחילת הברכה. כמו כן הוא כותב שהיחיד לא יאמר שום פיוט בתוך הברכות, וגם הרבים לא יאמרו פיוט שאינו מעין הברכה, ואם שכחו ולא אמרו - לא יחזרו על הברכה בשביל לאומרו.
ראוי להעיר שדברי המגן אברהם אינם בהכרח כדברי הרמ״א, שכן כבר נזכר שיש מחלוקת אם מותר לומר פיוטים שאינם מעין הברכה.
בהלכות תפילה (סי׳ קיב) כותב המחבר בסעיף א שמותר לשאול צרכי ציבור בכל הברכות שבתפילה, אולם בסעיף ב הוא כותב שאין לומר פיוטים וקרובץ בתפילה, והדברים תמוהים שנראים כסותרים. אולי אפשר לומר שהאיסור לומר פיוטים הוא מפני שאמירתם גורמת להיסח הדעת מהתפילה, ומפני שאינם תמיד בגדר שאלת צרכי ציבור אלא בגדר תוספת בעלמא לתפילה.
הרמ״א מביא את דעת המתירים לומר את הפיוטים בתוך ברכות התפילה, ומסביר שאף הם בכלל בקשת צרכי הרבים.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144