×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא עבודה זרה ע״ה.גמרא
;?!
אָ
רַב אָמַר בְּמַיִם אוְהוּא הַדִּין לְאֵפֶר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר לְאֵפֶר וְהוּא הַדִּין לְמַיִם וְלָא פְּלִיגִי בהָא בְּרַטִּיבְתָּא הָא בְּיַבִּשְׁתָּא. אִיתְּמַר בֵּי רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמְרִי תַּרְתֵּי תְּלָת וּשְׁמוּאֵל אָמַר תְּלָת ד׳אַרְבַּע. בְּסוּרָא מַתְנוּ הָכִי גבְּפוּמְבְּדִיתָא מַתְנוּ בֵּי רַב אָמְרִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב תְּלָת ד׳אַרְבַּע וּשְׁמוּאֵל אָמַר ד׳אַרְבַּע ה׳חָמֵשׁ. דוְלָא פְּלִיגִי מָר קָא חָשֵׁיב מַיָּא בָּתְרָאֵי וּמָר לָא קָחָשֵׁיב מַיָּא בָּתְרָאֵי. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי אֲבָהוּ הָנֵי גּוּרְגֵּי דַּאֲרַמָּאֵי מַאי. א״לאֲמַר לְהוּ רַבִּי אֲבָהוּ תְּנֵיתוּהָ הֲרֵי שֶׁהָיוּ גִּתָּיו וּבֵית בַּדָּיו טְמֵאִין וּבִקֵּשׁ לַעֲשׂוֹתָן בְּטָהֳרָה ההַדַּפִּין וְהָעֲדָשִׁין וְהַלּוּלָבִין מַדִּיחָן וְהָעֲקָלִין שֶׁל נְצָרִין וְשֶׁל בִּצְבּוּץ מְנַגְּבָן וְשֶׁל שִׁיפָה וְשֶׁל גֶּמִי מְיַשְּׁנָן י״בשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מַנִּיחָן מִגַּת לְגַת וּמִבַּד לְבַד. הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ חוֹרְפֵי וְאַפְלֵי. ר׳רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר והָרוֹצֶה לְטַהֲרָן מִיָּד מַגְעִילָן בְּרוֹתְחִין אוֹ חוֹלְטָן בְּמֵי זֵיתִים רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מִשּׁוּם ר׳רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר זמַנִּיחָן תַּחַת צִינּוֹר שֶׁמֵּימָיו מְקַלְּחִין אוֹ בְּמַעְיָן שֶׁמֵּימָיו רוֹדְפִין וְכַמָּה עוֹנָה. כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בְּיֵין נֶסֶךְ כָּךְ אָמְרוּ בִּטְהָרוֹת. כְּלַפֵּי לְיָיא בִּטְהָרוֹת קָיְימִינַן אֶלָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בִּטְהָרוֹת חכָּךְ אָמְרוּ בְּיֵין נֶסֶךְ. כַּמָּה עוֹנָה אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן טאוֹ יוֹם אוֹ לַיְלָה ר׳רַבִּי חָנָא שְׁאִינָה וְאָמְרִי לַהּ ר׳רַבִּי חָנָא בַּר שְׁאִינָה אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן חֲצִי יוֹם וַחֲצִי לַיְלָה. א״ראָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק וְלָא פְּלִיגִי הָא בִּתְקוּפַת נִיסָן וְתִשְׁרִי הָא בִּתְקוּפַת תַּמּוּז וְטֵבֵת. אָמַר רבי יְהוּדָה יהָנֵי רְוָוקֵי דַּאֲרַמָּאֵי דְּמַזְיָא מַדִּיחָן דְּעַמְרָא מְנַגְּבָן דְּכִיתָּנָא מְיַשְּׁנָן וְאִי אִיכָּא קִטְרֵי שָׁרֵי לְהוּ כהָנֵי דִּקוּלֵי וְחַלָּאתָא דַּאֲרַמָּאֵי דְּחַיְטִי בְּחַבְלֵי דְּצוּרֵי מְדִיחָןמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
E/ע
הערותNotes
הכשרים נוספים לכלי הגת

ציון ה–ט.
גמרא. בעו מיניה מרבי אבהו: הני גורגי דארמאי, מאי? אמר להו רבי אבהו, תניתוה: הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאין, ובקש לעשותן בטהרה; הדפין והעדשין והלולבין – מדיחן, והעקלין של נצרין ושל בצבוץ – מנגבן, ושל שיפה ושל גמי – מישנן שנים עשר חדש; רבן שמעון בן גמליאל אומר: מניחן מגת לגת ומבד לבד. היינו תנא קמא! איכא בינייהו: חורפי ואפלי. רבי יוסי אומר: הרוצה לטהרן מיד – מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים; רבן שמעון בן גמליאל משום רבי יוסי אומר: מניחן תחת צינור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין, וכמה? עונה; כדרך שאמרו ביין נסך, כך אמרו בטהרות. כלפי לייא? בטהרות קיימינן! אלא כדרך שאמרו בטהרות, כך אמרו ביין נסך. כמה עונה? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: או יום או לילה. רבי חנא שאינה, ואמרי לה רבי חנא בר שאינה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: חצי יום וחצי לילה. אמר רב שמואל בר יצחק, ולא פליגי: הא בתקופת ניסן ותשרי, הא בתקופת תמוז וטבת.
הדורך בטומאה ורצה לטהר כלי בית הבד והעקל מן המשקין הטמאין שנבלעו בהן, כיצד יעשה? כלי של עץ ושל אבנים – מדיחן, ושל נסרים וכיוצא בהן – מנגבן, ושל גמי – מישנן כל שנים עשר חדש או חולטן בחמין או במי זיתים, או מניחן תחת צינור שמימיו מקלחין או לתוך מעין שמימיו רודפין שתים עשרה שעות, ואחר כך מטביל את הכלים שצריכין טבילה ומשתמש בהן בטהרה.(רמב״ם טומאת אוכלין יא, יז)
כלי הגת שדרך בהן הנכרי יין נסך, כיצד מטהרין אותן כדי שידרוך בהן הישראלי? הדפין והעדשים והלולבין – מדיחן. העקלין, של נסרין ושל בצבוץ – מנגבן, של שיפה ושל גמי – מישנן שנים עשר חדש, ואם רצה לטהרן מיד – מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים או מניחן תחת צנור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין שתים עשרה שעות ואחר כך יותרו.(רמב״ם מאכלות אסורות יא, כד)
העקלים שכורכים סביב העביט העשוים מחריות של דקל ושל קנבוס – מנגבן, ושל שיפה ושל גמי בולעים יותר וצריך ליישנן שנים עשר חודש (ויש להחמיר בשל קנים כמו בשל שיפה וגמי), ואם רצה לטהרן מיד – מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים או מניחן תחת צנור שמימיו מקלחין או במעיין שמימיו רודפין שתים עשרה שעות, ואחר כך יותרו.(שו״ע יורה דעה קלח, ו)
א. הנחה שנים עשר חודש או מגת לגת.

בברייתא נאמר שעקלים של נצרים ושל בצבוץ – מנגבם, ורש״י מפרש שעקלים הם מה שכורכים סביבות התפוח שלא יתפזרו הענבים מכובד הקורה, ואם הם עשויים מחומרים אלו – צריכים ניגוב במים ואפר, מפני שבולעים יין. אך אם העקלים עשויים משיפא וגמי הם בולעים יותר וצריך ליישנם שנים עשר חודש, ובמשך הזמן יתייבש היין שבהם, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל מניחם מגת לגת.
הגמרא מקשה מה ההבדל בין תנא קמא לרבן שמעון בן גמליאל ומתרצת שנחלקו ב״חורפי ואפלי״. רש״י מפרש שפעמים יש מגת לגת יותר משנים עשר חודש, כגון שהגת בשנה השניה התאחרה מהזמן הרגיל, ופעמים יש מגת לגת פחות משנים עשר חודש, כגון שהגת בשנה השניה הוקדמה מזמנה הרגיל. יוצא, אם כן, שלדעת חכמים צריך תמיד שנים עשר חודש, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל מניחם מגת לגת בין להקל ובין להחמיר.
ר״י מפאריש בתוספותיו כותב שוודאי שלרבן שמעון בן גמליאל אין צריך יותר משנים עשר חודש, שהרי שנינו לעיל (לד, א) שחרצנים, זגים ושמרים של גוים מותרים לאחר שנים עשר חודש. לכן הוא מפרש שרבן שמעון בן גמליאל בא רק להקל וסובר שדי לחכות מגת לגת גם כשהגת של אשתקד היתה מאוחרת ושל השנה מוקדמת, ואין צריך שנים עשר חודש דווקא.
מלבד זאת, בעל התרומה (סי׳ קסד) כותב שיש מקלים לדרוך בגיגיות שלא דרך בהן הגוי מאז זמן הבציר הקודם וסומכים על שיטת רבן שמעון בן גמליאל, ואם כן הם סוברים שלדעתו די להניח מסוף הגת הקודמת לתחילת הגת הבאה. אולם בשם ר״י הוא כותב שלפי רבן שמעון בן גמליאל צריך להניח מסוף גת לסוף גת או מתחילת גת לתחילת גת, אבל מסוף גת לתחילת גת אין זה מספיק, שאם לא כן ודאי שלרבן שמעון בן גמליאל ניתן להכשיר בפחות משנים עשר חודש, ומדוע העמידה הגמרא את מחלוקתם ב״חורפי ואפלי״.
בנוסף לכך, ר״י דוחה את הפסיקה כרבן שמעון בן גמליאל מפני שהכלל שהלכה כמותו נאמר רק בדברי המשנה ולא בברייתא, וגם המרדכי (סי׳ תתנז) והרשב״א (תורת הבית ב״ה ש״ו, דף סז, ב) כותבים שהלכה כתנא קמא מטעם זה. ר״י מפאריש מוסיף שאין לומר שבשל סופרים הלכה כדברי המקל, מפני שרבן שמעון בן גמליאל הוא יחיד כנגד רבים.
אולם המאירי (לעיל לג, ב) פוסק כרבן שמעון בן גמליאל מפני שנראים לו דבריו, וניתן להוסיף שיש הסוברים שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל גם כשמובא בברייתא, ועיין על כך באנציקלופדיה תלמודית ערך הלכה פרק יט. עם זאת למעשה המאירי מסתייג מלהקל בכך מחשש שיבואו להקדים ולהשתמש בגת קודם לזמן הגת הכללי.
לדעת הפוסקים כתנא קמא מבואר שצריך להניח את הגת שנים עשר חודשים שלמים, ועל כן כותב הר״ן (על הרי״ף, לט, א) שהלוקח גיגית מהגוים צריך להכשירה בניגוב אלא אם כן ידוע בבירור שעברו שנים עשר חודש מסוף הבציר של השנה הקודמת.
אולם רבנו אלחנן (מובא בר״י מפאריש ובהגהות אשרי סי׳ לא) מחדש ששנים עשר החודשים הנזכרים בדברי תנא קמא כוללים את הזמן שיש בו יין בגת, שכן לא מסתבר שאם זמן הבציר חל בתוך שנים עשר חודש יצטרך לחכות עשרים וארבעה חודשים. בדרך זו מובנת היטב שאלת הגמרא מה ההבדל בין תנא קמא לרבן שמעון בן גמליאל, שהרי בדרך כלל מסוף גת לסוף גת יש שנים עשר חודש.
ב. חליטה במי זיתים.

בהמשך הברייתא מובאים דברי רבי יוסי שהרוצה לטהרם מיד – מגעילם ברותחים או חולטם במי זיתים, ורש״י מפרש שמי זיתים הם המים שמבשלים בהם את הזיתים על מנת שיהיו רכים ונוחים להוציא את שמנם.
בגרסת הברייתא שבגמרא נאמר שחולטם במי זיתים, אולם רש״י מביא את גרסת התוספתא (ט, ג) שחולטם ברותחים או מולגם במי זיתים, והר״ש בפירושו למשנה (טהרות י, ח) מבאר שנקטו בלשון מליגה מפני שאין דרך להרתיח את הזיתים כדי שלא יתקלקלו, ומחממים אותם רק כשיעור מליגת שֵׂער. מסקנה דומה עולה מדברי הר״ן (שם) שגורס כנוסח הברייתא שלפנינו, ובכל זאת מפרש שחליטה בזיתים אינה הגעלה גמורה, שהרי מלבד זה נאמר שמגעילם ברותחים.
התוספות בזבחים (צה, ב ד״ה עירה) מוכיחים שעירוי רותחים מכלי ראשון נחשב לכלי ראשון מההכשר של חליטה במי זיתים הנזכר בסוגייתנו, ומכאן שמבינים שמדובר בשפיכה של רותחין ממש. אולם הם דוחים שנראה שחליטה זו היא בצונן, כדוגמת חליטת כבד בחומץ הנזכרת במסכת חולין (קיא, א). גם הראבי״ה (סי׳ אלף פ) והאור זרוע (סי׳ רנא) סוברים שמי זיתים מפליטים את היין אפילו כשהם צוננים מפני שהם חזקים.
ג. הנחה תחת הצינור ובתוך מעיין.

רבן שמעון בן גמליאל אומר בשם רבי יוסי שניתן להכשיר כלים אלו על ידי נתינתם תחת זרם של מים הבא מצינור או ממעיין, ולמסקנת הגמרא מניחים אותם במצב זה במשך שתים עשרה שעות.
הראב״ד (ד״ה מניחם) מסביר שהמים הזורמים בכוח על הכלים מעבירים מהם את המשקים שבלעו, אך הוא מוסיף (ד״ה עונה) שהכשר זה מועיל רק בעקלים וכיוצא בהם שאין להם בית קיבול והמים זורמים על פניהם, אבל נודות וקנקנים שיש להם בית קיבול לא ניתן להכשירם בכך כי המים שבתוך הכלי אינם זורמים. דבריו מובאים בריטב״א, בר״ן (שם) ובריב״ש (סי׳ תלג), והרשב״א (תורת הבית ב״ה ש״ו, דף סח, א) מוסיף שאם הסירו מהנודות והקנקנים את שוליהם ניתן להכשירם באופן זה כיון שהמים זורמים בתוכם, וכן כותב הש״ך (סק״ז).
הארחות חיים (סי׳ כד, ט, ובכלבו סוס״י צו), לעומת זאת, מביא את דברי הראב״ד ומוסיף שהרשב״א סובר שהכשר זה מועיל גם בכלים, מפני שהמים הזורמים מעליהם מפליטים את הבלוע בדופני הכלי, ונראה שהרשב״א המוזכר בדבריו הוא ר״ש משאנץ.
ד. האם קיימת מחלוקת בין התנאים.

הרי״ף אינו מביא ברייתא זו בהלכותיו, ואף הרא״ש (סי׳ לג) מעתיק את דברי תנא קמא בלבד. הבית יוסף (סי׳ קלח) מסיק מכך שלדעתם תנא קמא חולק על רבי יוסי ורבן שמעון בן גמליאל וסובר שניתן להכשיר ביישון שנים עשר חודש דווקא ולא בחליטה במי זיתים או הנחה תחת צינור ומעיין. הרמב״ם בפירושו למשנה (טהרות שם) כותב אף הוא שאין הלכה כרבי יוסי האומר ״אם נתנו לשבולת הנהר – דיו״.
אולם הרי״ד, הרשב״א (תורת הבית שם, דף סו, א ודף סז, ב), הריא״ז (הלכה ה, י) והר״ן (על הרי״ף שם) מביאים את כל הדעות הנזכרות בברייתא, והבית יוסף (שם) מסביר שלפי שיטה זו רבי יוסי ורבן שמעון בן גמליאל אינם חולקים על תנא קמא אלא מוסיפים את האפשרות להכשיר את כלי הגת מיד בלא צורך ביישון.
ה. שיטת ההלכה.

הרמב״ם בהלכות שלפנינו מביא את הדינים הנזכרים בסוגייתנו הן לגבי הכשר מטומאה לטהרה והן לגבי הכשר משימוש ביין נסך, וכולל בתוכם את ההכשר של חליטה במי זיתים ונתינה תחת זרם של המים.
הרמב״ם פוסק כתנא קמא שמותר להשתמש בכלים לאחר שלא השתמשו בהם שנים עשר חודש, ומסתימת לשונו משמע שצריך שנים עשר חודשים מלאים. גם בפירושו למשנה (טהרות שם) הוא כותב שיעזבם שנה תמימה.
לגבי הכשר של חליטה במי זיתים אין הרמב״ם מפרש אם מדובר בחמין או בצונן, אך בעל מעשה רקח (מאכלות אסורות יא, כד) מדייק מכך שהרמב״ם נוקט לשון ״חליטה״ ולא ״מליגה״ שצריך לחמם את המים יותר מסתם רתיחה.
השלחן ערוך כותב כדברי הרמב״ם בהלכות מאכלות אסורות.
ו. הכשרי כלי הגת בשאר איסורים.

יש לברר האם ההיתר להשתמש בכלי לאחר שעברו עליו שנים עשר חודש נאמר דווקא על כלי הגת או שהוא מועיל גם בשאר איסורים, ושאלה זו נוגעת גם לשאר ההכשרים המיוחדים הנזכרים בסוגייתנו.
התוספות (לעיל לג, ב ד״ה קינסא) והרא״ש (פ״ב סי׳ כב) כותבים שההכשר של חליטה במי זיתים מועיל רק ביין נסך ולא בשאר איסורים, זאת משום שיין נסך תשמישו בצונן. כיוצא בזה כותבים התוספות בזבחים (צה, ב ד״ה עירה) לגבי הכשרים נוספים כגון ניגוב, מילוי ועירוי שלושה ימים והנחה מגת לגת.
מדבריהם משמע שהכשרים אלו מועילים גם בשאר איסורים בדבר שנאסר בצונן, ואכן בירושלמי (פסחים ב, ז) נאמר שניתן להכשיר לפסח כדים שנתנו בהם כותח על ידי מילוי ועירוי מים שלושה ימים, והמרדכי (פסחים פ״ב סי׳ תקסו) מבאר שההכשר של דבר שתשמישו בצונן לעניין חמץ הוא כמו של יין נסך.
יתרה מזו, לדעת החכם צבי (סי׳ עה) ההכשר של יישון שנים עשר חודש מועיל גם בשאר איסורים שתשמישם בחמים, ועל כן הוא כותב שאם בישלו בכלי של חמץ לאחר שעברו שנים עשר חודש מהשימוש האחרון – המאכל מותר בפסח. הוא מביא לכך ראיה ממה שנאמר (לעיל לד, א) על חרצנים, זגים ושמרים של יין נסך שכיון שעברו עליהם שנים עשר חודש הם מותרים, מפני שכבר התייבשו ואין בהם שום טעם, ואם כך נאמר על גופו של איסור כל שכן בטעם הבלוע בכלי. יחד עם זאת, למעשה הוא כותב שבשאר איסורים אסור לכתחילה להשהות את הכלי כדי להכשירו, מחשש שיבוא להשתמש בו בתוך שנים עשר חודש.
אולם בעל שו״ת פנים מאירות (ח״א סי׳ כג) דוחה את דבריו בטענה שאין לדמות קנקנים של יין נסך שבלעו בצונן לקדרה שבלעה בחמים, שכן בליעתה מרובה ויתכן שהלחלוחית שבה לא התייבשה, כדוגמת מה שנאמר על כלי נתר שאין להם טהרה עולמית אף לאחר שנים עשר חודש. כמו כן הוא כותב שאין ראיה מזה שמתירים איסור שהוא בעין, שכן דווקא מפני שאינו בתוך כלי הוא מתייבש לגמרי, אבל בדבר הבלוע בכלי דפנות הכלי משמרות אותו ושמא לא התייבש.
בעל שו״ת כפי אהרן (ח״ב יו״ד סי׳ ד, עמ׳ כא) כותב שיש סמך למחלוקת האחרונים מדברי הראשונים בעניין הכשר כלי נתר מאיסור יין נסך. בגמרא לעיל (לג, ב) נאמר על כלי נתר שאין להם טהרה עולמית, והטעם הוא כפי שכותב רש״י שבליעתם מרובה. הרמב״ן (לג, ב), הרא״ה בבדק הבית (ב״ה ש״ו, דף סה, א), הרא״ש (פ״ב סי׳ כג) והמאירי (לג, ב) כותבים שאין להם טהרה בידי אדם, אבל ביישון שנים עשר חודש הם נטהרים, ומביאים לכך ראיה מחרצנים, זגים ושמרים של יין נסך שמותרים לאחר שנים עשר חודש, הרי שלדעתם יישון מועיל בכלי שבליעתו מרובה, וכיון שכך מסתבר שיועיל גם בשאר איסורים שתשמישם בחמים. אולם הראב״ד (לג, ב ד״ה מהו) סובר שכלי נתר אסורים אפילו לאחר שנים עשר חודש, והרשב״א בתורת הבית (שם) דוחה את ההשוואה לחרצנים וזגים בטענה שחז״ל ידעו שבזמן זה הם מתייבשים לגמרי, ונראה שכוונתו לחלק בין איסור שעומד בפני עצמו לבין איסור הבלוע בכלי, שהכלי אינו מניח לו להתייבש. לפי זה בוודאי אין מקום להתיר בשאר איסורים שבולעים בחמים. בעל שו״ת יביע אומר מסיק מכך שניתן לצרף את סברת החכם צבי לספק ספיקא במקום שיש צד נוסף להקל מחמת ספק אחר.
בין כך ובין כך, בנוגע לכלי שנגע בצונן כותב הפרי מגדים (סי׳ קג ש״ד סקי״ז) שבעל פנים מאירות מסכים שיש לו היתר לאחר שנים עשר חודש בשאר איסורים. כאמור, כך עולה מהתוספות בזבחים, שמנמקים את המיוחד בהכשרים של יין נסך בכך שתשמישו בצונן, ומזכירים במפורש גם את היישון בשנים עשר חודש, משמע שבכל איסור שבלע בצונן יישון מועיל.
לעומת זאת, הרשב״א בתשובה (ח״א סי׳ תקעה) כותב שיישון שנים עשר חודש מועיל רק בכלי היין, מפני שלאחר זמן זה כלתה לחלוחית היין. החיד״א (שו״ת חיים שאל, ח״ב סי׳ לח, פו), רבי עקיבא איגר (שו״ת מהד״ק סי׳ מג) והפרי מגדים (שם) מסיקים מדבריו שההכשר של יישון שנים עשר חודש אינו מועיל בשאר איסורים, ומקשים מכך על שיטת החכם צבי. מהנימוק של הרשב״א משמע שכך הדין גם באיסור שנבלע בצונן.
גם הר״ן בחולין (על הרי״ף, דף מ, ב) כותב שההכשרים שנאמרו ביין נסך שונים משאר איסורים, ולא מצינו הכשר של עירוי, ניגוב ויישון שנים עשר חודש בשאר איסורים. ראוי לציין שלדבריו גם ההכשר של מילוי ועירוי שלושה ימים אינו נוהג בשאר איסורים, בניגוד לירושלמי שמתיר להכשיר בכך כדים של חמץ לפסח, ואולי הוא סובר שיש בכך מחלוקת בין התלמודים.
השלחן ערוך בהלכות פסח (או״ח תנא, כא) פוסק על פי הירושלמי שחביות של חרס שנתנו בהן שכר שעורים – מותרות בהגעלה או בעירוי שלושה ימים.
הש״ך (יו״ד קלה סקל״ג) מסייג את האפשרות להכשיר דבר שנאסר בצונן על ידי עירוי רק לכלי שהוא אינו בן יומו שאיסורו מדרבנן, אבל כשהוא בן יומו ושהה האיסור בתוכו מעת לעת – אין להכשירו בעירוי, מפני שנחשב לכבוש וכבוש הרי הוא כמבושל, והרי זה כמו שבלע איסור כשהוא חם. עם זאת, לגבי יין נסך משמע מסתימת הפוסקים שמועיל הכשר זה אף כששהה מעת לעת, וזאת מפני שהמים מחלישים את טעם היין. אולם הפרי מגדים (שם) כותב על כלי שנאסר על ידי כבישה שהמקל להכשירו ביישון במקום שיש הפסד מרובה וצורך גדול – אין גוערים בו.


הכשר משמרת ומסננת של יין

ציון י.כ.
גמרא. אמר רבי יהודה: הני רווקי דארמאי, דמזיא – מדיחן, דעמרא – מנגבן, דכיתנא – מישנן, ואי איכא קטרי – שרי להו. הני דקולי וחלאתא דארמאי, דחיטי בחבלי דצורי – מדיחן, דצבתא – לנגבן, דכיתנא – מישנן, ואי אית בהו קיטרי – שרי להו.
משמרת של יין של גוים; אם היתה של שער – מדיחה ומשמר בה, ואם היתה של צמר – מדיחה במים ובאפר ארבעה פעמים ומניחה עד שתנגב ומשמר בה, ואם היתה של שש – מישנה שנים עשר חדש, ואם יש בה קשרים – מתירן. וכן כלי חלף והוצים וכיוצא בהן מקפיפות שדורכין בהן היין; אם היו תפורין בחבלים – מדיחן, ואם היו אחוזות זו בזו בסבוך קשה – מדיחן באפר ובמים ארבעה פעמים ומנגבן ומשתמש בהן, ואם היו תפורות בפשתן – מישנן שנים עשר חדש, ואם יש בהן קשרים – מתירן.(רמב״ם מאכלות אסורות יא, כג)
משמרת של יין של גוים, אם היא של שער – מדיחה, ואם היא של צמר – צריכה ניגוב, ואם היא של פשתן – צריכה ליישנה שנים עשר חדש.
כלי חלף והוצין וכיוצא בהן מכפיפות שמסננים בהם היין; אם היו תפורים בחבלים – מדיחן, ואם היו אחוזות זו בזו בחיבור קשה – צריכים ניגוב, ואם היו תפורות בפשתן – מיישנן. (מפות שלנו שנפל עליהם יינם – סגי להו בהדחה, אפילו נפל עליהם יין רותח).
כל מקום שצריך ניגוב – צריך להתיר הקשרים, אבל בהכשר מילוי ועירוי, וכן ביישון שנים עשר חדש – אין צריך להתיר הקשרים.(שו״ע יורה דעה קלח, ז–ט)
א. התרת קשרים קודם הכשר הכלי.

הגמרא מפרטת את ההכשרים השונים של משמרת וכן של סלים וקופות שמסננים בהם את היין בהתאם לחומר שהם עשויים ממנו, ומסיימת שאם יש בהם קשרים צריך להתירם.
הר״י מלוניל (דף לט, א בדפי הרי״ף) מבאר שצריך להתיר את הקשרים בכל סוגי הכלים לפני שעושה את ההכשר הראוי להם, וכך עולה מדברי הרי״ד והריא״ז (הלכה ה, יב).
אולם הראב״ד סובר שצריך להתיר את הקשרים רק בהכשר של ניגוב, מפני שלא ניתן לשפשף במקום הקשרים, וכן בהכשר של יישון, מפני שהיין שבמקום הקשר אינו מתייבש כמו במקום הפתוח לאוויר. אבל בכלי שדינו בהדחה אין צריך להתיר את הקשרים, שכן אם הקשרים מהודקים היטב אין היין נכנס ביניהם, ואם הם רפויים באופן שנכנס שם יין – באותה מידה נכנסים שם המים ומדיחים אותו. זו גם דעת הרמב״ן (עה, ב) והריטב״א (עה, ב).
הרשב״א והר״ן (על הרי״ף, דף לט, א) מוסיפים שכשם שצריך להתיר את הקשרים כך צריך להסיר את הזפת לפני ההכשר, ולכן אם הכלים מצופים זפת ובא להכשירם בניגוב או ביישון צריך לקלוף את הזפת לפני ההכשר.
ההכשר של מילוי ועירוי שלושה ימים אינו נזכר בסוגייתנו, אך בבירור הלכה לעיל (עד, ב ציון א פרק ה) הובאה מחלוקת הראשונים אם לפני הכשר זה צריך לקלוף את הזפת. הראב״ד לשיטתו סובר שכשם שצריך לקלוף את הזפת כך צריך להתיר את הקשרים לפני עירוי שלושה ימים. מאידך גיסא, הרמב״ן והר״ן (שם) סוברים שאין צריך לקלוף את הזפת לפני הכשר זה, לפי הכלל שכבולעו כך פולטו, וגם אין צריך להתיר את הקשרים.
הרשב״א (בתורת הבית הארוך ב״ה ש״ו, דף סז, ב, ובמשמרת הבית שם דף סח, א) כותב שבמשמרת צריך להתיר את הקשרים לפני היישון, מפני שהיין כנוס בתוכם ואינו מתייבש, אבל בחביות העשויות מקרשים המחוברים על ידי חישוקים מבחוץ הוא מכריע (שם דף סז, ב) שאין צריך להתירם לפני היישון, שהרי לא נכנס בהם היין כל כך, וזאת בניגוד לראב״ד המחייב להתיר את הקשרים גם בחביות אלו.
רש״י (ע״ב ד״ה שרי) כותב ״מתירן ואחר כך מנגבן״, והרמב״ן כותב שלפירושו לא ברור אם צריך להתיר את הקשרים בהכשר של יישון שנים עשר חודש. אכן, הר״ן (שם) מדייק מדברי רש״י שצריך להתיר את הקשרים רק לפני הכשר של ניגוב, ולא כשעושים הכשר של הדחה או יישון. זו גם דעת הרא״ה (בחידושיו ובבדק הבית ב״ה ש״ו בסופו), והריטב״א מבאר שיטה זו שבמשך הזמן האוויר חודר דרך הקשרים ומייבש את היין.
הרמב״ם בהלכה שלפנינו מביא את ההכשרים השונים למשמרת ולכלים העשויים מקפיפות, ומסיים שאם יש בהם קשרים – מתירם. מסתימת לשונו משמע שהתרת הקשרים נצרכת בכל ההכשרים, ולכל הפחות בהכשר של יישון שנים עשר חודש הנזכר קודם לכן.
יחד עם זאת, הרמב״ן והר״ן (שם) מסיקים מדבריו בהלכה כא בעניין גת זפותה שבהכשר של יישון ועירוי שלושה ימים אין צריך לקלוף את הזפת. אך ניתן ליישב את ההלכות על פי מה שכותב הכסף משנה (הל׳ כא) בתירוצו השני, שלדעת הרמב״ם צריך להתיר את הקשרים לפני היישון, אך אין צריך לקלוף את הזפת, ואין תלות בין הדברים. בעל מרכבת המשנה מסביר שהדין של קשרים חמור יותר מפני החשש ליין בעין שנמצא בין הקשרים.
אולם הרשב״א והריטב״א כותבים בדעת הרמב״ם שביישון אין צריך גם להתיר את הקשרים, ונראה שלדעתם אין סברה לחלק בין התרת הקשרים לבין קליפת הזפת. גם הכסף משנה (שם) בתירוצו הראשון מזכיר את פירוש רש״י בסוגיה. לפי דרכם צריך לומר שאין לדייק מסתימת לשון הרמב״ם בהלכה שלפנינו שהתרת הקשרים נצרכת ביישון, מפני שנוקט את לשון הגמרא, ואולי גם סומך על מה שכתב בהלכות הקודמות על קליפת הזפת.
הטור מביא את המחלוקת אם לפני היישון צריך להתיר את הקשרים, ומסיים שהרא״ש כתב שצריך להתירם. אמנם הרא״ש (סי׳ לג) אינו כותב זאת במפורש ורק מביא את לשון הגמרא, אבל הבית יוסף (סוס״י קלה) ובעל הדרישה (סי׳ קלה אות יג) מסבירים שהטור לומד מסתימת לשון הרא״ש שהחובה להתיר את הקשרים נאמרה גם על היישון הנזכר קודם לכן. אולם הבית יוסף עצמו כותב שיותר מסתבר לומר שהרא״ש סתם משום שסמך על פירוש רש״י שאין צריך התרת קשרים ליישון.
הבית יוסף (שם) מכריע להלכה כדעת רש״י והרשב״א מפני שמסתבר טעמם, ועל פי זה הוא פוסק בשלחן ערוך (קלח, ט) שבמקום שעושה הכשר של יישון אינו צריך להתיר את הקשרים, וכך הוא סובר גם לגבי ההכשר של מילוי ועירוי שלושה ימים. אולם הש״ך (סק״ח) חולק עליו ופוסק כדעה המחמירה, מפני שגם הרשב״א כותב בנידון של סוגייתנו שביישון צריך להתיר את הקשרים, ולדעתו זו גם דעת הרמב״ם ופוסקים נוספים.
ב. מהי מסננת ״דצבתא״.

רש״י (ע״ב) והמאירי מפרשים שזו מסננת העשויה ממין של גמי, וכיוצא בזה מפרשים ר״י אלמנדרי (לט, א בדפי הרי״ף), תלמידי רבנו יונה והנמוקי יוסף שזהו מין גומא. הרא״ה והר״ן (שם) מפרשים שאלו מיני קש דקים, ולפי פירושים אלו ״צבתא״ הוא החומר שהמחצלת עשויה ממנו.
אולם מדברי הרמב״ם עולה שאלו כלים שאינם תפורים בחבלים אלא אחוזים זה בזה בסיבוך קשה.
ג. הכשר כלי פשתן אחרים

הרמב״ן (עד, ב ד״ה ונמצא) כותב שכלי פשתן דינם ככלי חרס והם צריכים הכשר גדול, כגון יישון שנים עשר חודש או מילוי ועירוי שלושה ימים, כפי שנאמר בסוגייתנו על משמרת ומסננת של פשתן. כך עולה גם מדברי המאירי.
אולם התוספות (ע״ב ד״ה דכיתנא) כותבים בשם רבנו תם שמפות וסדינים שנשרו ביין נסך – אין צריך ליישנם שנים עשר חודש. לדבריו, הצורך ביישון נאמר רק לגבי כלי הפשתן הנזכרים בברייתא, שחכמים היו בקיאים בבליעתם ואמרו שצריכים הכשר גדול, מה שאין כן בשאר כלי פשתן.
הרא״ש (סי׳ לג) מקשה שלפעמים נופל על המפות איסור רותח, וכיצד ניתן להתיר את המפות בכיבוס בכלי שני, ומתרץ שכיון שמכבסים אותן היטב עם מים חמים ואפר וחובטים בהן – ודאי שיצא מהן האיסור כמו במקום שהרתיחן בכלי ראשון. גם התוספות כותבים שניתן להתיר מפות שבלעו איסור רותח על ידי כיבוס במים חמים בכלי שני, אלא שהם כותבים רק שחובטים במפות כמה פעמים ואינם מזכירים את השימוש באפר.
יתרה מזו, מדברי המרדכי (סי׳ תתנח) והגהות אשרי (סי׳ לג) עולה שניתן להתיר על ידי כיבוס הפשתן בצונן אפילו אם בלע איסור רותח. יחד עם זאת התוספות, המרדכי והגהות אשרי מסתפקים שמא יש לחלק בין איסור שנדבק בפשתן לבין איסור שאינו נדבק כל כך, כמו שנאמר במסכת זבחים (עט, ב) שרוק נדבק בפשתן ואינו יוצא אף לאחר כמה כביסות.
הרמ״א כותב שמפות שנפל עליהן יין של גוים – די להן בהדחה, אפילו אם נפל עליהן יין רותח. הש״ך (סק״י) מבין מדבריו שסובר כדעת המרדכי והגהות אשרי שדי בהדחה בצונן, אך הוא מעיר שלפי הרא״ש צריך דווקא כיבוס בחמים ובאפר. מסקנתו היא שאין בהכרח מחלוקת בין הראשונים, אלא הרא״ש בא להכשיר אפילו באיסור הנדבק לפשתן וזה דווקא בכיבוס בחמים ובאפר, ואילו המרדכי והגהות אשרי התירו בהדחה בצונן באיסור שאינו נדבק, ועל כן הם הסתפקו אם כיבוס זה יועיל גם לאיסור הנדבק.
בעל בית לחם יהודה כותב שאם נפל על המפה יין צונן די בהדחה בעלמא אף בלא חבטה, כפי שמשמע מדברי הרמ״א, אך ביין רותח הוא סובר שיש לכבס באפר ומים חמים מכלי שני.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144