×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא עבודה זרה ע׳.גמרא
;?!
אָ
יִצְרָא דְּיֵין נֶסֶךְ לָא תָּקֵיף לְהוּ אזוֹנָה יִשְׂרְאֵלִית וְגוֹיִם1 מְסוּבִּין חַמְרָא אָסוּר מ״טמַאי טַעְמָא הוֹאִיל וְזִילָה עֲלַיְיהוּ בָּתְרַיְיהוּ גְּרִירָא. הָהוּא בֵּיתָא דַּהֲוָה יָתֵיב בֵּיהּ חַמְרָא דְּיִשְׂרָאֵל עָל גּוֹי2 אַחְדַּהּ לְדַשָּׁא בְּאַפֵּיהּ וַהֲוָה בִּיזְעָא בְּדַשָּׁא אִישְׁתְּכַח גּוֹי3 דְּקָאֵי בֵּינֵי דַּנֵּי אֲמַר רָבָא בכֹּל דְּלַהֲדֵי בִּיזְעָא שְׁרֵי דְּהַאי גִּיסָא וְהַאי גִּיסָא אסור. הָהוּא חַמְרָא דְּיִשְׂרָאֵל דַּהֲוָה יָתֵיב בְּבֵיתָא דַּהֲוָה דָּיַיר יִשְׂרָאֵל בָּעֶלְיוֹנָה וְגוֹי4 בַּתַּחְתּוֹנָה שְׁמַעוּ קָל תִּיגְרָא נָפְקִי קְדֵים אֲתָא גּוֹי5 אַחְדַּהּ לְדַשָּׁא בְּאַפֵּיהּ אֲמַר רָבָא גחַמְרָא שְׁרֵי מֵימָר אָמַר כִּי הֵיכִי דִּקְדֵים אֲתַאי אֲנָא קְדֵים וַאֲתָא יִשְׂרָאֵל וְיָתֵיב בָּעֶלְיוֹנָה וְקָא חָזֵי לִי. הָהוּא אוּשְׁפִּיזָא דַּהֲוָה יָתֵיב בֵּיהּ חַמְרָא דְּיִשְׂרָאֵל אִישְׁתְּכַח גּוֹי6 דַּהֲוָה יָתֵיב בֵּי דַנֵּי אֲמַר רָבָא דאִם נִתְפָּס עָלָיו כְּגַנָּב שְׁרֵי וְאִי לָא אֲסִיר. הָהוּא בֵּיתָא דַּהֲוָה יָתֵיב בֵּיהּ חַמְרָא אִישְׁתְּכַח גּוֹי7 דַּהֲוָה קָאֵים בֵּי דַנֵּי אֲמַר רָבָא האִי אִית לֵיהּ לְאִישְׁתְּמוֹטֵי חַמְרָא אֲסִיר וְאִי לָא חַמְרָא שְׁרֵי מֵיתִיבִי נִנְעַל הַפּוּנְדָּק אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ שְׁמוֹר אָסוּר מַאי לָאו אע״גאַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ לְאִישְׁתְּמוֹטֵי לָא בִּדְאִית לֵיהּ לְאִישְׁתְּמוֹטֵי. הָהוּא יִשְׂרָאֵל וְגוֹי8 דַּהֲווֹ יתיבי וְקָא שָׁתוּ חַמְרָא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל קָל צַלּוֹיֵי בֵּי כְנִישְׁתָּא קָם וַאֲזַל אֲמַר רָבָא וחַמְרָא שְׁרֵי מֵימָר אָמַר הַשְׁתָּא מִדְּכַר לֵיהּ לְחַמְרֵיהּ וְהָדַר אָתֵי. הָהוּא יִשְׂרָאֵל וְגוֹי9 דַּהֲווֹ יתיבי בְּאַרְבָּא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל קָל שִׁיפּוּרֵי דְּבֵי שִׁימְשֵׁי נְפַק וַאֲזַל אֲמַר רָבָא זחַמְרָא שְׁרֵי מֵימָר אָמַר הַשְׁתָּא מִדְּכַר לֵיהּ לְחַמְרֵיהּ וְהָדַר אָתֵי. וְאִי מִשּׁוּם שַׁבְּתָא הָאָמַר (רָבָא אֲמַר) לִי אִיסּוּר גִּיּוֹרָא כִּי הֲוֵינַן בְּאַרְמָיוּתַן חאָמְרִינַן יְהוּדָאֵי לָא מְנַטְּרִי שַׁבְּתָא דְּאִי מְנַטְּרִי שַׁבְּתָא כַּמָּה כִּיסֵי קָא מִשְׁתַּכְחִי בְּשׁוּקָא (וְלָא יָדַעְנָא) דִּסְבִירָא לַן כְּרַבִּי יִצְחָק דא״רדְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק טהַמּוֹצֵא כִּיס בְּשַׁבָּת מוֹלִיכוֹ פָּחוֹת פָּחוֹת מד׳מֵאַרְבַּע אַמּוֹת. הָהוּא אַרְיָא דַּהֲוָה נָהֵים בְּמַעְצַרְתָּא שְׁמַע גּוֹי10 טְשָׁא בֵּינֵי דַּנֵּי אָמַר רָבָא יחַמְרָא שְׁרֵי מֵימָר אָמַר כִּי הֵיכִי דְּטָשֵׁינָא אֲנָא אִיטְשָׁא נָמֵי יִשְׂרָאֵל אֲחוֹרַיי וְקָא חָזֵי לִי. הָנְהוּ גַּנָּבֵי דְּסָלְקִי לְפוּמְבְּדִיתָא וּפְתַחוּ חָבְיָתָא טוּבָא אֲמַר רָבָא חַמְרָא שְׁרֵי מ״טמַאי טַעְמָא כרוּבָּא גַּנָּבֵי יִשְׂרָאֵל נִינְהוּ הֲוָה עוֹבָדָא בנהרדעי וְאָמַר שְׁמוּאֵל חַמְרָא שְׁרֵי. כְּמַאן כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר סְפֵק בִּיאָה טָהוֹר. דִּתְנַן הַנִּכְנָס לְבִקְעָה בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְטוּמְאָה בְּשָׂדֶה פְּלוֹנִית וְאָמַר הָלַכְתִּי בַּמָּקוֹם הַלָּז וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם נִכְנַסְתִּי לְאוֹתָהּ שָׂדֶה אִם לֹא נִכְנַסְתִּי ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר סְפֵק בִּיאָה טָהוֹר סְפֵק מַגָּע טָמֵא. לָא שָׁאנֵי הָתָם כֵּיוָן דְּאִיכָּא דְּפָתְחִי לְשׁוּם מָמוֹנָא הָוֵה לֵיהּ סְפֵק סְפֵיקָאמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״ועובדי כוכבים״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
3 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
4 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״ועובד כוכבים״.
5 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
6 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
7 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
8 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״ועובד כוכבים״.
9 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״ועובד כוכבים״.
10 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
E/ע
הערותNotes
גוי שנעל עמו בבית יין של ישראל

ציון ב.
ההוא ביתא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל, על גוי, אחדה לדשא באפיה, והוה ביזעא בדשא. אישתכח גוי דקאי ביני דני. אמר רבא: כל דלהדי ביזעא – שרי, דהאי גיסא והאי גיסא – אסור.
יין של ישראל ושל גוי בבית אחד, והיו חביות פתוחות, ונכנס הגוי לבית ונעל הדלת בעדו – נאסר כל היין. ואם יש חלון בדלת שמסתכל ממנו העומד אחורי הפתח ורואה כנגדו – כל החביות שכנגד החלון מותרות, ושמן הצדדין אסורין, שהרי מפחד מן הרואה אותו.(רמב״ם מאכלות אסורות יב, כא)
בית שיש לישראל וגוי יין בתוכו, ונכנס הגוי וסגר הדלת אחריו במנעול מבפנים שאם בא ישראל ליכנס אינו יכול ליכנס שלא מדעת הגוי – היין אסור. ואם היו נקבים בדלת שישראל יכול להסתכל ולראות משם – כל החביות מותרות בשתייה אפילו הן פתוחות, ואם לאו, את שיוכל לראות דרך שם מותר, והשאר אסור בהנאה, אפילו חביות סתומות אם שהה כדי שיפתח ויגוף ותגוב, ואפילו היה ישראל דר באותו בית.(שו״ע יורה דעה קכח, ג)
א. אימתי נעילת הגוי אוסרת.

בסוגייתנו אומר רבא שאם הגוי נעל את עצמו בבית שיש בו יין של ישראל היין נאסר חוץ מהיין שכנגד חור הדלת. לעומת זאת, בגמרא להלן מובאת ברייתא ובה נאמר שאפילו כשננעל הגוי בפונדק שבו יין ישראל, אם הגוי נתפס כגנב על כך היין מותר, מפני שהוא מפחד לגעת בו.
רש״י (ד״ה דהאי) מבאר שבסוגייתנו מדובר בכגון שיש לגוי חלק ביין שבבית ועל כן אינו נתפס כגנב, וכך מבארים גם תלמידי רבנו יונה והרא״ש (סי׳ טז). אכן, בדקדוקי סופרים הגרסה מכתב יד היא שמדובר כאן בפירוש על יין של ישראל ושל גוי שנמצאים בתוך הבית, וכך גורסים הרי״ף (לג, ב), הראב״ד (בפירושו), הרשב״א (תורת הבית ב״ה ש״ד, דף נו, א), הרא״ש (סי׳ טז) על פי הגהת הגר״א (אות ב) ועוד ראשונים. לפי זה, החידוש בסוגייתנו הוא שהיין שכנגד החור מותר אף שהגוי נעל את הבית ואינו נתפס כגנב.
הריטב״א גורס שיש לגוי יין בבית ואף על פי כן מבאר שהגוי נתפס כגנב על נעילת הבית ולכן היין שמול החור מותר, אך אם הגוי לא היה נתפס כגנב על הנעילה – אף היין שכנגד החור היה נאסר, כפי שעולה מהגמרא בהמשך לפי שיטתו (ראה בירור הלכה להלן ציון ד.ה.). הוא מבאר שאף שלגוי יש רשות להיכנס לבית שבו מונח גם יינו ועל כך אינו נתפס כגנב, אין לו רשות לנעול את הדלת בעד יינו של הישראל ועל כך הוא נתפס כגנב.
בגמרא מסופר שהגוי נעל את הדלת בעדו, ומבארים הרשב״א (שם), הרא״ה (בחידושיו), הראבי״ה (סי׳ אלף עח) וראשונים נוספים שלולא נעל הגוי את הדלת היה גם היין שבצדדים מותר כיון שהגוי מפחד שהישראל יכנס בכל רגע, והיין בחזקת משתמר. הראב״ד מבאר שמדובר בכגון שהבית פתוח לרשות הרבים או שהבית היה בחצר של ישראל שגר שם, ועל כן היין בחזקת משתמר. גם הר״ן (לג, ב בדפי הרי״ף) כותב שללא הנעילה היה היין בחזקת משתמר ומותר, ומוסיף שעצם הנעילה מוכיחה שרוצה לנסך ונועל כדי שלא ייתפס ולכן אוסרים את היין.
הרשב״א (שם) כותב שמדובר בכגון שאין אפשרות לפתוח מבחוץ ולכן הגוי אינו מפחד, ומוסיף בתשובה (ח״ה סי׳ קכ) שכל שלא ברור שנעל את הבית – היין מותר. גם המאירי כותב שהיין נאסר רק כשנודע בוודאי שהגוי נעל את הדלת. עם זאת, בתשובתו הרשב״א מביא את דעת הראב״ד (לעיל סא, א) שבלילה היין נאסר אף אם לא נעל את הדלת, אך הוא עצמו נוטה לומר שגם בלילה היין לא נאסר אם לא נעל, וראה עוד בעניין זה בבירור הלכה לעיל (ס, ב ציון ד.ז.).
מחבר השלחן ערוך פוסק כדברי הרשב״א שכל שלא ידוע בבירור שנעל את הדלת היין מותר, אולם הט״ז (סק״ה) והש״ך (סק״י) כותבים על פי דברי הרמ״א (בסי׳ קל, י) שאם יש לגוי שייכות למקום מסוים אומרים שמן הסתם נעל אותו בלילה. מלבד זה הם כותבים שבלילה הכל אסור, אף מה שכנגד הנקב, ומסתמכים גם בזה על דברי הרמ״א (שם) שכותב שחור או סדק מועילים רק ביום.
הראב״ד כותב בתחילה (ד״ה דהאי) שמדובר בכגון שאין הישראל גר בבית שבו היין מונח, שכן אילו גר שם לא היה היין נאסר אף אם נעל הגוי את הדלת, שכן הגוי אינו יכול להישמט ולנעול את הדלת בפני הישראל שגר שם. אולם במסקנת דבריו (ד״ה מאי לאו) הוא חוזר בו וכותב שהיין נאסר אף אם הישראל גר בבית, שכן כל שיש לגוי שייכות לבית שהיין נמצא בו והוא נועל את הדלת – היין נאסר, שהרי יש לגוי הצדקה לכניסתו לבית.
הרשב״א בתורת הבית (שם) מוכיח כנגד שיטת הראב״ד מהברייתא לעיל (סא, א–ב), שם נאמר שאם ישראל שכר חדר בחצרו של גוי ומניח שם את יינו, אם הישראל גר בחצר זו היין לא נאסר אף שמן הסתם לפעמים הגוי נועל את החצר כשהישראל אינו בתוכה. עם זאת הוא כותב שאפשר ליישב ששם מדובר בכגון שאין לגוי שייכות לחדר שבו היין נמצא אלא רק לחצר ועל כן הוא מפחד להיכנס לשם, מה שאין כן כשיש לו שייכות לחדר עצמו, שאם נועל את הדלת – היין נאסר אף על פי שהישראל גר שם. למעשה הרשב״א כותב שיש לחוש לשיטת הראב״ד ״שכבר הורה זקן״, אולם המאירי מקל שאין נעילת הגוי אוסרת אפילו כשהישראל גר רק באותה חצר.
הראב״ד מפרש שהחביות שמול חור הדלת מותרות אף כשיש לגוי שייכות לבית וליין, וזה בהתאם לשיטתו שהובאה בבירור הלכה לעיל (ס, ב ציון ד.ז.) שגם כאשר יש לגוי שייכות ליין ולבית יש ליין חזקת שימור כשיש פתח פתוח לרשות הרבים וכדומה. כך עולה גם מדברי הריטב״א שמפרש בסוגייתנו שהיין שבבית היה בשותפות הישראל והגוי בכלי אחד, וכך כותב גם הט״ז (סק״ד).
המאירי מביא את שיטת הראב״ד שמדובר אף בכגון שישראל וגוי שותפים ביין שבבית, אולם הוא עצמו חולק וסובר שבכגון זה כל היין נאסר, אף מה שכנגד חור הדלת. על כן הוא מבאר שמדובר בכגון שהיו בבית חביות של ישראל לחוד וחביות של גוי לחוד, באופן שיש לגוי שייכות רק לבית ואינו נתפס כגנב על כניסתו, אולם אין לו שייכות ליין של הישראל ועל כן מועילה חזקת השימור להתיר את החביות שכנגד חור הדלת. גם בעל הפרישה (אות י) כותב שמדובר בבית שהיו בו חביות נפרדות של ישראל ושל גוי. עיין עוד בבירור הלכה לעיל גדרים נוספים בהתייחדות גוי עם יין ישראל כשיש לו שייכות לבית או ליין, ובבירור הלכה להלן (ציון ד.ה.) שיש דיון בשאלה האם להתיר יין כשהגוי נתפס כגנב על הנגיעה בו ולא על הכניסה למקום היין.
בעל ההשלמה (סי׳ ד) כותב שמסתבר שהחביות שנמצאות מול חור הדלת מותרות רק כאשר היה שם רק גוי אחד, אולם אם יש שניים או יותר – כל החביות אסורות, הואיל ויכולים להיזהר ולראות אם הישראל מגיע. עם זאת הוא כותב שבכגון זה יש להחמיר רק בחביות הפתוחות שכנגד חור הדלת.
המאירי מביא שיטה זו וחולק עליה, שכן לשיטתו בכל מקום שהתירו את היין מכיון שהוא בחזקת משתמר – אין הדין משתנה אף כשיש במקום יותר מגוי אחד.
ב. חביות פתוחות או סתומות.

הראב״ד כותב שהחביות שבצדדים נאסרות אף אם הן סתומות. גם הרשב״א בתורת הבית (שם) כותב שאפילו הסתומות נאסרות כיון שהגוי אינו מתיירא לפתוח אותן וחושב שיכול להשתמט מלפתוח את הדלת עד שיספיק לסתום את החבית בטענה שנרדם. הרשב״א בתורת הבית הקצר מבאר שהחביות הסתומות נאסרות רק אם הגוי שהה בחדר כשיעור פתיחת וסתימת החביות.
לעומת זאת, בעל ההשלמה (שם) כותב שמסתבר שרק החביות הפתוחות נאסרות, אך הסתומות אינן נאסרות הואיל והגוי מתיירא לפתוח את החביות וחושש שכל רגע הישראל יחזור. המאירי כותב בתחילה כרשב״א, אך בהמשך מביא שיטה זו וכותב שכך מסתבר וכך גם שמע שהורו רבותיו, אלא שמהתוספתא לא משמע כך. המהדיר (מהד׳ הרב סופר הערה ט) מפנה לתוספתא (ח, ה) שאוסרת בסתם יין שנעל עמו הגוי, ומשמע שגם חביות סתומות אסורות. המאירי מוסיף שאף לדעת המקלים בחביות סתומות מסתבר שאם נעל את הדלת בלילה כולם מודים שיש לאסור. אכן, בסוגיה להלן המאירי נוקט להלכה (ד״ה מי שאין, וראה בירור הלכה ציון י) שאין נעילת הדלת מפקיעה חזקת שימור מחביות סתומות אלא בלילה.
הרמב״ם כותב שמדובר בחביות פתוחות, ובעל יין המשמח (סק״ה) מדייק מדבריו שסובר שחביות סתומות אינן נאסרות בנעילת הדלת, ונמצא ששיטתו כדעת בעל ההשלמה. לעומת זאת, לדעת בעל כנסת הגדולה (הגהות הטור אות י) הרמב״ם סובר כרשב״א שאף חביות סתומות אסורות, אלא שהרמב״ם עוסק בהלכה זו בכגון שלא שהה הגוי כדי שיעור פתיחה וסתימה של החבית.
מחבר השלחן ערוך פוסק כדעת הרשב״א שאף חביות סתומות נאסרות כשהגוי נעל את הדלת.
ג. איסור החביות.

רש״י (ד״ה דלהדי), רבנו יונה, הרי״ד (בפסקיו), הריטב״א והר״ן (לג, ב בדפי הרי״ף) מבארים שהיין שנמצא מול החור שבדלת מותר אף בשתייה, ואילו היין שבצדדים אסור אף בהנאה.
לעומת זאת, הראב״ד (מובא בחידושי הרמב״ן להלן ע, ב וברא״ש סי׳ טז) סובר שבכל מקום שאסרו חכמים את היין מחשש שהגוי נגע – היין אסור רק בשתייה ומותר בהנאה, חוץ מהמפקיד יין אצל גוי לשמרו ולא היה שום חותם על היין שאסור אף בהנאה.
הרשב״א בתשובה (ח״ה סי׳ קכ) מביא מחלוקת זו ונוטה לפסוק כרש״י, וכך מכריע הרא״ש.
מחבר השלחן ערוך פוסק כדעת רש״י שהיין שמול החור שבדלת מותר אפילו בשתייה, והיין שבצדדים אסור גם בהנאה.


גוי שנעל בית שיש בו יין וישראל גר בעלייה

ציון ג.
ההוא חמרא דישראל דהוה יתיב בביתא דהוה דייר ישראל בעליונה וגוי בתחתונה. שמעו קל תיגרא, נפקי, קדים אתא גוי, אחדה לדשא באפיה. אמר רבא: חמרא שרי, מימר אמר: כי היכי דקדים אתאי אנא, קדים ואתא ישראל ויתיב בעליונה וקא חזי לי.
נכרי וישראל שהיו דרין בחצר אחת ויצאו שניהן בבהלה לראות חתן או הספד, וחזר הגוי וסגר הפתח, ואחר כך בא הישראלי – הרי היין הפתוח שבבית הישראלי בהיתרו, שלא סגר הגוי אלא על דעת שכבר נכנס הישראלי לביתו ולא נשאר אדם בחוץ, וכמדומה לו שהוא קדמו.(רמב״ם מאכלות אסורות יב, כ)
בית שיש לישראל בו יין, וגוי דר למטה וישראל בעלייה, וארובה מהעלייה לבית, ויצאו שניהם בבהלה לראות חתן או הספד, וחזר הגוי וסגר הפתח, ואחר כך בא הישראל, אף על פי שאין לישראל מעבר אלא דרך הבית, ואי אפשר לעבור שלא יראנו – הרי היין הפתוח שבבית הישראלי בהיתירו, שלא סגר הגוי אלא על דעת שכבר נכנס הישראל לביתו ולא נשאר אדם בחוץ וכמדומה לו שהוא קדמו. הגה. ודוקא שיצאו בבהלה וחזרו, דאפשר לומר שמתוך בהלתו חזר ולא דקדק יפה בכניסת ישראל, אבל שלא בבהלה – היין אסור.(שו״ע יורה דעה קכט, ט)
א. ביאור המעשה.

בגמרא מסופר על ישראל שהיה לו יין בבית שהיה גר בו בקומה העליונה והגוי גר בקומה התחתונה, ויצאו שניהם לאחר ששמעו קול תגרה בחוץ, וחזר הגוי והקדים את הישראל ונכנס לבית שבו נמצא היין ונעל את הדלת. כשנשאלה השאלה לגבי היין התירו רבא מפני שהגוי חושש שגם הישראל הקדים לחזור אל הבית.
רש״י (ד״ה ישראל) מבאר שהיין היה מונח בביתו של הגוי, והישראל רואהו מלמעלה ומשמרו, וכך מפרשים גם הריטב״א, הר״ן (לג, ב בדפי הרי״ף) והאור זרוע (סי׳ רמ). הראב״ד, הרא״ש (סי׳ טו) והרשב״א (תורת הבית ב״ה ש״ד, דף נו, א) מוסיפים שהשימור היה דרך חלון שבין הבית לעלייה וממנו הישראל רואה את היין. הרשב״א מוסיף שאם אי אפשר לראות חלק מהיין – אותו היין אסור, כפי שלמדנו במעשה הקודם שרבא אסר את היין שאין רואים אותו דרך החור שבדלת.
הראב״ד מפרש שהגוי נעל את דלת הבית ואין אפשרות להיכנס לבית ללא קבלת רשות ממנו, אך הכניסה לעלייה נשארה פתוחה. עם זאת, כשהישראל נכנס לעלייה הגוי מרגיש בכך ועל כן לולא חשש שהישראל הקדימו ונכנס לעלייה לפניו היה היין אסור.
באופן אחר מפרש הרשב״א (בתורת הבית הקצר שם, דף נד, ב) שהדרך היחידה להיכנס לעלייה היא דרך הבית, ועל כן אם לא היה הגוי חושש שהישראל כבר קדמו היה היין אסור, שהרי אין לישראל אפשרות להיכנס לעלייה. על פירוש זה יש להעיר שלפי מה שהתבאר בבירור הלכה לעיל (ציון ב) הרשב״א עצמו סובר שכאשר הישראל גר בחצר שבה נמצא היין אין נעילת הגוי אוסרת כיון שלגוי אין הצדקה לנעילה, אולם הריטב״א כותב שבנידון זה הגוי יכול להצטדק שנעל את הדלת מפחד התגרה שבחוץ.
המאירי חולק על הפירושים שהובאו לעיל וסובר שעצם העובדה שהישראל גר מעל ביתו של הגוי יש בה כדי לשמר את היין אפילו כשהישראל אינו רואה את היין דרך חלון שביניהם. הוא מבאר בדומה לרשב״א שמדובר בכגון שאין אפשרות לעלות לעלייה אלא דרך הבית, ועל כן ללא החשש של הגוי שמא הישראל כבר הקדימו ונכנס היין היה אסור.
הרמב״ם כותב שאם נכרי וישראל גרים בחצר אחת ויצאו בבהלה לראות חתן או הספד וחזר הגוי וסגר את הפתח, ואחר כך בא הישראל – היין מותר, כיון שהגוי שנעל היה סבור שהישראל כבר נכנס. הכסף משנה, הרדב״ז ובעל הגהות מיימוניות (אות ק) כותבים שמקורו של הרמב״ם בסוגייתנו, והרדב״ז מבאר שלדעת הרמב״ם אין חילוק בין מגורים בבית ובעלייה לבין מגורים באותה חצר, והתנאי להיתר הוא שהישראל יכול לראות את יינו.
לעומת זאת, הלחם משנה כותב שהרמב״ם מפרש את המעשה באופן שונה משאר הראשונים, ולפי פירושו מדובר על יין של ישראל שהיה בעלייה והחשש הוא שהגוי נכנס לדירת הישראל ונגע ביין, ובכל זאת היין מותר כיון שהגוי חושש שמא קדם הישראל ונכנס כבר לביתו. הלחם משנה מדייק כדבריו מלשון הרמב״ם: ״היין הפתוח שבבית הישראלי בהיתרו״. הוא מסביר שאף שלכאורה אין מקום לחשש זה, שהרי אין לגוי שייכות לדירת הישראל, ובכגון זה אין חוששים לנעילת הגוי כמבואר בבירור הלכה לעיל (ציון ב) ולהלן (ציון ד.ה.), מכל מקום כיון שהם שכנים הגוי יכול להשתמט ולומר שחיפש את הישראל בדירתו כדרך השכנים שנכנסים זה בבית זה. הוא מוסיף שפירוש זה אינו כדברי הכסף משנה שחששו של הגוי הוא שמא יראנו הישראל שבעלייה כשהוא נוגע ביין, דהיינו כפירוש רש״י.
הכסף משנה מדייק מדברי הרמב״ם ״ויצאו שניהן בבהלה״ שרק כאשר היתה יציאתם בבהלה מתירים את היין שנעל עמו הגוי. הב״ח (ד״ה בית) מדייק כך גם מדברי הרשב״א בתורת הבית הקצר (שם) שכותב ״ושמעו קול תגר וכיוצא בזה״, משמע דווקא כששמעו קול תגר וכדומה ויציאתם היתה בבהלה. לעומת זאת, הטור כותב בסתם שיצאו הישראל והגוי ואינו מזכיר מהי הסיבה שבגללה יצאו, ומדייק הב״ח מדבריו שאף כשיצאו שלא בבהלה היין מותר.
מחבר השלחן ערוך כותב כדבריו בכסף משנה שמדובר כשיצאו בבהלה, והרמ״א מוסיף שאם יצאו שלא בבהלה היין אסור.
הכסף משנה מסביר שאם יצאו בבהלה הגוי חושש שמא הקדימו הישראל וכבר נכנס לעלייה מבלי שהבחין בכך מרוב טרדתו. לעומת זאת, אם יצאו שלא בבהלה יש לאסור את היין לאחר שהגוי נעל את הדלת, מפני שחוששים שמא ראה שהישראל עדיין נשאר בשוק ואינו חושש לגעת ביין.
הט״ז (סקט״ו) טוען כנגד הכסף משנה שאין לאסור את היין מספק שמא ראה הגוי שהישראל עדיין בשוק, משום שבכגון זה יש להקל כפי שמצינו במקומות רבים שמקלים בספקות של מגע גוי ביין. מלבד זה הוא מקשה שקול התגרה גורם אמנם ליציאתם בבהלה, אך לא לחזרתם בבהלה. על כן הט״ז מבאר שאם ברור שהגוי ראה את הישראל בשוק לפני שחזר – אפילו כשיציאתם היתה בבהלה יש לאסור את היין, שהבהלה ביציאה אינה גורמת לבהלה בחזרה. לדעת הט״ז יש לבאר באופן אחר שהיין מותר רק כשיצאו בבהלה מפני שכאשר יוצא שלא בבהלה הגוי סובר שהישראל בוטח בו ואינו חושש להשאיר את היין בבית, ואינו מפחד שינעל את הבית ויגע ביין, ולכן הגוי מצדו אינו חושש שמא יקדים הישראל לחזור. לעומת זאת, כאשר יוצאים בבהלה הגוי חושש שהישראל לא זכר ביציאתו את יינו שהשאיר שם, וכשייזכר ימהר לשוב הביתה, ולכן הגוי חושש שמא הישראל הקדים לחזור.
ב. כשהיין מונח בבית הגוי גם בלילה.

הראב״ד כותב ששימור היין שבבית דרך החלון מועיל רק ביום ולא בלילה שהוא זמן שינה, וגם אם הישראל ער אין הוא יכול לראות בחושך אם הגוי נוגע ביין. כך כותב גם הרי״ד (בפסקיו ובתוספותיו), אם כי בתחילת דבריו (בתוספותיו) הוא כותב שהשימור מועיל גם בלילה כיון שהגוי חושש שאם יגע ביין ירגיש בכך הישראל.
המאירי כותב שהשימור מועיל גם בלילה, והרי זה בהתאם לשיטתו שהשימור אינו משום שרואה את היין, שהרי מדובר לדעתו גם כשאין חלון בין הבית לעלייה, והיין נחשב כמשתמר משום שגרים באותו בית.
הרשב״א בתשובה (ח״ה סי׳ קכ) מביא את שיטת הראב״ד שבלילה אין השימור מועיל ומקשה עליו מלשון הגמרא בסוגייתנו: ״חמרא דישראל דהוה יתיב...״, שבפשטות מדובר בכגון שהיין היה שם במשך תקופה ארוכה, ואף בלילות, ולכן הוא נוטה לומר שגם בלילה השמירה מועילה. עם זאת, למעשה הוא כותב שיש להחמיר כדברי הראב״ד, ש״כבר הורה זקן״.


גוי שנמצא ליד יין שבבית

ציון ד.ה.
ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל, אישתכח גוי דהוה יתיב בי דני. אמר רבא: אם נתפס עליו כגנב – שרי, ואי לא – אסיר. ההוא ביתא דהוה יתיב ביה חמרא, אישתכח גוי דהוה קאים בי דני. אמר רבא: אי אית ליה לאישתמוטי – חמרא אסיר, ואי לא – חמרא שרי. מיתיבי: ננעל הפונדק או שאמר לו שמור – אסור, מאי לאו, אף על גב דלית ליה לאישתמוטי?! לא, בדאית ליה לאישתמוטי.
אוצר של יין שהיו חביותיו פתוחות, ויש לגוי חביות אחרות באותו הפונדק, ונמצא הגוי עומד בין חביות ישראל הפתוחות, אם נבהל כשנמצא ונתפש עליו כגנב – היין מותר בשתייה, שמפחדו ויראתו אין לו פנאי לנסך, ואם לא נתפש כגנב אלא הרי הוא בוטח שם – היין אסור. וכו׳.(רמב״ם מאכלות אסורות יב, כג)
בית שאין בו אלא יינו של ישראל ונמצא גוי בתוכו, אם אין הדלת נעול – מותר בשתייה, ואם הוא נעול במפתח מבפנים, אם אינו נתפס כגנב – אסור בהנאה, ואם הוא נתפס כגנב על הכניסה – מותר בשתייה. הגה. ויש אומרים דבזמן הזה שאין הגוים מנסכין – אפילו אינו נתפס כגנב שרי, אלא אם כן יש לחוש שנגעו לשתות ממנו או להנאה אחרת. מיהו, אם פי החבית רחב או שהוא בקנקן, שיש לחוש שמא נגע בו דרך מתעסק – חיישינן.
היו בשוק חביות יין ונמצא גוי ביניהם, אם הוא גוי חלש שאימת שופטי העיר עליו ואם ימצאוהו נוגע נתפס כגנב – מותר בשתייה, ואם לאו – אסור בהנאה.(שו״ע יורה דעה קכח, ד–ה)
...ואם עבר הגוי ונכנס שם, אם נתפס כגנב – שרי, ואם אינו נתפס כגנב ויש לו התנצלות על מה שנכנס – אסור, ודוקא אם סגר הדלת במנעול מבפנים ואין סדק בחדר שיכולים לראות משם, אבל אם הדלת פתוח, או אפילו רק סדק שיכולים לראותו – היין מותר, ואפילו אמר לו ליכנס שם, אם לא אמר ליה להפליג ויוכל לבא, דהגוי מירתת, וכו׳.(הגהת הרמ״א, שם קכט, ה)
א. אימתי נחשב כ״נתפס כגנב״.

רבא פוסק שכאשר הגוי נתפס כגנב היין מותר, אף על פי שנמצא בצד חביות יין של ישראל. רש״י (ד״ה אי אית) מפרש שהדגש מושם על כך שנתפס כגנב על עצם הכניסה למקום היין, ולא על הנגיעה. הריטב״א (לעיל סא, ב) מקשה על רש״י ממה שהוא עצמו מפרש בסוגיה לעיל (סא, ב) שהגוי נתפס כגנב על הנגיעה, ומסיק שהעיקר כדברי רש״י בסוגייתנו שאם אינו נתפס כגנב על הכניסה – היין אסור, אף שנתפס כגנב על הנגיעה.
לעומת זאת, התוספות לעיל (ד״ה ההוא) ותלמידי רבנו יונה בשם רבנו יצחק כותבים שמדובר שם על יין שמונח בכרך במקום פתוח ולכן מותר גם כשנתפס כגנב רק על הנגיעה, שכיון שכולם רואים אותו – הגוי נרתע ואינו נוגע ביין, מה שאין כן בסוגייתנו שהיין בתוך הבית, שאם נכנס לבית בלי מורא שוב אינו חושש לגעת ביין אף על פי שאם יראוהו ייתפס כגנב. הלחם משנה כותב שעל פי חילוק זה יש ליישב גם את דברי רש״י.
הטור (סי׳ קכח) כותב בשם רש״י שאם גוי נכנס לבית שיש בו יין של ישראל והוא נתפס כגנב על הנגיעה – היין מותר גם כשאינו נתפס כגנב על הכניסה, אך אם אינו נתפס כגנב על הנגיעה היין אסור אף שנתפס כגנב על הכניסה, מפני שמן הסתם נגע ביין כשנכנס לבית. הבית יוסף מקשה שמדברי רש״י בסוגייתנו עולה שהעיקר הוא אם נתפס כגנב על הכניסה ולא על הנגיעה. הרש״ל (בביאורו לטור), הב״ח ובעל הפרישה (אות יג) מגיהים את דברי הטור באופן שלדבריו שיטת רש״י היא שהעיקר תלוי אם הגוי נתפס כגנב על הכניסה.
רש״י (בסוגייתנו) מעיר שאף שבמשנה לעיל (סט, א) למדנו שאם ישראל מניח גוי בחנותו והוא יוצא ונכנס היין מותר אף על פי שאין הגוי נתפס כגנב על כניסתו לחנות, אין זה דומה הואיל ושם טעם ההיתר הוא שחושש שבעל הבית יחזור כל רגע ולכן מפחד לגעת ביין. בדומה לזה כותבים הרא״ש (סי׳ טז) והנמוקי יוסף שכאן יש סברה לאסור משום שהישראל אינו יודע שהגוי נכנס למקום היין והלה אינו מפחד שהישראל יבוא לבדוק, מה שאין כן כשמניח את הגוי בחנותו שהגוי יודע שהישראל משמר את יינו ממגעו וחושש שיחזור בכל רגע.
באופן שונה מבארים הרמב״ן (סט, ב), הרא״ה, הרשב״א, הריטב״א והר״ן (בחידושיו ועל הרי״ף, דף לג, ב) שהטעם לאסור כאן הוא שהגוי נכנס שלא ברשות ויש רגליים לדבר שכוונתו לנסך, ואילו בסוגיה לעיל מדובר בכגון שהישראל הניח את הגוי בחנות מדעתו, ואין סיבה לחשוד בגוי שכוונתו לנסך.
הרי״ף, הרמב״ן, הרשב״א ועוד ראשונים גורסים שבפונדק היה מונח יין של ישראל ושל גוי, אלא שלפי גרסה זו לא מובנים דברי רבא שאומר שאם הגוי נתפס כגנב היין מותר, שהרי אם גם יינו מונח שם בוודאי אינו נתפס כגנב.
הראב״ד מפרש שמדובר בכגון שחביות הישראל מונחות בנפרד מחביות הגוי ויש מחיצה ביניהן, והגוי נתפס כגנב כשעובר את המחיצה ונכנס למקום חביות היין של הישראל.
הריטב״א כותב באופן אחר שניתן לפרש שגם כשיש לגוי יין בפונדק בכל זאת אם אינו גר שם אסור לגוי להיכנס ללא רשות, ועל כן נחשב שנתפס כגנב על כניסתו.
המאירי כותב פירוש נוסף ולפיו דברי רבא שאם נתפס כגנב היין מותר אינם מכוונים לנידון שבסוגייתנו, ובאים כהוראה כללית על כל פעם שנתפס ממש כגנב.
ב. האם הגוי נעל את הדלת.

הגמרא מקשה על רבא מברייתא שבה נאמר שהיין אסור אם הגוי נעל את היין עמו בפונדק או שהישראל ביקש ממנו לשמור על היין.
הרמב״ן (שם), הרשב״א, הריטב״א והר״ן (שם) מבארים שאין קושיה ממה שנאמר שכאשר הישראל אמר לגוי לשמור היין אסור, שכן בכגון זה הגוי אינו חושש שהישראל יחזור והאמירה של הישראל נחשבת כהודעה שיוצא לזמן ארוך. לפי זה הם מבארים שהקושיה היא ממה שאמרו שהיין אסור כשננעל עם הגוי. גם הריטב״א כותב כך, ומבאר שאף על פי שבסוגייתנו לא נאמר שהגוי נעל את הדלת בכל זאת הגמרא מקשה מן הברייתא שכמו שאוסרים את היין כששינה ונעל את הדלת ללא רשות כך גם בסוגייתנו ראוי לאסור כששינה ונכנס שלא ברשות.
רבנו יהודה מפאריש מביא בשם רש״י שהסברה להחמיר כשהגוי נמצא בין החביות היא שאין הישראל יודע שהגוי שם, ולכן אינו חושש שהישראל יחזור. הוא כותב שרבנו אלחנן מסיק לפי פירוש זה שכך הדין גם אם הבית אינו נעול, שאפילו אז אין הגוי חושש, וכך כותב גם הרשב״א (תורת הבית ב״ה ש״ד, דף נו, א) בשם רש״י. בדומה לזה מבאר המאירי בשם חכמי הצרפתים שיין שנמצא במקום שהוא בחזקת משתמר ונכנס לשם גוי שלא ברשות אלא שאינו נתפס כגנב – הרי הוא מפקיע את חזקת השימור מהיין אף על פי שאינו נועל את הדלת. נראה שהם מסיקים כך מדברי רש״י שהובאו לעיל שמחלק בין ישראל שהשאיר את הגוי בחנותו לבין הנידון שבסוגייתנו שהגוי נכנס ללא רשות. בַהמשך המאירי כותב שלשיטת רש״י צריך לפרש שהקושיה על רבא היא מאיסור היין כשאמר הישראל לגוי לשמור. הרשב״א עצמו מקשה על סברת רש״י, שהרי בסוגייתנו מבאר רבא שאם הגוי יכול להשתמט ויש לו טענה מדוע נכנס – היין נאסר, ואם כן אין לומר שנכנס ללא רשות. אבל לפי הסבר הרא״ש והנמוקי יוסף אין מקום לקושיה זו, שהרי הם מסבירים שהאיסור הוא מפני שהגוי נכנס ללא ידיעת הישראל ולכן אינו חושש שהישראל יבוא לבדוק.
לעומת זאת, הראב״ד כותב שמדובר בכגון שהגוי נעל את הדלת. גם הרא״ש כותב שהיין נאסר רק אם הגוי נעל את הדלת, ומוכיח זאת מקושיית הגמרא ממה שנאמר בברייתא על הפונדק שננעל, ומכאן שגם רבא אוסר רק כשנועל. הרא״ש כותב זאת בהמשך לדברי רש״י, ובפשטות נראה שהוא מבין שרש״י אינו חולק על כך. גם רבנו יהודה מפאריש כותב שרבו חולק על הבנת רבנו אלחנן, ומוכיח זאת מהמשנה לעיל (ס, ב) שם נפסק שאם גוי עומד בצד בור יין שאין לו שייכות אליו – היין מותר אף שהישראל אינו יודע שהגוי עומד שם, ומכאן שאין היין נאסר כשהגוי לא ננעל עמו. הרשב״א בתורת הבית (שם, דף נז, א) כותב גם הוא שכאשר הגוי נתפס כגנב על הנגיעה, אף שעל הכניסה אינו נתפס כגנב – היין מותר, אלא אם כן נעל את הדלת, ועל כך מדובר בסוגייתנו. עם זאת, הוא מביא שרש״י והרמב״ן מחמירים בזה ויש לחוש לדבריהם.
הרא״ש מוסיף שכאשר הדלת פתוחה וניתן לראות את החביות שבבית יש להתיר את היין אף על פי שהגוי יכול להשתמט על הכניסה, זאת משום שהוא מפחד שהישראל יבוא ויראה אותו. הרא״ש מוכיח כדבריו מהמשנה לעיל (ס, ב) ומדברי רבא בגמרא לעיל לגבי גוי שנעל את עצמו בבית שיש בו יין ישראל ויין גוי, שכל שאפשר לראות אותו הרי הוא מפחד ואינו נוגע ביין, וכך כותבים גם הראבי״ה (סי׳ אלף עח) והאור זרוע (סי׳ רמב).
ג. בזמן הזה.

הראבי״ה (שם) כותב שנראה לו שבזמן הזה שהגוים אינם להוטים לנסך – אין לאסור את היין אפילו כשסגר את הדלת, אלא אם כן יש חשש שהגוי רצה לשתות מהיין או ליהנות ממנו בדרך אחרת, וכן מובא באור זרוע בשם רשב״ם שאמר כך בשם רבו.
בדומה לזה מובא בתוספות (ע, א ד״ה מאי) שרשב״ם פירש בשם רש״י שבזמננו, במקום שאין לחשוש שהגוי נגע ביין להנאתו, אין לחשוש שהגוי נגע ביין כדי לנסכו. עם זאת, הם כותבים שיש לאסור כאשר יש לחשוש שהגוי נגע ביין בלי כוונה.
ד. שיטת ההלכה.

הרמב״ם כותב את ההלכה על אוצר של יין שבתוך פונדק שנמצאות בו חביות של ישראל ושל גוי.
הכסף משנה כותב על כך בתחילה שאף שהגוי אינו נתפס כגנב על הכניסה, שהרי גם יינו מונח שם, בכל זאת היין מותר כיון שעל הנגיעה נתפס כגנב. אבל בהמשך דבריו הוא כותב שמלשון הרמב״ם נראה שמדובר בפונדק שיש בו אוצרות יין, ואם כן יש לפרש שהגוי נתפס כגנב על הכניסה למקום אוצר היין של הישראל ולכן היין מותר, אך אם אינו נתפס כגנב על הכניסה – היין אסור.
הכסף משנה מוסיף שמדברי הרמב״ם משמע שמפרש באופן אחר את המושג ״נתפס כגנב״, שאין הכוונה לגוי שנמצא במקום שאין לו הסבר מדוע הוא נמצא בו אלא למצב שבו הגוי נראה בשעה שנתפס במקום היין, שאם נמצא בוטח בעצמו – יש לחשוש שניסך את היין, אך אם הוא נמצא מבוהל – הדברים מוכיחים שמפחד ומן הסתם לא ניסך.
הלחם משנה מבאר את דברי הרמב״ם שבמעשה של הפונדק מדובר במקום שדרכו להיות מושכר לכל, והיה בו יין של ישראל ושל גוי, והרי זה דומה למעשה ביין שהיה מונח בכרך בחוץ (לעיל סא, ב). בכגון זה היין מותר אף על פי שאינו נתפס כגנב על שנמצא בסמוך ליין, כיון שנתפס כגנב על הנגיעה. לעומת זאת, במעשה של הבית היין מותר רק אם נתפס כגנב על הכניסה ולא די בכך שנתפס כגנב על הנגיעה. הלחם משנה מוסיף שניתן לבאר בדברי הרמב״ם שגם במעשה של הפונדק הגוי נתפס כגנב על הכניסה, כלומר על כך שעומד במקום חביות הישראל, אך מסיים שהפירוש הראשון נראה בעיניו יותר.
מחבר השלחן ערוך פוסק שאם גוי נכנס לבית שיש בו יין ישראל בלבד, אך לא נעל את הדלת – היין מותר, והרי זה כשיטת הראב״ד והרשב״א שרק כשנועל היין נאסר. אמנם גם כשנעל את הדלת, אם נתפס כגנב על הכניסה – היין מותר, אולם כשנתפס רק על הנגיעה – היין אסור. כך פוסק גם הרמ״א בסימן קכט, ומוסיף שאם ניתן לראות את החביות – היין מותר אפילו כשנעל את הדלת.
בהמשך פוסק המחבר שאם הגוי נמצא בשוק בין חביות ישראל – היין מותר גם כשנתפס כגנב על הנגיעה בלבד.
הרמ״א כותב כדברי הראבי״ה והאור זרוע שבזמננו כיון שאין הגוים רגילים לנסך – היין מותר אפילו כשהגוי אינו נתפס כגנב, אלא אם כן יש לחשוש שנגע ביין ליהנות ממנו או בלי כוונה.
יש לציין שהרמב״ם בהלכה שלפנינו כותב שהגוי נמצא ליד חביות פתוחות, וראה בבירור הלכה לעיל (ציון ב) האם הדין שונה בחביות סתומות.


השותה יין עם גוי ויצא להתפלל

ציון ו.
ההוא ישראל וגוי דהוו יתיבי וקא שתו חמרא. שמע ישראל קל צלויי בי כנישתא, קם ואזל. אמר רבא: חמרא שרי, מימר אמר: השתא מדכר ליה לחמריה והדר אתי.
היה שותה עם הנכרי ושמע קול תפלה בבית הכנסת ויצא – אף היין הפתוח מותר, שהנכרי אומר: עתה יזכור היין ויבוא במהרה וימצא אותי נוגע ביינו. ולפי זה אינו זז ממקומו, ואין נאסר אלא מה שלפניו בלבד.(רמב״ם מאכלות אסורות יב, יט)
היו יושבים ישראל וגוי לשתות כל אחד מיינו, ושמע הישראל שקורין לבית הכנסת והלך שם להתפלל – מותר היין אם יש דרך עקלתון שיוכל לבא עליו פתאום. אבל אם היו שותים ביחד מיין אחד ויין לפניהם על השלחן ויין אחר חוץ לשלחן, והניח הגוי לבדו – שעל השלחן אסור, ואת שחוץ לשלחן, את שתוך פישוט ידיו – אסור, ושחוץ לפישוט ידיו מותר, ואם אמר לו ׳הוי מוזג ושותה׳ – כל החביות הפתוחות שבבית אסורות והסתומות מותרות, אלא אם כן שהה כדי שיסיר המגופה כולה ויחזירנה ותנגב.(שו״ע יורה דעה קכט, ז)
א. השוואת דין סוגייתנו לדין שבמשנה.

בסוגייתנו רבא מתיר יין שהשאיר ישראל עם גוי לאחר שהיה שותה עמו ויצא להתפלל, מפני שהגוי חושש שהישראל ייזכר ביינו ויחזור. במשנה לעיל (סט, א) למדנו על ישראל שהיה אוכל עם גוי ויצא, שהיין שבבית מותר כיון שהישראל לא אמר שיוצא לזמן מרובה והגוי חושש שיבוא כל רגע, ואף על פי כן היין שעל השולחן אסור כיון שאין הגוי חושש לגעת בו. לפי זה, גם בנידון שבסוגייתנו יש לומר שהיין שעל השולחן אסור.
אכן, התוספות (ד״ה שמע) והרא״ש (סי׳ טז) כותבים בהסברם הראשון שרבא מתיר רק את היין שבבית ולא את היין שעל השולחן.
בהסברם השני התוספות כותבים שהיין שעל השולחן מותר כיון שהישראל לא אמר לגוי ׳הוי מוזג ושותה׳, אולם הסבר זה קשה, שהרי במשנה לעיל אוסרים גם בכגון זה את היין שעל השולחן. המהרש״א והב״ח משנים את הגרסה בתוספות באופן שלפי תירוץ זה בסוגייתנו מדובר כשכל אחד שותה מיינו, ועל כן אין לחשוש שהגוי ישתה מהיין של הישראל כשהוא מפחד שהישראל יחזור בכל רגע. גם הרא״ש מתרץ כך בתירוצו השני, וכך מבאר המהר״ם את כוונת התוספות אף לפי הגרסה שלפנינו.
גם הראב״ד בתחילת דבריו כותב שבסוגייתנו מדובר כשכל אחד שותה מיינו. אולם בהמשך הוא מביא דעה ולפיה היין מותר כיון שמדובר בכגון שהישראל הרחיק את היין מהגוי לפני שיצא, ונחשב כדין יין המונח על הדלפק. בדומה לזה כותב הרשב״א בתורת הבית (ב״ה ש״ד, דף נו, א–ב) שיש מתירים אף כששותים שניהם מיינו של הישראל מפני שהסיר את היין מהשולחן והניחו במקום אחר. לפי זה החידוש הוא שאף שהישראל יצא לבית הכנסת עדיין הגוי חושש שיבוא תיכף ואינו נוגע ביין שרחוק ממנו. גם המאירי מתיר כאשר מרחיק את היין כשיוצא, ומבאר שמרחיקו מחוץ לפשיטת ידיו של הגוי. נראה שכוונתו לומר שאין די בהסרת היין מהשולחן אלא צריך שיהיה גם מחוץ למרחק של שיעור פשיטת ידי הגוי, כפי שהתבאר בבירור הלכה לעיל (סט, א ציון ז.ח.) שלדעת המאירי גם יין שמונח על הדלפק נאסר אם הוא בתוך שיעור זה.
הרמב״ם כותב בסתם שאם ישראל היה שותה עם הגוי ויצא להתפלל היין מותר, אך מוסיף שהיין שלפניו אסור. הכסף משנה והלחם משנה כותבים שבדבריו אלה מתיישבת הסתירה מהמשנה, שגם כאן היין שלפניו על השולחן נאסר, והרדב״ז מבאר שהכוונה ליין שנמצא בתוך המרחק של שיעור נגיעתו.
המחבר בשלחן ערוך כותב שכאשר כל אחד שותה מיינו ויצא הישראל לבית הכנסת – יינו מותר, אולם אם שותים יחד מיין אחד – היין שעל השולחן אסור, והיין שמחוץ לשולחן מותר אם הוא מחוץ למרחק של הושטת ידי הגוי.
ב. כלי פתוח או סתום.

בבירור הלכה לעיל (סט, א ציון ז.ח.) הובאו דברי הראשונים לגבי ישראל שהיה אוכל עם הגוי ויצא, שהיין שעל הדלפק מותר אף אם הוא בכלי פתוח. מדברי הראשונים שמשווים את סוגייתנו למשנה לעיל עולה שהם מבינים שגם כאן מדובר כשהחביות פתוחות, וכך כותבים הרשב״א (בחידושיו ובתורת הבית שם), הרא״ש (בתשובה כלל יט, יג) והמאירי.
לעומת זאת, הרי״ד (בפסקיו) כותב שלא מסתבר להתיר חביות פתוחות כשהישראל יוצא, והתירו רק חביות סתומות.
הרא״ה (בפירושו) כותב באופן אחר שלא התירו אלא כשיש לכל הפחות פקק על החביות, אך כשהן פתוחות לגמרי – הן אסורות. דבריו הם בהתאם לשיטתו בבדק הבית (ב״ה ש״ד, דף נד, ב) שלא התירו חביות פתוחות לגמרי כשהישראל יוצא אלא כשמשמר, כפי שהובא בבירור הלכה לעיל (סט, ב ציון ג–ו). כדבריו כותבים גם בעל האשכול (ח״ג סי׳ נז), הר״ן (לג, ב בדפי הרי״ף) והנמוקי יוסף.
הרמב״ם כותב שאף היין הפתוח מותר, וכך פוסק גם הש״ך (סקי״ט).
ג. טעם ההיתר וגדרו.

כאמור, הרשב״א כותב שמדובר אפילו בחביות פתוחות, ולכן הוא מוסיף שצריך לומר שמדובר באופן שהישראל יכול לבוא לפתע בלי שהגוי ירגיש, וכך כותב גם הריטב״א. המאירי מבאר בתחילה שמדובר בכגון שבית הכנסת נמצא באותו בית ומובן שהגוי חושש בכל רגע שהישראל יבוא ויראהו, ומוסיף שאם הוא יוצא החוצה צריך שתהיה אפשרות לבוא מדרך עקלתון בלי שהגוי ירגיש בכך.
אולם יתכן שלשיטת הרי״ד שההיתר הוא רק בכלי סתום אין צורך שתהיה דרך עקלתון, כיון שלא הודיע לגוי שמפליג.
הרשב״א בתורת הבית (שם) מניח שיציאה לבית הכנסת כמוה כהודעה לגוי שמפליג, ואף על פי כן רבא מתיר את היין משום שהגוי חושש שהישראל יזכר ביינו ויחזור. על פי זה הוא מקשה מדוע במשנה לעיל (סט, א) למדנו שאם מודיע שמפליג אין הגוי חושש שיזכר ביינו ויחזור, ומתרץ שכאן הגוי חושש שיחזור מפני שיצא לצורך עיסוק שיכול לעשותו גם בבית, כתפילה, מה שאין כן בנידון שבמשנה שמדובר על יציאה לעיסוקים שאינו יכול לעשותם בבית, כרחיצה בבית המרחץ. הרשב״א מסיים שסברה זו עדיין צריכה תלמוד, אולם בתורת הבית הקצר (שם, דף נה, א) הוא פוסק כך הלכה למעשה.
הרא״ה בבדק הבית (שם, דף נו, א) דוחה את דברי הרשב״א בטענה שאם הגוי רואה את הישראל עוזב את הבית כדי להתפלל בבית הכנסת הוא מבין שרוצה להתפלל דווקא בבית הכנסת. הרא״ה עצמו מתרץ בדרך שונה שכאן מדובר בכגון שיוצא מהבית לפתע בבהילות רק משום ששמע את קול התפילה, ויש חשש שמרוב טרדתו שכח את היין שבבית, וכשיזכר בו – יחזור. אולם כשיוצא מתוך יישוב דעת – אין הגוי חושש שיזכר ויחזור. באופן שונה במקצת כותב הריטב״א בשם הרא״ה שכאן יש סברה להקל משום שהישראל קם באמצע סעודתו ועל כן הגוי חושש שיחזור, אבל כשהולך להתפלל שלא מתוך סעודה – הרי זה כמי שמודיעו שמפליג והיין אסור.
המאירי חולק על הרשב״א וסובר שכל שמודיע לגוי שמפליג אין הגוי חושש והיין אסור. את סוגייתנו הוא מבאר שמדובר בכגון שאינו מודיע לגוי שמפליג, ואף שיש סימנים ניכרים שיוצא כדי להתפלל – הגוי עדיין מסופק ואינו בטוח בדבר, אולם אם הישראל אומר במפורש שמפליג – הגוי מאמינו ואינו חושש שיחזור לפתע, וכך מבאר בעל שו״ת משאת בנימין (סי׳ כט).
הטור מביא את קושיית הרשב״א ואינו מקבל את תירוצו, אולם אינו מבאר כיצד הוא מיישב את הקושיה. בעל הדרישה (אות א) כותב שלדעת הטור ההודעה שמפליג אינה זו שגורמת לאיסור היין אלא העובדה שהגוי רואה שהישראל מתרחק ומפליג, וכאן מדובר בכגון שאינו יכול לראות שהישראל הלך למרחוק. עוד הוא כותב (בפרישה אות כח) שכאן מדובר בכגון שהחביות סתומות ואין שיעור ההליכה גדול כל כך כדי פתיחת החביות וסתימתן, ולכן הן מותרות.
הב״ח מסביר באופן אחר שאם אומר לגוי שמפליג ואינו אומר להיכן – הגוי סובר שוודאי הזדמן לישראל עסק עם רווח גדול עד שאינו חושש להפסד מועט של יינו, אולם כאן מדובר בכגון שהגוי יודע לאן הישראל הולך וסובר שהישראל שכח מיינו וכשיזכר בו יחזור כדי שלא יפסידנו.
הש״ך (סק״כ) חולק על בעל הדרישה ועל הב״ח וסובר שאין לנו לחדש הסברים מדעתנו, ולדעתו פשוט שהטור סובר כדעת הרא״ה שכאן מדובר בכגון שיצא בבהילות. הש״ך מוסיף שגם מדברי השלחן ערוך, שאינו מביא את חילוק הרשב״א, משמע שאינו סובר כמותו אלא כדעת הטור, וכך משמע גם מדבריו בבית יוסף, ועל כן אין לחלק בין המפליג לדברים שיכול לעשותם כאן לבין המפליג לדברים שאינו יכול לעשותם כאן.
בעניין אחר הרמ״א כותב (בסעיף ח) על דברי המחבר, שמתיר יין שהשאיר ישראל ביד הגוי ושכח לנעול את הדלת, שזה משום שלא הודיע לגוי שמפליג. הט״ז (סקי״ד) והש״ך (סקכ״א) מעירים שמקור הלכה זו בתשובת הרא״ש (שם), ושם כפי הגרסה שלפנינו כתוב שאפילו כשהודיע לגוי שמפליג היין מותר משום שהגוי חושש שהישראל יזכר ביינו ויחזור. בעל מטה יהונתן מיישב שבעניין זה הרמ״א חולק על הרא״ש שנוקט סברה זו כדעת הרשב״א ואילו הרמ״א סובר כדעת הרא״ה שאם הישראל מודיע לגוי שהוא מפליג ויוצא ללא בהלה שוב אין הגוי חושש שיחזור.
המחבר בשלחן ערוך כותב שמדובר בכגון שהישראל יכול לחזור לבית מדרך עקלתון בלי שהגוי ירגיש. הט״ז (סקי״ב) מבאר שהצורך בזה הוא מפני שהגוי יודע שהלך לבית הכנסת ואם אין דרך עקלתון הגוי יכול להיזהר ואינו חושש לגעת ביין, וראה עוד בעניין זה בבירור הלכה לעיל (סט, א ציון ג–ו).


ישראל שהשאיר את יינו עם הגוי בספינה בשבת

ציון ז.ח.
ההוא ישראל וגוי דהוו יתיבי בארבא, שמע ישראל קל שיפורי דבי שימשי, נפק ואזל. אמר רבא: חמרא שרי, מימר אמר: השתא מדכר ליה לחמריה והדר אתי, ואי משום שבתא, האמר רבא: אמר לי איסור גיורא, כי הוינן בארמיותן אמרינן: יהודאי לא מנטרי שבתא, דאי מנטרי שבתא כמה כיסי קא משתכחי בשוקא, ולא ידענא דסבירא לן כרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: המוצא כיס בשבת מוליכו פחות פחות מארבע אמות.
ישראל וגוי שהיו בספינה ובה יין, ושמע ישראל קול תקיעת שופר שתוקעין לשבות, ונכנס לעיר והניח היין שבספינה עם הגוי, אם יש דרך עקלתון שיוכל לבא עליו פתאום ואין שם אלא גוי אחד – מותר היין, אפילו אם יש בינו ליין יותר מאלפים אמה, שאין אנו בעיניהם בחזקת שומרי שבת כראוי.(שו״ע יורה דעה קכט, ו)

בסוגייתנו מובא שגם כשהגוי יודע שכדי שהישראל יוכל לחזור ולשמור על יינו יצטרך לחלל שבת – הגוי חושש שיבוא, כיון שהגוים סבורים שבמקום הפסד ממון אין הישראלים מקפידים על הלכות שבת, ואף כאן אין הישראל רוצה להפסיד את יינו.
הרשב״א (בתשובה ח״ה סי׳ קכ ובתורת הבית הקצר ב״ה ש״ד, דף נד, ב) והמאירי מבארים שמדובר אף בכגון שהישראל הרחיק יותר מתחום שבת, שעל כן אמרו שהגוי חושש שהישראל יחלל את השבת ויבוא מחוץ לתחום כדי לשמור על יינו. כך פוסקים גם הטור והשלחן ערוך.
עם זאת, המאירי מעלה אפשרות שמדובר בספינה שהיתה בתוך התחום והישראל נכנס לעיר רק כדי להצניע את כליו, והחידוש הוא שהגוי חושש שיחזור תכף אף על פי שהחזרה כרוכה בטלטול הכלים בשבת.
יש לציין שלהסברים אלו יש השלכה לשאלה האם יין שהושאר עם הגוי בלילה נאסר אף כשהוא בחזקת משתמר, שכן לפי ההסבר הראשון עולה שהישראל לא היה בספינה בלילה, ואילו לפי ההסבר השני אפשר שבלילה הישראל שב ולן שם, וראה עוד בעניין זה בבירור הלכה לעיל ס, ב ציון ד.ז.
מעשה זה אינו מובא בנוסחאות ישנות של הרי״ף (כמובא בדקדוקי סופרים אות צ ובהלכות רב אלפס מהדורת הרב ניסן זקש). המאירי מבאר שלדעת הרי״ף אין לסמוך בזמן הזה על הסברה שהגוים חושבים שהישראלים מחללים שבת, ולכן יש לאסור את היין. הוא מוסיף כי בצרפת אכן פסקו לחומרה במעשה כעין זה. גם הריטב״א כותב בשם הרשב״א והרא״ה שבזמן הזה הגוים יודעים שאנו שומרים את השבת ולכן כשברור שחזרתו של הישראל כרוכה בחילול שבת אין הגוי חושש והיין אסור.
לעומת זאת, הרא״ש (סי׳ כ) מביא שרבנו תם פסק והתיר יין על פי הסברה המובאת בסוגייתנו שהגוים סוברים שישראלים אינם שומרים את השבת כשיש להם הפסד, וכך מובא בשמו גם בסמ״ג (לאוין קמח).
הרמב״ם אינו מביא בהלכותיו את הדין המובא בסוגייתנו, ואפשר לבאר גם בדעתו שסובר שבזמן הזה הגוים אינם חושבים שהישראל יחלל שבת בשביל הפסד ממון.
השלחן ערוך, לעומת זאת, כותב דין זה, אך הש״ך (בנקודות הכסף) מביא את דברי רבנו ירוחם שבזמן הזה הדין שונה, ומסיים שראוי להחמיר בדבר.
מחבר השלחן ערוך כותב שהיין מותר בתנאי שישנה שם דרך עקלתון, וראה עוד בעניין זה בבירור הלכה לעיל (ציון ו). כמו כן, הוא מוסיף שהיין מותר רק כשיש שם גוי אחד בלבד, ומבאר הגר״א (סקי״ט) שזה בהתאם לפסיקה קודמת של המחבר (סעיף ב) שאם יש יותר מגוי אחד במקום היין אין להתירו על ידי דרך עקלתון, שכן אחד מהם יכול להסתכל ולוודא שהישראל אינו בא מאותה דרך ובינתיים השני נוגע ביין, וראה עוד בעניין זה בבירור הלכה לעיל (סט, א ציון ג–ו).
לגבי השאלה האם מדובר אף בחביות פתוחות או רק בחביות סתומות ראה בבירור הלכה לעיל (ציון ו), ושם התבאר שיש מחלוקת מתי אומרים את הסברה להקל שהגוי חושש שמא הישראל יזכר ביינו ויחזור.



ציון ט.
עיין בירור הלכה לשבת קנג, א ציון ב.ה.ו.ז.


גוי שהסתתר מפחד בין חביות היין

ציון י.
ההוא אריא דהוה נהים במעצרתא, שמע גוי – טשא ביני דני. אמר רבא: חמרא שרי, מימר אמר: כי היכי דטשינא אנא, איטשא נמי ישראל אחוריי וקא חזי לי.
וכן אם שאג ארי וכיוצא בו וברח הגוי ונחבא בין החביות הפתוחות – היין מותר, שהוא אומר: שמא ישראל אחר נחבא כאן והוא רואה אותי כשאגע.(רמב״ם מאכלות אסורות יב, כב)
גוי ששמע קול שאגת אריה ומפחדו נחבא בין החביות יין וסגר הדלת אחריו – מותר, אפילו הן פתוחות, מפני שהוא אומר: שמא ישראל אחר נחבא כאן ויראה אותי כשאגע.(שו״ע יורה דעה קכט, י)

בגמרא מסופר על גוי ששמע קול אריה ומרוב פחד ברח והתחבא בין חביות היין. רבא התיר מפני הסברה שהגוי מפחד לגעת ביין, שכן חושש שכמוהו גם ישראלים מתחבאים בין החביות ויראו אותו כשיגע ביין. הראב״ד מבאר שלולא פחד זה של הגוי יש לאסור את היין אף על פי שאין לגוי שייכות לבית וליין משום שהגוי אינו נתפס כגנב כשנכנס לבין החביות כדי להסתתר מהאריה, וכך מביאים גם הרשב״א (בחידושיו) והריטב״א.
הרשב״א בתורת הבית (ב״ה ש״ד, דף נח, א) מפרש שמדובר בכגון שהגוי נעל את הדלת, והיין מותר מפני שחושש שכבר הקדימוהו ישראלים אחרים והתחבאו כבר שם, אך אם לא נעל את הדלת בלאו הכי היין מותר, כפי שלמדנו בסוגיה לעיל לפי שיטתו. יש להעיר כי לפי חלק מהראשונים גם אם הגוי אינו נועל את הדלת היין אסור, וראה בבירור הלכה לעיל ציון ד.ה.
המאירי מביא את דברי הרשב״א שמדובר בכגון שהגוי נעל את הדלת, ומוסיף שמדובר בחביות פתוחות, אך אם הן סתומות בלאו הכי יש להתירן אף כשנועל אם מדובר בשעות היום, וראה בבירור הלכה לעיל ציון ב. גם הריטב״א כותב שהחביות מותרות אפילו כשהן פתוחות לגמרי ובשעות היום. המאירי כותב שמדובר גם בכגון שהגוי יודע שבעל היין אינו שם ואין דרך עקלתון שיכול להגיע דרכה פתאום.
הרמב״ם כותב שמדובר בחביות פתוחות, וכך כותבים גם הטור והשלחן ערוך.
הרמב״ם אינו מבאר אם הגוי נעל את הדלת, אולם הטור והשלחן ערוך כותבים שמדובר אפילו כשנעל.



חביות יין שנפתחו ע״י גנבים

ציון כ (ע, א).
הנהו גנבי דסלקי לפומבדיתא ופתחו חביתא טובא. אמר רבא: חמרא שרי. מאי טעמא? רובא גנבי ישראל נינהו. הוה עובדא בנהרדעי, ואמר שמואל: חמרא שרי. כמאן? כרבי אליעזר דאמר: ספק ביאה טהור?! דתנן: הנכנס לבקעה בימות הגשמים וטומאה בשדה פלונית, ואמר הלכתי במקום הלז ואיני יודע אם נכנסתי לאותה שדה אם לא נכנסתי, רבי אליעזר אומר: ספק ביאה – טהור, ספק מגע – טמא? לא, שאני התם, כיון דאיכא דפתחי לשום ממונא – הוה ליה ספק ספיקא... ההוא פולמוסא דסליק לנהרדעא, פתחו חביתא טובא. כי אתא רב דימי אמר: עובדא הוה קמיה דרבי אלעזר ושרא, ולא ידענא אי משום דסבר לה כרבי אליעזר דאמר ספק ביאה טהור, אי משום דסבר רובא דאזלי בהדי פולמוסא ישראל נינהו. אי הכי, האי ספק ביאה?! ספק מגע הוא! כיון דמפתחי טובא אימא אדעתא דממונא פתחו, וכספק ביאה דמי.
...חבית שפתחוה גנבים, אם רוב גנבי העיר ישראל – היין מותר בשתייה, [ואם לאו – אסור].(רמב״ם מאכלות אסורות יב, כט)
גנבים שנכנסו למרתף ופתחו חביות יין, אם רוב גנבי העיר גוים – אסור, ואם רובן ישראל – מותר... ואם יש ליהודים שכונה לבדם שאין דרך הגוים מפסיקתה – הולכים אחר רוב בני השכונה אף על פי שרוב בני העיר גוים, ובמקום שרגילים להצניע ממון בחביות ומניחים אותם בין חביות יין – אפילו אם רוב גנבי העיר גוים מותר, דשמא לא באו אלא בשביל הממון וכשראו שהוא יין לא נגעו בו. הגה. וכל זה מיירי שראינו ריעותא, כגון שהיו תחלה סתומות ונפתחו, אבל אם היו סתומות ונמצאו סתומות, או שהיו כולם פתוחות ולא נמצא בהם ריעותא – הכל שרי, דסתם גנב אינו לוקח יין, ואם היה במקצתן ריעותא ונפתחו – האחרים שאין אנו רואים בהן ריעותא הכל שרי, ויש אומרים שכל זה מיירי שיש גנבים ידועים מן הגוים, אבל אם ידוע גנב אחד מישראל ומגוים אינו ידוע – תלינן בישראל הידוע, ועיין לעיל סימן קכח עוד מדינים אלו.(שו״ע יורה דעה קכט, יא)
א. כשרוב גנבי העיר ישראלים.

לפי הגרסה שלפנינו, במעשה בפומבדיתא נפתחו חביות יין רבות בידי הגנבים ורבא התירן משום שרוב הגנבים שם היו ישראלים. בהמשך מובא המעשה בחיילים (״פולמוסא״) שנכנסו לנהרדעא ופתחו חביות יין, והתירן רב דימי על סמך הוראה דומה של רבי אלעזר. בגמרא מובא שרב דימי הסתפק מהי סברת ההיתר, ואחת האפשרויות היא שאף אם הגוים פתחו את החביות יש להתירן כיון שהעובדה שהם פתחו חביות רבות מוכיחה שמטרתם היתה רק לגנוב ממון שלפעמים מוחבא בתוך החביות, ולאחר שראו שאין בהן ממון לא נגעו כלל ביין.
לגבי המעשה בפומבדיתא התוספות (ד״ה פתחו) כותבים שמה שנאמר שפתחו חביות רבות אין זה בדווקא, שאף אם פתחו חבית אחת יש להתירה כיון שרוב הגנבים ישראלים, ומוסיפים שיש שלא גרסו במעשה זה את המילה ״טובא״. כך מובא גם בתוספות רבנו יהודה מפאריש ובריטב״א בשם רבנו תם, וגם הרא״ש (סי׳ יט) אינו גורס ״טובא״. הריטב״א עצמו כותב שניתן ליישב גם את הגרסה שלפנינו, ואף שפתחו חביות רבות לא התירו אותן מכוח הסברה שהגנבים באו רק לחפש ממון, כיון שמדובר באופן שידוע שהגנבים נגעו ביין, כגון שרואים שהחביות חסרות.
לעומת זאת, הראב״ד כותב שרבא חולק על רב דימי וסובר שגם כשנפתחו חביות רבות אנו אומרים שהגנבים ודאי נגעו ביין, ועל כן לא התיר רבא את היין אלא משום שרוב הגנבים ישראלים.
המאירי חולק על כל האמור לעיל וסובר שגם במקום שרוב הגנבים ישראלים עדיין יש מקום להסתפק שמא הגנבים שפתחו את החביות הם מהמיעוט של הגוים, ואין להתיר את היין אלא בצירוף הספק שמא באו רק לחפש ממון ולא לשתות יין ולא נגעו ביין. עם זאת, מדבריו עולה שספק זה קיים אף כשלא פתחו חביות רבות, והוא מתבסס על הוראתו של שמואל בנהרדעא, שלפי מסקנת הגמרא מצרף את הספק שמא באו הגנבים רק כדי לגנוב לספק שמא הם ישראלים, ובמעשה זה לא מוזכר שפתחו חביות רבות.
הרמב״ם והשלחן ערוך כותבים שאם רוב הגנבים ישראלים – היין שבחביות שנפתחו בידי גנבים מותר, ואינם מצריכים את התנאי הנוסף שהגנבים פתחו חביות רבות.
ב. כשאין הוכחה שהגנבים פתחו את החביות.

סוגייתנו עוסקת בכגון שהגנבים פתחו חביות יין, אולם אם גנבים נכנסו לבית והחביות נשארו סתומות – נראה בפשטות שאין לחשוש שפתחו אותן וחזרו וסתמו אותן. יתרה מזו, המאירי כותב שאף אם החביות היו פתוחות מלכתחילה אין לחשוש שנגעו ביין, וחוששים רק כשהיו סתומות ופתחו אותן. כיוצא בזה כותב הריב״ש (שו״ת סי׳ תכד) שאם החביות נשארו סתומות, וכן אם החביות היו פתוחות לפני שהגנבים נכנסו – הרי הן מותרות, כיון שהגנבים טרודים ואין להם פנאי לנסך. הוא מוסיף שגם אם חלק מהחביות נפתחו, בכל זאת אותן שלא נפתחו מותרות.
הרמ״א בשלחן ערוך פוסק כדברי הריב״ש.
ג. שכונה של ישראלים בעיר שרובה גוים.

הרא״ש בתשובה (כלל יט, א) מביא את הוראת המהר״ם שאין לסמוך על כך שרוב הגנבים ישראלים כיון שבמקומם היה ידוע שרוב הגנבים הם גוים, ומסכים עמו. הרא״ש מבאר שבזמן הגמרא היו עיירות גדולות של ישראל והיה ידוע שרוב הגנבים ישראלים. עם זאת, בפסקיו (סי׳ יט) הרא״ש כותב שבמקום שיש ליהודים שכונה במגרש נפרד, והמקום נעול בלילה – אפשר לסמוך על כך שרוב הגנבים באותו מקום הם ישראלים.
גם הרשב״א (תורת הבית ב״ה ש״ד, דף נח, א) כותב שמסתבר שאפילו בעיר שרובה גוים, אם הישראלים דרים בשכונה נפרדת ואין דרך הגוים עוברת בתוכה – דנים את השכונה בפני עצמה, וכשרוב תושבי השכונה ישראלים תולים שהגנבים הנכנסים למקום היין באו מהשכונה והם ישראלים. הוא מוסיף שכך הדין אף אם אין דלתות השכונה ננעלות בלילה.
הרא״ה (בדק הבית שם) חולק עליו וסובר שאין מחלקים את העיר לשכונות ומבואות, ודנים על כל העיר בכללותה.
הבית יוסף כותב שיש הבדל בין הרא״ש לרשב״א, שכן לפי הרא״ש הולכים אחר רוב תושבי השכונה רק אם דלתותיה ננעלות בלילה, ואילו לפי הרשב״א דנים את השכונה בפני עצמה אף אם אין דלתותיה נעולות בלילה. באופן אחר כותב הב״ח שלפי הרא״ש נעילת הדלתות גורמת לכך שדנים את השכונה בפני עצמה אף כשדרך הגוים עוברת בתוכה.
השלחן ערוך כותב שאם יש ליהודים שכונה נפרדת שאין דרך הגוים עוברת בה – הולכים אחר רוב השכונה אף על פי שרוב בני העיר גוים. הב״ח כותב על כך שבשעת הדחק אפשר להסתמך על דעת הרא״ש ולדון את השכונה בפני עצמה אף כשדרך הגוים עוברת בתוכה אם דלתותיה ננעלות בלילה.
הש״ך (סקכ״ו) חולק על המבואר לעיל וסובר שאין מחלוקת בין הרשב״א לבין הרא״ש. הוא מסביר שהרא״ש מצריך שהדלתות תינעלנה בלילה מפני שעוסק בכגון שדרך הגוים עוברת בתוך השכונה. הרשב״א, לעומת זאת, אינו מצריך נעילת דלתות מפני שעוסק בכגון שאין דרך הגוים עוברת בתוכה. על פי שיטתו הש״ך מסביר את דברי השלחן ערוך שמקל רק כשאין דרך הגוים עוברת בשכונה מפני שאין דלתותיה ננעלות. כיוצא בזה כותב הט״ז (סקי״ח) שגם הרשב״א מודה שכאשר דלתות השכונה נעולות בלילה דנים את השכונה בפני עצמה אף אם דרך הגוים עוברת בה. נמצא שלפי הש״ך והט״ז ההיתר בשכונה שנעולה בלילה אף על פי שדרך הגוים עוברת בה הוא לפי כל הדעות ואפשר להקל בכך לכתחילה, שלא כדברי הב״ח שמקל בזה רק בשעת הדחק.
ד. כשיש גנב ישראלי מפורסם.

המרדכי (סי׳ תתמו) כותב שאם יש ישראל מפורסם שחשוד בגנבה – תולים שהוא זה שהוציא את היין ומתירים אותו.
הבית יוסף מביא את דבריו ומקשה עליהם שאם כך מדוע התיר רבא את היין רק משום שרוב הגנבים ישראלים, והרי לפי המרדכי די בכך שיהיה גנב אחד מפורסם, ומיישב שאפשר שכך היה המעשה שידוע היה שרוב הגנבים ישראלים, אולם הוא מוסיף שמדברי שאר הפוסקים שהביאו את דברי רבא כפשוטם משמע שאינם סוברים כמרדכי.
הרמ״א בדרכי משה (סק״ט) מבאר שאף המרדכי לא התיר אלא בכגון שיש רק גנב אחד מפורסם והוא ישראלי, שאז תולים בו, אך אם אין גנב מפורסם, או שיש עוד גנבים מפורסמים והם גוים – הולכים אחר הרוב, וכך כותב גם הב״ח.
השלחן ערוך אינו מביא את היתרו של המרדכי, אך הרמ״א מביאו על פי מה שמסביר בדרכי משה.
ה. ״ספק ביאה״ וספק ספיקא של מגע גוי ביין.

לפי הגרסה שלפנינו במעשה בנהרדעא התיר שמואל חביות יין שפתחו אותן גנבים, ועל כך שואלת הגמרא האם זה כשיטת רבי אליעזר שמטהר ספק טומאה ברשות היחיד כאשר מדובר ב״ספק ביאה״. מסקנת הגמרא היא שההיתר הוא גם לפי שיטת חכמים שמטמאים ב״ספק ביאה״ כיון שיש כאן ספק ספיקא, ספק אם הגנבים הם ישראלים או גוים, וספק נוסף שמא פתחו את החביות רק כדי לחפש ממון ולא נגעו ביין.
רש״י (ד״ה ספק ביאה) מפרש את שיטת רבי אליעזר שכאשר יש ספק אם האדם נכנס למקום הטומאה אין מטמאים אותו מספק ואין דנים זאת כספק טומאה ברשות היחיד, אך חכמים חולקים עליו, ורק כשיש ספק ספיקא חכמים מודים שהאדם טהור.
בהמשך מסופר על חיילים שנכנסו לנהרדעא ופתחו חביות יין. לפי הגרסה שלפנינו רב דימי אומר שבכגון זה רבי אלעזר התיר את היין, ואולם רב דימי מסתפק האם ההיתר הוא לפי שיטת רבי אליעזר שמטהר בספק ביאה, או אף לפי שיטת חכמים מפני שמדובר בכגון שרוב המתלווים לחַיִל הם ישראלים ויש רוב שעל פיו ניתן להתיר את היין. הגמרא מבארת שאם ההיתר הוא כדעת רבי אליעזר המעשה מוגדר כספק ביאה מכיון שהפתיחה של חביות רבות מוכיחה שפתיחתן היתה רק כדי לחפש ממון. רש״י (ד״ה כיון) מסביר שמכיון שדעתם היתה לגנוב אין להם פנאי לנסך את היין והרי זה דומה לדין המובא במשנה להלן (ע, ב) לגבי חַיִל שנכנס לעיר בשעת מלחמה שבו אף החביות הפתוחות מותרות משום שאין להם פנאי לנסך, ויש לדון בזה כדין ספק ביאה כשיטת רבי אליעזר. מדברי רש״י עולה שלפי חכמים, שהלכה כמותם, יש לאסור את היין גם כשפתחו חביות רבות מפני שלשיטתם אף ספק ביאה טמא.
רבנו תם (דבריו מובאים בתוספות במסכת בבא בתרא נה, ב ד״ה רבי אליעזר) מבאר בדרך אחרת את מחלוקת רבי אליעזר וחכמים. לשיטתו מחלוקתם תלויה בשאלה האם גם ספק ספיקא ברשות היחיד טמא. רבי אליעזר מטהר, ועל כן גם אם יש ספק אם נכנס למקום הטומאה, ויש עוד ספק אם נגע בטומאה – הרי הוא טהור. לעומת זאת, חכמים סוברים שברשות היחיד גם ספק ספיקא טמא. הוא מבאר שהגמרא מעמידה את ההיתר של שמואל בנהרדעא לפי שיטת רבי אליעזר שמטהר בספק ספיקא, ולפי גרסתו הגמרא מקשה שאין זה ספק ספיקא אלא רק ספק אחד האם הגנבים ישראלים או גוים, ומתרצים שיש ספק נוסף שמא באו הגנבים לחפש ממון ולא נגעו ביין. את המשך הגמרא לגבי חַיִל הוא מבאר (שם ובתוספות בסוגייתנו ד״ה ההוא) שעל הצד שההיתר מסתמך על שיטת רבי אליעזר הגמרא מקשה שאין להסתפק לגבי חיילים שבאו על דעת ממון ובוודאי רצו לשתות, ואם כן נשאר רק ספק אחד, ומתרצים שמדובר בכגון שפתחו חביות רבות ושוב חזר הספק שמא היתה מטרתם לחפש ממון. התוספות במסכת בבא בתרא מבארים שחכמים מחמירים בספק ספיקא בטומאה מפני שיש בה לימוד מיוחד להחמיר בספקות ומתוך כך החמירו גם ביין נסך, כפי שמצינו לגבי דינים נוספים שמשווים את דיני יין נסך לחומרת דיני טהרות.
לפי שיטת רבנו תם יש להחמיר לדעת חכמים, שהלכה כמותם, בכל ספק ספיקא של מגע גוי ביין, ויוצא שההיתרים הנזכרים בסוגייתנו בספק ספיקא של יין נסך הם כדעת רבי אליעזר ואינם להלכה. בדומה לזה כותב הריטב״א בדעת הרי״ף שאינו מביא את הסוגיות האלו בהלכותיו מפני שההיתרים האלו הם לפי שיטת רבי אליעזר ואינם להלכה. הר״י מפאריש תמה על כך ממה שמצינו בגמרא שהקלו אפילו בספק אחד של יין נסך במעשה בתינוקת שהיתה בין חביות היין והחזיקה בידה קצף של יין, ועיין על כך בבירור הלכה להלן (ע, ב ציון א).
אכן, מדברי בעל הגהות אשרי (על הרא״ש שם) עולה שהוא מבאר את הגמרא בדומה לרבנו תם, ואף על פי כן פוסק להלכה שמקלים בספק ספיקא של מגע גוי ביין.
הראב״ד מסביר באופן שונה את מחלוקת חכמים ורבי אליעזר. הוא מבאר שהמחלוקת היא האם מטמאים גם בספק רחוק (״ספק ביאה״), ומסביר שרב דימי הסתפק לגבי הצבא האם רבי אלעזר התיר את היין משום שהספק דומה לספק ביאה, דהיינו ספק רחוק. לפי גרסתו רב דימי לא אמר בהעמדה זו שדין זה הוא כרבי אליעזר, ומפרש שמחלוקת רבי אליעזר וחכמים בספק ביאה היא רק לגבי טהרות מפני גזרת הכתוב שספק טומאה ברשות היחיד טמא, אך לגבי איסורים אחרים גם חכמים מתירים בספק ביאה. הוא מסביר כפירוש רש״י שכיון שמטרתם לגנוב, כפי שנראה מכך שפתחו חביות רבות, הרי הם טרודים בגנבתם ואין להם פנאי לנסך. אולם כפי שכבר הובא לעיל הראב״ד סובר שרבא חולק על רב דימי ולדעתו אין דנים את הספק המתעורר לאחר פתיחת חביות רבות כספק ביאה אלא מחמירים לדון אותו כספק מגע, ועל כן לא התיר רבא אלא כשיש רוב ישראלים, כפי הצד השני שמעלה גם רב דימי.
הראב״ד מוסיף שאין לגרוס כאן שההיתר מתבסס על ספק ספיקא, כיון שבכל ספק מגע של הגוי ביין ניתן להוסיף ספק שאף אם נגע ביין שמא לא ניסכו. בעניין זה הראב״ד נוקט שלגבי יין נסך אף ספק ספיקא אסור, ומוכיח כדבריו מכל הסוגיות שבהן אסרו יין שיש עליו ספק מגע אף על פי שיש עליו גם ספק ניסוך, ומכאן שהחמירו ביין נסך אף בספק ספיקא. המאירי חולק על הראב״ד ודוחה את ההוכחה מהאיסור של כל ספק מגע, כיון שכך גזרו חכמים ביין שכל מגע גוי אוסר, וגם כשמעשי הגוי מוכיחים שכוונתו לגעת ביין לשתייה ולא לניסוך אסרו את היין, וממילא אין להחשיב את הספק על הניסוך כספק נוסף.
על דברי הראב״ד יש להעיר מהמעשה בנהרדעא שלפי מסקנת הגמרא התיר שמואל את היין משום ספק ספיקא, ואפשר שגם במעשה זה יש לראב״ד גרסה שונה.
הסבר אחר למחלוקת חכמים ורבי אליעזר ולביאור הסוגיה מצינו בדברי הרמב״ן (בחידושיו לבבא בתרא נה, ב) והריטב״א (בחידושיו לסוגייתנו ולבבא בתרא שם). הם מבארים שחכמים ורבי אליעזר מסכימים שספק ספיקא של טומאה ברשות היחיד טמא, ומחלוקתם היא בספק ביאה, דהיינו ספק האם נכנס למקום הטומאה. מחלוקת זו היא כללית: האם בספק ביאה מקלים יותר, ולפי רבי אליעזר מקלים בזה אף לגבי יין נסך. הם גורסים במעשה בחַיִל שהתירו (ולגרסתם רבי יוחנן או רב נחמן התירו זאת) כרבי אליעזר שמקל בספק ביאה, ועל כך הגמרא מקשה שאין זה ספק ביאה שהרי ודאי פתחו את החביות, ולמסקנה ההיתר מתבסס על כך שפתחו חביות רבות ולכן מסתבר שלא נגעו ביין, והרי זה דומה לספק ביאה לפי רבי אליעזר, וכן לספק ספיקא בשאר איסורים. לשיטתם מסקנת הסוגיה היא שבמקום שנפתחו חביות רבות הדבר מהווה הוכחה לכך שהגנבים באו כדי לגנוב ממון ולא לשתות יין, ולכן אפילו אם הם גוים היין מותר. יש להוסיף כי לשיטתם אף שלגבי טומאה לכל הדעות מחמירים גם בספק ספיקא, אין ללמוד מכך לגבי יין נסך, וביין נסך מקלים בספק ספיקא כמבואר במעשה של שמואל בנהרדעא.
הרא״ש (שם) כותב שבמקומו אין רגילים להטמין ממון בתוך חביות ולכן אין סברה לומר שהגנב פתח את החבית כדי לחפש ממון, ואין להתיר את היין מכוח ספק זה, ועל כן אין הוא עוסק בדינים אלו שאינם מצויים בזמנו. לעומת זאת הריא״ז (הלכה ג, כד) פוסק את הדין זה גם בזמננו וכותב שאם גנבים פתחו חביות – היין מותר אפילו כשמחצית מגנבי העיר הם גוים, זאת משום שיש לצרף את הספק שאולי באו לחפש ממון ולא נגעו ביין. עם זאת, מדבריו עולה שמקלים בדרך זו רק בתנאי שאין רוב לגוים בין גנבי העיר.
הרמב״ם אינו מזכיר בהלכותיו שיש סברה להתיר מפני הספק שהגנבים פתחו את החביות רק כדי לחפש ממון ולא נגעו ביין, והלחם משנה תמה על השמטה זו. הוא כותב שאין ליישב את הרמב״ם כדברי הרא״ש שבזמננו אין זה מצוי שמחביאים ממון בחביות, כיון שדרכו של הרמב״ם להביא בהלכותיו את כל הדינים הכתובים בגמרא אף שאינם נוהגים בזמן הזה. אולם נראה שאפשר להסביר השמטה זו כדברי הראב״ד שרבא חולק על רב דימי וסובר שמתירים את היין רק ברוב ישראל. עוד יתכן שהרמב״ם סובר כהסבר הריטב״א בדעת הרי״ף שלפי חכמים אין מתירים אלא ברוב ישראל, והלכה כמותם.
הטור והשלחן ערוך פוסקים שבמקום שרגילים להחביא ממון בחביות וגנבים פתחו חביות יין – הרי הן מותרות מטעם ספק ספיקא. יתרה מזאת, הם כותבים שכך הדין אף אם רוב גנבי העיר הם גוים, והש״ך (סקכ״ח) תמה על כך וכותב שבגמרא לא התירו מטעם ספק ספיקא אלא במקום שיש ספק שקול אם הגנבים הם גוים או ישראלים. בעל מטה יהונתן מתרץ במסקנתו שאף כשרוב הגנבים הם גוים עדיין יש מקום להסתפק שמא היה הגנב מהמיעוט, וכשיש ספק נוסף מצטרף ספק זה להחשיב את השאלה כולה כספק ספיקא. באופן אחר מתרץ בעל יין המשמח (סקכ״ח) שכיון שיש ליין חזקת היתר, מצרפים את החזקה למיעוט של הגנבים הישראלים (״סמוך מיעוט לחזקה״), וכשזה מצטרף לספק שאולי לא נגעו כלל ביין מתירים מטעם ספק ספיקא.
בקשר לקושיית הש״ך והתירוצים עליה יש לציין שהתוספות במסכת כתובות (ט, א ד״ה ואי) נוקטים כדבר פשוט שכאשר יש רוב שמכריע ספק מסוים – שוב אין להחשיב את הספק הזה כחלק מספק ספיקא. בדברי התוספות האלו האריכו לדון רבים מהמפרשים, ועיין על כך בשיטה מקובצת (כתובות שם) ובפני יהושע (על התוספות שם).
עוד בעניין מחלוקת חכמים ורבי אליעזר לגבי ספק ביאה בטומאה ברשות היחיד עיין בבירור הלכה לפסחים י, א ציון ד.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144