×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא עבודה זרה ס״ט.גמרא
;?!
אָ
נְפַל לְגוֹ חַלָּא מַאי א״לאֲמַר לֵיהּ רַב הִילֵּל לְרַב אָשֵׁי הֲוָה עוֹבָדָא בֵּי רַב כָּהֲנָא וַאֲסַר רַב כָּהֲנָא א״לאֲמַר לֵיהּ הָהוּא אִימַּרְטוּטֵי אִימַּרְטַט. רָבִינָא סְבַר לְשַׁעוֹרֵי בִּמְאָה וְחַד אָמַר לָא גָּרַע מִתְּרוּמָה דִּתְנַן תְּרוּמָה עוֹלָה בְּאֶחָד וּמֵאָה א״לאֲמַר לֵיהּ רַב תַּחְלִיפָא בַּר גִּיזָּא לְרָבִינָא דִּלְמָא כְּתַבְלִין שֶׁל תְּרוּמָה בִּקְדֵירָה דָּמֵי דְּלָא בָּטֵיל טַעְמַיְיהוּ. רַב אַחַאי שַׁיעַר בְּחַלָּא בְּחַמְשִׁין רַב שְׁמוּאֵל בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא שַׁיעַר בְּשִׁיכְרָא בְּשִׁיתִּין. אוְהִלְכְתָא אִידֵּי וְאִידֵּי בְּשִׁיתִּין בוְכֵן כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה.: מתני׳מַתְנִיתִין: גנׇכְרִי1 שֶׁהָיָה מַעֲבִיר עִם יִשְׂרָאֵל כַּדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אִם הָיָה בְּחֶזְקַת הַמִּשְׁתַּמֵּר מוּתָּר אִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוֹם וְיִסְתּוֹם וְיִגּוֹב רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר דכְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח אֶת הֶחָבִית וְיִגּוֹף וְתִיגּוֹב.: הַמַּנִּיחַ יֵינוֹ בְּקָרוֹן אוֹ בִּסְפִינָה וְהָלַךְ לוֹ בְּקָפֶנְדַּרְיָא נִכְנַס לִמְדִינָה וְרָחַץ מוּתָּר. אִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוֹם וְיִסְתּוֹם וְיִגּוֹב רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר הכְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח אֶת הֶחָבִית וְיִגּוֹף וְתִיגּוֹב.: הַמַּנִּיחַ נׇכְרִי2 בַּחֲנוּת אע״פאַף עַל פִּי שֶׁיֹּצֵא וְנִכְנָס מוּתָּר וְאִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוֹם וְיִסְתּוֹם וְיִגּוֹב רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר וכְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח אֶת הֶחָבִית וְיִגּוֹף וְתִיגּוֹב.: זהָיָה אוֹכֵל עִמּוֹ עַל הַשּׁוּלְחָן וְהִנִּיחַ לְגִינִין עַל הַשּׁוּלְחָן וְלָגִין עַל הַדּוּלְבְּקִי וְהִנִּיחוֹ וְיָצָא מַה שֶּׁעַל הַשּׁוּלְחָן אָסוּר שֶׁעַל הַדּוּלְבְּקִי מוּתָּר וְאִם אָמַר לוֹ הֱוֵי מוֹזֵג וְשׁוֹתֶה אַף שֶׁעַל הַדּוּלְבְּקִי אָסוּר חחָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת אֲסוּרוֹת סְתוּמוֹת מוּתָּרוֹת כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיִגּוֹף וְתִיגּוֹב.: גמ׳גְּמָרָא: הֵיכִי דָמֵי בְּחֶזְקַת הַמִּשְׁתַּמֵּר כִּדְתַנְיָא טהֲרֵי שֶׁהָיוּ חֲמָרָיו וּפוֹעֲלָיו טְעוּנִין טְהָרוֹת אֲפִילּוּ הִפְלִיג מֵהֶן יוֹתֵר מִמִּיל טׇהֳרוֹתָיו טְהוֹרוֹת וְאִם אָמַר לָהֶן לְכוּ וַאֲנִי בָּא אַחֲרֵיכֶם כֵּיוָן שֶׁנִּתְעַלְּמָה עֵינוֹ מֵהֶם טׇהֳרוֹתָיו טְמֵאוֹת. מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא אָמַר רַב יִצְחָק רֵישָׁא בִּמְטַהֵר חֲמָרָיו וּפוֹעֲלָיו לְכָךְ. אִי הָכִי סֵיפָא נָמֵי אֵין עַם הָאָרֶץ מַקְפִּיד עַל מַגַּע חֲבֵירוֹ אִי הָכִי אֲפִילּוּ רֵישָׁא נָמֵי נֵימָא הָכִי. אָמַר רָבָאמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
E/ע
הערותNotes
ציון ב.
עיין בירור הלכה לקמן עג, ב ציון א.ב.



יין שהשאירו ישראל עם הגוי לבדו

ציון ג–ו (סט, א), ציון א (סט, ב).
משנה. גוי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום, אם היה בחזקת המשתמר – מותר, אם הודיעו שהוא מפליג – כדי שישתום ויסתום ויגוב, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כדי שיפתח את החבית ויגוף ותיגוב. המניח יינו בקרון או בספינה והלך לו בקפנדריא, נכנס למדינה ורחץ – מותר, אם הודיעו שהוא מפליג – כדי שישתום ויסתום ויגוב, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כדי שיפתח את החבית ויגוף ותיגוב. המניח גוי בחנות, אף על פי שיצא ונכנס – מותר, ואם הודיעו שהוא מפליג – כדי שישתום ויסתום ויגוב, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כדי שיפתח את החבית ויגוף ותיגוב.
גמרא. היכי דמי בחזקת המשתמר? כדתניא: הרי שהיו חמריו ופועליו טעונין טהרות, אפילו הפליג מהן יותר ממיל – טהרותיו טהורות, ואם אמר להן: לכו ואני בא אחריכם, כיון שנתעלמה עינו מהם – טהרותיו טמאות. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? אמר רב יצחק: רישא במטהר חמריו ופועליו לכך. אי הכי סיפא נמי! אין עם הארץ מקפיד על מגע חבירו. אי הכי אפילו רישא נמי נימא הכי! אמר רבא: בבא להם דרך עקלתון. אי הכי סיפא נמי! כיון דאמר להם: לכו ואני בא אחריכם, סמכא דעתייהו...
וצריכא, דאי תנא גוי – דסבר דלמא אתי וחזי ליה, אבל בקרון או בספינה אימא דמפליג לה לספינתיה ועביד מאי דבעי, ואי תנא בקרון או בספינה – משום דסבר דלמא אתי באורחא אחריתי וקאי אגודא וחזי לי, אבל גוי בחנותו אימא אחיד לה לבבא ועביד כל דבעי, קא משמע לן... אמר רבא: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, הואיל ותנן סתמא כוותיה... וכי מאחר דקיימא לן כוותיה דרבן שמעון בן גמליאל דלא חייש לשתומא, והלכתא כוותיה דרבי אליעזר דלא חייש לזיופא, האידנא מאי טעמא לא מותבינן חמרא ביד גוי? משום שייכא.
נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום והוא הולך אחריהן לשמרן, אפילו הפליגו ממנו כדי מיל – הרי אלו מותרות, שאימתו עליהן ואומרין עתה יצא לפנינו ויראה אותנו. ואם אמר להם: לכו ואני אבוא אחריכם, אם נתעלמו מעיניו כדי שיפתחו פי הכד ויחזרו ויגיפו אותה ותיגב – הרי היין כולו אסור בשתייה, ואם פחות מכאן – מותר.
וכן המניח נכרי בחנותו, אף על פי שהוא יוצא ונכנס כל היום כולו – היין מותר, ואם מודיעו שהוא מפליג ושהה כדי שיפתח ויגוף ותיגב – היין אסור בשתייה. וכן המניח יינו בקרון או בספינה עם הגוים ונכנס לעיר לעשות צרכו ויצא – היין מותר, ואם הודיען שהוא מפליג ושהה כדי שיפתח ויגוף ותיגב – היין אסור בשתייה. וכל הדברים האלו בחביות סתומות, אבל בפתוחות אפילו לא שהה, מאחר שהודיען שהוא מפליג – היין אסור.(רמב״ם מאכלות אסורות יב, טז–יז)
המניח נכרי בחנותו ויצא, או שהיה לו יין בספינה או בקרון והניחו עם הנכרי והלך לו לבית הכנסת או לבית המרחץ או שהיה גוי מעביר לו חביות יין ממקום למקום והניחו לבדו עם היין ויצא – מותר (לכתחלה לא יניח אדם בביתו יין או חומץ אצל גוי לבד כלל, אבל בדיעבד מותר) אפילו שהה זמן רב, מפני שהוא ירא בכל שעה עתה יבא ויראני והוא שלא נודע שסגר הגוי החנות או שהרחיק הקרון והספינה בענין שאין יכולים לראותו (ואפילו סגר החנות, כל זמן שיש שם סדק או חור שיכולים לראות בתוכו חשוב כפתוח). במה דברים אמורים? שיש דרך עקלתון שיכול לבא עליו פתאום שלא יראנו, וכן כשהלך לבית המרחץ הלך דרך עקלתון בענין שלא ידע הגוי שהלך לבית המרחץ, אבל אם ראה שהלך ליכנס לבית המרחץ יודע שלא ימהר לבא. וכן אם אמר לגוי שהניח בחנות ׳שמור לי׳, יודע שנסתלק משמירתו. וכן אם אמר לגוי המעביר החביות ׳לך ואני אבא אחריך׳, או שהודיעו שהוא מפליג, אם החביות פתוחות, כיון שנעלמו מעיניו – אסורות, ואם הם סתומות, אם יש בהפלגתו שיעור כדי שיוכל להסיר מגופות החבית כולה, בין שהיא של טיט בין שהיא של סיד, ולהחזירה ותנגב – אסור. הגה. ויש אומרים דאם הם סתומות שרי בכל ענין, דיין סגי ליה בחותם אחד, ויש לסמוך על זה בהפסד מרובה, ועיין לקמן סימן קל.
הא דשרי כשיש דרך עקלתון – דוקא כשהגוי לבדו, אבל אם הם שנים או יותר – אסור, שאפשר לאחד מהם לשמור הדרך עקלתון והאחר יגע.
הא דשרי בחביות פתוחות לגמרי בלא פקק – הני מילי בספינה או בחנות שאין לו רשות ליגע בחבית עצמו, אבל במעביר חבית ממקום למקום – לא, ואפילו היא חסרה – אסורה, דחיישינן דילמא נגע, ולא יירא כלל, שיכול להשמט ולומר: להחזיק בה כוונתי, שלא תפול.
אפילו הודיעו שהוא מפליג, אם החבית פקוקה, והוא בזמן שיש הרבה עוברי דרכים, כגון בין הגתות – מותר, שהוא מתירא מעוברי דרכים, אפילו הם גוים.(שו״ע יורה דעה קכט, א–ד)
א. חביות פתוחות או סתומות.

במשנה מבואר שאם הגוי הושאר עם יין של ישראל אך חושש שהישראל עלול לבוא בכל רגע הרי הוא חושש לגעת ביין והיין מותר, ומובאות לכך כמה דוגמאות. בבירור הלכה להלן (ע, א ציון ו) מבואר החידוש בדינים אלו שהיין מותר אף על פי שלגוי יש רשות להיות סמוך לחביות ואינו נתפס על כך כגנב, וזאת משום שהגוי חושש לגעת ביין שמא יחזור הישראל לפתע ויראנו.
במשנה לא מפורש האם היין מותר גם כשהחביות פתוחות. לגבי מחלוקת תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל בשאלה מהו שיעור הזמן שבו החביות נאסרות כאשר הישראל מודיע שמפליג, רש״י (ד״ה ואם) מפרש שמדובר בכגון שהיו החביות סתומות, והריטב״א מדייק מדבריו שבדין הקודם שבו החביות מותרות המשנה עוסקת אפילו בכגון שהן פתוחות. גם הרמב״ן סובר כך ומוכיח זאת מהמשך המשנה לגבי ישראל וגוי שהיו אוכלים על שולחן אחד, ושם מדובר גם כשהחביות פתוחות, מכאן שגם תחילת המשנה עוסקת בכך, שהרי המשנה אינה מחלקת בין הדינים מבחינה זאת. כמו כן הוא מוכיח כדבריו מהתוספתא (ח, ג), שם נאמר (על פי גרסתו): ״פרואר שישראל וגוי כונסים לתוכו יין, אף על פי שהחביות פתוחות והגוי יושב – מותר, מפני שחזקת המשתמר״, ומכאן שכל שהיין בחזקת משתמר אף חביות פתוחות מותרות. כדברי הרמב״ן כותבים גם הרשב״א, הרא״ש (סי׳ יב), הריטב״א, הר״ן (לג, א בדפי הרי״ף) ועוד ראשונים.
עם זאת, הרמב״ן כותב שבדין שבתחילת המשנה לגבי גוי שמעביר חביות יין אין לפרש שהחביות פתוחות לגמרי, שכן בכגון זה כשהגוי נושא את החבית יש לחשוש שמא יכניס את ידו לחבית ויגע ביין, כפי שלמדנו לעיל (ס, א) שגוי הנושא חבית יין מלאה, אפילו אם ישראל הולך אחריו היין אסור, שמא נגע ביין שבחבית. על כן הרמב״ן מפרש שמדובר בכגון שיש פקק על הכד, והמשנה אינה צריכה לומר זאת כיון שמן הסתם כשנושאים חבית ממקום למקום יש עליה פקק. במציאות זו, כשהיין אינו בחזקת משתמר, יש לאסור, שהרי פתיחת הפקק אינה ניכרת כלל, אך כשהיין בחזקת משתמר מותר. הרא״ש מבאר בדעת הרמב״ן שגם חבית פקוקה נחשבת פתוחה בדומה לשאר הדינים שבמשנה, כיון שאין עליה סתימה שמועילה להרתיע את הגוי, שהרי פתיחת הפקק אינה ניכרת.
הריטב״א והר״ן כותבים שלפי הרמב״ן יש להתיר את היין כשגוי מעביר את החביות גם כשהן פתוחות אם אינן מלאות עד שאינו יכול לגעת ביין אלא אם כן יוריד את החבית ויגע בו בכוונה, ולזה אין חוששים כיון שהגוי מפחד שהישראל יבוא לפתע ויראנו. כדבריהם מפורש בסוגיה לעיל (שם) שכאשר החבית חסרה אין לחשוש שהגוי נוגע ביין שנושא עמו.
הריטב״א מביא את דעת הרמב״ן שמתיר בשאר הדינים שבמשנה אף אם החביות פתוחות לגמרי, אולם הוא עצמו נוטה לומר שגם בדין המניח יינו בקרון או בספינה צריך שהחבית תהיה פקוקה, ורק כשמניח את הגוי בחנות היין מותר אף כשחבית פתוחה לגמרי, כיון שיש שומר על היין.
הרא״ה (בדק הבית ב״ה ש״ד, דף נד, ב) כותב שגם כשהישראל יוצא ונכנס החביות אסורות אם הן פתוחות לגמרי, ולא התירו אלא בחביות פקוקות או כשהישראל שומר או כשהחביות חסרות ויש טורח גדול להגיע ליין שבתחתית החבית. הרשב״א במשמרת הבית (שם) חולק עליו וסובר שבכל מקום שהישראל יוצא ונכנס הדבר דומה ליושב ומשמר, והיין מותר אפילו כשהחביות פתוחות לגמרי.
גם הראב״ד מסביר בדומה לרמב״ן שיש הבדל בין הדין של המעביר כדי יין לשאר הדינים שבמשנה, אך הוא כותב שבגוי המעביר כדי יין צריך שהכדים יהיו סתומים לגמרי כדי להתירם, שכן אף בכד חסר או מכוסה חוששים שהישראל יעלים עיניו לרגע והגוי יוריד את הכד ויגע ביין, ויטען שהוריד את הכד רק כדי לנוח מעט. הראב״ד כותב שלא התירו לעיל בחבית פתוחה וחסרה אלא כשהישראל הולך אחר הגוי, אך אם משאיר את הגוי לבדו, אפילו לזמן קצר, יש לאסור. בעל פלפולא חריפתא (על הרא״ש, אות צ) מבאר שבניגוד לדברי הראב״ד לפי הרמב״ן אין חוששים שהגוי יוריד את הכד ויגע ביין בכוונה, שכן הוא חושש שבכל רגע יבוא הישראל, וחוששים רק שהגוי יגע ביין בעודו על גבו ללא כוונה, או בכוונה ויטען שזה היה בלי כוונה.
הרא״ש (שם) כותב בתחילת דבריו שמדובר בחביות פתוחות, וכך כותב גם הטור בשם ר״י. הבית יוסף כותב על כך שמסתבר שבדין של המעביר כדי יין מדובר בכגון שהכדים חסרים, שאם לא כן יקשה מהסוגיה לעיל (ס, א). אולם הב״ח חולק עליו וסובר שלדעת ר״י היין מותר אף בחביות מלאות ופתוחות לגמרי, והוא מחלק בין הסוגיות שלעיל מדובר בכגון שהישראל הולך אחר הגוי ואינו רואהו, ולכן הגוי אינו חושש לגעת ביין כשהנגיעה נמשכת זמן קצר ביותר, ואילו בסוגייתנו מדובר בכגון שהישראל יכול לבוא בכל רגע מדרך עקלתון שהגוי אינו רואה, ולכן הגוי חושש ואינו נוגע כלל. הט״ז (סק״ח) מיישב באופן אחר שלעיל מדובר בכגון שאוחז את החבית בידו ולכן צריכים שימור גדול יותר, אך בסוגייתנו מדובר בכגון שנושא את החבית על כתפו ואינו יכול לגעת בה בקלות, וראה עוד בבירור הלכה לעיל (שם ציון ד.ה.).
הרי״ד בתוספותיו כותב שהמשנה עוסקת גם בחביות פתוחות, ומוכיח זאת כרמב״ן מהדין שבסוף המשנה. עם זאת, הוא מתנה את ההיתר של חביות פתוחות בכך שהישראל ישמר את היין, ואולם גם כשיוצא ונכנס נחשב כמשמר. בפסקיו (ד״ה חביות פתוחות) הוא כותב שכאשר הישראל מפליג, ולא הודיע לגוי שמפליג – החביות הפתוחות אסורות והסתומות מותרות.
בניגוד לשיטות אלו, מדברי התוספות (ד״ה מאי שנא) בשם ר״י עולה שהמשנה כולה עוסקת בחביות סתומות, אך כשמניח את הגוי עם חביות פתוחות הן נאסרות אף כשלא הודיעו שמפליג כיון שיכול לגעת ביין בקלות, ולא התירו בחביות פתוחות בברייתא אלא כשהישראל יכול לבוא בדרך עקלתון. כך כותב גם המאירי שהמשנה עוסקת בחביות סתומות, אך חביות פתוחות שהניח עם הגוי מותרות רק כשלא הודיע לו שמפליג ויש דרך עקלתון.
הרמב״ם בסוף דבריו הנוגעים להלכות המוזכרות במשנתנו כותב שכל הדברים האלה אמורים בחביות סתומות, אך חביות פתוחות נאסרות מיד כיון שהודיעו שמפליג. הכסף משנה מבין מדברי הרמב״ם שהוא סובר שחביות פתוחות נאסרות מיד גם כשאינו מודיע שמפליג. אולם לדעת הלחם משנה הרמב״ם מחלק בין פתוחות לסתומות רק כשמודיע לגוי שהוא מפליג, שבכגון זה החביות הפתוחות נאסרות מיד ואילו הסתומות נאסרות רק כעבור הזמן של שיעור פתיחתן וסתימתן, אך כשאינו מודיע לגוי שמפליג גם החביות הפתוחות מותרות, כפי שכותב הרמב״ם עצמו שאיסור החביות הפתוחות הוא ״מאחר שהודיען שהוא מפליג״. יתרה מזו כותב בעל ערך השלחן (אות ח) שלדעת הרמב״ם אף בדין של המעביר חביות ממקום למקום ולא הודיעו שמפליג מותר בחביות פתוחות לגמרי.
השלחן ערוך פוסק שבמניח את היין בספינה או בחנות החביות מותרות אף כשהן פתוחות לגמרי, אולם במעביר את החביות ואוחז בהן צריך שהחביות תהיינה סגורות, ואם החבית פתוחה היא נאסרת אפילו כשהיא חסרה. הט״ז (סק״ח) כותב שבמעביר את החביות אין צורך שתהיינה סתומות במגופה אלא די בפקק עץ כדברי הרמב״ן, וכך מדייק הגר״א (סקי״א) מדברי השלחן ערוך.
ב. עד כמה מפליג והיין עדיין נחשב משתמר.

בדין גוי המעביר כדי יין נאמר במשנה שאם היה בחזקת משתמר מותר, והגמרא מבארת שהיינו בדומה למה שלמדנו בברייתא לגבי טהרות. לפי הגרסה שלפנינו נאמר בברייתא שאפילו הפליג מהפועלים יותר ממיל אך לא הודיע להם שהוא הולך – הטהרות נשארו בחזקת טהרתן. כך כותבים הראבי״ה (סי׳ אלף עח) והריא״ז (הלכה ג, א) שאם הגוי חושש שהישראל יחזור בכל רגע היין מותר אף אם הישראל התרחק יותר ממיל. אולם הכסף משנה מקשה על הגרסה שלפנינו שלא מסתבר להתיר את היין כשהישראל התרחק שיעור גדול כל כך, ולכן הוא מבאר שהכוונה לשיעור שהוא מעט יותר ממיל.
הרי״ף (לג, א) והרא״ש (שם) גורסים בברייתא ״כדי מיל״, ונראה שלגרסתם אם התרחק יותר ממיל אין זה נקרא בחזקת המשתמר גם אם לא הודיעו שהולך, ויש לאסור את החביות שנשא הגוי. נראה שכך גורסים גם רש״י (ד״ה אם היה) ותלמידי רבנו יונה.
גם מדברי הרי״ד (בפסקיו) נראה שגורס ״כדי מיל״, אלא שהוא כותב זאת לגבי שיעור הזמן שהגוי נשאר לבדו עם היין.
הרמב״ם בהלכה שלפנינו כותב שאפילו אם הפועלים הפליגו מהישראל כדי מיל היין מותר, והכסף משנה מדייק מכך שגרסתו כרי״ף וכרא״ש, אך אם הפליג יותר ממיל היין אסור אף אם לא הודיע לפועלים שהוא מפליג. הלחם משנה ובעל תורת חיים מקשים על הכסף משנה שבהלכות מטמאי משכב ומושב (יג, ה) הרמב״ם פוסק לגבי פועלים המוליכים טהרות שאפילו אם הפליגו יותר ממיל עדיין הפֵרות טהורים, ומכאן שגורס בברייתא ״יותר ממיל״. על פי זה כותב הלחם משנה שדברי הרמב״ם כאן אינם בדווקא, והיין מותר גם אם הפליג יותר ממיל.
מחבר השלחן ערוך כותב שכאשר לא הודיעו שמפליג – היין מותר אף אם שהה זמן רב, והגר״א (סק״ב) מבאר שזה כפי הגרסה שלפנינו ״אפילו הפליג מהן יותר ממיל״.
ג. ״חזקת המשתמר״.

בתשובה לשאלת הגמרא מהי ״חזקת המשתמר״ מובאת הברייתא לגבי טהרות שאין חוששים למגע פועל שאינו טהור בפרות, ובמסקנת הגמרא מבאר רבא שמדובר בכגון שהבעלים יכולים לבוא מדרך עקלתון.
רש״י בפירושו למשנה (ד״ה אם היה) כותב על פי הגמרא שהיין נחשב משתמר אם הישראל הרחיק עד מיל ולא הודיע לגוי, ואינו מזכיר את התנאי שיכול לבוא בדרך עקלתון, וכך מפרשים גם תלמידי רבנו יונה והרי״ד (בפסקיו). נראה שלשיטתם אין צורך שיהיה שם דרך עקלתון, וכך כותבים הרמב״ן והר״ן (בחידושיו) בדעת רש״י, ולפי זה כל שהגמרא שואלת הוא עד איזה מרחק יכול ללכת ויהיה היין נחשב עדיין בחזקת משתמר, ומשיבים שהמרחק הוא עד מיל כפי שלמדנו לעניין טהרות, ודברי רבא שבגמרא נאמרו רק בביאור הברייתא.
לעומת זאת, התוספות (ד״ה היכי דמי) מבארים שהשאלה היא על מה שנאמר בתחילת המשנה שהיין מותר אם הוא בחזקת המשתמר, ומשמע שלא די בכך שהישראל אינו אומר לגוי שהוא מפליג, ומשיבים שחזקת שימור היא כשיש דרך עקלתון. כאמור לעיל, לפי שיטת התוספות המשנה עוסקת בחביות סתומות, ולפי זה להלכה אף בחביות סתומות אין להתיר את היין כשלא הודיע לגוי שמפליג אלא אם כן ישנה גם דרך עקלתון שדרכה יכול הישראל לבוא לפתע.
לעיל הובאה שיטת הרמב״ן שהמשנה עוסקת גם בחביות פתוחות, ולשיטתו על כך נאמר שאם החביות בחזקת משתמרות היין מותר, והוא מבאר את מסקנת הגמרא בדומה לתוספות שהחביות מותרות רק כשיש דרך עקלתון. כיוצא בזה כותבים הריטב״א בשם הרא״ה והמאירי ששאלת הגמרא היא על עצם הדין כיצד התירו חביות פתוחות ולא חששו שהגוי יגע ביין כשיראה שהישראל אינו רואהו, והגמרא מתרצת שמדובר בכגון שישנה דרך עקלתון. נמצא שאין להתיר חביות פתוחות אלא במילוי שני תנאים, שלא הודיע לגוי שמפליג ושישנה דרך עקלתון. עם זאת, יש להעיר שבפירוש הרא״ה שלפנינו הוא מבאר ששאלת הגמרא היא גם על חביות סתומות שהיה ראוי לאסור גם אותן אם הגוי רואה שהישראל אינו מגיע מדרך קרובה ויש לו שהות לפתוח ולסתום את החבית, ומתרצים שגם חביות סתומות מותרות רק כשישנה דרך עקלתון.
הרי״ף מפרש שחזקת משתמר פירושה כמו שלמדנו בברייתא לגבי טהרות, אך אינו מביא את מסקנת הגמרא בפירוש הברייתא שמדובר בכגון שיכול לבוא בדרך עקלתון. הרמב״ן, הר״ן (בחידושיו) והכסף משנה מדייקים מכך שדעתו כדעת רש״י שאין צריכים לתנאי שיכול לבוא בדרך עקלתון.
הרמב״ן מדייק מלשון המשנה שרק בדין הראשון של המעביר כדי יין אמרו שהחביות מותרות בתנאי שהן בחזקת שימור, ומכאן שרק בזה יש צורך בשמירה מיוחדת המבוארת בגמרא. גם הר״ן בחידושיו מביא את דיוקו של הרמב״ן, ובפירושו על הרי״ף הוא מסביר שכאשר הגוי נושא את החביות בידו יש חשש גדול שיגע ביין ולכן לא התירו אלא כשישנה דרך עקלתון, מה שאין כן כשמניח את הגוי בחנות עם חביות שאז הגוי חושש להתקרב אליהן ואין צורך בחזקת שימור של דרך עקלתון.
גם בעל הדרישה (אות א) סובר שהתנאי של דרך עקלתון נצרך רק בגוי שמעביר כדי יין ממקום למקום, אלא שהוא מבאר שכאשר הגוי הוא זה שהולך ומתרחק מהישראל הרי הוא יודע באיזה מרחק הוא נמצא, ולכן לולא החשש שהישראל יבוא בדרך עקלתון לא היה חושש לגעת ביין. אולם כאשר הישראל הוא זה שהולך מהגוי, הרי הגוי אינו יודע באיזה מרחק הישראל נמצא ולכן הוא נזהר שלא לגעת ביין אפילו כשאין דרך עקלתון.
לעומת זאת, הרשב״א בתורת הבית (ב״ה ש״ד, דף נד, ב) כותב שגם בדין של המוליך יין בקרון או בספינה צריך שתהיה אפשרות לבוא מדרך אחרת. הוא מוכיח כדבריו מהצריכותא שהגמרא עושה בהמשך הסוגיה ומסבירה שבקרון וספינה הגוי חושש שהישראל יבוא מדרך אחרת. גם הריטב״א כותב שרש״י מפרש את דין המשנה בישראל שהשאיר את היין בקרון או בספינה והלך בקפנדריא, דהיינו בדרך קצרה, משום שרק באופן זה שישנה דרך קצרה היין נחשב משתמר. אלא שיש להעיר על כך ממה שהובא לעיל שיש מפרשים בדעת רש״י שאף בדין הראשון אין צורך בדרך עקלתון כדי להחשיב את היין כמשתמר.
גם מדברי הרא״ה נראה שבכל הדינים שבמשנה צריכים לתנאי שיכול לבוא בדרך עקלתון, חוץ מאשר בדין של גוי הנמצא בבית עם החביות, כיון שהגוי אינו יכול לראות אימתי הישראל בא וחושש בכל רגע שיחזור. אולם גם על כך כותב הבית יוסף שאם יש חלון בבית והגוי יכול לראות דרכו את הדרך שמוליכה אל הבית – שוב אין לחביות חזקת שימור. אך הט״ז (סק״ב) חולק עליו וכותב שרק כשנמצא הגוי עם היין בדרך במקום פתוח שניתן לראות דרכו את כל סביבתו הצריכו את התנאי שיכול לבוא בדרך עקלתון, מה שאין כן במקום בנוי שהגוי לא יכול לדעת אם הישראל נמצא בקרבת מקום, שהוא תמיד מפחד אפילו אם יש חלון. הוא מוסיף שהוא הדין כשמעביר חביות יין בין הבתים שאין צריכים שתהיה דרך עקלתון, שלא כדעת בעל הדרישה שהובאה לעיל.
מאידך גיסא יש לציין שמדברי הראבי״ה (שם) והאור זרוע (סי׳ רמ) עולה שהתנאי שיכול לבוא בדרך עקלתון נצרך גם כשהגוי בתוך ביתו.
הרמב״ם אינו כותב שצריך שתהיה שם דרך עקלתון, והכסף משנה מדייק מכך שהוא מתיר בנכרי המעביר כדי יין אף כשאין דרך עקלתון. הוא מבאר שרק לגבי טהרות הצריכו זאת כיון שבנגיעה בלבד הם נטמאים, מה שאין כן ביין שאינו נאסר עד שישכשך. מלבד זה, לעיל התבאר שלדעת הכסף משנה הרמב״ם מפרש את האמור במשנה רק בחביות סתומות, והוא מסביר שלכן יש להקל בהן יותר ממה שנאמר בטהרות שבהן מדובר גם בחביות פתוחות.
הלחם משנה מקשה על הכסף משנה שלפי דבריו יש לתמוה מדוע גם בהלכות מטמאי משכב ומושב (שם) הרמב״ם אינו כותב שמדובר בכגון שיש דרך עקלתון. הוא מוסיף שכך הקשה הכסף משנה עצמו שם, ותירץ שדין זה רמוז בלשון הרמב״ם שמנמק את ההיתר בכך שבעל הבית הולך אחריהם והם אינם רואים אותו וחוששים בכל רגע שיבוא. לפי זה כותב הלחם משנה שגם כאן ניתן לומר שהרמב״ם רומז זאת בלשונו ״שאימתו עליהן ואומרין עתה יצא לפנינו ויראה אותנו״.
הלחם משנה מוסיף שכיון שהרמב״ם כותב לשון זאת רק בהלכה טז שעוסקת בגוי המעביר כדי יין ממקום למקום, ולא בהלכה יז, נראה שהוא סובר כשיטת הר״ן שבמניח גוי בחנות אין צורך שתהיה שם דרך עקלתון. יש להוסיף שלפי דבריו כך יש לומר גם לגבי המניח כדי יין בקרון או בספינה, שאין צורך שתהיה דרך עקלתון.
מחבר השלחן ערוך פוסק לגבי כל הדינים שהיין מותר רק כשיש שם דרך עקלתון, וכבר התבאר שהט״ז (סק״ב) פוסק שרק כשנמצא במקום פתוח צריכים לתנאי שתהיה דרך עקלתון. עם זאת, אף הט״ז (סקי״ב) כותב שאם הגוי יודע להיכן הלך הישראל, כגון שהלך לבית הכנסת וכדומה, צריך שתהיה דרך עקלתון כמבואר בסעיף ז, שכן הגוי אינו חושש כל כך.
לעומת זאת, הש״ך (סק״ח) כותב כדברי הבית יוסף שאף כשהגוי נמצא בבית אבל יכול לראות את הדרך שממנה הישראל בא צריך שתהיה שם דרך עקלתון.
בעל תורת חיים כותב שבמקום הפסד מרובה ניתן להסתמך על שיטת הרי״ף והרמב״ם שלפי הבנתו פוסקים שהיין מותר גם כשאין דרך עקלתון.
הריטב״א בשם הרמב״ן והרשב״א (בחידושיו) כותבים שאם יש גוים נוספים עם הגוי שמעביר את חביות היין אין תועלת בדרך עקלתון, שכן הם יכולים להסתכל ולהזהיר את חברם שהישראל בא מהדרך. גם בעל ההשלמה (סי׳ ד) כותב שההיתר בחביות פתוחות הוא רק כשיש גוי אחד בלבד עם החביות, אך אם יש שניים – היין אסור. אולם, הרשב״א עצמו בתורת הבית (שם, דף נה, ב) והמאירי (ע, א ד״ה בית) מקשים על כך, שכן בברייתא שנשנית לגבי שימור טהרות נאמר שהיו מוליכים את הטהרות חמריו ופועליו בלשון רבים, ואף על פי כן אמרו שאם לא הודיע להם שהוא מפליג ויש שם דרך עקלתון הפרות נשארים בחזקת שימור.
השלחן ערוך (בסעיף ב) פוסק כדעת הרמב״ן שכאשר הם שנים או יותר היין אסור, אף על פי שיש דרך עקלתון.
ד. הודעה לגוי שמפליג.

במשנה נאמר שאם הודיע לגוי שמפליג אף חביות סתומות אסורות, אלא שנחלקו חכמים ורבן שמעון בן גמליאל בשיעור הזמן שהחביות נאסרות. לפי חכמים השיעור הוא כדי שינקוב את מגופת החבית, יסתום את הנקב והסתימה תיבש, ולפי רבן שמעון בן גמליאל השיעור הוא כדי הסרת המגופה כולה, עשיית מגופה חדשה וייבושה. בגמרא פוסק רבא כרבן שמעון בן גמליאל.
רש״י במשנה (ד״ה ואם) מבאר ש״מפליג״ הכוונה שמתרחק, ומשמע שהישראל אינו מפרש להיכן הוא הולך. גם הרמב״ן והרא״ש (שם) כותבים שאם הודיע בסתם שהוא מתרחק היין אסור, ורק אם מודיע בפירוש שהולך למקום קרוב היין מותר. הרי״ד מפרש שאם הודיע שמפליג ושהה כשיעור פתיחת וסתימת החביות – היין אסור, וגם מדבריו נראה שאינו צריך לפרש שמפליג בשיעור זה, ודי בכך ששוהה כשיעור זה כדי שהיין ייאסר.
לעומת זאת, הראב״ד מפרש שהישראל מודיע שהוא מפליג ולאן הוא הולך, וידוע שבמשך הזמן שילך ויחזור יש כדי לפתוח את החבית ולסתמה, והוא אכן שהה כך. הוא מוסיף שאף אם אומר לאן הוא הולך אך אינו אומר לגוי שיחזור באותה דרך – היין מותר, שכן הגוי חושש שמא הישראל יבוא מדרך אחרת, קצרה יותר. אמנם, בברייתא אסרו כשאומר לפועלים ׳לכו ואני אבוא אחריכם׳ אף שאינו מודיע להם לאן הוא הולך, אך הראב״ד מסביר ששם מדובר על חביות פתוחות וחוששים שיגעו מיד בטהרות, מה שאין כן כשהחביות סתומות שאין לאסור שכן הגוי נזהר שלא לפתוח את החביות שמא יחזור הישראל ויראה שפתח אותן. גם הרשב״א (בחידושיו ובתורת הבית שם), הריטב״א והמאירי מסכימים עם דברי הראב״ד שבחביות סתומות, כל שלא פירש שהולך למקום רחוק שזמן ההליכה אליו והחזרה ממנו הוא כשיעור של פתיחת החבית וסתימתה – היין מותר, אך אם החביות פתוחות והישראל אמר לגוי שהוא הולך ויבוא אחריו – הרי הן נאסרות מיד כשנעלם מעיניו של הגוי.
עם זאת, הראב״ד כותב שאין הכרח שיאמר לגוי שהולך למקום רחוק, שכן גם אם הוא מודיע שהולך למקום קרוב ומתעכב שם – היין אסור אם הגוי יודע שיש בעיכוב זה כדי שיעור של סתימת ופתיחת החבית. על כן הראב״ד מבאר את דין המשנה לגבי ישראל שנכנס לעיר לרחוץ שמדובר בכגון שלא הודיע לגוי שייכנס לרחוץ. הרשב״א והריטב״א כותבים שהראב״ד מדייק כך מלשון המשנה שהישראל הלך בקפנדריא למרחץ, דהיינו שהגוי לא ראה שהישראל נכנס למרחץ.
הרמב״ן והר״ן (בחידושיהם) מביאים דעה נוספת ולפיה אף אם מודיע לגוי שמפליג לזמן קצר שיש בו רק כדי לפתוח את החבית, אך למעשה הפליג ושהה שיעור כדי שיוכל לפתוח ולסתום את החבית – היין נאסר, כיון שהגוי אינו חושש לפתוח את החבית אף אם הישראל יחזור לפני שיספיק לסתמה שכן יוכל לטעון שאדם אחר פתח אותה. הרמב״ן כותב שניתן לומר כך רק כאשר יש שם גוים נוספים.
יש להעיר שבעל הדרישה (אות א) כותב בדעת הטור שגם אם מודיע לגוי שמפליג, אם הגוי אינו רואה לאן הוא הולך הרי הוא חושש שהישראל ייזכר ביינו ויחזור מוקדם, כפי שאומר רבא בגמרא להלן (ע, א) לגבי ישראל שהולך להתפלל בבית הכנסת, והיין נאסר רק אם הגוי רואה שמפליג למקום שעד שיחזור יש בו כדי לפתוח ולסתום את החבית, וראה עוד בבירור הלכה להלן (שם ציון ו).
הרמב״ם והשלחן ערוך כותבים בסתם שאם מודיע לגוי שמפליג החביות נאסרות, ואינם כותבים שצריך לומר לו שמפליג בשיעור שיש בו כדי פתיחת וסתימת החבית. יתרה מזו, בדין של המעביר כדי יין הם כותבים שאם אמר לפועלים ״לכו ואני אבוא אחריכם״ אמירה זו נחשבת כהודעת הפלגה, ואם הפליג בשיעור שיש בו כדי לפתוח ולסתום את החבית – היין אסור, וזה שלא כדעת הראב״ד שסובר שאמירה זו נחשבת כהודעת הפלגה רק בחביות פתוחות. לעומת זאת, הט״ז (סק״ד) מביא את מחלוקת הראב״ד והרא״ש האם יש צורך באמירה מפורשת שמפליג למקום שיש בהליכה אליו ובחזרה ממנו שיעור של פתיחת החבית וסתימתה, ומסיק שניתן להקל כדעת הראב״ד שהיין אינו נאסר אלא בהודעה מפורשת.
השלחן ערוך פוסק כדברי הראב״ד שאם הגוי רואה שהישראל נכנס למרחץ – היין אסור, מפני שהגוי יודע שלא יחזור במהרה.
ה. כשאינו מודיע שמפליג.

כאמור, הרמב״ן מפרש שהדין בתחילת המשנה עוסק בחביות פתוחות ועל כן כדי להתיר את החביות צריך שיתמלאו שני תנאים, שאינו מודיע שמפליג וגם שתהיה דרך עקלתון, אולם בחביות סתומות די בכך שאינו מודיע שמפליג כדי להתיר את היין, וכך היא גם שיטת הריטב״א והמאירי.
לעומת זאת, הרי״ד (בפסקיו ד״ה חביות פתוחות) כותב שחביות פתוחות לעולם אסורות כשמפליג מהן, ומשמע שנאסרות אף אם יש שם דרך עקלתון משום שאינו משמרן. לשיטתו המשנה כולה עוסקת בחביות סתומות, אך חביות פתוחות נאסרות כל שהיתה שהות ביד הגוי לגעת ביין אף שלא הודיע שמפליג.
הריא״ז (הלכה ג, ח) חולק על הרי״ד וסובר שכל שלא הודיע לגוי שמפליג ניתן עדיין לקבוע שהחביות בחזקת שימור ואפילו הפליג והחביות פתוחות, והוא אינו מזכיר שצריך שתהיה דרך עקלתון. נראה שלשיטתו הדין הראשון שבמשנה עוסק גם בחביות פתוחות, והפירוש של חזקת שימור הוא שלא הודיע לגוי שמפליג.
כאמור, בחביות סתומות כל שלא הודיע שמפליג היין מותר. הראב״ד מבאר שהלשון האמורה במשנה בדין של המניח גוי בחנות, שאם הישראל יוצא ונכנס היין מותר, אינה דווקא, אלא אפילו אם יצא מיד והפליג היין מותר, כיון שהגוי אינו יודע שהישראל הפליג. הריטב״א כותב שאפילו יצא ונכנס פעמים מספר והשתהה הרבה בחוץ ועתה יוצא שוב ומשתהה – אין אומרים שעכשיו הגוי כבר אינו מפחד, אלא כל שאינו מודיע לגוי שמפליג הגוי חושש שיחזור בכל רגע.
ו. כשהגוי מפליג בקרון ובספינה או נועל את החנות.

בגמרא מבואר שהחידוש בדין של המניח את הגוי בקרון ובספינה הוא שאין חוששים שמא יפליג הגוי בספינה ויעשה כל חפצו, והחידוש בדין של המניח גוי בחנות הוא שאין חוששים שהגוי ינעל את החנות ויוכל לגעת ביין ללא חשש. על פי זה כותבים הרמב״ן, הרא״ה, הרשב״א, הריטב״א, הר״ן (בחידושיו) והמאירי שאם אכן ידוע שהפליג בספינה או שנעל את החנות – היין אסור. הם מציינים שכך נאמר גם בתוספתא (ח, ה): ״המניח יינו בפונדק ונכנס לכרך, אף על פי ששהה לזמן מרובה – מותר, ואם הודיעו או שנעל עליו בפונדקו – אסור. המניח יינו בספינה ונכנס לכרך, אף על פי ששהה לזמן מרובה – מותר, ואם הודיעו או שהפליגה ספינתו בים – אסור״. עם זאת, הם מוסיפים שאם לגוי אין הסבר למה הוא נועל ונתפס על כך כגנב היין מותר, וראה עוד בעניין זה בבירור הלכה להלן (ע, א ציון ב).
לעומת זאת, הראב״ד מפרש בתחילה שאף אם הגוי הפליג בספינה או נעל את החנות אין לאסור את היין, וכן מובא במאירי שיש חולקים ומתירים את היין גם כשהפליג בספינה או נעל את החנות. אולם, הראב״ד עצמו בהמשך דבריו (ע, א ד״ה מאי) חוזר בו ופוסק כדברי שאר הראשונים משום שכך מפורש בתוספתא.
המאירי כותב שרק לגבי ספינה אמרו שאם הפליג היין אסור, אך בקרון אף אם הפליג היין מותר. הוא מוכיח כדבריו מהמעשה המובא בירושלמי (הלכה ה) לגבי קרון של בית רבי שהפליג יותר מארבעה מילים, וחכמים הכשירו את היין שבו. יש להעיר שבירושלמי אחד ההסברים להיתר הוא שעוברי דרכים ישראליים מצויים בדרך, ואם כן אפשר שאף המאירי מתכוון להתיר רק במקום שמצויים עוברי דרכים, וראה עוד להלן בעניין זה.
לעומת זאת, הטור כותב שאין הבדל בעניין זה בין ספינה לקרון, וכך פוסק גם מחבר השלחן ערוך שאם נודע שהגוי נעל את החנות או שהרחיק עם הקרון והספינה – היין אסור.
הב״ח מעיר שגם כאשר הגוי מפליג או נועל את החנות אין היין נאסר אלא אם כן שהה הגוי כשיעור שיכול לפתוח ולסתום את החבית, בדומה לאיסור כאשר הישראל מודיע לגוי שמפליג, ודבריו מובאים בש״ך (סק״ו).
ז. החשש בחבית מגופה.

בגמרא מבואר שאף שנפסקה ההלכה כרבן שמעון בן גמליאל במשנתנו, שאין חוששים שהגוי יעשה נקב בחבית כדי להוציא יין, וכן נפסקה לעיל (לא, א) ההלכה כרבי אליעזר, שאין חוששים שהגוי יזייף את חתימת החבית, בכל זאת אין מניחים יין אצל הגוים מפני החשש שהגוי יוציא יין דרך נקב קטן שישנו בחבית. הר״י מלוניל מפרש שבמשנתנו לא חששו לכך כיון שמדובר בחביות שאין בהן נקב כזה.
בבירור הלכה לעיל (לא, א ציון ג) הובאה מחלוקת ראשונים האם להלכה יש צורך שיהיו בחבית של יין שני חותמות או די בחותם אחד. התוספות (ד״ה מאי) והרא״ה (בדק הבית שם) כותבים שמשאלת הגמרא מדוע אין מניחים יין אצל גוים עולה שמגופת החבית נחשבת לחותם, ועל כן לולא החשש שהגוי יוציא יין דרך הנקב היה מותר להניח יין אצל הגוים, כיון שאין חוששים לזיוף אפילו בחותם אחד, והרי זה בהתאם לשיטתם שהובאה גם בבירור הלכה לעיל שדי בחותם אחד כדי להתיר את החבית.
גם הרא״ש בתשובה (כלל יט, ה) נוקט בשיטה זו, וכותב שלהלכה אין פוסקים כמשנתנו שאוסרת חבית שהונחה עם הגוי כשהודיע לו שהפליג אף שהיא סתומה במגופה, ויש להתיר את היין אף כשמודיע שמפליג כיון שאין חוששים לזיוף. הוא מבאר שרבא פוסק להלכה כרבן שמעון בן גמליאל במשנה רק לגבי הדין שאין חוששים שהגוי יעשה נקב במגופה ומפני שחושש שמקום הנקב יהיה ניכר במגופה. אולם במה שרבן שמעון בן גמליאל סובר שחוששים להסרת כל המגופה אין הלכה כמותו, אלא כרבי אליעזר כפי שנפסק בסוגיה לעיל שאין חוששים לזיוף המגופה. כיוצא בזה כותב הרא״ה (בסוף פירושו למשנה) שמשנתנו אינה כרבי אליעזר שמתיר בחותם אחד, והלכה כמותו.
לעומת זאת, לפי הדעות שצריך שני חותמות הרי שאין סתירה בין דברי רבן שמעון בן גמליאל, שחושש להסרת המגופה, לבין פסק ההלכה כרבי אליעזר, שאינו חושש לזיוף בשני חותמות. אך לשיטות אלו שאלת הגמרא בסוגייתנו אינה מובנת לכאורה, שהרי בדרך כלל אין לחבית שני חותמות. הרשב״א (משמרת הבית שם) מיישב את השאלה שמניחים שמן הסתם אדם שמפקיד אצל הגוי סוגר את החבית במפתח בנוסף למגופה, וכיון שיש חותם וגם מפתח היה צריך להתיר, ועל כן אמרו שחוששים שהגוי יוציא יין דרך הנקב ולכן אין תועלת בחותם.
באופן אחר כותב הרי״ד בתוספותיו שניתן לומר שחבית עם מגופה נחשבת לחותם בתוך חותם, ובדומה לזה הוא כותב בפסקיו שחבית שרוקה בטיט וחתומה נחשבת לחותם בתוך חותם. אולם בהמשך דבריו (בתוספותיו) הוא כותב שהשאלה היא מדוע אין מניחים חביות אצל הגוים גם כשיש להן חותם בתוך חותם.
הרמ״א מביא שיש אומרים שאם החביות סתומות הרי הן מותרות בכל עניין כיון שדי בחותם אחד, אולם הוא כותב שלמעשה ניתן להקל בכך רק במקום הפסד מרובה. הש״ך (סקי״א) כותב שאם יש חותם אחד על החביות הרמ״א מתיר בדיעבד אפילו שלא במקום הפסד מרובה, כמבואר בדבריו להלן (סימן קל, ב), אלא שבנידון זה יש סוברים שמגופה אינה כחותם ועל כן מקלים רק במקום הפסד מרובה.
ח. איסור היין.

רש״י להלן (ע, א ד״ה שרי) כותב שבמקום שאוסרים את היין מחשש שהגוי נגע בו היין אסור אף בהנאה. כך כותב גם הריטב״א בסוגייתנו, ומנמק שכך היא משמעות הלשון שהיין אסור, ועוד שכיון שאוסרים שמא נגע הגוי בכוונה אי אפשר להתירו בהנאה, וראה עוד בבירור הלכה להלן (ע, א ציון ב).
לעומת זאת, הראב״ד (מובא בחידושי הרמב״ן להלן ע, ב, ברא״ש סי׳ טז ובראשונים נוספים) סובר שבמקום שאוסרים את היין מספק שמא נגע בו הגוי אין לאסור את היין אלא בשתייה.
הרשב״א בתשובה (ח״ה סי׳ קכ) מביא את המחלוקת הזו ונוטה לפסוק כרש״י, וכך מכריע גם הרא״ש.
הרמב״ם פוסק שהחביות אסורות בשתייה, ומשמע שמותרות בהנאה. הלחם משנה מבאר שזה בהתאם לשיטתו בהמשך ההלכות (יג, ט) שפוסק שיין שהופקד אצל גוי בחותם אחד בלבד נאסר רק בשתייה ולא בהנאה, וגם כאן הרי החבית סתומה במגופה ודינה כחתומה. הוא מבאר שאף שלגבי המפקיד חבית אצל גוי דעת הרמב״ם היא שהיין מותר בהנאה רק כשייחד ליין קרן זווית בביתו של הגוי, כאן שהיין אינו מונח בבית הגוי אין צורך בייחוד קרן זווית.
באופן אחר כותב בעל כנסת הגדולה (הגהות הטור, י) שדעת הרמב״ם כשיטת הראב״ד שכאשר אוסרים את היין מספק שמא נגע הגוי ביין אין לאסרו אלא בשתייה, ולפי הסברו הדין כך אף בחביות פתוחות.
מחבר השלחן ערוך בסימן קכח (סעיף ג) פוסק לגבי גוי שנעל את עצמו עם היין שהיין אסור גם בהנאה.
באשר לדין חבית יין שהושארה עם הגוי בדרך ויש שם עוברי דרכים עיין בבירור הלכה לעיל, לא, ב ציון [א].


היה אוכל ושותה עם הגוי והניחו ויצא

ציון ז.ח.
משנה. היה אוכל עמו על השולחן והניח לגינין על השולחן ולגין על הדולבקי והניחו ויצא – מה שעל השולחן אסור, שעל הדולבקי מותר. ואם אמר לו ׳הוי מוזג ושותה׳ – אף שעל הדולבקי אסור. חביות פתוחות אסורות, סתומות מותרות כדי שיפתח ויגוף ותיגוב.
ישראל שהיה אוכל עם הגוי והניח יין פתוח על השולחן ויין פתוח על הדולפקי ויצא, שעל השולחן – אסור, ושעל הדולפקי – מותר, ואם אמר לו ׳מזוג ושתה׳ – כל היין הפתוח שבבית אסור.(רמב״ם מאכלות אסורות יב, יח)
היו יושבים ישראל וגוי לשתות... אבל אם היו שותים ביחד מיין אחד ויין לפניהם על השלחן ויין אחר חוץ לשלחן והניח הגוי לבדו – שעל השלחן אסור, ואת שחוץ לשלחן, את שתוך פישוט ידיו – אסור, ושחוץ לפישוט ידיו – מותר, ואם אמר לו ׳הוי מוזג ושותה׳ – כל החביות הפתוחות שבבית אסורות, והסתומות מותרות, אלא אם כן שהה כדי שיסיר המגופה כולה ויחזירנה ותנגב.(שו״ע יורה דעה קכט, ז)
א. כשלא אמר לגוי כלום.

במשנה נאמר שאם הגוי היה אוכל עם ישראל ונותר לבדו – יש לאסור את היין שעל השולחן, אך היין המונח על הדולבקי (בגרסאות אחרות ״דולפקי״, דהיינו דלפק) מותר. רש״י (ד״ה מה וד״ה שעל) מבאר שהיין שעל השולחן אסור כיון שהגוי מורה היתר לעצמו לגעת בו לאחר שהישראל הזמינו לאכול ולשתות אתו, אבל היין שעל הדלפק מותר מפני שאינו מוכן לסעודה זו.
הראב״ד (להלן ע, א) כותב שמדובר בכגון שהיו שותים יחד מהיין של הישראל, אך אם כל אחד היה שותה מיינו הגוי חושש לגעת ביינו של הישראל ואין לאסרו, וכן כותבים הרשב״א (בחידושיו להלן ע, א), התוספות (להלן ע, א ד״ה שמע, לפי הגהת המהרש״א והב״ח), הרא״ש (סי׳ טז) והר״י מפאריש (להלן ע, א).
הרא״ש (סי׳ יג), הראבי״ה (סי׳ אלף עח) והאור זרוע (סי׳ רמ) בשם הרשב״ם כותבים שהיין שעל השולחן אסור אף כשאינו מודיע לגוי שמפליג. כיוצא בזה כותבים הראב״ד והר״י מלוניל (בביאורו למשנה) שמדובר בכגון שהיין משתמר, וכן כותב הרא״ה שהיין נאסר אף אם הישראל יוצא ונכנס.
לגבי היתר הלגין שעל הדלפק כותבים הרמב״ן, הריטב״א והר״ן (לג, א בדפי הרי״ף) שהוא מותר אפילו כשהוא פתוח, ומוכיחים זאת ממה שנאמר בסוף המשנה: ״ואם אמר לו ׳הוי מוזג ושותה׳...״ שמדובר גם בכלים פתוחים שנאסרים מיד. הרשב״א והרא״ש (סי׳ יב) מוכיחים זאת מכך שהלגין שעל השולחן פתוח, שהרי הם שותים ממנו, ואם כן כך יש לומר גם לגבי הלגין שעל הדלפק. גם מדברי הרי״ד (בפסקיו) והמאירי עולה שהלגין שעל הדלפק מותר אף אם הוא פתוח.
בירושלמי (הלכה ז) נאמר במסקנה שהיין שעל השולחן אסור אם הוא בתוך שיעור של פישוט ידיו של הגוי, ומה שעל הדלפק מותר אם הוא מחוץ לשיעור זה. האור זרוע (שם) מביא את דברי הירושלמי ומקשה עליהם שאם כן אין הבדל בין מה שמונח על השולחן לבין מה שמונח על הדלפק, והדין תלוי רק במרחק של הגוי מהכלי. עם זאת הוא מסיק שכיון שהירושלמי מקל במה שמונח על השולחן מחוץ לפישוט ידיים אין להחמיר בזה. גם בהגהות אשרי (סי׳ יג) וברוקח (סי׳ תצה) מובאים כך דברי הירושלמי, ונראה שפוסקים כמותם. בעל יין המשמח (סקי״ט) מיישב את תמיהת האור זרוע על הירושלמי, שבמשנה מתירים את היין שעל השולחן מפני שמן הסתם מונח בתוך פישוט ידיים, ואוסרים את היין שעל הדלפק מפני שמן הסתם מונח מחוץ לפישוט ידיים.
גם הרשב״א בתורת הבית (ב״ה ש״ד, דף נה, א) מביא את הירושלמי ומקשה את קושיית האור זרוע, ועל כן הוא משנה את הגרסה באופן שיוצא שהיין שעל השולחן אסור אף אם הוא מחוץ לפישוט ידיו של הגוי, ושעל הדלפק מותר רק אם הוא מחוץ לפישוט ידיו של הגוי. יש להעיר שבעל פני משה מבאר כך את הירושלמי אף לפי הגרסה שלפנינו. כך פוסק גם המאירי בשם הירושלמי, ומבאר שמה שבתוך פישוט ידיו של הגוי דומה לדין של גוי הנושא חביות יין, שאוסרים את היין אף כשהוא משתמר.
לעומת זאת, הרא״ה (בדק הבית שם) סובר שהבבלי שאינו מפרש כך חולק על הירושלמי, והלכה כמותו, שאין חילוק בין יין שנמצא תוך פישוט ידיים לבין יין שנמצא מחוץ לפישוט הידיים. הרשב״א (במשמרת הבית) משיב על דבריו שבמקום שהירושלמי בא רק לפרש את המשנה יש לקבל את פירושו כשאין לכך סתירה מפורשת בבבלי. יש להוסיף שבעל יין המשמח (סק״כ) כותב שהרי״ף והרא״ש אינם מביאים את הירושלמי מפני שאינם פוסקים כמותו, כשיטת הרא״ה.
המאירי כותב שאם מזהיר את הגוי שלא יגע ביין יש להתיר אף את היין שעל השולחן, שכשם שהגוי סומך על דברי הישראל כשאומר לו ׳הוי מוזג ושותה׳ ונוגע ביין, כך הוא סומך עליו כשאומר לו לא לגעת. עם זאת, המאירי מסייג את ההיתר רק ליין שמחוץ לפישוט ידיו, ונראה שהולך לשיטתו שאוסר גם יין שעל הדלפק שבתוך פישוט ידיים של הגוי.
הרמב״ם כותב שאם הניח יין בכלי פתוח עם הגוי, אם היה על השולחן אסור ואם היה על הדלפק מותר. בעל יין המשמח (שם) מסתפק בדעתו האם נוקט יין פתוח כדי ללמד שהיין שעל הדלפק מותר אף כשהוא פתוח, או להפך, ללמד שיש לאסור את היין שעל השולחן רק כשהוא פתוח, אבל אם הוא בכלי סתום מותר אף כשמונח על השולחן.
הרמב״ם אינו מחלק בין יין הנמצא בתוך שיעור פישוט ידיו של הגוי ליין הנמצא מחוץ לשיעור זה, אולם השלחן ערוך פוסק שגם היין שאינו מונח על השולחן נאסר אם נמצא בתוך שיעור פישוט ידיו של הגוי. עם זאת, בעל יין המשמח מסיק שבחביות סתומות שעל הדלפק יש להקל אף אם הן בתוך פישוט ידיו של הגוי. כך הוא כותב מתוך הסתמכות על השיטות שאינן פוסקות כירושלמי, וכן על ההבנה ברמב״ם שחביות סתומות לעולם מותרות.
ב. אמר לו ׳הוי מוזג ושותה׳.

במשנה נאמר שכאשר הישראל נותן רשות לגוי לשתות אף היין שעל הדלפק אסור, ובהמשך נאמר ״חביות פתוחות אסורות, סתומות מותרות כדי שיפתח ויגוף ותיגוב״. רבא אומר ששיעור זה הוא כדעת רבן שמעון בן גמליאל שחולק על חכמים בחלקים הקודמים שבמשנה, וכיון שהמשנה סותמת כמותו כך הלכה.
רש״י (ד״ה ואם) מבאר שהאמירה לגוי ׳הוי מוזג ושותה׳ מחזקת את ידו לשתות והוא מרגיש שיכול לשתות הכל, וכך כותבים גם התוספות (סט, ב ד״ה היה). בדומה לזה כותב הראב״ד שאם שותה עם הגוי ומשאירו לבד, הגוי מפרש זאת כהרשאה להמשיך ולשתות מאותו היין, ואם בנוסף לכך אומר לו ׳הוי מוזג ושותה׳ הגוי מפרש זאת כתוספת הרשאה לשתות מכל היין שבבית. גם הרא״ה (בפירושו), הריטב״א והמאירי מבארים שאמירה זו מהווה הרשאה לגוי לשתות מהיין.
באופן אחר מבארים הר״י מפאריש (סט, ב ד״ה היה) והר״י מלוניל שאמירה זו דומה להודעת הפלגה, שהגוי אינו חושש שהישראל יחזור במהרה ולכן כל החביות אסורות.
רש״י (ד״ה חביות) מפרש שסיום המשנה ״חביות פתוחות״ וכו׳ מכוון לחביות שבכל הבית, ולפי זה מתחדש כאן שלא רק הכלים שעל הדלפק אסורים אלא גם אלו שבכל הבית. כך כותבים גם הראב״ד, הראבי״ה (שם) והאור זרוע (שם) בשם הרשב״ם. נראה שניתן לדייק כך מלשון המשנה, שכן בתחילה נאמר שהיין שעל השולחן ועל הדלפק נמצא בתוך ״לגינין״ ואילו המשך המשנה עוסק בחביות, ומסתבר שהן מונחות בשאר הבית.
לעומת זאת, הרא״ה (בפירושו) כותב שהאמירה ׳הוי מוזג ושותה׳ נחשבת כהרשאה למזוג גם מהדלפק ויש לאסור אף את החביות הסתומות שעל הדלפק אם יצא לזמן שיש בו כדי פתיחת החבית וסתימתה, ומשמע שרק החביות שעל הדלפק נאסרות. גם מדברי המאירי נראה שסובר כך, שכן הוא מפרש שאמירת ׳הוי מוזג ושותה׳ נחשבת כהרשאה למזוג מכל מקום הראוי למזיגה, וכמו כן הוא מבאר שמה שעל הדלפק אסור היינו חביות פתוחות מיד וחביות סתומות לאחר שיעור של פתיחתן וסתימתן. הרי מבואר שלפי שיטתם גם החלק האחרון במשנה עוסק בחביות שעל הדלפק ולא בחביות אחרות שהן מותרות כיון שאינן עומדות לשתייה.
המאירי מביא שיטה אחרת ולפיה לעולם אין לאסור חביות סתומות אלא אם כן מודיע לגוי שמפליג, ולשיטה זו צריך לומר שמה שנאמר במשנה שהחביות שעל הדלפק אסורות היינו חביות פתוחות, ובחלק האחרון במשנה: ״חביות פתוחות אסורות, סתומות מותרות כדי שיפתח ויגוף ותיגוב״ מדובר כשאומר לגוי במפורש שמפליג.
הרמב״ם והשלחן ערוך פוסקים שכל היין הפתוח שבבית אסור, והשלחן ערוך מוסיף שגם החביות הסתומות אסורות אם שהה בחוץ כשיעור פתיחתן וסתימתן.



ציון ט.
עיין בירור הלכה לחגיגה כ, ב ציון א.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144