×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא עבודה זרה ס״ו.גמרא
;?!
אָ
אחַמְרָא עַתִּיקָא בְּעִנְבֵי דִּבְרֵי הַכֹּל בְּנוֹתֵן טַעַם חַמְרָא חַדְתָּא בְּעִנְבֵי אַבָּיֵי אָמַר בְּמַשֶּׁהוּ וְרָבָא אָמַר בבְּנוֹתֵן טַעַם. אַבָּיֵי אָמַר בְּמַשֶּׁהוּ בָּתַר טַעְמָא אָזְלִינַן אִידֵּי וְאִידֵּי חַד טַעְמָא הוּא דְּהָוֵה לֵיהּ מִין בְּמִינוֹ וּמִין בְּמִינוֹ בְּמַשֶּׁהוּ. וְרָבָא אָמַר בְּנוֹתֵן טַעַם גבָּתַר שְׁמָא אָזְלִינַן וְהַאי שְׁמָא לְחוּד וְהַאי שְׁמָא לְחוּד וה״לוְהָוֵה לֵיהּ מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ וּמִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ בנ״טבְּנוֹתֵן טַעַם. תְּנַן יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל ע״געַל גַּבֵּי עֲנָבִים כּוּ׳ קס״דקָא סָלְקָא דַּעְתִּין חַמְרָא חַדְתָּא בְּעִנְבֵי מַאי לָאו בנ״טבְּנוֹתֵן טַעַם לָא בְּמַשֶּׁהוּ. הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא זֶה הַכְּלָל כֹּל שֶׁבַּהֲנָאָתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם אָסוּר כֹּל שֶׁאֵין בַּהֲנָאָתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם מוּתָּר מִכְּלָל דִּבְנוֹתֵן טַעַם עָסְקִינַן. וְאַבָּיֵי מַתְנִיתִין בְּחַמְרָא עַתִּיקָא בְּעִנְבֵי. חַלָּא דְּחַמְרָא וְחַלָּא דְּשִׁיכְרָא וַחֲמִירָא דְּחִיטֵּי וַחֲמִירָא דִּשְׂעָרֵי אַבָּיֵי אָמַר בְּנוֹתֵן טַעַם בָּתַר טַעְמָא אָזְלִינַן וְהַאי טַעְמָא לְחוּד וְהַאי טַעְמָא לְחוּד וְהָוֵה לֵיהּ מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ וּמִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם. וְרָבָא אָמַר בְּמַשֶּׁהוּ בָּתַר שְׁמָא אָזְלִינַן וְהַאי חַלָּא מִיקְּרֵי וְהַאי חַלָּא מִיקְּרֵי וְהַאי חֲמִירָא מִיקְּרֵי וְהַאי חֲמִירָא מִיקְּרֵי וה״לוַהֲוָה לֵיהּ מִין בְּמִינוֹ וְכׇל מִין בְּמִינוֹ בְּמַשֶּׁהוּ. אָמַר אַבָּיֵי מְנָא אָמֵינָא לַהּ דְּבָתַר טַעְמָא אָזְלִינַן דְּתַנְיָא דתַּבְלִין ב׳שְׁנַיִם וג׳וּשְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת וְהֵן מִין אֶחָד אוֹ מִין ג׳שְׁלֹשָׁה אֲסוּרִין וּמִצְטָרְפִין וְאָמַר חִזְקִיָּה הָכָא בְּמִינֵי מְתִיקָה עָסְקִינַן הוֹאִיל וּרְאוּיִן לְמַתֵּק בָּהֶן אֶת הַקְּדֵירָה אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בָּתַר טַעְמָא אָזְלִינַן כּוּלֵּי חַד טַעְמָא הוּא אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בָּתַר שְׁמָא אָזְלִינַן הַאי שְׁמָא לְחוּד וְהַאי שְׁמָא לְחוּד. וְרָבָא אָמַר לָךְ הָא מַנִּי ר״מרַבִּי מֵאִיר הִיא דְּתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר מִנַּיִן לְכׇל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁמִּצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה שֶׁנֶּאֱמַר {דברים י״ד:ג׳} לֹא תֹאכַל כׇּל תּוֹעֵבָה כֹּל שֶׁתִּיעַבְתִּי לָךְ הֲרֵי הוּא בְּבַל תֹּאכַל. חַלָּא לְגוֹ חַמְרָא דִּבְרֵי הַכֹּל בְּנוֹתֵן טַעַם חַמְרָא לְגוֹ חַלָּא אַבָּיֵי אָמַר בְּמַשֶּׁהוּ וְרָבָא אָמַר הבְּנוֹתֵן טַעַם. אַבָּיֵי אָמַר בְּמַשֶּׁהוּמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
E/ע
הערותNotes
תערובת של מין במינו או בשאינו מינו - ההגדרה

ציון ב.ג.
גמרא. חמרא עתיקא בענבי – דברי הכל בנותן טעם; חמרא חדתא בענבי – אביי אמר: במשהו, ורבא אמר: בנותן טעם. אביי אמר במשהו, בתר טעמא אזלינן, אידי ואידי חד טעמא הוא, דהוה ליה מין במינו, ומין במינו במשהו; ורבא אמר בנותן טעם, בתר שמא אזלינן, והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד, והוה ליה מין בשאינו מינו, ומין בשאינו מינו בנותן טעם... חלא דחמרא וחלא דשיכרא, וחמירא דחיטי וחמירא דשערי – אביי אמר: בנותן טעם, בתר טעמא אזלינן, והאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד, והוה ליה מין בשאינו מינו, ומין בשאינו מינו בנותן טעם; ורבא אמר: במשהו, בתר שמא אזלינן, והאי חלא מיקרי והאי חלא מיקרי, והאי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי, והוה ליה מין במינו, וכל מין במינו במשהו.
תבלין שהם שנים או שלשה שמות ממין אחד, או שלשה מינין משם אחד – מצטרפין לתבל ולאסור וכן לחמץ. כיצד? שאור של חיטין ושאור של שעורין, הואיל ושם שאור אחד הוא – אינן כמין ושאינו מינו, אלא הרי הן כמין אחד ומצטרפין לשער בהן כדי לחמץ בעיסה של חיטין אם היה טעם שניהן טעם חיטין, או כדי לחמץ בעיסה של שעורין אם היה טעם שניהן טעם שעורין.
יין נסך שנפל על הענבים – ידיחם והן מותרות באכילה, ואם היו מבוקעות, בין שהיה היין ישן בין שהיה חדש, אם נתן טעם בענבים – הרי אלו אסורות בהנייה, ואם לאו – הרי אלו מותרות באכילה.
יין נסך שהחמיץ ונפל לתוך חומץ שכר – אוסר בכל שהוא, מפני שהוא במינו, ששניהן חומץ הן, ויין שנתערב עם החומץ, בין שנפל חומץ ליין בין שנפל יין לחומץ – משערין אותו בנותן טעם.(רמב״ם מאכלות אסורות טז, יד, לב, לה)
חומץ של יין של גוים שנפל לתוך חומץ שכר – אוסר בכל שהוא, מפני שהוא במינו, ששניהם חומץ הם.
יין (של) גוים, בין ישן בין חדש, שנפל על ענבים, אם הם שלימות – ידיחם והם מותרות באכילה, ואם הם מבוקעות או שניטל עוקצן, אם יש בו בנותן טעם – אסורות באכילה... ואם אין בו כדי ליתן טעם – מותרות באכילה.(שו״ע יורה דעה קלד, ז, ח)
...הגה. ולענין מין במינו אזלינן בתר שמא, אם הוא שוה הוי מין במינו, אבל לא אזלינן בתר טעמא אם הוא שוה או לא, וכו׳.(הגהת הרמ״א, יורה דעה צח, ב)

בגמרא נחלקו אביי ורבא לפי מה קובעים בתערובת של שני דברים אם הם נחשבים אותו מין או מין אחר: לדעת אביי הולכים אחר הטעם, לכן אם נפל יין חדש על ענבים, כיון שיש להם אותו טעם – הרי זו תערובת של מין במינו שאוסרת בכל שהוא. רבא, לעומת זאת, סובר שהולכים אחר שמו של הדבר, ולכן תערובת של יין חדש בענבים נחשבת מין בשאינו מינו ואוסרת רק בנותן טעם.
הגמרא מביאה גם דוגמאות הפוכות, כגון שהתערב חומץ של יין עם חומץ של שכר או שאור של חיטים עם שאור של שעורים. לשיטת אביי, כיון שטעמם שונה – הרי זו תערובת של מין בשאינו מינו האוסרת בנותן טעם, ואילו לשיטת רבא, כיון ששניהם נקראים חומץ או שאור – הרי זה מין במינו ואוסר בכל שהוא.
הרי״ף (דף לב, א), האשכול (ח״ג סי׳ סא), הרא״ש (סי׳ ח), בעל ההשלמה (סי׳ ד), המאירי והנמוקי יוסף פוסקים כרבא, שהולכים אחר שמו של הדבר, וזאת לפי הכלל שהלכה כמותו במחלוקתו עם אביי.
כך עולה גם מפסקי הרמב״ם (מאכלות אסורות טז, לב) והשלחן ערוך (יו״ד קלד, ז) הכותבים לגבי יין שנפל על ענבים מבוקעים, שבין ביין חדש ובין ביין ישן אם נתן טעם בענבים נאסרו, מכאן שהולכים אחר השם ולא אחר הטעם. כמו כן הם פוסקים (מאכלות אסורות טז, לה; יו״ד קלד, ח) שחומץ של יין נסך שהתערב עם חומץ של שכר אוסר בכל שהוא, מפני ששניהם נקראים חומץ. גם הרמ״א (צח, ב) פוסק כרבא, אלא שהוא כותב זאת כהגדרה כללית בהלכות תערובות שמין במינו נקבע לפי השם ולא לפי הטעם.
אולם הש״ך (שם סק״ו) תמה על דברי הרמ״א, שהרי הסיבה שמין בשאינו מינו אוסר מהתורה עד שישים היא שטעם האיסור מורגש בהיתר וטעם כעיקר, ומין במינו כיון שאינו נותן טעם הרי הוא בטל ברוב. אם כן, מה לנו אם הדברים שווים בשמם או לא, כיון שהאיסור נותן טעם בהיתר הרי הוא נאסר משום שטעם כעיקר.
על כן הוא חולק על הרמ״א וסובר שבהגדרת מין במינו הולכים בדרך כלל אחר הטעם ולא אחר השם, ואם טעמם של הדברים שונה, אף שנקראים באותו שם – הרי זה מין בשאינו מינו, כיון שהאיסור נותן טעם בהיתר ונהפך ההיתר להיות כאיסור, אלא אם כן יש בהיתר שישים כדי לבטל את טעם האיסור. אבל אם יש להם אותו טעם, אף שאינם נקראים באותו שם – הרי זה מין במינו, וכיון שהאיסור לא נתן טעם בהיתר הרי הוא בטל ברוב.
הש״ך מוסיף להסביר שרבא אמר שהולכים אחר השם רק באיסור יין נסך וטבל, הנזכרים בסוגייתנו, שדינם הוא שאוסרים מין במינו במשהו, ובזה רבא סובר שאם הדברים נקראים באותו שם הם נחשבים מין במינו שאוסר במשהו, ואם אין שמם שווה אף שטעמם שווה, הם נחשבים מין בשאינו מינו שאוסר רק בנותן טעם. לדבריו הגדרה זו נכונה גם באיסורים נוספים שבהם אין הולכים אחר הרוב, כגון תרומה וערלה שאוסרים במינם עד מאה ואחד או מאתים ואחד, וכן לשיטת רבי יהודה הסובר שבכל האיסורים מין במינו אוסר במשהו.
הש״ך מביא ראיה לשיטתו מהתוספות בחולין (צז, א ד״ה אמר), הרא״ש (סי׳ כט), הראב״ן (סי׳ שיא) והר״ן (על הרי״ף, דף לו, ב) שמעמידים את דברי רבא בסוגייתנו דווקא באיסור יין נסך וטבל. אכן, בעל ספר האשכול (שם) כותב במפורש שבאיסורים אחרים שלא החמירו בהם חכמים כשהתערבו במינם הולכים אחר הטעם ולא אחר השם, כפי שכותב הש״ך.
הגר״א (סק״ט) מוכיח כדברי הש״ך מהגמרא בחולין (צז, ב), שם נאמר בשם רבא עצמו שבתערובת של מין במינו כיון שאי אפשר לעמוד על הטעם הבלוע משערים בשישים, הרי שהעיקר תלוי בטעם. כדעת הש״ך פוסקים גם הפרי חדש (סי׳ צח סק״ז), הפרי מגדים (סי׳ צח ש״ד סק״ו), מנחת כהן (ספר התערובות ח״ב פ״ב) וכף החיים (סי׳ צח סקט״ז).
לדעת האור שמח (תרומות יד, טו) גם הרמב״ם סובר שהולכים אחר השם רק באיסורי יין נסך ועבודה זרה שאוסרים במשהו, ולא בשאר איסורים.
אולם ניתן לדחות את הראיה מהראשונים שהעמידו את דברי רבא באיסורי יין נסך וטבל דווקא, שכוונתם רק ליישב את מה שאמר רבא שמין במינו אוסר במשהו בעוד שבמסכת חולין (צז, א) הוא אומר שבמין במינו בשישים, אבל יתכן שההגדרה שהולכים אחר השם נכונה לגבי כל האיסורים, כדברי הרמ״א.
כך עולה גם ממה שכותב האור זרוע (סי׳ רנג) בשם רשב״ם שהלכה כרבא ומפרט בהרחבה אילו דברים נחשבים מין במינו ומין בשאינו מינו, ונראה מדבריו שהולכים אחר השם בכל האיסורים, ודברים אלו מובאים להלכה באגור (סי׳ אלף רסו) ובבית יוסף. אך הש״ך לשיטתו מסביר שכתבו זאת לפי השיטות שהלכה כרבי יהודה הסובר שמין במינו אוסר במשהו בכל האיסורים, או שפסקו כך רק לגבי האיסורים שאינם בטלים בשישים.
באשר לקושיית הש״ך שהסברה נותנת ללכת אחרי הטעם משום שטעם כעיקר, החוות דעת (סי׳ צח ביאורים ג) כותב שאין הדבר כן, ומוכיח שפעמים שהדברים שונים בשמם ונחשבים מין בשאינו מינו וצריך שישים מהתורה, אף שטעם האיסור אינו מורגש בהיתר. כמו כן הוא כותב לאידך גיסא, שאם הם שווים בשמם וחלוקים בטעמם – האיסור בטל ברוב מן התורה כדין מין במינו. הוא מוסיף שגם לפי הדעה שדין טעם כעיקר הוא מהתורה היינו דווקא כשהאיסור ניכר ולא התערב בעצמו, מה שאין כן כשהאיסור עצמו התערב ואינו ניכר, שבטל ברוב מהתורה. למעשה הוא מסיק שניתן לסמוך על הרמ״א כשיש הפסד מרובה בדברים שטעמם דומה וההבדל בטעם ניכר רק לטבח מומחה, אך בעל בית יהודה (סי׳ צח, ב) דוחה את דבריו ומסיק כדעת הש״ך.
הט״ז (בדף האחרון) מיישב את שיטת הרמ״א שאכן רבא אמר את דבריו רק לגבי איסורים שבהם מין במינו אוסר במשהו, והולכים בהם אחר השם אף שהטעם שונה לגמרי. אולם לדעתו ניתן ללמוד מכך גם לשאר איסורים האוסרים בנותן טעם, שכן מבואר בגמרא שלפי רבא בתערובת יין חדש בענבים משערים בנותן טעם אף שטעמם שווה, על כרחנו שיש קצת הבדל בטעמם ובכל אופן הולכים אחר השם. הט״ז מסביר שגם הרמ״א מדבר במציאות כזו, ולדבריו זו המציאות השכיחה, ודווקא בכגון זה הוא סובר שהולכים אחר השם, אבל אם הטעמים שווים לגמרי או שונים לגמרי – הולכים אחר הטעם. מאידך גיסא, הש״ך (קונטרס אחרון) דוחה את דבריו וכותב שמדובר גם באיסורים שטעמם שונה לגמרי, ובאשר לדברי רבא על יין חדש בענבים שדינו בנותן טעם הכוונה שמשערים בשישים.
מסקנה דומה לזו של הט״ז עולה מדברי הפרי תאר (סי׳ צח סק״ה), שבדברים שטעמם קצת שונה יש סברה ללכת אחר השם, וכל זאת באיסורים שבטלים בשישים.
בעל ערוך השלחן (סי׳ מח סע׳ מו) כותב שהרמ״א באמת סובר שהעיקר הוא בטעם, אלא שהוא מחמיר ללכת אחר השם מפני שדברים השונים בשמם בוודאי חלוקים גם בטעמם ולו במעט, ומחמת אותו הבדל נחשבים מין בשאינו מינו. הוא מחדש שדברים השווים בשמם ושונים בטעמם לדעת הרמ״א נחשבים מין במינו, מפני שמציאות כזו אפשרית רק בדברים לחים או דברים הנבללים לגמרי כדוגמת קמח, ובכגון זה גם במין במינו ההלכה היא שמשערים בשישים. בכך הוא מיישב גם את סתימת הפוסקים שלא חילקו בין ההגדרה של דברים שאין להם ביטול לבין ההגדרה של דברים שבטלים בשישים.


צירוף תבלינים לאיסור

ציון ד.
גמרא. אמר אביי: מנא אמינא לה דבתר טעמא אזלינן? דתניא: תבלין שנים ושלשה שמות והן מין אחד או מין שלשה – אסורין ומצטרפין, ואמר חזקיה: הכא במיני מתיקה עסקינן, הואיל וראוין למתק בהן את הקדירה; אי אמרת בשלמא בתר טעמא אזלינן, כולי חד טעמא הוא, אלא אי אמרת בתר שמא אזלינן, האי שמא לחוד והאי שמא לחוד! ורבא אמר לך: הא מני? רבי מאיר היא; דתניא, רבי יהודה אומר משום רבי מאיר: מנין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין זה עם זה? שנאמר: ״לא תאכל כל תועבה״, כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל.
תבלין שהם שנים או שלשה שמות ממין אחד, או שלשה מינין משם אחד – מצטרפין לתבל ולאסור וכן לחמץ. כיצד? שאור של חיטין ושאור של שעורין, הואיל ושם שאור אחד הוא – אינן כמין ושאינו מינו, אלא הרי הן כמין אחד ומצטרפין לשער בהן כדי לחמץ בעיסה של חיטין אם היה טעם שניהן טעם חיטין, או כדי לחמץ בעיסה של שעורין אם היה טעם שניהן טעם שעורין.
שלשה שמות ממין אחד, כיצד? כגון כרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גנה, אף על פי שלכל אחד מהן שם בפני עצמו הואיל והן מין אחד – מצטרפין לתבל. השגת הראב״ד. זה אינו כלום, שכל אלה שם אחד הוא, שהרי חמירא דחיטי וחמירא דשערי, וחלא דחמרא וחלא דשכרא – חד שמא חשיב להו בעבודה זרה, ועוד השמות הללו איסורין הן.(רמב״ם מאכלות אסורות טז, יד, טו)
א. ביאור המשנה בערלה.

בסוגייתנו מובאת המשנה בערלה (ב, י) הדנה בצירוף של תבלינים שונים לאיסור, ורש״י (ד״ה תבלין) מפרש ש״שלשה שמות והן מין אחד״ היינו כגון פלפל לבן, פלפל שחור ופלפל ארוך, שכולם ממין הפלפל אלא שיש להם כינויים שונים, ומה שנאמר בהמשך ״או מין שלשה״ היינו שלושה מיני תבלין שיש להם שלושה שמות. כך מפרש גם בעל ההשלמה (סי׳ ד).
התוספות (ד״ה תבלין, השני) מקשים על פירוש זה מהסיפא של המשנה, שם נאמר בשם רבי שמעון ש״שני מינין משם אחד – אינן מצטרפין״, ואם הפירוש של ״שם״ הוא הכינוי של המאכל כיצד יתכן שיהיו מינים שונים לגמרי עם אותו השם. אולם הרמב״ן מסביר בשיטת רש״י שהכוונה למשל לדלעת מצרית ודלעת יוונית, או כרפס של גינה וכרפס של אפר, שהם נחשבים למינים שונים והם כלאיים זה בזה, ובכל זאת נקראים בשם דלעת או כרפס.
מלבד זאת התוספות מקשים שהביטוי ״שמות״ מובא בגמרא במקומות אחרים במובן שם של איסור, לדוגמה ״אינו מן השם״ (שבת קב, א). על כן הם מפרשים שגם במשנה זו הכוונה היא לשם של האיסור, ו״שלשה שמות והן מין אחד״ היינו שלושה איסורים מאותו מין, לדוגמה פלפל של כלאיים, פלפל של ערלה ופלפל של תרומה. בדרך זו מובנים גם דברי רבי שמעון בסיפא שיש שלושה מינים והם שם אחד, כלומר שלושה מינים שונים האסורים מחמת אותו איסור. התוספות במסכת שבת (פט, ב ד״ה תבלין) כותבים פירוש זה בשם רבנו תם, והרמב״ן כותב שכן היא דעת רבנו חננאל, וכך סוברים הריטב״א והרי״ד בתוספותיו.
הם מביאים ראיה לשיטתם מן הירושלמי (ערלה ב, ה) האומר שאף לדעת רבי שמעון, שאין שני שמות מצטרפים – תרומה ותרומת מעשר וחלה וביכורים מצטרפים זה עם זה, מפני שלכולם יש שם של תרומה.
גם הראב״ן (דף לב, א) מפרש שלדעת תנא קמא מצרפים סוגי תבלין שונים מאיסורים שונים, אלא שהוא מפרש את לשון המשנה באופן הפוך, ש״שמות״ היינו סוגי תבלין שונים, ו״מינים״ היינו איסורים של לאוין שונים.
הראב״ד (ד״ה רבא) ובעל ההשלמה (סי׳ ד) מקשים על פירוש התוספות שאין הכוונה לצירוף של שלושה איסורים שונים, שהרי בהמשך הפרק (משנה טו) מובא כבר דין צירוף תבלינים של תרומה וכלאי הכרם שנפלו לקדרה, ועוד ששם נזכר סוג האיסור במפורש ולא בביטוי הסתמי ״שני שמות״. אולם הרמב״ן מיישב שהמשנה בהמשך כתבה את הדין במפורש באיסור תרומה, ובתחילה נקטה בלשון קצרה הכוללת את כל האיסורים.
מתוך כך מפרש הראב״ד בדומה לרש״י ששלושה שמות ממין אחד היינו כגון האמור בכלאים (א, ב) שפול המצרי והחרוב אינם כלאיים זה בזה, וכן החיטים והזונין (שם א, א) אינם כלאיים. עם זאת יש להעיר שבהשגותיו לרמב״ם הוא מביא את פירוש התוספות.
ב. אימתי מצטרפים.

המשנה בערלה מובאת בסוגייתנו כראיה לשיטת אביי שהולכים אחר הטעם, ובהקשר לכך מובאים דברי חזקיה המעמיד את המשנה במיני מתיקה שהם מצטרפים לאיסור משום שראויים למתק בהם את הקדרה, ועל כן אף שהמינים שונים בשמם הרי הם מצטרפים מחמת שטעמם שווה. לעומת זאת רבא, הסובר שהולכים אחר השם, מסביר שמשנתנו הולכת בשיטת רבי מאיר שכל האיסורים שבתורה מצטרפים זה עם זה אף שאינם מאותו המין, מפני שכָללם הכתוב בפסוק ״לא תאכל כל תועבה״ (דברים יד, ג).
רש״י (ד״ה ורבא) כותב שכיון שרבא מעמיד את המשנה כרבי מאיר הרי הוא חולק על חזקיה המעמיד את המשנה במיני מתיקה, וגם בעל ההשלמה (שם) כותב שדברי חזקיה נדחים מהלכה. לפי זה תבלינים מצטרפים לאיסור אף על פי שהם שונים בשמם ובטעמם. אכן הרי״ד בתוספותיו והמאירי מדגישים שמצרפים אף איסורים שונים לגמרי. אולם הרמב״ן מגביל זאת לאיסורים ששיעורם שווה, כגון חיטים של ערלה ושעורים של כלאי הכרם, והראב״ד מוסיף שאף כששיעורם שווה הם מצטרפים רק כשהם מאותו מין של מאכל, או שני מינים מאותו איסור.
התוספות (ד״ה ורבא) מקשים על רש״י, שבגמרא במסכת שבת (פט, ב) משמע שדברי חזקיה מקובלים להלכה, שכן במשנה שם נאמר שתבלינים שונים מצטרפים זה עם זה לשיעור הוצאה, והגמרא מקשה על כך מדברי חזקיה שרק תבלינים של מיני מתיקה מצטרפים הואיל וראויים למתק את הקדירה. אך הרדב״ז (מאכלות אסורות יד, ו) כותב שזו אינה קושיה, מפני שדרך הגמרא להעמיד את הדין גם לפי דעות שנדחות מהלכה.
בעל ההשלמה (שבת פ״ט, ב) מיישב קושיה זו בדרך של חילוק. בעניין צירוף של איסורים ההלכה היא כדברי רבא שמינים שונים מצטרפים מחמת שכָללם הכתוב באותו הלאו, ולא מחמת שטעמם שווה. אבל שונה הדין ביחס לצירוף תבלינים שונים לשיעור הוצאה בשבת, שבדרך כלל מאכלים שיש להם אותו השיעור מצטרפים, מה שאין כן בתבלינים שאין תיבולם שווה, ובזה גם רבא מסכים לחזקיה שמצטרפים מחמת שראויים למתק את הקדרה, ועיין עוד בבירור הלכה לשבת פט, ב ציון ב.
התוספות עצמם מוכיחים מהסוגיה במסכת שבת שהלכה כחזקיה, וגם רבא בסוגייתנו אינו חולק עליו. הם מסבירים שמה שאמר רבי מאיר שכל האיסורים מצטרפים זה עם זה, אף שאינם שווים בטעמם, היינו דווקא כשהם בעין, כגון חצי זית מאיסור זה וחצי זית מאיסור אחר. אבל בנידון של משנתנו הם מעורבים בתבשיל ואינם בעין, לכן גם רבי מאיר מודה שמצטרפים רק כשטעמם דומה, כגון שראויים למתק את הקדרה.
גם הרמב״ן מעלה אפשרות שרבא אינו דוחה את חזקיה מהלכה, אלא שהוא מסביר שחזקיה בא לפרש את דברי רבי מאיר, שכל האיסורים מצטרפים בכגון שהם מיני מתיקה, ולא מפני שנחשבים מין במינו מחמת הטעם אלא מפני שהפסוק כָללם בלאו אחד, ובלבד שדומים לפחות בזה שטעמם דומה.
ג. אסורים ומצטרפים.

המשנה נוקטת בלשון ״אסורין ומצטרפין״, ורש״י מבאר שאם נפלו תבלינים שונים לתוך קדרה ואין בכל אחד כדי לתבל אלא בצירוף כולם – הרי הם מצטרפים לאסור את הקדרה, ואם כן ״אסורין ומצטרפין״ הוא דבר אחד.
התוספות (ד״ה תבלין, הראשון) מקשים שמלשון המשנה משמע שאלה דינים שונים, ועל כן הם כותבים בשם רשב״ם ש״אסורין״ היינו כשהתערבו בקדרה ואסרו אותה בנתינת טעם, ו״מצטרפין״ היינו כשהתערבו בדבר יבש שצריך שיהא בהיתר כשיעור לבטל את כל האיסורים יחד. רבנו יהודה מפאריש בתוספותיו מביא פירוש זה בשם רבנו תם.
התוספות במסכת שבת (ד״ה אסורין ומצטרפין) מציעים פירוש נוסף, ש״אסורין״ היינו לאסור את הקדרה, ו״מצטרפין״ היינו לעניין חיוב מלקות, והם דנים באריכות בדבר. עם זאת הם מעירים שקיים קושי בפירוש זה, שבסיפא אמר רבי שמעון שאין מצטרפים, ולשיטתו בוודאי מדובר בצירוף לאיסור ולא למלקות, ואכן רבנו תם מפרש שהכוונה לצירוף לעניין האיסור, כמו שנזכר לעיל.
ד. שיטת ההלכה.

הרמב״ם בפירוש המשניות (ערלה שם) מבאר ששלושה שמות ממין אחד היינו שלושה סוגי תבלין מאותו מין, כגון הפלפל שיש בו לבן ושחור. כן הוא מפרש בהלכותיו, ושם הדוגמה היא כרפס של נהרות, כרפס של אפר וכרפס של גינה, שיש לכל אחד שם בפני עצמו וכולם ממין הכרפס. בביאור הסיפא ״או מין שלשה״ הוא כותב שהכוונה לשלושה מינים משם אחד, והדוגמה לכך היא שאור של חיטים ושאור של שעורים.
הלחם משנה מציין שבביאור הרישא הרמב״ם סובר כפירוש רש״י, אבל בסיפא הוא מפרש בשונה מרש״י, שלפי הרמב״ם מדובר על שלושה מינים משם אחד, ואילו לדעת רש״י הכוונה לשלושה מינים בשלושה שמות.
הראב״ד משיג על הרמב״ם שכרפס של נהרות וכרפס של אפר אינם שמות נפרדים אלא הם שם אחד של כרפס, כשם ששאור של חיטים ושאור של שעורים נחשבים לשם אחד של שאור. אך הרדב״ז והלחם משנה מיישבים שבין שאור של חיטים ובין שאור של שעורים נקראים שאור, ואילו לכרפס מוסיפים תמיד שם לוואי, לכן אין למיני הכרפס אותו שם. מלבד זאת הראב״ד משיג שאין מדובר במשנה בשמות ממש אלא בשמות של איסורים, והרי זה כשיטת התוספות, אף שכאמור הראב״ד בפירושו סובר כרש״י.
הכסף משנה והרמ״ך מקשים על הרמב״ם שמביא משנה זו להלכה, והרי רבא שהלכה כמותו מעמיד את המשנה כרבי מאיר, משמע שלרבנן תבלינים משמות שונים אינם מצטרפים. נראה שזוהי דעת הרי״ף (דף לא, ב) והרא״ש (סי׳ ו) אשר מביאים את מחלוקת אביי ורבא ואינם מזכירים את המשנה בערלה.
הלחם משנה מוסיף להקשות על פירוש הרמב״ם בגמרא, שכן יוצא לכאורה שרבא אינו סובר כאף תנא, שהרי לשיטתו מצרפים תבלינים שונים משם אחד בניגוד לרבי שמעון, ומצד שני הוא מעמיד את תנא קמא כרבי מאיר, שלפי המבואר ברמב״ם לעיל (ד, טז) לא נפסקה הלכה כמותו לצרף איסורים שונים למלקות.
הלחם משנה מיישב שהרמב״ם מפרש שרבא מעמיד את הסיפא של המשנה ״או מין שלושה״ בעניין צירוף של שלושה מינים משם אחד דווקא, והרי זה כשיטתו שהולכים אחר השם. אולם אביי הביא ראיה מדברי חזקיה שהוצרך להעמיד את המשנה במיני מתיקה, וכנראה זה מפני שמפרש את הסיפא על צירוף שלושה מינים משלושה שמות, ועל כך השיב רבא שחזקיה מעמיד את המשנה כרבי מאיר הסובר שכל האיסורים מצטרפים ומפרש שדי בכך שיש להם אותו טעם, אבל רבא עצמו מעמיד את המשנה כרבנן וכך פוסק הרמב״ם.
גם בעל פרי תאר (יו״ד סי׳ צח סק״ה) מסביר שרבא מפרש את המשנה בשונה מאביי, אלא שבניגוד להסבר הלחם משנה שדברי חזקיה נדחו מהלכה הוא סובר שדברי חזקיה נכונים לדברי הכל, כמו שכותבים התוספות. לדבריו זו גם דעת הרמב״ם שמביא דוגמה לשלושה שמות משלושה סוגי כרפס, וכך רואים בגמרא שנקטה דוגמאות של מיני חומץ או שכר, שלכולם יש תכונה דומה.
עניין נוסף שיש לבאר בדברי הרמב״ם הוא מה שכותב ששלושה שמות ממין אחד מצטרפים, ככרפס של נהרות וכרפס של אפר. אולם כיון שנפסקה הלכה כרבא שהולכים אחר השם – לא מובן כיצד מועילה העובדה שהם מאותו המין כדי לצרפם, והרי יין חדש בענבים הם ממש אותו מין ובכל זאת אינם מצטרפים מפני שחלוקים בשמם. הלחם משנה ובעל פרי תאר מסבירים שאכן הולכים אחר השם, אך בכגון הדוגמה של כרפס, שיש להם שם משותף וגם שם לוואי נפרד, רבא סובר שמועילה העובדה שהם מאותו מין להצטרף זה לזה, כנראה מפני שבכך מוכח שהשם המשותף לכולם הוא העיקרי.
המאירי כותב בשם הרמב״ם שתבלינים שונים מצטרפים כשהם שווים בשם או במין, ומוסיף שבשאור צריך שיהא להם גם אותו טעם. כוונתו למה שכותב הרמב״ם על שאור של חיטים ושאור של שעורים שמצטרפים לשער בהם כדי לחמץ בעיסה של חיטים אם היה טעם שניהם טעם חיטים.
המאירי כותב שאין נראים דבריו, וגם הלחם משנה מקשה מדוע הולכים אחר הטעם מאחר שנפסקה הלכה כרבא. אך הלחם משנה מיישב שאין לזה קשר למחלוקת אביי ורבא אלא להלכה אחרת, ששאור אוסר כשיש בו כדי לחמץ רק כשהתערב במינו, אבל כשהתערב באינו מינו הרי הוא אוסר רק בנותן טעם. בעניין זה הרמב״ם מכריע שהתערובת של שאור חיטים ושעורים מוגדרת לפי המין שנותן את הטעם, ואם לשניהם יש טעם חיטים משערים בהם כדי שיעור חימוץ לאסור בעיסה של חיטים.
בהלכה אחרת הרמב״ם כותב (יד, ו): ״יראה לי שכל החייב בתרומה ומעשרות מצטרף לכזית בטבל, מפני שהוא שם אחד. הא למה זה דומה? לנבלת השור ונבלת השה ונבלת הצבי שהן מצטרפין לכזית, כמו שביארנו״. הראב״ד משיג שצריך גם שיהא טעמם שווה, ומביא לכך ראיה מהירושלמי (ערלה ב, ה) שמביא על המשנה את דברי חזקיה, ואם כן גם בשם אחד, שלדעתו היינו איסור אחד, מצטרפים רק כשטעמם שווה. הרדב״ז (שם) מסביר שהראב״ד סובר כשיטת התוספות, אבל הרמב״ם סובר כדעת רש״י שלמסקנה דברי חזקיה נדחו מהלכה.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144