×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא עבודה זרה ס״ה:גמרא
;?!
אָ
הֲוָה שָׁפֵיךְ לְהוּ חַמְרָא לְגוֹיִם1 וְאָזֵיל מְעַבַּר לְהוּ מַעְבָּרָא וְיָהֲבוּ לֵיהּ גּוּלְפֵי בְּאַגְרָא אֲתוֹ אֲמַרוּ לֵיהּ לְאַבָּיֵי א״לאֲמַר לְהוּ כִּי קָא טָרַח בְּהֶתֵּירָא קָא טָרַח. וְהָא רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ דְּלָא נִצְטְרוֹ זִיקֵי דְּמַתְנֵי בַּהֲדַיְיהוּ א״נאִי נָמֵי דְּמַיְיתוּ פְּרִיסְדְּקֵי בַּהֲדַיְיהוּ. וְהָא קָא מְעַבַּר לְהוּ מַעְבָּרָא דְּקָא טָרַח בְּאִיסּוּרָא דא״לדַּאֲמַר לֵיהּ לְמַבָּרוֹיָא מֵעִיקָּרָא א״נאִי נָמֵי דִּנְקִיטִי בֵּיהּ קִיטְרֵי.: מתני׳מַתְנִיתִין: איֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל ע״געַל גַּבֵּי עֲנָבִים יַדִּיחֵן וְהֵן מוּתָּרוֹת וְאִם הָיוּ מְבוּקָּעוֹת אֲסוּרוֹת בנָפַל ע״געַל גַּבֵּי תְּאֵנִים אוֹ עַל גַּבֵּי תְּמָרִים אִם יֵשׁ בָּהֶן בְּנוֹתֵן טַעַם אָסוּר וּמַעֲשֶׂה בְּבַיְתוֹס בֶּן זוּנֵן שֶׁהֵבִיא גְּרוֹגְרוֹת בִּסְפִינָה וְנִשְׁתַּבְּרָה חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ וְנָפַל עַל גַּבֵּיהֶן וְשָׁאַל לַחֲכָמִים וְהִתִּירוּם. גזֶה הַכְּלָל כֹּל שֶׁבַּהֲנָאָתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם אָסוּר כֹּל שֶׁאֵין בַּהֲנָאָתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם מוּתָּר דכְּגוֹן חוֹמֶץ שֶׁנָּפַל ע״געַל גַּבֵּי גְּרִיסִין.: גמ׳גְּמָרָא: מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי האִם נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם הוּא מוּתָּר וּמַעֲשֶׂה נָמֵי בְּבַיְתוֹס בֶּן זוּנֵן שֶׁהָיָה מֵבִיא גְּרוֹגְרוֹת בִּסְפִינָה וְנִשְׁתַּבְּרָה חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ וְנָפַל עַל גַּבֵּיהֶן וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּם. הָהוּא כרי דְּחִיטֵּי דִּנְפַל עֲלֵיהּ חָבִיתָא דְּיֵין נֶסֶךְ שַׁרְיֵיהּ רָבָא לְזַבּוֹנֵיהּ לְגוֹיִם2. אֵיתִיבֵיהּ רַבָּה בַּר לֵיוַאי לְרָבָא ובֶּגֶד שֶׁאָבַד בּוֹ כִּלְאַיִם ה״זהֲרֵי זֶה לֹא יִמְכְּרֶנָּה לְגוֹי3 וְלֹא יַעֲשֶׂנָּה מַרְדַּעַת לַחֲמוֹר אֲבָל עוֹשֶׂה אוֹתוֹ תַּכְרִיכִין לְמֵת מִצְוָה. לְגוֹי4 מ״טמַאי טַעְמָא לָא דִּלְמָא אָתֵי לְזַבּוֹנֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל ה״נהָכָא נָמֵי אָתֵי לְזַבּוֹנֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל. הֲדַר זשְׁרָא לְמִיטְּחִינְהוּ וְלִמְפִינְהוּ וּלְזַבּוֹנִינְהוּ לְגוֹיִם5 שֶׁלֹּא בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל. תְּנַן יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל ע״געַל גַּבֵּי עֲנָבִים יַדִּיחֵן וְהֵן מוּתָּרוֹת וְאִם הָיוּ מְבוּקָּעוֹת אֲסוּרוֹת מְבוּקָּעוֹת אִין שֶׁאֵין מְבוּקָּעוֹת לָא אָמַר רַב פָּפָּא חשָׁאנֵי חִיטֵּי הוֹאִיל וְאַגַּב צִירַיְיהוּ כִּמְבוּקָּעוֹת דָּמְיָיןמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לעובדי כוכבים״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לעובדי כוכבים״.
3 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לעובד כוכבים״.
4 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לעובד כוכבים״.
5 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לעובדי כוכבים״.
E/ע
הערותNotes
יין נסך שנפל על ענבים

ציון א.
משנה. יין נסך שנפל על גבי ענבים – ידיחן והן מותרות, ואם היו מבוקעות – אסורות.
יין נסך שנפל על הענבים – ידיחם והן מותרות באכילה, ואם היו מבוקעות, בין שהיה היין ישן בין שהיה חדש, אם נתן טעם בענבים – הרי אלו אסורות בהנייה, ואם לאו – הרי אלו מותרות באכילה.(רמב״ם מאכלות אסורות טז, לב)
יין (של) גוים, בין ישן בין חדש, שנפל על ענבים, אם הם שלימות – ידיחם והם מותרות באכילה. ואם הם מבוקעות או שניטל עוקצן, אם יש בו בנותן טעם – אסורות באכילה, ויעצרם וימכרם לגוי חוץ מדמי יין נסך שבהן, אבל לא ימכרם כמו שהן, שמא יחזור וימכרם לישראל, ואם אין בו כדי ליתן טעם – מותרות באכילה.(שו״ע יורה דעה קלד, ח)
א. גדר האיסור בענבים מבוקעים.

במשנה נאמר שיין נסך שנפל על גבי ענבים שלמים הרי הם מותרים בהדחה, אבל אם הם מבוקעים – אסורים בנותן טעם, ויש מחלוקת בין הראשונים האם הענבים נאסרים באכילה או גם בהנאה.
הרשב״א (תורת הבית ב״ה ש״ה, דף סא, ב) כותב שנאסרים רק באכילה ומותרים בהנאה, לכן ימכרו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבהם. זאת מפני שנפסקה הלכה כרבן שמעון בן גמליאל במשנה להלן (עד, א) בעניין יין נסך שנפל לבור של יין, שימכרנו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו. גם המאירי כותב שמותר למכרם לגוי חוץ מדמי היין.
לעומת זאת הרמב״ם פוסק שהענבים אסורים אף בהנאה, אך הרמ״ך בהגהותיו מקשה מדוע הענבים אסורים יותר מהחיטים שנאמר עליהם בגמרא שמותר למכרם לגוי, וניתן להוסיף שהרמב״ם עצמו בהלכה לד פוסק שהחיטים מותרים בהנאה.
האור שמח מסביר שכיון שהיין נותן טעם בענבים – הרי הם אסורים בהנאה כמותו, ומביא לכך ראיה מדברי חזקיה בגמרא לעיל (לח, ב) על כבשים שידוע שנתנו לתוכם יין, שאסורים אפילו בהנאה. אבל בדין החיטים מדובר לדעתו בכגון שהיין לא נתן טעם בחיטים, ולכן הם מותרים בהנאה. בעל מרכבת המשנה (הל׳ לד) מתרץ שהענבים נאסרים בהנאה כיון שמורגש בהם טעם היין, וכן משמע מסתימת לשון המשנה, בעוד שבחיטים היין מתפזר בתוכם ואין טעמו מורגש, ועיין על כך בבירור הלכה לעיל (שם) ציון ז.ח.
הטור והשלחן ערוך פוסקים שיין של גוים שנפל על ענבים מבוקעים הרי הם אסורים באכילה וימכרם לגוי, חוץ מדמי יין שבהם. הב״ח מדייק מלשון הטור שכך הדין בסתם יינם, אבל אם נפל על הענבים יין נסך גמור אין לו תקנה במכירה לגוי הואיל ואיסורו במשהו, וכן מובא בפרישה (אות כא) ובט״ז (סק״ט) בשם הרש״ל.
בעל יין המשמח (סקי״ט) מדגיש שהפוסקים לא כתבו שהענבים מותרים בהנאה, ורק התירו למכרם חוץ מדמי היין שבהם, מפני שאכן הם אסורים בהנאה מחמת היין שבתוכם. כדבריו משמע במאירי, הכותב שהענבים אסורים בהנאה אלא שמותר למכרם חוץ מדמי היין שבהם.
ב. הדין בענבים שניטל עוקצם.

בירושלמי (הלכה ג) נאמר: ״מתניתא בשלא נידלדל חותמן, אבל נידלדל חותמן – כמבוקעות הן״. התוספות (ד״ה ואם) ותלמידי רבנו יונה כותבים על פי זה בשם הירושלמי שהמשנה מתירה ענבים שלמים דווקא כשהם מחוברים לאשכול, אבל אם ניטל מהם העוקץ – הרי הם כמבוקעים, שהרי יש בהם נקב.
הראב״ד מוסיף שהוא הדין אם העוקץ רפוי וקרוב להינטל מהענב, וגם הריטב״א והר״ן (על הרי״ף, דף לא, ב) כותבים כך בשם הירושלמי. נראה שהם מבינים מלשון הירושלמי ״נידלדל חותמן״ שאף שהעוקץ מחובר ברפיון הם נחשבים כמבוקעים.
הרי״ף (דף לא, ב), הרמב״ם והרא״ש (סי׳ ה) מביאים את דין משנתנו ואינם מזכירים את דברי הירושלמי, אבל השלחן ערוך כותב שאם הענבים מבוקעים או שניטל עוקצם – הרי הם אסורים.


יין נסך שנפל על גבי תאנים

ציון ב.ה.
משנה. יין נסך שנפל... על גבי תאנים או על גבי תמרים, אם יש בהן בנותן טעם – אסור, ומעשה בביתוס בן זונן שהביא גרוגרות בספינה, ונשתברה חבית של יין נסך ונפל על גביהן, ושאל לחכמים והתירום.
גמרא. מעשה לסתור? חסורי מיחסרא והכי קתני: אם נותן טעם לפגם הוא – מותר, ומעשה נמי בביתוס בן זונן שהיה מביא גרוגרות בספינה, ונשתברה חבית של יין נסך ונפל על גביהן, ובא מעשה לפני חכמים והתירום.
נפל על גבי תאנים – הרי אלו מותרות, מפני שהיין פוגם בטעם התאנים.(רמב״ם מאכלות אסורות טז, לג)
יין (של) גוים שנפל על גבי תאנים – מותרים, מפני שהיין פוגם בטעם התאנים.(שו״ע יורה דעה קלד, ט)

בנוסח המשנה שלפנינו נאמר שיין נסך שנפל על תאנים או תמרים, אם יש בהם בנותן טעם – אסור, ובהמשך לכך המשנה מביאה מעשה בביתוס בן זונן שנפל יין נסך על גרוגרות שלו, דהיינו תאנים יבשות, והתירו אותן חכמים. בדרך זו מובנת שאלת הגמרא ״מעשה לסתור?״ בפשטות, שבתחילה נאמר שהתאנים נאסרות ובמעשה התירו את הגרוגרות, והגמרא מתרצת שיש חיסרון בדברי המשנה, וצריך להוסיף שאם היין נותן טעם לפגם – מותר, ובהקשר לכך מובא המעשה של ביתוס בן זונן שהיין פגם את הגרוגרות. מדברי רש״י (ד״ה מעשה) עולה שזו היתה גרסתו במשנה, וגרסה זו עמדה גם לפני התוספות.
התוספות (ד״ה ה״ג) מקשים על גרסה זו שהיה על הגמרא לומר שיש חיסרון במשנה וצריך לגרוס ״במה דברים אמורים? בתמרים ותאנים לחים, אבל ביבשים – נותן טעם לפגם הוא״, ועל כך מובא המעשה, שהרי המשנה באה ללמדנו שקיים הבדל בין תאנים לבין גרוגרות. גם בהגהות אשרי (סי׳ ה ד״ה מיהו) מובא שלפי גרסה זו יין הבלוע בתאנים ותמרים לחים נחשב טעם לשבח.
ביישוב קושייתם ניתן אולי לומר שאין כוונת המשנה לחלק בין תאנים לחות לבין תאנים יבשות, אלא אם היין נותן טעם לשבח או לפגם, ובאותו מעשה התירו את הגרוגרות משום שהיין פגם את טעמן. אכן, המאירי מביא את הגרסה שלפנינו ואינו כותב שיש חילוק בין תאנים לחות לבין יבשות אלא בין נתינת טעם לשבח לבין נתינת טעם לפגם.
אולם התוספות (ד״ה ה״ג) מעדיפים את גרסת רבנו שמואל ורבנו תם ולפיה לא נזכר במשנה כלל הדין של תאנים וגרוגרות אלא רק של ענבים שלמים ומבוקעים, ובהקשר לכך מובא המעשה בביתוס בן זונן. זוהי גרסת המשנה שבירושלמי, וכן הוא ברי״ף (לא, ב), ברשב״א (תורת הבית ב״ה ש״ה, דף סא, ב), ברא״ש (סי׳ ה), בראבי״ה (סי׳ אלף עז) ובאגודה (סי׳ נט).
התוספות והרא״ה מסבירים שלפי גרסה זו שאלת הגמרא ״מעשה לסתור״ מוסבת כלפי הרישא של המשנה האוסרת ענבים מבוקעים, מפני שהגמרא סברה לדמות גרוגרות לענבים מבוקעים משום שבולעות יין, ותרצה שיש חיסרון במשנה וצריך להוסיף שאם נותן טעם לפגם – מותר, וכך היה במעשה הנזכר במשנה.
בעל כנסת הגדולה (הגב״י אות כד) והפרי מגדים (סי׳ קג ש״ד סקי״ג) כותבים שלפי גרסה זו לא מצינו חילוק בין תאנים לחות לבין יבשות, ומסתבר שכשם שגרוגרות נפגמות על ידי היין כך הדין גם בתאנים לחות, ואין הן נאסרות.
כך הם כותבים גם בדעת הרמב״ם והשלחן ערוך הפוסקים שיין נסך שנפל על גבי תאנים אינו אוסר אותן מפני שהיין פוגם בטעם התאנים, ואינם מחלקים בין תאנים לחות לבין יבשות. גם הלחם משנה מסביר שהרמב״ם גורס במשנה כמו התוספות, ואכן זוהי גרסת הרמב״ם בפירושו למשנה.



ציון ג.ד.
עיין בירור הלכה להלן סז, א ציון א.ב. ולדף סז, ב ציון א.



ציון ו.
עיין בירור הלכה לנידה סא, ב ציון ב.


יין נסך שנפל על גבי חיטים

ציון ז.ח.
גמרא. ההוא כרי דחיטי דנפל עליה חביתא דיין נסך, שרייה רבא לזבוניה לגוים. איתיביה רבה בר ליואי לרבא: בגד שאבד בו כלאים – הרי זה לא ימכרנה לגוי, ולא יעשנה מרדעת לחמור, אבל עושה אותו תכריכין למת מצוה; לגוי מאי טעמא לא? דלמא אתי לזבוניה לישראל, הכי נמי אתי לזבוניה לישראל! הדר שרא למיטחינהו ולמפינהו ולזבונינהו לגוים שלא בפני ישראל. תנן: יין נסך שנפל על גבי ענבים – ידיחן והן מותרות, ואם היו מבוקעות – אסורות; מבוקעות אין, שאין מבוקעות לא! אמר רב פפא: שאני חיטי, הואיל ואגב צירייהו כמבוקעות דמיין.
יין נסך שנפל על החיטין – הרי אלו אסורות באכילה ומותרות בהנייה, ולא ימכרם לגוי שמא יחזור וימכרם לישראל. אלא כיצד עושה? טוחן אותן ועושה מהן פת ומוכרה לגוים שלא בפני ישראל, כדי שלא יקחו אותה ישראל מן הגוי, שהרי פת גוים אסורה, כמו שיתבאר. ולמה אין בודקין את החיטין בנותן טעם? מפני שהן שואבות והיין נבלע בהן. השגת הראב״ד. משום דאית בהו ציריא – כמבוקעות דמיין.(רמב״ם מאכלות אסורות טז, לד)
נפל על גבי חטים – אין להם היתר בהדחה, מפני שמתוך שיש בהם סדק היין נבלע בהם. לפיכך, אם יש ביין כדי ליתן טעם – אסורות באכילה, ולא ימכרם לגוי שמא יחזור וימכרם לישראל. אלא כיצד עושה? טוחן אותם ועושה מהם פת ומוכרה לגוי שלא בפני ישראל, ואם הוא במקום שנהגו לאכול פת גוים – אין להם תקנה (למכרם לגוים כי אם בפרוסות, שאסור לקנות מגוים בכל מקום, כדלעיל סימן קיב).(שו״ע יורה דעה קלד, יא)
א. אימתי החיטים נאסרות.

בגמרא מבואר שהחיטים נאסרות על ידי היין מפני שיש בהן סדקים, ודינן כענבים מבוקעים הנזכרים במשנה לאיסור.
הרשב״א (תורת הבית ב״ה ש״ה, דף סא, ב) והמאירי מבארים שהאיסור הוא דווקא כשיש ביין כדי לתת טעם בחיטים, כמו שהוא הדין בענבים מבוקעים שנאסרים רק כשהיין נותן בהם טעם. הרשב״א בחידושיו כותב כן בשם הראב״ד, וכך עולה מדברי הריטב״א (ד״ה ההוא). הרשב״א והמאירי מוסיפים שבתחילה היין משביח את טעם החיטים, ואף יש שנותנים יין בעיסה, ומה שהחיטים מתעפשות כשהיין שוהה עליהן אין זה מחמת טעם היין אלא מחמת הלחות.
לעומת זאת הרמב״ם כותב שאין בודקים את החיטים בנותן טעם, מפני שהן שואבות והיין נבלע בהן, והרשב״א (תורת הבית שם) תמה עליו מדוע יאסרו החיטים כשלא נפל עליהן יין בכדי נתינת טעם.
הלחם משנה והרדב״ז מתרצים שכוונת הרמב״ם לומר שיש הבדל במציאות בין ענבים מבוקעים לבין חיטים, שלגבי חיטים אין תועלת בבדיקת טעמן שכן אף על פי שנבלע בהן יין טעמו אינו מורגש מפני שהן שואבות. בעל מרכבת המשנה מוסיף להסביר שטבע החיטה לשאוב את היין לתוכה והוא מתפזר בכולה, כמו שנעשה בקמח, ועל כן אין מרגישים כל כך את טעם היין.
בדרך זו הוא מיישב קושיה נוספת, מדוע ענבים מבוקעים נאסרים גם בהנאה ואילו החיטים מותרות בהנאה ואסורות רק באכילה, ולדעתו הרי זה מפני שהיין שנבלע בהן אינו מורגש ואוסרים בהנאה רק כשמרגישים את טעם היין, אך מצד שני אי אפשר להתיר אותן באכילה כיון שהן שואבות את היין.
האור שמח כותב הסבר אחר, שכיון שיש סדק בחיטים יתכן שהיין עומד במקום הסדק ואינו מתפזר בשווה בכל החיטה, ואילו הדין של נתינת טעם נאמר רק בדבר שמתפשט בשווה בכל מקום. לדבריו, הרמב״ם סובר שאין טעם יין בחיטים שאם כן היו נאסרות אף בהנאה.
החתם סופר כותב בדומה לכך שהחיטים נאסרות אף שיש בהן שישים כנגד היין, זאת מפני שהחיטים שואבות וכל חיטה עומדת בפני עצמה, לכן חוששים שמא שאבה חיטה אחת יין רב ונאסרה ונעשית כנבלה, ואוסרת את כל החיטים.
הטור כותב: ״נפל [יין] על חטין ונתן בהם טעם, כיון שהם מבוקעים – כולם אסורים״. הבית יוסף כותב שהטור פוסק כרשב״א שהחיטים נאסרות רק כשיש ביין לתת טעם בחיטים, בניגוד לדעת הרמב״ם, וכך הוא פוסק בשלחן ערוך. אולם בעל הפרישה (סקכ״ד) מסביר שאין כוונת הטור שצריך לבדוק אם יש בהן טעם יין, שאם כן למה תלה בהמשך דבריו את האיסור בכך שהן מבוקעות, והרי אף אם היו שלמות היו נאסרות מחמת טעם היין. אלא כוונת הטור שנפל יין בכמות שיש בה כדי לתת טעם, ולא ניתן להכשיר אותן בהדחה כיון שהן מבוקעות ושואבות יין.
ב. תקנת אפייתן ומכירתן לגוי.

למסקנת הגמרא אסור למכור חיטים אלו לגוי מחשש שיחזור וימכרן לישראל אחר, אך יש להן תקנה על ידי טחינתן ואפייתן ומכירת הפת לגוי שלא בפני ישראל, ורש״י מסביר שאם ימכור לגוי בפני ישראל יש לחשוש שמא הוא יחשוב שזוהי פת של היתר שישראל אפאה ויבוא לקנותה ממנו.
לאור זאת יש לדון בגדרי האיסור בפת של גוים, ואכן תלמידי רבנו יונה מוכיחים מסוגייתנו שפת של גוים אסורה, ולכן אין חשש שיבוא ישראל אחר ויקח את הפת שנאסרה מיין.
הרא״ה כותב שמדובר במקום שיש פלטר ישראל, שאם לא כן לדעתו מותר לקנות פת מהפלטר הגוי, ושוב יש לחשוש שתגיע הפת האסורה לידי ישראל. הרי״ד סובר שהתירו פת של גוים רק בשדה, שאין פת ישראל מצויה, מה שאין כן בעיר, ובכך מובן ההיתר למכור את הפת האסורה לגוי.
הרשב״א (תורת הבית שם) מעמיד את ההיתר שבסוגייתנו במקום שנהגו שלא לקנות פת של גוי, אבל במקום שנהגו לקנות מהם אסור למכור להם את הפת האסורה מחשש לתקלה, ובכל מקום אסור למכור לפלטר גוי מפני שהתירו לקנות מן הפלטר. גם האור זרוע (סי׳ רנב) כותב שכיום אוכלים פת של גוים ולכן אסור למכור לגוי אפילו שלא בפני ישראל. עם זאת מובא בכלבו (סי׳ צו) שגם במקום שאוכלים פת של גוים יש תקנה למכור את הפת כשהיא חתוכה, שאין לוקחים מהגוי כיוצא בזה.
מלבד זאת, המאירי כותב שיש אומרים שמוכר את החיטים לגוי חוץ מדמי יין נסך שבהן כפי שהוא כותב לגבי יין נסך שנפל על גבי ענבים. אולם הוא מוסיף שיש מתירים למכרן בלא ניכוי דמי היין, ולדעתו לשון הסוגיה מוכחת כשיטתם. בטעם הדבר הוא כותב שהיין נבלע בתוך החיטים ואינו נמצא בעין ועל כן הוא מותר בהנאה, מה שאין כן בענבים מבוקעים, וסברה זו הובאה לעיל אגב דברי הרמב״ם.
הרמב״ם מנמק את ההיתר למכור פת זו לגוי שלא בפני ישראל בכך שפת של גוים אסורה, ומחבר השלחן ערוך מוסיף שבמקום שנהגו לאכול פת של גוים – אין להן תקנה. הט״ז (סקי״א) מבאר שאף על פי שבסימן קיב (סעיף ב) נפסק שאסור לקנות פת מבעלי בתים – בכל אופן אסור למכור להם פת זו, כיון שיש מצבים שהתירו אפילו פת של בעלי בתים. הרמ״א מוסיף את ההיתר של הכלבו למכור את הפת כשהיא פרוסה.
בעל שלחן גבוה מדייק מסתימת לשון הרמב״ם והשלחן ערוך שאין צריך לנכות את דמי היין מהחיטים, שלא כמו שכותב השלחן ערוך בסעיף ח על ענבים מבוקעים שמוכרם חוץ מדמי יין נסך שבהם. הוא מסביר זאת בכך שהיין משביח את הענבים וגם היין שנשפך עליהם מן הסתם נשאר בכלי שהענבים נתונים בו, ואילו את החיטים רגילים לשים בסלים שאין להם בית קיבול, וגם אין מעלים במחירן עבור היין שנבלע בהן, לכן אין צריך להפחית מדמיהן עבור היין.
ג. הדין בשאר הזרעים.

הרשב״א (בחידושיו), הריטב״א והר״ן (על הרי״ף, דף לא, ב) מדייקים מהנימוק המובא בגמרא לאיסור החיטים שדווקא חיטים נאסרות משום שיש להן סדק, אבל שעורים כיון שהן חלקות הרי הן מותרות בהדחה, כמו שנאמר על ענבים שאינן מבוקעות. הרשב״א בתורת הבית הקצר (ב״ה ש״ה, דף ס, ב) כותב שהוא הדין לעדשים וכיוצא באלו ממיני התבואה, והמאירי מוסיף את הקטניות.
יחד עם זאת, הרשב״א (בחי׳) והריטב״א כותבים שהיינו דווקא כשהדיחן מיד או כעבור זמן מועט, אבל אם שהו בתוך היין זמן רב ודאי בלעו מהיין ואין להן תקנה בהדחה, וכן מובא במאירי.
השלחן ערוך מביא דברים אלה להלכה בסעיף י ומוסיף שאם עבר עליהן זמן רב ודאי בלעו ומשערים אותן בנותן טעם. אין הוא מפרט כמה הוא זמן רב, אך הט״ז (סק״י) כותב שמלשון הרשב״א שכתב שיש להן היתר בהדחה מיד או לזמן מועט משמע שזמן מועט הוא בדומה למיד, ויותר מזה נחשב לזמן מרובה.
הש״ך בנקודות הכסף מקשה עליו מדוע יש לאסור בפחות משיעור מעת לעת, כפי שהוא הדין בכל צונן בצונן שחוששים לבליעה רק בשיעור זה. אולם בעל שו״ת מקום שמואל (סי׳ לט ד״ה ובהכי) מתרץ שכיון שהיין הוא דבר חריף הוא נבלע בזמן מועט.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144