×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא עבודה זרה ס״ד:גמרא
;?!
אָ
תניא נמי הָכִי אבד״אבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁיָּרְשׁוּ אֲבָל נִשְׁתַּתְּפוּ אָסוּר. הֲדוּר יְתַבוּ וְקָמִיבַּעְיָא לְהוּ גֵּר תּוֹשָׁב מַהוּ שֶׁיְּבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה1 דְּפָלַח מְבַטֵּיל דְּלָא פָּלַח לָא מְבַטֵּיל אוֹ דִלְמָא כֹּל דְּבַר מיני׳מִינֵּיהּ מְבַטֵּיל וְהַאי בַּר מִינֵיהּ הוּא. אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן במִסְתַּבְּרָא דְּפָלַח מְבַטֵּיל דְּלָא פָּלַח לָא מְבַטֵּיל. מֵיתִיבִי יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּצָא עֲבוֹדָה זָרָה2 בַּשּׁוּק עַד שֶׁלֹּא בָּאתָה לְיָדוֹ אוֹמֵר לְגוֹי3 וּמְבַטְּלָהּ גמִשֶּׁבָּאתָה לְיָדוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר לְגוֹי4 וּמְבַטְּלָהּ מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ גּוֹי5 מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה6 שֶׁלּוֹ וְשֶׁל חֲבֵירוֹ בֵּין עוֹבְדָהּ וּבֵין שֶׁאֵין עוֹבְדָהּ. מַאי עוֹבְדָהּ וּמַאי שֶׁאֵינוֹ עוֹבְדָהּ אִילֵּימָא אִידֵּי וְאִידֵּי גּוֹי7 הַיְינוּ שֶׁלּוֹ וְשֶׁל חֲבֵירוֹ אֶלָּא לָאו עוֹבְדָהּ גּוֹי8 וּמַאי שֶׁאֵינוֹ עוֹבְדָהּ גֵּר תּוֹשָׁב וש״מוּשְׁמַע מִינַּהּ גֵּר תּוֹשָׁב נָמֵי מְבַטֵּל. לָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ אִידֵּי וְאִידֵּי גּוֹי9 וּדְקָאָמְרַתְּ הַיְינוּ שֶׁלּוֹ וְשֶׁל חֲבֵירוֹ רֵישָׁא זֶה וָזֶה לִפְעוֹר וְזֶה וָזֶה לְמַרְקוּלִיס סֵיפָא דזֶה לִפְעוֹר וְזֶה לְמַרְקוּלִיס. מֵיתִיבִי אֵיזֶהוּ גֵּר תּוֹשָׁב כֹּל שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו בִּפְנֵי ג׳שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים שֶׁלֹּא לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה10 דִּבְרֵי ר״מרַבִּי מֵאִיר. וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים הכֹּל שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם בְּנֵי נֹחַ. אֲחֵרִים אוֹמְרִים אֵלּוּ לֹא בָּאוּ לִכְלַל גֵּר תּוֹשָׁב אֶלָּא אֵיזֶהוּ גֵּר תּוֹשָׁב זֶה גֵּר אוֹכֵל נְבֵילוֹת שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לְקַיֵּים כׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה חוּץ מֵאִיסּוּר נְבֵילוֹת. ומְיַיחֲדִין אֶצְלוֹ יַיִן וְאֵין מַפְקִידִין אֶצְלוֹ יַיִן ואפי׳וַאֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ יִשְׂרָאֵל אֲבָל מְיַיחֲדִין אֶצְלוֹ יַיִן ואפי׳וַאֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם11 שַׁמְנוֹ כְּיֵינוֹ. שַׁמְנוֹ כְּיֵינוֹ ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ שֶׁמֶן מִי קָא הָוֵי יֵין נֶסֶךְ אֶלָּא זיֵינוֹ כְּשַׁמְנוֹ. וְלִשְׁאָר כׇּל דָּבָר הֲרֵי הוּא כְּגוֹי12 רַבָּן שִׁמְעוֹן אוֹמֵר יֵינוֹ יֵין נֶסֶךְ וְאָמְרִי לַהּ חמוּתָּר בִּשְׁתִיָּה. קָתָנֵי מִיהָא וְלִשְׁאָר כׇּל דְּבָרָיו הֲרֵי הוּא כְּגוֹי13 לְמַאי הִלְכְתָא לָאו דִּמְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה כְּגוֹי14 אר״נאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לֹא טלִיתֵּן רְשׁוּת וּלְבַטֵּל רְשׁוּת. וְכִדְתַנְיָא ייִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד15 מְשַׁמֵּר שַׁבַּתּוֹ בַּשּׁוּק מְבַטֵּל רְשׁוּת שֶׁאֵין מְשַׁמֵּר שַׁבַּתּוֹ בַּשּׁוּק אֵין מְבַטֵּל רְשׁוּת מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ כיִשְׂרָאֵל נוֹתֵן רְשׁוּת וּמְבַטֵּל רְשׁוּת. לוּבְגוֹי16 עַד שֶׁיִּשְׂכּוֹר כֵּיצַד מאוֹמֵר לוֹ רְשׁוּתִי קְנוּיָה לָךְ רְשׁוּתִי מְבוּטֶּלֶת לָךְ קָנָה וְאֵין צָרִיךְ לִזְכּוֹת. רַב יְהוּדָה שַׁדַּר לֵיהּ קוּרְבָּנָאמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
3 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לעובד כוכבים״.
4 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לעובד כוכבים״.
5 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
6 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
7 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
8 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
9 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
10 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
11 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
12 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״כעובד כוכבים״.
13 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״כעובד כוכבים״.
14 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה כְּגוֹי״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים כעובד כוכבים״.
15 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
16 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״ובעובד כוכבים״.
E/ע
הערותNotes
ביטול עבודה זרה על ידי גר תושב

ציון ב.
גמרא. הדור יתבו וקמיבעיא להו: גר תושב מהו שיבטל עבודה זרה? דפלח מבטיל, דלא פלח לא מבטיל, או דלמא כל דבר מיניה מבטיל, והאי בר מיניה הוא? אמר להו רב נחמן: מסתברא, דפלח מבטיל, דלא פלח לא מבטיל.
...וגוי שביטל עבודה זרה, בין שלו בין של גוים אחרים בעל כרחו, אף על פי שאנסו ישראל על כך – הרי זו בטילה, ובלבד שיהא הגוי המבטל עובד עבודה זרה, אבל מי שאינו עובד – אין ביטולו ביטול. וכו׳.(רמב״ם הל׳ עבודה זרה ח, ט)
גוי מבטל עבודה זרה אף על פי שאינה שלו, ואפילו אינו עובד לאותה עבודה זרה, ואפילו בעל כרחו, ובלבד שידע בטיב עבודה זרה. אבל קטן שאינו יודע בטיב עבודה זרה, וכן שוטה וכן מי שאינו עובד עבודה זרה, כגון גר תושב – אינם יכולים לבטלה. (ישמעאלים שאינן עובדי עבודה זרה – אינם יכולים לבטל).(שו״ע יורה דעה קמו, ה)

במשנה לעיל (נב, ב) למדנו שגוי מבטל עבודה זרה שלו ושל חברו, אבל ישראל אינו מבטל עבודה זרה של גוי. בסוגייתנו נשאל רב נחמן האם גם גר תושב אינו יכול לבטל עבודה זרה, מפני שאינו עובדה, או שיכול לבטלה מפני שהוא גוי, והשיב שרק מי שעובד עבודה זרה יכול לבטלה, ואם כן גר תושב אינו יכול לבטלה.
אולם בתלמוד ירושלמי (יבמות ח, א) מבואר להפך, שגר תושב יכול לבטל עבודה זרה. גם בתלמוד הבבלי בסוגיה לעיל (מב, א) משמע שלא כדברי רב נחמן, כפי שמקשים התוספות (ד״ה מסתברא). בגמרא שם מובאים דברי רבא שהיה ראוי שישראל יבטל עבודה זרה של גוי, אלא שחכמים אסרו זאת מחשש שבתחילה יגביה את העבודה זרה ושוב לא יהיה ניתן לבטלה, מכאן שגם מי שאינו עובדה יכול לבטלה.
התוספות מתרצים שהדברים אמורים שם בהסבר דעת ריש לקיש הסובר שאף עבודה זרה שנשברה מאליה בטלה, אבל לפי רבי יוחנן החולק עליו משמע שישראל אינו מבטלה מעיקר הדין, ואין קושיה על רב נחמן. אכן, הרי״ף (יח, ב בדפיו) מביא להלכה את דברי רב נחמן בסוגייתנו, וגם בעל ההשלמה (סי׳ ב), הראבי״ה (סי׳ אלף עו), הריטב״א והמאירי פוסקים שגר תושב אינו יכול לבטל עבודה זרה.
לעומת זאת, רבנו ירוחם (ני״ז ח״ד) פוסק שגר תושב יכול לבטל עבודה זרה אף על פי שאינו עובדה, ובעל שיירי כנסת הגדולה (הגב״י אות י) מסביר שהוא סומך על הסוגיה לעיל (מב, א) ולדעתו אין בזה הבדל בין ריש לקיש לרבי יוחנן, מה עוד שבסוגייתנו הגמרא מקשה על רב נחמן מכמה ברייתות.
ראוי לציין שהרא״ש (פ״ג סי׳ ד) לפי הגרסה שלפנינו כותב בשם רב נחמן ״דבר מיניה מבטל, דלא בר מיניה לא מבטל״, אבל בעל שיירי כנסת הגדולה (שם) כותב שנראה שיש טעות סופר בדברי הרא״ש וצריך לגרוס ״דפלח מבטל, דלא פלח לא מבטל״, וכן היא הגרסה בהגהות הגרי״ב. ניתן להביא ראיה לדבריהם מהקושיות שהגמרא מקשה על רב נחמן, שכן מוכח מהן שהוא סובר שגר תושב אינו מבטל. בעל קרבן אליצור מוסיף שבקיצור פסקי הרא״ש (שם) כתוב שגר תושב אינו מבטל, וכך ודאי הבין הטור בדעת אביו הרא״ש.
הרמב״ם והשלחן ערוך פוסקים במפורש שכל שאינו עובד עבודה זרה אינו יכול לבטלה, והיינו כדברי רב נחמן בסוגייתנו, והרמ״א מוסיף על פי הריטב״א שכיון שישמעאלים אינם נחשבים עובדי עבודה זרה – אין הם יכולים לבטלה.
עיין עוד בבירור הלכה לעיל מב, א ציון ד.


עבודה זרה שביד ישראל – אין לה ביטול

ציון ג.
גמרא. ישראל שמצא עבודה זרה בשוק, עד שלא באתה לידו – אומר לגוי ומבטלה, משבאתה לידו – אינו אומר לגוי ומבטלה, מפני שאמרו: נכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל חבירו, בין עובדה ובין שאין עובדה.
עבודה זרה של גוים שביטלוה קודם שתבוא ליד ישראל – הרי זו מותרת בהנייה, שנאמר: ״פסילי אלהיהם תשרפון באש...״, בשבאו לידינו והן נוהגין בהן אלהות, אבל אם בטלום – הרי אלו מותרין.
...וכן עבודה זרה של גוי שבאת ליד ישראל ואחר כך בטלה הגוי – אין ביטולו מועיל כלום, אלא אסורה בהנייה לעולם. וכו׳.(רמב״ם הל׳ עבודה זרה ח, ח–ט)
אפילו עבודה זרה של גוי, משבאה ליד ישראל וזכה בה – שוב אין לה ביטול. והני מילי עבודה זרה עצמה, אבל משמשי עבודה זרה ונויה, אם באו ליד ישראל ואחר כך ביטלם גוי – מותרים.(שו״ע יורה דעה קמו, ב)
א. מהתורה או מדרבנן.

מהברייתא למדנו שעבודה זרה של גוי הנמצאת ביד ישראל – אין לה ביטול אפילו על ידי גוי. הסמ״ג (לאוין מה) מסביר שזו גזרת חכמים משום עבודה זרה של ישראל ואם כן זהו דין דרבנן, וכן נוקטים הרמב״ן (לעיל נג, ב באחד מתירוציו) והרשב״א (נג, ב). בעל תועפות ראם (על היראים סי׳ קב אות ט) מוכיח שזו גם דעת היראים.
אולם רש״י לעיל (מב, א ד״ה אין לה) כותב שהמקור לכך שאין ביטול לעבודה זרה שביד ישראל הוא מהפסוק ״ושם בסתר״, כפי שהגמרא דורשת בדף נב, א, ושם מובאת דרשה זו בהקשר לאיסור של עבודה זרה של ישראל עצמו. בעל מקור מים חיים (ד״ה אפילו) מסיק מכך שלדעת רש״י הדין הוא מהתורה, וכך הוא מדייק גם מסדר ההלכות ברמב״ם שמשווה את הדין של עבודה זרה של גוי שביד ישראל לעבודה זרה של ישראל עצמו.
ב. בלא קניין

לשון הברייתא היא ״משבאתה לידו – אינו אומר לגוי ומבטלה״, והרי״ד בפסקיו והמאירי מפרשים שאין אפשרות לבטל לאחר שזוכה בה בקניין, וגם הטור, לפי נוסח הספרים שבידינו, כותב ״משבאה לידי ישראל וזכה בה״. לפי זה יוצא שאם באה ליד הישראל בלא שזכה בה, כגון שגזלה מהגוי או שמצאה לפני יאוש – יש לה ביטול.
הבית יוסף כותב שיש ספרי טור שהגרסה בהם היא ״אין לה ביטול בגוי, אף על פי שעדיין לא זכה בה הישראל״, אך לדעתו הגרסה שלפנינו היא הנכונה. הוא מוכיח זאת ממה שהטור כותב בהמשך לגבי הלוקח גרוטאות מן הגוי, שאם משך עד שלא נתן מעות – יכול להחזירן לגוי מפני שעדיין לא נקנו לו, מכאן שיש להן ביטול כל עוד לא זכה בהן הישראל לגמרי.
הט״ז (סק״ג) מדייק מכפל הלשון ״שבאה לידי ישראל וזכה בה״ שאם הישראל זכה בה על ידי מעות אך עדיין לא באה לידיו – יש לה ביטול, ושני התנאים דרושים כדי לאסור. הוא מסביר זאת על פי דברי הסמ״ג (המובאים לעיל) שזוהי גזרה דרבנן, והם גזרו רק כשבאה לידו אחרי הזכייה.
לעומתם, הב״ח מקבל את הגרסה השניה בדברי הטור ומסביר שאם הישראל זכה בה – אין לה ביטול מעיקר הדין, אבל אם רק הגיעה לידיו בלא שזכה בה – אין לה ביטול מדרבנן, גזרה משום עבודה זרה של ישראל.
בעל קרבן אליצור מביא את קושיית הגר״ש גרמיזאן (בהגהותיו לטור) על שיטת הב״ח. הטור כותב בדיני שופר (או״ח סי׳ תקפו) שאסור לתקוע בשופר של עבודה זרה של גוי, ואם תקע בו יצא, אבל התוקע בעבודה זרה של ישראל לא יצא, מפני שאינה בטלה לעולם ו״כתותי מכתת שיעוריה״. הטור מוסיף שלפיכך גם בשל גוי יצא רק אם לא התכוון לזכות בו, אבל אם התכוון לזכות בו הרי זו עבודה זרה של ישראל. מבואר, אפוא, שרק כשהישראל זכה בשופר הוא נחשב כעבודה זרה של ישראל, בניגוד לדברי הב״ח שכבר משהגיע לידו אין לו ביטול אף שלא זכה בו.
אולם בעל קרבן אליצור מיישב את קושייתו, שהאיסור בעבודה זרה שביד ישראל קודם שזכה בה הוא רק מדרבנן, וגזרו רק בדבר של רשות, אבל בשופר שיוצא בו ידי חובה הכלל הוא שמצוות לאו ליהנות ניתנו ולכן לא גזרו עליו חכמים, אלא אם כן התכוון לזכות בו שאז הוא מאוס יותר ויתכן שגם אין לו ביטול מהתורה.
הרמב״ם סותם כלשון הגמרא, אבל השלחן ערוך כותב במפורש שעבודה זרה של גוי שביד ישראל וזכה בה אין לה ביטול, כפי שהוא נוקט בבית יוסף בדעת הטור. אולם הב״ח לשיטתו פוסק שאפילו אם לא זכה בה אין לה ביטול מדרבנן, ודבריו מובאים בש״ך (סק״א).
ג. הדין במשמשי עבודה זרה.

לדעת היראים (סי׳ קב) חכמים גזרו דווקא על עבודה זרה שביד ישראל, אבל במשמשי עבודה זרה יש ביטול, מפני שדינם קל יותר. דבריו מובאים בסמ״ג (שם) ובטור.
הרמב״ן לעיל (נב, א) כותב בשם הראב״ד שאם הגוי מבטל את העבודה זרה שבידו אף על פי שהמשמשים ביד ישראל הרי הם בטלים אגב העבודה זרה, וכן כותבים הרשב״א (נב, א) והר״ן (על הרי״ף, דף כד, א ד״ה מתני׳) בשמו.
הבית יוסף כותב שהראב״ד חולק על היראים וסובר שאין ביטול למשמשי עבודה זרה שביד ישראל, ונראה שמדייק זאת ממה שכותב שהמשמשים בטלים אגב ביטול העבודה זרה שביד הגוי, ואינו כותב בפשטות שיש אפשרות לבטל את המשמשים מצד עצמם כשהם ביד הישראל.
אולם הב״ח דוחה את דיוקו של הבית יוסף וכותב שהראב״ד בא לחדש שהמשמשים בטלים אגב עיקר העבודה זרה אפילו כשהם נמצאים ביד הישראל, ואין אומרים שכשם שהגוי אינו יכול לבטל את העבודה זרה שביד הישראל כך אינו מועיל ביטול העבודה זרה שבידו למשמשים שביד הישראל. אבל הוא מסכים לדברי היראים שהגוי יכול לבטל את המשמשים הנמצאים ביד ישראל.
יחד עם זאת, בעל שיירי כנסת הגדולה (הגב״י אות ו) כותב שניתן לדייק ממקום אחר שהראב״ד חולק על היראים. במסכת סוכה (לא, ב) נאמר שהנוטל לולב של עבודה זרה של גוי יצא ידי חובה, והר״ן בסוכה (דף יד, א בדפי הרי״ף ד״ה של אשירה) מקשה על כך שבשעה שנוטל את הלולב מתכוון לזכות בו, וכיון שכך הרי הוא כלולב של עבודה זרה של ישראל שפסול, ומביא את תירוצו של הראב״ד שמדובר בלולב של משמשי עבודה זרה והעבודה זרה עצמה ביד הגוי, ובכגון זה יש אפשרות להתיר את המשמשים על ידי ביטול העבודה זרה שביד הגוי. מכאן משמע שלפי הראב״ד אין ביטול למשמשים מצד עצמם, לכן היה צריך להידחק ולומר שיש היתר למשמשים אגב ביטול העבודה הזרה.
השלחן ערוך פוסק שיש היתר למשמשי עבודה זרה ונוייה הנמצאים ביד ישראל וביטלם הגוי, ומהקשר דבריו עולה שהיינו אפילו כשהישראל זכה בהם.
אולם הב״ח, לשיטתו, סובר שהיראים התיר את המשמשים על ידי ביטול רק כשלא זכה בהם הישראל, שאז האיסור בעבודה זרה עצמה הוא רק מדרבנן, אבל אם הישראל זכה בהם אין שום היתר גם במשמשים. בעניין זה יש להעיר שהב״ח מתבסס על דברי היראים המובאים בסמ״ג, אולם בספר יראים שלפנינו נאמר במפורש שיש ביטול לתשמישי עבודה זרה שזכה בהם ישראל.


ביטול עבודה זרה בידי גוי שעובד עבודה זרה אחרת

ציון ד.
גמרא. ...מפני שאמרו: נכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל חבירו, בין עובדה ובין שאין עובדה; מאי עובדה ומאי שאינו עובדה? אילימא אידי ואידי גוי – היינו שלו ושל חבירו! אלא לאו, עובדה – גוי, ומאי שאינו עובדה – גר תושב, ושמע מינה: גר תושב נמי מבטל! לא, לעולם אימא לך: אידי ואידי גוי, ודקאמרת: היינו שלו ושל חבירו? רישא – זה וזה לפעור וזה וזה למרקוליס, סיפא – זה לפעור וזה למרקוליס.
גוי מבטל עבודה זרה אף על פי שאינה שלו, ואפילו אינו עובד לאותה עבודה זרה, ואפילו בעל כרחו, ובלבד שידע בטיב עבודה זרה. וכו׳.(שו״ע יורה דעה קמו, ה)

בברייתא נאמר שגוי יכול לבטל עבודה זרה גם כשאינו עובדה, ולמסקנת הגמרא הכוונה היא שעובד עבודה זרה מסוג אחד יכול לבטל עבודה זרה מסוג אחר. כך נפסק להלכה בפסקי הריא״ז (פ״ד הלכה ב, טז), במאירי, בטור ובשלחן ערוך.
הרמב״ם (הל׳ עבודה זרה ח, ט) כותב שגוי יכול לבטל עבודה זרה של חברו, ואינו כותב במפורש מה הדין כשאינו עובד אותה עבודה זרה של חברו. אך הכסף משנה כותב שמדבריו בהמשך, שביטול אינו מועיל בגוי שאינו עובד עבודה זרה, מבואר שאם עובד עבודה זרה כלשהי יכול לבטל גם עבודה זרה אחרת.
אולם יש להעיר על כך מדברי הרמב״ם בפרק ז, ז הכותב לגבי המוצא יד או רגל של עבודה זרה כשהם מושלכים שהם אסורים בהנאה ״עד שיודע לו שהגוים עובדיה בטלוה״, וניתן אולי להבין שגוים אחרים שאינם עובדים אותה עבודה זרה אינם יכולים לבטלה.
עם זאת, בעל עבודת המלך (ז, ז) כותב שיש גרסאות נוספות בהלכה זו ברמב״ם, ואכן בילקוט שינויי נוסחאות (ברמב״ם מהד׳ פרנקל) נאמר שזוהי הגרסה בדפוסים המאוחרים, אבל בנוסח כתבי היד של הרמב״ם אין המילה ״עובדיה״ נזכרת, ולפי זה משמע מדבריו שכל הגוים יכולים לבטלה.
בעל אבן האזל (ז, ז) מציע הסבר גם לגרסת הספרים שלפנינו. לדבריו, הרמב״ם עוסק שם בצלמים שנשברו מקצתם אבל עיקרם עדיין קיים, ולאותם שברים ביטול של גוי שאינו עובדה אינו מועיל, מפני שלאחר מכן יחזור הגוי שעובדה ויחבר את השברים עם עיקר הצורה.



הגדרת גר תושב

ציון ה (סד, ב).
גמרא. מיתיבי: איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני שלשה חברים שלא לעבוד עבודה זרה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: כל שקיבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח, אחרים אומרים: אלו לא באו לכלל גר תושב, אלא איזהו גר תושב? זה גר אוכל נבילות שקבל עליו לקיים כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות; מייחדין אצלו יין, ואין מפקידין אצלו יין ואפילו בעיר שרובה ישראל, אבל מייחדין אצלו יין ואפילו בעיר שרובה גוים... יינו כשמנו, ולשאר כל דבר – הרי הוא כגוי, רבן שמעון אומר: יינו יין נסך, ואמרי לה: מותר בשתיה. קתני מיהא: ולשאר כל דבריו הרי הוא כגוי; למאי הלכתא, לאו דמבטל עבודה זרה כגוי? אמר רב נחמן בר יצחק: לא, ליתן רשות ולבטל רשות... רב יהודה שדר ליה קורבנא לאבידרנא ביום אידם, אמר: ידענא ביה דלא פלח לעבודה זרה. אמר ליה רב יוסף, והתניא: איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני שלשה חברים שלא לעבוד עבודה זרה! כי תניא ההיא – להחיותו.
...בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו. אפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום לסחורה – לא יעבור בארצנו עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נח, שנאמר: ״לא ישבו בארצך״, אפילו לפי שעה. השגת הראב״ד. זאת לא מצאנו ולא שמענו מעולם, והפסוק שהוא מביא בשבע אומות הוא. ואפילו לדבריו, ישיבה כתיב בהו ולא העברה. ואם קיבל עליו שבע מצוות – הרי זה גר תושב. ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל שלא בזמן היובל – אין מקבלין אלא גר צדק בלבד. השגת הראב״ד. איני משוה לו בישיבת הארץ.(רמב״ם הל׳ עבודה זרה י, ו)
גר תושב, והוא שקיבל עליו שבע מצוות כמו שביארנו – יינו אסור בשתייה ומותר בהנייה, ומייחדין אצלו יין ואין מפקידין אצלו יין, וכן כל גוי שאינו עובד עבודה זרה, כגון אלו הישמעאלים – יינן אסור בשתייה ומותר בהנייה, וכן הורו כל הגאונים. אבל הנצרים – עובדי עבודה זרה הן, וסתם יינם אסור בהנייה.(רמב״ם מאכלות אסורות יא, ז)
אי זה הוא גר תושב? זה גוי שקיבל עליו שלא יעבוד עבודה זרה עם שאר המצות שנצטוו בני נח, ולא מל ולא טבל – הרי זה מקבלין אותו והרי הוא מחסידי אומות העולם, ולמה נקרא שמו תושב? לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל, כמו שביארנו בהלכות עבודה זרה.(רמב״ם איסורי ביאה יד, ז – לא צוין בעין משפט)
...וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל כל מצוות שנצטוה נח, וכל מי שלא קבל – יהרג. והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום, וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים...
כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן – הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת – אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם.(רמב״ם מלכים ח, י–יא – לא צוין בעין משפט)
גר תושב, דהיינו שקבל עליו שבע מצות, וכן גר שמל ולא טבל – מגען אוסר בשתייה. הגה. וכל זמן שלא טבל כראוי – מיקרי לא טבל, ויש מקילין אפילו במגע גר תושב, אבל יין שלו ודאי אסור.
כל גוי שאינו עובד עבודה זרה – יינו אסור בשתייה ומותר בהנאה, ומגען ביין שלנו שוה ליינם, שאסור בשתייה.(שו״ע יורה דעה קכד, ב, ו)
א. לעניין החיוב להחיותו.

בברייתא שבסוגייתנו נחלקו התנאים בשאלה אילו מצוות צריך הגוי לקבל על עצמו כדי להיחשב גר תושב. לדעת רבי מאיר מספיק שיקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, לדעת חכמים צריך שיקבל את כל שבע מצוות בני נח, ואחרים אומרים שרק מי שקיבל עליו את כל מצוות התורה חוץ מאכילת נבלות נחשב כגר תושב. למסקנת הסוגיה מחלוקת זו נוגעת לעניין החיוב להחיותו, כמו שנאמר (ויקרא כה, לה): ״...גר ותושב וחי עמך״.
רש״י מפרש את דברי אחרים כמשמעם, שמקיים את כל מצוות התורה מלבד איסור אכילת נבלה. אבל הראב״ד מפרש שהכוונה לסוג מסוים של מצוות, כלומר שהוא נזהר באיסורים שיש בהם כרת ואינו נזהר באיסורים שיש בהם לאו, כדוגמת איסור נבלה.
בהמשך הסוגיה מובאים דברי רב יהודה ורב יוסף שדנים בנתינת מתנה לגוי שאינו עובד עבודה זרה מתוך השוואה לשיטת רבי מאיר, וניתן אולי ללמוד מכך שהם סוברים שהלכה כמותו. אכן, הראבי״ה (סי׳ אלף עו) פוסק כדעת רבי מאיר שכל שקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה נחשב כגר תושב ומִצווה להחיותו.
אולם הרמב״ן (מכות ט, א), הריטב״א (מכות שם ד״ה אלמא) והר״ן (על הרי״ף, דף לא, א) פוסקים כדעת חכמים שגר תושב שמִצווה להחיותו הוא המקבל עליו את כל שבע מצוות בני נח, וזו דעת הרמב״ם בהלכות שלפנינו. לפי דרכם ניתן לומר שאין ראיה מדברי רב יהודה ורב יוסף שסוברים כרבי מאיר, מפני שרק הביאו את תחילת לשון הברייתא, ואולי גם רצו להדגיש שאפילו לרבי מאיר לא די בכך שאינו עובד עבודה זרה וצריך קבלה מפורשת, ועיין על כך בהמשך.
המאירי כותב שיש פוסקים כדעת אחרים בברייתא שהכוונה לגר אוכל נבלות לתאבון, אך הוא סובר שהלכה כחכמים מפני שהם הרבים.
ב. לעניין ישיבתו בארץ.

בגמרא מבואר שהגדרת גר תושב בברייתא נאמרה לגבי המִצווה להחיותו, ומסתבר שזו גם הגדרתו לעניין הדינים האחרים שנוהגים בו, וכך עולה מדברי הראב״ד. אולם בעל ספר החינוך (מצוה צד) כותב שגוי שאינו עובד עבודה זרה מותר לו לשכון בארץ, והוא הנקרא גר תושב. המנחת חינוך מקשה על כך שפוסק כדעת רבי מאיר בסוגייתנו ולא כחכמים. ניתן להוסיף על קושייתו שהוא אף אינו מצריך שיקבל זאת בפני שלושה חברים, ועוד שלכאורה הוא סותר את עצמו, שבעניין נתינת מתנת חינם לגוי (מצוה תכו) הוא כותב שצריך לקבל על עצמו שבע מצוות בני נח.
מו״ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ״ל (בהערותיו למשפט כהן סי׳ סג, עמ׳ שסג) מיישב שההגדרה הנזכרת בסוגייתנו נאמרה לעניין המִצווה להחיותו, וזהו גר תושב גמור, אך גם מי שאינו עובד עבודה זרה נחשב כגר תושב לעניין זה שניתן להושיבו בינינו, ואף אין צריך שיקבל זאת בפני שלושה חברים.
בעל ספר באר שבע (סנהדרין צו, ב) כותב הסבר דומה לשיטת רש״י בתלמוד, שלפעמים מגדיר גר תושב כמי שמקבל על עצמו שבע מצוות בני נח ולפעמים מגדירו כמי שמקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, ועל כן הוא כותב שיש הבדל בין המִצווה להחיותו לבין שאר הדינים השייכים לגר תושב.
הרמב״ם (הל׳ מאכלות אסורות) כותב שגר תושב שקיבל עליו שבע מצוות מותר להושיבו בינינו בארץ ישראל, מבואר אם כן שסובר שהגדרתו לענין ישיבה בארץ היא כמו לענין המִצווה להחיותו, ובהלכות עבודה זרה הוא מוסיף שמקבלים גר תושב רק בזמן שהיובל נוהג.
הראב״ד משיג עליו בהלכות עבודה זרה, והכסף משנה מפרש שהשגתו מכוונת לאפשרות של קבלת גר תושב בזמן הזה, שלפי הראב״ד אף על פי שאין בית דין מקבלים אותו, אם הוא מקיים שבע מצוות – אין טעם למנעו מישיבת הארץ. אולם מרן הרב זצ״ל (משפט כהן סי׳ סג) מסביר שהראב״ד חולק על עיקר דברי הרמב״ם וסובר שלעניין ישיבת הארץ די בכך שאינו עובד עבודה זרה.
ג. קבלה בפני בית דין.

בדברי רבי מאיר נאמר במפורש שצריך לקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה בפני שלושה חברים, אולם בדברי חכמים נאמר רק שצריך לקבל את כל שבע מצוות בני נח ולא נזכר שצריך לקבל אותן בפני שלושה חברים. עם זאת הרמב״ם, שכאמור לעיל פוסק כחכמים, כותב בהלכות מלכים שצריך לקבל את שבע המצוות בפני שלושה חברים, והכסף משנה מסביר שלא נחלקו רבי מאיר וחכמים בדבר זה.
כך עולה גם מדברי הרמב״ן (שם) והריטב״א (שם) הכותבים שגר תושב עדיף על בן נח מפני שמקבל על עצמו את שבע המצוות בפני בית דין של ישראל. הרמב״ן כותב בטעם הדבר שעל ידי כך הוא מדקדק יותר בקיום המצוות, ועוד שבכך יש לו שכר כמצווה ועושה.
יתרה מזו, הרמב״ם כותב שם בהלכה יא שגר תושב הוא המקבל את המצוות ומקיימן מפני ציווי השם, מה שאין כן אם עשאן מפני הכרע דעתו. אולם בעל תועפות ראם (על היראים מצוה רלג אות ב) מדייק מדברי היראים שאינו סובר כחילוק זה.
בעל ספר חמדת ישראל (קונ׳ נר מצוה אות לה, דף קא, ב) מחדש שקבלה בפני שלושה נצרכת רק בגוי גדול שלא קיים את שבע המצוות וכעת רוצה לקיימן, אבל מי שנהג תמיד לקיימן הרי הוא גר תושב גם בלא קבלה נוספת בפני בית דין. הוא מביא לכך ראיות מדברי הרמב״ם, בין השאר ממה שכותב בהלכות מלכים (י, ג): ״בן נח שנתגייר ומל וטבל, ואחר כך רצה לחזור מאחרי השם ולהיות גר תושב בלבד כשהיה מקודם – אין שומעין לו״. דברי הרמב״ם צריכים ביאור, שהרי מקודם היה גוי ולא גר תושב, מכאן שמדובר בגוי שרגיל לקיים את שבע מצוות בני נח שהוא בגדר גר תושב אף בלי קבלה בבית דין.
מעין זה כותב מרן הרב זצ״ל (משפט כהן סי׳ נח וסא) לגבי בני אומה שלמה הגדורה במצוות שנחשבים כגר תושב ואינם צריכים קבלה בבית דין, והוא מסביר שהקבלה בבית דין נצרכת רק ביחידים כדי שיהיה פרסום לקבלת המצוות. בספרו אגרות הראי״ה (ח״ד, אלף סד) הוא כותב שכיוצא בזה נאמר כבר במאירי, ונראה שכוונתו לדבריו במסכת בבא קמא (לז, ב) שההבדל בין נזקי ישראל לנזקי הגוים נאמר על עמים שאינם גדורים בדרכי דתות ונימוסיהם, אבל אומות השומרות על שבע מצוות בני נח, וכן אומות הגדורות בדרכי דתות ונימוסיהם, דינן לענין נזיקין כדין ישראל.
בהקשר לכך יש להעיר שמדברי הרמב״ן המובאים לעיל נראה שאינו סובר כחילוקים אלה, ותמיד צריך קבלה בבית דין.
ד. לעניין יין נסך.

בחלק האחרון הברייתא עוסקת בדין יינו של גר תושב, האם נחשב כיין נסך, ופרטי דיניו מבוארים בבירור הלכה להלן ציון ז.ח. מדברי רש״י (ד״ה כל) משמע שגם החלק הזה של הברייתא מתייחס לגר תושב גמור שנחלקו התנאים בהגדרתו, וכך עולה מדברי הרא״ה (נז, א) והריטב״א (נז, א). הר״ן (על הרי״ף כו, ב ובחידושיו נז, א) מסביר בדרך זו את דברי הרמב״ן שיינו של גר תושב מותר בהנאה, אבל גוי שאינו עובד עבודה זרה – יינו אסור, ורק במגעו הקלו משום שנחשב למגע שלא בכוונה.
לעומתם, הרשב״א (תורת הבית ב״ה ש״א) מוכיח מדברי הגמרא בהמשך שההגדרה של גר תושב נוגעת רק למִצווה להחיותו, אבל בדברים שגזרו חכמים משום הרחקה מעבודה זרה די בכך שידוע לנו שאינו עובד עבודה זרה, אף שלא קיבל זאת בפני בית דין, וכך הוא לגבי איסורי היין. גם המאירי כותב שגר תושב לעניין יין נסך הוא מי שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה.
מתוך כך הרשב״א כותב שבין בגר תושב ובין בגוי שאינו עובד עבודה זרה הדין הוא שמגעם ויינם מותר בהנאה ואסור בשתייה. אולם רבנו ירוחם (ני״ז ח״א) סובר שבכל זאת גר תושב עדיף על גוי שאינו עובד עבודה זרה בכך שמגעו מותר אף בשתייה, ועיין בבירור הלכה לעיל נז, א ציון ב בשיטות השונות לגבי גוי שאינו עובד עבודה זרה.
בשיטת הרמב״ם בעניין זה קיים קושי, שלפי מה שכותב (בהל׳ מאכלות אסורות) בתחילת ההלכה שיינו של גר תושב מותר בהנאה ואסור בשתייה ומגדיר שגר תושב הוא מי שקיבל על עצמו שבע מצוות בני נח, משמע שמבין שהלכה זו נאמרה דווקא בגר תושב גמור. אך בהמשך ההלכה הוא מוסיף שהוא הדין לכל מי שאינו עובד עבודה זרה, כגון הישמעאלים, שיינו מותר בהנאה, ואם כן לא מובן מדוע בתחילה תלה את ההיתר בגר תושב המקיים שבע מצוות.
הכסף משנה מסביר שהרמב״ם מתכוון בסוף דבריו רק לגוי הנמנה עם אומה שידוע שבניה אינם עובדי עבודה זרה, אבל גוי שנמנה עם אומה שבניה עובדים עבודה זרה אין תועלת בקבלתו הפרטית שלא לעבוד עד שיקבל עליו שבע מצוות כדין גר תושב. בתירוץ נוסף הוא כותב שכל גוי שמוחזק לנו שאינו עובד עבודה זרה אינו אוסר את היין בהנאה, אף שבני אומתו עובדים עבודה זרה, והרמב״ם הזכיר בקשר לכך את הדין של גר תושב ללמדנו שאף שקיבל עליו שבע מצוות הוא אוסר את היין בשתייה.
הלחם משנה מיישב בדומה לכך שהרמב״ם מזכיר את הגדר של גר תושב לעניין ההיתר לייחד אצלו יין, ובזה הוא עדיף על גוי שאינו עובד עבודה זרה. אולם יש להעיר שהר״ן בחידושיו (כאן) כותב במפורש שמייחדים יין גם אצל גוי שאינו עובד עבודה זרה.
בעל שו״ת ושב הכהן (סי׳ לח) כותב בדעת הרמב״ם שלעניין יין נסך ניתן להקל גם במי שלא קיבל עליו שבע מצוות בני נח, ובלבד שיתברר לנו שהוא אינו עובד עבודה זרה. אכן, בגר תושב גמור קבלתו מועילה לכך שמחזיקים אותו בכשרות ואין צריכים לבדוק אחריו אם הוא מקיים בפועל את המצוות, מה שאין כן במי שקיבל עליו רק שלא לעבוד עבודה זרה, שאין קבלתו מועילה עד שיבדקו אחריו ויתברר שאינו עובדה, כשאר גוי. מטעם זה הרמב״ם מביא כדוגמה לגוי שאינו עובד עבודה זרה את הישמעאלים, שכיון שידוע שאין דרכם לעבוד עבודה זרה נחשב גם הגוי שלפנינו כמי שידוע שאינו עובדה.
השלחן ערוך כותב כדברי הרמב״ם; בסעיף ב הוא פוסק שגר תושב שקיבל על עצמו שבע מצוות בני נח אוסר בשתייה, ובסעיף ו הוא מוסיף שכל גוי שאינו עובד עבודה זרה – יינו אסור בשתייה, ומדברי הט״ז (סק״ד) מבואר שהמחבר נוקט כתירוץ השני בבית יוסף. כמו כן בסימן קכח, א הוא פוסק שמותר לייחד גוי שאינו עובד עבודה זרה עם יין של ישראל. יחד עם זאת, הט״ז (שם) מדגיש שאף לפי הדעה המובאת ברמ״א (סע׳ ב) שמגע גר תושב מותר בשתייה אין אומרים כן בגוי שאינו עובד עבודה זרה.


הפקדת יין אצל גר תושב

ציון ו.
גמרא. איזהו גר תושב?... מייחדין אצלו יין, ואין מפקידין אצלו יין ואפילו בעיר שרובה ישראל, אבל מייחדין אצלו יין ואפילו בעיר שרובה גוים.
גר תושב, והוא שקיבל עליו שבע מצוות כמו שביארנו – יינו אסור בשתייה ומותר בהנייה, ומייחדין אצלו יין ואין מפקידין אצלו יין. וכו׳.(רמב״ם מאכלות אסורות יא, ז)
גוי עובד עבודה זרה שנתייחד עם היין, אפילו ברשותנו, אפילו שעה מועטת – אסור בהנאה. אבל מי שנודע לנו שאינו עובד עבודה זרה – מותר לייחד יין אצלו, ברשותנו, לזמן מועט, כגון כדי שילך כדי מיל או יותר, אפילו בעיר שכולה גוים, ואפילו הודיעו שהוא מפליג. אבל אין מפקידין אצלו יין בביתו, ואפילו בבתינו אסור, אם הוא לזמן מרובה. ואם עבר והפקיד – אסור בשתיה. (גוים שבחוצה לארץ, אף על פי שאינן עובדי עבודה זרה – מכל מקום אין מייחדים יין אצלם).(שו״ע יורה דעה קכח, א)
א. מה בין ייחוד להפקדה.

בברייתא מבואר שיש חילוק בין ייחוד של יין עם גר תושב לבין הפקדת היין אצלו, שייחוד מותר אפילו בעיר שרובה גוים והפקדה אסורה אפילו בעיר שרובה ישראל, ומצינו הסברים שונים בראשונים להבדל שבין ייחוד לבין הפקדה.
הרשב״א (תורת הבית ב״ה ש״ד, דף נב, א), בעל ההשלמה (סי׳ ב) והריא״ז (פ״ד הלכה ג, ט) כותבים שייחוד הוא בבית הישראל וברשותו ואילו הפקדה היא בביתו של הגר, ואסרו את ההפקדה מחשש שהגוים הנמצאים ברשותו יאסרו את היין במגעם. ניתן להבין מדבריהם שאין משמעות למשך הזמן שהגר נמצא בו ליד היין, ואכן המאירי כותב במפורש שמותר לייחד את היין עם הגר ברשותנו ואפילו לזמן מרובה, מפני שאין הגוי נכנס לרשות ישראל.
לעומת זאת הרא״ש (סי׳ ה) והטור כותבים שמותר לייחד יין אצל הגוי לזמן מועט, ואסור להפקיד לזמן מרובה, מפני שחוששים שמא יחליף את יין הישראל ביין שלו. גם רש״י (ד״ה כל וד״ה אבל) כותב שאסור להפקיד יין בביתו לזמן מרובה, ומותר לייחד בחנותו עד שילך כדי שיעור מיל או יותר, ואם נפרש שכוונתו לחנות של הגוי יוצא שהאיסור הוא רק בהפקדה בבית הגר לזמן מרובה מחשש להחלפת היין.
אולם מדברי התוספות (ד״ה אין) והר״ן (על הרי״ף, דף לא, א) עולה שרש״י מתכוון לחנות של הישראל, ואכן הט״ז (סק״ג) כותב שלפי רש״י החילוק בין ייחוד לבין הפקדה הוא בנתינה בבית הישראל או בבית הגוי, בניגוד לשיטת הטור הסובר שהחילוק הוא בנתינה לזמן מועט או מרובה.
עם זאת, התוספות והר״ן עצמם מביאים בשם רש״י את שני החילוקים בין ייחוד לבין הפקדה, ומדברי התוספות משמע שמותר לייחד רק בצירוף שני התנאים להקל, דהיינו בבית הישראל ולזמן מועט, שבכך אין לחשוש למגע הגוי.
כאמור, הטור מביא רק את החילוק שבין זמן מועט לבין זמן מרובה, אבל בעל הפרישה (אות ג) כותב שגם הטור סובר שעיקר החילוק הוא אם היין נמצא ברשות הישראל או הגר, אלא שהרגילות היא שכשמדובר בזמן מועט נותנו ברשות הישראל, וכשמפקיד לזמן מרובה נותנו ברשות הגוי. בדרך זו יוצא שכך סוברים כל הראשונים.
הראב״ד מציע פירוש נוסף לחילוק בין ייחוד לבין הפקדה. לדבריו, בכל אופן מדובר שנותן את היין בבית הגוי, אלא שבייחוד אין הוא ממנה אותו כשומר מפני שדעתו לחזור מיד, ולכן אין לגר רשות לגעת ביין. אבל בהפקדה הוא ממנה אותו לשומר מפני שדעתו לחזור לאחר זמן, וכיון שכך יש לגר רשות לטלטל את היין וחוששים שגם גוי אחר שיכנס לביתו יטלטל את היין ויאסרנו.
ב. טעם איסור ההפקדה.

התוספות (ד״ה אין) כותבים בשם רש״י שאסור להפקיד מפני שהגר אינו מקפיד על מגע של גוי אחר. גם הראב״ד והריטב״א כותבים נימוק זה, וכאמור לעיל כך סוברים הרשב״א (שם), בעל ההשלמה, הריא״ז והמאירי.
אולם התוספות מקשים על פירוש זה שאם חוששים שגוי יגע ביין של ישראל יש גם חשש שגוי נגע ביין של הגר התושב עצמו, ואם כן מדוע התירו את יינו של הגר בהנאה ולא חששו למגע הגוי. הם כותבים שניתן ליישב קושיה זו בכך שהגר מקפיד שלא יגעו ביינו ואינו מקפיד על יין של ישראל, או שהתירו את יינו של הגר רק כשידוע שלא נגע בו גוי.
עם זאת הם כותבים שרש״י חזר בו מפירושו וסובר שאסור להפקיד מחשש להחלפה של יין ישראל ביין של הגר עצמו שהוא אסור בשתייה, אבל אין לחשוש למגע הגוי מפני שהגר מקפיד שלא יגע ביין. כן הוא בפירוש רש״י שלפנינו, וכן כותבים התוספות בשם רבנו תם.
הר״ן (שם) כותב בשם רבנו תם פירוש שונה במקצת, שהרואים את הישראל לוקח יין שהופקד בבית הגר יאמרו ששותה את יינו של הגר.
מכל מקום גם המאירי, שמנמק את האיסור בחשש לנגיעת הגוי, כותב שבדיעבד אם עבר והפקיד את היין אצל גר תושב דינו כדין יין של גר תושב עצמו שלדעתו מותר בשתייה.
ג. שיטת ההלכה.

הרמב״ם בהלכה שלפנינו כותב כלשון הברייתא שמייחדים יין אצל גר תושב ואין מפקידים אצלו. בהלכה אחרת (יג, יב) הרמב״ם כותב שהמפקיד יין ביד גר תושב הרי זה אסור בשתייה, ומנמק ״שכל חשש של חילוף וזיוף יראה לי שכל הגוים שוים בו״. הבית יוסף מקשה למה תלה הרמב״ם דין זה בסברה שלו והרי הדין מפורש בברייתא ומובא בהלכה שלפנינו, ומתרץ שבברייתא נאמר רק שאין מפקידים לכתחילה, והרמב״ם בא ללמדנו שאם עבר והפקיד היין נאסר.
האור שמח (יג, יא) מסביר שההלכה בפרק יג אינה מתייחסת לדין הנזכר בברייתא. לדבריו באה הלכה זו כהמשך להלכה שלפניה, ובה הרמב״ם קובע שמצבים שמגע הגוי אוסר בהם את היין רק בשתייה, במגע של גוי שאינו עובד עבודה זרה היין מותר לגמרי, ובהקשר לכך הרמב״ם כותב שכאשר יש חשש לחילוף וזיוף נראה שאין להקל בגר תושב יותר מבגוי אחר, והיין נאסר בשתייה. על כרחנו מדובר כאן בכגון שמפקיד את היין בחותם אחד, שגם בגוי אחר היין אינו נאסר בהנאה, בעוד שבסוגייתנו מדובר על הפקדה בלא שום חותם, שאצל גוי אחר אוסרת בהנאה.
הרמב״ם אינו מסביר מהו ייחוד ומהי הפקדה, אבל השלחן ערוך פוסק שההיתר לייחד יין עם גר תושב הוא רק ברשותנו ולזמן מועט. הט״ז (שם) לשיטתו כותב שבזה נחלקו הפוסקים והשלחן ערוך מחמיר כשניהם, ולפי מה שנתבאר לעיל ניתן לומר שסובר כך בדעת רש״י.
מלבד זאת, השלחן ערוך פוסק שאם עבר והפקיד היין מותר בהנאה, אך הב״ח סובר שזה רק אם ידוע שלא נגע גוי ביין זה, שאם לא כן הוא נאסר אף בהנאה מחשש לנגיעת הגוי, ודבריו מובאים בש״ך (סק״ג).
בבירור הלכה לעיל (נז, א ציון ב) הובאה מחלוקת הפוסקים בשאלה האם גוים בזמן הזה שאינם אדוקים בעבודה זרה אוסרים את היין במגעם או שדינם כגוי שאינו עובד עבודה זרה, ושם נתבאר שהרמ״א (סי׳ קכג, א) נוקט כדעת המקלים. יחד עם זאת הוא כותב בהלכה שלפנינו שאסור לייחד אצלם יין, והש״ך (סק״ד) מסביר שהרמ״א לשיטתו אוסר רק לכתחילה, אבל לפי הדעה שדינם כשאר הגוים היין נאסר אף בדיעבד.


יין של גר תושב ומגעו

ציון ז.ח.
גמרא. איזהו גר תושב?... יינו כשמנו, ולשאר כל דבר – הרי הוא כגוי, רבן שמעון אומר: יינו יין נסך, ואמרי לה: מותר בשתיה.
גר תושב, והוא שקיבל עליו שבע מצוות כמו שביארנו – יינו אסור בשתייה ומותר בהנייה, ומייחדין אצלו יין ואין מפקידין אצלו יין. וכו׳.(רמב״ם מאכלות אסורות יא, ז)
גר תושב, דהיינו שקבל עליו שבע מצות, וכן גר שמל ולא טבל – מגען אוסר בשתייה. הגה. וכל זמן שלא טבל כראוי – מיקרי לא טבל, ויש מקילין אפילו במגע גר תושב, אבל יין שלו ודאי אסור.
כל גוי שאינו עובד עבודה זרה – יינו אסור בשתייה ומותר בהנאה, ומגען ביין שלנו שוה ליינם, שאסור בשתייה.(שו״ע יורה דעה קכד, ב, ו)
א. סתם יינו.

בברייתא מובאות שלוש דעות בדין יינו של גר תושב: לדעת תנא קמא יינו כשמנו, כלומר אסור בשתיה ומותר בהנאה, רבי שמעון אומר שיינו יין נסך ואחרים אומרים שמותר אף בשתייה. בעל ההשלמה (סי׳ ב), הרמב״ן (נז, א ד״ה הא), הרשב״א (תורת הבית ב״ה ש״א ובחידושיו), הריא״ז (פ״ד הלכה ג, ט), המאירי והר״ן (נז, א) פוסקים כתנא קמא שיינו מותר בהנאה ואסור בשתייה, והם מסבירים שהגזרה לאסור את סתם יינם בהנאה היתה רק על מי שאינו עובד עבודה זרה, אבל עדיין הוא אסור בשתייה משום גזרת חתנות.
לעומתם, הרא״ה (נז, א ד״ה וכתב) סובר שיינו אסור אף בהנאה, מפני שזוהי תקנה קדומה ולא חילקו חכמים בגזרתם, והדיון בברייתא הוא רק בדין מגע גר תושב ביין שלנו, ובכך פוסקים שהוא מותר בהנאה, מפני שזוהי חומרה נוספת שלא נאמרה ביחס לגר תושב. דבריו מובאים גם בריטב״א (כאן ובדף נז, א ד״ה יינם), ועיין על כך עוד בהמשך.
ב. מגעו ביין של ישראל.

בברייתא נאמר שמותר לייחד יין שלנו עם גר תושב, והרשב״א (תורת הבית ב״ה ש״א) והמאירי מסבירים שאין חוששים שמא הגר יגע או ינסך את היין, אבל הם כותבים שאם ידוע שנגע ביין הרי הוא אוסר אותו בשתייה כמו ביינו, והמאירי מוסיף שכל שגזרו על יינו גזרו גם על מגעו. כאמור, כך גם סובר הרא״ה שמפרש שהברייתא עוסקת בדין מגעו ואוסרת את היין בשתייה.
אולם התוספות (ד״ה אין) מביאים את שיטת רבנו יצחק המפרש שמותר לייחד אצלו יין משום שמגעו אינו אוסר את היין כלל, וגם בעל ספר האגודה (סי׳ נט) והרא״ש (סי׳ ה) מתירים את מגעו בשתייה, וכן כותב המאירי בשם הראב״ד. הריא״ז (פ״ד הלכה ג, י) מוסיף שהוא הדין למגע של ישמעאלים מפני שאינם עובדים עבודה זרה, ועיין על כך בבירור הלכה לעיל (נז, א ציון ב).
התוספות בהמשך דבריהם מביאים מעשה בגר שמל ולא טבל, שעמד בבית ישראל זמן רב ונגע ביין ישראל. רבנו יצחק לשיטתו התיר את היין, שאם התירו במגע גר תושב כל שכן במגע גר צדק שמל וקיבל עליו את כל המצוות. עם זאת, התוספות מסיימים שאף על פי כן לא רצה רבנו יצחק להקל בכך למעשה. אכן, הר״ן (על הרי״ף, דף לא, א) דוחה את הראיה מגר תושב לגר שמל ולא טבל בטענה שגר תושב עדיף בכך שהוא מקבל על עצמו מיד את המצוות, בעוד שגר שמל ולא טבל דעתו לקבל את המצוות רק לאחר טבילה.
ג. שיטת ההלכה.

הרמב״ם בהלכה שלפנינו פוסק שיינו של גר תושב אסור בשתייה ומותר בהנאה; המאירי והר״ן (שם) כותבים בדעתו שהוא הדין במגעו שאוסר בשתייה. כך עולה גם מדברי הרמב״ם בהלכה אחרת (יג, יא), שם הוא כותב שגוי שאינו עובד עבודה זרה שנגע ביין שלא בכוונה – אינו אוסר את היין אף בשתייה, מכאן שאם נגע בכוונה הרי הוא אוסר את היין.
הטור כותב בשם הרשב״א שמגע של גר תושב וגר שמל ולא טבל אוסר בשתייה, ובשם הרא״ש הוא כותב שבשניהם היין מותר. הב״ח מקל כדעת הרא״ש, וכותב שהרא״ש מתיר רק בגר תושב גמור שקיבל על עצמו שבע מצוות בני נח, אבל גוי שרק אינו עובד עבודה זרה דינו כישמעאלי, והוא אוסר את היין במגעו משום גזרת חתנות.
למעשה נחלקו בעניין זה מחבר השלחן ערוך והרמ״א. המחבר פוסק כרשב״א להחמיר במגעו שאוסר בשתייה, והרמ״א פוסק כדעת המקלים במגעו, אך הוא מדגיש שיינו אסור בשתייה.
הב״ח מעיר שיינו מותר בהנאה רק כשידוע שלא נגע בו גוי אחר, מפני שהגר התושב אינו מקפיד על מגע הגוי. אמנם התוספות (שם) מביאים בעניין זה שתי דעות, אבל הב״ח סובר שכך העיקר להלכה. דבריו מובאים בש״ך (סק״ה), אך הוא מוסיף שלמעשה ניתן להתיר בהנאה בזמן הזה במקום הפסד, מאחר שהגוים אינם אדוקים בעבודה זרה.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144