×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא עבודה זרה ס״ד.גמרא
;?!
אָ
אאֲבָל עוֹקְרִין עִמּוֹ כְּדֵי לְמַעֵוטי אֶת הַתִּיפְלָה. סַבְרוּהָ הָא מַנִּי ר׳רַבִּי עֲקִיבָא הִיא דְּאָמַר הַמְקַיֵּים בְּכִלְאַיִם לוֹקֶה דְּתַנְיָא בהַמְנַכֵּשׁ וְהַמְחַפֶּה בְּכִלְאַיִם לוֹקֶה ר״ערַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אַף הַמְקַיֵּים. מ״טמַאי טַעְמָא דר״עדְּרַבִּי עֲקִיבָא אָמַר קְרָא שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם אֵין לִי אֶלָּא זוֹרֵעַ מְקַיֵּים מִנַּיִן ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר לֹא כִּלְאַיִם. וְאִילּוּ לְמַעוֹטֵי תִּיפְלָה שְׁרֵי. לָא הָא מַנִּי רַבָּנַן הִיא. אִי רַבָּנַן מַאי אִירְיָא עוֹקְרִין אפי׳אֲפִילּוּ קַיּוֹמֵי נָמֵי שַׁפִּיר דָּמֵי הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן דְּקָא עָבֵיד בְּחִנָּם ור׳וְרַבִּי יְהוּדָה הִיא דְּאָמַר לִיתֵּן לָהֶם מַתְּנַת חִנָּם אָסוּר. מִדְּרַבִּי יְהוּדָה נִשְׁמַע לר״עלְרַבִּי עֲקִיבָא לָאו אָמַר ר׳רַבִּי יְהוּדָה אָסוּר לִיתֵּן לָהֶם מַתְּנַת חִנָּם אֲבָל לְמַעוֹטֵי תִּיפְלָה שַׁפִּיר דָּמֵי לר״עלְרַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי אע״גאַף עַל גַּב דא״רדְּאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא הַמְקַיֵּים בְּכִלְאַיִם לוֹקֶה לְמַעוֹטֵי תִּיפְלָה שַׁפִּיר דָּמֵי וְתוּ לָא מִידִּי. הֲדוּר יָתְבִי וְקָמִבַּעְיָא לְהוּ דְּמֵי עֲבוֹדָה זָרָה1 בְּיַד גּוֹי2 מַהוּ מִי תּוֹפֶסֶת דָּמֶיהָ בְּיַד גּוֹי3 אוֹ לָא. אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן גמִסְתַּבְּרָא דְּמֵי עֲבוֹדָה זָרָה4 בְּיַד גּוֹי5 מוּתָּרִין מִדְּהָנְהוּ דַּאֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה בַּר אֲבוּהּ אֲמַר לְהוּ זִילוּ זַבִּינוּ כֹּל מָה דְּאִית לְכוּ וְתוּ אִיתְגַּיַּירוּ. מ״טמַאי טַעְמָא מִשּׁוּם דְּקָסָבַר דְּמֵי עֲבוֹדָה זָרָה6 בְּיַד גּוֹי7 מוּתָּרִין וְדִלְמָא שָׁאנֵי הָתָם דְּכֵיוָן דְּדַעְתֵּיהּ לְאִיגַּיּוֹרֵי וַדַּאי בַּטְּלַהּ. אֶלָּא מֵהָכָא דיִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בְּגוֹי8 מָנֶה וּמָכַר עֲבוֹדָה זָרָה9 וְהֵבִיא לוֹ יֵין נֶסֶךְ וְהֵבִיא לוֹ מוּתָּר אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֶמְכּוֹר עֲבוֹדָה זָרָה10 וְאָבִיא לָךְ יֵין נֶסֶךְ וְאָבִיא לָךְ אָסוּר. מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת סֵיפָא מִשּׁוּם הדְּהָוֵה לֵיהּ כִּי רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ. וְכִי רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ כה״גכְּהַאי גַּוְונָא מִי אֲסִיר וְהָתְנַן וגֵּר וְגוֹי11 שֶׁיָּרְשׁוּ אֲבִיהֶן גּוֹי12 גֵּר יָכוֹל לוֹמַר לוֹ טוֹל אַתָּה עֲבוֹדָה זָרָה13 וַאֲנִי מָעוֹת טוֹל אַתָּה יֵין נֶסֶךְ וַאֲנִי פֵּירוֹת אִם מִשֶּׁבָּאוּ לִרְשׁוּת הַגֵּר אָסוּר. אָמַר רָבָא בַּר עוּלָּא מתני׳מַתְנִיתִין בַּעֲבוֹדָה זָרָה14 הַמִּתְחַלֶּקֶת לְפִי שְׁבָרֶיהָ. תִּינַח עֲבוֹדָה זָרָה15 יֵין נֶסֶךְ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר בְּחֶרֶס הַדְרְיָינִי. וַהֲלֹא רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ שֶׁלֹּא יִגָּנֵובוּ וְשֶׁלֹּא יֵאָבֵדוּ אֶלָּא א״ראָמַר רַב פָּפָּא יְרוּשַּׁת הַגֵּר קָאָמְרַתְּ שָׁאנֵי יְרוּשַּׁת הַגֵּר זדְּאַקִּילוּ בַּהּ רַבָּנַן גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחְזוֹר לְקִלְקוּלוֹמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
3 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
4 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
5 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
6 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
7 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
8 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״בעובד כוכבים״.
9 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
10 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
11 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״ועובד כוכבים״.
12 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
13 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
14 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״בַּעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״בעבודת כוכבים״.
15 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
E/ע
הערותNotes
ציון ב.
עיין בירור הלכה למועד קטן ב, ב ציון ג.


דמי עבודה זרה ביד גוי

ציון ג.
גמרא. הדור יתבי וקמבעיא להו: דמי עבודה זרה ביד גוי, מהו? מי תופסת דמיה ביד גוי או לא? אמר להו רב נחמן: מסתברא, דמי עבודה זרה ביד גוי – מותרין... מהכא: ישראל שהיה נושה בגוי מנה, ומכר עבודה זרה והביא לו, יין נסך והביא לו – מותר...
ישראל שהלך ליריד של גוים, בחזירה אסור לשאת ולתת עמו שמא עבודה זרה מכר להן שם, ודמי עבודה זרה ביד ישראל – אסורים בהנייה, וביד הגוי –מותרין בהנייה, ומפני זה נושאין ונותנין עם הגוי הבא מן התרפות, ואין נושאין ונותנין עם ישראל הבא מן התרפות, ולא עם המשומד לא בהליכתו ולא בחזירתו.(רמב״ם הל׳ עבודה זרה ט, יח)
גוים ההולכים לחגם למרחוק, בהליכה אסור לשאת ולתת עמהם, והבאים מותרים, והוא שלא יהיו קשורים זה בזה, שאם היו קשורים שמא דעתם לחזור. וכו׳.(שו״ע יורה דעה קמח, יא)
ישראל ההולך ליריד שמוכרים שם עבודה זרה וצרכיה – אסור לישא וליתן עמו, שאנו אומרים: עבודה זרה מכר, ודמי עבודה זרה ביד ישראל – אסור. (אבל מותר לישא וליתן עם גוי שהלך שם).(שם קמט, ה)
דמי עבודה זרה ביד ישראל שמכרה – אסורים. אבל אם מכרה גוי, אפילו מכרה כדי לעבדה – הדמים מותרים, ודווקא שהדבר ידוע שמכרה לעשות צרכיו בדמיה, אבל אם אינו ידוע, יש לחוש שמא מכרה לקנות בדמיה עבודה זרה אחרת והרי המעות מוקצין לעבודה זרה ואסורים. (ועיין לעיל סוף סימן קלב).(שם קמד, א – לא צוין בעין משפט)
א. סוגייתנו בהשוואה לסוגיות אחרות.

למסקנת הסוגיה, הדמים שהגוי מקבל כתמורה לעבודה זרה שמכר לגוי אחר מותרים, ואין הם נאסרים משום דמי עבודה זרה.
אולם התוספות (ד״ה מסתברא, ולעיל יב, א ד״ה דכוותה) מקשים על כך מהגמרא לעיל (יב, א) העוסקת באיסור סחורה בעיר שיש בה עבודה זרה, ומדברי אביי עולה שמחוץ לאותה העיר מותר, מפני שאין חוששים שמקבל דמי עבודה זרה מהגוים, הרי שדמי עבודה זרה שביד הגוי אסורים.
מלבד זאת הם מקשים מהגמרא לעיל (לג, א), שם נאמר שהמעות הנמצאות ביד גוי שהלך ליריד של עבודה זרה וחזר ממנו – מותרות, מפני שתולים שהגוי מכר שם דברים המותרים. יוצא, אם כן, שכאשר ידוע שהגוי מכר עבודה זרה, הכסף שמקבל תמורתה נאסר, בניגוד לאמור בסוגייתנו.
אכן, הרי״ף (דף יא, ב) כותב על הדין של גוי שהלך ליריד שלפי מסקנת סוגייתנו, שדמי עבודה זרה ביד הגוי מותרים, אין צורך בטעם של הגמרא שתולים שמכר דברים המותרים. גם הראב״ד (לג, א) והראבי״ה (סי׳ אלף עו) פוסקים להקל, והרשב״א (תורת הבית ב״ה ש״ב, דף מט, א), הריטב״א והמאירי (לג, א) מסבירים שהגמרא שם מבארת את הברייתא גם לפי הדעה האוסרת, אך להלכה העיקר כנאמר בסוגייתנו.
הר״ן (על הרי״ף, דף ג, א) מוסיף ליישב גם את הקושיה מהסוגיה בדף יב, א, שרק אביי סובר שדמי עבודה זרה אסורים, אבל רבא חולק עליו בעניין זה וסובר שדמי עבודה זרה מותרים, כפי שמסיק רב נחמן בסוגייתנו, זאת בניגוד לפירוש רש״י שם (ד״ה וה״נ) המסביר שרבא אינו חולק על אביי בעניין זה. לדברי הר״ן זה אולי הטעם לכך שהרי״ף משמיט את כל הסוגיה ההיא מהלכותיו, ומביא רק את לשון המשנה המתירה לעשות סחורה מחוץ לעיר שיש בה עבודה זרה בלא שום הגבלה.
התוספות מביאים הסבר נוסף על פי גרסה אחרת של פירוש רש״י, שאמנם אביי ורבא אוסרים דמי עבודה זרה ביד הגוי, אבל הם לא שמעו על הברייתא שבסוגייתנו. האור זרוע (סי׳ קכה) מוסיף שרש״י כותב זאת גם על הסוגיה בדף לג, א, והמסקנה היוצאת מכך היא שהעיקר כנאמר בסוגייתנו, אך התוספות דוחים שלא מסתבר שאמוראים רבים לא שמעו על הברייתא.
הצד השווה בדברי ראשונים אלו הוא הקביעה שקיימת סתירה בין הסוגיות, ויש לדחות את הסוגיות האחרות מפני סוגייתנו. אולם יש גישה אחרת בראשונים המתחשבת בסוגיות האחרות ומחלקת בין מצבים שונים, ונאמרו על כך הסברים שונים.
התוספות לעיל (שם) כותבים בשם רש״י שבגמרא לעיל מדובר על כסף שמשמש כתקרובת לעבודה זרה ונאסר משום ״לא ידבק בידך מאומה מן החרם״, והם מוסיפים שעל פי זה ניתן אולי ליישב את הקושיה מסוגייתנו שמתירה רק בחליפי עבודה זרה, דהיינו שגוי מחליף עבודה זרה במעות. אבל התוספות ובעל התרומה (סי׳ קלו) דוחים את פירוש רש״י בטענה שגם כסף שהקריבו אותו לעבודה זרה אינו נאסר בהנאה, מפני שתקרובת נאסרת רק כשהיא כעין עבודה שבפנים, כמובא בבירור הלכה לעיל (נ, ב ציון ט). כמו כן אין בכך כדי ליישב את הקושיה מגוי שחזר מהיריד, שגם שם מדובר על חליפי עבודה זרה.
בעל המאור (ל, ב בדפי הרי״ף) כותב שבסוגייתנו מתירים לגבות את חובו מדמי עבודה זרה שביד הגוי, מפני שמעיקר הדין אינו נחשב כחליפי עבודה זרה, ובדיעבד התירו כדי להציל את חובו. אבל לכתחילה אסרו לעשות סחורה עם הגוי כשידוע שיש דמי עבודה זרה בידו, כדי שלא יבואו לקחת דמי עבודה זרה מישראל.
הרמב״ן (מלחמת ה׳, שם) מקשה עליו כמה קושיות, וגם מעיר שמסתימת לשון רב נחמן משמע שמתיר בכל עניין ולא רק בגביית חובו. אך הר״ן (על הרי״ף ג, א) מתרץ את קושיותיו ומסביר שרב נחמן נשאל אם הדמים שביד הגוי אסורים אף בדיעבד, ועל כך השיב שאין איסור מעיקר הדין. עם זאת נראה שהר״ן נוטה לשיטת הרי״ף.
המאירי (לג, א) מביא את שיטת בעל המאור שהתירו רק להצלת חובו, ומביא שיטה נוספת שלכתחילה אסור אלא אם כן ניתן לתלות שהגוי מכר דבר היתר, ובסוגייתנו התירו רק בדיעבד.
התוספות (לעיל יב, א, שם) כותבים שיטה נוספת בשם רבנו תם. לדבריו, הדין תלוי במטרה שלשמה הגוי מחליף את העבודה זרה בדמים. בסוגייתנו מדובר בגוי המוכר את העבודה זרה לשם פריעת חובו, ועל כך נאמר שמותר כיון שחליפי עבודה זרה נאסרים דווקא ביד ישראל, לעומת זאת בסוגיות האחרות מדובר בגוי שמקצה את הדמים לצורך עבודה זרה, ולכן הם אסורים. שיטת רבנו תם מובאת גם בתוספות בסוגייתנו וברא״ש (סי׳ ד).
הט״ז (קלב סקי״א) מקשה מדוע הדמים נאסרים כשמקצה אותם לצורך עבודה זרה, והרי הזמנה לאו מילתא היא, ומתרץ שהם נאסרים משום שבאו מעבודה זרה ועתידים לשמש לעבודה זרה.
הסבר נוסף לשיטת רבנו תם עולה מדברי רבנו אלחנן (יב, א) המוסיף לבאר שכאשר הגוי מוכר עבודה זרה לצורך פירעון חוב הוא מבטל את העבודה זרה ולכן הדמים מותרים, מה שאין כן כשמוכרה לצורך קניית עבודה זרה אחרת או חפץ אחר בשבילה. בעל קהילות יעקב (ע״ז סי׳ ו) כותב שכוונתו כנראה לביטול הדמים, שכן במקום אחר (דף נג, א ובבירור הלכה שם ציון ג) למדנו שמכירה אינה מבטלת את העבודה זרה.
מאידך גיסא, הר״ש משאנץ (יב, א) כותב בדעת רבנו תם שכאשר מקצה את הדמים לעבודה זרה אין הם נאסרים בהנאה, אלא שאסור לשאת ולתת עם הגוי בדמים אלה מפני שמרוויח בהם לעבודה זרה.
בין כך ובין כך יש מקום לברר בשיטת רבנו תם מה הדין כשמכר את העבודה זרה בסתם, כשלא ידוע שצריך את הדמים לצורך עבודה זרה, אך גם לא ידוע שצריך אותם לפירעון חובו וכדומה. אכן, מדברי הרשב״א בחידושיו (לג, א ד״ה גוי) עולה שרבנו תם אוסר את הדמים כל עוד אין ידוע לנו שצריך אותם לצורכי היתר.
ב. שיטת ההלכה.

הרמב״ם כותב במפורש שדמי עבודה זרה ביד הגוי מותרים בהנאה, ולכן מותר לשאת ולתת עם גוי שבא ממקום של עבודה זרה. הכסף משנה מעיר שאמנם במקור הדין בגמרא (לג, א) נאמר טעם אחר, שאפשר שהגוי מכר דברים המותרים, אבל הרמב״ם הולך בשיטת הרי״ף שדחה סוגיה זו מפני סוגייתנו.
הטור (סי׳ קמד) והשלחן ערוך (שם, סע׳ א), לעומת זאת, פוסקים כשיטת רבנו תם, וכותבים שהדמים מותרים דווקא כשמכר את העבודה זרה לעשות את צרכיו בדמיה, אבל בסתם יש לחשוש שצריך את הדמים לצורך עבודה זרה אחרת והדמים אסורים.
בעל הדרישה (אות א) מקשה על מה שהטור נוקט שבמכרה סתם הדמים אסורים, שבהלכות יין נסך (סי׳ קלב) משמע להפך, שבסתם הדמים מותרים. אך הוא מיישב שכוונת הטור בהלכות יין נסך ללמדנו שעבודה זרה ויין נסך אינם תופסים את דמיהם אצל הגוי, והאיסור הוא רק מצד שמקצה אותם לעבודה זרה, אבל בנוגע לדין בסתם סמך על מה שכתב בהלכות עבודה זרה. הב״ח (סי׳ קלב) כותב שגם מהמשך דברי הטור בהלכות יין נסך ניתן ללמוד שבסתם אסור.
הטור והשלחן ערוך (קמד) מדגישים שהדמים מותרים גם כשמכרה כדי שיעבדוה גוים אחרים, אף שבכך אינה בטֵלה, וזה בניגוד לדברי רבנו אלחנן המובאים לעיל הסובר שההיתר הוא מחמת הביטול שבמכירה.
לגבי ההלכה של גוי ההולך ליריד שמותר לשאת ולתת עמו בחזרתו, הטור (סי׳ קמט) מביא את הנימוק שאין אנו תולים שמכר שם עבודה זרה. הבית יוסף מעיר שאמנם טעם זה נזכר בגמרא, אבל הוא מביא את דברי הרי״ף שלהלכה גם בלא טעם זה מותר. אכן, הלבוש (קמט, ה) פוסק שמותר לשאת ולתת עמו גם כשמכר עבודה זרה.
אולם בעל הדרישה (שם אות ה) מסביר שהטור לשיטתו פוסק כרבנו תם שהדמים אסורים משום שמקצה אותם לעבודה זרה, ולכן מתיר רק מפני שתולים שמכר דברים אחרים, וכן פוסק הש״ך (שם סקי״ג).


גביית חוב מדמי עבודה זרה ויין נסך

ציון ד.ה.
גמרא. ישראל שהיה נושה בגוי מנה, ומכר עבודה זרה והביא לו, יין נסך והביא לו – מותר; אבל אם אמר לו: ׳המתן לי עד שאמכור עבודה זרה ואביא לך׳, ׳יין נסך ואביא לך׳ – אסור. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? אמר רב ששת: סיפא, משום דהוה ליה כי רוצה בקיומו.
ישראל שהיה נושה בגוי מנה, הלך הגוי ומכר עבודה זרה ויין נסך והביא לו דמיהן – הרי זה מותר, ואם אמר לו קודם שימכור ׳המתן לי עד שאמכור עבודה זרה או יין שלי ואביא לך׳, אף על פי שהוא סתם יינו, ומכר והביא לו – הרי זה אסור, מפני שהישראלי רוצה בקיומו כדי שיפרע ממנו חובו.(רמב״ם מאכלות אסורות יג, כא)
ישראל שהיה נושה בגוי עובד עבודה זרה מנה, והלך ומכר עבודה זרה ויין נסך והביא לו דמיהם – הרי זה מותר, ואם אמר לו קודם שימכור: ׳המתן לי עד שאמכור עבודה זרה או יין נסך שיש לי ואביא לך׳, אף על פי שהוא סתם יינם, ומכר והביא לו – הרי זה אסור, מפני שהישראל רוצה בקיומו כדי שיפרע ממנו חובו. הגה. ויש אומרים דאין איסור זה של רוצה בקיומו אלא דוקא אם אינו יכול להפרע ממקום אחר, אבל אם יוכל להפרע ממקום אחר, וכל שכן אם יש לו ערב – מותר. מיהו בזמן הזה שאין הגוים מנסכין – אין להחמיר בסתם יינם, ובכל ענין שאמר ׳המתן עד שאביא לך׳ – שרי, ועיין לקמן סימן קמד.(שו״ע יורה דעה קלב, ז)
א. כשאמר ׳המתן לי עד שאמכור׳.

בברייתא שבגמרא נאמר שאם גוי מכר עבודה זרה והביא את תמורתה בפירעון חובו הדמים מותרים, אבל אם אמר לישראל שימתין עד שימכור את העבודה זרה ויפרע את חובו בדמיה – הרי זה אסור, מפני שהישראל רוצה בקיומה, ורש״י מסביר שרוצה בקיומה עד שהגוי ימכרנה.
התוספות (ד״ה אבל) כותבים שרבנו יצחק דייק מלשון הברייתא ׳המתן לי׳ שמדובר בכגון שהישראל אינו יכול לגבות את חובו ממקום אחר וצריך להמתין עד שהגוי ימכור את העבודה זרה, ועל כן הוא רוצה בקיומה שלא יפסיד. אבל אם יש לו ערב או שיכול לגבות את חובו ממקום אחר – האמירה של הגוי אינה אוסרת את הדמים, שאם לא כן כל גוי יוכל להפקיע חובו מישראל על ידי כך. גם תלמידי רבנו יונה כותבים שאם יכול לגבות מנכסים אחרים הדמים מותרים, ובכלבו (הל׳ יי״נ סי׳ צו) הדברים מובאים בשם הר״ז.
הרא״ש (סי׳ ד) מוסיף שברישא של הברייתא מדובר בכגון שיש לו ערב ולכן התירו לקבל את הדמים, ובעל ספר ערך השלחן (אות יב) מסיק מכך שאם אין לו ערב – הדמים אסורים אף שהגוי לא אמר לו דבר, מפני שוודאי רוצה בקיום האיסור שלא יפסיד. מבואר, אפוא, שהאמירה של הגוי כשלעצמה אינה גורמת איסור, ורק מהווה סימן אם יש לישראל יכולת לגבות מדברים אחרים או לא.
יחד עם זאת ראוי לציין שהרא״ש, בשונה מהתוספות, מתייחס רק למצב שיש לו ערב ואינו מזכיר את אפשרות הגבייה מנכסים אחרים, וכן כותב הטור בשיטת רבנו יצחק. ניתן אולי לומר שלדעתם הערב מבטיח את החזר ההלוואה יותר מנכסים אחרים שניתן להבריחם, ולכן עדיין נחשב כרוצה בקיום האיסור.
שיטה נוספת מובאת ברמב״ן וברשב״א (תורת הבית ב״ה ש״ב, דף מט, א) שהאיסור הוא דווקא כשעשאה אפותיקי, שאז הוא רוצה בקיומה להנאתו, אבל אם לא עשאה אפותיקי אין הוא נחשב כרוצה בקיומה, כנראה מפני שיכול לגבות את חובו ממקום אחר.
אולם הרמב״ן והר״ן (על הרי״ף, דף לא, א) דוחים שאם כך היתה הברייתא צריכה ללמדנו ברישא חידוש גדול יותר, שאפילו אם אמר ׳המתן לי׳ מותר כשלא עשאה אפותיקי. הריטב״א מוסיף לדחות שמסתבר שנחשב רוצה בקיומה גם כשלא עשאה אפותיקי, כיון שהגוי הבטיח לו לפרוע ממנו.
הרדב״ז (שו״ת ח״ה סי׳ אלף תקעו) מקשה קושיה דומה על שיטת רבנו יצחק, שגם כשיש ערב או נכסים אחרים נוח לישראל שתימכר העבודה זרה ויגבה את דמיה, ולא יצטרך לתבוע את הערב, ואת הנכסים האחרים הוא עלול להבריח.
הראב״ד מפרש את דברי הברייתא בצורה הפוכה מזו של רבנו יצחק. לדבריו, הישראל נחשב כרוצה בקיומה כאשר היה בידו לנוגשו והוא הסכים להמתין עד שהגוי ימכור את העבודה זרה, אבל כשלא היה בידו לנוגשו ועל כורחו הוא צריך להמתין למכירת הגוי – הדמים מותרים. שיטתו מובאת ברמב״ן, ברשב״א (שם) ובר״ן (שם), והריטב״א מוסיף הסבר שבכגון זה הוא נחשב כאנוס ואין זה רוצה בקיומו שקנסו אותו חכמים, והוא הדין אם יש לגוי איבה עליו אם לא ימתין לו.
יחד עם זאת, התשב״ץ (ח״א סי׳ יד) כותב בשיטתו שאם הגוי עשה את העבודה זרה אפותיקי ואמר שיוכל לגבות רק ממנה – ודאי שהדמים אסורים, שהרי רוצה בקיומה.
ב. בזמן הזה.

בבירור הלכה לעיל (נז, א ציון ב) למדנו שלשיטת רש״י הגוים בזמן הזה אינם בקיאים בעבודה זרה ולכן הקלו במגעם שאינו אוסר את היין בהנאה. הרשב״א (בחידושיו ובתורת הבית שם) כותב שלדעתם ודאי שניתן להקל בנידון שלנו אפילו כשהגוי אמר ׳המתן לי׳.
אולם הרשב״א עצמו סובר כדעת האומרים שאין להקל במגעם של הגוים בזמן הזה, ואף לא לגבות את חובו מדמי יין נסך באופן האסור. יחד עם זאת הוא כותב שהמנהג להקל, וכיון שלפי רש״י התירו אפילו את מגעם אין בידינו לאסור לגבות חובו כשהגוי אמר ׳המתן לי׳, וגם הר״ן (בחידושיו ועל הרי״ף, דף לא, א) מסיק שבזמן הזה רוצה בקיומו מותר.
בביאור ההיתר ניתן היה לומר שסומכים גם על הדעות הנזכרות לעיל, שהאיסור ב׳המתן לי׳ הוא רק כשאין לו ממה לגבות או בעשאה אפותיקי, אך התשב״ץ (שם) מסיק שניתן להקל בזמן הזה אפילו כשעשאה אפותיקי.
המאירי מוסיף שראוי לנהוג בהיתר זה בצניעות ולא בפרסום, ועל כן כשהגוי אומר שימתין לו עד שימכור נהגו מקצת מהחסידים להשיב שאין להם ביינו כלום והם ממתינים עד יום פלוני.
ג. שיטת ההלכה.

הרמב״ם מביא את דין הברייתא ואינו מוסיף תנאי או מגבלה באיסור, והרמ״ך תמה על כך, מפני שלדעתו האיסור הוא רק כשאין לו ערב או נכסים אחרים שיכול לגבות את חובו מהם, כפי שמובא לעיל בשם רבנו יצחק.
אכן, הרדב״ז (שם) כותב שהרמב״ם חולק על רבנו יצחק וסובר שהאיסור חל גם כשיש לישראל אפשרות לגבות חובו מדברים אחרים, מפני שמעדיף לגבות מיד מדמי האיסור ולא לתבוע את הערב וכדומה. לדבריו, במצב שאין לישראל אפשרות לגבות ממקום אחר הדמים אסורים בכל אופן, גם אם הגוי לא אמר ׳המתן לי׳, שהרי הוא רוצה בקיומה.
בעל מעשה רקח דוחה את השגת הרמ״ך בטענה שהרמב״ם נוקט את לשון הברייתא, ובאותו אופן שמפרשים את הברייתא יש להעמיד גם את שיטת הרמב״ם.
מחבר השלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם, והרמ״א מביא בשם יש אומרים את שיטת רבנו יצחק, שאם הוא יכול לגבות חובו מנכסים אחרים מותר, וכל שכן אם יש לו ערב. אולם הש״ך (סקל״ט) מביא את שיטת הראב״ד, שאם יכול לנוגשו וממתין לו עד שימכור הדמים אסורים, ומציין שראשונים נוספים מביאים שיטה זו למסקנה.
מחבר השלחן ערוך אינו מציין שיש להקל בזמן הזה, ואולי זה לפי שיטתו שסתם יינם אסור בהנאה גם בזמן הזה, כמובא בבירור הלכה המצוין לעיל. עם זאת, בחיבורו הבית יוסף הוא מביא את סברת המקלים בסתם יינם בזמן הזה, ומוסיף שלכתחילה ראוי לשעבד את כל נכסי הגוי בחובו, ולא לעשות אפותיקי על היין לבדו.
לעומת זאת, הרמ״א (קכג, א) פוסק שבמקום הפסד ניתן להקל בזמן הזה בסתם יינם שאינו אסור בהנאה, וגם בהלכה שלפנינו הוא מביא את דעת המקלים בזמן הזה, ומשמע שמתיר לכתחילה אף בלא הפסד ממון.



חלוקת ירושה או שותפות של גר וגוי

ציון ו.ז (סד, א), ציון א (סד, ב).
גמרא. וכי רוצה בקיומו כהאי גונא מי אסיר? והתנן: גר וגוי שירשו אביהן גוי, גר יכול לומר לו: ׳טול אתה עבודה זרה ואני מעות׳, ׳טול אתה יין נסך ואני פירות׳, אם משבאו לרשות הגר – אסור!... אלא אמר רב פפא, ירושת הגר קאמרת? שאני ירושת הגר, דאקילו בה רבנן, גזירה שמא יחזור לקלקולו. תניא נמי הכי: במה דברים אמורים? שירשו, אבל נשתתפו – אסור.
וכן גר וגוי שהיו שותפין ובאו לחלוק, אין הגר יכול לומר לגוי ׳טול אתה עבודה זרה ואני מעות, אתה יין ואני פירות׳, שהרי רוצה בקיומן כדי שיטול כנגדן. אבל גר וגוי שירשו את אביהן גוי, יכול לומר לו ׳טול אתה עבודה זרה ואני מעות, אתה יין ואני שמן׳, קל הוא שהקילו בירושת הגר כדי שלא יחזור לסורו, ואם משבאו לרשות הגר – אסור.(רמב״ם מאכלות אסורות יג, כב)
...וכן גוי וגר שירשו את אביהם גוי, יכול הוא הגר לומר לגוי ׳טול אתה עבודה זרה ואני מעות, אתה יין נסך ואני פירות׳, ואם משבאו לרשות הגר – אסור.(רמב״ם הל׳ עבודה זרה ז, ה)
גר וגוי שירשו את אביהם גוי, יכול הגר לומר לגוי ׳טול אתה עבודה זרה ואני מעות׳. אבל משבאת העבודה זרה לרשות הגר – אסור.(שו״ע יורה דעה קמו, ד)

בסוגייתנו מובאת המשנה במסכת דמאי (ו, י) המתירה לגר, שירש את נכסי אביו יחד עם אחיו הגוי, לחלק את הירושה באופן שהאח הגוי יטול את העבודה זרה והיין נסך והגר יטול כנגדם דברים המותרים. בתחילה סברה הגמרא להוכיח ממשנה זו שאין איסור בכך שהגר רוצה בקיומה של העבודה זרה עד שיחלקו, אך למסקנה רב פפא מבאר שהקלו חכמים בירושת הגר כדי שלא יחזור לקלקולו, והגמרא מוכיחה זאת מדברי הברייתא שהתירה חלוקה כזו רק בירושה ולא בשותפות.
מסקנה דומה עולה מדברי הגמרא במסכת קידושין (יז, ב) הדנה בהיתר הנזכר במשנה זו מצד האיסור שיש לכאורה במה שביד הגר משום חליפי עבודה זרה, ומסבירה זאת בכך שהגר אינו יורש את אביו הגוי מהתורה אלא רק מדרבנן, וחכמים הקלו בירושת הגר כדי שלא יחזור לסורו.
מבואר, אם כן, שמעיקר הדין אסור לגר לחלוק את הירושה באופן זה, בין מצד שרוצה בקיומה של העבודה זרה ובין מצד שנחשב כחליפי עבודה זרה, ולכן אסרו לעשות זאת בחלוקת שותפות רגילה. אולם הראשונים דנים מדוע לא ניתן להתיר זאת מעיקר הדין משום ברירה, כלומר שהוברר הדבר למפרע שהגוי קיבל את האיסור והגר את ההיתר, ובזה אין הבדל בין ירושה לבין שותפות.
מדברי התוספות (סד, ב ד״ה תניא) עולה שאכן מצד הדין של ברירה מותר לחלוק את העבודה זרה כנגד דברים המותרים בין בירושה ובין בשותפות, אך כיון שהברייתא מחלקת בין ירושה לשותפות מוכח שההיתר אינו מטעם ברירה, ועל כן הגמרא מסבירה שחכמים הקלו בירושת הגר.
התוספות במסכת קידושין (שם ד״ה חליפי) כותבים שמטעם ברירה ניתן להתיר בירושה אף כשבאו כבר הנכסים לרשותו של הגר, אך הפני יהושע (קידושין שם) תמה כיצד ניתן לומר שיש ברירה לאחר שחלקו את הירושה, והרי כבר בשעת החלוקה אומרים שהתברר שכל אחד זכה בחלק שלו בירושה. יוצא, אפוא, שלפי הדעה שיש ברירה אין צורך בנימוק הנזכר בסוגייתנו, וגם בשותפות ניתן לחלוק את הדברים המותרים כנגד עבודה זרה ויין נסך.
אולם הרשב״א והרי״ד בתוספותיו (שניהם בקידושין, שם) מסבירים שלא ניתן להסביר את ההיתר שבמשנה מטעם ברירה, מפני שמדובר בחלוקה של עבודה זרה ודבר אחר, ובשני מינים לדברי הכל אין אומרים שיש ברירה. הם מוכיחים זאת מהלכה דומה במשנה במסכת דמאי (ו, ט) על חבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ, והניח פירות מעושרים ושאינם מעושרים, שהחבר יכול לומר לעם הארץ שיטול את הפירות שבמקום פלוני מתוך כוונה ליטול לעצמו את הפירות המעושרים. אבל אסור לומר לו ׳טול אתה יין ואני שמן׳, מכאן שיש ברירה רק במין אחד ולא בשני מינים. גם רש״י (חגיגה כה, ב ד״ה יכול) והתוספות (חגיגה שם ד״ה חבר) מפרשים כן.
מתוך כך תמה רבי עקיבא איגר (בתוספותיו למשנה, דמאי שם אות סט) על התוספות בקידושין שנקטו שיש ברירה גם בשני מינים. אכן, החתם סופר מסביר שגם התוספות מסכימים שאין ברירה בשני מינים, אלא שהם מבארים שבתחילה חשבה הגמרא שאולי ההיתר הוא מטעם ברירה בשני מינים, ולמסקנה ההיתר אינו מטעם ברירה, מחמת שמדובר בשני מינים. בדרך זו, גם לפי הדעה שבדרך כלל יש ברירה אין שום היתר לעשות חלוקה כזו בשותפות רגילה.
המאירי (קידושין, שם) מביא שיש מי שכתב שהאיסור בשותפות של גר וגוי הוא דווקא כשחולקים שני מינים, אבל במין אחד מותר מפני שיש ברירה. אך המאירי עצמו דוחה זאת בטענה שאין ברירה בדברים האסורים מהתורה (כמובא בבירור הלכה לביצה לח, א ציון א), ולכן בשותפות לעולם אסור אפילו במין אחד.
לעומת כל זאת, הריטב״א בסוגייתנו נוקט כדבר פשוט שההיתר בירושה הוא מהטעם של ברירה, וכיון שאנו פוסקים שאין ברירה באיסורים מהתורה למעשה אסור לגר לעשות חלוקה כזו אפילו בירושה. אך הוא מסיים שאולי בירושה של גר וגוי כולם מודים שיש ברירה, כיון שברור לכל שנוח לגוי לקבל את העבודה זרה והגר יקבל את המעות, והרי זה כדבר המבורר מתחילתו.
שיטת הריטב״א צריכה ביאור, שהרי בגמרא נאמר במפורש שהקלו בירושת הגר כדי שלא יחזור לקלקולו, וכן שאסרו בשותפות, מה עוד שהוא סותר את מה שכתב בפירושו לקידושין. ניתן אולי להסביר שלדעתו יש הבדל בין האיסור מצד שרוצה בקיום העבודה זרה לבין האיסור שבחליפי עבודה זרה. הדין של ברירה אכן פותר את הבעיה של חליפי עבודה זרה, שבכך מתברר שירש רק את ההיתר, אבל עדיין הוא נחשב כרוצה בקיומה עד שיחלקו. בדרך זו מובן שהריטב״א דייק משאלת הגמרא בסוגייתנו שסברו שההיתר הוא מעיקר הדין ולא חששו לאיסור של חליפי עבודה זרה. מסתבר, אם כן, שסוגייתנו סוברת שההיתר תלוי בדין של ברירה, ובכל זאת יש מקום לאסור מצד שרוצה בקיומה.
בעל מלבושי יום טוב (דיני ברירה סי׳ ז ד״ה גם) מסביר על פי זה את דברי הרמב״ם. הרמב״ם כותב שאסור לעשות חלוקה כזו בשותפות מפני שרוצה בקיום העבודה זרה, אך בירושת הגר הקלו כדי שלא יחזור לסורו, אבל אין הוא מזכיר את האיסור של חליפי עבודה זרה שהוא חמור יותר מזה שרוצה בקיומה. לדבריו, הרמב״ם סבור שבנידון של סוגייתנו לדברי הכל יש ברירה, משום שבוודאי נוח לשניהם בחלוקה זו והרי זה כדבר המבורר מתחילתו, ועל כן האיסור הוא רק מפני שרוצה בקיומה.
לעומת זאת, בעל צפנת פענח מבאר שהרמב״ם לא הזכיר את האיסור של חליפי עבודה זרה מפני שמדובר בשותפים שהשתתפו על דעת שההיתר יהיה לגר והאיסור לגוי, ולכן האיסור הוא רק מפני שרוצה בקיומה.
בין כך ובין כך מבואר מדברי הרמב״ם והשלחן ערוך שמותר לגר לומר לגוי שיטול את העבודה זרה כנגד מעות רק בירושה ולא בשותפות, וכפי שנאמר קודם בשם המאירי מסקנה זו הכרחית לאור העובדה שלהלכה אין ברירה בדאורייתא.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144