×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא עבודה זרה ס׳:גמרא
;?!
אָ
דְּאִיפְּקַעָה לְאוּרְכַּהּ אִידְּרִי הָהוּא גּוֹי1 חַבְּקַהּ אשַׁרְיַיהּ רַפְרָם בַּר פָּפָּא וְאִי תֵּימָא רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְזַבּוֹנֵי לְגוֹיִם2 וה״מוְהָנֵי מִילֵּי דִּפְקַעָה לְאוּרְכַּהּ אֲבָל לְפוּתְיַיהּ באֲפִילּוּ בִּשְׁתִיָּה שְׁרֵי מ״טמַאי טַעְמָא מַעֲשֵׂה לְבֵינָה קָעָבֵיד. הָהוּא גּוֹי3 דְּאִשְׁתְּכַח דַּהֲוָה קָאֵי בְּמַעְצַרְתָּא אָמַר רַב אָשֵׁי גאִי אִיכָּא טוֹפֵחַ לְהַטְפִּיחַ בָּעֵי הַדָּחָה וּבָעֵי נִיגּוּב וְאִי לָא בְּהַדָּחָה בְּעָלְמָא סַגִּי לֵיהּ.: מתני׳מַתְנִיתִין: דנׇכְרִי4 שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בְּצַד הַבּוֹר שֶׁל יַיִן אִם יֵשׁ לוֹ מִלְוָה עָלָיו אָסוּר אֵין לוֹ מִלְוָה עָלָיו מוּתָּר. נָפַל לַבּוֹר וְעָלָה המְדָדוֹ בְּקָנֶה הִתִּיז אֶת הַצִּרְעָה בְּקָנֶה אוֹ שֶׁהָיָה מְטַפֵּיחַ ע״פעַל פִּי חָבִית מְרוּתַּחַת בְּכׇל אֵלּוּ הָיָה מַעֲשֶׂה וְאָמְרוּ יִמָּכֵר ור״שוְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר ונָטַל אֶת הֶחָבִית וּזְרָקָהּ בַּחֲמָתוֹ לַבּוֹר זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה וְהִכְשִׁירוּ.: גמ׳גְּמָרָא: אָמַר שְׁמוּאֵל זוְהוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִלְוָה עַל אוֹתוֹ יַיִן. אָמַר רַב אָשֵׁי מתני׳מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא דִּתְנַן הַמְטַהֵר יֵינוֹ שֶׁל נׇכְרִי5 וְנוֹתְנוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְהַלָּה כּוֹתֵב לוֹ הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ מָעוֹת מוּתָּר אֲבָל אִם יִרְצֶה יִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיאוֹ וְאֵין מַנִּיחוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ מְעוֹתָיו זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְּבֵית שְׁאָן וְאָסְרוּ. טַעְמָא דְּאֵין מַנִּיחוֹ הָא מַנִּיחוֹ שְׁרֵי ש״משְׁמַע מִינַּהּ מִלְוָה עַל אוֹתוֹ יַיִן בָּעֵינַן ש״משְׁמַע מִינַּהּ.: נָפַל לַבּוֹר וְעָלָה.: אָמַר רַב פָּפָּא חלֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁעָלָה מֵת אֲבָל עָלָה חַי אָסוּר מ״טמַאי טַעְמָא אָמַר רַב פָּפָּא דְּדָמֵי עֲלֵיהּ כְּיוֹם אֵידָם.: מְדָדוֹ בְּקָנֶה כׇּל אֵלּוּ הָיָה מַעֲשֶׂה וְאָמְרוּ יִמָּכֵר ור״שוְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.: אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה יָנוּחוּ לוֹ לר״שלְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרָכוֹת עַל רֹאשׁוֹ כְּשֶׁהוּא מַתִּיר מַתִּיר אֲפִילּוּ בִּשְׁתִיָּה וּכְשֶׁהוּא אוֹסֵר אוֹסֵר אֲפִילּוּ בַּהֲנָאָה. א״ראָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּאַבָּא בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר זְעֵירִי הֲלָכָה כר״שכְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַב חִסְדָּא אֲמַר לִי אַבָּא בַּר חָנָן הָכִי אָמַר זְעֵירִי הֲלָכָה כר״שכְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְאֵין הֲלָכָה כר״שכְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.: נָטַל חָבִית וּזְרָקָהּ [בַּחֲמָתוֹ] לַבּוֹר זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה [וְהִכְשִׁירוּ].: אָמַר רַב אָשֵׁי טכׇּל שֶׁבַּזָּב טָמֵא בְּגוֹי6 עוֹשֶׂה יֵין נֶסֶךְ כָּל שֶׁבַּזָּב טָהוֹר בְּגוֹי7 אֵינוֹ עוֹשֶׂה יֵין נֶסֶךְ. אֵיתִיבֵיהּ רַב הוּנָא לְרַב אָשֵׁי נָטַל אֶת הֶחָבִית וּזְרָקָהּ בַּחֲמָתוֹ לַבּוֹר זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְּבֵית שְׁאָן וְהִכְשִׁירוּ יבַּחֲמָתוֹ אִין שֶׁלֹּא בַּחֲמָתוֹ לָאמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לעובדי כוכבים״.
3 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
4 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
5 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
6 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״בעובד כוכבים״.
7 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״בעובד כוכבים״.
E/ע
הערותNotes
גוי שהציל את היין מחבית שנבקעה

ציון א.ב.
גמרא. ההוא חביתא דאיפקעה לאורכה, אידרי ההוא גוי חבקה, שרייה רפרם בר פפא, ואי תימא רב הונא בריה דרב יהושע, לזבוני לגוים. והני מילי דפקעה לאורכה, אבל לפותייה – אפילו בשתיה שרי, מאי טעמא? מעשה לבינה קעביד.
חבית שנסדקה לארכה וקדם הגוי וחבקה כדי שלא יתפרדו החרשים – הרי זה מותר בהנייה. אבל אם נסדקה לרחבה ותפס בסדק העליון כדי שלא יפול – הרי זה מותר בשתייה, שהרי אין היין על כחו של גוי.(רמב״ם מאכלות אסורות יב, ח)
חבית שנסדקה לארכה, וקדם גוי וחבקה כדי שלא יתפרדו החרסים – הרי זה מותר בהנאה. אבל אם נסדקה לרחבה, ונתן ידו עליה והכביד עליה עד שהדקה ומנע יציאת היין – מותר בשתייה, משום דלא הוי נוגע ודוחק יין החבית, אלא מעשה לבינה בעלמא קא עביד, שהרי הוא כלבינה הנתונה על פי החבית ומכבידתה. ובחביות של עץ שיש להם חשוקים, צירקא״ליש בלעז, גם כשנסדקה לארכה וחבקה גוי – מותרת בשתייה.(שו״ע יורה דעה קכד, כב)

בגמרא מסופר על חבית שנבקעה לאורכה ובא גוי והציל את היין על ידי שחיבקה, והגמרא אומרת שהיין אסור בשתייה ומותר בהנאה. רש״י מפרש שהיין אינו נאסר בהנאה משום שאין כאן שום שכשוך, וזה לפי שיטתו שמגע אוסר בהנאה רק כשיש שכשוך, אך הרשב״א דוחה את פירושו בטענה שבהכרח היין מתנדנד מעט בשעה שמהדק את דופני החבית. אכן הראב״ד, הרא״ה, הרשב״א והר״ן (על הרי״ף, כח, ב) מפרשים שההיתר הוא מטעם אחר, שהגוי עסוק בהצלת היין ואינו מתכוון לנסך.
אולם הראב״ד מקשה על כך ממה שלמדנו בגמרא לעיל (נט, ב) על חבית שנשמט ממנה הברז ובא הגוי והציל את היין על ידי שסתם את הנקב, ולפי פירושו בגמרא שם נאסר היין אף בהנאה, ואין אומרים שהתכוון להציל ולא לנסך. הראב״ד מתרץ שבסוגיה לעיל היו באותו מעמד ישראלים אחרים שהיו יכולים להציל, לכן חוששים שהגוי הזדרז להציל בעצמו מפני שרצה לנסך את היין, ודבריו מובאים בבירור הלכה לעיל (שם ציון ד), אך באשר לפירושו בסוגייתנו יש מחלוקת בין האחרונים.
הט״ז (סקכ״ב) והש״ך (סקנ״ח) כותבים שבסוגייתנו מדובר שלא היו ישראלים אחרים באותו מקום, אבל אם היו שם ישראלים אחרים הדין הוא שהיין נאסר בהנאה, כמו בסוגיה לעיל. אולם בעל הלבוש (סעיף כג) כותב שלפי שיטה זו בנידון של סוגייתנו אין הגוי אוסר את היין אפילו אם היו שם ישראלים אחרים. הוא מסביר שכאשר החבית נסדקת צריך אומנות יתרה כדי להציל אותה ואין הכל בקיאים בה, ולכן תולים לומר שזו הסיבה שהגוי הזדרז להציל ולא סמך על הישראלים האחרים שהיו שם.
בעל מטה יהונתן מסביר בדומה לכך שהחבית עמדה להיבקע וכל היין עמד להישפך בבת אחת, משום כך כל מי שקדם בוודאי התכוון להציל ולא לנסך, ואילו בחבית שיצא ממנה הברז אין ההפסד גדול כל כך ולכן כשיש שם אחרים חוששים שלא התכוון רק להציל.
הט״ז (סקכ״ה) כותב שהלבוש מסתמך על הרמ״א שבהקשר לדין של חבית שניקבה הוא מביא את הדעה המקלה כשהגוי היה לבדו בשעה שהציל, ואילו בהלכה שלפנינו לגבי חבית שנסדקה אין הוא מזכיר שמותר בהנאה דווקא כשאין ישראלים אחרים עמו. אך הט״ז עצמו סובר שאין ראיה מסידור דברי הרמ״א, ודבריו על חבית שניקבה מוסבים גם על חבית שנסדקה.


הכשר גת שהגוי עמד בצִדה

ציון ג.
גמרא. ההוא גוי דאשתכח דהוה קאי במעצרתא, אמר רב אשי: אי איכא טופח להטפיח – בעי הדחה ובעי ניגוב, ואי לא – בהדחה בעלמא סגי ליה.
גוי הנמצא בבית הגת; אם יש שם לחלוחית יין כדי לבלול הכף עד שתבלול הכף לכף שנייה – צריך להדיח כל בית הגת וינגב, ואם לאו – מדיח בלבד, וזו הרחקה יתירה.(רמב״ם מאכלות אסורות יב, כז)
גוי שנמצא עומד אצל הגת, אם יש בה טופח על מנת להטפיח – צריך הדחה וניגוב, ואי לא – בהדחה סגי.(שו״ע יורה דעה קכט, יג)

מלשון הגמרא משמע שבכל מצב שהגוי עומד בסמוך לגת חוששים שמא נגע ביין והגת צריכה הכשר, והרשב״א מסביר שהגוי אינו ירא לגעת ביין מפני שאינו חושב שהוא מזיק בכך שנוגע במעט היין שטופח על פני הגת. אולם המאירי כותב שיש מפרשים שמדובר דווקא כשראו שנגע.
הרשב״א (תורת הבית ב״ה ש״ו, דף סה, ב) לומד מסוגייתנו לשאר כלי הגת, שאם גוי השתמש בהם ביין צריכים הכשר של ניגוב, אך הרא״ה בבדק הבית (שם) סובר שמדובר כאן בגת דווקא ולא בכלים אחרים.
גם בנוגע לגת עצמה, הראב״ד כותב שהדברים אמורים בגת חדשה שהחלו להשתמש בה כעת, אבל בגת ישנה שנעשה בה יין כשר פעמים רבות די להכשירה בהדחה, כדין שאר כלים שאין מכניסם לקיום, ודבריו מובאים גם במאירי. אך הרשב״א אינו מסכים לדבריו, וכך משמע מסתימת שאר הראשונים.
בגמרא נאמר שאם אין בגת טופח על מנת להטפיח די בהדחה, אך התוספות (ד״ה אי) מקשים בדרך של ממה נפשך, שאם יש לזה דין יין שניתן לנסכו צריך להכשירו בניגוב, ואם אינו נחשב ליין אינו נאסר כלל.
התוספות מתרצים בשם רשב״ם שאף טופח נחשב ליין שנאסר, ובכל זאת די בהדחה מפני שהיין מועט ואינו נבלע בתוך הגת. מדבריהם עולה שיש בגת איסור של ממש, וצריך הכשר מעיקר הדין.
הרמב״ם לעומת זאת כותב שזוהי הרחקה בעלמא, והלחם משנה מסביר שמן הדין כשאין ביין טופח על מנת להטפיח אין הוא נאסר משום יין נסך, אולי משום שלא ניתן לשכשכו. גם המאירי כותב במפורש שבכגון זה אין שום בליעה ואין עליו שם יין.
הרמב״ם והשלחן ערוך פוסקים להלכה את החילוק שבסוגייתנו, כך שאם יש בגת טופח על מנת להטפיח צריך להכשיר את הגת בניגוב.
אולם התוספות (ד״ה בעיא) מביאים את שיטת רשב״ם שגת אינה צריכה ניגוב, וזה כשיטת רש״י בגמרא להלן (עה, א ד״ה מדיחן) הכותב שיש בדבר מחלוקת תנאים וההלכה היא שהכשר הגת הוא בהדחה בלבד, ועיין במחלוקת הראשונים בעניין זה בבירור הלכה להלן (עד, ב ציון א–ז).



יין שנמצא אצל הגוי לבדו

ציון ד.ז (ס, ב), ב–כ (סא, א), א–ד (סא, ב).
משנה (ס, ב). נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין, אם יש לו מלוה עליו – אסור, אין לו מלוה עליו – מותר.
גמרא. אמר שמואל: והוא שיש לו מלוה על אותו יין. אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא, דתנן: המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו, והלה כותב לו ׳התקבלתי ממך מעות׳ – מותר; אבל אם ירצה ישראל להוציאו ואין מניחו עד שיתן לו מעותיו – זה היה מעשה בבית שאן ואסרו; טעמא דאין מניחו, הא מניחו – שרי, שמע מינה: מלוה על אותו יין בעינן, שמע מינה.
משנה (סא, א). המטהר יינו של נכרי, ונותנו ברשותו ובבית הפתוח לרשות הרבים; בעיר שיש בה גוים וישראלים – מותר, בעיר שכולה גוים – אסור, עד שישב ומשמר. ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר, אף על פי שהוא יוצא ונכנס – מותר. רבי שמעון בן אלעזר אומר: רשות גוים אחת היא. המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו, והלה כותב לו ׳התקבלתי ממך מעות׳ – מותר; אבל אם ירצה ישראל להוציא ואינו מניחו עד שיתן לו את מעותיו – זה היה מעשה בבית שאן ואסרו.
גמרא. בעיר שכולה גוים נמי? והאיכא רוכלין המחזירין בעיירות! אמר שמואל: בעיר שיש לה דלתים ובריח. אמר רב יוסף: וחלון כרשות הרבים דמי, ואשפה כרשות הרבים דמי, ודיקלא כרשות הרבים דמי... תנו רבנן: אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של נכרי ומילאהו יין, וישראל דר באותה חצר – מותר, ואף על פי שאין מפתח וחותם בידו; בחצר אחרת – מותר, והוא שמפתח וחותם בידו. המטהר יינו של גוי ברשותו, וישראל דר באותה חצר – מותר, והוא שמפתח וחותם בידו. אמר ליה רבי יוחנן לתנא, תני: אף על פי שאין מפתח וחותם בידו – מותר, בחצר אחרת – אסור, אף על פי שמפתח וחותם בידו, דברי רבי מאיר; וחכמים אוסרין, עד שיהא שומר יושב ומשמר, או עד שיבא ממונה הבא לקיצין. חכמים אהייא? אילימא אסיפא, תנא קמא נמי מיסר קא אסר! ואלא ארישא דסיפא, והא קאמר ליה רבי יוחנן לתנא, תני: אף על פי שאין מפתח וחותם בידו! ואלא אסיפא דרישא, דקאמר תנא קמא: בחצר אחרת – מותר, והוא שמפתח וחותם בידו; וחכמים אומרים: לעולם אסור, עד שיהא שומר יושב ומשמר, או עד שיבא ממונה הבא לקיצין. ממונה בא לקיצין גריעותא הוא! אלא, עד שיבא ממונה שאינו בא לקיצין. רבי שמעון בן אלעזר אומר: רשות גוים אחת היא... רב נחמן אמר זעירי להחמיר, והכי קאמר תנא קמא: במה דברים אמורים? ברשותו, אבל ברשות גוי אחר – מותר, ולא חיישינן לגומלין; רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל רשות גוים אחת היא. תניא כוותיה דרב נחמן אמר זעירי להחמיר, אמר רבי שמעון בן אלעזר: כל רשות גוים אחת היא מפני הרמאין. דבי פרזק רופילא אותיבו חמרא גבי אריסייהו, סבור רבנן קמיה דרבא למימר: כי חיישינן לגומלין – הני מילי היכא דקא מותיב האי גבי האי, אבל הכא כיון דאריסיה לאו דרכיה לאותוביה בי פרזק רופילא, לגומלין לא חיישינן. אמר להו רבא: אדרבה, אפילו למאן דאמר לא חיישינן לגומלין, הני מילי היכא דלא מירתת מיניה, אבל הכא כיון דמירתת מיניה – מחפי עליה זכותא.
גוי שנמצא עומד בצד הבור של יין, אם יש לו מלוה על אותו היין – הרי זה אסור, מפני שלבו גס בו שולח ידו ומנסך, ואם אין לו עליו מלוה – היין מותר בשתייה.(רמב״ם מאכלות אסורות יב, כה)
הלוקח בית או ששכר בית בחצירו של גוי ומלאהו יין; אם היה הישראלי דר באותה חצר, אף על פי שהפתח פתוח – היין מותר, מפני שהגוי מפחד תמיד ואומר ׳עתה יכנס לביתו פתאום וימצא אותי בתוך ביתו׳. ואם היה דר בחצר אחרת – לא יצא עד שיסגור הבית ויהיה המפתח והחותם בידו, ואינו חושש שמא יזייף הגוי ויפתח הבית.
יצא ולא סגר הפתח, או שסגר והניח המפתח ביד הגוי – הרי היין אסור בשתייה, שמא נכנס הגוי ונסך, שהרי אין הישראלי שם. ואם אמר לו ׳אחוז לי מפתח זה עד שאבוא׳ – היין מותר, שלא מסר לו שמירת הבית אלא שמירת המפתח. השגת הראב״ד. זה שבוש, שלא אמרו כך אלא כשהיין והבית של ישראל, אבל כשהבית של גוי וישראל דר בחצר אחרת, אפילו לא הפקיד לו את המפתח אלא שהניחה בדלת – היין אסור, משום שיש לו שייכות בבית.
נכרי ששכר לישראל לדרוך לו יינו בטהרה, כדי שיהיה מותר לישראל ויקחוהו ממנו, והיה היין בביתו של גוי; אם היה ישראל זה ששומר היין דר באותה חצר – היין מותר, ואף על פי שהפתח פתוח והשומר נכנס ויוצא. השגת הראב״ד. זה שבוש, שאין הבית צריך לכך. ואם היה השומר דר בחצר אחרת – היין אסור, ואף על פי שהמפתח והחותם ביד ישראל, שכיון שהיין של גוי וברשותו – אינו מפחד לזייף ולהכנס לבית, ויאמר ׳ויהי מה, אם ידעו בי לא יקחו ממני׳. השגת הראב״ד. עד שיהיה שם שומר נכנס ויוצא.
אפילו כתב הגוי לישראל שנתקבל ממנו המעות למכור לו בהן יין, הואיל ואין הישראלי יכול להוציאו מרשות הגוי עד שיתן לו המעות – הרי הוא של גוי ואסור, אלא אם היה השומר דר שם בחצר. ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר תמיד, אלא נכנס ויוצא כמו שביארנו, בין ברשות בעל היין בין ברשות גוי אחר.
היה יין זה הטהור של גוי מונח ברשות הרבים או בבית הפתוח לרשות הרבים וישראל הולכים ושבים – מותר, שעדיין לא נכנס ברשות הגוי.
ואשפה וחלון ודקל, אף על פי שאין בו פירות – הרי אלו כרשות הרבים, וחבית יין שם וגוי הנמצא שם – אינו אוסרה, ובית הפתוח לשם הרי הוא כפתוח לרשות הרבים.(רמב״ם שם יג, א–ו)
ישראל ששכר או קנה בית בחצרו של נכרי ומילאו יין, אם ישראל דר שם, אף על פי שהניח היין בחצר ואין עליו לא חותם ולא מפתח – מותר, ואפילו היה הנכרי דר באותו חצר, אבל אם לא היה ישראל דר באותה חצר, אם היה ביד ישראל המפתח וחותם – מותר, ואין צריך לומר שני חותמות, ואם לאו, אף על פי שהיין באותו בית ששכר או קנה – אסור אם הנכרי דר בחצר, ואם אינו דר בחצר – מותר, אלא אם כן נמצא עומד בצד היין.(שו״ע יורה דעה קל, ט)
נכרי שנמצא בבית שבו יין; אם יש לו מלוה על אותו יין, כגון שעשאו אפותיקי (או משכנו לו) – אסור, ואפילו היה היין חתום בחותם אחד, אבל אם אין לו מלוה על היין, אף על פי שיש לו מלוה על ישראל בעל היין והגיע זמן המלוה – מותר, ואפילו היה עומד בצד היין סמוך לו ממש, בכדי פישוט ידים, ואפילו אין ביין שום חותם, מפני שמאחר שהוא יודע שיפסיד ישראל יינו – הוא ירא ליגע. וכו׳.(שם קכח, ב)
ישראל שעשה יינו של נכרי בטהרה, כדי שיהא מותר לישראל, בין שמכרו לישראל ולא פרע לו מעות, בין שלא מכרו לו אלא שהוא מטהרו כדי למכרו על ידו לישראלים, אם נתנו ישראל בחצרו של אותו נכרי עצמו והישראל דר בחצר – מותר אפילו בלא חותם, אפילו אם גם הגוי דר שם, ואם אין הישראל דר באותה חצר, אם דר ישראל באותה העיר והבית שהיין בו פתוח לרשות הרבים – מותר, אם יש לישראל מפתח וחותם (ובדיעבד אפילו בחותם אחד, כמו שנתבאר לעיל סימן ק״ל), ואם אין הבית פתוח לרשות הרבים, אף על פי שישראל דר בעיר, או בעיר שכולה גוים, אפילו הבית פתוח לרשות הרבים – אסור אפילו בחותם תוך חותם, עד שיהא ישראל יושב ומשמר, ויוצא ונכנס – הרי הוא כיושב ומשמר. במה דברים אמורים? כשהיין בבית הגוי בעליו, אבל אם נתנו בבית גוי אחר – מותר במפתח וחותם, והוא שלא יהא גוי האחר כפוף תחת יד הגוי בעל היין, שאם הוא כפוף תחתיו בענין שאם יבא ליגע ביין אינו רשאי למחות בו, הוי כאלו הוא ברשות בעל היין, ואם רוכלי ישראל רגילין לבא לעיר, ואין לה חומה, דלתים ובריח, בענין שיכולים לבא לשם בכל שעה שירצו – חשוב כישראל דרים שם, ואם הבית פתוח לאשפה או שיש בחצר כנגד פתח הבית חלון פתוח לרשות הרבים, או שיש לישראל דקל כנגד פתח הבית – חשוב כפתוח לרשות הרבים (וכבר נתבאר סוף סימן קל דחלון פתוח לא מהני רק ביום ולא בלילה), ואם כתב הגוי לישראל ׳התקבלתי׳, אם כשיבא ישראל להוציאו אינו מעכב עליו – הרי הוא כיינו, ומותר במפתח וחותם, (ובדיעבד אפילו בחותם אחד), אפילו בעיר שכולה גוים, ואם כשבא ישראל להוציאו אינו מניחו עד שיתן לו מעותיו – דינו כאלו לא כתב ׳התקבלתי׳. הגה. ויש מי שאומר שבחותם תוך חותם מותר בכל ענין, ויש לסמוך עליו להתירו בהנאה, אבל לא בשתייה.
גוים שקונים יין מישראל, ומחתימין אותו חותם בתוך חותם, ומוליכין אותו כמה ימים בספינה לבדם – מותר. וכו׳.(שם קלא, א, ב)
א. כשאין לגוי שייכות לא ליין ולא לבית.

סוגייתנו דנה בדין של יין שנמצא אצל הגוי כשהוא לבדו, או כשיש חשש שהיה לבדו, והרשב״א והמאירי מסכמים שיש ארבעה מצבים שונים בדין זה, כמפורט להלן. במשנה (ס, ב) ובגמרא למדנו לגבי הגוי שנמצא עומד בצד בור של יין שאם יש לו מִלווה על היין – הרי זה אסור, ואם אין לו מִלווה על היין – הרי זה מותר, אפילו כשיש לו מִלווה על הבעלים הישראל. הטעם להיתר הוא שכיון שהיין עצמו אינו משועבד לגוי – הרי הוא ירא לגעת בו, שהרי אין לו גם שייכות לבית ואינו רוצה להיתפס כגנב, וסברה דומה נזכרת בגמרא להלן (דף ע, א).
הרשב״א (תורת הבית ב״ה ש״ד, דף נו, ב) כותב שהיין מותר אפילו לאחר שהגיע זמן הפרעון, ואפילו נמצא הגוי עומד סמוך לחביות היין כשהן פתוחות. המאירי מוסיף שהיין מותר אפילו כשהישראל אינו בעיר, מפני שהגוי ירא מאימת המלכות שמא יתפס כגנב. נראה שכך גם דעת התוספות (ד״ה דיקא וד״ה המטהר) שמשווים את היין כשהוא ברשות של ישראל ליין שהוא ברשות של גוי ויש לישראל מפתח וחותם, ועל כך הם אומרים שהיין מותר אפילו כשהישראל בעיר אחרת.
לעומת זאת לדעת הרשב״ם (מובא באור זרוע סי׳ רלג) ההיתר הוא דווקא כשיש יהודים באותה העיר, כפי שנאמר במשנה הבאה, וגם הב״ח (קכח אות ה) והש״ך (שם סק״ז) כותבים שצריך שהבית יהיה פתוח לרשות הרבים ושיעברו שם ישראלים. הב״ח מיישב בכך את מה שנראה כסתירה בפירושי רש״י, שמצד אחד כותב בדף ס, ב (ד״ה מותר) שההיתר הוא כשיש מפתח או חותם ביד ישראל, ומצד שני בדף סא, א (ד״ה מותר) כותב שמותר אף ללא מפתח וחותם. אולם הב״ח מסביר שבסוגיה הראשונה רש״י מדבר על מקום שאינו פתוח לרשות הרבים, ולכן צריך מפתח וחותם, ובסוגיה השניה הוא מדבר על מקום שפתוח לרשות הרבים.
חילוק נוסף שנדון בראשונים נוגע לזמן, שהראב״ד (סא, א ד״ה וישראל) כותב שהיין מותר רק אם הגוי נמצא שם ביום ולא בלילה, אולם הרשב״א (תורת הבית שם, דף נג, ב) סובר שגם בלילה היין מותר, מפני שהגוי ירא שהישראל יבוא כל שעה. הוא מוכיח זאת בין השאר מהגמרא להלן (ע, א), שם מובא מעשה בישראל ששתה יין עם גוי בספינה והישראל ירד ממנה בכניסת השבת, והתירו את היין מפני שהגוי סבור שהישראל יזכר ביינו ויחזור לשומרו, ולפי פירושו מדובר שהישראל לא ישן בספינה בליל שבת. אולם יש המפרשים שהישראל חזר לישון שם בלילה, כמובא בבירור הלכה להלן (שם ציון ז), ולפיהם אין ראיה ממעשה זה.
ב. כשיש לגוי שייכות ליין אך לא לבית.

ברישא של המשנה למדנו שאם יש לגוי שעומד בצד הבור מִלווה על היין הרי זה אסור. רש״י מפרש שהישראל הלווה עשה את היין אפותיקי לטובת המַלווה הגוי, לכן אינו ירא לגעת ביין, שכן אף אם יראוהו שנוגע יוכל לקחת את היין בפרעון חובו.
חילוק דומה בנוגע לשייכותו של הגוי ליין מצינו במשנה הבאה בדף סא, א, ושם נאמר בסיפא על ישראל שעשה יין בטהרה עבור גוי והניחו ברשות הגוי, שאם הגוי מעכב את היין עד שהישראל ישלם עבורו הרי זה אסור. גם שם הטעם לאסור הוא מפני שהיין נעשה כמשכון, אם כי שם מדובר שהיין נמצא ברשות הגוי.
עם זאת נחלקו הראשונים האם ניתן להתיר את היין כשהיה לישראל מפתח וחותם. הרשב״א (שם דף נו, ב) כותב שבכגון זה מותר אף שיש לגוי מִלווה על היין, אבל האור זרוע (סי׳ רלד) כותב שבכל זאת היין נשאר באיסורו.
נראה שמחלוקתם קשורה לאופן שבו הם מפרשים את המשנה השניה, שכן לפי האור זרוע כשישראל עשה יינו של גוי בטהרה והגוי אינו מעכב את היין הרי הוא מותר דווקא כשיש ביד ישראל מפתח וחותם, ומכאן שכאשר הגוי מעכב את היין כמשכון הרי הוא נאסר אפילו אם היה לו מפתח וחותם. לעומת זאת הרשב״א מפרש (שם דף נז, א) שבמשנה הבאה מדובר בכגון שלא היה לו מפתח וחותם, זאת אומרת שאם היה מפתח וחותם היה היין מותר אפילו כשעשה את היין כמשכון, ועיין על כך עוד להלן.
מלבד זאת הם נחלקו אם היין נאסר דווקא כשהגוי נמצא בסמוך ליין. האור זרוע לומד מהירושלמי (הלכה יא) שהיין נאסר רק כשהגוי נמצא קרוב ליין, ואילו הרשב״א (שם) סובר שדי בהימצאותו של הגוי בבית כדי שהיין יאסר.
ג. כשיש לגוי שייכות לבית אך לא ליין.

במשנה השניה (דף סא, א) מבואר לגבי היין שעשה ישראל בטהרה עבור הגוי וכתב לו הגוי ׳התקבלתי׳, באופן שהיין אינו נעשה משכון על המעות, שהוא מותר אף על פי שנמצא עדיין ברשות הגוי. לעומת זאת בברייתא שבגמרא נאמר על יין של ישראל הנמצא ברשות הגוי שהוא מותר רק כשיש מפתח וחותם ביד ישראל, והראשונים דנים על היחס שבין ההיתרים במשנה ובברייתא.
רש״י על המשנה (ד״ה מותר) כותב שהיין מותר אפילו בלא מפתח וחותם, ונראה שראייתו היא מכך שהמשנה עצמה אינה מתנה את ההיתר של היין בכך. עם זאת עולה מדבריו שמפרש שהרישא והסיפא של המשנה משלימים זה את זה, ונמצא שאף כשאין לגוי שייכות ליין מתירים רק כשיש פתח פתוח לרשות הרבים ובעיר שיש בה ישראל.
התוספות (סא, א ד״ה המטהר) מוסיפים להסביר בשיטת רש״י שהמשנה והברייתא אינן עוסקות באותה מציאות. במשנה מדובר על בית שפתוח לרשות הרבים ובעיר שדרים בה גם ישראלים, לכן מותר גם בלא מפתח וחותם, ואילו בברייתא מדובר על יין הנמצא במקום שאינו פתוח לרשות הרבים או בעיר שכולה של גוים.
רבנו תם (מובא בתוספות וברא״ש סי׳ יט) מקשה על רש״י שלא מסתבר להתיר בפתח פתוח לרשות הרבים כשהיין אינו סגור במפתח וחותם, ועוד שמלשון המשנה משמע שברישא ובסיפא מדובר במצבים שונים. על כן הוא מפרש שאכן גם במשנה מדובר בכגון שיש מפתח וחותם ביד ישראל, כמו שמפורש בברייתא, לפיכך אם אין לגוי שייכות ליין והוא נמצא ברשות הגוי – הרי הוא מותר רק כשיש מפתח וחותם ביד ישראל. כך סוברים גם הרי״ד והר״ן (על הרי״ף, דף כט, ב).
הרא״ה מפרש בדרך אחרת שהיין מותר אף שאין מפתח וחותם ביד ישראל, אך בשונה מרש״י הוא כותב שבסיפא אין צורך שיהיה פתח פתוח לרשות הרבים, אבל צריך שיהיה פתח פתוח למבוי, ובעיר שגרים בה גוים וישראלים, וכיון שהיין של ישראל – די בכך להתירו, אף שאין מפתח וחותם ביד ישראל. לפי דרכו הברייתא מצריכה מפתח וחותם כשאין פתח פתוח אף למבוי.
הראב״ד, הרמב״ן והרשב״א (שם, דף נז, א) כותבים פירוש שונה במקצת ולפיו מדובר במשנה בכגון שהגוי אינו דר באותה חצר שנמצא בה היין, וכיון שאין לו שייכות ליין הוא ירא להיכנס לשם שמא יתפס עליו כגנב, בעוד שמדברי הברייתא עולה שהגוי גר באותה חצר.
לגבי שיטת רש״י התוספות מעירים שבעוד שבפירושו למשנת המטהר יינו הוא כותב שהיין מותר אף בלי מפתח וחותם הרי שבפירושו בדף ס, ב (ד״ה מותר) הוא כותב שהיין מותר מפני שיש לישראל מפתח וחותם.
התוספות עצמם נוקטים שהדברים המובאים בדף ס, ב שייכים למהדורה הראשונה של רש״י, והרשב״א בחידושיו מציע אפשרות שזו טעות סופר. אבל הריטב״א מדייק בדברי רש״י (סא, א) שכאשר הוא כותב שאין ״מפתח וחותם״ הוא רוצה לומר שאין לו שניהם אבל יש לו אחד מהם, וכן הוא כותב בדף ס, ב שיש ״מפתח או חותם״, כלומר שיש לו רק אחד מהם.
מלבד זה כבר נזכרו לעיל (סעיף א) דברי הב״ח שמיישב את הסתירה בדברי רש״י, שבדבריו הראשונים הוא מדבר על מקום שאינו פתוח לרשות הרבים ובדבריו האחרונים הוא מדבר על מקום שפתוח לרשות הרבים ולכן אין צריך מפתח וחותם.
ד. כשיש לגוי שייכות ליין ולבית.

ברישא של משנת המטהר יינו למדנו שמתירים יין של גוי הנמצא ברשותו כשהבית פתוח לרשות הרבים, ובעיר שיש בה גוים וישראלים.
כאמור, לדעת רש״י גם ברישא של המשנה מדובר בכגון שאין לגוי שייכות ליין, ואם כן במצב שיש לגוי שייכות גם ליין אין לו היתר אלא על ידי שומר. אולם רבים מהמפרשים מדייקים מלשון המשנה שברישא מדובר ביין שיש לגוי שייכות אליו, ובכל זאת היין מותר כשיש פתח הפתוח לרשות הרבים, אבל בעיר שכולה של גוים צריך שומר על היין.
מלבד זאת נזכרה שיטת רבנו תם (בתוספות וברא״ש) שההיתר במשנה הוא רק בתנאי שיש מפתח או חותם ביד ישראל, וגם הרי״ד והר״ן (שם) סוברים כך. מאידך גיסא הראב״ד, הרמב״ן, הרשב״א, הרא״ה והריא״ז (הלכה ד, ה) מפרשים שהמשנה מתירה אף בלי מפתח וחותם, אם כי יש חילוק ביניהם.
הרמב״ן, הרא״ה והרשב״א מפרשים שההיתר ברישא תלוי בכך שהגוי עצמו אינו גר באותו מקום, ומשום כך כשפתח פתוח לרשות הרבים ניתן להתיר משום שהוא ירא שמא יראו אותו נכנס לאוצר של היין, מה שאין כן אם הוא גר באותו מקום, שאינו ירא שמא יראוהו נוגע ביין.
לעומת זאת מדברי הראב״ד והריא״ז עולה שהפתח הפתוח לרשות הרבים מועיל להתיר את היין אפילו כשהגוי עצמו גר באותו מקום, מפני שכאשר יש פתח פתוח וישראלים עוברים כנגדו הרי זה כשומר שנכנס ויוצא שבוודאי מועיל להתיר את היין.
ה. גדרי ההיתר בפתח הפתוח לרשות הרבים.

במשנה מבואר שבעיר שכולה של גוים צריך להושיב שומר, אך התוספות (סא, ב ד״ה עד) שואלים מדוע צריך את הדין המיוחד של שומר, שהרי בעצם מציאותו יש כבר דיירים ישראלים בעיר, והרי זו עיר שיש בה גוים וישראלים הנזכרת בתחילת המשנה. הם מתרצים שאכן אין במציאות השומר דין חדש, אלא המשנה באה ללמדנו שאין צורך ביותר מדייר אחד בעיר כדי להתיר כשיש פתח פתוח לרשות הרבים.
לעומתם הרשב״א (תורת הבית שם, דף נז, ב) והר״ן (שם) סוברים שהגוי אינו ירא מישראל יחיד אף שהפתח פתוח לרשות הרבים, אלא אם כן אותו ישראל יושב ושומר. הוא מדייק כדבריו מלשון המשנה שמדברת על עיר שיש בה גוים וישראלים בלשון רבים.
הגמרא מעמידה את המשנה בעיר שיש בה דלתים ובריח, ולכן הצריכו שידורו בה ישראלים, אבל כשאין לה דלת ניתן לסמוך גם על הרוכלים הישראלים שהולכים ובאים. רש״י מפרש שכאשר יש דלת נכנסים לעיר רק ברשות, וממילא כניסת הישראלים מתפרסמת והגוי נזהר שלא לגעת ביין באותה שעה. הראב״ד מפרש שזה סימן לעיר חשובה שהמוכרים קבועים בתוכה, ואינה צריכה לרוכלים ממקום אחר.
הגמרא מוסיפה שבית שפתחו פתוח לאשפה, לחלון או לדקל כמוהו כבית הפתוח לרשות הרבים. רש״י מפרש בתחילה שיש לבית חלון הפתוח לחצר וכנגדו יש בחצר פתח הפתוח לרשות הרבים, אך הוא כותב שהעיקר כפירוש האחר, שיש חלון של ישראל שפתוח כנגד פתח הבית.
הראב״ד מביא שני פירושים לגבי הדקל. לפי הפירוש הראשון הדקל נמצא כנגד הפתח, ולפי זה הגוי חושש שיראו אותו גם כשנמצאים מתחת לדקל, אולם לפי הפירוש השני הדקל נמצא רחוק מהבית ורק מי שמטפס עליו יכול לראות את היין שבבית, וזאת קולא גדולה שהגוי מתיירא אף ממי שצריך לעלות על הדקל בשביל לראות.
לדעת התוספות (ד״ה וחלון) יש להיתרים האלו מקום רק ביום ולא בלילה, שבו לא ניתן לראות את מעשה הגוי, והראב״ד מוסיף שאף ביום הפתח מועיל להתיר רק את מה שכנגדו ולא את היין שבצדדים שאי אפשר לראותו.
מאידך גיסא, הרשב״א (תורת הבית שם) והר״ן (שם) מתירים אף את היין שבצדדים, מפני שסומכים על כך שהגוי אינו נכנס כלל למקום של היין מחשש שיראוהו בשעה שנכנס.
מסתבר שהמחלוקת על היין שבצדדים תלויה במחלוקת שנתבארה לעיל על דבר ההיתר בפתח פתוח לרשות הרבים, שמדברי הראב״ד נראה שהגוי גר במקום שבו נמצא היין, ואילו הרשב״א סובר שהיין מותר רק בתנאי שאינו גר באותה חצר והוא ירא שיראוהו בשעה שנכנס.
ו. שיטת הרמב״ם.

בפרק יב, כה הרמב״ם פוסק את דין המשנה על גוי העומד בצד בור של יין, שאם אין לו מִלווה עליו היין מותר, וזה אם כן הדין כשאין לגוי שייכות ליין ולבית. אך כשיש לגוי שייכות ליין, כגון שיש לגוי מִלווה על היין – הרי הוא אסור בשתייה. בתחילת פרק יג הרמב״ם מדבר על יין של ישראל הנמצא בחצרו של גוי, ומביא את ההלכה היוצאת מן הברייתא (סא, א), שאם הישראל עצמו דר באותה חצר – היין מותר, ואם לאו – צריך שיהא מפתח וחותם בידו.
הכסף משנה (בהלכה ב) מבאר שהלכה זו נוגעת דווקא ליין הנמצא ברשות הגוי, שכיון שיש לגוי שייכות לבית אינו נתפס עליו כגנב, אבל כשהיין נמצא בבית של ישראל אין צריך מפתח וחותם, מפני שהגוי ירא להיכנס לביתו, והדברים מתאימים למה שנאמר לגבי גוי העומד בצד בורו של ישראל.
הרדב״ז (שם), לעומתו, סובר שאין הבדל בין בית של גוי לבין בית של ישראל, שהרי הרמב״ם מדבר על מי שלוקח או שוכר בית בחצר הגוי, ואל הבית שישראל קנה אין לגוי שייכות ובכל זאת צריך מפתח וחותם.
בהמשך (הלכה ג) הרמב״ם מביא את הדין על המטהר את יינו של גוי וכשהוא נמצא ברשות הגוי, שהוא צריך שמירה של ישראל, ומדבריו משמע שהוא מוסיף כתנאי להיתר שהשומר ידור באותה חצר.
הראב״ד משיג על כך, ונראה שכוונתו שלא מצינו שצריך גם שמירה וגם מגורים במקום, אם כי בעל מרכבת המשנה כותב שגם הרמב״ם סובר כן, וכוונת דבריו שהמטהר את היין אינו צריך לדור שם בקביעות ודי בכך שנכנס ויוצא, וכך משמע מדברי הכסף משנה.
אולם הרדב״ז כותב בדעת הרמב״ם שאכן יש צורך בשני התנאים להיתר, והלחם משנה מסביר שהרמב״ם מפרש שהברייתא שמתירה כשישראל דר באותה חצר באה להוסיף על המשנה שמתירה בנכנס ויוצא, בניגוד לראב״ד שמבין שכל היתר עומד בפני עצמו.
בהקשר לכך הרמב״ם (הלכה ה) מזכיר את ההיתר כשהיין היה בבית הפתוח לרשות הרבים וישראלים עוברים ושבים כנגדו, אבל מנמק זאת בכך שהיין עדיין לא נכנס לרשות הגוי.
החתם סופר (בפירושו) מדייק מדבריו שההיתר תלוי בכך שהיין נעשה מחוץ לרשותו של הגוי, כפי שמשמע מפשט לשון המשנה: ״המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו״ וכו׳. הוא מסביר שבכך עדיין לא נקרא שם הגוי על היין, ועל כן המשנה מתירה בפתח פתוח לרשות הרבים, ולדעתו כשהיין עדיין ברשות הרבים גם מפתח וחותם מועילים. לעומת זאת הברייתא עוסקת במטהר יינו של גוי ברשות הגוי, באופן שמתחילה נקרא שם הגוי עליו, ובכגון זה אין פתח הפתוח לרשות הרבים מועיל.
ז. שיטת השלחן ערוך.

בסימן קכח, ב השלחן ערוך מביא את ההלכה שבמשנה (ס, ב) על גוי הנמצא בבית שבו יש יין של ישראל, שהוא מותר אלא אם כן יש לגוי מִלווה על אותו יין, שאז הוא אסור אפילו כשחתום בחותם אחד. מדבריו עולה שאם היין חתום בשני חותמות ניתן להתיר אפילו כשהיין משועבד לחובו, כדעת הרשב״א שהובאה לעיל.
נושא זה של חותם אחד או שנים נדון בגמרא לעיל (דף לא, א) ובבירור הלכה (שם ציון ו), ויש לעיין האם הרמ״א מסכים לדברי המחבר בענין זה, זאת משום שבענין מטהר יינו של גוי (סי׳ קלא, א) הוא משיג על המחבר וכותב שבדיעבד די בחותם אחד. מדברי בעל הלבוש (סי׳ קכח) עולה שגם הרמ״א מסכים בהלכה הראשונה לדברי המחבר שצריך שני חותמות, והש״ך (סק״ו) מסביר שכיון שיש לגוי מִלווה על היין הדין חמור יותר. לעומת זאת, הש״ך עצמו והט״ז (סק״ב) סוברים שהרמ״א חולק על המחבר גם בהלכה הראשונה, וסובר שתמיד די בחותם אחד בדיעבד.
באשר להיתר הנזכר כאשר אין לגוי מִלווה על היין, הש״ך (סק״ז) כותב שהיינו דווקא כשהפתח פתוח לרשות הרבים וישראל עוברים כנגדו, כפי שהתבאר לעיל בשם הב״ח.
בסימן קל, ט המחבר מדבר על ישראל שקנה או שכר בית בחצרו של גוי ונתן בו יין, וכותב שהיין מותר כשהישראל דר באותה חצר או כשיש בידו מפתח וחותם, וכל שכן שני חותמות. יחד עם זאת הוא מוסיף שאף אם הישראל אינו דר בחצר ואין לו חותמות ניתן להתיר כשהגוי אינו דר בחצר, כשיטת הראב״ד, הרמב״ן והרשב״א שנזכרה לעיל, וזאת בתנאי שלא ראו את הגוי עומד בצד היין.
כל זאת בנוגע ליין הנמצא בחצרו של גוי, אבל ביין הנמצא בחצרו של ישראל המחבר כותב בסעיף ב שהיין מותר בכל אופן מפני שהגוי נתפס עליו כגנב, שהרי אין לו שייכות ליין. אולם המחבר מוסיף שהיינו דווקא ביום ולא בלילה.
הרמ״א מצמצם את דבריו וכותב שההבדל בין יום ללילה קיים רק במקום שיש לגוי איזו שייכות לחצר, כגון שדר שם ובלילה נועל את הפתח, ולכן יש לאסור את היין בלילה. אבל במקום שאין לגוי שום שייכות והוא ירא מהישראל – היין מותר אף בלילה, וכאמור זוהי שיטת הרשב״א.
לגבי יין של גוי ברשות הגוי, המחבר כותב את ההלכה בסימן קלא, שאם הישראל גר באותה חצר היין מותר, ואם אינו דר שם צריך שהבית יהיה פתוח לרשות הרבים והישראל גר באותה העיר, ומלבד זה יש לו מפתח וחותם על היין. אם תנאים אלו אינם מתקיימים צריך להושיב שומר על היין שלפחות יכנס ויצא בחצר.
בדברינו הקודמים נזכרה מחלוקת הראשונים בדבר הצורך במפתח וחותם בזמן שיש פתח פתוח לרשות הרבים, ודברי המחבר שמצריך מפתח וחותם הרי הם כשיטת רבנו תם, אבל הש״ך (סק״ד) כותב שיש צורך בכך רק מפני שהגוי דר באותה חצר, וזאת כדעת הרמב״ן, הרא״ה והרשב״א.
מלשון המחבר משמע שכאשר יש פתח פתוח לרשות הרבים די בישראל אחד שדר באותה העיר, כדברי התוספות, אולם הש״ך (סק״ג) מביא את דעת הרשב״א שיש צורך בדיירים ישראלים רבים, ומסיק שיש להחמיר ולהימנע מלשתות יין זה במקום שאין הפסד, אבל ההנאה מותרת.
בהמשך הסעיף המחבר מביא את ההיתר בחלון הפתוח לרשות הרבים, והרמ״א מדגיש שהוא מועיל רק ביום ולא בלילה, והש״ך (סקי״ב) מוסיף שהוא הדין בפתח רגיל שפתוח לרשות הרבים שאינו מועיל בלילה, אלא צריך לישון בתוך הבית. עם זאת, הש״ך (סקי״א) מביא בקשר למציאות שיש בעיר רוכלים ישראלים את דברי רבנו ירוחם שהיין מותר אפילו בלילה, מפני שהגוי ירא שמא יחשדוהו כגנב, ובעל דגול מרבבה מעיר שלכאורה דברי הש״ך סותרים את מה שכתב לגבי חלון. אולם הוא מתרץ שבלילה אוסרים רק כשהגוי דר באותה חצר, אבל אם אינו דר שם אין חוששים שמא יכנס מבחוץ.
ח. האם חוששים לגומלין.

במשנה (סא, א) מובאת דעת רבי שמעון בן אלעזר שרשות גוים אחת היא, והגמרא מסיקה שכוונתו להחמיר ולאסור את היין בלא שומר אף שהוא ברשות גוי אחר שאינו בעל היין, מפני שחוששים לגומלין, כלומר שגוי אחד יחפה על חברו. אבל לדעת תנא קמא כשהיין ברשות גוי אחר – היין מותר, ואין חוששים לגומלין.
הרמב״ם (יג, ד) כותב שצריך שומר בין כשהיין ברשות בעל היין ובין כשהוא ברשות גוי אחר, ורבינו שמשון (מובא בראבי״ה סימן אלף ועה) מביא לכך ראיה ממה שדנו חכמים (להלן סא, ב) לפני רבא על הגדרים של החשש לגומלין, מכאן שסוברים שכן הלכה.
אולם הראב״ד, הראבי״ה (שם), הרשב״א (תורת הבית שם, דף נח, א), הרא״ש (סי׳ יט) והר״ן (על הרי״ף, דף ל, א) פוסקים כתנא קמא להתיר כשהיין ברשות גוי אחר, ואף השלחן ערוך (קלא, א) פוסק כמותם להקל, בתנאי שיש ביד ישראל מפתח וחותם. יחד עם זאת הם כותבים את מה שנזכר בגמרא, שאם הפקיד הגוי את היין ברשות גוי אחר שכפוף ומשועבד לו – צריך שומר, שהרי אינו יכול למחות בגוי בעל היין מלנסך.
ט. יין שיש בו חותם בתוך חותם.

הרשב״א (משמרת הבית דף נז, א), הרי״ד בתוספותיו (סא, ב) והראבי״ה (שם ד״ה ופר״ח) כותבים שיין שהגוים קונים מישראל על מנת למכרו במקום אחר הרי הוא נאסר אפילו כשהיה חותם בתוך חותם, כפי שלמדנו על יין של גוי הנמצא ברשות גוי שצריך שומר.
גם התוספות (סא, א ד״ה המטהר) והרא״ש כותבים שרבנו תם אסר בתחילה את היין שמביאים הגוים מטעם זה, אך לבסוף הוא התיר את היין בנימוק שאין זה דומה למטהר את יינו של גוי שבסוגייתנו, מכיון שהגוי משקיע כסף רב בקניית היין וטורח להוליכו למרחק רב, לכן אין לחשוש שיעשה מעשה שעלול לגרום לו להפסיד ממון רב.
יתרה מזו, בספר התרומה (סי׳ קפג), בסמ״ג (לאוין קמח) ובסמ״ק (סי׳ רכד) מובא בשם רבנו תם שאף בדין המטהר יינו שבסוגייתנו ניתן להקל בחותם בתוך חותם. הם מסבירים שכל מה שאסרו במשנה ובברייתא היינו רק במפתח או חותם אחד, אבל שני חותמות דינם כשומר, וזו גם דעת הרמב״ן והרא״ה (בחי׳ ובבדק הבית שם).
השלחן ערוך (קלא, ב) פוסק כדעת המקלים בעניין יין שהגוים קונים מישראל ומחתימים אותו חותם בתוך חותם, אף שמוליכים אותו ימים מספר בספינה כשהם לבדם. הרמ״א (סעיף א) מביא את דעת ספר התרומה שמקלים בחותם בתוך חותם בכל עניין, כלומר שזה מועיל בכל מקום שהצריכו שומר, ומסיק שניתן לסמוך על דעה זו להתיר את היין בהנאה אך לא בשתייה.
הב״ח כותב שלמעשה יש להתיר את היין אף בשתייה, מאחר שהגוים שבזמננו אינם עובדי עבודה זרה ומגעם אינו אוסר את היין בהנאה, מה עוד שכאן יש ספק אם הגוי נגע, אם כי לדעת הש״ך (סקט״ו) ניתן לסמוך על דברי הב״ח רק במקום הפסד מרובה.



ציון ה.
עיין בירור הלכה לעיל דף נז, א ציון א בעניין נגיעה על ידי דבר אחר בכוונה, ולעיל דף נח, א ציון א בעניין נגיעה שלא בכוונת ניסוך.



גוי שזרק חבית או חפץ אחר לתוך היין

ציון ו. ט–י (ס, ב), ציון א (סא, א).
משנה. נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור – זה היה מעשה והכשירו.
גמרא. אמר רב אשי: כל שבזב טמא – בגוי עושה יין נסך, כל שבזב טהור – בגוי אינו עושה יין נסך. איתיביה רב הונא לרב אשי: נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור – זה היה מעשה בבית שאן והכשירו; בחמתו אין, שלא בחמתו לא! התם דקאזיל מיניה ומיניה.
גוי... שנטל חבית וזרקה בחמתו לבור – הרי זה מותר בהנייה בלבד. וכו׳.
השגת הראב״ד. זה שבוש, שהרי אם זרקה בחמתו, אפילו אזיל מיניה מיניה – מותר בשתיה, ואם זרקה ממש, אפילו שלא בחמתו – מותר בשתיה.(רמב״ם מאכלות אסורות יב, ט)
...או שנטל חבית וזרקה בחמתו לבור – מותר בהנאה ואסור בשתיה.(שו״ע יורה דעה קכד, יט)
זרק אבן או חפץ לתוך היין – מותר אפילו בשתייה; אבל אם החפץ מתגלגל והוא דוחהו עד שנופל לתוך היין – אסור אפילו בהנאה, ואם עשה כן בחמתו – מותר אפילו בשתיה.(שם קכה, ה)
א. טעם האיסור ב״קאזיל מיניה מיניה״.

בגמרא מובאים דברי רב אשי האומר שזריקה אינה אוסרת כלל, ונותן לכך סימן שכל שבזב טמא – אוסר ביין, וכשם שהזב אינו מטמא כלי על ידי זריקה לתוכו, כך הגוי אינו אוסר את היין בזריקה.
הגמרא מקשה על רב אשי שממשנתנו משמע שבאופן עקרוני זריקה אוסרת, והכשירו את היין רק מפני שזרק בחמתו, ומתרצת שבמשנה מדובר באופן שאינו זורק אלא ״דקאזיל מיניה מיניה״, דהיינו שהגוי מגלגל את החבית בידיו. רש״י כותב שבאופן זה היין נאסר מחשש שהגוי נגע בו, והתוספות (ד״ה התם, ולעיל דף נז, א ד״ה ה״ג) מסבירים שלפי מה שנתבאר לעיל (דף נז, א) רש״י סובר שמגע על ידי דבר אחר שלא בכוונה אוסר את היין בשתייה, וממילא אף הזורק בחמתו אוסר את היין. על כן צריך לומר שסמוך לבור הגוי זרק את החבית ולא נגע ביין על ידי החבית, וכשזורק שלא בחמתו אסרו מחשש לנגיעה, אבל כשזורק בחמתו אין חוששים לנגיעה.
אולם התוספות חולקים וסוברים שמגע על ידי דבר אחר שלא בכוונה אינו אוסר את היין כלל, ומשום כך הם מפרשים את הגמרא כפשוטה שמגלגל את החבית עד שמגיעה לתוך היין, ונמצא שנוגע ביין על ידי החבית. בדרך זו ההיתר בזורק בחמתו הוא מפני שנוגע שלא בכוונה, אבל הזורק שלא בחמתו הרי הוא נוגע בכוונה ואוסר את היין בשתייה, וכך משמע גם מדברי הראב״ד (נה, א ד״ה וזרקו), הרשב״א (תורת הבית הקצר ב״ה ש״ב, דף מד, א) והריטב״א, ועיין על כך עוד לעיל (נז, א ציון א).
גם הרשב״ם (מובא באור זרוע סי׳ קלו) מפרש שמגלגל את החבית עד שנוגעת ביין, אך הוא סובר כרש״י שהאיסור הוא מחשש לנגיעה, ומוסיף שעיקר החשש למגע הוא כשהבור מלא, אך גם כשהבור אינו מלא גזרו משום בור מלא. הוא מסיק מכך שיש לאסור על הגוי לתת ענבים וכדומה בתוך גיגית של יין כשהוא עומד בצידה, וזריקה המותרת היא רק כשזורק מרחוק. החילוק בין זריקה מקרוב לבין זריקה מרחוק מובא גם בתוספות בשמו, אך נראה מדבריהם שאינם מקבלים את דבריו. הדברים מוסברים לפי שיטתם שהגמרא אסרה במגלגל את החבית בדווקא ומטעם נגיעה על ידי דבר אחר, ולא אסרו גם בזורק מקרוב מחשש לנגיעה.
הרא״ש (סי׳ ה) מפרש כדברי התוספות, שהגוי גלגל את החבית עד היין, ובכל זאת מביא את שני הטעמים לאסור, והט״ז (קכה סק״ז) מסביר שההבדל בין הטעמים הוא בכגון שברור לנו שהגוי לא נגע ביין בידיו, שאז ניתן לאסור רק מטעם שנוגע ביין על ידי דבר אחר, והוא מוסיף שמדברי הטור משמע שמחמיר כטעם הזה.
כאמור, כשזורק בחמתו המשנה מתירה מפני שאין חוששים שיגע ביין, וגם זו נגיעה על ידי דבר אחר שלא בכוונה, והמאירי מבאר שהזורק בכעס דרכו להפיל את החבית מרחוק ואינו ממתין עד שתיגע ביין, ולכן אין לחשוש למגע על ידי דבר אחר.
באשר לגדר ההיתר בזורק בחמתו, רש״י (במשנה), הראב״ד (שם) והריא״ז (הלכה ד, ג) כותבים שהיין מותר אף בשתייה, ונראה שמדייקים כן מלשון המשנה ״זה היה מעשה והכשירו״, ולא אמרו שימכר כמו ברישא. לעומתם בדברי הראב״ן (סי׳ שט) מובא נוסח אחר במשנה: ״זה היה מעשה ואמרו ימכר״, ולפיו היין אסור בשתייה, ועיין על כך עוד בהמשך.
ב. האם נפסקה הלכה כרב אשי.

מדברי רב אשי עולה שזריקה ממש אינה אוסרת, וכך פוסקים רש״י (ב״מסקנא דמילתא״ שבסוף הפרק), הרשב״א (תורת הבית ב״ה ש״ב, דף מז, ב) והרא״ש (סי׳ כ).
לעומת זאת הרי״ף השמיט את דברי רב אשי, והרמב״ן מבאר שלדעת הרי״ף אין הלכה כמותו, מפני שרב אשי לשיטתו (לעיל ס, א) שמתיר גם בכל פעולה הנעשית על ידי כוחו, ולהלכה כוחו אסור. בביאור דבריו צריך להוסיף שהרמב״ן והר״ן (בחידושים) גורסים בגמרא לעיל שרב אשי הוא המתיר בדין כוחו, שלא כגרסת רש״י אשר לפיה רב אשי הוא האוסר. לפי דרכו יוצא שזריקה כשלעצמה אוסרת, והש״ך (סי׳ קכד בנקודות הכסף, על הט״ז סקט״ז) מסביר שההיתר במשנה הוא רק מחמת שהגוי זרק בחמתו ומדין טִרדה.
הרשב״א (שם) מקשה על הרמב״ן שדבריו מבוססים על דברי רב אשי לפי הלשון השניה בגמרא לעיל, אבל לפי הלשון הראשונה מבואר שכולם מודים שכוחו אסור ונחלקו רק בכוח כוחו. ממילא יוצא שאף רב אשי אוסר בכוחו, ואין לתלות את ההיתר בזריקה בדין כוחו. הריטב״א מוסיף שנראה שאף הרי״ף מסכים לדברי רב אשי שמקל בזריקה, אלא שלא רצה להביא את לשונו של רב אשי שהשווה את הדין של יין נסך לדין של זב, מפני שאין זו השוואה מוחלטת, כפי שמבואר ברש״י (ד״ה כל). אבל ניתן ללמוד את ההיתר בזריקה ממה שהובא ברי״ף לעיל (כז, ב) לגבי גוי שמזג מים לתוך היין שאסור רק משום הרחקה ״לך לך אמרין נזירא וכו׳ ״, ומכאן שהזריקה כשלעצמה אינה אוסרת, בין במים ובין בדברים אחרים.
הרמב״ם פוסק שהזורק חבית בחמתו – הרי זה מותר בהנאה ואסור בשתייה, ומכאן שהזורק סתם אוסר אפילו בהנאה, ומסתימת דבריו משמע שמדובר בזריקה רגילה ולא במי שמגלגל בידיו. הכסף משנה, הגר״א (סקי״ג) והש״ך (שם) כותבים שהרמב״ם סובר כרי״ף לפי הסבר הרמב״ן שדוחה את דברי רב אשי מהלכה, ופוסק כפי שעולה מלשון המשנה שככלל זריקה אוסרת והתירו רק משום שזרק בחמתו, ומטעם זה הוא מתיר רק בהנאה ולא בשתייה.
לעומתם, הב״ח (סי׳ קכה), בעל מעשה רקח והחתם סופר מפרשים שאף הרמב״ם הולך בשיטת רב אשי, אלא שהוא מפרש שכוונת הגמרא לחלק בין חפצים קלים לכבדים. במשנה מדובר על זריקה של חבית ועל כך נאמר בגמרא ״דקאזיל מיניה מיניה״, כלומר שכיון שהיא כבדה ומגלגלים אותה הדבר נחשב כמו נגיעה על ידי דבר אחר, לכן התירו רק כשזורקה בחמתו. לעומת זאת זריקה של חפצים קלים אינה נחשבת לנגיעה, ואינה אוסרת את היין אף בשתייה.
יחד עם זאת גם הזורק אבן קלה כשהוא סמוך לבור אוסר את היין בהנאה, מפני החשש לנגיעה ביין בידיו. אבל כשזורק בחמתו אין חוששים למגע, אפילו בחבית כבדה, ומשום כך נאמר במשנה שהכשירו את היין בהנאה.
ג. שיטת השלחן ערוך, וההלכה בזמן הזה.

לפנינו שתי הלכות שנראות סותרות. בראשונה (קכד, יט) המחבר כותב כדברי הרמב״ם, ומשמע בפשטות שהזריקה אוסרת, אבל בהלכה השניה (קכה, ה) נפסק שזריקה אינה אוסרת.
אכן, לדעת הט״ז (קכד סקט״ז וקכה סק״ח) והגר״א (קכה סקי״ג) יש כאן סתירה, והט״ז מכריע כדעה המקלה, וכך הוא מדייק גם מדברי בעל הלבוש (קכד, יט) שאינו מביא את דברי הרמב״ם בהלכה הראשונה.
לעומת זאת כבר נזכרו דברי הב״ח והחתם סופר שמחלקים בין זריקת חבית כבדה לבין זריקת חפץ קל, ולדעתם בכך ניתן ליישב את הסתירה בין ההלכות. בהלכה הראשונה מדובר בחבית כבדה שרגילים לגלגלה, ועל כן התירו בהנאה רק כשזורק בחמתו, אבל בהלכה השניה מדובר על זריקת אבן או חפץ אחר שהוא קל, והיא אינה אוסרת את היין כלל.
מכל מקום, בהלכה השניה נזכר שאם החפץ מתגלגל עד שנופל לתוך היין הרי הוא נאסר בהנאה, ומשמע שסובר כשיטת התוספות שהאיסור הוא משום נגיעה על ידי דבר אחר. לפי זה יש מקום להתיר בזמן הזה כיון שהגוים אינם עובדי עבודה זרה, כשם שהרמ״א (קכד, כד) פוסק להקל בדין מגע גוי על ידי דבר אחר אפילו שהוא בכוונה. אולם הט״ז (קכה סק״ז) כותב שיש לחשוש גם לטעם האוסר מחמת החשש לנגיעה, ולפיו אין מקום להקל יותר בזמן הזה.


גוי שנפל לבור של יין

ציון ח.
משנה. נפל לבור ועלה... – בכל אלו היה מעשה ואמרו: ימכר, ורבי שמעון מתיר.
גמרא. אמר רב פפא: לא שנו אלא שעלה מת, אבל עלה חי – אסור. מאי טעמא? אמר רב פפא: דדמי עליה כיום אידם.
גוי שנפל לבור של יין והעלוהו משם מת... הרי זה מותר בהנייה בלבד, ואם עלה הגוי חי – היין אסור בהנייה.(רמב״ם מאכלות אסורות יב, ט)
גוי שנפל לבור של יין והעלוהו משם מת – מותר בהנאה ואסור בשתיה; אבל עלה חי – אסור בהנאה. הגה. והוא הדין אם נתקל ונתגלגל בתוך היין ונתגלגל גם לחוץ, שהיה באנסו גם לבסוף.(שו״ע יורה דעה קכד, כ)

במשנה למדנו שגוי שנפל ליין ויצא ממנו אינו אוסר את היין בהנאה, והגמרא מבארת שהיינו דווקא כשהוא מת בבור, אבל אם יצא משם חי – נאסר היין בהנאה, מפני שחוששים שהתכוון לנסך את היין בעלייתו.
הגמרא מנמקת זאת בכך ש״דמי עליה כיום אידם״, ורש״י, הרי״ד בפסקיו והריא״ז (הלכה ג, ו) מפרשים שהולך ומודה על שניצל, ומן הסתם ניסך את היין. לפי זה ניתן להבין שחוששים רק כשהגוי היה במצב של סכנה, ואכן הרי״ד בתוספותיו (נז, א ד״ה אי) כותב שהגוי אינו אוסר את היין אף שיצא חי מן הבור, בנימוק שאין חוששים שניסך בהיותו טרוד לצאת, ונראה שהיינו בכגון שהגוי לא היה במצב של סכנה.
אולם הרשב״א (תורת הבית ב״ה ש״ב, דף מד, א) כותב שהגוי אוסר את היין גם אם לא היה במצב של סכנה, מפני שבעלייתו כבר לא היה אנוס וחוששים שניסך. לדבריו כוונת הגמרא היא להפך, שאף שהגוי היה בהול להוציא את עצמו מן הסכנה חוששים שניסך כדי להודות על הצלתו. יחד עם זאת אם הגוי היה אנוס מתחילה ועד סוף, כגון שנתגלגל מחוץ ליין – היין מותר בהנאה.
נמצא שיש כאן מחלוקת האם גוי היוצא מן היין נחשב לטרוד עד כדי כך שוודאי לא התכוון לנסך, ועיין בבירור הלכה לעיל (נט, ב ציון ב) שיש מחלוקת דומה לגבי גוי שטרוד להוציא את ידו מן היין.
הרמב״ם והשלחן ערוך כותבים שאם הגוי עלה חי – היין אסור בהנאה, ומסתימת דבריהם ניתן אולי להבין שבכל אופן שעלה חי נאסר היין. הש״ך (סקנ״ו) מביא במפורש את דעת הרשב״א, שאוסר את היין כשהגוי עלה חי אף שלא היה בסכנה. אכן, הדברים מתאימים למה שנתבאר בבירור הלכה לעיל (נח, א ציון א) בשיטתם שסוברים שהטרדה כשלעצמה אינה מהווה סיבה להיתר, ואם כן אין טעם להתיר כשלא היה בסכנה. הרמ״א מביא להלכה את ההיתר של הרשב״א, שאם הגוי היה אנוס גם לבסוף – היין אינו נאסר.
עם זאת הכסף משנה מביא את לשון רש״י, ויתכן שכוונתו להביא את הדעה שהיין נאסר רק כשהיה בסכנה.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144