×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא עבודה זרה נ״ה:גמרא
;?!
אָ
אֲבָל לֹא בּוֹצְרִין עִמּוֹ איִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּטוּמְאָה לֹא דּוֹרְכִין וְלֹא בּוֹצְרִין עִמּוֹ אֲבָל מוֹלִיכִין עִמּוֹ חָבִיּוֹת לַגַּת וּמְבִיאִין עִמּוֹ מִן הַגַּת.: נַחְתּוֹם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּטוּמְאָה לֹא לָשִׁין וְלֹא עוֹרְכִין עִמּוֹ אֲבָל מוֹלִיכִין עִמּוֹ פַּת לְפַלְטֵר.: גמ׳גְּמָרָא: אָמַר רַב הוּנָא ביַיִן כֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל לְהִמָּשֵׁךְ עוֹשֶׂה יֵין נֶסֶךְ תְּנַן לוֹקְחִים גַּת בְּעוּטָה מִן הַנׇּכְרִי1 ואע״פוְאַף עַל פִּי שֶׁנָּטַל בְּיָדוֹ וְנָתַן לַתַּפּוּחַ א״ראָמַר רַב הוּנָא גבְּגַת פְּקוּקָה וּמְלֵאָה. ת״שתָּא שְׁמַע וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה יֵין נֶסֶךְ עַד שֶׁיֵּרֵד לַבּוֹר ה״נהָכָא נָמֵי בְּגַת פְּקוּקָה וּמְלֵאָה. ת״שתָּא שְׁמַע יָרַד לַבּוֹר מָה שֶׁבַּבּוֹר אָסוּר וְהַשְּׁאָר מוּתָּר אָמַר רַב הוּנָא לָא קַשְׁיָא כָּאן בְּמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה כָּאן בְּמִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה. דְּתַנְיָא בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים בד״ד אֵין בּוֹצְרִין עִם הַנׇּכְרִי2 בַּגַּת שֶׁאָסוּר לִגְרוֹם טוּמְאָה לְחוּלִּין שבא״ישֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֵין דּוֹרְכִין עִם יִשְׂרָאֵל שֶׁעוֹשֶׂה פֵּירוֹתָיו בְּטוּמְאָה שֶׁאָסוּר לְסַיֵּיעַ יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵירָה אֲבָל דּוֹרְכִים עִם הַנׇּכְרִי3 בַּגַּת וְלָא חָיְישִׁינַן לִדְרַב הוּנָא. וְחָזְרוּ לוֹמַר דב״ד דאֵין דּוֹרְכִין עִם הַנׇּכְרִי4 בַּגַּת מִשּׁוּם דְּרַב הוּנָאמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״העובד כוכבים״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״העובד כוכבים״.
3 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״העובד כוכבים״.
4 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״העובד כוכבים״.
E/ע
הערותNotes
האיסור לסייע למי שעושה פירותיו בטומאה

ציון א (נה, ב), ציון א.ב (נו, א).
משנה. ...ישראל שהוא עושה בטומאה – לא דורכין ולא בוצרין עמו, אבל מוליכין עמו חביות לגת ומביאין עמו מן הגת.
גמרא. ...דתניא, בראשונה היו אומרים בד״ד: אין בוצרין עם הנכרי בגת, שאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, ואין דורכין עם ישראל שעושה פירותיו בטומאה, שאסור לסייע ידי עוברי עבירה, אבל דורכים עם הנכרי בגת, ולא חיישינן לדרב הונא, וחזרו לומר דב״ד: אין דורכין עם הנכרי בגת, משום דרב הונא, ואין בוצרין עם ישראל שעושה פירותיו בטומאה, וכל שכן שאין דורכין, אבל בוצרין עם הנכרי בגת, שמותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל.
ישראל שעושה פירותיו בטומאה – אין בוצרין עמו, ואין צריך לומר שאין דורכין עמו, מפני התרומה שתעשה בטומאה. אבל מוליכין עמו חביות לגת ומביאין מן הגת.(רמב״ם תרומות יב, י)
כשם שמותר לאכול חולין טמאין ולשתותן - כך מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל. ויש לו לטמא את החולין המתוקנין לכתחלה. וכו׳.(רמב״ם טומאת אוכלין טז, ט)
א. הטעמים לאיסור.

מסקנת הגמרא היא שמותר לגרום טומאה לחולין בארץ ישראל, ולכן אמרו שבוצרים עם הנכרי בגת, אבל אסור לסייע לישראל שעושה פירותיו בטומאה, ויש לכך טעמים מספר.
רש״י (נו, א ד״ה ואין) מפרש שזה חלק מן האיסור לטמא את התרומה, והוא חל על הפירות אף בעודם טבל, לפני שהפרישו מהם את התרומה. על איסור זה למדנו במשנה במסכת חלה (ג, ב), שם אמרו שאסור לטמא את העיסה שנגמרה מלאכתה מפני החלה, ומסתבר שהוא הדין בפירות שנגמרה מלאכתן שאסור לטמאן מפני התרומה. לפי פירוש זה מתחדש כאן שהאיסור חל עוד לפני שנגמרה מלאכתם, ויתכן שלדעת רש״י דין זה כלול באיסור מדאורייתא.
גם הראב״ד והרמב״ן סוברים שזהו הטעם לאיסור, אך הם מקשים שמן המשנה במסכת חלה משמע שאין איסור לטמא את העיסה לפני גמר מלאכה, ומתרצים שמדובר שם בכגון שכבר היה ספק טומאה על העיסה. הם מסבירים שהאיסור לטמא חולין שטבולים לתרומה הוא רק מדרבנן, והם לא גזרו לפני גמר מלאכה וכשהיה כבר ספק טומאה.
התוספות (נו, א ד״ה שמותר) מביאים תירוץ נוסף, שרק לגבי חלה אמרו שאין איסור לטמא את העיסה מפני שלפני הגלגול עדיין אין עליה שום חיוב של הפרשה, מה שאין כן בפירות שניתן להפריש מהם תרומות ומעשרות לאחר שהגיעו לעונת המעשרות אף קודם שנגמרה מלאכתם, ולכן חל עליהם גם האיסור לטמאם.
התוספות במסכת נידה (ו, ב ד״ה נולד) מציעים פירוש אחר לאיסור שבסוגייתנו, שעל ידי הטומאה מפסידים את ממון הכהן שלא יוכל לאכול את התרומה, וגם הר״ש (חלה שם) והרא״ש בתוספותיו (נידה שם) מפרשים כן.
בהקשר לכך התוספות (בנידה) מביאים את דברי אביי ורבא במסכת גיטין (סא, א) שעולה מהם שנחלקו האם אסור לטמא את העיסה קודם גלגול, ומבארים שמחלוקתם היא בטעם האיסור. לפי אביי האיסור הוא מצד הפסד הכהן, ולכן הוא חל גם קודם גמר מלאכה, ואילו רבא סובר שיש איסור בעצם הטומאה מהפסוק ״משמרת תרומותי״, ודוקא משעת גלגול. עם זאת המהר״ם (שם) מפרש שלפי רבא האיסור חל בצירוף שני הטעמים, שיש הפסד לכהן וגם משום האיסור של ״משמרת תרומותי״, ועיין בבירור הלכה שם ציון ו שיש דיון כמי נפסק להלכה.
שיטה נוספת מובאת בתוספות (כאן) על פי כתב יד של רש״י, שהגמרא מסיקה שמותר לגרום טומאה לחולין רק בגוי או בישראל חבר שיודעים שלא יאכלם רק בימי טומאתו, והאיסור הוא בישראל עבריין שמתכוון לאכול את פירותיו הטמאים בימי טהרתו.
חילוק דומה נזכר גם בתוספות במסכת נידה לפי הטעם שאסור לטמא משום הפסד כהן, שבפירות של חבר אין איסור משום שיקפיד להפריש את התרומה ממקום אחר ובטהרה, מה שאין כן בעם הארץ שלא יפריש ממקום אחר ונמצא מפסיד את הכהן שיקבל תרומה טמאה. אולם הר״י מפאריש בתוספותיו דוחה הסבר זה, משום שאסור לתרום מן הטהור על הטמא.
התוספות מביאים חילוק נוסף בשם רבנו תם, שיש הבדל בין אדם שידוע שעושה בטומאה לבין מי שרק חשוד על כך. בדרך זו מובן שאסרו בסוגייתנו לבצור עם מי שידוע שעושה בטומאה, לעומת מה שנאמר במסכת גיטין ובמשנה בחלה שהאיסור מתחיל רק משתטיל את המים, מפני שמדובר שם על אשה שרק חשודה על הטומאה.
ב. שיטת ההלכה.

הרמב״ם בהלכות תרומות מביא את הדין שבמשנתנו ומנמק שהאיסור הוא מפני התרומה שתיעשה בטומאה, ומשמע שסובר כפירוש רש״י, שזה חלק מהאיסור לטמא את התרומה.
ראוי להוסיף שהרמב״ם סובר שבבוצר לגת יש גזרה שהענבים נחשבים תמיד כמוכשרים לטומאה, אפילו אם ידוע שלא נפלו עליהם מים, בניגוד לדברי רש״י בסוגייתנו (נה, ב ד״ה אבל) שמסביר שאסור לבצור עם העושה בטומאה רק כשידוע שהוכשרו לטומאה, ועיין על כך בבירור הלכה למסכת שבת דף יז, א ציון ג.ד.
בהלכה נוספת בהלכות טומאת אוכלין הרמב״ם כותב בתחילה שמותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, וזה פשוט לפי מסקנת הגמרא, ומוסיף שיכול לטמא לכתחילה את החולין המתוקנים.
הכסף משנה מדייק מלשונו שרק חולין מתוקנים מותר לטמא בידיים, אבל ברישא מדובר על חולין שאינם מתוקנים, ואסור לטמאם בידיים משום התרומה שבהם, אבל מותר לגרום להם טומאה. אולם הכסף משנה עצמו נשאר בצריך עיון על מסקנה זו, מה עוד שהרמב״ם בהלכות תרומות כתב שאין בוצרים עמו, ואם כן אסור אף לגרום טומאה.
אכן, התוספות יום טוב (שביעית ה, ט) דוחה את הדיוק של הכסף משנה בלשון הרמב״ם ומבאר שהרמב״ם מפרש בסוף את מה שכתב בתחילה, כלומר שמותר לא רק לגרום טומאה אלא אף לטמא בידיים, וכל זה בחולין מתוקנים וכיוצא בזה מדברים שאין מקום לאסור לטמא אותם מפני התרומה.
בעל ספר התרומה (הל׳ ארץ ישראל, מהד׳ ורשא דף עו, ב) כותב שמדין תורה אסור לטמא את העיסה לאחר גלגול, ואת הפירות לאחר גמר מלאכה. אולם בזמן הזה, שהחלה והתרומה הינם מדרבנן, ועלול הדבר לבוא לידי תקלה שהרי כולם טמאים ואין מי שיאכלם, יתכן שמותר להכשירם לטומאה לפני ההפרשה אף לאחר שנגמרה מלאכתם, באופן שיהיו טמאים בשעת ההפרשה וניתן יהיה לשרפם.
לעומת זאת, הטור (יו״ד סי׳ שלא) והרמ״א (שם סע׳ יט) כותבים שיכשירם עוד לפני המירוח שהוא גמר מלאכה, מפני שלאחר שנתחייבו בתרומה כבר אסור לטמאם, כמבואר בסוגייתנו. עם זאת, הגר״א (סק״נ) מזכיר את ספקו של בעל ספר התרומה.
עיין עוד בבירור הלכה לגיטין (סא, א ציון ו) בעניין הסיוע למי שחשוד על הטומאה.


מאימתי היין נאסר משום יין נסך

ציון ב–ד.
גמרא. אמר רב הונא: יין כיון שהתחיל להמשך עושה יין נסך. תנן: לוקחים גת בעוטה מן הנכרי, ואף על פי שנטל בידו ונתן לתפוח! אמר רב הונא: בגת פקוקה ומלאה. תא שמע: ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור! הכא נמי בגת פקוקה ומלאה. תא שמע: ירד לבור, מה שבבור אסור והשאר מותר! אמר רב הונא, לא קשיא: כאן במשנה ראשונה, כאן במשנה אחרונה; דתניא, בראשונה היו אומרים... אבל דורכים עם הנכרי בגת, ולא חיישינן לדרב הונא, וחזרו לומר דב״ד: אין דורכין עם הנכרי בגת, משום דרב הונא.
מאימתי יאסר יין הגוים? משידרוך וימשך היין, אף על פי שלא ירד לבור אלא עדיין הוא בגת – הרי זה אסור. לפיכך, אין דורכין עם הנכרי בגת שמא יגע בידו וינסך, ואפילו היה כפות, ואין לוקחין ממנו גת דרוכה, ואף על פי שעדיין היין מעורב עם החרצנים וזוגין ולא ירד לבור.(רמב״ם מאכלות אסורות יא, יא)
מאימתי נקרא יין ליאסר במגע גוי? משהתחיל לימשך, דהיינו משנמשך על הגת בעצמו, כי הגת הוא מדרון. ואם פינה החרצנים והזגים והיין לבדו נמשך מצד העליון לצד התחתון, ונשאר היין לבדו עומד – נקרא המשכה ונאסר כל מה שבגת, אפילו לא נגע אלא בחרצנים ובזגים, אם יש הם טופח על מנת להטפיח. אבל כל זמן שלא הבדיל היין (עד שולי הגת) מן החרצנים והזגים – לא הוי המשכה.
אם מילא מהגת כוס יין וכיון לשלותו מהחרצנים והזגים – הוי המשכה. וכן אם נתן סל לתוך הגת או גיגית דרוכה – נקרא המשכה, כיון שהיין צלול נכנס לתוך הסל ונבדל מהחרצנים והזגים. אבל אם לקח החרצנים עם היין – לא הוי המשכה, ואפילו אם לקחן גוי ביחד – מותר להחזיר המותר.
גיגית מלאה ענבים דרוכים עומדת בבית הגוי – יש לאסור, שמא המשיך ממנה.
גת שהיא סתומה ומלאה, דלא שייך בה המשכה, וירד ממנה יין וחרצנים ביחד לתוך סל שלפני הגת שהיין מסתנן בו – אין על מה שבגת תורת יין אלא על מה שבסל בלבד, ואם נגע גוי בסל – נאסר...
אין דורכין עם הנכרי בגת (או גיגית), שמא יגע בידים וינסך... הגה. ...והא דאין דורכים עם הגוי – היינו בגיגית או בגת, שדרך להמשיך משם היין, וגזרינן קודם המשכה אטו לאחר המשכה. אבל בעריבה, שאין דרך למשוך משם – מותר לדרוך עמו, וכן לקנות ממנו ענבים דרוכות בעריבה, הואיל ואין דרך למשוך בעריבות.(שו״ע יורה דעה קכג, יז–כא)
א. איזו היא המשכה.

במשנה נאמר שהיוצא מן הענבים אינו נאסר משום יין נסך עד שירד לבור, אולם בגמרא אמר רב הונא שכיון שהתחיל להימשך נעשה יין נסך, ומסבירים שזו ההלכה על פי משנה אחרונה, ואילו משנתנו היא לפי משנה ראשונה.
הראשונים נחלקו מה טיבה של המשכה זו. לפי רש״י הכוונה לכך שהיין יוצא ומקלח מן הענבים, ואפילו עודנו בתוך הגת. הוא מפרש את המשך דברי רב הונא לפי הגרסה שלפנינו שלוקחים גת בעוטה מן הגוי כשהיא פקוקה ומלאה, ומסביר שכיון שכולה מלאה בענבים – אין אפשרות ליין לזוז ממקומו ולקלח בתוך הגת.
כדבריו מפרשים גם הראב״ד, הרמב״ן, הרשב״א, הריטב״א, הרא״ש (סי׳ ג), המאירי והר״ן (על הרי״ף, דף כה, א), אבל קיימת מחלוקת לגבי מסקנת הגמרא, האם לאחר שנפסקה ההלכה כמשנה אחרונה נשאר ההיתר לקחת גת בעוטה כשהיא פקוקה ומלאה.
הרמב״ן סובר שהתירוץ נדחה, ולמסקנה היין נאסר גם כשהגת פקוקה ומלאה, משום שאין צורך שהיין ימשך ממש ודי בכך שיש יין רב בגת עד שהוא ראוי להימשך. אולם הרשב״א, הריטב״א והר״ן כותבים שהתירוץ נכון גם למסקנה, ואם כן היין נאסר רק כשנמשך ממש, והם מביאים לכך ראיה מהרי״ף (כה, א) שמביא את התירוץ הזה, משמע שכך היא ההלכה.
בדרך זו יוצא שהיין נאסר בגת רק כשהוא צלול ומופרד לגמרי מן הענבים, ואכן התוספות (ד״ה א״ר הונא) כותבים בשיטת רש״י שכל זמן שיש ענבים וגרעינים מתחת ליין – אין זו המשכה. אולם הרשב״א כותב שגם אם נשארו ענבים מועטים ויין רב צף עליהם הרי זו המשכה האוסרת גם לפירוש רש״י, ונראה שאף הראב״ד סובר שהעיקר בכך שהיין נחלק מהאוכל ונהיה צלול מעט במקום אחד.
אחרת היא דעת רבנו תם (תוד״ה א״ר הונא) המפרש שהמשכה היא רק משעה שהיין מתחיל לקלח מחוץ לגת. לפי פירושו אין גורסים בדברי רב הונא שהגת היתה מלאה, שכן ההיתר תלוי רק בכך שהיתה פקוקה באופן שהיין אינו יכול לצאת החוצה, ואכן רבנו חננאל אינו גורס ״ומלאה״. יחד עם זאת הוא מוסיף שאף אם גורסים ״ומלאה״ ניתן לפרש שהגת עדיין מלאה והיין לא יצא החוצה.
ב. כשנמשך מקצת מן היין.

הרמב״ן והרשב״א כותבים בדעת רש״י שכאשר מקצת מן היין נמשך האיסור חל על כל היין, אף על אותו חלק שלא נמשך. הר״ן (שם) מוכיח כדבריו מכך שהגמרא נצרכת להעמיד את ההיתר בגת פקוקה ומלאה, משמע שאם אינה פקוקה ומקצת היין יורד לבור נאסר גם היין שנשאר בגת, אף שהגת מלאה ואין היין שבתוכה נמשך. המאירי מדייק כן מלשונו של רב הונא שמדבר על יין שהתחיל להימשך, משמע שכאשר מתחיל – הכל נאסר.
מאידך גיסא, לדעת הרמב״ן אין לאסור אלא את מה שנמשך, והכל בו (סי׳ צו, מובא בשלטי הגבורים דף כה, ב בדפי הרי״ף) כותב שיטה זו גם בדעת רש״י. בעל ספר ההשלמה (סי׳ ב) מסביר שמה שלא נמשך מותר מפני שהדין ב״התחיל להימשך״ שבדברי רב הונא אינו חמור יותר מהדין של ״ירד לבור״ לפי משנה ראשונה, שאמרו שהשאר מותר.
הרשב״א בתורת הבית (ב״ה ש״ב, דף מא, ב) כותב שהראב״ד הביא לכך ראיה מהגמרא להלן (נו, ב) שהנשאר בגת נאסר על ידי החזרת הפסולת שבסל, ומשמע שלולא זאת לא היה נאסר מה שבגת, וצריך לומר שמפרש את הדברים כמכוונים גם למשנה אחרונה, אך למעשה הרשב״א נוטה לפסוק שהכל נאסר.
באשר להוכחה מגת פקוקה, הריטב״א מיישב שצריך לפקוק כדי שלא תהיה שום המשכה בגת, ואף לא בצינור שיוצא ממנה.
הטור כותב בשם הרמב״ן שאם נגע הגוי במה שלא נמשך ויש בו טופח על מנת להטפיח הרי הוא אוסר רק את מקום מגעו, אך הבית יוסף מקשה על כך שמדברי הרמב״ן משמע שאף מקום מגעו לא נאסר, ונראה שכוונתו לכך שאם לא נאסר משום המשכה מדוע שיאסר משום מגע. אולם גם המאירי (סוד״ה מה) מביא דעה דומה, שמה שלא נמשך נאסר רק במגע עצמו ולא על ידי החיבור ליין הנמשך.
ג. המשכה בלא כוונה.

הראבי״ה (סי׳ אלף סט, מובא בהגהות אשרי סי׳ ג) כותב שהמשכה אוסרת בתנאי שמתכוון לכך בדריכתו, אבל אם כוונתו רק שיכנסו אשכולות רבים לגיגית – אין זו המשכה, ומהרי״ק (שורש לב) מביא גדר זה בשם תוספות רבנו פרץ.
הראבי״ה מדמה זאת לדין של הכשר אוכל לטומאה על ידי משקה, ולגביו נאמר לעיל (לט, ב) בקשר לדובדבניות שכאשר אינו מעוניין במה שיוצא – אינו נחשב למשקה ואינו מכשיר, ואף כאן אינו נחשב ליין ואינו נאסר.
גם מהר״ח אור זרוע (שו״ת סי׳ קעד) כותב שהדריכה עצמה אינה אוסרת מפני שאין כוונתו להמשכה, דהיינו שיהיה שם רק יין בלא ענבים. לעומת זאת בדברי ראשונים אחרים לא מצינו שהמשכה אוסרת רק בכוונה.
התוספות והרא״ש (סי׳ ג) מזכירים זאת בקשר לממלא כוסו יין מן הגיגית, שאם התכוון לשלותו מן החרצנים והזגין יש לחוש להמשכה, ויתכן שדווקא בכגון זה צריך כוונה, שאם לא כן היין לא יצא צלול ולא תהיה כלל המשכה. אבל בעל שלטי הגבורים (דף כה, א מדפי הרי״ף) מביא דברים אלו כסיוע לשיטה שהמשכה אוסרת רק על ידי כוונה.
בעל התרומה (סי׳ קסח), הסמ״ג (לאוין קמח) והמרדכי (סי׳ תתמה) מוסיפים בענין זה שאם הוציא בכוס יין צלול בוודאי נאסר מה שבתוכו במגע הגוי, אבל לגבי הנשאר בגיגית הם מסתפקים מפני שלוקח רק מעט, ועוד שאינו מתכוון להמשיך אלא רק לטעום, ולדעתם אפילו כשמחזיר את היין שנאסר בכוס לגיגית אין היא נאסרת.
בעל הדרישה (אות ח) מדייק מלשון הטור שדווקא בגיגית אין המשכה אוסרת בלא כוונה, אבל בגת המשכה אוסרת בכל ענין, כיון שעשויה לכך, ודבריו מובאים בש״ך (סקמ״ז).
ד. הדריכה עם הגוי.

המשנה מתירה לדרוך עם הגוי בגת הואיל והיין אינו נאסר עד שירד לבור, אך בגמרא מבואר שלפי משנה אחרונה היין נאסר עוד מקודם, ולכן אסור לדרוך עם הגוי. יחד עם זאת נזכרת בגמרא האפשרות להתיר לפי משנה אחרונה בגת מלאה ופקוקה, וכמבואר לעיל יש מחלוקת לפי השיטה שהמשכה היא אף בתוך הגת, האם היתר זה נשאר גם למסקנה.
אולם לפי שיטת רבנו תם, שהמשכה היא מחוץ לגת, מסתבר שגם למסקנה מותר לדרוך עם הגוי בגת פקוקה, שהרי היין לא יצא ולא נאסר. אך התוספות כותבים שרבנו תם היה מקפיד מאד שלא לדרוך עם הגוים אפילו בגיגיות, וביקש לנדות את העוברים על האיסור, מפני שיש סברה לגזור על דריכה שהיא קודם המשכה מחמת הדריכה שהיא אחר ההמשכה, וגם משום שיש לחוש שמא נעשתה המשכה בתוך הגת, מתוך התחשבות בשיטת רש״י.
גזרה זו נזכרת גם בדברי הרא״ה, והריטב״א מדייק שכן היא דעת הרי״ף (כה, ב) שמביא את הברייתא האוסרת לדרוך עם הגוי, ומשמע שאין כל היתר בדבר.
עם כל זאת מסתבר שרבנו תם אסר רק לדרוך לכתחילה על ידי גוי, אבל היין עצמו לא נאסר כל זמן שלא נמשך. כך עולה מדברי מהר״ח אור זרוע (שם), ומהרי״ק (שם) מוסיף שיש מקומות שלא קיבלו את דברי רבנו תם והתירו אף לכתחילה.
מלבד זאת, מהרי״ק (שם) כותב שגם לפי רבנו תם מותר לדרוך עם הגוי בכלים שאין דרך להמשיך בהם כלל.
ה. קניית גת מן הגוי.

לפי משנה ראשונה מותר לקנות גת דרוכה מן הגוי, אבל לפי משנה אחרונה יתכן שכשם שאין דורכים עם הגוי כך אין קונים ממנו גת דרוכה, שהרי היין נאסר מיד כשנמשך, וכך נראה במיוחד לפי שיטת הרמב״ן שהיין נאסר כבר משעה שראוי להימשך.
לעומת זאת, התוספות (להלן נט, ב ד״ה מהו) כותבים שאף לפי משנה אחרונה מותר לקנות גת דרוכה כל זמן שלא התחיל היין להימשך. גם מדברי התוספות בסוגיינו נראה כן, אלא שהם דנים בדבר לאור האמור בירושלמי (הלכה ח) שאסור לקנות גת מהגוי אם הישראל העלים עיניו ממנו, מכאן שצריך לחשוש שמא הגוי המשיך את היין ואסרו, ועל כן יש שהיו עומדים בבציר להשגיח על הענבים שבגיגיות ואחר כך היו חותמים אותם.
אולם הם מביאים גם את פירוש ר״י שהירושלמי אסר רק בגת מפני שהיא דרוכה הרבה ויש בה יין רב, ועל כן חששו להמשכה, מה שאין כן בגיגיות, ולכן מותר לקנותן מן הגוי. גם הרא״ש כותב שיתכן שיש הבדל בין גת לבין גיגית, אבל למעשה נכון להחמיר כי הגוי יכול לעשות בקלות דבר שיחשב כהמשכה.
בעל התרומה והסמ״ג (שם) מסתפקים האם ניתן להקל בקניית גיגית מלאה, מפני שאם היו ממשיכים ממנה היה החיסרון ניכר, והירושלמי אוסר רק כשאין החיסרון ניכר ויש לחשוש שהמשיכו וחזרו ומילאו.
התוספות כותבים בשם רבנו יהודה קולא גדולה יותר שבירושלמי מדובר בכגון שכבר המשיכו יין מהגת ונעשה יין, ומשום כך אסרו בהעלמת העין שמא הגוי הכניס בתוכה יין אסור, וכעין זה מובא גם במהר״ח אור זרוע. לפי זה לא ניתן ללמוד מהירושלמי שיש איסור בקניית גת דרוכה קודם המשכה.
ז. שיטת ההלכה.

הרמב״ם, הטור והשלחן ערוך פוסקים כרש״י, שלפי משנה אחרונה היין נאסר משעה שנמשך בתוך הגת. השלחן ערוך מדגיש שאם היין התחיל להימשך נאסר כל מה שבגת, אף שהגוי נגע רק בחרצנים ובזגים ויש בהם טופח על מנת להטפיח.
ההלכה ברורה שאסור לדרוך עם הגוי בגת, והש״ך בנקודות הכסף כותב שהאיסור הוא גם בגת סתומה, שאין בה המשכה, משום שגוזרים על דריכה קודם המשכה אגב דריכה אחרי המשכה.
הרמ״א מדגיש שאסור לדרוך עמו גם בגיגית, אך מוסיף שהאיסור הוא בגת או בגיגית שדרך להמשיך בה יין, אבל בכלים שאין דרך להמשיך בתוכם – אין גוזרים על דריכה עם הגוי.
הט״ז (סקי״ד) פוסק שהאיסור חל רק בגיגית שיש לה ברז להוציא את היין מתוכה ויש לחשוש להמשכה, אבל כשאין לה ברז מותר לגוי לדרוך ואין לחשוש להמשכה באופן אחר.
באשר לקניה של גת מן הגוי, הרמב״ם אוסר אפילו כשהיין מעורב עם החרצנים, והכסף משנה מסביר שסובר כרמב״ן, שהתירוץ של ״פקוקה ומלאה״ נדחה למסקנה.
אולם בשלחן ערוך הוא כותב שבגת סתומה ומלאה אין מציאות של המשכה, שכן המשכה היא הבדלה של היין מן החרצנים והזגים. יחד עם זאת גם הוא אוסר לקנות מהגוים גיגית מלאה בענבים דרוכים מחשש שמא המשיך בה יין קודם לכן.
זו גם דעת הטור האוסר לקנות גיגית כזו מגוים אלא אם כן היא חתומה, והרמ״א מתיר בכלים שאין בהם חשש להמשכה, כפי שהוא מתיר לגוי לדרוך בהם.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144