×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא עבודה זרה נ״א:גמרא
;?!
אָ
עַד כָּאן הוּא מְדַבֵּר בְּקָדָשִׁים שֶׁהִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת. שֶׁהֲרֵי אעוֹנְשָׁן אָמוּר שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא י״ז:ד׳} וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ וְגוֹ׳ עוֹנֶשׁ שָׁמַעְנוּ אַזְהָרָה מִנַּיִן ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {דברים י״ב:י״ג} פֶּן תַּעֲלֶה עולותיך. וכדר׳וְכִדְרַבִּי אָבִין א״ראָמַר רַבִּי אִילָא דְּאָמַר ר׳רַבִּי אָבִין א״ראָמַר רַבִּי אִילָא כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר הִשָּׁמֶר וּפֶן וְאַל אֵינוֹ אֶלָּא בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. מִכָּאן וְאֵילָךְ הוּא מְדַבֵּר בְּקָדָשִׁים שֶׁהִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא י״ז:ה׳} לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זוֹבְחִים שֶׁהִתַּרְתִּי לְךָ כְּבָר עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה מְלַמֵּד שֶׁכׇּל הַזּוֹבֵחַ בְּבָמָה בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הוּא זוֹבֵחַ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה. וֶהֱבִיאוֹם לַה׳ זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה וּמִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִנַּיִן ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא י״ז:ז׳} וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם. יָכוֹל יְהֵא עָנוּשׁ כָּרֵת ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא י״ז:ז׳} חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם זֹאת לָהֶם וְלֹא אַחֶרֶת לָהֶם. אָמַר רָבָא קְרִי בֵּיהּ וְלֹא יִזְבְּחוּ וּקְרִי בֵּיהּ וְלֹא עוֹד.: מתני׳מַתְנִיתִין: במָצָא בְּרֹאשׁוֹ מָעוֹת כְּסוּת אוֹ כֵלִים הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין פַּרְכִּילֵי עֲנָבִים וַעֲטָרוֹת שֶׁל שִׁבֳּלִים וְיֵינוֹת וּשְׁמָנִים וּסְלָתוֹת גוְכׇל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בּוֹ קָרֵב ע״געַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ אָסוּר.: גמ׳גְּמָרָא: מְנָהָנֵי מִילֵּי א״ראָמַר רַב חִיָּיא בַּר יוֹסֵף א״ראָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר {דברים כ״ט:ט״ז} וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלּוּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר {דברים ז׳:כ״ה} לֹא תַחְמוֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם הָא כֵּיצַד. עִמָּהֶם דֻּומְיָא דַּעֲלֵיהֶם מָה עֲלֵיהֶם דדָּבָר שֶׁל נוֹי אָסוּר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל נוֹי מוּתָּר אַף עִמָּהֶם דָּבָר שֶׁל נוֹי אָסוּר וְשֶׁאֵינוֹ שֶׁל נוֹי מוּתָּר. וְאֵימָא עֲלֵיהֶם דּוּמְיָא דְּעִמָּהֶם מָה עִמָּהֶם כׇּל מַה שֶּׁעִמָּהֶם אַף עֲלֵיהֶם כֹּל שֶׁעֲלֵיהֶם א״כאִם כֵּן לֹא יֵאָמֵר עֲלֵיהֶם. מָעוֹת דָּבָר שֶׁל נוֹי הוּא אָמְרִי דְּבֵי ר׳רַבִּי יַנַּאי הבַּכִּיס קָשׁוּר וְתָלוּי לוֹ בְּצַוָּארוֹ. כְּסוּת דָּבָר שֶׁל נוֹי הוּא אָמְרִי דְּבֵי ר׳רַבִּי יַנַּאי ובִּכְסוּת מְקוּפֶּלֶת וּמוּנַּחַת לוֹ עַל רֹאשׁוֹ כְּלִי דָּבָר שֶׁל נוֹי הוּא אָמַר רַב פָּפָּא זדִּסְחִיפָא לֵיהּ מַשְׁכִּילְתָּא אַרֵישֵׁיהּ. אָמַר רַב אַסִּי בַּר חִיָּיא חכׇּל שֶׁהוּא לִפְנִים מִן הַקִּלְקְלִין אפי׳אֲפִילּוּ מַיִם וּמֶלַח אָסוּר חוּץ לְקִלְקְלִין דָּבָר שֶׁל נוֹי אָסוּר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל נוֹי מוּתָּר א״ראָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא נָקְטִינַן אֵין קִלְקְלִין לֹא לִפְעוֹר וְלֹא לְמַרְקוּלִיס. לְמַאי אִילֵימָא דאפי׳דַּאֲפִילּוּ פְּנִים כְּחוּץ דָּמֵי וְשָׁרֵי הַשְׁתָּא פַּעוֹרֵי מְפַעֲרִין קַמֵּיהּ מַיִם וּמֶלַח לָא מַקְרְבִין לֵיהּ אֶלָּא טאפי׳אֲפִילּוּ חוּץ כְּבִפְנִים דָּמֵי וְאָסוּר.: מתני׳מַתְנִיתִין: יעֲבוֹדָה זָרָה1 שֶׁהָיָה לָהּ גִּינָּה אוֹ מֶרְחָץ נֶהֱנִין מֵהֶן שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה וְאֵין נֶהֱנִין מֵהֶן בְּטוֹבָה הָיָה שֶׁלָּהּ וְשֶׁל אֲחֵרִים נֶהֱנִין מֵהֶן בֵּין בְּטוֹבָה (וּבֵין) שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה כעֲבוֹדָה זָרָה2 שֶׁל נׇכְרִי3 אֲסוּרָה מִיָּד וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵין אֲסוּרָה עַד שֶׁתֵּיעָבֵד.: גמ׳גְּמָרָא: אָמַר אַבָּיֵי בְּטוֹבָה בְּטוֹבַת כּוֹמָרִין שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה שֶׁלֹּא בְּטוֹבַת כּוֹמָרִין לְאַפּוֹקֵי טוֹבַת עוֹבְדֶיהָ דִּשְׁרֵי. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא להָיָה שֶׁלָּהּ וְשֶׁל אֲחֵרִים נֶהֱנִין מֵהֶן בְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְּטוֹבָה אָמַר אַבָּיֵי בְּטוֹבָה בְּטוֹבַת אֲחֵרִים שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה שֶׁלֹּא בְּטוֹבַת כּוֹמָרִין. מַאן דְּמַתְנֵי אַסֵּיפָא כ״שכׇּל שֶׁכֵּן אַרֵישָׁא וּמַאן דְּמַתְנֵי אַרֵישָׁא אֲבָל אַסֵּיפָא כֵּיוָן דְּאִיכָּא אֲחֵרִים בַּהֲדַהּ אפי׳אֲפִילּוּ בְּטוֹבַת כּוֹמָרִין נָמֵי שַׁפִּיר דָּמֵי.: עֲבוֹדָה זָרָה4 שֶׁל נׇכְרִי5 אֲסוּרָה מִיָּד.: מתני׳מַתְנִיתִין מַנִּי ר״ערַבִּי עֲקִיבָא הִיא דְּתַנְיָא {דברים י״ב:ב׳} אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כׇּל הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם בְּכֵלִים שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן לַעֲבוֹדָה זָרָה6 הַכָּתוּב מְדַבֵּר. יָכוֹל עֲשָׂאוּם וְלֹא גְּמָרוּם גְּמָרוּם וְלֹא הֱבִיאוּם הֱבִיאוּם וְלֹא נִשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן יָכוֹל יְהוּ אֲסוּרִים ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם שֶׁאֵין אֲסוּרִין עַד שֶׁיֵּעָבְדוּ מִכָּאן אָמְרוּ עֲבוֹדָה זָרָה7 שֶׁל נׇכְרִי8 אֵינָהּ אֲסוּרָה עַד שֶׁתֵּיעָבֵד וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל אֲסוּרָה מִיָּד דִּבְרֵי ר׳רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. ר״ערַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר חִילּוּף הַדְּבָרִים עֲבוֹדָה זָרָה9 שֶׁל נׇכְרִי10 אֲסוּרָה מִיָּד וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁתֵּיעָבֵד. אָמַר מָר בְּכֵלִים שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן לַעֲבוֹדָה זָרָה11 הַכָּתוּב מְדַבֵּר הָא מְקוֹמוֹת כְּתִיב אִם אֵינוֹ עִנְיָן לִמְקוֹמוֹת דְּלָא מִיתַּסְרִי דִּכְתִיב {דברים י״ב:ב׳} אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים וְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶםמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
3 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
4 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
5 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
6 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״לַעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״לעבודת כוכבים״.
7 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
8 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
9 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
10 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
11 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״לַעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״לעבודת כוכבים״.
E/ע
הערותNotes
האיסור של דברים שנמצאים ליד עבודה זרה

ציון ב–ט.
משנה. מצא בראשו מעות, כסות או כלים – הרי אלו מותרין; פרכילי ענבים, ועטרות של שבלים, ויינות ושמנים וסלתות, וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח – אסור.
גמרא. מנהני מילי? אמר רבי חייא בר יוסף אמר רב אושעיא, כתוב אחד אומר: ״ותראו את שקוציהם ואת גִלֻליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם״, וכתוב אחד אומר: ״לא תחמֹד כסף וזהב עליהם...״, הא כיצד? ״עמהם״ דומיא ד״עליהם״, מה עליהם – דבר של נוי אסור שאינו של נוי מותר, אף עמהם – דבר של נוי אסור ושאינו של נוי מותר ...מעות דבר של נוי הוא! אמרי דבי רבי ינאי: בכיס קשור ותלוי לו בצוארו. כסות דבר של נוי הוא! אמרי דבי רבי ינאי: בכסות מקופלת ומונחת לו על ראשו. כלי דבר של נוי הוא! אמר רב פפא: דסחיפא ליה משכילתא ארישיה. אמר רב אסי בר חייא: כל שהוא לפנים מן הקלקלין – אפילו מים ומלח אסור, חוץ לקלקלין – דבר של נוי אסור, שאינו של נוי מותר. אמר רבי יוסי בר חנינא, נקטינן: אין קלקלין לא לפעור ולא למרקוליס... אפילו חוץ כבפנים דמי ואסור.
...וכל הנמצא בבית עבודה זרה, אפילו מים ומלח – אסור בהנאה מן התורה, והאוכל ממנו כל שהוא – לוקה.
המוצא כסות וכלים ומעות בראש עבודה זרה; אם מצאן דרך בזיון – הרי אלו מותרין, ואם מצאן דרך כבוד – הרי אלו אסורין. כיצד? מצא כיס מעות תלוי בצוארו, כסות מקופלת ומונחת על ראשו, כלי כפוי על ראשו – הרי זה מותר, מפני שהוא דרך בזיון, וכן כל כיוצא בזה. מצא בראשו דבר שכיוצא בו קרב לגבי המזבח – הרי זה אסור. במה דברים אמורים? בזמן שמצאן חוץ למקום עבודתו, אבל אם מצאן בפנים, בין דרך כבוד בין דרך בזיון, בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי – כל הנמצא בפנים אסור, אפילו מים ומלח. ופעור ומרקוליס כל הנמצא עמהן, בין בפנים בין בחוץ – אסור בהנייה. וכן אבני מרקוליס, אבן הנראית שהיא עמו – אסורה בהנייה.(רמב״ם הל׳ עבודה זרה ז, טו–טז)
איזהו נוי ואיזהו תקרובת? נוי, כגון שמדליק לפניה נרות או שטח לפניה בגדים וכלים נאים לנוי. ותקרובת, כל שכיוצא בו קרב על גבי מזבח, כמו כל מיני מאכל, כגון בשר, שמנים וסלתות, מים ומלח; אם הניחו לפניה לשם תקרובת – נאסר מיד...
כל דבר שכיוצא בו קרב לפנים, אם מוצא אותו בפני עבודה זרה או שמוצא אותו לפנים מהמחיצה הפרוסה לפניה – אסור, שאנו תולים שהכניסו שם לשם תקרובת, ואפילו מים ומלח שאינו דרך כבוד. וכל שמוצא חוץ מהמחיצה; אם הוא דרך כבוד – אסור משום נויו, ואם לאו – מותר. ופעור ומרקוליס (פירוש עבודה זרה שעבודתה היה זריקת אבן, וקוליס שמה, וכינו אותה מרקוליס שם גנאי כלומר: חלופו של שבח, כי כן מר פי׳ חלוף), כל מה שמצא עמהם, אפילו דרך בזיון בחוץ – הכל אסור.
מה שרואין שמכניסין אותו לעבודה זרה ועדיין לא נכנס – מותר, שעדיין לא נעשה תקרובת.
מצא בראשה מעות, כסות וכלים; אם מצאן דרך כבוד – אסורים, ואם הם דרך בזיון, כגון כיס תלוי בצוארו, ובגד מקופלת על כתפו וכלי כפוי על ראשו – מותרים.(שו״ע יורה דעה קלט, ג, ה–ז)
א. לגבי מה נאמר החילוק אם נמצא לפנים מן הקלקלין או מחוץ לו.

במשנה למדנו שאם מצא בראש עבודה זרה מעות, כסות או כלים – הרי הם מותרים, ובפשטות הכוונה למרקוליס הנזכר במשנה הקודמת, והגמרא מבארת שההיתר הוא כשאינם מונחים בדרך של נוי, אבל כשבאים לנוי – הרי הם אסורים מדין נוי. המשנה מוסיפה שאם מצא דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח הוא אסור בהנאה מדין תקרובת, כפי שמבואר בגמרא לעיל (עמוד א), וההבדל להלכה בין גדרי האיסור הוא שלנויי עבודה זרה מועיל ביטול ואילו תקרובת אסורה לעולם.
בגמרא מובאת מימרא נוספת המחלקת בין דברים הנמצאים לפנים מן הקלקלין, שכדברי רש״י היא המחיצה הפרוסה לפני העבודה זרה, לבין דברים הנמצאים מחוץ לה, שכל שהוא לפנים מן הקלקלין אסור, אפילו מים ומלח, וחוץ לקלקלין רק דבר של נוי אסור. יחד עם זאת נאמר שלגבי פעור ומרקוליס אין משמעות לחילוק זה, וכל הדברים הנמצאים בחוץ – אסורים. אולם לא נאמר בגמרא במפורש האם החילוק נאמר על דברים שכיוצא בהם קרב על גבי המזבח, שאיסורם הוא משום תקרובת, או על אלה שאיסורם הוא רק משום נוי.
הרמב״ן (נא, א) והרשב״א כותבים שהדברים אמורים על דברים שכיוצא בהם קרב על גבי המזבח, כדוגמת מים ומלח, ועליהם נאמר שאם נמצאו לפנים מן הקלקלין נאסרים מדין תקרובת, אף שאין בהם נוי, אבל מחוץ לקלקלין נאסר רק דבר של נוי מדין נויי עבודה זרה ולא משום תקרובת, וכך עולה מפירוש רש״י. הריטב״א מוסיף שהטעם להבדל הוא שמחוץ לקלקלין אין רגילים לעשות תקרובת, לכן הדבר שנמצא יכול להיאסר רק מדין נוי, מה שאין כן לפנים מן הקלקלין, שתולים שבא לשם תקרובת.
לפי דרכם, בפעור ובמרקוליס שבהם אין משמעות הלכתית לקלקלין הדין הוא כפי שנאמר במשנה, שכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי המזבח נאסר מדין תקרובת אף שהוא מחוץ לקלקלין, ומה שאינו ראוי לתקרובת נאסר רק בדרך של נוי.
התוספות חולקים על רש״י וסוברים שגם מחוץ לקלקלין טעם האיסור הוא משום תקרובת, ותולים זאת בנוי מפני שבחוץ רגילים להקריב רק דבר שיש בו נוי, וזו גם דעת הנמוקי יוסף. התוספות מסתמכים על מה שאמרו בגמרא לגבי פעור ומרקוליס שחוץ לקלקלין הרי הוא כפנים ואסור, ומכאן שיש תקרובת גם מחוץ למחיצה, וההבדל הוא רק בזה שבפעור ובמרקוליס האיסור קיים גם בדבר שאין בו נוי כמו מים ומלח, ואילו בשאר סוגי עבודה זרה האיסור מחוץ למחיצה קיים רק בדבר שיש בו נוי.
אולם מהר״ם מיישב את שיטת רש״י שבפעור ומרקוליס יש תקרובת אף מחוץ לקלקלין, מפני שאין למחיצה שעושים שום משמעות, מה שאין כן בשאר סוגי עבודה זרה שהמחיצה מפסיקה, וממילא כל מה שמניחים חוצה לה אינו נחשב לתקרובת.
שיטה אחרת מובאת במאירי ולפיה החילוק הנזכר נוגע רק לדברים שאין בהם משום תקרובת, ועליהם נאמר שלפנים מן הקלקלין כל דבר נאסר משום נוי, אפילו כשאינו נראה כך, שאם הניחוהו שם בוודאי חשבו שזה נוי לעבודה זרה, ומחוץ לקלקלין נאסר רק דבר שיש בו נוי. הוא מוסיף שבעבודה זרה שאין דרכה במחיצה, אף אם עשו לה מחיצה דינה כמו בחוץ, שהאיסור הוא רק בדבר שיש בו נוי, אבל בפעור ובמרקוליס שעבודתם היא בדרך ביזיון כל הנמצא לפניה אסור מדין נוי.
הריטב״א מקשה על שיטה זו שבמשנה נאמר שאם מצא בראש המרקוליס מעות, כסות או כלים הרי הם מותרים, בעוד שלשיטה זו במרקוליס נאסר הכל, אבל המאירי מסביר שגם במרקוליס ישנה הקפדה על הנוי כשמניחים את הדברים ממש עליהם.
הרי״ד בתוספותיו (מהד׳ תליתאה) כותב בדומה לכך שהמשנה מתירה דברים שאין בהם נוי רק כשהם ניתנים בראש המרקוליס, אבל הניתנים לפניהם – אסורים, משום שדרכם להקריב כל דבר אפילו שאין בו נוי. הוא מסיק מכך שבשלב זה הגמרא סוברת ש״עמהן״ חמור מ״עליהן״, בשונה ממה שנאמר בתחילת הסוגיה.
יתכן שזו גם כוונת רבנו חננאל הכותב שהחילוק בין לפנים מן הקלקלין לבין חוץ לו מהווה מסקנה למה שנאמר קודם לכן, כלומר שבתחילה נאסר רק דבר של נוי, ולבסוף נאסר אף דבר שאינו של נוי כשנמצא לפנים מן הקלקלין ובמרקוליס בכל מקום.
הרשב״א והריטב״א כותבים שמדברי הירושלמי עולה שהמשנה מתירה במעות, בכסות ובשאר דברים שאין בהם נוי רק במרקוליס ובעבודה זרה שאין לה קלקלין, אבל בעבודה זרה שיש לה קלקלין נאסרים אף דברים שאין בהם נוי כשהם לפנים מן הקלקלין. עם זאת הרשב״א כותב שמסתבר שדין זה אמור רק בדברים הראויים לנוי אף שאינם מונחים בדרך של נוי, כדוגמת המנויים במשנה.
לפי הירושלמי יוצא שלעניין נוי הדין במרקוליס קל יותר משאר עבודה זרה, בעוד שלפי המאירי והרי״ד גדר האיסור של נוי במרקוליס חמור יותר.
ב. שיטת ההלכה.

הרמב״ם כותב תחילה שמעות, כסות וכלים שנמצאו בראש עבודה זרה אסורים אם מצאם בדרך כבוד, וכן אם מצא שם דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח. אולם כל זה בזמן שמצאם חוץ למקום עבודתה, אך אם מצאם בפנים – אסורים בכל אופן, אף שאינם מונחים בדרך כבוד ואינם ראויים למזבח, ופעור ומרקוליס כל הנמצא עמם אסור בהנאה.
הרשב״א מקשה על פסיקת הרמב״ם שלדבריו כל הנמצא בפנים אסור, ואילו במשנה נאמר שדברים שאין בהם נוי מותרים אפילו היו על ראש העבודה זרה. מה עוד שההיתר במשנה נאמר אף על דברים הניתנים בראש המרקוליס, ולפי דברי הרמב״ם בפעור ובמרקוליס הכל אסור.
הלחם משנה מיישב את שיטת הרמב״ם שאכן במשנה לא מדובר על ראש המרקוליס אלא על שאר עבודה זרה, ובעל זיו משנה כותב שגם מפירושו למשנה משמע שמדובר בצלם ולא דוקא במרקוליס. הוא מוסיף להסביר שלא ניתן להעמיד את המשנה במרקוליס שהרי אין לו צורה, ולא ניתן לומר עליו שמצא דבר בראשו או בצוארו.
מלבד זאת הכסף משנה כותב שלפי הרמב״ם החילוק שהגמרא עושה בין דברים הנמצאים בפנים ובחוץ נאמר גם על דברי המשנה, כלומר שיתכן שהעבודה זרה אינה נמצאת במקום עבודתה ואז רק מה שנמצא בראשה אסור כשיש בו נוי או כשהוא ראוי למזבח, אבל כשלא נמצא בראשה – אינו נאסר, משום שלא מוכח שהוא שלה.
בטעם האיסור של כל מה שנמצא בתוך מקום עבודתה הוא כותב שבוודאי הכניסוהו לתקרובת או לתשמיש עבודה זרה, ועל כן אמרו שאפילו מים ומלח אסורים, אף שאין בהם נוי ואין דרך להקריבם לבדם בלא דבר אחר. מתוך דבריו יוצא, אם כן, שהאיסור בפנים הוא של תקרובת שאין לה ביטול, אבל החזון איש (סי׳ נו, ז, יא) סובר שלא מצינו איסור של תקרובת בדבר שאינו כעין פנים כלל. על כן הוא כותב שמים ומלח אסורים משום תקרובת אף על פי שאין מקריבים אותם לבדם, אולם מעות, כסות וכלים אינם יכולים להיאסר משום תקרובת, ולכן הם נחשבים רק כנוי לעבודה זרה שהרי הם מובאים לכבודה, ויש להם ביטול.
נראה להוסיף שיש להבנה זו סימוכין בלשון הרמב״ם בהלכה ב, שם הוא כותב שעבודה זרה, משמשיה, תקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה – אסורים בהנאה. משמע שהאיסור כולל דברים רבים, אף כשאינם ראויים לתקרובת, ובלבד שידוע שנעשו בשבילה, ואינו מפרט שעשויים לנוי דווקא.
אולם הבית יוסף לשיטתו כותב שלפי הרמב״ם נרות של שעוה שהודלקו בפני עבודה זרה אסורים משום תקרובת ואין להם ביטול, וכמוהו כותבים הב״ח והש״ך (סק״ג).
עם זאת, בשלחן ערוך נראה שהוא פוסק אחרת מהרמב״ם, שכן הוא כותב שאם מצא בראשה מעות, כסות וכלים בדרך ביזיון הרי אלו מותרים, ומשמע שזה גם כשנמצאים לפנים מן המחיצה. מלבד זאת הוא כותב שכל הנמצא מחוץ למחיצה בדרך כבוד אסור משום נוי, כשיטת רש״י.


הנאה מרכוש של עבודה זרה

ציון י.ל.
משנה. עבודה זרה שהיה לה גינה או מרחץ – נהנין מהן שלא בטובה, ואין נהנין מהן בטובה; היה שלה ושל אחרים – נהנין מהן בין בטובה ובין שלא בטובה...
גמרא. אמר אביי: בטובה – בטובת כומרין, שלא בטובה – שלא בטובת כומרין, לאפוקי טובת עובדיה דשרי. איכא דמתני לה אסיפא: היה שלה ושל אחרים – נהנין מהן בטובה ושלא בטובה; אמר אביי: בטובה – בטובת אחרים, שלא בטובה – שלא בטובת כומרין. מאן דמתני אסיפא – כל שכן ארישא, ומאן דמתני ארישא, אבל אסיפא כיון דאיכא אחרים בהדה – אפילו בטובת כומרין נמי שפיר דמי.
עבודה זרה שהיה לה מרחץ או גנה – נהנין בהן שלא בטובה ואין נהנין בהן בטובה. היה לה ולאחרים – נהנין בהן ואפילו בטובת הכומרין, ובלבד שלא יתן שכר.(רמב״ם הל׳ עבודה זרה ז, יז)
היה לעבודה זרה גנה או מרחץ, והטובה היוצאת מהם היא לכומרים – מותר ליהנות מהם שלא בטובה, ואסור ליהנות מהם בטובה, ואפילו יש לאחרים חלק בטובה עם הכומרים, ואם אין הטובה היוצאת מהם לכומרים אלא לעובדיה – מותר ליהנות מהם אפילו בטובה, אפילו הגנה והמרחץ לעבודה זרה לבדה. הגה. ויש אומרים שאין אסור ליהנות ממנה אם הטובה באה לכומרים אלא כשהם עומדים בחצר עבודה זרה עצמה, אבל כשאין עומדין לפניה, אף על פי שהטובה היוצאת מהם היא לכומרים – מותר ליהנות ממנה, אם לא שהטובה לעבודה זרה עצמה, ויש לסמוך על זה להקל.(שו״ע יורה דעה קמג, ג)
א. בטובת כמרים ובטובת אחרים.

ברישא של המשנה נאמר שעבודה זרה שהיו לה גינה או מרחץ נהנים מהם רק שלא בטובה, ובסיפא נאמר שאם יש לעבודה זרה שותפות עם אחרים נהנים מהם בין בטובה ובין שלא בטובה.
מדברי המשנה מבואר שאין איסור בעצם ההנאה מהגינה והמרחץ, ורק אסור לגמול להם בטובה. עם זאת הראב״ד מדגיש שמדובר כאן על רכוש ששייך לעבודה זרה לצורך פרנסת הכמרים, ועל כך נאמר לעיל (מד, ב) שאין הקדש לעבודה זרה, אבל אם נעשו לנוי לעבודה זרה יש איסור בעצם ההנאה מהגינה והמרחץ, ודבריו מובאים ברשב״א, בריטב״א ובמאירי.
בגמרא מובאים דברי אביי שאסור ליהנות את הכמרים ומותר ליהנות אחרים, ויש על כך שתי לשונות בגמרא. לפי הלשון הראשונה אביי אמר את דבריו על הרישא, ובדין של הסיפא מותר ליהנות אפילו בטובת הכמרים, אבל לפי הלשון השניה הדברים אמורים על הסיפא, ויוצא שלעולם אין נהנים בטובת הכמרים.
אולם בגמרא לא מבואר אם הלשון השניה מסכימה לראשונה, כאשר הגינה והמרחץ שייכים רק לעבודה זרה, שמותר ליהנות בטובת אחרים שאינם כמרים. הרי״ד בתוספותיו ומהר״ם כותבים שאף בזה נחלקו הלשונות, ולפי הלשון השניה אסור ליהנות מן הגינה והמרחץ כשהם שייכים רק לעבודה זרה אפילו כשהטובה אינה של הכמרים. הם מוכיחים זאת מסברה, שאם גם ברישא מותר ליהנות בטובת אחרים יוצא שאין הבדל דיני בין הרישא לסיפא.
בניגוד לכך, מדברי הרי״ד בפסקיו עולה שגם לפי הלשון השניה בדין של הרישא מותר ליהנות בטובת אחרים, וכן ניתן להסיק מפסקי הריא״ז (פ״ג הלכה ב, ג). הגר״א (סק״ח) מוכיח כדבריהם ממה שאמרו לפי הלשון השניה: ״כל שכן ארישא״, ומשמע שכל מה שנאמר בסיפא נכון גם ברישא, דהיינו האיסור כשהטובה היא לכמרים וההיתר כשהטובה היא לאחרים, אף שהם עובדי אותה עבודה זרה.
ב. מהי הטובה האסורה.

רש״י מפרש שהכוונה היא לשכר שנותן עבור ההנאה מהרכוש. כך עולה גם מדברי רבינו חננאל לעיל (מד, ב), וכן מוכח מדברי הירושלמי (הלכה ג).
הרשב״א כותב שלפי רש״י האיסור ליהנות בטובה הוא משום שמהנה לעבודה זרה, כמו שנאמר לעיל (יג, א) בשם רבי יוחנן.
יחד עם זאת, הרמב״ן מוכיח שאין כאן איסור גמור של מהנה לעבודה זרה, שהרי לפי הלשון הראשונה התירו בסיפא לתת שכר אף לכמרים. בטעם הדבר הוא כותב שבנתינת השכר אינו נחשב מהנה לעבודה זרה הואיל ונותן שכר עבור השימוש בגינה ובמרחץ, ואינו דומה למה שנאמר לעיל שמהנה אסור, כיון ששם מדובר על נתינת מכס ללא תמורה. לפי זה מסתבר שהאיסור בסוגייתנו הוא רק מדרבנן, וכן נראה שהיא מסקנת הר״ן (על הרי״ף, דף כד, א).
הרמב״ן ותלמידי רבנו יונה מוסיפים על פי הירושלמי (שם) שמותר לתת שכר לאחרים אפילו כשידוע שאחר כך הם נותנים את חלקם לכמרים, וזה נלמד מההיתר שנאמר בסיפא על עבודה זרה שיש לה שותפות עם אחרים.
אולם הר״ן סובר שההיתר שבירושלמי נאמר רק לפי הלשון הראשונה שבסוגייתנו, ולפיה אם יש חלק לאחרים מותר לתת אף לכמרים, אבל לפי הלשון השניה אסור לתת אף לאחרים כאשר ידוע שהם יתנו חלק לכמרים.
מלבד זאת הוא טוען כנגד רש״י והרמב״ן שבמסכת נדרים (לא, א) מבואר שלענין מודר הנאה אף כסף שנותנים בתמורה למכירה נחשב לפעמים כהנאה גמורה של המוכר, וממילא הוא הדין בסוגייתנו שאסור ליהנות תמורת תשלום מפני שמהנה את העבודה זרה, ואם כן לא מובן מדוע לפי הלשון הראשונה התירו בסיפא תשלום לכמרים.
לפיכך הוא מפרש שלפי רש״י מדובר על תשלום מועט שאינו שווה ערך להנאה, שבכגון זה נאמר בגמרא בנדרים (שם) שאין איסור במודר הנאה, ונמצא שמשום חומרת האיסור בעבודה זרה החמירו בה יותר כשאין לאחרים שותפות עמה. הוא מדייק כדבריו מלשון רש״י (ד״ה עובדיה) הכותב שהשכר נחשב כ״טובת הנאה פורתא״. אך הריטב״א מבין שלפי רש״י מדובר על שכר מלא, אלא שאסור לתת גם תשלום מועט, ועל כן נאמר במשנה ״בטובה״ ולא ״בשכר״.
לעומת זאת רש״י עצמו מפרש לעיל (מד, ב ד״ה שלא בטובה) שהטובה הנזכרת במשנה מתפרשת לענין החזקת טובה, דהיינו בחינם ללא תשלום שכר. זוהי שיטת הראב״ד (מובא בר״ן) הכותב שאסור ליהנות בטובת דברים, כדי שלא ימשך אחרי העבודה זרה והכמרים.
הרא״ה מסביר שאין בסוגייתנו איסור של מהנה לעבודה זרה מפני שהטובה נעשית עבור הכמרים ולא לצורך העבודה זרה, ועל כן האיסור הוא מדרבנן שנראה כנהנה מעבודה זרה, והרי״ד (מהד׳ קמא) מוסיף שהנאה שלא בטובה מותרת משום שנראה כלוקח מן ההפקר. המשנה למלך כותב טעם נוסף לאסור בטובת דברים, שהעבודה זרה מתגדלת בכך שמחזיק טובה לכמרים.
התוספות (לעיל מד, ב ד״ה נהנין) כותבים שרבנו תם מקבל פירוש זה מפני שזה קרוב יותר ללשון המשנה, ועוד שאילו היה מדובר על שכר לא היתה סברה להתיר כשיש לאחרים חלק ברכוש.
מתוך דבריהם ניתן להבין שהאיסור חל דוקא כשנהנה בחינם ומחזיק טובה לבעל הרכוש, אבל כשנותן שכר ואינו מחזיק טובה – אינו נחשב לנהנה באיסור. דברים אלה דומים לכאורה למה שהובא קודם בשם הרמב״ן, אבל התוספות בהמשך כותבים נימוק אחר שאין איסור במתן השכר כיון שאין משתמשים בו לצורך העבודה זרה אלא הוא רכוש של הכמרים.
אולם הרא״ה סובר שאסור ליהנות בטובה כל אופן, בין בחינם ובין בשכר, מפני שנראה כנהנה מעבודה זרה, וכן נראה שהיא דעת הריטב״א.
מכל מקום, רבנו תם מוסיף שמותר לשאול תנור וריחיים של כמרים אפילו בחינם, כיון שאינם נמצאים בבית העבודה זרה, והאיסור במרחץ ובגינה לדעתו הוא דוקא כשנמצאים ליד העבודה זרה. הריטב״א נותן טעם לחילוק זה שרק במרחץ הסמוך לעבודה זרה יש משום מראית עין.
יתרה מזו, הרא״ש (סי׳ ב) והטור כותבים שאף לפי פירוש רש״י בסוגייתנו מותר לטחון ולאפות בתנור ובריחיים שאינם עומדים בחצר של עבודה זרה.
לעומת זאת, הרשב״א כותב שרבנו יונה חולק על ההיתר של רבנו תם ואוסר לתת שכר לכמרים גם כשהגינה והמרחץ רחוקים מבית העבודה זרה. הב״ח כותב שזו גם דעת רש״י, שהרי לשיטתו האיסור הוא מפני שמהנה לעבודה זרה וממילא אין הבדל אם המרחץ קרוב או רחוק. יחד עם זאת, הרשב״א והריטב״א כותבים בשם רבנו יונה שהאיסור הוא רק בגינה של עבודה זרה שהקצו אותה לצורך הכמרים, אבל בגינות שקנו הכמרים משלהם לא מצינו איסור, ובכל זאת ראוי להימנע מליהנות מהן.
ג. שיטת ההלכה.

הרמב״ם פוסק כלשון הראשונה בגמרא, שכאשר הרכוש משותף עם אחרים מותר ליהנות ממנו אפילו בטובת הכמרים. בפסיקה זו הרמב״ם הולך בשיטת רבנו חננאל, והר״ן והכסף משנה מסבירים שהאיסור ליהנות בטובת דברים הוא רק מדרבנן וראוי להקל בו, והריטב״א מוסיף שפוסקים כלשון הראשונה משום שכך מוכח מדברי הירושלמי.
לעומתם, הרמב״ן והרא״ה הולכים לפי הכלל הרגיל שהלכה כלשון השניה, האוסרת ליהנות בטובת כמרים אף כשיש שותף לעבודה זרה, וזוהי דעת השלחן ערוך.
כאמור, מדברי הרמב״ם מבואר שמדובר על טובת דברים, והוא כותב במפורש שאסור לתת שכר, ומשמע שאז יש איסור גמור.
אולם השלחן ערוך כותב בסתם שאסור ליהנות בטובה והמפרשים נחלקו בביאור שיטתו. הש״ך (סק״ה) נוטה לומר שמתכוון לנתינת שכר, ועל כן פסק לחומרא כלשון השניה. אבל בעל באר הגולה מבין מסתימת לשונו שאוסר בין בשכר ובין בטובת דברים.
הרמ״א מוסיף את ההיתר של רבנו תם ליהנות בטובת כמרים כאשר הרכוש אינו בחצר של העבודה זרה. אך כבר נזכר לעיל שיש בזה מחלוקת בין הראשונים, ויתכן שהמחבר שמחמיר ברכוש משותף מחמיר גם כאשר אינו נמצא לפני העבודה זרה, מפני שסובר שיש איסור גמור בהנאה.
אכן הש״ך (סק״ז) כותב שהב״ח מחמיר בדבר, אלא אם כן גם בלא הישראל היו הכמרים מקבלים את הרווח מגוים אחרים, והטעם הוא שאז אינו נחשב כל כך כמהנה את הכמרים.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144