×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא עבודה זרה נ׳:גמרא
;?!
אָ
מוּתָּרוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵבִיא אֲבָנִים מִן הַמַּרְקוּלִיס וְחִיפָּה בָּהֶן דְּרָכִים וּסְרַטְיָאוֹת אֲסוּרוֹת וְלֵית נַגָּר וְלָא בַּר נַגָּר דְּיִפְרְקִינַּהּ. אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת אֲנָא לָא נַגָּר אֲנָא וְלָא בַּר נַגָּר אֲנָא וּפָרֵיקְנָא לֵיהּ מַאי קוּשְׁיָא לֵיהּ דְּרַב גִּידֵּל בָּעֵינָא כְּעֵין פְּנִים וְלֵיכָּא. אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר אַבָּא אִיקְּלַע רַבָּה בַּר יִרְמְיָה לְאַתְרִין וַאֲתָא וְאַיְיתִי מַתְנִיתָא בִּידֵיהּ מַתְלִיעִין וּמְזַהֲמִין בַּשְּׁבִיעִית אוְאֵין מַתְלִיעִין וּמְזַהֲמִין בַּמּוֹעֵד. כָּאן וְכָאן באֵין מְגַזְּמִין גוְסָכִין שֶׁמֶן לִגְזוֹם בֵּין בַּמּוֹעֵד בֵּין בַּשְּׁבִיעִית וְלֵית נַגָּר וְלָא בַּר נַגָּר דְּיִפְרְקִינַּהּ. אָמַר רָבִינָא אֲנָא לָא נַגָּר אֲנָא וְלָא בַּר נַגָּר אֲנָא וּמְפָרֵקְינָא לַהּ מַאי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ אִילֵּימָא מוֹעֵד אַשְּׁבִיעִית קָא קַשְׁיָא לֵיהּ מַאי שְׁנָא שְׁבִיעִית דְּשָׁרֵי ומ״שוּמַאי שְׁנָא מוֹעֵד דְּאָסוּר מִי דָּמֵי שְׁבִיעִית מְלָאכָה אָסַר רַחֲמָנָא טִירְחָא שְׁרֵי מוֹעֵד אפי׳אֲפִילּוּ טִירְחָא נָמֵי אָסוּר. וְאֶלָּא זִיהוּם אַגִּיזּוּם קָא קַשְׁיָא לֵיהּ מ״שמַאי שְׁנָא זִיהוּם דְּשָׁרֵי ומ״שוּמַאי שְׁנָא גִּיזּוּם דְּאָסוּר מִי דָּמֵי זִיהוּם אוֹקוֹמֵי אִילָנָא וּשְׁרֵי גִּיזּוּם אַבְרוֹיֵי אִילָנָא וְאָסוּר. וְאֶלָּא זִיהוּם אַזִּיהוּם קָא קַשְׁיָא לֵיהּ דְּקָתָנֵי מַתְלִיעִין וּמְזַהֲמִין בַּשְּׁבִיעִית וּרְמִינְהִי דמְזַהֲמִין אֶת הַנְּטִיעוֹת וְכוֹרְכִין אוֹתָן וְקוֹטְמִין אוֹתָן וְעוֹשִׂין לָהֶם בָּתִּים וּמַשְׁקִין אוֹתָן עַד ר״הרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד ר״הרֹאשׁ הַשָּׁנָה אֵין הבִּשְׁבִיעִית לָא. וְדִלְמָא כִּדְרַב עוּקְבָא בַּר חָמָא דְּאָמַר רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא תְּרֵי קִשְׁקוּשֵׁי הָווּ וחַד לְאַבְרוֹיֵי אִילָנָא וְאָסוּר וְחַד לְסַתּוֹמֵי פִּילֵי וּשְׁרֵי ה״נהָכִי נָמֵי תְּרֵי זיהמומי הָוֵי חַד לְאוֹקוֹמֵי אִילָנֵי וּשְׁרֵי וְחַד לְאַבְרוֹיֵי אִילָנֵי וְאָסוּר. וְאֶלָּא סִיכָה אַסִּיכָה קָא קַשְׁיָא לֵיהּ דְּקָתָנֵי סָכִין שֶׁמֶן לִגְזוֹם בֵּין בַּמּוֹעֵד וּבֵין בַּשְּׁבִיעִית וּרְמִינְהִי זסָכִין אֶת הַפַּגִּין וּמְנַקְּבִין וּמְפַטְּמִין אוֹתָן עַד ר״הרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד ר״הרֹאשׁ הַשָּׁנָה אֵין חבִּשְׁבִיעִית לָא. מִי דָּמֵי הָכָא אוֹקוֹמֵי אִילָנָא וּשְׁרֵי הָתָם פַּטּוֹמֵי פֵּירָא ואסור. א״לאֲמַר לֵיהּ רַב סַמָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אָשֵׁי לְרָבִינָא בַּר יִרְמְיָה סִיכָה דְּמוֹעֵד אַזִּיהוּם דְּמוֹעֵד קָא קַשְׁיָא לֵיהּ מִכְּדִי הַאי אוֹקוֹמֵי וְהַאי אוֹקוֹמֵי מַאי שְׁנָא הַאי דִּשְׁרֵי וּמַאי שְׁנָא הַאי דַּאֲסִור הַיְינוּ דקא״לדְּקָאָמַר לֵיהּ לֵית נַגָּר וְלָא בַּר נַגָּר דְּיִפְרְקִינַּהּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב עֲבוֹדָה זָרָה1 שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָהּ בְּמַקֵּל שָׁבַר מַקֵּל בְּפָנֶיהָ חַיָּיב זָרַק מַקֵּל בְּפָנֶיהָ פָּטוּר א״לאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא מַאי שְׁנָא שָׁבַר דַּהֲוָה לֵיהּ כְּעֵין זְבִיחָה זָרַק נָמֵי הֲוָה לֵיהּ כְּעֵין זְרִיקָה אֲמַר לֵיהּ בָּעֵינָא זְרִיקָה מִשְׁתַּבֶּרֶת וְלֵיכָּא. אֵיתִיבֵיהּ טסָפַת לָהּ צוֹאָה אוֹ שֶׁנִּסֵּךְ לְפָנֶיהָ עָבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִםמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
E/ע
הערותNotes
מלאכות הנעשות לצורך האילן בשביעית ובמועד

ציון א–ח.
גמרא. אמר רב יוסף בר אבא: איקלע רבה בר ירמיה לאתרין, ואתא ואייתי מתניתא בידיה: מתליעין ומזהמין בשביעית ואין מתליעין ומזהמין במועד, כאן וכאן אין מגזמין, וסכין שמן לגזום בין במועד בין בשביעית... מאי שנא שביעית דשרי ומאי שנא מועד דאסור? מי דמי?! שביעית – מלאכה אסר רחמנא, טירחא שרי, מועד – אפילו טירחא נמי אסור! ואלא זיהום אגיזום קא קשיא ליה, מאי שנא זיהום דשרי ומאי שנא גיזום דאסור? מי דמי?! זיהום אוקומי אילנא ושרי, גיזום אברויי אילנא ואסור! ואלא זיהום אזיהום קא קשיא ליה, דקתני: מתליעין ומזהמין בשביעית, ורמינהי: מזהמין את הנטיעות וכורכין אותן וקוטמין אותן ועושין להם בתים ומשקין אותן עד ראש השנה; עד ראש השנה – אין, בשביעית – לא! ודלמא כדרב עוקבא בר חמא, דאמר רב עוקבא בר חמא: תרי קשקושי הוו, חד לאברויי אילנא ואסור, וחד לסתומי פילי ושרי; הכא נמי תרי זיהמומי הוי, חד לאוקומי אילני ושרי, וחד לאברויי אילני ואסור! ואלא סיכה אסיכה קא קשיא ליה, דקתני: סכין שמן לגזום בין במועד ובין בשביעית, ורמינהי: סכין את הפגין ומנקבין ומפטמין אותן עד ראש השנה; עד ראש השנה – אין, בשביעית – לא! מי דמי?! הכא אוקומי אילנא ושרי, התם פטומי פירא ואסור! אמר ליה רב סמא בריה דרב אשי לרבינא: בר ירמיה – סיכה דמועד אזיהום דמועד קא קשיא ליה...
אין מתלעין את האילנות ולא מזהמין את הנטיעות ולא מגזמין, אבל סכין את האילנות ואת הפירות שבהן בשמן, וכו׳.(רמב״ם שביתת יום טוב ח, י)
אין נוטעין בשביעית אפילו אילן סרק, ולא יחתוך היבולת מן האילנות, ולא יפרק העלין והבדים היבשים, ולא יאבק את צמרתו באבק, ולא יעשן תחתיו כדי שתמות התולעת, ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמה כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך, ולא יסוך את הפגין, ולא ינקוב אותן, ולא יכרוך את הנטיעות, ולא יקטום אותן, ולא יפסג את האילנות, וכן שאר כל עבודות האילן, ואם עשה אחת מאלו בשביעית – מכין אותו מכת מרדות.
...ועודרין תחת הגפנים, והמקשקש בזיתים; אם להברות את האילן – אסור, ואם לסתום את הפצימים – מותר.(רמב״ם שמיטה ויובל א, ה, ז)
...אף בזמן המקדש מותר לסקל השדות ולזבל ולעדור המקשאות והמדלעות ובית השלהין עד ראש השנה, ומזבלין ומפרקין ומאבקין ומעשנין ומקרסמין ומזרדין ומפסלין ומזהמין את הנטיעות וכורכין אותן וקוטמין אותן ועושין להם בתים ומשקין אותן, וסכין את הפגין ומנקבין אותן. כל עבודות אלו מותרות בערב שביעית עד ראש השנה של שביעית, ואפילו בזמן המקדש.(רמב״ם שם ג, ט)
אין מתליעין האילנות ולא מזהמין (פי׳ מדביקים שם זבל כדי שלא ימות האילן) הנטיעות, אבל סכין האילנות והפירות בשמן.(שו״ע אורח חיים תקלז, יב)
א. הנושאים הנידונים.

בסוגייתנו דנים באפשרות של עשיית מספר מלאכות בשביעית ובמועד, ומשווים ביניהן, ומתוך הדיון בגמרא עולים שני עקרונות יסודיים בהלכות אלו:
הראשון, שקיים הבדל בין מלאכות שמועילות להצמיח את האילן לבין מלאכות שנעשות רק כדי לשמרו, והבדל זה נוגע להלכות שביעית, שיש בהן איסור להצמיח ואין איסור לשמר.
השני, שיש הבדל בין ההלכות בשביעית ובמועד, שבשביעית האיסור חל על כל מה שנקרא מלאכה ואילו במועד יש איסור גם על מה שאינו מוגדר כמלאכה אבל יש בו טרחה.
בהמשך הדברים נעסוק תחילה בהגדרות של המלאכות הנידונות כאן, ולאחר מכן נדון בהלכותיהן.
ב. הגדרת המלאכות.

התלעה: רש״י מפרש שזו נטילת התולעת מן האילן, ורבנו חננאל מוסיף שעושים זאת בחרמש או בקרדום. לעומת זאת המאירי מפרש שהכוונה לעישון שעושים תחת האילן כדי להמית אותן, ובעל מרכבת המשנה (הל׳ שביתת יו״ט) כותב שכך מפרש גם הרמב״ם, ואכן אין הוא מזכיר בהלכות שמיטה ויובל את ההתלעה אלא רק את העישון.
זיהום: רש״י מפרש שהכוונה להדבקת זבל במקום שהאילן קיבל מכה ונשרה קליפתו, וגם המאירי, הר״ש והרא״ש בפירושיהם למשנה (שביעית ב, ד) מפרשים כן. מהר״י בן מלכי צדק (בפירושו למשנה) כותב שזו הנחת צואת כלבים אצל הנטיעות, כדי שלא יתייבשו.
הרמב״ם בפירושו למשנה (שביעית שם) מסביר שסכין את הנטיעות בשמן שריחו רע כדי להרחיק את התולעים אוכלי האילנות, ובדומה לכך הוא כותב בהלכותיו (שמיטה ויובל א, ה) שלא יסוך את הנטיעות בדבר שיש בו זוהמה כדי שלא יאכלו אותו העופות.
סיכה: רש״י מפרש שהכוונה לסיכה במקום שנגזם, ואף רבנו חננאל והמאירי מפרשים כן, אבל מלשון הרמב״ם בהלכות שביתת יום טוב משמע שהסיכה היא לאו דווקא במקום שנגזם.
מלבד זה יש סיכה שהיא על הפגין, ודומה לניקוב, וזה טיפול שנעשה בפירות כדי לזרז את בישולם.
קשקוש: בגמרא מבואר שקשקוש הנעשה לשם ״אברויי אילנא״ אסור, וקשקוש הנעשה לשם ״סתומי פילי״ מותר. רש״י מפרש שזו חפירה הנעשית תחת הזיתים, ו״סתומי פילי״ היינו שנתגלו שורשי האילן ואז מותר, מפני שנעשה לקיימו.
תלמיד רבנו יחיאל מפאריש בחידושיו למסכת מועד קטן (ג, א) מפרש שהאיסור הוא להסיר קרקע מהשורשים או לכסותם, מפני שהאילן משביח בכך, וההיתר הוא רק לסתום גומות בקרקע שתחת האילן. נראה אם כן שהוא חולק על רש״י, שכן לפיו יוצא שהכיסוי מותר.
פירוש שונה מובא בפירוש הר״ש בן היתום (מועד קטן שם) שכותב שהקשקוש הוא חלק ממלאכת הזיבול, וכשאמרו לסתום בקיעים – התכוונו שעושה כן על ידי מריחת זבל.
עוד מצינו בפירוש רבנו חננאל שמפרש קשקוש מלשון לקושש קש, והפירוש הוא שסותם את החורים בדרך זו.
בלשון הרמב״ם (שם הלכה ז) לא התפרש מהו הקשקוש, אך הוא מפרש שזהו מעשה שעושים בזיתים, ומחלק שלהברות את האילן אסור ולסתום את הפצימים מותר. מהר״י קורקוס והכסף משנה מפרשים שלדעתו הקשקוש היינו עידור.
ג. אברויי ואוקומי.

מהגמרא יוצא שיש מלאכות המותרות בשביעית מפני שנעשות ״לאוקומי אילנא״; כך נאמר על ההתלעה ועל סוג מסוים של זיהום, סיכה וקשקוש.
רש״י מפרש ש״לאוקומי״ היינו כשעושה שלא יתקלקל האילן מכפי שהיה אבל אינו משביחו, ו״לאברויי״ היינו שעושה לחזקו ולהשביחו. חילוק זה מובא בגמרא בקשר לעבודה הנעשית בשביעית עצמה, אבל בזמן של תוספת שביעית לפי מסקנת הגמרא יוצא לכאורה שמותר לעשות גם את המלאכות שמועילות להצמיח. אולם רש״י (ד״ה עד ר״ה) כותב שהמלאכות המותרות לפני ראש השנה נעשות כדי שהאילן לא ימות, משמע שגם בזמן של תוספת שביעית הוא אוסר את המלאכות שעושים בשביל להצמיח.
המהרש״א מיישב שרש״י נוקט לשון זו שלא בדווקא, ולפי המסקנה אכן מותר לעשות בזמן של התוספת גם מלאכות שנעשות להצמיח.
לעומתו, המהר״ם מסביר שכוונת רש״י היא שאף שמלאכות אלו נעשות כדי ״לאברויי״, אם לא יעשו אותן האילן יתקלקל. מדבריו עולה שיש דרגת ביניים שהיא מותרת בזמן תוספת שביעית, והחידוש שיוצא הוא שאף זו נאסרה בשביעית עצמה, אף שבלא זה האילן עלול להתקלקל.
מדברי הרמב״ם עולה שאין הוא אינו מקבל את ההיתר המובא בסוגייתנו לעשות בשביעית את מלאכת ההתלעה, הזיהום והסיכה, וגם המאירי אוסר בכולם חוץ מסוג מסוים של סיכה וקשקוש. הלחם משנה (יו״ט ח, י) כותב בטעם הדבר שהרמב״ם מסתמך על סוגיית הירושלמי במסכת שביעית (ב, ג) ולפיה יש מחלוקת בין הברייתא לבין המשנה בשביעית, שהברייתא היא לדעת חכמים והמשנה האוסרת היא לפי דעת רבי. הוא מסביר שהרמב״ם אינו מקבל את מסקנת הבבלי שמשווה את הברייתא למשנה, מפני שהגמרא אומרת את הדברים בדרך אפשר ולבסוף נשארת בקושיה על הברייתא בלי תירוץ, ולכן הוא סומך על הירושלמי שם מובאים הדברים כמחלוקת, ופוסק הלכה כסתם משנה.
אולם עדיין צריך לבאר מדוע רבי בירושלמי והרמב״ם אוסרים לעשות מלאכות אלו, והרי לפי המבואר בסוגייתנו הן נעשות כדי לשמר את האילן ולא כדי להשביחו.
בעל פאת השלחן (סי׳ כ, בית ישראל סקי״א) מתרץ שלפי דעתם ההיתר לעשות מלאכות לקיום האילן הוא רק במלאכות שאינן בגוף האילן, כגון השקאה וקשקוש תחת האילן וכיוצא בהן, ולא כשנעשות בגוף האילן, כמו זיהום והתלעה. החזון איש (זרעים יז, יט) כותב בדרך אפשר שגזרו על הזיהום שנעשה לקיום שמא יבוא לעשות את הזיהום שנעשה להשביח.
לעומתם, בעל מרכבת המשנה (הל׳ יו״ט, שם) כותב שלדעת הירושלמי והרמב״ם הזיהום אסור מפני שנעשה להשביח. הוא מסביר שלדעת חכמים בברייתא הזיהום נחשב כנעשה לקיום, כיון שעיקר כוונתו היא שלא יאכל העוף את הנטיעה, אולם רבי סובר שהמלאכה נקבעת לפי התוצאה, וכיון שלבסוף האילן משביח מזה אסור לעשותה, וכך היא ההלכה.
מרן הרב זצ״ל (שבת הארץ, קונטרס אחרון י) מוסיף לבאר שהפעולה של הזיהום מונעת מהעוף לאכול את העץ, אבל מזה עצמו האילן אינו מתקלקל שהרי יצמיח את הענפים מחדש, אם כן תכלית המלאכה היא ״לאברויי״, דהיינו שהעץ יוסיף כוח ולא יהיה עסוק בתיקון מה שהתקלקל, ולהלכה אף פעולה כזו אסורה.
לפי הסבר זה יוצא שהרמב״ם מסכים שמותר לעשות כל פעולה שנעשית לקיום בלבד, וכן כותב מרן הרב זצ״ל בנוגע לעישון כנגד תולעים המגרעות את האילן. אך הוא מדגיש (שם פ״א, ה) שכל זה רק בנוגע לעבודה בגוף האילן, אבל מלאכה שהיא לצורך הפירות – אסורה לעולם, מפני שהתורה הפקירה אותם וסילקה את יד הבעלים מהם, ואפילו כשהם נאבדים.
בעל שיח השדה (עמ׳ לז) מסביר שיש שני סוגים של עבודות האסורות בשביעית מדרבנן, כפי שעולה מהגמרא במסכת מועד קטן (ג, א): האחד נסמך על הפסוק ״...שדך לא תזרע וכרמך לא תזמֹר״, והוא כולל דברים שנאסרו מחמת עצם המלאכה האסורה, כגון עידור, ניכוש וכיסוח, ולגביהם לא נאמר ההבדל בין ״אוקומי״ ו״אברויי״. הסוג השני נסמך על הפסוק ״תשמטנה ונטשתה״, והוא כולל דברים הנעשים בדרך של בעלות על הקרקע, ולגביהם נאמר שאסור רק כשעושה כדי להשביח, כדרך הבעלים שרוצים להשביח את נכסיהם. לפי דרכו הוא מבאר שהאוסרים את מלאכת הזיהום גם כשנעשית לקיום סוברים שזו תולדה של מלאכת הזריעה, ונכללת בסוג הראשון.
בעל תפארת ישראל (שביעית שם אות כז) מחלק בדרך שונה בין מלאכות הנעשות להציל בנזק שבכללות הטבע, כגון צינה, חמה ורוחות, שהן בגדר ״לאברויי״, לבין מלאכות נעשות להציל מנזק מסוים, שהן בגדר ״לאוקומי״. לפי זה הזיהום וההתלעה אסורים כיון שנעשים למנוע נזקים טבעיים רגילים.
בדומה לכך כותב בעל משנת יוסף (שביעית שם, תוספות אחרונים עמ׳ קכד) שההיתר במלאכות הנעשות לקיום הוא רק כשנעשות להצלת האילן מזמן לזמן ולא כשנעשות באופן קבוע במצב רגיל, ולגבי התלעה וזיהום הרמב״ם כותב בפירוש המשניות שהן נעשות באופן תדיר ולכן הן אסורות.
עיין עוד בעניינים אלו בבירור הלכה למועד קטן דף ג, א ציון א–י.
ד. מה בין שביעית למועד.

בגמרא מבואר שיש להחמיר במועד יותר מאשר בשביעית, שכן אף הטרחה אסורה בו, ולכן אסרו במועד גם את הזיהום וההתלעה. יחד עם זאת בברייתא שבסוגייתנו מובא שסכין שמן לגזום במועד. עוד נאמר בגמרא שיש שני סוגים של סיכות: האחד במקום שגוזם, והאחר להשביח את הפירות. כך נאמר לגבי שביעית, וממילא מסתבר שהסיכה האסורה בשביעית בוודאי אסורה במועד.
אולם הרמב״ם מתיר לסוך במועד גם את האילנות וגם את הפירות, וכמוהו פוסק השלחן ערוך, והלחם משנה (שם) מקשה שלכאורה זה בניגוד לאמור בגמרא.
בעל מעשה רקח מתרץ שמצינו שמקלים במועד יותר מאשר בשביעית כאשר עושה פעולה שתועיל מיד לאכילת הפירות. בעל מרכבת המשנה כותב תירוץ נוסף, שבגמרא מדובר על סיכת הפגין והיא אסורה מפני שמשביחה את הפרי, אבל הרמב״ם מתיר לסוך את הפירות שנגמר בישולן, מפני שעושים כן רק כדי לקיימן. לפי תירוץ זה ניתן להסיק שגם בשביעית מותר לסוך את הפירות הגמורים, כיון שזה בכלל ״אוקומי פירי״.
בדרך אחרת הוא כותב שאולי יש לגרוס בדברי הרמב״ם ״פארות״ במקום ״פירות״, כלומר שמותר לסוך את הענפים כמו שמותר לסוך את האילנות, ויוצא שאת הפירות אכן אסור לסוך, כפי שנאמר בגמרא על הפגין.
בעל צפנת פענח (הל׳ יו״ט שם) מפרש שמותר לסוך את הפירות במועד מפני שאם לא יסוך אותם יהיו נפסדים, ובמועד מותר לעשות מלאכה בדבר האבד. אבל בשביעית לא התירו לעשות מלאכה מטעם זה, וממילא הסיכה אסורה כיון שהיא גם משביחה. כדבריו משמע קצת מפירוש הרמב״ם למשנה (שביעית ב, ה) הכותב שיש תאנים שאינן מתבשלות אם לא יתנו בהן שמן.



על איזו תקרובת חייב מיתה, ואיזו נאסרת בהנאה

ציון ט (נ, ב), ציון א–ו (נא, א).
גמרא. אמר רב יהודה אמר רב: עבודה זרה שעובדין אותה במקל, שבר מקל בפניה – חייב, זרק מקל בפניה – פטור. אמר ליה אביי לרבא: מאי שנא שבר, דהוה ליה כעין זביחה? זרק נמי הוה ליה כעין זריקה! אמר ליה: בעינא זריקה משתברת וליכא. איתיביה: ספת לה צואה, או שנסך לפניה עביט של מימי רגלים – חייב; בשלמא עביט של מימי רגלים – איכא זריקה משתברת, אלא צואה – מאי זריקה משתברת איכא? בצואה לחה. לימא כתנאי: שחט לה חגב – רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרים; מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר: אמרינן כעין זביחה, ומר סבר: לא אמרינן כעין זביחה אלא כעין פנים! לא, דכולי עלמא לא אמרינן כעין זביחה, אלא כעין פנים בעינן, ושאני חגב, הואיל וצוארו דומה לצואר בהמה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: עבודה זרה שעובדין אותה במקל, שבר מקל בפניה – חייב ונאסרת, זרק מקל לפניה – חייב ואינה נאסרת. אמר ליה רבא לרב נחמן: מאי שנא שבר? דהויא ליה כעין זביחה, זרק נמי הויא ליה כעין זריקה! אמר ליה: בעינן זריקה משתברת וליכא... אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: מנין לזובח בהמה בעלת מום לעבודה זרה שהוא פטור? שנאמר: ״זובח לאלהים יחרם בלתי לה׳ לבדו״, לא אסרה תורה אלא כעין פנים. הוי בה רבא, במאי? ...במחוסר אבר.
...זביחה בכלל עבודות היתה, ולמה יצאת? לומר לך: מה זביחה מיוחדת שעובדין בה לשם וחייב הזובח לאל אחר סקילה עליה, בין היתה דרך עבודתו בזביחה או אינה בזביחה – אף כל עבודה שהיא מיוחדת לשם אם עבד בה לאל אחר, בין שהיתה דרך עבודתו בכך בין שאינה בכך – חייב עליה, לכך נאמר: ״לא תשתחוה לאל אחר״, לחייב על ההשתחויה אפילו אין דרך עבודתו בכך. והוא הדין למקטיר ומנסך, וזורק ומנסך אחד הוא.
ספת לה צואה או שנסך לה עביט של מי רגלים – חייב, שחט לה חגב – פטור, אלא אם כן היתה עבודתה בכך. וכן אם שחט לה בהמה מחוסרת אבר – פטור, אלא אם כן היתה דרך עבודתה בכך. עבודה זרה שעובדין אותה במקל; שבר מקל בפניה – חייב ונאסרת, זרק מקל בפניה – חייב ואינה נאסרת, שאין זריקת המקל כעין זריקת הדם, שהרי המקל כמות שהוא והדם מתפזר. וכו׳.
השגת הראב״ד. אין הדעת מקבלת כל זה, כי שחיטת חגב או שחיטת בהמה מחוסרת אבר פחותים הם מספיתת צואה ומניסוך מי רגלים?! אלא מראין הדברים שהחכמים שפוטרין בשחיטת חגב אין להם תולדות בעבודה זרה, ומי שפטר במחוסרת אבר גם כן סבירא ליה כחכמים. אבל רב יהודה ורב נחמן אליבא דרב סבירא להו כרבי יהודה וכתנא דספת, וכן הלכתא, דכל כעין זביחה וזריקה של פנים המשתברים חייב, ואפילו שלא כדרכה, וכשאמר רב יהודה עבודה זרה שעובדין אותה במקל – לא שיהא עבודתה לא בשבירה ולא בזריקה אלא בענין אחר, ורבותא קאמר, דאף על גב דעבודתה במקל, זרק מקל לפניה – פטור, הואיל ואין עבודתה בזריקה ואינה משתברת.(רמב״ם הל׳ עבודה זרה ג, ג–ד)
איזהו נוי ואיזהו תקרובת? נוי, כגון שמדליק לפניה נרות או שטח לפניה בגדים וכלים נאים לנוי. ותקרובת, כל שכיוצא בו קרב על גבי מזבח, כמו כל מיני מאכל, כגון בשר, שמנים וסלתות, מים ומלח; אם הניחו לפניה לשם תקרובת – נאסר מיד. אבל דבר שאין מקריבין ממנו בפנים – אינו נאסר, אלא אם כן עשה ממנו כעין זביחה או כעין זריקה המשתברת, והוא דרך לעובדה באותו דבר, אף על פי שאין דרך לעובדה בזה הענין. כיצד? עבודה זרה שעובדים אותה שמקשקשים לפניה במקל ושיבר מקל לפניה – נאסר, מפני ששבירת המקל דומה לזביחה. אבל אם אין עובדים אותה במקל כלל, ושיבר מקל לפניה – אינו חייב ולא נאסר. ואם עבדה בקשקוש מקלו, והוא דרך עבודתה – חייב ולא נאסר. וכן בכל דבר שעובדה כדרך עבודתה, בין אם הוא דרך כבוד או דרך בזיון, ואינו כעין פנים – חייב ולא נאסר. אבל אם לא עבדה במקל כדרך עבודתה, אלא זרקו לפניה – אינו חייב ולא נאסר.
שחט לפניה חגב – נאסר, אפילו אין דרך לעובדה בחגב כלל.(שו״ע יורה דעה קלט, ג–ד)
א. ביאור דברי רב על השובר מקל.

הגמרא במסכת סנהדרין (ס, ב) מסיקה שהעובד לעבודה זרה באחת מהעבודות שהיו במקדש חייב מיתה, אף שאין עובדים אותה בכך, ואילו על עבודה שלא היתה במקדש חייב רק כשדרכה של העבודה זרה באותו עניין. הדיון בסוגייתנו הוא עד כמה צריכה העבודה להיות דומה לעבודה שבמקדש כדי שתחשב כתקרובת עבודה זרה, אף שאין עובדים אותה בכך.
בתחילת הסוגיה מובאים דברי רב על עבודה זרה שעובדים אותה במקל, שהשובר את המקל חייב והזורקו פטור, והגמרא מבארת שהשבירה נחשבת לתקרובת משום שהיא כעין זביחה שהיתה במקדש, ואילו הזריקה אינה נחשבת לתקרובת, מפני שאינה כעין זריקת הדם שהיתה זריקה המשתברת.
מדברי רב יוצא שחייבים על עבודה שהיא כעין זביחה, אף שאינה דומה ממש לשחיטה ואין מקריבים כמותה. אולם הוא מקדים ואומר שמדובר בעבודה זרה שעובדים אותה במקל, והראשונים נחלקו בביאור דבריו.
הראב״ד (בהשגות) כותב שאין זה תנאי הכרחי, והשובר מקל לפני עבודה זרה חייב אף אם אין עובדים אותה במקל כלל. הרמב״ן והמאירי מוכיחים כדבריו מהגמרא בסנהדרין (סב, א) אשר קובעת ששבירת מקל נחשבת כתולדה של זביחה, משמע שכשם שחייבים על הזביחה גם כשאין זו דרכה של העבודה זרה, כך גם חייבים על שבירת מקל כשאין עבודתה בכך.
הם מביאים לכך ראיה נוספת מהמשנה להלן (נא, ב) האוסרת פרכילי ענבים ועטרות של שיבולים שנמצאו בראש המרקוליס, והגמרא (עמוד א) מסבירה שהטעם לאסור הוא מפני שבצרן מתחילה לכך, ולכן זה כעין זביחה, הרי מוכח שכל מה שדומה לזביחה אוסר בכל עבודה זרה, אפילו כשאין זו דרכה, שהרי ידוע שאין דרכו של מרקוליס בכך.
באשר לדברי רב האומר שמדובר בעבודה זרה שעובדים אותה במקל, הם מסבירים שהוא בא ללמדנו שאף על פי כן אם זרק את המקל ולא שברו הוא פטור, מפני שאין זו דרך עבודתה ממש, וגם אין זה דומה לזריקה שהיתה בפנים מפני שאינה זריקה המשתברת. אבל במימרא השניה של רב, המובאת בהמשך סוגייתנו, נאמר שחייבים גם על הזריקה, וההסבר הוא כפי שכותב רש״י ששם מדובר על עבודה זרה שדרכה בזריקת מקל.
יתר על כן, הרי״ד בתוספותיו כותב שמצא גרסה בגמרא ולפיה רב מדבר דווקא על עבודה זרה שאין עובדים אותה במקל, ולדעתו זו הגרסה העיקרית. לפי זה הוא מחדש שעבודה זרה שעובדים לה במקל חייב גם על זריקתו ולא רק על שבירתו, וזאת אף שדרך עבודתה במקל היא בעניין אחר, וגם אין זו עבודה כעין פנים. בכך הוא מסביר את המימרא השניה של רב המחייבת גם על הזריקה, ושם גם לפי גרסתו נאמר שעבודתה במקל. גם מדברי הריא״ז בפסקיו (הלכה א, ו, ח) נראה שפוסק כך.
גם הר״ן (על הרי״ף, דף כג, ב) מביא דעה ולפיה חייבים על זריקה גם כשרגילים לעבוד את העבודה זרה על ידי קשקוש במקל וכדומה, אם כי לדעתם בעניין זה קיימת מחלוקת אמוראים בדעת רב.
מכל מקום, לפי שיטת הראב״ד אף בכל הדוגמאות האחרות המובאות בסוגיה, כמו שחיטת חגב, ספיתת צואה לחה ושפיכת עביט של מי רגליים, רב מחייב בכל סוגי עבודה זרה.
לעומתם, רש״י (נ, ב ד״ה שבר) מבין מדברי רב שחייבים על השבירה מפני שרגילים לעבדה במקל על ידי הכאה לפניה וכדומה, ואף על פי שאין עבודתה בשבירה חייבים עליה מפני שהיא כעין זביחה שהיתה בפנים. נמצא ששני התנאים יחדיו הם המביאים לידי חיוב, שכיון שעובדים אותה במקל שבירת המקל היא כדוגמת שבירת הבהמה בשחיטה. הריטב״א מעיר שלפי פירושו יוצא שגם בשאר הדברים הנזכרים בסוגיה, כמו ספיתת צואה ושחיטת חגב, חייבים רק בעבודה זרה הנעבדת בדברים אלו, ואילו רש״י עצמו (נא, א ד״ה חייב וד״ה שחט) כותב שחייב עליהם גם כשאין עבודתה בכך.
אמנם ניתן להסביר את לשון רש״י כדרך שכותבים התוספות (ד״ה חייב), שאין רגילים לעבוד את העבודה זרה באופן של ספיתת צואה ושחיטת חגב, אך עובדים אותה בצואה וחגב באופן אחר. אבל הריטב״א אינו מפרש כך את דברי רש״י, ועל כן הוא כותב שיש הבדל בין הדברים. הוא מסביר שספיתת צואה ושחיטת חגב דומות יותר לעבודות שבפנים, מפני שיש עליהם שם של זריקה ושחיטה, מה שאין כן בשבירת מקל, ולכן היא נחשבת תולדה של זביחה רק כשעבודתה במקל.
בדומה לכך הוא מבאר בהמשך דבריו שהמשנה להלן אוסרת את הפרכילין והעטרות שבראש המרקוליס, מפני שהם דברים שכיוצא בהם קרב בפנים כשמביאים ביכורים, ולכן נאסרים אף שאין זו דרך העבודה זרה כלל.
ב. מה בין חיוב המיתה לאיסור ההנאה.

במימרא השניה של רב נאמר שהזורק מקל בפני עבודה זרה חייב, ואף על פי כן המקל עצמו אינו נאסר בהנאה כדין תקרובת. ההסבר הפשוט להבדל הוא כפי שמפרש רש״י, שיש חיוב על האדם גם בעבודה שאינה כעין פנים ובלבד שדרכה של העבודה זרה בכך, ואילו התקרובת נאסרת בהנאה רק כשהיא כעין פנים.
גדר זה נלמד מדברי הגמרא לעיל (נ, א), אולם הראשונים נחלקו מה נכלל בהגדרה של עבודה כעין פנים.
הגמרא מסבירה שזריקת מקל אינה דומה לזריקת הדם משום שאינה זריקה המשתברת, וגם את האיסור בפרכילי ענבים ועטרות של שיבולים מעמידים בכגון שבצרן לכך, שאז השבירה היא כעין זביחה.
יחד עם זאת, דעת הרשב״ם בשם רש״י (מובא בתוספות דף נ, א ד״ה בעינן) היא שכל הדברים העולים על גבי המזבח נחשבים כתקרובת עבודה זרה, כמו יינות, שמנים וסלתות המוזכרים במשנה להלן. לפי דרכו הוא כותב שככרות אינן נאסרות משום שנותנים אותן כדורון לכמרים ולא לעבודה זרה, ומכאן שאם היו מביאין אותן כתקרובת לעבודה זרה הן היו נאסרות משום שדומות למנחת מאפה תנור, אף שאין בהן זריקה המשתברת.
הרא״ש (סי׳ א) מוסיף להסביר שמה שנאמר בגמרא שצריך זריקה המשתברת היינו רק בדברים שאינם קרבים על המזבח כלל, כדוגמת מקל, ובכל זאת אם עשה בהם מעין שחיטה או זריקה הרי הם נאסרים. אבל דברים שאינם קרבים על גבי המזבח ואין עושים בהם כדוגמת ארבע עבודות שבפנים אינם נאסרים משום תקרובת, וכך הם כותבים לגבי הנרות שמביאים כדורון לעבודה זרה.
לעומתם, ר״י בתוספות (שם) והריטב״א סוברים שתקרובת כעין פנים היא רק כשנעשית כעין אחת מארבע עבודות, שהן זיבוח, קיטור, ניסוך והשתחוואה, כפי שנאמר בגמרא לגבי מקל ופרכילי ענבים שצריך זריקה המשתברת. על כן ר״י כותב שאף ככרות שבאות כתקרובת לעבודה זרה אינן נאסרות כדין תקרובת, מפני שאין כאן זריקה המשתברת.
הריטב״א מסביר לפי דרכו שהאיסור ביינות, שמנים וסלתות הוא רק מחמת שתולים שמתחילה נסכום או הקטירו את מקצתם, וגם לגבי פרכילי ענבים הוא כותב שנאסרים אף שאין ידוע במפורש שנבצרו מתחילה לכך. גם ר״י הזקן (מובא בתוספות ר״י מבירינא) כותב שהאיסור בדברים אלו הוא מחמת שחוששים שמא עשו בהם זריקה המשתברת, אם כי לדעתו חוששים לכך בשמנים וסלתות רק בעבודה זרה שדרכה בדברים אלו אף בעניין אחר, אבל ביין חוששים אף שאין עבודתה ביין כלל, כיון שעיקר הניסוך היה ביין.
כל זאת בנוגע לתקרובת שהיא כעין פנים, אבל תקרובת שאינה כעין פנים בפשטות אינה נאסרת כלל, כפי שנאמר בסוגייתנו על מקל שנזרק לעבודה זרה. כיוצא בזה, הגמרא לעיל (נ, א) מסיקה שאבני בית מרקוליס אין להן דין של תקרובת עבודה זרה שאינה בטלה לעולם מפני שאינן כעין פנים, ובכך מסבירים את ההיתר ללכת בדרכים שחיפו אותן באבנים שנטלו הגוים מהמרקוליס.
אמנם בגמרא שם משמע שהאבנים הותרו רק משום שהגוים השתמשו בהן לצורך הדרכים, כלומר שהיה צריך לעשות להן ביטול, אבל הריטב״א (שם) כותב שהן צריכות ביטול משום שזורקים אותן גם על דעת שיהיו עבודה זרה בעצמן, ולא משום שנחשבות כתקרובת. גם התוספות (שם) והמאירי כותבים שתקרובת שאינה כעין פנים אינה צריכה ביטול כלל.
אולם הריטב״א מביא שיטה אחרת בשם הראב״ד, ולפיה כל תקרובת אסורה אף שאינה כעין פנים, אלא שאם אינה כעין פנים מועיל לה ביטול, וזה הטעם שאבני בית מרקוליס צריכות ביטול, וגם המאירי מביא שיטה זו בשם מקצת מרבותיו.
יתרה מזאת, הרי״ד בתוספותיו (נא, ב מהד׳ תליתאה) כותב שנרות שהניחום לפני עבודה זרה נחשבים כתקרובת ונאסרים לעולם, אף שהכמרים כיבו אותם ומציעים אותם למכירה. הוא מסביר שלאבני בית מרקוליס יש תקנה בביטול משום שמתחילה היתה הכוונה שישארו שם תמיד ולכן לקיחתן היא ביטולן, ואילו את הנרות מניחים מלכתחילה רק לפי שעה על דעת שיקחו אותם הכמרים, ולכן אין להם ביטול.
ג. ביאור דברי רבי יוחנן על השוחט בהמה מחוסרת איבר.

בסוף הסוגיה מובאים דברי רבי יוחנן הפוטר את הזובח בהמה מחוסרת איבר לעבודה זרה, ומנמק שלא אסרה תורה אלא כעין פנים. לפי דבריו נראה לכאורה ששבירת מקל אינה נחשבת לתקרובת מכל שכן, בניגוד לדברי רב.
אולם הר״ן (על הרי״ף, דף כג, א) כותב שלפי שיטת רש״י, שהובאה לעיל בביאור דברי רב, אין בהכרח מחלוקת בין רב לרבי יוחנן, שכן ניתן לומר שרב מחייב על שבירה בעבודה זרה שדרכה במקל, ואילו רבי יוחנן פוטר בזובח בהמה בעלת מום דווקא כשאין עובדים את העבודה זרה על ידי בהמה.
כך עולה גם מדברי התוספות (ד״ה חייב) הכותבים שבוודאי לא יהיה הדין בחגב, שצוארו דומה לצואר בהמה, חמור יותר מהדין של שוחט בהמה בעלת מום, ועל כן הם מחלקים בין הדינים כפי שכותב הר״ן. מבואר מדבריהם שרב ורבי יוחנן הולכים באותה שיטה, שאם לא כן אין מקום לקושייתם.
גם הריא״ז (שם) פוסק כרב וכרבי יוחנן, ומסביר שאין זה דומה לשבירת מקל מפני שבהמה ראויה לגבוה, ועל דבר הראוי לגבוה לא חייבה תורה אלא כעין שנעשה לגבוה.
לעומת זאת, הרמב״ן והראב״ד בהשגות כותבים שרבי יוחנן סובר שחייבים רק על עבודה כעין פנים ממש ולא על כל עבודה שדומה לזביחה, וזוהי דעת חכמים החולקים על רבי יהודה ופוטרים את השוחט חגב, ולדעתם גם השובר מקל פטור.
לפי הסבר זה בדעת רבי יוחנן לא מובן מדוע אסרו פרכילי ענבים ועטרות של שיבולים מחמת שבצרם מתחילה לכך, והרי אין זה כעין פנים. אבל הרמב״ן והר״ן מסבירים שלפי רבי יוחנן כל שאותו דבר בא בפנים, אף על פי שאין עובדים בו לגבוה באותה עבודה שהוא עובד בה, נחשב לתקרובת כעין פנים, וגם בענבים מצינו שבאים כדוגמתם בביכורים, לכן אם בצרם מתחילה לכך חייב עליהם. מדבריהם משמע שדברים אלו נאסרים לפי רבי יוחנן מהתורה, אולם הריטב״א כותב שרבי יוחנן אוסר אותם רק מדרבנן, שהרי אינם דומים ממש לארבע עבודות.
בדרך זו נמצא שיש מחלוקת בין רב לרבי יוחנן, והרמב״ן, הריטב״א והרי״ד בתוספותיו פוסקים כרבי יוחנן לפי הכלל הרגיל שהלכה כרבי יוחנן במחלוקתו עם רב.
אולם הראב״ד פוסק כרב, מפני שאמוראים נוספים סוברים כמותו, והר״ן (בחידושיו) מוסיף שכך גם משמע מזה שאביי ורבא דנים בשיטתו. הר״ן מביא לכך ראיה מדברי הגמרא במסכת סנהדרין (סב, א) ששבירת מקל היא תולדה של זביחה וחייבים עליה, אולם כבר הרמב״ן כתב שאין זו ראיה מפני שלמסקנת הגמרא שם אין אומרים שחייבים על תולדות של עבודה זרה.
ד. שיטת הרמב״ם.

הרמב״ם מביא להלכה את המימרא השניה של רב, שעבודה זרה שעבודתה במקל חייב על שבירתו וגם על זריקתו, ואילו לעניין איסור ההנאה המקל נאסר בשבירה ולא בזריקה משום שאין זריקת המקל דומה לזריקת הדם שהוא מתפזר.
יחד עם זאת הוא פוסק שאם שחט לה בהמה מחוסרת איבר – פטור, אלא אם כן דרך עבודתה בכך, וזה כדברי רבי יוחנן. ניתן להסביר, כפי שכותב הש״ך (סק״ו), שהרמב״ם מפרש כשיטת התוספות שאין מחלוקת בין רב ורבי יוחנן, וחייבים על עבודה שדומה במקצת לזו הנעשית בפנים רק כשדרכה של העבודה זרה באותו חפץ אף שאופן העבודה הוא אחר. ממילא מובן גם מדוע הרמב״ם מחייב את השוחט חגב רק כשדרך עבודתו בכך, שהרי התוספות כותבים שבוודאי לא יהיה הדין של חגב שצוארו ארוך ודומה לצואר בהמה חמוּר יותר מבהמה עצמה כשהיא בעלת מום.
אולם לפי זה תחילת דברי הרמב״ם צריכים ביאור, שמחייב את מי שספת לה צואה או שניסך לה עביט של מי רגליים ואינו מצריך שתהיה עבודתה בכך, שהרי כפי שהראב״ד מקשה לא מסתבר ששחיטת חגב ובהמה מחוסרת איבר יהיו פחותים מספיתת צואה וניסוך מי רגליים.
הכסף משנה מתרץ שיש הבדל בין דברים שנעשה כמותם בפנים לבין דברים שלא נעשה כמותם בפנים. בדברים שאין נעשה כמותם בפנים הדמיון יכול להיות רק במעשה העבודה, ולכן חייב על שבירה וזריקה שהן מעין זביחה וניסוך, אבל בדברים שנעשה כמותם בפנים החיוב הוא רק באותו אופן ממש שהיה במקדש.
אך הלחם משנה מעיר על כך שהרמב״ם אינו מביא את העמדת הגמרא שמדובר בספיתת צואה לחה, בעוד שלגבי מקל נאמר שצריך זריקה המשתברת. הוא מיישב שכנראה הרמב״ם מפרש ששתי המימרות שנאמרו בשם רב חלוקות, ולפי המימרא השניה, שפסק כמותה, החיוב הוא בכל סוג של זריקה, ורק לעניין איסור ההנאה נאמר שצריך זריקה המשתברת.
בהמשך לכך ניתן לומר שהרמב״ם מחייב על זריקת מקל גם כשאין דרך עבודתה במקל, כשם שאין צריכים לתנאי זה בספיתת צואה, וכותב זאת רק בשביל לחדש שבכל זאת המקל אינו נאסר.
האור שמח מסביר בדרך אחרת שיש הבחנה בין שחיטה לבין שאר עבודות, שעל השחיטה חייב רק בדבר שהוא דומה לגמרי לעבודה הנעשית בפנים, משום שהיא כשלעצמה אינה נחשבת לעבודה אלא רק כהכנה לעבודה, וגם לצורך חולין צריכים לשחוט בהמות, ולכן פוטרים בשוחט בהמה מחוסרת איבר ובחגב. אבל על עבודות אחרות חייב אף בדברים שאינם כעין פנים, ולדבריו המקריב והמקטיר חגב חייב אף בעבודה זרה שאינה נעבדת בחגבים.
גם בעל מרכבת המשנה (ח״ב) מחלק כך ומוסיף והוא מוסיף להסביר שהזורק מקל חייב רק כשדרכה בכך, מפני שהמעשה עצמו אינו דומה לגמרי למעשה שבעבודת פנים, מה שאין כן בספיתת צואה וניסוך מי רגליים, ולכן חייב עליהם גם כשאין דרכה בכך.
בעל אבן האזל כותב שמי שנותן דבר קרוב ממש לעבודה זרה הרי זו תקרובת שחייבים עליה בכל ענין, אפילו שאינה כעין פנים ואין עבודתה בכך, וזו הסיבה לחיוב בספיתת צואה וניסוך מי רגליים. הוא מדייק זאת בלשון הרמב״ם שכותב ״ספת לה... שנסך לה״, ולא ״לפניה״ כפי שנאמר בברייתא. הוא מביא ראיה ממה שאמרו בגמרא להלן (נא, ב), בסוגיה של הפרכילין, שכל שהוא לפנים מן הקלקלין אפילו מים ומלח אסור, ורש״י מפרש שכל שמניח לפנים מן המחיצה הפרוסה לפני העבודה זרה נחשב לתקרובת.
הראב״ד חולק על הרמב״ם וסובר שכל שהוא כעין זביחה וזריקה משתברת הנעשים בפנים – חייב ואפילו שלא כדרכה, וזוהי דעת התנא בברייתא שמחייב על ספיתת צואה וניסוך מי רגליים, וכן דעת רבי יהודה המחייב על שחיטת חגב, ולדעתו גם רב סובר שהשובר מקל חייב בכל אופן, ואין צריך לומר שהשוחט בהמה בעלת מום חייב. אבל הזורק מקל פטור, אפילו כשדרכה במקל, מפני שאינה כעין זריקה המשתברת.
ה. שיטת הטור והשלחן ערוך.

הטור והשלחן ערוך פוסקים להלכה כשיטת הרשב״ם והרא״ש, שבכלל תקרובת נחשב כל דבר שכיוצא בו קרב לגבי המזבח, כגון בשר, שמנים וסלתות, והוא נאסר מיד בהנחתו לפניה לשם תקרובת, אבל בדברים שאינם קרבים לגבי המזבח אינו נאסר אלא אם כן עשה בו כעין זביחה או זריקה המשתברת, ובהקשר לכך מביאים את דברי רב במימרא הראשונה המחלק בין שבירת המקל לזריקתו.
בנוסף לכך הם כותבים שאם שחט לפניה חגב הרי הוא נאסר, אך הם מדגישים שיש הבדל בין שבירת המקל לבין שחיטת החגב, שהמקל נאסר רק כשדרך עבודתה במקל באופן אחר, ואילו החגב נאסר אף כשאין דרך עבודתה בחגב כלל, משום ששחיטתו דומה הדבר לשחיטה. חילוק זה נזכר בטור במפורש לעניין איסור ההנאה, אולם מדברי הבית יוסף עולה שההבדל בין מקל לחגב נוגע גם לעניין החיוב, וכן הוא פוסק בשלחן ערוך שאם אין עובדים אותה במקל ושיבר מקל בפניה אינו חייב ולא נאסר, ולפי זה כששחט חגב חייב בכל אופן.
הב״ח חולק על הבית יוסף ומפרש בדעת הטור שהדברים אמורים רק לעניין איסור ההנאה, שלדעתו בזה גם חכמים מסכימים שהחגב נאסר, אבל החיוב הוא רק כשעבודתה בכך. הוא מסביר שגם דברי רבי יוחנן, שהשוחט בהמה מחוסרת איבר פטור, מקובלים להלכה, והוא הדין בשוחט חגב כשאין עבודתה בכך, ואף על פי כן הדבר נאסר משום שלדעתו האיסור הוא יותר פשוט מהחיוב.
אולם הש״ך (סק״ד) מקשה על הב״ח שמדברי הפוסקים מבואר שבמקום שאינו חייב בוודאי אינו נאסר בהנאה, ועל הבית יוסף הוא מקשה שהגמרא משווה בין החיוב במקל ובחגב.
מתוך כך הש״ך מסיק שכוונת הטור לחלק בין מקל לחגב רק לעניין איסור ההנאה, אבל לגבי החיוב אין הבדל ובכל אופן חייב אף כשאין דרך עבודתה בכך, וזה כשיטת הראב״ד. עם זאת, למעשה הש״ך (סק״ו) פוסק כרמב״ם שהחיוב בחגב הוא רק כשדרך עבודתה בכך.
מלבד זאת, השלחן ערוך (סע׳ ט–י) כותב שנרות שמדליקים לפני עבודה זרה אינם מקבלים דין של תקרובת אלא של נוי לעבודה זרה ולכן הם בטלים כשכיבם הגוי, וחתיכות של שעוה שמניחים לפניה אף אינן נחשבות לנוי ומותרות בלי ביטול.
אולם בדעת הרמב״ם כותבים הטור והבית יוסף שסובר שכל דבר שהניחו במקום עבודתה נאסר עולמית משום תקרובת, אף שאינו מעין פנים, והש״ך (סק״ג) כותב שראוי להחמיר בזה כדעת הרמב״ם.
בין כך ובין כך, אף השלחן ערוך (סע׳ יג) כותב שראוי שלא להשתמש בנרות אלה לנר של מצוה.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144