×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא עבודה זרה מ״ז:גמרא
;?!
אָ
נִידּוֹן מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה. אֲבָנָיו עֵצָיו וַעֲפָרוֹ אמְטַמְּאִין כְּשֶׁרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר {דברים ז׳:כ״ו} שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ. ר״ערַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר כְּנִדָּה שֶׁנֶּאֱמַר {ישעיהו ל׳:כ״ב} תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ מָה נִדָּה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא אַף עֲבוֹדָה זָרָה1 מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא.: גמ׳גְּמָרָא: וְהָא קָא מַרְוַוח לַעֲבוֹדָה זָרָה2 א״ראָמַר רַב חֲנִינָא מִסּוּרָא דְּעָבֵד לֵיהּ בֵּית הַכִּסֵּא. וְהָא בָּעֵי צְנִיעוּתָא דְּעָבֵד לֵיהּ בֵּית הַכִּסֵּא דְּלַיְלָה. וְהָא אָמַר מָר אֵיזֶהוּ צָנוּעַ הַנִּפְנֶה בַּלַּיְלָה בְּמָקוֹם שֶׁנִּפְנָה בַּיּוֹם ואע״גוְאַף עַל גַּב דְּאוֹקֵימְנָא בבִּכְדֶרֶךְ מִיהוּ צְנִיעוּתָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד. דְּעָבֵד לֵיהּ לְתִינוֹקוֹת. א״נאִי נָמֵי גדְּגָדַיר לֵיהּ בְּהִיזְמֵי והינגי.: מתני׳מַתְנִיתִין: שְׁלֹשָׁה בָּתִּים הֵן דבַּיִת שֶׁבְּנָאוֹ מִתְּחִלָּה לַעֲבוֹדָה זָרָה3 הֲרֵי זֶה אָסוּר הסִיְּידוֹ וְכִיְּידוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה4 וְחִידֵּשׁ נוֹטֵל מַה שֶּׁחִידֵּשׁ והִכְנִיס לְתוֹכָהּ עֲבוֹדָה זָרָה5 וְהוֹצִיאָהּ הֲרֵי זֶה מוּתָּר.: גמ׳גְּמָרָא: אָמַר רַב זהַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְבַיִת אֲסָרוֹ אַלְמָא קָסָבַר תָּלוּשׁ וּלְבַסּוֹף חִבְּרוֹ כְּתָלוּשׁ דָּמֵי וְהָאֲנַן בְּנָאוֹ תְּנַן. בְּנָאוֹ חאע״פאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִשְׁתַּחֲוָה לוֹ הִשְׁתַּחֲוָה אע״פאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בְּנָאוֹ א״האִי הָכִי הָנֵי שְׁלֹשָׁה אַרְבָּעָה הָווּ. כֵּיוָן דִּלְעִנְיַן בִּיטּוּל בָּנָה וְהִשְׁתַּחֲוָה חַד קָא חָשֵׁיב לֵיהּ.: מתני׳מַתְנִיתִין: שָׁלֹשׁ אֲבָנִים הֵן טאֶבֶן שֶׁחֲצָבָהּ מִתְּחִלָּה לְבִימוֹס הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה יסִיְּידָהּ וְכִיְּידָהּ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה6 נוֹטֵל מַה שֶׁסִּיֵּיד וְכִיֵּיד וּמוּתֶּרֶת כהֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֲבוֹדָה זָרָה7 וְסִילְּקָהּ הֲרֵי זוֹ מוּתֶּרֶת.: גמ׳גְּמָרָא: א״ראָמַר רַבִּי אַמֵּי וְהוּא שֶׁסִּיֵּיד וְכִיֵּיד בְּגוּפָהּ שֶׁל אֶבֶן. וְהָא דֻּומְיָא דְּבַיִת תְּנַן וּבַיִת לָאו בְּגוּפֵיהּ הוּא וּמִיתְּסַר בַּיִת נָמֵי אִיכָּא בֵּינֵי אוּרְבֵי. מִי לָא עָסְקִינַן דְּשִׁייעַ וַהֲדַר שַׁיְיעֵיהּ. אֶלָּא כִּי אִתְּמַר דְּרַבִּי אַמֵּי לְעִנְיַן בִּיטּוּל אִתְּמַר לואע״גוְאַף עַל גַּב דְּסִיֵּיד וְכִיֵּיד בְּגוּפָהּ שֶׁל אֶבֶן כִּי נָטַל מַה שֶּׁחִידֵּשׁ שַׁפִּיר דָּמֵי. דְּמַהוּ דְּתֵימָא כֵּיוָן שֶׁסִּיֵּיד וְכִיֵּיד בְּגוּפָהּ שֶׁל אֶבֶן כְּאֶבֶן שֶׁחֲצָבָהּ מִתְּחִלָּה לַעֲבוֹדָה זָרָה8 דָּמְיָא וְתִיתְּסַר כּוּלַּהּ קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.:מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״לַעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״לעבודת כוכבים״.
3 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״לַעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״לעבודת כוכבים״.
4 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״לַעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״לעבודת כוכבים״.
5 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
6 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
7 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
8 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״לַעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״לעבודת כוכבים״.
E/ע
הערותNotes
ציון א.
עיין בירור הלכה לשבת פב, ב ציון ג.



ציון ב.
עיין בירור הלכה לברכות סב, ציון י.


הדינים השונים בבית של עבודה זרה

ציון ד–ח.
משנה. שלשה בתים הן: בית שבנאו מתחלה לעבודה זרה – הרי זה אסור; סיידו וכיידו לעבודה זרה וחידש – נוטל מה שחידש; הכניס לתוכה עבודה זרה והוציאה – הרי זה מותר.
גמרא. אמר רב: המשתחוה לבית – אסרו. אלמא קסבר תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי, והאנן בנאו תנן! בנאו אף על פי שלא השתחוה לו, השתחוה אף על פי שלא בנאו – אי הכי, הני שלשה – ארבעה הוו! כיון דלענין ביטול – בנה והשתחוה חד קא חשיב ליה.
...בית שבנה אותו הגוי מתחלה שיהיה הבית עצמו נעבד, וכן המשתחוה לבית בנוי – הרי זה אסור בהנייה. היה בנוי וסיידו וכיירו לשם עבודה זרה עד שנתחדש – נוטל מה שחידש והחידוש אסור בהנייה, מפני שעשהו לעבדו, ושאר הבית מותר. הכניס עבודה זרה לתוך הבית, כל זמן שהיא שם – הבית אסור בהנייה, הוציאה – הותר הבית. וכו׳.(רמב״ם הל׳ עבודה זרה ח, ד)
בית שבנאו מתחילה שיהא הבית עצמו נעבד, וכן המשתחוה לבית בנוי – הרי זה אסור בהנאה. היה בנוי וסיירו וכיירו לשם עבודה זרה עד שנתחדש – נוטל מה שחידש והחידוש אסור בהנאה מפני שעשהו לעבדו, ושאר הבית מותר. הכניס עבודה זרה לתוך הבית, כל זמן שהיא שם – הבית אסור בהנאה. הוציאה – הותר הבית. הגה. ודוקא שלא הוקצה הבית לכך, אבל הוקצה לכך – אינו מותר אלא אם כן הוציאה משם דרך בטול, דהיינו שלא להכניס עוד שם, ובישראל לא מהני בטול, כדלעיל סימן קלט.(שו״ע יורה דעה קמה, ג)
א. בית שבנאו מתחילה לעבודה זרה.

בדין הראשון במשנה למדנו על בית שבנאו מתחילה לעבודה זרה, שהוא אסור. רש״י מפרש שהכוונה לבית שנבנה מתחילה לשם עבודה זרה והיו עובדים את הבית עצמו.
התוספות מוכיחים כדבריו שמדובר על בית שהוא עצמו נעבד ולא בבית המשמש לעבודה זרה, שכן בגמרא לעיל (יט, ב) נאמר שמשמשי עבודה זרה אינם נאסרים עד שיעבדו, ואילו בסוגייתנו נאמר שהבית נאסר אף על פי שלא נעבד. ר״י מפאריש ור״י מבירינא בתוספותיהם מוסיפים להוכיח מההשוואה שהגמרא עושה בין בית שנעבד לבין בית שעדיין לא נעבד, משמע שמדובר על בית הוא עצמו נעבד לעבודה זרה.
רבנו חננאל כותב על בית זה שאסור לעולם, ומשמע שרוצה לומר שאין אפשרות לבטלו. נראה שמתכוון לבית שבנאו ישראל ולפי הכלל שעבודה זרה של ישראל אין לה ביטול, כפי שרש״י (ד״ה הרי זה) כותב במפורש שאם בנאו גוי – אסור עד שיבטלנו, ואם בנאו ישראל – אסור עולמית.
גם הטור כותב כן, אך הבית יוסף מקשה עליו שבית שבנאו ישראל ולא עבדו – אינו נאסר, שהרי נפסק להלכה (סי׳ קלט) שעבודה זרה של ישראל אינה נאסרת עד שיעבדוה ממש. לפיכך הוא נדחק לפרש בדברי רש״י שמתכוון לבית שנאסר מחמת שבנאו גוי, וכשהוא בא אחר כך ליד ישראל הוא נשאר באיסורו, ונחשב כעבודה זרה של ישראל שאינה בטלה.
בהגהה על הדרישה (אות ב) מתחדש שכוונת רש״י לבית שבנאו ישראל מומר, שבכגון זה נאסר מיד בשעת הבנייה, אבל בישראל שאינו מומר אינו נאסר, שאולי יחזור בו. אולם הט״ז (סק״ו) חולק עליו וסובר שדינו של ישראל מומר בזה הוא ככל ישראל.
המאירי כותב במפורש שיש הבדל בין ישראל לגוי, שאם בנאו גוי נאסר מיד אבל יכול לבטלו, ואם בנאו ישראל – אינו נאסר עד שיעבדנו, ואז נאסר לעולם ואין לו ביטול.
אפשרות אחרת לפירוש המשנה מובאת בתוספות ר״י מבירינא בשם רבנו אלחנן ולפיה מדובר במשנה על בית שנבנה לשימוש עבודה זרה, ולא שהוא עצמו נעבד. הוא מסביר שהבית נאסר כשנבנה אף שלא השתחווה לו, מפני שהכניסו לתוכו את העבודה זרה, שההכנסה כמוה כמעשה של עבודה.
גם הרי״ד (מהד׳ תליתאה) מסיק שבית שהוקצה לשם עבודה זרה וגם הכניסוה לתוכו נאסר אף שלא נעבד, אם כי את הרישא של המשנה הוא מפרש כרש״י. הם מוסיפים שהבית עצמו נאסר מפני שנבנה למטרה זו, ואינו דומה למה שנאמר בסיפא על בית שלא נבנה לצורך עבודה זרה והכניסו אותה לתוכו, שלאחר שהוציאו את העבודה זרה הבית מותר, ועיין על כך בהמשך (סעיף ד).
גם הראב״ד כותב שניתן להעמיד את המשנה בבית שבנאו בשביל להעמיד בו עבודה זרה, ולדעתו הבית נאסר אף על פי שלא נעבד ולא הכניס את העבודה זרה לתוכו, זאת מפני שהבית מיוחד לעבודה זרה ונעשה כחלק ממנה.
אולם הרמב״ן דוחה את פירושו כיון שמהגמרא לעיל (יט, ב) מוכח שהמקום שהעבודה זרה עליו נחשב רק כמשמשי עבודה זרה ולא נאסר כעבודה זרה עצמה. כמו כן, הראב״ד עצמו מעמיד את המשנה בהמשך באשרה שהיא עצמה נעבדת, ומסתבר שהמשניות עוסקות באותו עניין.
הריטב״א ותלמידי רבנו יונה כותבים שמדברי הירושלמי (הלכה ז) עולה שהמשנה עוסקת בבית המשמש לעבודה זרה, שכן נאמר שם שהאיסור של הבית תלוי בהכנסת העבודה זרה לתוכו, והמאירי כותב שדברי הירושלמי מסייעים לפירוש הראב״ד. אך הריטב״א כותב שזו מחלוקת בין התלמודים.
הרמב״ם כותב כפירוש רש״י שמדובר על בית שנבנה מתחילה כדי שהוא עצמו יהיה נעבד, ולכן נאסר. הוא מדגיש שמדובר בבית שנבנה על ידי גוי, וכאמור הטעם לכך הוא שאם נבנה על ידי ישראל אינו נאסר עד שישתחוו לו.
גם השלחן ערוך כותב שמדובר על בית שהוא עצמו נעבד, אך אין הוא מזכיר שנבנה על ידי גוי, והש״ך (סק״ח) מביא את דברי הגהת דרישה שישראל מומר דינו כגוי בכך שהבית שבונה נאסר גם לפני שעובדו. אולם הש״ך עצמו נראה שמתקן את הגרסה בלשון השלחן ערוך, שאף הוא כותב במפורש שהבית נבנה על ידי גוי, כפי שכותב בבית יוסף.
באשר לאפשרות הביטול של הגוי, רש״י (ד״ה הרי זה) והמאירי כותבים שדי בנתיצה של מקצתו כדי לבטלו, אך הראב״ד סובר שביטולו הוא רק בנתיצת רובו, ועיין על כך בבירור הלכה להלן נג, ב ציון ג.
ב. המשתחווה לבית.

הגמרא מביאה את דברי רב שהמשתחווה לבית אסרו, מפני שתלוש ולבסוף חיברו נחשב כתלוש, ולעניין ביטול יש לו אותו דין כמו של בית שבנאו מתחילה לעבודה זרה.
דברים אלו מובאים להלכה על ידי רבנו חננאל, הרא״ש (סי׳ ז), האשכול (ח״ג סי׳ נא), פסקי הרי״ד, ריא״ז (הלכה ג, ז) והמאירי, וכן פוסקים הרמב״ם והשלחן ערוך.
אולם יש להעיר שהרי״ף אינו מביא את דברי רב, ויש לעיין אם הוא סובר שאין הלכה כמותו.
ג. סיידו וכיירו לעבודה זרה.

בדין השני שבמשנה נאמר שאם סיידו או כיירו את הבית לעבודה זרה הרי זה נוטל מה שהוסיף, ומותר. רש״י, הרי״ד בפסקיו והר״ן (על הרי״ף, כ, ב בדפי הרי״ף) מפרשים שבמשנה מדובר בכגון שהישראל מסיר את התוספת שנעשתה לעבודה זרה, ואף שהגוי לא ביטלה הסרת התוספת מועילה משום שהבית עצמו לא נאסר, ואילו את התוספת שנאסרה הוא מסיר והיא נשארת באיסורה.
הר״ן מוכיח שמדובר בנטילה של הישראל ממה שנאמר שנוטל כל מה שהוסיף, בעוד שבנטילה של גוי די במה שמסיר מקצת מהתוספת שהרי זה מועיל מדין ביטול, ואז גם התוספת מותרת.
רבנו יונה והריטב״א כותבים בשם ר״י שהבית עצמו מותר משום שכוונת הגוי לעבוד את הסיוד והכיור בלבד, שאם לא כן גם הבית נאסר והסרת התוספת אינה מועילה להתירו. אולם הריטב״א עצמו סובר שאף אם התכוון לעשות את כל הבית עבודה זרה אין הוא נאסר כיון שלא עשה מעשה בגופו, וכן משמע מפירוש רש״י (ד״ה סיידו) הכותב שהקצהו לעבודה זרה וטחו בסיד.
דעה שונה יש לראב״ד, שהבית אכן נאסר מדין משמשי עבודה זרה אפילו כשלא נעבד, זאת משום שהבית מחובר לתוספת שנעשתה לעבודה זרה, ובכל זאת כשנוטל את התוספת – הבית מותר.
כל זאת כשהבית לא נעבד, אבל אם הגוי עובד אפילו רק את החלק שחידש – גם לדעת הריטב״א ורבנו יונה הבית עצמו נאסר, כדין משמשי עבודה זרה.
הר״י מלוניל (משנה ח) מפרש את המשנה באופן אחר ולפיו מדובר כשהגוי נוטל מה שחידש, והוא מסביר שהחידוש במשנה הוא שהגוי השתחווה לבית לאחר שסיידו וכיירו, ואף על פי כן הבית מותר כשנוטל את מה שחידש מדין ביטול, ואף התוספת עצמה מותרת מפני שנשברה.
מלבד זאת הוא כותב שאף אם ישראל משומד סייד וכייר את הבית יש לו היתר בנטילת מה שחידש, אף שאין ביטול לעבודה זרה של ישראל, מפני שהבית עצמו לא נאסר.
גם רש״י כותב שאפשר להעמיד את דין המשנה בעבודה זרה של ישראל, וכן נפסק בטור, ובעל הפרישה (סק״י) מסביר שמדובר כשהבית גם נעבד לעבודה זרה, שאם לא כן עבודה זרה של ישראל אינה נאסרת, ובכל זאת הסרת התוספת מועילה להתיר משום שאינו מתכוון לעשות את כל הבית עבודה זרה אלא רק את התוספת.
הרמב״ם והשלחן ערוך מביאים את דין המשנה שנוטל מה שחידש, ומדגישים שהחידוש אסור בהנאה ושאר הבית מותר. הש״ך (סקי״א) מוסיף שהכוונה שישראל נוטל מה שחידש ולכן התוספת אסורה, אבל אם הגוי נוטל אז הכל מותר, כיון שמבטל את העבודה זרה.
ד. הכניס לתוך הבית עבודה זרה.

במשנה למדנו שאם הכניס לתוך הבית עבודה זרה הבית אסור, וכשמוציאה הוא חוזר להיתרו. רש״י מדגיש שאת הבית עצמו הוא לא התכוון לעבוד וגם לא הקצהו לתשמיש עבודה זרה, אלא לפי שעה הכניס את העבודה זרה לתוכו.
הרמב״ן והר״ן (בחידושיו ועל הרי״ף, שם) מסבירים שלפי רש״י די בכך שהישראל יוציא את העבודה זרה, שכיון שהכניסוה בדרך ארעי אין הבית נאסר כדין משמשי עבודה זרה, ובכל זאת כל זמן שהעבודה זרה בתוכו אסור להשתמש בו מדרבנן משום מראית עין. אבל אם היו מכניסים את העבודה זרה בקביעות היה הבית נאסר כדין משמשי עבודה זרה, והוצאת העבודה זרה לא היתה מועילה להתירו.
זוהי מסקנת הרי״ד (מהד׳ תליתאה), שאם הקצו את הבית לעבודה זרה לא די בהוצאת העבודה זרה מתוכו, ומדבריו עולה שאף אם גוי יוציאה הבית אסור עד שיבטל את העבודה זרה עצמה. אף הראב״ד מפרש שהישראל הוא זה שמוציא את העבודה זרה, אך הוא מנמק שהבית אינו נאסר כדין משמשי עבודה זרה מפני שלא עשה מעשה בגופו של הבית, ומסתבר שכך הדין לדעתו אפילו הכניסה בקביעות.
בעל המאור (כ, ב בדפי הרי״ף), לעומתם, מפרש שההוצאה נעשית על ידי גוי והיא מועילה מדין ביטול, שעל ידי שמוציאה הוא מבטל את משמשיה, ורבנו יונה מוכיח כן מהירושלמי (הלכה ז) הכותב שמדובר כשהכניס את העבודה זרה לבית בקביעות. פירוש זה מובא גם ברמב״ן ובר״ן.
הריטב״א מביא את הפירוש הראשון, שהעבודה זרה הוכנסה באופן ארעי ושהישראל הוציאה מהבית, ואת הפירוש השני, שהעבודה זרה הוכנסה באופן קבוע וההוצאה נעשית דווקא על ידי גוי ומדין ביטול, וכותב שלמעשה שניהם אמת. כך גם עולה מדברי הרא״ה ותלמידי רבנו יונה בשם ר״י הזקן.
ר״י מפאריש בתוספותיו ורבנו ירוחם (ני״ז ח״ד) כותבים שיש הבדל בין המצבים בכוונת ההוצאה, שאם העבודה זרה הוכנסה באופן קבוע הבית מותר רק כשהוציאה על דעת שלא להחזירה, בעוד שאם הוכנסה באופן ארעי הבית מותר אף שהוציאה על דעת להחזיר.
הרמב״ם מביא את הדין שבמשנה כלשונה ואינו מפרש שהעבודה זרה הוכנסה באופן ארעי, אך גם אינו מפרש שמדובר דווקא בגוי שמוציא באופן שנוכל לפרש שההיתר הוא מצד ביטול. יתכן שהוא סובר כראב״ד שהכנסה של העבודה זרה לתוך הבית אינה עושה אותו למשמש של עבודה זרה.
השלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם, אבל הש״ך (סקי״ד) כותב שמדובר במכניסו לפי שעה, ולכן אף שהוציאה ישראל הבית מותר.
הרמ״א מוסיף שכל הנאמר בהלכה זו הינו בתנאי שהבית לא הוקצה לעבודה זרה, אבל כשהוקצה לכך הבית מותר רק כשמוציא בדרך ביטול, דהיינו כשמוציאה גוי שלא על מנת להחזיר, כמבואר בש״ך (סקט״ו). נראה שלדעתו אם הקצה את הבית וגם הכניס לתוכו עבודה זרה הבית נאסר כדין תשמישי עבודה זרה, והיתרו הוא רק מדין ביטול.


הדינים השונים באבן של עבודה זרה

ציון ט–ל.
משנה. שלש אבנים הן: אבן שחצבה מתחלה לבימוס – הרי זו אסורה; סיידה וכיידה לשם עבודה זרה – נוטל מה שסייד וכייד ומותרת; העמיד עליה עבודה זרה וסילקה – הרי זו מותרת.
גמרא. ...אלא כי אתמר דרבי אמי – לענין ביטול אתמר, ואף על גב דסייד וכייד בגופה של אבן, כי נטל מה שחידש – שפיר דמי.
...וכן אבן שחצבה מתחלה לעבדה – אסורה בהנייה. היתה חצובה וציירה וכיירה שתעבד, אפילו צייר וכייר בגוף האבן, ואין צריך לומר אם סייד עליה – נוטל מה שחידש והוא אסור בהנייה הואיל ונעשה שיעבד, ושאר האבן מותר.
אבן שהעמיד עליה עבודה זרה – הרי זו אסורה כל זמן שהיא עליה. סילק עבודה זרה – האבן מותרת. וכו׳.(רמב״ם הל׳ עבודה זרה ח, ד–ה)
אבן שחצבה לעבודה – אסורה בהנאה. היתה חצובה וציירה וכיירה שתיעבד, אפילו צייר וכייר בגוף האבן – נוטל מה שחידש והוא אסור בהנאה, ושאר האבן מותר. (ובגוי, דמהני בטול, אפילו לא נטל משם רק מה שצייר – מותר, אם עשאו דרך בטול).
אבן שהעמיד עליה עבודה זרה – הרי זו אסורה כל זמן שהיא עליה. סילקה – האבן מותרת.(שו״ע יורה דעה קמה, ד–ה)
א. אבן שחצבה מתחילה לבימוס.

במקביל לשלושת הדינים בבית של עבודה זרה שבמשנה הקודמת, משנתנו ממשיכה לקבוע שלושה דינים באבן של עבודה זרה.
הדין הראשון הוא של אבן שחצב מתחילה לבימוס, שהיא אסורה, ורש״י מפרש שהבימוס הוא המקום שעליו מושיבים את העבודה זרה ועובדים את הבימוס כעבודה זרה עצמה. רש״י משוה את הדין של אבן לדין של בית, שאם הגוי חצבה וכעת מחסר ממנה מעט – יש לה ביטול, ואם ישראל חצבה – אין לה ביטול.
כמוהו כותבים הראשונים שפירשו במשנה הקודמת שמדובר על בית שהוא עצמו נעבד לעבודה זרה, שגם באבן מדובר כשהיא עצמה נעבדת, וכבר נתבאר שלדעתם אם אינם נעבדים הרי הם נידונים כמשמשי עבודה זרה שאינם נאסרים עד שייעבדו.
התוספות (ד״ה בית) כותבים שמפירוש רש״י עולה שהבית והאבן נעשו כדי לשמש את העבודה זרה, אלא שאגב העבודה זרה עובדים גם אותם. אולם התוספות מפרשים שעשה את הבית והאבן כדי שהם עצמם יהיו עבודה זרה, בדומה לדין של אשרה במשנה הבאה שוודאי שהיא עצמה נעבדת. הם מסבירים שבדרך כלל בימוס הוא רק משמש לעבודה זרה, ובכל זאת המשנה נוקטת ״בימוס״ על הנעבד עצמו מפני שהיו רגילים לעבוד את הצורה הדומה לבימוס, שהיתה חשובה בעיניהם. אכן, המאירי גורס במשנה במפורש ״אבן שחצבה מתחילה לעבוד״, ומוסיף שיש הגורסים ״לבימוס״ ומפרשים שעובדים גם לבימוס.
לעומת זאת, אלה שפירשו במשנה הקודמת שמדובר על בית שנבנה רק לשמש לעבודה זרה, להניח אותה בתוכו, מפרשים כך גם במשנתנו. בדרך זו כותב ר״י מבירינא בתוספותיו בשם רבנו אלחנן שהבימוס רק משמש לעבודה זרה, ובכל זאת לא די בסילוק האליל שעליו להתירו, משום שחצבו את האבן מתחילה למטרה זו.
הראב״ד מוסיף הסבר שבימוס היא המצבה הכתובה בתורה, וגזרת הכתוב שתיאסר בעשייתה, כפי שנדרש בתורת כהנים (בהר פרשתא ו פרק ט) על הפסוק (ויקרא כו, א): ״לא תעשו לכם אלילִם ופסל ומצבה לא תקימו לכם...״, שמצבה נאסרת בעשייתה כמו פסל.
דברים אלה מובאים בתלמידי רבנו יונה בתור קושיה על פירוש רש״י, אולם רבנו יונה מוכיח כרש״י מדברי הירושלמי (הלכה ח) האוסר את האבן מפני שהעמיד עליה עבודה זרה, ולא נאמר שם שהאבן אסורה בכל אופן משום מצבה. מדבריו ניתן להבין שזה גם הפירוש בתורת כהנים, שאסור לעשות מצבה שכוונתו לעבדה אגב האליל שעליה, כשם שאסור לעשות את האליל עצמו.
הרמב״ם מביא את הדין של האבן בהמשך למה שכותב לגבי הבית, וניתן להבין שכשם שכותב על הבית שהגוי בנאו מתחילה שיהיה הוא עצמו נעבד – כך גם בדין של האבן כוונתו שהגוי חצבה מתחילה לעבדה.
גם השלחן ערוך כותב שמדובר על אבן שחצבה לעבדה, ועיין בבירור הלכה לעיל ציון ד על ההבדל בין לשון הרמב״ם לבין זו של השלחן ערוך.
באשר לשני הדינים האחרים שבמשנה, בעניין המסייד והמכייר באבן ובעניין אבן שהעמידו עליה עבודה זרה וסילקוה, ההלכה נפסקה בהתאם למה שנתבאר לעיל בדין של הבית.
ב. כשזוקף אבן לשם עבודה זרה.

התוספות (ד״ה אבן) כותבים שהמשנה היתה יכולה להביא דוגמה נוספת לאיסור באבן, בכגון שזקפה בשביל להשתחוות לה. מצב זה נזכר בגמרא לעיל (מו, א), שם מדובר על ישראל שזוקף לבנה, וממהלך הסוגיה עולה שלפי הדעה שעבודה זרה של ישראל נאסרת מיד – אף הזקיפה עצמה אוסרת, וגם לדעה שאינה אסורה עד שתיעבד, אם זקפה ישראל והשתחווה לה הגוי – נאסרה.
אלא שהם דוחים שיש הבדל בין מה שנאמר על זקיפת לבנה לבין הדין במשנתנו, שכן הם יוצאים מנקודת הנחה שהתנא במשנתנו יכול לסבור שאף עבודה זרה של גוי אינה אסורה עד שתיעבד, ובכל זאת בחציבה האבן נאסרת מיד שכן זהו מעשה חשוב. ממילא אין לדמות זאת לזקיפת לבנה שאינה אסורה לדעה זו עד שתיעבד.
אולם רבי עקיבא איגר (בגליון הש״ס) מקשה על סברת התוספות מהגמרא לעיל (יט, ב), שם מבואר שלפי הדעה שעבודה זרה של גוי אסורה רק לאחר שתיעבד כך הדין גם במעשה חשוב כבניית כיפה.
מכל מקום, התוספות מוסיפים שלפי מה שרש״י כותב בסוגיה הקודמת (ד״ה אע״פ), שהתנא של המשנה סובר שעבודה זרה של גוי נאסרת מיד אף שלא נעבדה, אפשר לומר שהוא הדין בזקיפה שהאבן נאסרת מיד, כפי שיוצא מהגמרא לעיל. אכן הראב״ד, הרא״ש בתוספותיו, הנמוקי יוסף בשם התוספות ורבנו ירוחם (ני״ז ח״ד) כותבים שהאבן נאסרת גם כשזקפה להשתחוות לה, ולא רק כשחצבה לעבודה זרה. המאירי מוסיף להסביר שהמשנה באה לחדש שבחציבת האבן היא נאסרת אף שכוונתו שתיעבד רק לאחר שיניחו עליה את האליל, בעוד שבזקיפת האבן כוונתו שישתחוו לה מיד.
הטור פוסק להלכה כדבריהם, שאבן שנחצבה או שזקפה לבימוס נאסרת, אבל הרמב״ם כותב את ההלכה שבמשנה שהאבן נאסרת בחציבה, ואינו כותב שהוא הדין בזקפה.
יתרה מזו, בהלכה ג הרמב״ם כותב את הדין המובא בגמרא לעיל (מו, א) על ישראל שזקף לבנה שהלבנה נאסרת רק לאחר שמשתחווים לה, אבל שם מדובר על עבודה זרה של ישראל שאינה אסורה עד שתיעבד, ועדיין ניתן לומר שהרמב״ם אינו מזכיר את הדין בגוי שזקף לבנה משום שאין הוא מפורש בגמרא.
גם השלחן ערוך אינו מזכיר שיש איסור באבן על ידי זקיפה, והגר״א (סק״ט) מסביר את ההשמטה על פי דבריו בבית יוסף, שלמסקנה התוספות סוברים שבזקיפה אין האבן נאסרת. אולם הגר״א מקשה שלא משמע כן מדברי התוספות, מה עוד שלהלכה (סי׳ קלט, א) נפסק שעבודה זרה של גוי נאסרת מיד, וממילא די בזקיפה כדי לאסור.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144