×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא עבודה זרה מ״ו:גמרא
;?!
אָ
יֵשׁ נֶעֱבָד בִּמְחוּבָּר אֵצֶל גָּבוֹהַּ אוֹ אֵין נֶעֱבָד בִּמְחוּבָּר אֵצֶל גָּבוֹהַּ. את״לאִם תִּמְצֵי לוֹמַר יֵשׁ נֶעֱבָד בִּמְחוּבָּר אֵצֶל גָּבוֹהַּ מַכְשִׁירֵי קׇרְבָּן כְּקׇרְבָּן דָּמוּ אוֹ לָא. אָמַר רָבָא ק״וקַל וָחוֹמֶר וּמָה אֶתְנַן שֶׁמּוּתָּר בְּתָלוּשׁ לְהֶדְיוֹט אאָסוּר בִּמְחוּבָּר לְגָבוֹהַּ דִּכְתִיב {דברים כ״ג:י״ט} לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב לָא שְׁנָא תָּלוּשׁ וְלָא שְׁנָא בִּמְחוּבָּר נֶעֱבָד שֶׁאָסוּר בְּתָלוּשׁ לְהֶדְיוֹט אֵינוֹ דִּין בשֶׁאָסוּר בִּמְחוּבָּר לְגָבוֹהַּ. א״לאֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא אוֹ חִילּוּף וּמָה נֶעֱבָד שֶׁאָסוּר בְּתָלוּשׁ אֵצֶל הֶדְיוֹט מוּתָּר בִּמְחוּבָּר לְגָבוֹהַּ שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר {דברים י״ב:ב׳} אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים וְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם לָא שְׁנָא לְהֶדְיוֹט וְלָא שְׁנָא לְגָבוֹהַּ אֶתְנַן שֶׁמּוּתָּר בְּתָלוּשׁ לְהֶדְיוֹט אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוּתָּר בִּמְחוּבָּר לְגָבוֹהַּ. וְאִי מִשּׁוּם בֵּית ה׳ אֱלֹהֶיךָ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא בֵּית ה׳ אֱלֹהֶיךָ פְּרָט לְפָרָה שֶׁאֵינָהּ בָּאָה לַבַּיִת דִּבְרֵי ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים גלְרַבּוֹת אֶת הָרִיקּוּעִים. א״לאֲמַר לֵיהּ אֲנָא קָאָמֵינָא לְחוּמְרָא וְאַתְּ אָמְרַתְּ לְקוּלָּא קוּלָּא וְחוּמְרָא לְחוּמְרָא פָּרְכִינַן. א״לאֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא וְכֹל הֵיכָא דְּאִיכָּא קוּלָּא וְחוּמְרָא לְקוּלָּא לָא פָּרְכִינַן וְהָא הַזָּאָה דְּפֶסַח דִּפְלִיגִי ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר ור״עוְרַבִּי עֲקִיבָא דר׳דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר לְחוּמְרָא וְקָא מְחַיֵּיב לֵיהּ לְגַבְרָא ור״עוְרַבִּי עֲקִיבָא לְקוּלָּא וּפָטַר וְקָא פָרֵיךְ ר״ערַבִּי עֲקִיבָא לְקוּלָּא. דִּתְנַן הֵשִׁיב ר״ערַבִּי עֲקִיבָא אוֹ חִילּוּף וּמָה הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת אֵינָהּ דּוֹחָה הַשַּׁבָּת שְׁחִיטָה שֶׁהִיא דְּאוֹרָיְיתָא לֹא כ״שכׇּל שֶׁכֵּן. הָתָם ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר גַּמְרֵיהּ וְאִיַּיקַּר לֵיהּ תַּלְמוּדָא וַאֲתָא ר״ערַבִּי עֲקִיבָא לְאַדְכּוֹרֵיהּ וְהַיְינוּ דא״לדַּאֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַל תַּכְפִּירֵנִי בִּשְׁעַת הַדִּין כָּךְ מְקוּבָּל אֲנִי מִמְּךָ הַזָּאָה שְׁבוּת דוְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְקָמַת חִטִּים מַהוּ לִמְנָחוֹת היֵשׁ שִׁינּוּי בְּנֶעֱבָד אוֹ אֵין שִׁינּוּי בְּנֶעֱבָד. אָמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן ת״שתָּא שְׁמַע כׇּל והָאֲסוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ וַלְדוֹתֵיהֶן מוּתָּרִים וְתָנֵי עֲלַהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר. וְלָאו אִתְּמַר עֲלַהּ אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ מַחְלוֹקֶת כְּשֶׁנִּרְבְּעוּ וּלְבַסּוֹף עִיבְּרוּמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
E/ע
הערותNotes
האיסור של נעבד ואתנן לגבוה כשהם מחוברים

ציון א.ב.
גמרא. בעי רמי בר חמא: המשתחוה להר, אבניו מהו למזבח? יש נעבד במחובר אצל גבוה, או אין נעבד במחובר אצל גבוה? אם תימצי לומר יש נעבד במחובר אצל גבוה, מכשירי קרבן כקרבן דמו או לא? אמר רבא: קל וחומר, ומה אתנן שמותר בתלוש להדיוט אסור במחובר לגבוה, דכתיב ״לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב...״, לא שנא תלוש ולא שנא במחובר, נעבד שאסור בתלוש להדיוט אינו דין שאסור במחובר לגבוה?
המשתחוה להר, אף על פי שהוא מותר בהנייה – הרי אבניו אסורין למזבח...
נשא אחת מחייבי לאוין, כל שיתן לה מחמת בעילה – הרי זה אתנן ואסור, והזכור – אתננו אסור. נתנה האשה אתנן לבועל – הרי זה מותר משום אתנן.(רמב״ם איסורי מזבח ד, ז, ט)
א. מסקנת הגמרא.

בגמרא מובאת מחלוקת אם מחובר שנעבד לעבודה זרה נאסר לצורך גבוה. רבא אוסר ולומד זאת בקל וחומר מאתנן, שמותר להדיוט ואסור לגבוה, בין בתלוש ובין במחובר, ואילו רב הונא סובר להפך, שבנעבד מן הסתם מותר במחובר אף לגבוה, וממנו ניתן ללמוד שיש להתיר אף אתנן במחובר לצורך גבוה.
אולם הגמרא מביאה את דחייתו של רבא, שראוי ללמוד את הדין לחומרא ולא לקולא, זאת אומרת שמחובר שנעבד וגם אתנן במחובר נאסרים לגבוה.
ב. איזהו מחובר.

בביאור האיסור במחובר רש״י כותב בתחילה (ד״ה אסור) שהאיסור הוא אפילו במכשירי קרבן, כגון לבניין הבית, וניתן להבין שכוונתו למי שלוקח אבנים שנעבדו כשהיו מחוברות. אולם בהמשך (ד״ה ואי) הוא כותב שאסור להקדיש בית לצורך בניין הבית.
התוספות (ד״ה ואי) מקשים על פירושו האחרון מהגמרא להלן (מז, ב) האומרת שבית נחשב תלוש, מפני שמתחילה היה תלוש ולבסוף חברו, וזהו הטעם לכך שהמשתחווה לבית – אסרו. לפיכך הם מפרשים שהאיסור הוא בכגון שנתן לאשה כאתנן עצים ואבנים לצורך בניין, שבדרך כלל הם מחוברים במקומם.
בהסברם השני התוספות כותבים שניתן לפרש שהקדיש בית, ובכגון שהבית חצוב במערה ולא היה תלוש מעולם, ור״י מבירינא בתוספותיו (ד״ה בית) כותב אפשרות נוספת שנתן לה בית עם הקרקע, וזה ודאי מחובר.
הרי״ד בתוספותיו (מהד׳ תליתאה) מבאר שהדיון בסוגייתנו הוא על אבנים שנחצבו מההר על ידי ישראל, אבל אם חצבם גוי הרי הם מותרים מפני שהחציבה מבטלת את השם של עבודה זרה. נראה שכוונת הרי״ד להר שנעבד על ידי גוי, שכן אילו נעבד על ידי ישראל אין לו ביטול. מדברי הרי״ד עולה שמותר להשתמש בעבודה זרה שנתבטלה אפילו לצורך גבוה, ועיין עוד בבירור הלכה להלן (נב, ב) בביאור מחלוקת הראשונים בעניין זה.
ג. פסיקת ההלכה.

הרמב״ן והר״ן בחידושיהם כותבים שלמסקנת הגמרא הלכה כדברי רבא שמחובר שנעבד אסור לצורך גבוה, ומוכיחים זאת גם מדברי הירושלמי (הלכה ה).
כך יש להסיק גם מפירוש רש״י (ד״ה משתחוה) להמשך הגמרא הכותב שספיקו של רמי בר חמא על המשתחווה לקמת חיטים מבוסס על ההנחה שמחובר שנעבד אסור לגבוה, והשאלה היא האם שינוי מתירו.
רש״י להלן (מז, א ד״ה לולבו) מבאר בדרך זו גם את הספק של ריש לקיש על נטילת לולב שיצא מדקל שהשתחוו לו, האם יש לאסור נעבד במחובר לצורך מצוה כשם שנאסר לצורך גבוה.
גם הרמב״ם (הלכה ז) פוסק שהמשתחווה להר – אבניו אסורות למזבח, זאת אומרת שהאיסור כולל גם את מכשירי הקרבן, כדברי רבא, ומשמע שהרמב״ם אינו כותב זאת בדרך של ספק אלא כהלכה ודאית.
יחד עם זאת יש לדון מדוע אין הרמב״ם מפרש שגם האתנן במחובר אסור לגבוה. העין משפט מפנה להלכה ט, שם הרמב״ם כותב בסתם את האיסור של אתנן, ונראה שמתכוון לומר שההלכה הסתמית כשלעצמה מלמדת שהאיסור כולל גם מחובר, ולא ראה הרמב״ם צורך לפרש זאת. גם המנחת חינוך (מצוה תקעא) מבאר כך בדעת הרמב״ם.
ניתן להוסיף הסבר שדווקא בדין של נעבד במחובר, שעליו נאמר שמותר להדיוט, צריך לכתוב במפורש שאסור לגבוה. אך בדין של אתנן, שלא מצינו לגביו שום קולא במחובר, פשוט שכאשר אמרו שאסור לגבוה התכוונו לאסרו אף במחובר, וזה מעין דברי רבא בגמרא: ״לא שנא תלוש ולא שנא במחובר״.



ציון ג.
עיין בירור הלכה לתמורה ל, ב ציון ט.



ציון ד.
עיין בירור הלכה לפסחים סט, א ציון א.



הדין בנעבד במחובר שנעשה בו שינוי

ציון ה (מו, ב), ציון ב (מז, א).
גמרא. בעי רמי בר חמא: המשתחוה לקמת חטים, מהו למנחות? יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד? אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן, תא שמע: כל האסורין לגבי מזבח - ולדותיהן מותרים, ותני עלה: רבי אליעזר אוסר; ולאו אתמר עלה, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מחלוקת - כשנרבעו ולבסוף עיברו, אבל עיברו ולבסוף נרבעו – דברי הכל אסורין? והכא נמי כעיברו ולבסוף נרבעו דמי! איכא דאמרי: מחלוקת - כשנרבעו ולבסוף עיברו, אבל עיברו ולבסוף נרבעו – דברי הכל אסור, והני נמי כי עיברו ולבסוף נרבעו דמי! הכי השתא, התם – מעיקרא בהמה והשתא בהמה, דשא הוא דאחיזא באנפה, הכא – מעיקרא חיטי והשתא קמחא.
המשתחוה לקמה – חטיה מותרין למנחות, שהרי נשתנו ונדמו לולדות של איסורי מזבח שהן מותרין. וכו׳.(רמב״ם איסורי מזבח ג, יד)
א. ביאור הגמרא.

בעיית רמי בר חמא היא על המשתחווה לקמת חיטים ולאחר מכן עשה בהן שינוי וטחנן, האם הקמח כשר למנחות. בגמרא מובא בתחילה שיש לדמות זאת לדין של בהמה מעוברת שנעבדה או נרבעה ואחר כך המליטה, שאף שנעשה שינוי בוולד בכל זאת האיסור נשאר במקומו. אך לבסוף הגמרא אומרת שאין להשוות זאת לבהמה שהמליטה, מפני שהשינוי בחיטים גדול יותר ויש יותר מקום להתיר בכך.
הדיון במחלוקת התנאים לגבי הוולדות של בהמה אסורה מובא גם במסכת תמורה (ל, ב), אך ההסבר הנזכר כאן בשם רב נחמן להגדרת המחלוקת נזכר שם בשם רבא, בעוד שרב נחמן עצמו מסביר את מחלוקתם באופן אחר. לדעתו, התנאים נחלקו בבהמה שעיברה ולבסוף נרבעה, ומחלוקתם היא בשאלה האם עובר ירך אמו, אבל כשנרבעו ואחר כך עיברו – לדברי הכל הוולד מותר.
אכן, ר״י מבירינא בתוספותיו כותב שבגרסת הספרים הישנים מובא הסבר זה בתור הלשון הראשונה בסוגייתנו. לדבריו, בלשון הראשונה סברה הגמרא שלא ניתן ללמוד מההיתר של ולד בהמה לחיטים שטחנן, כיון שיצירת העובר שלאחר מעשה האיסור נחשבת לשינוי גדול במיוחד, שהרי זהו דבר חדש שלא היה בעולם מקודם, מה שאין כן בקמח הנטחן מחיטים.
לפי דרכו יוצא שבלשון השניה הגמרא מתבססת על דברי רבא בתמורה הסובר שבעיברה ולבסוף נרבעה לדברי הכל אסור, ולפיו יוצא שהגמרא באה לומר שהשינוי בחיטים גדול יותר מהשינוי שבלידה.
ב. ספק בדאורייתא או בדרבנן.

כאמור, הספק הוא על המשתחווה לקמת חיטים וטחנן, האם הקמח כשר למנחות, והתוספות (ד״ה יש) מקשים שלפי המבואר בגמרא לעיל האיסור של נעבד במחובר לצורך גבוה מבוסס על הקל וחומר מאתנן, ואם כן מדוע לא יחול כאן הכלל שאומרים ״דיו לבא מן הדין להיות כנידון״, וכיון שבאתנן ההלכה היא שכל שינוי מתיר, ממילא יוצא שאף בנעבד במחובר ראוי שהשינוי יתיר.
התוספות מתרצים שאכן מדאורייתא השינוי מועיל להתיר נעבד במחובר כמו באתנן, והספק הוא האם חכמים אסרו אף נעבד שנעשה בו שינוי מצד חומרת האיסור של עבודה זרה. בדרך זו מסבירים גם הרא״ש, הר״י מבירינא ור״י מפאריש בתוספותיהם.
לעומתם, הראב״ד מפרש שהלימוד מאתנן אינו בדרך של קל וחומר אלא בדרך של היקש, ואף על פי שלומדים את עצם האיסור מאתנן יש מקום לומר שלאחר מכן נקבע הדין של נעבד במחובר לפי הכללים המקובלים באיסור עבודה זרה, ולא לפי הכללים המקובלים באיסור של אתנן.
הר״ן בחידושיו מבאר בדרך אחרת בחידושיו שעיקר האיסור של נעבד במחובר לגבוה נלמד מהאיסור בתלוש, והקל וחומר מאתנן בא רק ללמדנו שבשימוש לצורך גבוה אין הבדל בין תלוש למחובר, ולכן לא חלה כאן ההגבלה של ״דיו לבא מן הדין״ וכו׳.
נראה שגם הרמב״ן מתכוון לפירוש זה, ובדבריו נזכרת אפשרות לתירוץ נוסף, שהלימוד מאתנן הוא רק בנוגע למכשירי קרבן שדינם כקרבן, אבל הקרבן עצמו בוודאי נאסר גם בנעבד במחובר, וממילא אין מקור להקל בשינוי שנעשה בו.
בין כך ובין כך, מדברי הרמב״ן, הראב״ד והר״ן יוצא שהספק של רמי בר חמא הוא בעיקר הדין מדאורייתא, בניגוד לשיטת התוספות.
ג. הדין בתלוש.

רש״י (ד״ה או אין) כותב שהיתה גרסה בגמרא ולפיה ספקו של רמי בר חמא הוא על המשתחווה לחיטים בהיותם תלושים ועשה מהם קמח. אולם הוא דוחה גרסה זו, מפני שיש לימוד מפורש על כך ששינוי אינו מתיר איסור של עבודה זרה. לכן הוא מקיים את הגרסה שלפנינו שהספק הוא על המשתחווה לקמה, דהיינו בהיותה מחוברת, והספק הוא האם שינוי מועיל לנעבד במחובר לצורך גבוה. כדבריו כותבים גם הראב״ד, המאירי והר״ן בחידושיו ששינוי אינו מועיל בתלוש.
לעומתם, רבנו חננאל גורס שספקו של רמי בר חמא הוא על המשתחווה לחיטים, אם מועיל בהם שינוי כדרך שמועיל באתנן. גם הרי״ד בתוספותיו מקיים גרסה זו, אך הוא מסביר שהדיון הוא בכגון שהגוי טוחן את החיטים וממילא עושה בהם ביטול שמתירם להדיוט, והספק הוא האם בכך מותרים אף לגבוה. אבל אם ישראל טחנם בוודאי נשאר האיסור אף להדיוט, שהרי אין ביטול לעבודה זרה של ישראל.
ד. שיטת ההלכה.

רבנו חננאל כותב שהספק לא הוכרע בגמרא, ונראה שמפרש שדברי הגמרא בסוף הסוגיה נאמרו רק בדרך של דחייה ולא כהכרעה.
אולם הרמב״ם פוסק שהמשתחווה לקמה – חיטיה מותרים למנחות, והכסף משנה מסביר שהוא מפרש שיש בדברי הגמרא משום הכרעה, שהשינוי שנעשה בחיטים מתיר אותם. לדבריו זאת היתה גם דעת מר זוטרא בתחילה שהביא ראיה מלשון המשנה בתמורה האומרת שכל האסורים לגבי מזבח – ולדותיהם מותרים, כלומר ששינוי יועיל בחיטים כמו בוולדות.
לדעת בעל ערוך השלחן העתיד (קדשים סי׳ נד, יג) נחלקו בכך שתי הלשונות בגמרא, הראשונה סברה שיש להחמיר והשניה סברה שיש להקל, והרמב״ם לפי שיטתו פוסק כלשון האחרונה.
בעל ספר מרחשת (ח״א סי׳ ה, א) כותב בדרך אחרת שהרמב״ם מקל מפני שלדעתו הספק הינו רק מדרבנן, כשיטת התוספות לעיל, ובספק דרבנן הולכים להקל.
מלבד זאת, מהר״י קורקוס מדייק מלשון הרמב״ם שכותב בהלכה שהיה משתחווה לקמה ולא שהשתחווה לחיטים, ששינוי מתיר רק בנעבד במחובר ולא בנעבד בתלוש.



ציון ו.
עיין בירור הלכה לתמורה ל, ב ציון ז.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144