×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא עבודה זרה מ״ו.גמרא
;?!
אָ
אָמַר לוֹ ר״ערַבִּי עֲקִיבָא וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר {דברים י״ב:ב׳} אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אִם כֵּן מָה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא לְכַנּוֹת לָהּ שֵׁם. יָכוֹל לְשֶׁבַח לְשֶׁבַח ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ אֶלָּא יָכוֹל לֹא לְשֶׁבַח וְלֹא לִגְנַאי ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {דברים ז׳:כ״ו} שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא. הָא כֵּיצַד הָיוּ קוֹרִין אוֹתָהּ בֵּית גַּלְיָא קוֹרִין אוֹתָהּ בֵּית כריא עין כֹּל עֵין קוֹץ. תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת הַגּוֹיִם1 הָעוֹבְדִים אֶת הֶהָרִים וְאֶת הַגְּבָעוֹת הֵן מוּתָּרִין אוְעוֹבְדֵיהֶן בְּסַיִיף וְאֶת הַזְּרָעִים וְאֶת הַיְּרָקוֹת הֵן אֲסוּרִין וְעוֹבְדֵיהֶן בְּסַיִיף. א״לאֲמַר לֵיהּ דְּאָמַר לָךְ מַנִּי רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה הִיא דְּאָמַר אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ אָסוּר. וְלוֹקְמַהּ בְּאִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִלָּה לְכָךְ וְרַבָּנַן לָא ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּקָתָנֵי דּוּמְיָא דְּהַר מָה הַר שֶׁלֹּא נְטָעוֹ מִתְּחִלָּה לְכָךְ אַף הַאי נָמֵי שֶׁלֹּא נְטָעוֹ מִתְּחִלָּה לְכָךְ. אִיתְּמַר אַבְנֵי הַר שֶׁנִּדַּלְדְּלוּ בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹחָנָן חַד אָמַר אֲסוּרוֹת וְחַד אָמַר במוּתָּרוֹת מ״טמַאי טַעְמָא דמ״דדְּמַאן דְּאָמַר מוּתָּרוֹת כְּהַר מָה הַר שֶׁאֵין בּוֹ תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם וּמוּתָּר אַף הָנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם וּמוּתָּרִין. מָה לְהַר שֶׁכֵּן מְחוּבָּר בְּהֵמָה תּוֹכִיחַ. מָה לִבְהֵמָה שֶׁכֵּן בַּעֲלַת חַיִּים הַר יוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין לֹא רְאִי זֶה כִרְאִי זֶה וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁאֵין בָּהֶן תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם וּמוּתָּר אַף גכׇּל שֶׁאֵין בָּהֶן תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם וּמוּתָּר. מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֵּן לֹא נִשְׁתַּנּוּ מִבְּרִיָּיתָן. אֶלָּא אָתְיָא מִבְּהֵמָה בַּעֲלַת מוּם וּמֵהַר. וְאִי נָמֵי מִבְּהֵמָה תַּמָּה וּמֵאִילָן יָבֵשׁ. וּמַאן דְּאָסַר לְהָכִי כְּתִיב שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ דאע״גדְּאַף עַל גַּב דְּאָתְיָא מִדִּינָא לְהֶיתֵּרָא לָא תֵּתְיַאּ. תִּסְתַּיֵּים דִּבְנֵי ר׳רַבִּי חִיָּיא דְּשָׁרוּ דְּבָעֵי חִזְקִיָּה זָקַף בֵּיצָה לְהִשְׁתַּחֲווֹת לָהּ מַהוּ. קָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ לְהִשְׁתַּחֲווֹת לָהּ וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ וְקָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ הַאי זְקִיפָתָהּ אִי הָוֵי מַעֲשֶׂה אִי לָא הָוֵי מַעֲשֶׂה אֲבָל לֹא זָקַף לָא מִיתַּסְרָא ש״משְׁמַע מִינַּהּ בְּנֵי ר׳רַבִּי חִיָּיא דְּשָׁרוּ. לָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא דְּאָסְרִי דְּהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ אע״גאַף עַל גַּב דְּלֹא זְקָפָהּ אֲסוּרָה וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁזָּקַף בֵּיצָה לְהִשְׁתַּחֲווֹת לָהּ וְלֹא הִשְׁתַּחֲוָה לָהּ. וּלְמַאן אִי לְמַאן דְּאָמַר עֲבוֹדָה זָרָה2 שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֲסוּרָה מִיָּד אֲסוּרָה אִי לְמַאן דְּאָמַר עַד שֶׁתֵּיעָבֵד הָא לָא פַּלְחַהּ. לָא צְרִיכָא כְּגוֹן שֶׁזָּקַף בֵּיצָה לְהִשְׁתַּחֲווֹת לָהּ וְלֹא הִשְׁתַּחֲוָה לָהּ וּבָא גּוֹי3 וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ. כִּי הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל יִשְׂרָאֵל דשֶׁזָּקַף לְבֵינָה לְהִשְׁתַּחֲווֹת לָהּ וּבָא גּוֹי4 וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ אֲסוּרָה וְקָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ לְבֵינָה הוּא דְּמִינַּכְרָא זְקִיפָתָהּ אֲבָל בֵּיצָה לָא אוֹ דִּלְמָא הלָא שְׁנָא תֵּיקוּ.: בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְהַר אֲבָנָיו מַהוּ לַמִּזְבֵּחַמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
E/ע
הערותNotes
אבנים שנידלדלו ונעבדו

ציון ב.ג.
גמרא. איתמר, אבני הר שנדלדלו – בני רבי חייא ורבי יוחנן, חד אמר: אסורות, וחד אמר: מותרות. מאי טעמא דמאן דאמר מותרות? כהר, מה הר שאין בו תפיסת ידי אדם ומותר, אף הני שאין בהן תפיסת ידי אדם ומותרין. מה להר שכן מחובר! בהמה תוכיח. מה לבהמה שכן בעלת חיים! הר יוכיח. וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן – שאין בהן תפיסת ידי אדם ומותר, אף כל שאין בהן תפיסת ידי אדם ומותר... ומאן דאסר, להכי כתיב ״שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו״ דאף על גב דאתיא מדינא להיתירא לא תתיא.
מים שעקרן הגל והשתחוה להן – לא אסרן. נטלן בידו והשתחוה להן – אסרן. אבני הר שנידלדלו ועבדן במקומן – מותרות, שהרי אין בהן תפוסת יד אדם. השגת הראב״ד. ואם מים של רבים הן – אינן נאסרין, ואם של יחיד הן, אף על פי שעקרן הגל – אסורים, ובפלוגתא דבני רבי חייא ורבי יוחנן, ולא ידעינן בני רבי חייא מאי סבירא להו, וספיקא לחומרא.(רמב״ם הל׳ עבודה זרה ח, ב)
כל שאין בו תפיסת יד אדם ולא עשהו אדם, אף על פי שנעבד – הרי זה מותר בהנאה. לפיכך, המשתחוה להר – לא נאסר, ואפילו אבני הר שנדלדלו ועדיין הם במקומם ועבדם שם – אינם נאסרים, וכו׳.(שו״ע יורה דעה קמה, א)
א. האם נעקרו לגמרי וכיצד נעקרו.

במשנה (לעיל מה, א) למדנו את הדין של מחובר שנעבד לעבודה זרה, ובסוגייתנו נחלקו על אבני ההר שנידלדלו אם יש להן עדיין דין מחובר. אולם יש מחלוקת בין הראשונים מהו הפירוש של אבנים שנידלדלו.
רבנו חננאל מפרש שהכוונה לאבנים שלא נתלשו לגמרי אלא ממשיכות להיות תלויות, כמו איבר מדולדל. אבל רש״י מפרש שהאבנים נתלשו לגמרי, וכשיטתו סוברים הראב״ד, האשכול (ח״ג סי׳ נא), הריא״ז (הלכה ב, ו), המאירי והר״ן (על הרי״ף דף כ, א).
יחד עם זאת רש״י מדגיש שהאבנים נעקרו מאליהן, משמע שאילו נעקרו בידי אדם היו נאסרות, מפני שהן תלושות והיתה בהן תפיסת ידי אדם. אולם הריטב״א כותב בשם רבו שטלטול בעלמא אינו נחשב לתפיסת ידי אדם, וגם הנמוקי יוסף (מז, ב) כותב שהרמב״ן והרשב״א מוכיחים מהירושלמי שאבני הר שנידלדלו, אף שהגביהן ולאחר שהניחן על הארץ השתחווה להן – אינן נאסרות.
הט״ז (סק״ב) מוכיח מהגמרא להלן (נט, א), שמשווה את אבני ההר שנידלדלו למים שתלשן גל, שאף האבנים נעקרו לגמרי מההר.
בפשטות נראה שלדעת המפרשים שהמחלוקת בגמרא היא על אבנים שלא נעקרו לגמרי, אם הן נעקרו לדברי הכל אסורות בהנאה, וכן להפך, לדעת המפרשים שהמחלוקת היא על אבנים שנעקרו, מסתבר שאם הן לא נעקרו לגמרי לדברי הכל הן מותרות כדין מחובר.
ב. פסיקת ההלכה.

הרמב״ם אינו כותב במפורש אם האבנים נעקרו לגמרי. הכסף משנה מפרש שהאבנים לא נעקרו לגמרי ממקומן, וכך יש לפרש גם את לשונו בשלחן ערוך. לפי זה שיטת ההלכה היא כרבנו חננאל, וכן נראה שהיא דעת המאירי שכותב בדעת הרמב״ם שהאבנים מותרות הואיל ועבדן במקומן, מכאן שאם נעקרו ממקומן אסורות.
באשר להכרעה במחלוקת האמוראים, הר״ן (בחידושיו ועל הרי״ף, שם) כותב שכיון שאין בגמרא הכרעה במחלוקת יש לנקוט לחומרא בדבר שנוגע לאיסור תורה. הוא מוסיף שגם הר״מ הלוי פוסק לחומרא, וכן היא דעת האשכול (שם), הריא״ז (שם), המאירי ורבנו ירוחם (ני״ז ח״ד).
לעומת זאת הרמב״ם פוסק לקולא, שאבני ההר שנידלדלו מותרות בהנאה, וכן פוסק השלחן ערוך. אם כי למעשה יתכן שאין הבדל בין השיטות, שכן הרמב״ם מקל באבנים המחוברות במקצת, ואילו הר״ן מחמיר באבנים התלושות לגמרי.
אולם לפי הט״ז (סק״ב) יוצא שמקלים גם באבנים שנעקרו לגמרי, מפני שלא נתלשו על ידי אדם. המפרשים מקשים על הפסיקה לקולא, ונראה שזו גם כוונת הראב״ד בהשגתו שכותב שספיקא לחומרא. הב״ח מבאר שהרמב״ם מקל משום שזוהי מחלוקת הנוגעת באיסור דרבנן. הוא מסביר שלמסקנת הגמרא הדעה האוסרת מסתמכת על הפסוק ״שקץ תשקצנו״ (דברים ז, כו), כלומר שיש להחמיר באיסור עבודה זרה אף במקום שניתן להקל מן הדין, והרמב״ם מבין שהאיסור הינו רק מדרבנן, שכן הפסוק הזה נצרך ללימודים אחרים.
בדומה לכך כותב מרן הרב זצ״ל (אורות הרמב״ם פרק ח, ב) שהרמב״ם מבין שהמחלוקת היא מדרבנן, כיון שמן התורה אוסרים רק כשיש תפיסת יד אדם.
הכסף משנה כותב שאפשר שהיתה לרמב״ם גרסה בגמרא ולפיה בני רבי חייא הם המתירים, והלכה כמותם במחלוקתם עם רבי יוחנן.
בספר תורת חיים מבואר בדרך אחרת שהרמב״ם מסתמך על הירושלמי (הלכה ה), שם נאמר שלדעת חזקיה המשתחוה לחלוקי נחל לא אסרם ורבי יוחנן סובר שאסרם, ולפי כללי הפסיקה הלכה כחזקיה. הסבר זה מובא גם במרכבת המשנה (ח״ב) ובגר״א (סק״א), והש״ך (סק״א) מוסיף שיש לסמוך על מה שפשוט לירושלמי כאשר בבבלי אין הכרעה.
לעומת זאת החיד״א בברכי יוסף (כאן, אות א) מביא את דברי בעל ספר בני חיי שכותב שהראשונים האוסרים אינם מקבלים את הירושלמי, מפני שאף שם אין הכרעה אם חזקיה ורבי יוחנן נחלקו במשתחוה לביצה או לחלוקי נחל, וכן אין זה מוכח שתמיד הלכה כחזקיה ולא כרבי יוחנן. אך החיד״א עצמו מקבל את דברי בעל תורת חיים והש״ך.


באלו דרכים נאסרות לבֵנה וביצה

ציון ד.ה.
גמרא. תסתיים דבני רבי חייא דשרו, דבעי חזקיה: זקף ביצה להשתחוות לה, מהו? קא סלקא דעתך להשתחוות לה והשתחוה לה, וקא מיבעיא ליה: האי זקיפתה אי הוי מעשה אי לא הוי מעשה, אבל לא זקף לא מיתסרא, שמע מינה: בני רבי חייא דשרו. לא, לעולם אימא לך: בני רבי חייא דאסרי, דהשתחוה לה אף על גב דלא זקפה אסורה, והכא במאי עסקינן? כגון שזקף ביצה להשתחוות לה ולא השתחוה לה. ולמאן? אי למאן דאמר: עבודה זרה של ישראל אסורה מיד, אסורה! אי למאן דאמר: עד שתיעבד, הא לא פלחה! לא צריכא, כגון שזקף ביצה להשתחוות לה ולא השתחוה לה ובא גוי והשתחוה לה, כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא גוי והשתחוה לה – אסורה, וקא מיבעיא ליה: לבינה הוא דמינכרא זקיפתה, אבל ביצה לא, או דלמא לא שנא? תיקו.
ישראל שזקף לבנה להשתחות לה ולא השתחוה ובא גוי והשתחוה לה – אסרה בהנייה, שזקיפתה מעשה, וכן אם זקף ביצה ובא גוי והשתחוה לה – אסרה. וכו׳.(רמב״ם הל׳ עבודה זרה ח, ג)
ישראל שזקף לבינה והשתחוה לה גוי – נאסרת.(הגהת הרמ״א, יורה דעה קלט, א)
א. כשלא זקפן והשתחווה להן.

הגמרא משווה את הביצה שלא זקפה לאבני ההר שנידלדלו, ולגביהן יש מחלוקת בגמרא אם הם נאסרות מפני שהן דבר תלוש, או שאינן נאסרות מפני שאין בהם תפיסת ידי אדם, והוא הדין בביצה שכל זמן שלא זקפה אין בה תפיסת ידי אדם ויתכן שאינה נאסרת.
לפי זה מסתבר שכיון שנפסקה הלכה להקל באבני הר שנידלדלו, כמבואר בבירור הלכה לעיל (ציון ב.ג.) – הוא הדין שיש להקל בביצה שכל זמן שלא זקפה אינה נאסרת, אפילו אם השתחווה לה.
מרן הרב זצ״ל (אורות הרמב״ם פרק ח, ג) מבאר שגם בלבנה אין תפיסת יד אדם מפני שנעשתה במחובר לקרקע, והחיתוך שלה מהקרקע אינו נחשב למעשה.
ב. כשזקפן יהודי והשתחווה להן גוי.

בהמשך הסוגיה הגמרא מפרשת את בעיית חזקיה על הזוקף ביצה להשתחוות לה ולא השתחווה, ובא גוי והשתחווה. השאלה היא, האם יש בזקיפתה משום גילוי דעת שמעוניין שתיעבד אף על ידי גוי, ולכן כשהגוי משתחווה הוא אוסר אותה אף על פי שאינה שלו, ושאלה זו לא הוכרעה בגמרא. יחד עם זאת הגמרא מביאה את דברי שמואל שזקיפת לבֵנה במצב דומה בוודאי אוסרת, אבל היא מסתפקת שמא רק זקיפת הלבנה אוסרת מפני שהיא ניכרת, בעוד שזקיפת הביצה אינה ניכרת כמותה.
לגבי הלבנה כותב רש״י (ד״ה אסורה) שהגוי שמשתחווה נראה כעושה שליחותו של הישראל, והראב״ד מוסיף שבכגון זה אף אין אפשרות לבטלה מפני שהלבנה נחשבת כעבודה זרה של ישראל שאינה בטלה, וכך מבואר בגמרא להלן (נג, ב).
מלבד זאת יש מחלוקת בראשונים אם גילוי הדעת בלבנה אחת מאפשר לגוי לאסור לבנה אחרת, כגון שלאחר שזקף את הלבנה בא הגוי וזקף לבנה אחרת של ישראל והשתחווה לה. לדעת רבנו שמואל (מובא בתוספות להלן נג, ב ד״ה ובא) זקיפת לבנה אחת נחשבת כגילוי דעת גם על לבנים אחרות. אולם התוספות עצמם, הר״י מפאריש (בתוספותיו, שם) והגהות אשרי (פ״ד סי׳ ב) חולקים עליו וסוברים שגילוי הדעת מועיל רק לאותה לבנה שזקף ולא על לבנים אחרות.
כאמור, בגמרא אין הכרעה בדין הזוקף ביצה, והר״ן (על הרי״ף, דף כ, א) מסיק שיש להחמיר מספק.
ג. שיטת ההלכה.

הרמב״ם משווה לגמרי בין הזוקף לבנה לבין הזוקף ביצה, ובשתיהן הוא כותב שהן נאסרות אם הגוי משתחווה להן לאחר שזקפן ישראל, ולדעת הכסף משנה והש״ך (סק״א) גם הרמב״ם אוסר בביצה רק מחמת הספק.
אולם הרדב״ז (שו״ת סי׳ אלף תלט) מקשה מדוע אין הרמב״ם כותב במפורש שהביצה אסורה מספק, כמו שהוא כותב בהמשך ההלכה לגבי המשתחווה לחצי דלעת שאסורה מספק.
הרדב״ז משיב שבהלכה שלפנינו הרמב״ם רומז לדין נוסף, שאם הישראל עצמו השתחווה לביצה היא נאסרת. הוא מסביר שדין זה שנוי במחלוקת בירושלמי (הלכה ה) ויש צורך לפסוק בו את ההלכה, ומשום כך הרמב״ם כותב את הדין שלפנינו בלשון ודאי, כדי שיהיה ברור שאם הישראל עצמו משתחווה כל שכן שהביצה נאסרת. אולם תירוצו נראה דחוק, שכן לא מצינו שהרמב״ם כותב הלכה אחת בשביל לרמוז על הלכה אחרת.
הרב שלמה קלוגר (בנין שלמה, מובא בספר הליקוטים על הרמב״ם מהד׳ פרנקל) מסביר את הרמב״ם בדרך שונה. הוא מוכיח מהגמרא להלן (נג, ב) שדי בגילוי דעת בדברים בלבד, כפי שגילוי הדעת של ישראל בזמן שעבדו את העגל ואמרו ״אלה אלהיך ישראל״ הועיל לאסור את כל האשרות שנעבדו על ידי הגוים בארץ ישראל, ולפי זה כל שכן שגילוי דעת במעשה של זקיפת הביצה מועיל. על פי דרכו הוא מסביר מדוע חזקיה בסוגייתנו מסתפק בדבר ואינו מקבל את האמור בגמרא להלן, ואין כאן המקום להאריך בדבר, מכל מקום לפי דבריו יוצא שהרמב״ם פוסק שהביצה אסורה מדין ודאי על פי הגמרא שם.
הטור והשלחן ערוך אינם מביאים את הדין של זוקף לבנה ושל זוקף ביצה, ויש לעיין בטעם השמטתם. אבל הרמ״א מביא את הדין של זוקף לבנה, ובדרכי משה (אות א) הוא מביא את דברי הגהות אשרי שהזקיפה מועילה לאסור רק אותה לבנה.
הש״ך (שם) מוסיף על דברי הרמ״א את הספק בעניין הזוקף ביצה, וכותב שצריך להחמיר בו מספק.
עיין עוד בבירור הלכה להלן מז, ב ציון ט. י. על דינים נוספים באבן של עבודה זרה.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144