×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא עבודה זרה מ״א.גמרא
;?!
אָ
אָמַר רַבָּה מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁל כְּפָרִים אֲבָל בְּשֶׁל כְּרַכִּים ד״הדִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּרִין מ״טמַאי טַעְמָא לְנוֹי עָבְדִי לְהוּ. וְדִכְפָרִים מִי אִיכָּא למ״דלְמַאן דְּאָמַר לְנוֹי קָעָבְדִי לְהוּ דִּכְפָרִים וַדַּאי לְמִיפְלְחִינְהוּ עָבְדִי לְהוּ. אֶלָּא אִי אִתְּמַר הָכִי אִתְּמַר אָמַר רַבָּה מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁל כְּרַכִּים אאֲבָל בְּשֶׁל כְּפָרִים ד״הדִּבְרֵי הַכֹּל אֲסוּרִים.: וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינָן אֲסוּרִין וְכוּ׳.: מַקֵּל שֶׁרוֹדֶה אֶת עַצְמוֹ תַּחַת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ כְּמַקֵּל.: צִפּוֹר שֶׁתּוֹפֵשׂ אֶת עַצְמוֹ תַּחַת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ כְּצִפּוֹר.: כַּדּוּר שֶׁתּוֹפֵשׂ אֶת עַצְמוֹ תַּחַת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ כְּכַדּוּר. תָּנָא בהוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן סַיִיף עֲטָרָה וְטַבַּעַת. סַיִיף מֵעִיקָּרָא סְבוּר לִסְטִים בְּעָלְמָא וּלְבַסּוֹף סְבוּר שֶׁהוֹרֵג אֶת עַצְמוֹ תַּחַת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. עֲטָרָה מֵעִיקָּרָא סְבוּר גָּדֵיל כְּלִילֵי בְּעָלְמָא וּלְבַסּוֹף סְבוּר כַּעֲטָרָה למלך טַבַּעַת מֵעִיקָּרָא סְבוּר אִישְׁתְּיָימָא בְּעָלְמָא וּלְבַסּוֹף סְבוּר שֶׁחוֹתֵם אֶת עַצְמוֹ תַּחַת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לְמִיתָה.: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל כּוּ׳.: תָּנָא אֲפִילּוּ צְרוֹר אפי׳אֲפִילּוּ קֵיסָם. בָּעֵי רַב אָשֵׁי תָּפַשׂ בְּיָדוֹ צוֹאָה מַהוּ מִי אָמְרִינַן כ״עכּוּלֵּי עָלְמָא זִילוּ בְּאַפֵּיהּ כִּי צוֹאָה א״דאוֹ דִילְמָא הוּא מִיהוּ דְּזִיל בְּאַפֵּי כ״עכּוּלֵּי עָלְמָא כְּצוֹאָה תֵּיקוּ.: מתני׳מַתְנִיתִין: הַמּוֹצֵא גשִׁבְרֵי צְלָמִים הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין דמָצָא תַּבְנִית יָד אוֹ תַּבְנִית רֶגֶל הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין מִפְּנֵי שֶׁכַּיּוֹצֵא בָּהֶן נֶעֱבָד.: גמ׳גְּמָרָא: אָמַר שְׁמוּאֵל האפי׳אֲפִילּוּ שִׁבְרֵי עֲבוֹדָה זָרָה1 וְהָאֲנַן תְּנַן שִׁבְרֵי צְלָמִים. ה״ההוּא הַדִּין דאפי׳דַּאֲפִילּוּ שִׁבְרֵי עֲבוֹדָה זָרָה2 וְהָא דְּקָתָנֵי שִׁבְרֵי צְלָמִים מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵא סֵיפָא מָצָא תַּבְנִית יָד תַּבְנִית רֶגֶל הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין מִפְּנֵי שֶׁכַּיּוֹצֵא בָּהֶן נֶעֱבָד. תְּנַן מָצָא תַּבְנִית יָד תַּבְנִית רֶגֶל הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין מִפְּנֵי שֶׁכַּיּוֹצֵא בּוֹ נֶעֱבָד אַמַּאימהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
E/ע
הערותNotes
המוצא שברי עבודה זרה

ציון ג–ה (מא, א), ציון א–ב (מא, ב).
משנה. המוצא שברי צלמים – הרי אלו מותרין. מצא תבנית יד או תבנית רגל – הרי אלו אסורין, מפני שכיוצא בהן נעבד.
גמרא. אמר שמואל: אפילו שברי עבודה זרה. והאנן תנן: שברי צלמים! הוא הדין דאפילו שברי עבודה זרה, והא דקתני שברי צלמים משום דקבעי למיתנא סיפא: מצא תבנית יד, תבנית רגל – הרי אלו אסורין, מפני שכיוצא בהן נעבד. תנן: מצא תבנית יד, תבנית רגל – הרי אלו אסורין, מפני שכיוצא בו נעבד; אמאי? והא שברים נינהו! תרגמה שמואל: בעומדין על בסיסן. אתמר: עבודה זרה שנשתברה מאיליה – רבי יוחנן אמר: אסורה, רבי שמעון בן לקיש אמר: מותרת. רבי יוחנן אמר אסורה, דהא לא בטלה; רבי שמעון בן לקיש אמר מותרת, מסתמא בטולי מבטיל לה, מימר אמר: איהי נפשה לא אצלה, לההוא גברא מצלה ליה?!... איתיביה: המוצא שברי צלמים – הרי אלו מותרין, הא שברי עבודה זרה – אסורין! לא תימא שברי עבודה זרה אסורין, אלא אימא הא צלמים עצמן אסורין, וסתמא כרבי מאיר.
צלמים הנמצאים מושלכים בשוקים או בתוך הגרוטאות – הרי אלו מותרין, ואין צריך לומר שברי צלמים. אבל המוצא יד עבודה זרה או רגלה או אבר מאבריה מושלך – הרי זה אסור בהנייה, הואיל וידע בודאי שזה האבר מן הצורה הנעבדת – הרי היא באיסורה, עד שיודע לו שבטלוה הגוים.(רמב״ם הל׳ עבודה זרה ז, ז)
עבודה זרה שהניחוה עובדיה, בשעת שלום – מותרת בהנייה, שהרי בטלוה, בשעת מלחמה – אסורה, מפני שלא הניחוה אלא מפני המלחמה. עבודה זרה שנשברה מאיליה – שבריה אסורין בהנייה עד שיבטלוה. לפיכך, המוצא שברי עבודה זרה – הרי אלו אסורין בהנייה, שמא לא ביטלוה הגוים, וכו׳.(רמב״ם שם ח, יא)
המוצא שברי צלמים מושלכים, או בתוך שברי נחושת, או אפילו שברי עבודה זרה עצמה – מותרים. אבל מצא תבנית יד או רגל והוא עומד על בסיסו – אסור.(שו״ע יורה דעה קמא, ב)
עבודה זרה שנשברה מאליה – שבריה אסורים בהנאה עד שיבטלוה. לפיכך, המוצא שברי עבודה זרה – הרי אלו אסורים בהנאה, שמא לא ביטלוה הגוים, וכו׳.(שם קמו, יא)
א. ביאור דברי האמוראים בנשברה סתם ובנשברה מאליה.

במשנה למדנו ששברי צלמים מותרים בהנאה, ורש״י מסביר שהם מותרים מספק ספיקא, שמא לא נעבדו, ואף אם נעבדו שמא שבר אותם הגוי וביטלם.
בגמרא מובאים דברי שמואל שאף שברי עבודה זרה מותרים, אף שבוודאי נעבדה, ורש״י מסביר שכיון שנשברה כבר אין עובדים אותה.
בהמשך הגמרא (עמוד ב) יש מחלוקת על עבודה זרה שנשתברה מאליה, שרבי יוחנן אוסר וריש לקיש מתיר מפני שמן הסתם הגוי ביטלה.
הראב״ד מוסיף הסבר בדעת ריש לקיש שמדובר בכגון שמצאה במקום שהרבים מצויים שם, שבוודאי ראה אותה גוי כשהיא שבורה וביטלה מפני שחשב שאינה יכולה להועיל יותר, והדין הוא שגוי יכול לבטל גם עבודה זרה של חברו.
לעומת זאת רבי יוחנן אוסר כיון שלא ידוע שביטלה, ולפי המאירי אף הוא אינו אוסר אותה בוודאות אלא רק בספק, שמא לא ביטלה.
התוספות (ד״ה אמר) כותבים ששמואל מתיר שברי עבודה זרה משום שסובר כריש לקיש שאם נשברה מאליה מותרת, וכן להפך, שריש לקיש סובר כשמואל. ראייתם היא מכך שרבי יוחנן מקשה על ריש לקיש מלשון המשנה, המתירה רק שברי צלמים ולא שברי עבודה זרה, משמע שריש לקיש מפרש את המשנה כשמואל. גם הרמב״ן (בפירושו הראשון) כותב שמפשט הגמרא עולה ששמואל סובר כריש לקיש שעבודה זרה שנשברה מאליה מותרת.
התוספות מוסיפים הסבר בדעת שמואל שעל פי רוב הגוי הוא זה ששובר את העבודה זרה או שהיא נשברת מאליה, אבל לא מסתבר שישראל שבר אותה, שאם כן הוא לא היה מניחה שבורה אלא מבערה מן העולם לגמרי.
לפי שיטה זו לא ניתן לפסוק גם כרבי יוחנן וגם כשמואל, ואכן ר״י אלמנדרי (דף יח, א בדפי הרי״ף) כותב שכיון שהלכה כרבי יוחנן – ממילא אין הלכה כשמואל, וכן עולה מדברי הר״י מלוניל (דף יח, א בדפי הרי״ף), הנמוקי יוסף (מב, ב) והריא״ז (הלכה א, ד).
מאידך גיסא, הרי״ף (דף יח, א), הרא״ש (סי׳ א) והראבי״ה (סי׳ אלף סח) מביאים להלכה את דברי שמואל ויחד עם זאת כותבים שהלכה כרבי יוחנן, אם כן לדעתם אין ביניהם מחלוקת.
בעל המאור מבאר ששמואל מתיר שברי עבודה זרה משום שוודאי שבר אותה הגוי בעצמו, שהרי דרכו לשמור עליה, ואם נמצאה שבורה אנו מניחים ששבר אותה בשעת כעסו ולא שנשברה מאליה, אבל אם ידוע לנו שנשברה מאליה – אכן היא אסורה כדברי רבי יוחנן, שמא לא ביטלה.
גם הרמב״ן, הרא״ה, הריטב״א, רבנו יונה, המאירי והר״ן כותבים כן בביאור שיטת הרי״ף, ששמואל מתיר במוצא שברי עבודה זרה סתם ורבי יוחנן אוסר בעבודה זרה שידוע שנשברה מאליה.
אולם הרמב״ן מעיר שלפי זה לא מובן מדוע הגמרא מקשה על ריש לקיש מהמשנה המתירה רק שברי צלמים ולא שברי עבודה זרה, בעוד שלפי שיטה זו גם רבי יוחנן מתיר שברים שנמצאו. אך הוא מיישב שמקשים על ריש לקיש משום שלפי שיטתו השברים מותרים בכל מצב, ואילו לפי רבי יוחנן ניתן לומר שהאיסור הוא מחשש לעבודה זרה שנשברה מאליה. המאירי כותב שיתכן שהמקשה בגמרא אינו רבי יוחנן אלא מישהו אחר שטעה בדברי רבי יוחנן.
עניין זה נדון גם בסוגיה להלן (מט, ב), שם מובאת מחלוקת על עבודה זרה שנשתברה מאליה; לדעת רב צריך לבטל כל קיסם וקיסם ולדעת שמואל אין צריך לבטל אותה אלא רק דרך גדילתה. ניתן להבין שטעמו של שמואל הוא שעבודה זרה שנשברה מאליה מותרת, וכך סברה שם הגמרא בתחילה. אולם בהמשך הגמרא מובאת האפשרות שלפי כולם עובדים לשברים ונחלקו רק בשברי שברים, ויוצא לכאורה ששמואל שם סובר כרבי יוחנן בסוגייתנו שעבודה זרה שנשברה מאליה אסורה.
אכן, רש״י שם (ד״ה לא) מפרש ששמואל בסוגייתנו מתיר רק כשנשברה בסתם, שמניחים שהגוי שבר אותה, ואילו בסוגיה להלן מדובר בכגון שידוע שנשברה מאליה, ולכן השברים צריכים ביטול נוסף. כאמור לעיל, גם בעל המאור וראשונים נוספים מבארים כך בדעת הרי״ף.
בעל המאור מוסיף שיש מי שמתרץ את הסתירה בפסקי הרי״ף על פי מה שלמדנו בגמרא להלן ששמואל מתיר רק בשברי שברים, ולכך הרי״ף מתכוון בהביאו את דבריו להלכה. בעל המאור כותב שזהו פירוש דחוק, אולם הר״ן (על הרי״ף שם) מביא תירוץ זה.
לעומת זאת, התוספות (שם ד״ה לא) כותבים לשיטתם ששמואל סובר שעבודה זרה שנשברה מאליה מותרת, וגם הרי״ד בתוספותיו (מהד׳ קמא ותליתאה) כותב כן. מתוך כך הם מפרשים ששמואל אוסר שברי עבודה זרה בכגון שדרכה של העבודה זרה להשיר קיסמים וענפים ועדיין ממשיכים לעבדה, לכן היא נשארת באיסורה, מה שאין כן בעבודה זרה הנשברת לגמרי שרגילים לבטלה גם כשעיקרה נשאר שלם.
גם הרא״ה כותב שרב ושמואל נחלקו בעבודה זרה שעיקרה נשאר קיים. הוא מסביר שאין זה תלוי במחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן בסוגייתנו, משום שניתן לומר שכאשר עיקרה קיים כולם מסכימים שהיא נשארת באיסורה ואף השברים נגררים אחריה, ומאידך גיסא אפשר לומר שדווקא משום שעיקרה קיים מתייאשים מן השברים והם מותרים.
התוספות (שם) כותבים חילוק נוסף בין הסוגיות, שבסוגייתנו מדובר בשברים שנמצאו בלא עיקר העבודה זרה ולכן הגוי מבטלה, אבל להלן מדובר בשברים שנמצאו כולם יחד ולכן הם נשארים באיסורם.
בגמרא להלן נאמר עוד שניתן להעמיד את מחלוקת רב ושמואל בעבודה זרה של חוליות, ויש גרסאות שונות בגמרא בקשר לכך. לפי הגרסה שלפנינו, שהיא גם גרסת רש״י, יוצא שהגמרא נשארת בכך שלדברי הכל עובדים לשברים, וממילא יש צורך בתירוצים שנתבארו מקודם בביאור היחס בין הסוגיות.
אולם לפי גרסת רבנו חננאל מסקנת הגמרא להלן היא הפוכה, שלדברי הכל אין עובדים לשברים, וגם הרי״ד סובר שזוהי הגרסה הנכונה. יוצא, אפוא, שניתן לפרש את דברי שמואל בסוגייתנו כפשוטם שמתיר אף בעבודה זרה שידוע שנשברה מאליה. אבל ניתן גם לפרש את המסקנה שאין עובדים לשברים רק כשגוף העבודה זרה נשאר שלם, מפני שרגילים לעזוב את השברים ולעבוד רק את העיקר, מה שאין כן כשגוף העבודה זרה נשבר שהיא נשארת באיסורה. כן מבארים הרמב״ן והר״ן בדעת הרי״ף שלדעתם מקבל גרסה זו אף שבסוגייתנו פוסק כרבי יוחנן.
הרמב״ם (ח, יא) כותב שעבודה זרה שנשברה מאליה שבריה אסורים, לפיכך המוצא שברי עבודה זרה הרי הם אסורים בהנאה, והכסף משנה מסביר שהוא פוסק כרבי יוחנן ולא כשמואל, ועיין עוד בביאור שיטתו בבירור הלכה להלן דף מט, ב ציון ט.י.
השלחן ערוך בסימן קמו, יא כותב כלשון הרמב״ם, אולם בסימן קמא, ב הוא כותב שהמוצא שברי עבודה זרה הרי אלו מותרים, כשיטת הרי״ף והרא״ש הפוסקים כשמואל, והש״ך (סי׳ קמא סק״ז) והגר״א (שם סק״ו) מקשים שדבריו סותרים את מה שכתב בסימן קמו.
החתם סופר (בחי׳ מא, א) מתרץ שלפי השלחן ערוך יש הבדל בין שברי עבודה זרה הנמצאים במקום מכובד, שאסורים מחשש שהגוי לא ביטלם, לבין שברים המושלכים בביזיון, שאם הגוי אינו מכבדם ודאי שביטלם ולכן הם מותרים. לדעת החתם סופר גם הרמב״ם סובר כן ומפרש שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לבין שמואל, אלא שמואל מתיר בשברים המושלכים בביזיון ורבי יוחנן אוסר כשאינם מושלכים בביזיון.
למעשה, הב״ח (סי׳ קמו) סובר שהעיקר להלכה כדעת הרי״ף והרא״ש המתירים סתם שברים הנמצאים, וכפי השיטה שהם מתירים רק בשברי שברים ולא בשברים גדולים. לעומתו, הש״ך (שם) כותב שמהגמרא משמע יותר כשיטת הרמב״ם האוסר בכל שברי עבודה זרה ומתיר רק בשברי צלמים. מכל מקום הדין מוסכם שעבודה זרה שנשברה מאליה שבריה אסורים, ועיין עוד בבירור הלכה להלן (שם) לגבי הדין של ביטול השברים.
ב. תבנית יד ותבנית רגל.

בסיפא של המשנה נאמר שהמוצא תבנית יד או תבנית רגל הרי אלו אסורים, והגמרא שואלת מדוע הם שונים משאר שברים שנאמר עליהם ברישא שהם מותרים. שמואל מתרץ שבסיפא מדובר בכגון שהשברים עומדים על בסיסם, ורש״י מפרש שמונחים במקום המתוקן להם, וכיון שהניחם שם ודאי ממשיכים לעבדם. מדבריו עולה שהיד והרגל נשברו, אך הם אסורים מפני שהניחם מחדש על מנת לעבדם, והראב״ד כותב כן במפורש.
התוספות (ד״ה בעומדין) דוחים את פירוש רש״י משום שמהלשון ״מצא״ משמע שמונחים בשוק או בשדה ולא במקום המתוקן להם מתחילה. לכן רבנו תם מפרש שלצורות היד והרגל יש בית מושב רחב, והן אסורות מפני שאינן נראות כשברים אלא שנעשו כך מתחילה. כלומר, לפי פירושו הבסיס מוכיח שצורות אלו נעבדות בפני עצמן ולא נשברו מצלם אחר.
כך משמע גם מדברי הרי״ף (דף יח, א) והרא״ש הכותבים שכשעומדים על בסיסם הם נראים כמי שנעשו מתחילה לכך ולא כמו שברים. אבל הרא״ה מפרש כרש״י, והוא כותב שזו גם כוונת הרי״ף.
שני הפירושים מובאים ברבנו יונה, והוא מביא לשניהם ראיות מסוגיות שונות בירושלמי. אכן האור זרוע (פסקי ע״ז פ״ג סי׳ ר) כותב שנראה לו ששני הפירושים אמת, שכן רבנו תם חולק על רש״י רק בפירוש הגמרא, אך מסתבר שמסכים עמו שאם הצורה מונחת על מקומה הקבוע היא אסורה. מאידך גיסא גם דבריו של רבנו תם מסתברים, שכאשר הצורה נראית שלמה היא אסורה.
אולם הב״ח כותב שלפי רש״י תבניות אלו אסורות רק כשמונחות על המקום המתוקן להן, בניגוד לפירוש רבנו תם.
המאירי כותב פירוש נוסף שניכר על התבניות שהן נשברו, אך כיון שהתקינו להן בסיס לאחר שבירתן מוכח שהן נעבדות, וזאת אף שאינן מונחות על המקום המתוקן להן מתחילה.
תלמידי רבנו יונה כותבים בשם רבם שאם מצא תבנית שאין ניכר בה שום שבר אך אינה עומדת על בסיס – אפשר שהיא מותרת, שאולי היתה חלק מעבודה זרה של חוליות שאין ההדיוט יכול להחזירה שהיא מותרת, כמבואר בגמרא להלן (מט, ב).
ר״י אלמנדרי מחדש שהאיסור הנזכר במשנתנו על תבנית יד ורגל של צלמים נאמר רק בדעת רבי מאיר אשר סובר במשנה לעיל (מ, ב) שכל הצלמים אסורים, אבל מדברי שאר הראשונים משמע שהאיסור חל גם לפי חכמים הסוברים שסתם צלמים מותרים.
הרמב״ם כותב שהמוצא יד או רגל של עבודה זרה או איבר מאיבריה כשהוא מושלך הרי זה אסור בהנאה, והטור מקשה מדוע אין הוא מזכיר את דברי שמואל שהאיסור הוא רק כשעומדים על בסיסם.
הכסף משנה מסביר ששמואל מפרש את המשנה לפי שיטתו ששברי עבודה זרה מותרים, לכן הוצרך לפרש שבסיפא מדובר כשעומדים על בסיסם. אבל הרמב״ם אינו פוסק כשמואל, כמבואר לעיל, אלא כרבי יוחנן הסובר ששברי עבודה זרה אסורים, לכן אין הוא צריך להעמיד את הסיפא כשמואל. על כן הוא מפרש שברישא מדובר על צלמים שהם מותרים מספק ספיקא, ובסיפא מדובר על שברי עבודה זרה שהם אסורים עד שיוודע שביטלוה הגוים. אף הלחם משנה מבאר כן בדעת הרמב״ם.
הב״ח מבאר שהרמב״ם מפרש ששמואל מעמיד את המשנה בכגון שעומדים על בסיסם רק בתבניות של צלמים, אבל תבניות של עבודה זרה עצמה אסורות אף שאינן עומדות על בסיסן, שמן הסתם עובדים אותן אף לאחר שנשברו. עם זאת אין הרמב״ם מזכיר את הדין של תבניות יד של צלמים העומדות על בסיסן, ולדעת הב״ח הרי זה מפני שמפרש כמו רש״י שהעמידן על המקום המתוקן להן, וכיון שזה דין פשוט לא ראה הרמב״ם צורך לכתבו. אולם הוא מעיר שהרמב״ם בפירושו למשנה כותב שבסיפא מדובר על יד ורגל שנעשו כשהם נפרדים מתחילה ולא נשברו מצורה שלמה, ומשמע שמפרש כשיטת רבנו תם.
בעל שלטי הגבורים (אות א) כותב בדרך אחרת שגם הרמב״ם מקבל את העמדת הגמרא שהאיסור הוא דווקא כשעומדות על בסיסן, אלא שהוא מפרש שהכוונה היא שהתבנית נעשתה מתחילה בצורת יד או רגל ולא שנשברה מצורה שלמה, וכפי שהרמב״ם כותב בפירושו למשנה. אולם בהגהה על הדרישה (סק״ג) מובא שדברי בעל שלטי הגבורים אינם מכוונים ללשון הרמב״ם בהלכה, שכותב על התבניות שהן נראות כאיבר מן הצורה הנעבדת, משמע שמדובר על איברים שהתפרקו מצורה שלמה.
השלחן ערוך (סי׳ קמא) כותב שתבנית יד או רגל שנמצאת אסורה, והוא שעומדת על בסיסה.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144