×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא עבודה זרה מ׳:גמרא
;?!
אָ
וְהָתַנְיָא כְּסִימָנֵי בֵיצִים כָּךְ סִימָנֵי עוּבְּרֵי דָגִים לָאו תָּרוֹצֵי מְתָרְצַתְּ לַהּ כָּךְ סִימָנֵי קִירְבֵי דָגִים. וְהֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ בְּסִימָנֵי קִירְבֵי דָגִים שֶׁיְּהֵא כַּד וְחַד מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּשִׁילְפּוּחָא. אִם אֵין שָׁם מוּמְחֶה מַאי אָמַר רַב יְהוּדָה אכֵּיוָן דְּאָמַר אֲנִי מְלַחְתִּים מוּתָּרִין רַב נַחְמָן אָמַר עַד שֶׁיֹּאמַר אֵלּוּ דָגִים וְאֵלּוּ קִירְבֵיהֶן אוֹרִי לֵיהּ רַב יְהוּדָה לַאֲדָא דַּיָּילָא כֵּיוָן דְּאָמַר אֲנִי מְלַחְתִּים מוּתָּרִין.: וְעָלֶה שֶׁל חִילְתִּית.: פְּשִׁיטָא לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִקְרָטִין שֶׁבּוֹ מַהוּ דְּתֵימָא נֵיחוּשׁ דִּלְמָא מַיְיתֵי וּמְעָרֵב בֵּיהּ קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דְּהָא אִישְׁתְּרוֹקֵי הִיא דְּאִישְׁתְּרוּק וַאֲתָא בַּהֲדַהּ.: וְזֵיתֵי גְלוּסְקָאוֹת הַמְגוּלְגָּלִין.: פְּשִׁיטָא לֹא נִצְרְכָא אע״גאַף עַל גַּב דְּרָפֵי טוּבָא מַהוּ דְּתֵימָא חַמְרָא רְמָא בְּהוּ קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן הָנֵי מֵחֲמַת מִישְׁחָא הוּא דִּרְפוּ.: וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שְׁלָחִין אֲסוּרִין.: הֵיכִי דָּמֵי שְׁלָחִין א״ראָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא כֹּל שֶׁאוֹחֲזוֹ בְּיָדוֹ וְגַרְעִינָתוֹ נִשְׁמֶטֶת.: הַחֲגָבִין הַבָּאִין כּוּ׳.: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן בהַחֲגָבִין וְהַקַּפְרֵיסִין וְהַקַּפְלוֹטוֹת הַבָּאִין מִן הָאוֹצָר וּמִן הַהֶפְתֵּק וּמִן הַסְּפִינָה מוּתָּרִין הַנִּמְכָּרִין בְּקַטְלוּזָא לִפְנֵי חֶנְוָנִי אֲסוּרִין מִפְּנֵי שֶׁמְּזַלֵּף יַיִן עֲלֵיהֶן וְכֵן גיֵין תַּפּוּחִים שֶׁל גּוֹיִם1 הַבָּאִין מִן הָאוֹצָר וּמִן הַהֶפְתֵּק וּמִן הַסְּלוּלָה מוּתָּרִין הַנִּמְכָּר בְּקַטְלוּזָא אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁמְּעָרְבִין בּוֹ יַיִן. ת״רתָּנוּ רַבָּנַן פַּעַם א׳אַחַת חָשׁ רַבִּי בְּמֵעָיו אָמַר כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ יֵין תַּפּוּחִים שֶׁל גּוֹיִם2 אָסוּר אוֹ מוּתָּר אָמַר לְפָנָיו ר׳רַבִּי יִשְׁמָעֵאל ב״ר יוֹסֵי פַּעַם אַחַת חָשׁ אַבָּא בְּמֵעָיו וְהֵבִיאוּ לוֹ יֵין תַּפּוּחִים שֶׁל גּוֹיִם3 שֶׁל ע׳שִׁבְעִים שָׁנָה וְשָׁתָה וְנִתְרַפֵּא אָמַר לוֹ כׇּל כָּךְ הָיָה בְּיָדְךָ וְאַתָּה מְצַעֲרֵנִי. בָּדְקוּ וּמָצְאוּ גּוֹי4 אֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי יַיִן שֶׁל תַּפּוּחִים שֶׁל ע׳שִׁבְעִים שָׁנָה וְשָׁתָה וְנִתְרַפֵּא אָמַר בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁמָּסַר עוֹלָמוֹ לְשׁוֹמְרִים.: וְכֵן לִתְרוּמָה.: מַאי וְכֵן לִתְרוּמָה אָמַר רַב שֵׁשֶׁת וְכֵן לְכֹהֵן הֶחָשׁוּד לִמְכּוֹר תְּרוּמָה לְשֵׁם חוּלִּין לְפָנָיו הוּא דְּאָסוּר אֲבָל הַבָּא מִן הָאוֹצָר וּמִן הַהֶפְתֵּק וּמִן הַסְּלוּלָה מוּתָּר אִירְתוֹתֵי מִירְתַת סָבַר שָׁמְעִי ביה רַבָּנַן וּמַפְסְדוּ לי׳לֵיהּ מִינַּאי.:
פרק ג – כל הצלמים
מתני׳מַתְנִיתִין: כׇּל הַצְּלָמִים אֲסוּרִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן נֶעֱבָדִין פַּעַם אַחַת בְּשָׁנָה דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים דאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא כֹּל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַקֵּל אוֹ צִפּוֹר אוֹ כַדּוּר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אַף כֹּל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ כׇּל דָּבָר.:
גמ׳גְּמָרָא: אִי דְּנֶעֱבָדִין פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן א״ראָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵף א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל ר״מרַבִּי מֵאִיר הָיוּ עוֹבְדִין אוֹתָהּ פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה ור״מוְרַבִּי מֵאִיר דְּחָיֵישׁ לְמִיעוּטָא גָּזַר שְׁאָר מְקוֹמוֹת אַטּוּ אוֹתוֹ מָקוֹם וְרַבָּנַן דְּלָא חָיְישִׁי לְמִיעוּטָא לָא גָּזְרוּ שְׁאָר מְקוֹמוֹת אַטּוּ אוֹתוֹ מָקוֹם. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל בְּאִנְדְּרָטִי שֶׁל מְלָכִים שָׁנִינוּ אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן הוּבְעוֹמְדִין עַל פֶּתַח מְדִינָה שָׁנִינוּמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
E/ע
הערותNotes
חגבים, קפריסין וקפלוטות של גוים

ציון ב.
משנה (לט, ב). ואלו מותרין באכילה... החגבים הבאים מן הסלולה – אסורין, מן ההפתק – מותרין.
גמרא. תנו רבנן: החגבין והקפריסין והקפלוטות הבאין מן האוצר ומן ההפתק ומן הספינה – מותרין, הנמכרין בקטלוזא לפני חנוני – אסורין, מפני שמזלף יין עליהן.
...וכן כבשין שאין דרכן לתת לתוכן חומץ או יין, או זיתים הכבושין וחגבים הכבושין שבאין מן האוצר – מותרין, אבל חגבים וכבשין שמזלפין עליהן יין – אסורין, וכן אם היו מזלפין עליהן חומץ, ואפילו חומץ שכר – אסורין.(רמב״ם מאכלות אסורות יז, כד)
הקפריסין והקפלוטות והחגבים שלהם, הכבושים – מותרין, והוא שרואה שמוציאים אותם מהאוצר, אבל הנמכרים בחנות – אסורים, שמא זילף עליהם יין, וכו׳.(שו״ע יורה דעה קיד, ח)

המשנה מחלקת בין חגבים הבאים מן הסלולה, שאסור לקנותם מגוי, לבין כאלה שבאים מן ההפתק, שמותר לקנותם. בברייתא מבואר טעם החילוק שחגבים הבאים מן ההפתק, דהיינו מן האוצר, אין רגילים לתת עליהם יין, ואילו חגבים הבאים מן הסל רגילים לתת עליהם יין. עוד נאמר בברייתא שכך הדין גם בקפריסין וקפלוטות.
רש״י (ד״ה קפריסין) מבאר שקפלוטות הן כרישים מבושלים ואין הם נאסרים משום בישולי גוים כיון שניתן לאכלם כשהם חיים, וכן אין לאסור אותם מטעם שנתבשלו בכלי של גוי כיון שטעם הכלי האסור פוגם בתבשיל. כך מפרש רש״י לעיל (לח, ב ד״ה הקפריסין) לעניין קפריסין שכיון שבדרך כלל נאכלים חיים, אם בישלם גוי – מותרים. אולם לגבי חגבים אין בדברי רש״י התייחסות לשאלה האם גם הם מותרים אפילו כשהם מבושלים.
הרי״ף (יז, ב בדפיו) כותב שמדובר דווקא בחגבים כבושים ולא במבושלים שלדעתו אסורים מדין בישולי גוים. הרי״ף טוען שכך משמע מההשוואה לקפריסין וקפלוטות, והם לדעתו תמיד כבושים ולא מבושלים. מלבד זה הוא מוכיח מהגמרא לעיל (לח, א) שאומרת שגוי שהצית אש באגם אין החגבים שבו אסורים מפני שהגוי לא נתכוון לבשלם, משמע שאם מתכוון לבשלם הם אסורים.
הרי״ד (בפסקיו בסוגייתנו ולעיל לח, ב) מביא את מחלוקת רש״י והרי״ף לעניין קפריסין וקפלוטות ופוסק כדעת הרי״ף. הריא״ז (הלכה ו, לג) פוסק כך לגבי כל הדברים שנשנו בברייתא, שמותרים דווקא כשהם כבושים.
המאירי בסוגייתנו כותב תחילה שמדובר אף בקפריסין וקפלוטות מבושלים אך מביא גם את דעת הרי״ף שבקפלוטות הדין נאמר רק על כבושים. לעומת זאת לגבי חגבים הוא כותב שההיתר הוא דווקא בכבושים, ונראה שלדעתו אין הכרח להשוות את כולם, ויתכן שבקפריסין ובקפלוטות מדובר אף בשלוקים ובחגבים מדובר דווקא בכבושים, מפני שהמבושלים אסורים מדין בישולי גוים וכפי שעולה מהסוגיה לעיל (לח, א).
יתכן שזו גם דעת הרא״ש (סי׳ מד) שרק לגבי חגבים כותב שמדובר בכבושים ולא במבושלים ואינו כותב כך גם לגבי קפריסין וקפלוטות.
הרמב״ם כותב שכבשים שאין רגילים לתת לתוכם חומץ או יין, וכן חגבים כבושים שבאים מן האוצר – מותרים. מדבריו משמע שאין היתר במבושלים, וכן פוסק השלחן ערוך במפורש.
באשר לחשש שזילפו עליהם יין, כותבים בעל הפרישה (אות ח) והט״ז (סק״ט) שאף במקום שדמי היין יקרים חוששים מפני שמזלפים רק כמות קטנה, מה שאין כן לגבי החשש לתערובת של יין שאין חוששים כאשר דמי היין יקרים, כמבואר להלן בציון ג.


יין תפוחים של גוי

ציון ג.
גמרא. תנו רבנן... וכן יין תפוחים של גוים הבאין מן האוצר ומן ההפתק ומן הסלולה – מותרין, הנמכר בקטלוזא – אסור, מפני שמערבין בו יין.
יין תפוחים ויין רמונים וכיוצא בהן – מותר לשתותן בכל מקום; דבר שאינו מצוי לא גזרו עליו. וכו׳.(רמב״ם מאכלות אסורות יז, יא)
יין תפוחים ויין רמונים וכיוצא בהן – מותר לשתותו בכל מקום, דדבר שאינו מצוי לא גזרו עליו.
כל אלו המשקים, וכן החומץ של שכר – אסור לקנותו מהם אם דמיהם יקרים מדמי היין, שאנו חוששים שמא עירב בהן יין (עד שאין ששים לבטלו). במה דברים אמורים? כשמוכרם בחנות, אבל אם רואה שמוציאים אותו מהחבית – מותר, ולא חיישינן שמא עירב בו יין, שאם היה מערב יין בחבית היה מתקלקל....
יין רימונים שמוכרים לרפואה – מותר ללקחו מהתגר, אפילו שלא מהחבית, אף על פי שדמיו יקרים מהיין, משום דכיון דאית ביה קפידא לא מרע נפשיה (וכן כל דבר שקונים מן האומן, דלא מרע נפשיה).(שו״ע יורה דעה קיד, ג–ה)

לפי הגרסה שלפנינו בברייתא, יין תפוחים הבא מן הסלולה מותר כמו זה שבא מן האוצר ומן ההפתק. אולם הרי״ף (יז, ב בדפיו) והרא״ש (סי׳ מד) גורסים כמו ברישא לגבי חגבים, שההיתר הוא בבא מן האוצר ומן ההפתק ומן הספינה, אבל הבא מן הסלולה אסור שהרי הכוונה לסל שלפני החנווני שרגיל לערבו ביין.
בדומה לדין של סוגייתנו שיין תפוחים הבא מן האוצר מותר כיון שאין חוששים שהגוי נתן בו יין, מצינו בגמרא לעיל (לב, א) לגבי חומץ שכר של גוי שרגילים לערב בו שמרי יין, שאם הביאוהו מן האוצר הוא מותר כיון שאין מכניסים לתוכו שמרים, שכן הם מקלקלים את השכר.
התוספות (לב, א ד״ה ומאוצר) מסיקים מהסוגיה שם שמותר לקנות כל מיני משקה מן הגוי, כגון יין תפוחים ומי תותים, אם הישראל רואה שמוציאם מן החבית, כיון שאין לחשוש שיתן יין במשקה שבחבית ויגרום לקלקולו. לעומת זאת לגבי ישראל שאינו רואה שהגוי מוציא את המשקה מן החבית הם מחלקים בין משקה שדמי היין זולים ממנו, שכיון שיש לחשוש שעירב בו יין הרי הוא אסור, לבין משקה שדמי היין יקרים ממנו, שכיון שאין לחשוש שעירב בו יין הרי הוא מותר. חילוק זה מקורו בסוגיה לעיל (לד, ב) בעניין ספינה שהביאה שמן דגים, שאין חוששים שנתנו בו יין כשהיין יקר יותר.
התוספות מוסיפים לפי זה שהברייתא בסוגייתנו האוסרת יין תפוחים שנקנה בשוק עוסקת בכגון שהיין זול יותר מיין התפוחים, אבל אם הוא יקר יותר אין חשש.
כן עולה מדברי הר״ן (יז, ב בדפי הרי״ף) שאסרו לקנות יין תפוחים מן החנווני כיון שהוא יקר יותר מן היין ולכן יש לחשוש שעירב בו יין, ובשכר לא חששו שיערב יין כיון שהיין יקר מן השכר.
הר״ן לעיל (יא, א בדפי הרי״ף) כותב שלפי דברי התוספות ראוי לאסור לקנות מחנווני גוי יין רימונים מפני שדמיו יקרים מן היין, אך למעשה הוא מציין שנהגו לקנות יין רימונים מן הגוי ומסביר שכיון שנעשה לשם רפואה אין חשש שמערבים בו יין, כיון שהגוי יפחד לגרוע ממעלת יין הרימונים.
הראבי״ה (סי׳ אלף סז) מחדש שאף יין תפוחים שנמכר בחנות מותר, אם יש שישים כנגד היין המעורב בו, ודבריו מובאים במרדכי (סי׳ תתלו).
הרמב״ם כותב בקשר לאיסור שתיית שכר עם גוי מחשש חתנות, שיין תפוחים ויין רימונים וכיוצא בהם מותר לשתותם בכל מקום, דהיינו אף בביתו של הגוי, ועיין בעניין זה בבירור הלכה לעיל לא, ב ציון ב.ד.
הרדב״ז והלחם משנה מביאים מקור לדברי הרמב״ם מסוגייתנו שמתירה לקנות יין תפוחים של גוי הבא מן האוצר או מן הספינה. אולם הלחם משנה מעיר שמסוגייתנו לא מוכח שמותר לשתות יין תפוחים אף בבית הגוי, ולכן הוא כותב שהרמב״ם מסיק זאת מכך שבגמרא לא נזכר האיסור אלא בשכר בלבד.
עם זאת יש לתמוה על הרמב״ם מדוע אינו מביא את החילוק שמובא בברייתא בין יין תפוחים שבא מן האוצר לבין יין תפוחים שאצל החנווני. יתכן שהרמב״ם סמך על מה שכתב בהלכה כו: ״המוריס במקום שדרכן לתת לתוכו יין – אסור, ואם היה היין יקר מן המוריס – מותר. וכזה מורין בכל דבר שחוששין לו שמא עירבו בו הגוים דבר אסור, שאין אדם מערב היקר בזול, שהרי מפסיד, אבל מערב הזול ביקר כדי להשתכר״.
מחבר השלחן ערוך מביא בסעיף ג את דברי הרמב״ם שיין תפוחים מותר לשתותו בכל מקום, שכיון שאין זה מצוי לא גזרו עליו משום איסור חתנות, אולם בסעיף ד הוא כותב שבמקום שיש לחשוש לתערובת יין, דהיינו כשנמכר בחנות והיין יקר יותר, אסור לקנות מגוי. בסעיף ה הוא פוסק כדברי הר״ן שיין רימונים שנעשה לרפואה מותר לקנותו מהגוי אפילו בחנות ואף שדמיו יקרים יותר מדמי היין, מפני שאין לחשוש לערבוב. הרמ״א מוסיף שכך הדין בכל דבר שקונים מאומן שאין חוששים שעירב יין משום שירא להפסיד את אומנתו.



אילו צלמים אסורים בהנאה

ציון ד.ה (מ, ב), ציון א.ב (מא, א).
משנה. כל הצלמים אסורין מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור או כדור; רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף כל שיש בידו כל דבר.
גמרא. אי דנעבדין פעם אחת בשנה – מאי טעמא דרבנן? אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: במקומו של רבי מאיר היו עובדין אותה פעם אחת בשנה, ורבי מאיר דחייש למיעוטא גזר שאר מקומות אטו אותו מקום, ורבנן דלא חיישי למיעוטא לא גזרו שאר מקומות אטו אותו מקום. אמר רב יהודה אמר שמואל: באנדרטי של מלכים שנינו.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ובעומדין על פתח מדינה שנינו. אמר רבה: מחלוקת בשל כפרים, אבל בשל כרכים – דברי הכל מותרין, מאי טעמא? לנוי עבדי להו. ודכפרים מי איכא למאן דאמר לנוי קעבדי להו? דכפרים ודאי למיפלחינהו עבדי להו! אלא אי אתמר – הכי אתמר, אמר רבה: מחלוקת בשל כרכים, אבל בשל כפרים – דברי הכל אסורים... תנא, הוסיפו עליהן סייף, עטרה וטבעת... תנא: אפילו צרור, אפילו קיסם. בעי רב אשי: תפש בידו צואה, מהו? מי אמרינן: כולי עלמא זילו באפיה כי צואה, או דילמא הוא מיהו דזיל באפי כולי עלמא כצואה? תיקו.
צורות שעשו אותן גוים לנואי – מותרין בהנאה, וצורות שעשו אותן לעבודה – אסורין. כיצד? כל הצורות הנמצאות בכפרים – אסורין בהנאה, מפני שחזקתן שהן עשויין לעבודה, והנמצאות במדינה, אם היו עומדין על פתח המדינה והיה ביד הצורה צורת מקל או צפור או כדור או סיף או עטרה וטבעת – חזקתו שהוא לעבודה ואסור בהנייה, ואם לאו – הרי הוא בחזקת לנואי ומותר.(רמב״ם הל׳ עבודה זרה ז, ו)
כל הצלמים הנמצאים בכפרים – אסורים, דסתמא לשם עבודה זרה נעשו. והנמצאים בכרכים – מותרים, דודאי לנוי נעשו, אלא אם כן עומדין על פתח המדינה והיה ביד הצורה צורת מקל או צפור או כדור או סייף או עטרה וטבעת. הגה. שתי וערב שמשתחוים לו – דינו כדין צלם ואסור בלא ביטול. אבל שתי וערב שתולין בצואר לזכרון שבאו ממקומותיהם – לא מקרי צלם, ומותר.(שו״ע יורה דעה קמא, א)
א. ביאור דברי התנאים והאמוראים.

במשנה מובאת מחלוקת בשאלה אילו צלמים אסורים בהנאה, והמאירי מסביר שהדיון הוא על צלמים שנמצאו ולא ידוע שנעבדו או שנעשו לעבודה זרה, שכן אם נעשו לעבודה זרה ודאי שהם אסורים, כדברי רבי עקיבא להלן (נא, ב) שעבודה זרה של גוי נאסרת משעת עשייתה אף שעדיין לא נעבדה.
לדעת רבי מאיר כל הצלמים אסורים מפני שמניחים שהם נעבדים פעם בשנה. המאירי מסביר שמנהגם היה לעשות פעם בשנה חג לשם האליל שלהם, ואגב כך היו עובדים באותו היום לכל הצלמים שבעיר, אף לאותם שלא נעשו לשם עבודה זרה. על כן הוא כותב שיש לאסור אף את הצלמים שידוע שנעשו רק לשם נוי, לאחר שעבר עליהם אותו היום.
אולם בשם הראב״ד הוא כותב שטעמו של רבי מאיר הוא שחושש שמא כל צלם שנמצא בעיר נעשה לשם עבודה זרה ורגילים לעבדו פעם בשנה, ולדבריו אם ידוע שנעשה לנוי בלבד – אין חוששים שנעבד ביום חגם ומותר בהנאה.
חכמים חולקים על רבי מאיר ואוסרים רק צלם שיש בידו מקל, ציפור או כדור, ובברייתא שבגמרא מוסיפים גם סייף, עטרה וטבעת, ורש״י מסביר שנותנים דברים אלו בידם לשם חשיבות, וודאי שהם נעבדים לעבודה זרה. רבן שמעון בן גמליאל מוסיף על דברי חכמים שהצלמים נאסרים מחמת כל דבר שנמצא בידם, ויתכן שלדעתו גם בכך יש סימן לחשיבות הצלם ולכך שהוא נעבד. המאירי כותב שאף לדעתו הצלם נאסר רק כשאוחז דבר של כבוד, וכן הוא מוכיח מהירושלמי (הלכה א). גם מסוגייתנו משמע שלא כל דבר שבידו אוסר, ועל כן היא מביאה שהאיסור חל אפילו כשאוחז בצרור ובקיסם ומסתפקת בצואה.
בגמרא מובאים תחילה דברי רב יצחק בר יוסף בשם רבי יוחנן שלדברי הכל יש מקומות שבהם כל הצלמים נעבדים פעם בשנה, ומחלוקתם היא האם יש לאסור משום כך את כל הצלמים בשאר המקומות. רבי מאיר אוסר בכל המקומות מפני שסובר שחוששים למיעוט, וחכמים מתירים מפני שסוברים שאין צריך לחשוש למיעוט. בהמשך הגמרא מובאים דברי רב יהודה בשם שמואל שמדובר במשנה באנדרטי של מלכים, ואחריהם דברי רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן שמדובר בצלמים שבפתח המדינה, והראשונים נחלקים בביאור דבריהם.
רש״י מפרש שהדברים מכוונים למה שאמר רבי מאיר; לפי שמואל הוא אסר רק צלמים שיש להם צורת המלך ולפי רבי יוחנן הוא אסר רק צלמים העומדים על פתח המדינה. גם הר״י מלוניל (יז, ב בדפי הרי״ף) מפרש שהעמדות אלו נאמרו בדעת רבי מאיר, ולפיהן הוא אוסר דווקא בצורת המלך כשנמצאת בפתח המדינה.
הריטב״א והר״ן (על הרי״ף, דף יז, ב) כותבים שלפי פירוש רש״י יוצא שחכמים אוסרים בכל הצלמים שאוחזים דברים בידיהם, אף שאינם בצורת מלך ואינם בפתח המדינה. גם הרא״ה והראב״ד (בהסברו הראשון) כותבים שהאמוראים מעמידים בכך את מחלוקת התנאים, שרבי מאיר אוסר רק בצורת מלך שעל פתח המדינה וחכמים סוברים שאין איסור בצלמים אלא אם כן אוחזים דבר בידיהם.
התוספות (ד״ה ובאנדרטי) מקשים בשם רבנו תם על פירוש רש״י ממה שנאמר במשנה להלן (מא, א) שאם מצא תבנית של יד או רגל היא אסורה, משמע שכל צורה הנמצאת בשוק או בשדה אסורה ולאו דווקא בפתח המדינה. קושיה נוספת הם מקשים שבמסכת שבת (עב, ב) משמע להפך, שאנדרטה מן הסתם אינה נעבדת, ומדוע רבי מאיר מחמיר בה יותר מבצלמים אחרים.
אולם רבי אלחנן (בתוספות שם) מיישב את פירוש רש״י שבמסכת שבת מדובר על אנדרטה של שליט שאינו מלך, ועל כן אמרו שאינה נעבדת, והוא מביא לכך ראיה מן הירושלמי (הלכה א) שמחלק בין צורות של מלכים, שהן אסורות, לבין צורות של שליטים, שהן מותרות.
באשר לקושיה מהמשנה להלן הוא כותב שמדובר בתבנית יד או רגל שנמצאה בכפרים אשר לגביה כולם מסכימים שאסורה, והרשב״א בחידושיו מוסיף שניתן לומר שמצא את השברים בסמוך לפתח המדינה.
רבנו תם חולק על רש״י ומפרש שדברי האמוראים נאמרו דווקא בדעת חכמים ובמשמעות הפוכה, כלומר שחכמים מתירים רק בצורת המלך העומדת בפתח המדינה שהיא בוודאי נעשתה לנוי.
התוספות להלן (מב, ב ד״ה יוליכם) כותבים שלפי רבנו תם בצלמים אחרים חכמים מודים לרבי מאיר שנאסרים, דהיינו אף שאינם אוחזים בידם דבר, וניתן להוסיף שגם באנדרטה של מלך מסתבר שחכמים אוסרים כשאוחזים דבר בידיהם. אבל רבנו ירוחם (נתיב יז ח״ד) כותב שלשיטה זו אנדרטה של מלך מותרת אף שאוחזת דבר בידה, וצלמים אחרים אסורים רק כשאוחזים דבר בידם.
הרי״ף (יז, ב) והרא״ש (סי׳ א) מביאים את דברי המשנה כלשונה, את דברי שמואל שמעמיד את המשנה באנדרטה של מלכים ואת דברי רבי יוחנן שמעמיד בצלמים שבפתח המדינה.
הרמב״ן מבין שלדעת הרי״ף דברי שמואל ורבי יוחנן נוגעים גם לדעת חכמים שהלכה כמותם, ואם כן חכמים סוברים שהאיסור בצלם שמחזיק דבר בידו הוא דווקא באנדרטה של מלך או בעומד על פתח המדינה. פירוש זה בדעת חכמים מובא גם בריטב״א בשם הרשב״א.
אולם המשנה למלך סובר שאין הכרע מלשון הרי״ף והרא״ש מהי שיטתם, וניתן לומר שמפרשים כרבנו תם שדווקא באופנים אלה חכמים מתירים כשהצלמים אינם אוחזים דבר בידיהם, אבל צלמים אחרים אסורים אף שאין בידם שום דבר.
מלבד זאת יש הבדל בין גרסת הרי״ף לגרסת הגמרא שלפנינו. בנוסח הגמרא שלפנינו בדברי רבי יוחנן נאמר ״ובעומדין על פתח המדינה שנינו״, לעומת הנוסח שמופיע ברי״ף ״בעומדין״ וכו׳, בלא וי״ו.
המשנה למלך מבאר את משמעות השוני בגרסה שלפי הנוסח שלפנינו רבי יוחנן בא להוסיף על שמואל שמדובר באנדרטה של מלך כשהיא בפתח המדינה, ואילו לפי גרסת הרי״ף והרא״ש משמע שדברי רבי יוחנן עומדים בפני עצמם.
מדברי המשנה למלך עולה שניתן לקיים את שתי הגרסאות לפי שתי הדעות העיקריות שבסוגייתנו, אבל הפלפולא חריפתא (אות א) כותב שהגרסה שלפנינו מתאימה יותר לפירוש רש״י ואילו גרסת הרי״ף מתאימה יותר לפירוש שהדברים מכוונים גם כלפי חכמים. בטעם הדבר נראה שלפי גרסתנו בגמרא יוצא שההעמדה במשנה מצומצמת מאד, ומסתבר שזה נאמר בדעת רבי מאיר שמחמיר רק באנדרטה של מלך הנמצאת בפתח המדינה. לעומת זאת גרסת הרי״ף מתאימה יותר לדברי חכמים שהתירו באנדרטה של מלך או בצלם העומד בפתח המדינה.
ב. מהי צורת הצלמים.

המשנה אינה מפרשת מהי הצורה של הצלמים, אך לפי שמואל שמעמיד באנדרטה של מלכים ניתן אולי להסיק שבכל הסוגיה מדובר על צלמים בצורת אדם, ואכן המאירי כותב שצלמים הם פרצופים בצורת אדם.
אולם מדברי התוספות להלן (מב, ב ד״ה יוליכם) עולה שלפי רבנו תם קיים איסור גם בצורות אחרות שאינן בצורת אדם.
יתכן ששאלה זו תלויה בפירושים השונים בסוגיה, שאם כוונת הגמרא להעמיד את הדעה האוסרת באנדרטה של מלכים מסתבר שהאיסור חל רק בצורת אדם, אבל לפירוש רבנו תם שחכמים מתירים רק בצלם כזה אין שום הכרח להגביל את האיסור לצורת אדם.
לגבי העמדת הגמרא באנדרטה של מלכים, רש״י מפרש שכאשר המלך מת עושים את צורתו לזיכרון, ורבי מאיר סובר שאגב חביבותו עובדים אותו.
רבנו תם, לעומתו, מפרש (בתוד״ה אנדרטי) שמדובר על אנדרטה שעושים לכבוד המלך החי, והרי״ד בפסקיו מסביר שעושים אותה כדי שיראו את צורת המלך ויפחדו ממנו.
ניתן אולי לומר שגם מכאן נובע ההבדל בין פירוש רש״י לפירוש רבנו תם. רש״י מפרש שאנדרטה של מלכים חמורה משאר צלמים, מפני שלדעתו מדובר בצורת מלך שמת שהיא נעבדת יותר, ואילו רבנו תם מפרש שאנדרטה של מלכים יותר קלה משאר צלמים, מפני שלדעתו מדובר בצורת מלך חי שעושים אותה לכבודו.
ג. ההכרעה במחלוקת התנאים.

כאמור, במשנה מובאות דעותיהם של רבי מאיר, חכמים ורבן שמעון בן גמליאל, ובגמרא מובאות שתי ברייתות המסבירות את דבריהם. הברייתא הראשונה מוסיפה על דברי חכמים שהצלמים נאסרים גם כשאוחזים בידיהם סייף, עטרה וטבעת, והשניה מבארת שלפי רבן שמעון בן גמליאל הם נאסרים אפילו כשיש בהם צרור וקיסם. רב אשי מסתפק מה הדין לפי רבן שמעון בן גמליאל בצואה, אך אין על כך הכרעה בגמרא.
בעל ספר ההשלמה פוסק כרבן שמעון בן גמליאל, לאסור באחיזת כל דבר שיש בו קצת כבוד, על פי הכלל (גיטין לח, א) שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל בכל מקום שנזכר במשנה, מה עוד שרב אשי הסתפק על פי שיטתו, ומשמע שפסק כמותו, ואף הראבי״ה (סי׳ אלף סח) פוסק כן.
אולם המאירי כותב שרוב הפוסקים מכריעים כדעת חכמים, וכברייתא שהוסיפה סייף, עטרה וטבעת, ולגבי העטרה הוא מפרש שאוסרת אף שהיא בידו, שכן אילו היתה בראשו ודאי שהיא סימן לעבודה זרה. הוא מבאר שהכלל שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל אינו כלל מוחלט שניתן לסמוך עליו, שכן נחלקו בו אמוראים (כתובות עז, א).
גם מדברי רבנו ירוחם (שם) והריא״ז (הלכה א, א) עולה שהם פוסקים כחכמים ועל כן הם מפרטים שהצלמים שיש בידם מקל, ציפור, כדור, סייף, עטרה או טבעת אסורים, משמע שלא בכל דבר שבידם הם נאסרים.
הרי״ף (שם) והרא״ש (שם) אינם מביאים את הברייתות שמבארות את המשנה, ולא נתבאר בדבריהם כמי נפסקה ההלכה.
ד. שיטת ההלכה.

הרמב״ם כותב שצלמים הנמצאים על פתח המדינה ויש בידם צורת מקל, צפור, כדור, סייף, עטרה, או טבעת – הרי אלו בחזקת שנעשו לעבודה זרה ואסורים.
נראה מדבריו שפוסק כרבי יוחנן המעמיד את המשנה בצלמים הנמצאים בפתח המדינה, וכדברי חכמים האוסרים רק כשיש בידם הדברים המפורטים בהלכה, והמשנה למלך מסיק מכך שהצלמים נאסרים רק בצירוף שני תנאים, שאוחזים דבר בידם ושנמצאים בפתח המדינה, אבל צלמים אחרים שנמצאים בכרכים הרי הם מותרים לגמרי. כדבריו מוכח מפירוש הרמב״ם למשנה.
בניגוד לרי״ף אין הרמב״ם מביא את דברי שמואל שמדובר באנדרטה של מלכים, והר״ן (שם) מסביר שהרמב״ם מפרש שדברי רבי יוחנן עומדים בפני עצמם ואינם באים כתוספת על דברי שמואל, ושהוא פוסק כרבי יוחנן ולא כשמואל. המשנה למלך מסיק מכך שלדעת הרמב״ם באנדרטה של מלך אין איסור יותר מבצלמים אחרים.
הכסף משנה כותב שנראה לומר שהרמב״ם סובר גם את מה שאמר שמואל שאנדרטי של מלכים אסורה אפילו אינה על פתח המדינה, אולם בחיבורו הבית יוסף הוא כותב בפשטות שהרמב״ם השמיט את מה שיוצא מדברי שמואל, ולדעתו אין באנדרטה חומרה יותר מבשאר צלמים.
רבנו ירוחם (שם, מובא בבית יוסף), לעומת זאת, כותב בדעת הרמב״ם שרק אנדרטי של מלכים שיש בידה דבר אסורה, ואם כן אף שהרמב״ם אינו מזכיר את דברי שמואל הוא סובר כמותו, ונראה שהוא מבין שצלמים הנמצאים בפתח המדינה מן הסתם הם אנדרטי של מלכים שרגילים להניחם בפתח המדינה.
גם המאירי סובר שהרמב״ם פוסק כשמואל, אלא שלדעתו אם ידוע שהצלם נעשה בדמות מלך הוא אסור לדברי הכל מפני שבוודאי נעבד, ואילו המחלוקת במשנה היא על אנדרטה של צורה שאינה ידועה, ולדעת חכמים חוששים שהיא של מלך רק כשאוחזת דבר בידה ונמצאת על פתח המדינה.
הטור נוקט כשיטת הרמב״ם שאינו מזכיר אנדרטי של מלכים, אולם הב״ח מדייק מהמשך דבריו שמדובר דווקא בצורת אדם. אבל השלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם ״שהיה ביד הצורה צורת מקל וכו׳ ״, משמע שכל צורה אסורה אף שאינה של אדם.
הש״ך (סק״ג) מוסיף שאף הטור אינו מתכוון לאסור רק צלמים בצורת אדם, ועל כן בתחילת הסימן נוקט לשון של צלמים בסתם ואינו מגביל את האיסור לצורת אדם בלבד.
כאמור הרמב״ם פוסק כדעת חכמים, אך הלחם משנה תמה מדוע אין הוא פוסק כרבן שמעון בן גמליאל לפי הכלל הקובע שהלכה כמותו במקום ששנה במשנתנו. אולם בעל ארבעה טורי אבן (מובא במהד׳ פרנקל בספר הליקוטים) מתרץ על פי מה שכותב התוספות יום טוב (עירובין ח, ז) שלדעת הרמב״ם הכלל הזה אינו מקובל להלכה, ובעניין כלל זה עיין עוד באנציקלופדיה תלמודית ערך הלכה, יט.
הטור מונה את הדברים שאמרו חכמים במשנה ומוסיף עליהם מן הדברים שנזכרו בברייתא רק את הסייף, ולא את העטרה והטבעת. הבית יוסף תמה על כך, אך בעל הדרישה (אות ב) מסביר שאף כל הפרטים הנזכרים במשנה ובברייתא אינם בדווקא והובאו רק כדוגמאות לדברים המורים על שררה, לכן לא ראה הטור צורך למנות את כולם.
השלחן ערוך מונה גם את כל הפרטים שנזכרו בברייתא, והש״ך (סק״ד) כותב שלמעשה בזמן הזה הכל לפי העניין, שצריך לבחון אם נעשה לשם אליל או לשם נוי.
ה. צלמים הנמצאים בכפרים.

בגמרא מבואר שהתנאים במשנה נחלקו בשל כרכים, אבל בשל כפרים לדברי הכל אסור, משום שוודאי עשו אותם על מנת לעבדם.
הרמב״ם והשלחן ערוך פוסקים על פי זה שכל הצלמים שבכפרים אסורים משום שמן הסתם נעשו לשם עבודה זרה, אולם הטור מנמק את האיסור בכפרים בכך שספק עבודה זרה אסורה.
הב״ח (קונטרס אחרון) מסביר שכוונת הטור לאסור את הצלמים אף שנמצאו מושלכים שלא במקומם והיה מקום לומר שאולי הגוי כבר ביטלם, על כך הטור אומר שבכל זאת הם אסורים מספק כיון שמתחילה ודאי היו עשויים לעבדם.
הט״ז (סק״ב) מקשה על הב״ח שאין מקום לספק שמא ביטלו הואיל וזה נעשה רק על ידי פגימה בגוף החפץ. על כן הוא מבאר שהטור נוקט לשון של ספק כדי ללמד שראוי להחמיר בדבר זה אפילו מספק, וכן עולה מדברי הפרישה (אות ב) והש״ך (סק״א).
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144