×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא עבודה זרה ל״ט.גמרא
;?!
אָ
הָתָם יְדִיעַ מַמָּשׁוֹ הָכָא לָא יְדִיעַ מַמָּשָׁן.: וְטָרִית טְרוּפָה וְצִיר שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָה וְכוּ׳.: מַאי חִילֵּק אָמַר רַב נַחְמָן בַּר אַבָּא אָמַר רַב זוֹ סוּלְתָּנִית וּמִפְּנֵי מָה אֲסוּרָה מִפְּנֵי שֶׁעֵרְבוֹנָהּ עוֹלֶה עִמָּהּ.: תָּנוּ רַבָּנַן אֵין לוֹ עַכְשָׁיו וְעָתִיד לְגַדֵּל לְאַחַר זְמַן כְּגוֹן הַסּוּלְתָּנִית וְהָעַפְיָץ אהֲרֵי זֶה מוּתָּר יֵשׁ לוֹ עַכְשָׁיו וְעָתִיד לְהַשִּׁיר בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלֶה מִן הַיָּם כְּגוֹן אֲקוּנָס וַאֲפוּנָס כְּטַסְפַּטְיָיס וְאַכְסְפַּטְיָיס ואוטנס במוּתָּר. אַכְרֵיז רַבִּי אֲבָהוּ בְּקֵיסָרִי קִירְבֵי דָגִים וְעוּבָּרָן נִיקָּחִין מִכׇּל אָדָם חֶזְקָתָן אֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִפִּלּוּסָא וְאַסְפַּמְיָא כִּי הָא דְּאָמַר אַבָּיֵי הַאי צַחַנְתָּא דְּבָב נַהֲרָא שַׁרְיָא. מ״טמַאי טַעְמָא אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּרְדִיפִי מַיָּא וְהַאי דָּג טָמֵא כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ חוּט הַשִּׁדְרָה בְּדוּכְתָּא דִּרְדִיפִי מַיָּא לָא מָצֵי קָאֵי וְהָא קָא חָזֵינַן דְּקָאֵי. אֶלָּא מִשּׁוּם דִּמְלִיחִי מַיָּא וְהַאי דָּג טָמֵא כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ קִלְפֵי בְּדוּכְתָּא דִּמְלִיחִי מַיָּא לָא מָצֵי קָאֵי וְהָא קָחָזֵינַן דְּקָאֵי אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלָא מְרַבֵּה טִינָא דָּג טָמֵא אֲמַר רָבִינָא הָאִידָּנָא דְּקָא שָׁפְכִי בֵּיהּ נְהַר גּוֹזָא וּנְהַר גַּמְדָּא אֲסִירִי. אָמַר אַבָּיֵי הַאי חַמְרָא דְּיַמָּא שְׁרֵי תּוֹרָא דְּיַמָּא אֲסִיר וְסִימָנָיךְ טָמֵא טָהוֹר טָהוֹר טָמֵא. אָמַר רַב אָשֵׁי שְׁפַר נוּנָא שְׁרֵי קְדַשׁ נוּנָא אֲסִיר וְסִימָנָיךְ {שמות ט״ז:כ״ג} קֹדֶשׁ לַה׳ אִיכָּא דְּאָמְרִי קְבַר נוּנָא אָסוּר וְסִימָנָיךְ קִבְרֵי גוֹיִם1. רַבִּי עֲקִיבָא אִיקְּלַע לְגִינְזַק אַיְיתוֹ לְקַמֵּיהּ הָהוּא נוּנָא דַּהֲוָה דָּמֵי לְחִיפּוּשָׁא חַפְּיֵיהּ בְּדִיקּוּלָא חֲזָא בֵּיהּ קִלְפֵי וְשַׁרְיֵיהּ רַב אָשֵׁי אִיקְּלַע לְטַמְדוֹרְיָא אַיְיתוֹ לְקַמֵּיהּ הָהוּא נוּנָא דַּהֲוָה דָּמֵי לִצְלוֹפְחָא נַקְטֵיהּ לַהֲדֵי יוֹמָא חֲזָא דַּהֲוָה בֵּיהּ צִימְחֵי וְשַׁרְיֵיהּ. רַב אָשֵׁי אִיקְּלַע לְהָהוּא אַתְרָא אַיְיתוֹ לְקַמֵּיהּ נוּנָא דְּהָוֵי דָּמֵי לִשְׁפַרְנוּנָא חַפְּיֵיהּ בִּמְשִׁיכְלֵי חִיוָּרֵי חֲזָא בֵּיהּ קִלְפֵי גוְשַׁרְיֵיהּ רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אִיקְּלַע לְאַקְרָא דְאַגְמָא קָרִיבוּ לֵיהּ צַחַנְתָּא שַׁמְעֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָרֵי לֵיהּ בָּאטֵי. אֲמַר מִדְּקָא קָרֵי לֵיהּ בָּאטֵי ש״משְׁמַע מִינַּהּ דָּבָר טָמֵא אִית בֵּיהּ לָא אֲכַל מִינֵּיהּ לְצַפְרָא עַיֵּין בֵּהּ אַשְׁכַּח בֵּיהּ דָּבָר טָמֵא קָרֵי אַנַּפְשֵׁיהּ {משלי י״ב:כ״א} לֹא יְאוּנֶּה לַצַּדִּיק כׇּל אָוֶן.: וְהַקּוֹרֶט שֶׁל חִילְתִּית.: מ״טמַאי טַעְמָא מִשּׁוּם דְּמַפְסְקִי לֵיהּ בְּסַכִּינָא אע״גאַף עַל גַּב דְּאָמַר מָר נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מוּתָּר דאַגַּב חוּרְפֵּיהּ דְּחִילְתִּיתָא מְחַלְּיָא לֵיהּ שַׁמְנוּנִיתָא וְהָוֵה לֵיהּ כְּנוֹתֵן טַעַם לְשֶׁבַח וְאָסוּר. עַבְדֵּיהּ דר׳דְּרַבִּי לֵוִי הֲוָה קָא מְזַבֵּין חִילְתִּיתָא כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דר׳דְּרַבִּי לֵוִי אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אֲמַרוּ לֵיהּ מַהוּ לְמִיזְבַּן מִינֵּיהּ אֲמַר לְהוּ העַבְדּוֹ שֶׁל חָבֵר הֲרֵי הוּא כְּחָבֵר. רַב הוּנָא בַּר מִנְיוֹמֵי זְבֵן תְּכֵילְתָּא מֵאֱנָשֵׁי דְּבֵיתֵיהּ דְּרַב עַמְרָם חֲסִידָא אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. פְּגַע בֵּיהּ חָנָן חַיָּיטָא א״לאֲמַר לֵיהּ יוֹסֵף עַנְיָא מְנָא לֵיהּ בְּדִידִי הֲוָה עוֹבָדָא דִּזְבֵינִי תְּכֵילְתָּא מֵאֱנָשֵׁי דְּבֵיתֵיהּ דְּרַבְנָאָה אֲחוּהּ דר׳דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא וַאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב מַתְנָא לָא הֲוָה בִּידֵיהּ אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה מֵהַגְרוֹנְיָא אָמַר לִי נְפַלְתְּ לְיָד הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל ואֵשֶׁת חָבֵר הֲרֵי הִיא כְּחָבֵר. (תְּנֵינָא לְהָא) דת״רדְּתָנוּ רַבָּנַן אֵשֶׁת חָבֵר הֲרֵי הִיא כְּחָבֵר עַבְדּוֹ שֶׁל חָבֵר הֲרֵי הוּא כְּחָבֵר זחָבֵר שֶׁמֵּת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקָתָן עַד שֶׁיֵּחָשְׁדוּ וְכֵן חחָצֵר שֶׁמּוֹכְרִין בָּהּ תְּכֵלֶת הֲרֵי (הֵן בְּחֶזְקָתָן) עד שתיפסל. ת״רתָּנוּ רַבָּנַן טאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ שֶׁנִּשֵּׂאת לְחָבֵר וְכֵן בִּתּוֹ שֶׁל עַם הָאָרֶץ שֶׁנִּשֵּׂאת לְחָבֵר וְכֵן עַבְדּוֹ שֶׁל עַם הָאָרֶץ שֶׁנִּמְכַּר לְחָבֵר כּוּלָּן צְרִיכִין לְקַבֵּל דִּבְרֵי חֲבֵרוּת יאֲבָל אֵשֶׁת חָבֵר שֶׁנִּשֵּׂאת לְעַם הָאָרֶץ וְכֵן בִּתּוֹ שֶׁל חָבֵר שֶׁנִּשֵּׂאת לְעַם הָאָרֶץ וְכֵן עַבְדּוֹ שֶׁל חָבֵר שֶׁנִּמְכַּר לְעַם הָאָרֶץ אֵינָן צְרִיכִין לְקַבֵּל דִּבְרֵי חֲבֵרוּת לְכַתְּחִלָּה דִּבְרֵי ר״מרַבִּי מֵאִיר. ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף הֵן צְרִיכִין לְקַבֵּל דִּבְרֵי חֲבֵרוּת לְכַתְּחִלָּה וְכֵן הָיָה ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁנִּשֵּׂאת לְחָבֵר וְהָיְתָה קוֹשֶׁרֶת לוֹ תְּפִילִּין עַל יָדוֹ נִשֵּׂאת לְמוֹכֵס וְהָיְתָה קוֹשֶׁרֶת לוֹ קִשְׁרֵי מוֹכֵס עַל יָדוֹ. אָמַר רַב חבי״ת אָסוּר בְּחוֹתָם אֶחָד חמפ״ג מוּתָּר בְּחוֹתָם אֶחָד חָלָב כבָּשָׂר ליַיִן מתְּכֵלֶתמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
E/ע
הערותNotes
ציון א.ב.
עיין בירור הלכה לחולין סו, א ציון א.


הכשרת דגים לפי מקום גידולם

גמרא. אכריז רבי אבהו בקיסרי: קירבי דגים ועוברן ניקחין מכל אדם, חזקתן אינן באים אלא מפלוסא ואספמיא. כי הא דאמר אביי: האי צחנתא דבב נהרא שריא, מאי טעמא, אילימא משום דרדיפי מיא והאי דג טמא כיון דלית ליה חוט השדרה בדוכתא דרדיפי מיא לא מצי קאי – והא קא חזינן דקאי! אלא משום דמליחי מיא והאי דג טמא כיון דלית ליה קלפי בדוכתא דמליחי מיא לא מצי קאי – והא קחזינן דקאי! אלא משום דלא מרבה טינא דג טמא. אמר רבינא: האידנא דקא שפכי ביה נהר גוזא ונהר גמדא – אסירי.

בגמרא נאמר שרבי אבהו הכריז בקיסרי על ״קירבי דגים ועוברן״ שמותר לקחתם מכל אדם מפני שחזקתם שבאים מנהרות שיש בהם רק דגים כשרים.
לעומת זאת בגמרא להלן (דף מ, א) מובאים דברי רב ברונא בשם רב ש״קירבי דגים ועוברן״ אינם נלקחים אלא מן המומחה.
הרי״ד בתוספותיו (דף מ, א) כותב תחילה שרב חולק על רבי אבהו שהתיר לקחתם מכל אדם. אולם בפירושו השני הרי״ד כותב שאין ביניהם מחלוקת, שכן רבי אבהו התיר רק בקיסרי מפני ששם היתה חזקה שהדגים באו מנהרות שאין בהם דגים טמאים, מה שאין כן במקומות אחרים שלא היתה בהם חזקת כשרות ועליהם דיבר רב ברונא בשם רב.
אכן בפסקיו (בסוגייתנו ולהלן מ, א) הרי״ד כותב בפשטות שבמקום שאין חזקה אין לוקחים דגים אלא מן המומחה הבקי להכיר אם הדגים טהורים או טמאים, ורבי אבהו התיר דווקא בקיסרי.
גם הריא״ז (הלכה ו, ח–ט) כותב שרק דגים הבאים ממקום שידוע שאין בו דגים טמאים מותר לקנותם מכל אדם, אך אם אין חזקה כזו אין לקנותם אלא מן המומחה.
בסוף סוגייתנו מובאים דברי רבינא שאין לסמוך על הידיעה שהדגים מגיעים מנהר שאין בו דגים טמאים כאשר יש נהרות אחרים הנשפכים אל אותו נהר, מפני שאין ביטחון שהדגים כשרים. המאירי כותב על פי זה שבימינו אין לסמוך על החזקה מפני שאולי נשפכים לשם מים ממקומות אחרים שאינם ידועים לנו.
הרי״ף, הרא״ש, הרמב״ם והשלחן ערוך אינם כותבים שניתן לסמוך על חזקת המקום, ונראה שהם חוששים למה שאמר רבינא בסוגייתנו ולמה שאמר רב ברונא בשם רב בסוגיה להלן.


בעלי חיים הנמצאים בים ואין להם צורת דגים

גמרא. אמר אביי: האי חמרא דימא שרי, תורא דימא אסיר, וסימניך: טמא טהור, טהור טמא. אמר רב אשי: שפר נונא שרי, קדש נונא אסיר, וסימניך: קדש לה׳. איכא דאמרי: קבר נונא אסור, וסימניך: קברי גוים.

בגמרא אמר אביי שחמור ים מותר ושור ים אסור, ונתן לכך סימן שהטמא טהור והטהור טמא.
התוספות (ד״ה וסימניך), רבנו יונה והראבי״ה (סי׳ אלף סו) מפרשים שאביי לא התכוון לקבוע כלל אלא דבריו נאמרו דווקא על חמרא ותורא שהזכיר בדבריו.
התוספות מוכיחים כדבריהם ממה שאמרו במסכת קידושין (מא, א) שרבא מלח ״שיבוטא״ לכבוד שבת, והרי ״שיבוטא״ היא עז שבמים, הרי שאף על פי שהעז ביבשה טהורה גם העז שבמים טהורה. אולם בעל תורת חיים מקשה מנין לתוספות ששיבוטא היא עז המים ולא חיה אחרת.
הרמב״ם אינו מביא את דברי אביי, ולעומת זאת מצינו שכותב (מאכלות אסורות ב, יב) שהאוכל כזית משרץ המים לוקה, ומבאר שאלו הם הבריות הקטנות כמו התולעים והעלוקה שבמים, וכן הבריות הגדולות שהן חיות הים. הוא מסיים בקביעת כלל שכל בעל חיים שאין לו צורת דג, כגון כלב המים, דלפין וצפרדע – אסור.
לפי זה ניתן להסיק שלדעת הרמב״ם אף חמור הים ושור הים אסורים כיון שאין להם צורה של דג, ואין הוא פוסק כדברי אביי שחמור הים מותר.
בעל פרי חדש (יו״ד סי׳ פג סק״ד) מביא את דרשת הספרא (שמיני פרשתא ג אות ז) על הפסוק ״וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם״, שחיה זו חית הים. מכאן הוא מדייק שכל בעל חיים שיש לו סנפיר וקשקשת כשר גם כשאין לו צורת דג, ומשום כך הוא תמה על הכלל של הרמב״ם שהכל תלוי בצורת בעלי החיים, שאם הם נראים כדגים הם כשרים ואם לא הם אסורים, אף על פי שיש להם סנפיר וקשקשת.
אולם בעל ערוך השלחן (יו״ד סי׳ פג, ח–ט) סבור שדווקא דרשת הספרא היא המקור לשיטת הרמב״ם, שכן הוא מפרשה שחית הים נחשבת כשקץ אף על פי שיש לה סנפיר וקשקשת ולכן היא נזכרת בפסוק בפני עצמה, בנפרד מן הדגים שכשרים אם יש להם סנפיר וקשקשת.
בעל ערוך השלחן מוסיף שאביי בסוגייתנו אינו מתכוון לבעלי חיים הדומים לחמור ולשור אלא לדגים המכונים חמור הים ושור הים, ועל כך אמר אביי שהאחד מותר והאחר אסור. לדעתו גם מה שנאמר במסכת קידושין שרבא מלח שיבוטא אין הכוונה לדג בצורת עז אלא לדג שזהו שמו.


דגים שסימני הטהרה שלהם אינם נראים

ציון ג.
גמרא. רבי עקיבא איקלע לגינזק, אייתו לקמיה ההוא נונא דהוה דמי לחיפושא, חפייה בדיקולא, חזא ביה קלפי ושרייה. רב אשי איקלע לטמדוריא, אייתו לקמיה ההוא נונא דהוה דמי לצלופחא, נקטיה להדי יומא, חזא דהוה ביה צימחי ושרייה. רב אשי איקלע לההוא אתרא, אייתו לקמיה נונא דהוי דמי לשפרנונא, חפייה במשיכלי חיורי, חזא ביה קלפי ושרייה.
יש מיני דגים שקשקשיהם דקים מאד ואינם נכרים, ואם כרכוכו בבגד או נתנו אותו בכלי מלא מים ונמצאו קשקשים – מותר.(שו״ע יורה דעה פג, ב)

הגמרא מספרת על מיני דגים שלא נראו עליהם קשקשים וכשהובאו לפני רבי עקיבא ורב אשי בדקום והכשירום. על רבי עקיבא מסופר שהיה ״חפייה בדיקולא״, ומבאר רבנו חננאל שהיה מחכך את הדג בכפיפה חדשה, ורש״י מבאר שכיסה אותו בסל וכשפרכס בתוכו גילו שיש לו קשקשים. על רב אשי מסופר שהעמיד את הדג כנגד השמש עד שראה עליו קשקשים דקים, ובפעם אחרת היה מחכך את הדג בדבר לבן עד שנראו עליו הקשקשים השחורים.
הכשרת דגים בדרך זו מובאת להלכה על ידי הרשב״א בספר תורת הבית (ב״ג ש״ו, דף סה, ב), המאירי והטור.
מפרשי הטור תמהים על הטור שכותב: ״יש מיני דגים שקשקשיהן דקין מאוד ואינן ניכרות ואם כרכוהו בבגד... ונמצאו בו קשקשים מותר, בידוע שיש לו קשקשים״, שכיון שנמצאו בו קשקשים לשם מה הוצרך להוסיף שבידוע שיש בו קשקשים. הבית יוסף מפרש שאולי כוונת הטור לומר שבידוע שזו קשקשת אף על פי שהיא דקה ביותר.
הב״ח מפרש שהטור בא לומר שאין חוששים שהקשקשים באו מדגים אחרים ונדבקו בדג הזה והוא עצמו אינו כשר.
כעין זה מפרש הט״ז (סק״א) שהטור מלמדנו שאין חוששים שהיו בבגד קשקשים מדגים אחרים אלא מניחים שהקשקשים שנמצאו עכשיו שייכים לאותו דג.
בעל הפרישה (סק״ה) מבאר שכוונת הטור לחדש שאם נבדקו מקצת הדגים שבאותו המין ונמצאו בהם קשקשים מתירים את כל המין ואין צורך לבדוק כל דג ודג.
הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש אינם מביאים את המעשים הנזכרים בגמרא, והמגיד משנה (הל׳ מאכלות אסורות א, כד) מסביר שהרמב״ם השמיט את ההלכה הזאת מרוב פשיטותה.
הטור והשלחן ערוך מזכירים רק שתי דוגמאות מסוגייתנו ולא את הדוגמה של בדיקה מול השמש. הש״ך (סק״ב) כותב שהם אינם מביאים זאת משום שזו אפשרות ברורה ופשוטה.
בעל ערוך השלחן (סעיף טו) כותב שבדיקה על ידי זכוכית מגדלת אינה מועילה ורק ראייה בעין קובעת.


מאכלים הנאסרים בגלל חריפותם

ציון ד.
משנה (לה, ב). ואלו דברים של גוים אסורין ואין איסורן איסור הנאה... וקורט של חלתית.
גמרא. והקורט של חילתית מאי טעמא? משום דמפסקי ליה בסכינא, אף על גב דאמר מר נותן טעם לפגם מותר – אגב חורפיה דחילתיתא מחליא ליה שמנוניתא והוה ליה כנותן טעם לשבח ואסור.
צנון או סילקא שחתכם בסכין של בשר בן יומו או שאינו מקונח – אסור לאכלם בחלב עד שיטול ממקום החתך כדי נטילת מקום שהוא כעובי אצבע, או שיטעמנו ולא יהא בו טעם בשר שאז מותר בהדחה, ויש אומרים דהוא הדין לאינו בן יומו והוא מקונח, ואם לא נטל מהם כדי נטילת מקום וגם לא טעמם ובשלם בחלב – צריך ששים כנגד מה שנגע מהסכין בהם, והוא הדין לחתכם בסכין של גוים. הגה. ואם חתכן דק דק צריך לשער ששים נגד כל הצנון, ויש אומרים שאם חתך צנון בסכין של איסור כולו אסור, וכן אם חתכו בסכין של בשר אסור כולו בחלב, וכן נוהגין לכתחילה, אבל בדיעבד אין לאסור רק כדי נטילה, וכל זה אם חתך הצנון עצמו, אבל אם חתם הירק שעל הצנון אין לחוש, ואם יש ספק אם נחתך בסכין של איסור אזלינן לקולא. לכן קונים הצנונות שיש בהן חתוכין לצד זנבותיהן, כי תלינן שנעשה במרא וחצינא, ובמקום שאין נמצא לקנות רק החתוכים בסכין – נוהגין לקנותו ולהתיר על ידי נטילת מקום.
אם חתך בו שומין ובצלים וכרישין (ותמכא שקורין קרי״ן) וכיוצא בהם מדברים החריפים ופירות חמוצים ודגים מלוחים – דינם שוה לחתך בו צנון. הגה. ומכל מקום מותר לאכול מרקחת חריפים של גוים כגון זנגביל וכיוצא בו, דיש להם כלים מיוחדים לכך או תולשין אותן.
תבלין שנדוכו במדוכה של בשר בן יומו אסור לאכלם בחלב. (ויש אומרים אפילו אינו בן יומו).(שו״ע יורה דעה צו, א–ג)
יש מי שאומר שאם שמו פלפלין בקדרה של איסור שאינה בת יומא – הכל אסור, דחורפיה משויא ליה לשבח.(שם קג, ו)
אסור ליקח מהם קורט של חלתית, וכו׳.(שם קיד, י – לא צוין בעין משפט)
א. בכלי בן יומו או בכלי שאינו בן יומו.

המשנה (לה, ב) מונה קורט של חלתית בין המאכלים של הגוים האסורים באכילה, ובגמרא מבואר הטעם שהיו חותכים אותה בסכין, וכיון שהחלתית חריפה הרי היא מחזירה את השמנונית שבסכין שתהיה בבחינת נותן טעם לשבח ולא לפגם.
הרמב״ן (חולין ח, ב) כותב שלכאורה יש להוכיח מסוגייתנו שסתם סכין חזקתו שאינו בן יומו, שהרי אלמלא החריפות של החלתית לא היה הסכין אוסר והיה נחשב כנותן טעם לפגם. לפי זה הוא מקשה מדוע אם כן אמרו במסכת חולין (שם) שהשוחט בסכין של גוים צריך לקלוף או להדיח את מקום השחיטה, הרי אם הסכין אינו בן יומו הרי הוא נותן טעם לפגם ואינו אוסר כלל.
הרמב״ן מתרץ שבאמת סתם סכין חזקתו שהוא בן יומו ולכן השוחט בסכין של גוים יש צורך בהכשר, ובסוגייתנו הוצרכו לטעם של החריפות ולא אמרו שטעם האיסור הוא מפני שהסכין בן יומו והאיסור נותן טעם לשבח, משום שיש דברים שנעשים פגומים מיד, אפילו באותו יום, ואלמלא החריפות לא היה האיסור נותן טעם לשבח.
הר״ן (יד, א בדפי הרי״ף) חולק וסובר שכל כלי בן יומו נחשב כנותן טעם לשבח. לדעתו בסוגיה בחולין מדובר בסכין שהוא בן יומו ועל כן יש צורך בהכשר, ואילו בסוגייתנו מדובר בסתם סכין שאינו בן יומו ועל כן אין בו איסור אלא מפני החריפות.
גם הרשב״א (חי׳ לחולין שם, ובתורת הבית ב״ד ש״ד, דף לה, ב) כותב שסתם סכין חזקתו שאינו בן יומו, אלא שבסכין של שחיטה אסרו אפילו כשאינו בן יומו מפני השמנונית הדבוקה עליו ואינה בלועה, וזו אינה נחשבת לפגומה גם כשאינה בת יומה. הרשב״א מוסיף שסוגייתנו מנמקת את האיסור מחמת החריפות מפני שמדברת על סכין שקינחו אותו היטב והאיסור הבלוע בו נותן טעם לפגם, ומתחדש כאן שיש לחריפות כוח להחזיר את האיסור הבלוע בסכין שיהיה בבחינת נותן טעם לשבח.
חידוש זה מוסכם על רבנו פרץ (הגהות סמ״ק סי׳ ריג, ט) שכותב שמדובר בסוגייתנו בסכין שאינו בן יומו ושאין עליו שמנונית בעין. כך עולה גם מדברי הריא״ז (הלכה ו, יא), וכן משמע מהתוספות במסכת חולין (קיב, א ד״ה אגב).
לעומת זאת, הרא״ה (בפירושו ובבדק הבית שם) והריטב״א חולקים וטוענים שלא מסתבר שדבר שנחשב לפגום יחזור וישביח, וכל שהוא מותר מחמת שהוא פגום אינו חוזר וניעור לאיסור לעולם, שאפילו אתה מבשם אותו אינו אלא כמבשם עפר.
לפיכך הם מפרשים שמדובר אף כאן בסכין שהשמנונית נמצאת עליו בעין, ובאמת זו אוסרת גם אלמלא החריפות, והגמרא הזכירה זאת רק כדי לשלול את הטעות שהשמנונית מזיקה לחלתית ופוגמת אותה.
הרשב״א (משמרת הבית ב״א ש״ב, דף טו, א) דוחה את הסברו של הרא״ה וחוזר על פירושו שהחריפות מחזירה את השמנונית הבלועה להיות משובחת.
בדרך שונה כותב הרשב״א בתשובה (ח״א סי׳ תצז) שמדובר כשהשמנונית נשארה על הסכין אבל בצורה מרודדת מאד, על כן אלמלא החריפות היתה נחשבת כנותן טעם לפגם, אבל איסור הבלוע לגמרי אינו אוסר לאחר שכבר נפגם.
בעל פתחי תשובה (סי׳ צה סק״ד) מסתפק אם הדין שהחריפות מחזירה את האיסור להיות נותן טעם לשבח הוא מהתורה או מדרבנן, וההשלכה ההלכתית היא לעניין ספק. בעניין זה הוא מביא שבעל שו״ת כנסת יחזקאל (סי׳ כד) סובר שהאיסור הוא מדרבנן, ואילו בעל שו״ת פנים מאירות (ח״א סי׳ סד) ובעל שו״ת שיבת ציון (סי׳ לב) סבורים שהאיסור הוא מהתורה.
ב. השפעת החריפות בחלתית ובשאר המאכלים.

התוספות (ד״ה אגב) מקשים מדוע אסרו את החלתית כולה ולא אמרו שדי בקליפה כמו שאמרו בחולין (ח, ב) לגבי השוחט בסכין של איסור.
התוספות והרשב״א בתורת הבית (ב״ד ש״א, דף ד, ב) מתרצים שהחריפות גורמת לבליעה עמוקה יותר ולכן לא די בקליפה. עם זאת ניתן להבחין בהבדל בין הרשב״א לבין התוספות, שכן הרשב״א מסיק שכך הדין בכל הדברים החריפים ואילו התוספות מסתפקים בדבר ומעלים את האפשרות שחלתית חריפה במיוחד ולכן בולעת הרבה, מה שאין כן בדברים אחרים שגם אם הם חריפים אינם צריכים אלא קליפה.
תירוץ אחר כותב הרא״ש במסכת חולין (פ״ח סי׳ לא) שכיון שהחלתית קטנה אין אפשרות לדעת היכן חתכוה ולכן נאסרת כולה ואין די בקליפה. בדומה לכך כותב המאירי (על המשנה) שאם יקלפוה מכל צדדיה לא ישאר שורש ועיקר, ומביא גם את התירוץ השני שהחריפות היתרה של החלתית גורמת לבליעה עמוקה יותר.
הספק של התוספות נוגע כמובן גם לעצם הדין של סוגייתנו שהחלתית החריפה גורמת להשבחת הטעם של האיסור הבלוע בסכין, והשאלה היא האם הוא הדין בכל המאכלים החריפים.
הרא״ש (סי׳ לח ובחולין פ״ח סי׳ לא) כותב בשם ספר התרומה שהוא הדין לשאר הדברים החריפים כמו צנון, כרישים ובצלים, וכך נראית שיטת הראבי״ה (סי׳ אלף סז), המרדכי (סי׳ תתלה), הרשב״א (שו״ת ח״א סי׳ תמט) ושבלי הלקט (ח״ב סי׳ לז).
אולם הרא״ש מוסיף שרבנו מאיר היה מפקפק בדבר, האם נכון להשוות את כל המאכלים החריפים לחלתית, והיה נוטה לחלק ולומר שלחלתית יש דין מיוחד מפני שאין בעולם דבר חריף כמותה, ולכן המשנה דיברה דווקא על חלתית ולא על כל מאכל חריף אחר.
שיטה אחרת עולה מדברי רבנו פרץ (הגהות הסמ״ק שם) בשם רבנו יחיאל ומדברי הרי״ד בתוספותיו (לח, ב) שהצנון שווה לחלתית משום שהוא נזכר בגמרא בתור דבר חריף, ואולם שאר הדברים אינם באותה דרגה.
המרדכי (שם) כותב בשם הראבי״ה שרבנו טוביה מביינא הורה לאסור פלפלים שחוקים שהורתחו בקדרה של איסור שאינה בת יומה, מפני שחריפותם מחזירה לאיסור הבלוע טעם מושבח ושוב אינו נותן טעם לפגם.
מדבריו יוצא שהוא משווה את הפלפלים לחלתית, אך יש חידוש נוסף בדבריו שהאיסור חל גם על בישול ולא רק על חיתוך בסכין.
כדבריו עולה גם מתשובת הרשב״א (ח״א סי׳ תצז וסי׳ תמט) הכותב שדין פליטה מקדרה וכתישה במכתשת כדין חיתוך בסכין. עם זאת הרשב״א מוסיף שלא אמרו שהחריפות ממתקת את הפגום אלא כשהדבר החריף בעין, אבל כשהוא עצמו בלוע ומועט אין בכוחו למתק ולהשביח את האיסור הבלוע בכלי. כך נראה לו כסברה הכרחית, שאם לא כן כיצד מתירים את המתבשל בקדרה שאינה בת יומה, ואין חוששים שהדברים החריפים שנתבשלו בה נפלטים וממתקים את האיסורים הפגומים.
ג. שיטת ההלכה.

הרמב״ם אינו כותב את ההלכה היוצאת מסוגייתנו, וההלכה המצויינת בעין משפט אינה נוגעת לכאן אלא לסוגיה במסכת חולין (קיא, ב ציון ז) העוסקת בסכין בשרית שחתך בה צנון, שאסור לאכלו בחלב.
מהרלב״ח (שו״ת סי׳ קכא) מבאר שהרמב״ם השמיט את ההלכה הזו מפני שהחלתית אינה מצויה בכל מקום, ולפי דבריו יוצא שהרמב״ם סובר שהדין שבסוגייתנו לא נאמר אלא בחלתית ולא במאכלים חריפים אחרים.
יתרה מזו, לדעת בעל ערוך השלחן (סי׳ צו, ב) ניתן לדייק מלשון הרמב״ם בהלכה הזו שהוא סובר שיש דין של נותן טעם לפגם אף בסכין שחותך בה דברים חריפים כמו צנון, שכן הוא מדבר על סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון, ומשמע שאין נתינת טעם בצנון אלא כשחותך אותו מיד לאחר שחתך את הבשר. גם הבית יוסף (סי׳ צו) כותב בדעת הרמב״ם שהאיסור הוא רק בסכין בן יומו.
בשלחן ערוך (צו, א) מובאת לגבי צנון שחתכו בסכין בשרי המחלוקת אם הסכין מבליע בצנון גם כשאינו בן יומו ואסור לאכלו בחלב, מפני שהחריפות מחזירה את הטעם הבלוע בסכין שיהיה לשבח גם בצנון ולא רק בחלתית, או רק כשהסכין בן יומו מפני שצנון אינו חריף כחלתית. המחבר מוסיף שהוא הדין בחותך בסכין של גוים, והרי זה על פי מה שיוצא מסוגייתנו.
הרמ״א מביא את הדעה שהסכין מבליע איסור בכל הצנון ולכן כולו אסור ולא רק כדי נטילה, ומוסיף שאם יש ספק אם נחתך בסכין של איסור יש לפסוק לקולא.
בסימן קג, ו המחבר מביא את דברי המרדכי שהחומרה של דבר חריף נוגעת גם לבישול בקדרה שאינה בת יומה ולא רק לחיתוך בסכין. לעומת זאת בסימן צו, ג הוא כותב לגבי תבלינים שנדוכו במדוכה של בשר שאסור לאכלם בחלב רק אם המדוכה היא בת יומה, ומקשה הש״ך (סי׳ צו סקי״ט) מדוע אינו מביא גם כאן את הדעה האוסרת אף כשאינה בת יומה.
אכן הרמ״א מביא גם בהלכה העוסקת במדוכה את הדעה שאוסרת אפילו כשאינה בת יומה, והש״ך מכריע כמותה מפני שכך יוצא מההלכות האחרות.
השלחן ערוך (קיד, י) מביא גם את ההלכה שאסור לקחת מהגוים קורט של חלתית, ויש לתמוה מדוע אינו מזכיר שהוא הדין שאסור לקחת כל דבר חריף שחתכו בסכין, כפי שפוסק בהלכות האחרות.



ציון ה–י.
עיין בירור הלכה לבכורות ל, ב ציון מ–ס.



דברי היתר שיש חשש שהוחלפו בדברי איסור

ציון כ.ל.מ (לט, א), ציון א.ב (לט, ב).
גמרא. אמר רב: חבי״ת – אסור בחותם אחד, חמפ״ג – מותר בחותם אחד. חלב, בשר, יין, תכלת – אסורין בחותם אחד; חילתית, מורייס, פת, גבינה – מותרין בחותם אחד. פת למאי ניחוש לה? אי משום איחלופי – קרירא בחמימא מידע ידיע; דחיטי בדשערי נמי מידע ידיע; אי כי הדדי – כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף. ורב מאי שנא גבינה, דלא טרח ומזייף? חלב נמי לא טרח ומזייף! אמר רב כהנא: אפיק חלב ועייל חתיכת דג שאין בה סימן. היינו בשר! תרי גווני בשר. ושמואל אומר: בי״ת – אסור בחותם אחד, מח״ג מותר בחותם אחד. בשר, יין, תכלת – אסורין בחותם אחד; מורייס, חילתית, גבינה – מותרין בחותם אחד. לשמואל, חתיכת דג שאין בה סימן היינו בשר; תרי גווני בשר לא אמרינן.
יין מבושל, והשכר או יין שעירבו עם דברים אחרים, כגון דבש ושמן, וכן החומץ והגבינה והחלב וכל שאיסורו מדברי סופרים, שהפקידו ביד גוי – אינו צריך שני חותמות אלא חותם אחד בלבד ודיו, אבל היין והבשר וחתיכת דג שאין בה סימן שהפקידן ביד גוי – צריכין שני חותמות.(רמב״ם מאכלות אסורות יג, י)
...המפקיד תכלת אצל הגוי – הרי זו פסולה, שמא החליפה, ואם היתה בכלי והיה חתום בשני חותמות חותם בתוך חותם – כשרה, בחותם אחד – פסולה.(רמב״ם ציצית ב, ו)
יין ובשר וחתיכת דג שאין בו סימן שהפקיד או שלח ביד גוי – צריך שני חותמות, אבל יין מבושל ושכר או יין שעירבו בו דברים אחרים, כגון דבש, וכן החומץ וחלב ומורייס ופת וגבינה וכל שאיסורו מדברי סופרים, שהפקידו ביד גוי – מותר בחותם אחד, ויש אומרים שאף בדברים שצריכים שני חותמות לא אמרו אלא בשולח על ידי גוי שאינו עתיד לראות החותם, אבל מפקיד שעתיד לראות חותמו די בחותם אחד כי הוא ירא, ואף השולח אם הודיע לחבירו צורת החותם וגם אמר לגוי שהודיעו לחבירו – די בחותם אחד. הגה. ויש אומרים דלא בעינן שני חותמות רק בישראל חשוד, אבל בגוי הכל שרי על ידי חותם אחד, ובדיעבד יש לסמוך על זה.(שו״ע יורה דעה קיח, א)

רב היה נותן סימן לדברים האסורים כשהם חתומים בחותם אחד מחשש שהוחלפו ולדברים המותרים בחותם אחד. בין הדברים האסורים הגמרא מונה בתחילה את החלב ומקשה מדוע דינו חמור מן הגבינה שמותרת בחותם אחד, ועל כן היא מפרשת שהאות חי״ת אשר בסימן של הדברים האסורים מכוונת לחתיכת דג, ולא לחלב שמותר בסימן אחד כמו הגבינה.
אף שמואל היה נותן סימנים לדברים האסורים והמותרים, ורש״י (ד״ה ושמואל) מפרש שאין ביניהם מחלוקת אלא ששמואל לא ראה צורך להזכיר במפורש את חתיכת הדג מפני שהיא כלולה בבשר, ועליו נאמר בפירוש שאסור בחותם אחד. כמו כן לא ראה שמואל צורך להזכיר את הפת בין הדברים המותרים משום שזה דין פשוט שאין חשש שהגוי יטרח לזייף את החותם רק בשביל להחליף פת, כמבואר בגמרא.
לעומת זאת, מלשון רבנו חננאל שכותב שהלכה כרב משמע שמפרש שיש מחלוקת בינו לבין שמואל. אכן הראב״ד כותב במפורש ששמואל חולק על רב וסובר שפת מותרת אף בלא שום חותם. הראב״ד מבאר שאת דברי הגמרא שבפת אין חשש יש לגרוס אחרי דברי שמואל ולא אחרי דברי רב כגרסה שלפנינו. אמנם גם רש״י גורס שהדיון על הפת נאמר אחרי דברי שמואל, אלא שלדעתו הדברים באים לבאר מדוע בפת אין צורך בשני חותמות אלא די באחד. אולם הרמב״ן דוחה את השיטה ששמואל אינו מצריך בפת אפילו חותם אחד, מפני שאילו היה חולק על רב היה אומר זאת במפורש.
באשר לחילוק בין הדברים שכשרים בחותם אחד לבין אלה שכשרים רק בשנים כותב רש״י (ד״ה אסורין וד״ה חתיכת דג) שהחמירו בדברים שדמיהם יקרים והחשש שהגוי יטרח לזייפם גדול, וכן ביין חששו שמא ינסכם הגוי לעבודה זרה.
התוספות (ד״ה אמר רב) מביאים את דברי רבנו אפרים בר דוד שדוחה את סברת רש״י בטענה שמורייס דמיו יקרים מן היין ובכל זאת רב מכשירו בחותם אחד. גם הריטב״א כותב שבין הדברים המותרים בחותם אחד יש דברים יקרים.
רבנו אפרים עצמו מפרש שהחילוק הוא בין דברים שאין בהם אלא חשש תערובת איסור, ואלה מותרים בחותם אחד, לבין דברים שחוששים שהחליפום בדבר שכולו אסור, ואלה מותרים רק בשני חותמות.
כפירוש זה מפרשים גם הרמב״ן, הרא״ה, הריטב״א והר״ן (דף טז, א בדפי הרי״ף) והם מציינים שכך נאמר גם בירושלמי (הלכה ג).
על הפירוש הזה יש להקשות מדוע הפת מותרת בחותם אחד, הרי החשש הוא שהגוי יחליפנה בפת שלו שהיא אסורה כולה. הריטב״א והר״ן מתרצים שהאיסור של פת גוים נחשב לאיסור קל מדרבנן ולכן אין להחמיר בו. מאידך גיסא החמירו ביין, אף על פי שאיסורו מדרבנן, מפני שהסמיכוהו על פסוק, או משום שחששו יותר שמא יזייף מפני חיבת הניסוך.
הרי״ד מקשה על שני ההסברים ממה שמצינו בגמרא לעיל (כט, ב) שרב אשי מתיר חומץ ויין מבושל בחותם אחד, ולכאורה היה ראוי להחמיר בהם מפני שהיין המבושל יקר יותר מן היין הרגיל, וכמו כן היין המבושל והחומץ אסורים מחמת עצמם ולא מחמת תערובת.
הרי״ד מתרץ שרב אשי אכן חולק על רב וסובר שרק יין הראוי ממש לניסוך צריך שני חותמות, אבל בחומץ וביין מבושל שכבר אינם ראויים לניסוך די בחותם אחד אף על פי שהם יקרים ואף על פי שאיסורם אינו מחמת תערובת. הרי״ד מוסיף שלפי זה יוצא שלרב אשי אין צורך בשני חותמות אף לא בבשר ובתכלת, והוא חולק על רב ושמואל שמחמירים בכך.
הרשב״א בתורת הבית (ב״ד ש״ב, דף כח, א) מסביר שהחילוק הוא בין דברים שאיסורם מן התורה לבין דברים שאיסורם מדרבנן, ולכן חתיכת דג, בשר ותכלת שאיסורם מהתורה מותרים רק בשני חותמות, ואילו חלתית, מורייס, פת וגבינה שאיסורם מדרבנן מותרים בחותם אחד. אמנם יין אסור רק מדרבנן, אך החמירו בו משום שחיבת יין נסך עליהם ויש חשש שיזייפו בחותם אחד.
שיטה נוספת עולה מדברי רבנו יונה ולפיה יש לגרוס בדברי רב חב״ת ולא חבי״ת, כלומר שיין אכן אינו אסור בחותם אחד. בדרך זו הוא מיישב את הסתירה בדברי רב שהוא עצמו פוסק (לעיל לא, א) כרבי אליעזר שאין חוששים לזיוף ביין ודי בחותם אחד.
נמצא שבעוד שלפי הרי״ד הלכה כרב אשי שיש צורך בשני חותמות רק ביין הראוי לניסוך ולא בשום דבר אחר, הרי שלפי רבנו יונה הלכה כרב שסובר להפך, שכל דבר האסור מהתורה צריך שני חותמות, ואילו ביין הלכה כרבי אליעזר שדי בחותם אחד.
הרמב״ם והשלחן ערוך מחלקים בין איסורי תורה שצריכים שני חותמות לבין איסורים שהם מדרבנן שדי להם בחותם אחד, ולגבי יין הם פוסקים שצריך שני חותמות.
עיין עוד בבירור הלכה לעיל (לא, א ציון ג) על הדעות השונות בקשר ליין שנמצא ביד גוי, אימתי והאם צריכים שני חותמות בשביל להכשירו, וכיצד מתיישבים הדברים עם סוגייתנו.
כמו כן עיין שם על הדעות השונות בקשר להגדרה של שני חותמות וחותם אחד, והאם גם מפתח נחשב לחותם.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144