×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא עבודה זרה ל״ה.גמרא
;?!
אָ
מִכְּלָל דְּאִיסּוּרֵי הֲנָאָה שָׁרוּ פִּרְשַׁיְיהוּ. ומדקא״לוּמִדְּקָאָמַר לֵיהּ מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּקֵיבַת עֶגְלֵי עֲבוֹדָה זָרָה1 וְקָא מַהְדַּר לֵיהּ א״כאִם כֵּן לָמָּה לֹא אֲסָרוּהָ בַּהֲנָאָה מִכְּלָל דַּעֲבוֹדָה זָרָה2 אסור פִּרְשַׁיְיהוּ. וְלַהְדַּר לֵיהּ מִשּׁוּם דְּלֵיתֵיהּ לְאִיסּוּרָא בְּעֵינֵיהּ. דְּהָא מוּרְיָיס לְרַבָּנַן דְּלָא אסרוהו בַּהֲנָאָה מ״טמַאי טַעְמָא לָאו מִשּׁוּם דְּלֵיתֵיהּ לְאִיסּוּרָא בְּעֵינֵיהּ. אָמְרִי הָכָא כֵּיוָן דְּאוֹקֹמֵיה קָא מוֹקֵים חֲשִׁיב לֵיהּ כְּמַאן דְּאִיתֵיהּ לְאִיסּוּרֵיהּ בְּעֵינֵיהּ.: הִשִּׂיאוֹ לְדָבָר אַחֵר וְכוּ׳.: מַאי {שיר השירים א׳:ב׳} כִּי טוֹבִים דּוֹדֶיךָ מִיָּיִן כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רבש״ערִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עֲרֵיבִים עָלַי דִּבְרֵי דוֹדֶיךָ יוֹתֵר מִיֵּינָהּ שֶׁל תּוֹרָה. מ״שמַאי שְׁנָא הַאי קְרָא דְּשַׁיְילֵיהּ אר״שאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי וְאִיתֵּימָא ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַמֵּי מֵרֵישֵׁיהּ דִּקְרָא קא״ל {שיר השירים א׳:ב׳} יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ אֲמַר לֵיהּ יִשְׁמָעֵאל אָחִי חֲשׁוֹק שִׂפְתוֹתֶיךָ זוֹ בָּזוֹ וְאַל תִּבָּהֵל לְהָשִׁיב. מ״טמַאי טַעְמָא אָמַר עוּלָּא וְאִיתֵּימָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא גְּזֵרָה חֲדָשָׁה הִיא וְאֵין מְפַקְפְּקִין בַּהּ מַאי גְּזֵירְתָּא אר״שאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר ריב״לרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם נִיקּוּר. וְלֵימָא לֵיהּ מִשּׁוּם נִיקּוּר כִּדְעוּלָּא דְּאָמַר עוּלָּא כִּי גָּזְרִי גְּזֵירְתָּא בְּמַעְרְבָא לָא מְגַלּוּ טַעְמָא עַד תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא דִּלְמָא אִיכָּא אִינִישׁ דְּלָא ס״לסְבִירָא לֵיהּ וְאָתֵי לְזַלְזוֹלֵי בַּהּ. מְגַדֵּף בַּהּ ר׳רַבִּי יִרְמְיָה אֶלָּא מֵעַתָּה יְבֵשָׁה תִּשְׁתְּרֵי יָשָׁן תִּשְׁתְּרֵי דא״רדְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא יָבֵשׁ מוּתָּר אֵין מַנִּיחוֹ לְיַבֵּשׁ יָשָׁן מוּתָּר אֵין מַנִּיחוֹ לְיַשֵּׁן. א״ראָמַר רַבִּי חֲנִינָא לְפִי שא״אשֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ בְּלֹא צִחְצוּחֵי חָלָב וּשְׁמוּאֵל אָמַר מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּעוֹר קֵיבַת נְבֵילָה. הָא קֵיבָה גּוּפָא שַׁרְיָא וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי וְהָתְנַן קֵיבַת הַגּוֹי3 וְשֶׁל נְבֵילָה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. וְהָוֵינַן בַּהּ אַטּוּ דְּגוֹי4 לָאו נְבֵלָה הִיא. וְאָמַר שְׁמוּאֵל חֲדָא קָתָנֵי אקֵיבַת שְׁחִיטַת גּוֹי5 נְבֵלָה אֲסוּרָה. ל״קלָא קַשְׁיָאמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״דַּעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״דעבודת כוכבים״.
3 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״העובד כוכבים״.
4 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״דעובד כוכבים״.
5 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
E/ע
הערותNotes
גבינות של גוים

משנה (כט, ב). אמר רבי יהודה, שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע כשהיו מהלכין בדרך, אמר לו: מפני מה אסרו גבינות הגוים? אמר לו: מפני שמעמידין אותה בקיבה של נבילה. אמר לו: והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה, אמרו כהן שדעתו יפה שורפה חיה, ולא הודו לו, אבל אמרו: אין נהנין ולא מועלין! אמר לו: מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודה זרה. אמר לו: אם כן, למה לא אסרוה בהנאה? השיאו לדבר אחר, אמר לו: ישמעאל, היאך אתה קורא, כי טובים דוֺדֶיךָ מיין או כי טובים דוֺדַיִךְ?
גמרא. מאי טעמא? אמר עולא, ואיתימא רב שמואל בר אבא: גזרה חדשה היא ואין מפקפקין בה. מאי גזירתא? אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי: משום ניקור. ולימא ליה: משום ניקור! כדעולא, דאמר עולא: כי גזרי גזירתא במערבא לא מגלו טעמא עד תריסר ירחי שתא, דלמא איכא איניש דלא סבירא ליה ואתי לזלזולי בה. מגדף בה רבי ירמיה: אלא מעתה, יבשה תשתרי, ישן תשתרי, דאמר רבי חנינא: יבש מותר – אין מניחו ליבש, ישן מותר – אין מניחו לישן! אמר רבי חנינא: לפי שאי אפשר לה בלא צחצוחי חלב. ושמואל אמר: מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה... רב מלכיא משמיה דרב אדא בר אהבה אמר: מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר. רב חסדא אמר: מפני שמעמידין אותה בחומץ. רב נחמן בר יצחק אמר: מפני שמעמידין אותה בשרף הערלה. כמאן? כי האי תנא, דתנן, רבי אליעזר אומר: המעמיד בשרף הערלה – אסור, מפני שהוא פירי. אפילו תימא רבי יהושע, עד כאן לא פליג רבי יהושע עליה דרבי אליעזר אלא בקטפא דגוזא, אבל בקטפא דפירא מודי, והיינו דתנן, אמר רבי יהושע: שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלין ובשרף העיקרין – מותר, בשרף הפגין – אסור, מפני שהוא פירי, בין לרב חסדא בין לרב נחמן בר יצחק תתסר בהנאה! קשיא.
חלב בהמה טמאה אינו נקפה ועומד כחלב הטהורה, ואם נתערב חלב טהורה בחלב טמאה כשתעמיד אותו יעמוד חלב הטהורה ויצא חלב הטמאה עם הקוס של גבינה.
ומפני זה יתן הדין שכל חלב הנמצא ביד גוי – אסור, שמא עירב בו חלב בהמה טמאה, וגבינת הגוים מותרת, שאין חלב בהמה טמאה מתגבן. אבל בימי חכמי משנה גזרו על גבינת הגוים ואסרוה מפני שמעמידין אותה בעור הקיבה של שחיטתן, שהיא נבלה. ואם תאמר: והלא עור הקיבה דבר קטן הוא עד מאד בחלב שעמד בו, ולמה לא יבטל במיעוטו? מפני שהוא המעמיד את הגבינה, והואיל ודבר האסור הוא שהעמיד – הרי הכל אסור, כמו שיתבאר. השגת הראב״ד. וכמה טעמים אחרים יצאו עליה לאסרה, משום חלב טמא דאיכא דקאי ביני איטפי, ומפני שמחליקין פניה בשומן חזיר, ואם תאמר הני מילי ביבשה אבל בלחה ליכא למיחש, לאיי איכא, ואני שמעתי באזני, מעתה מה שהורו הגאונים בגבינה שהעמידוה בעשבים והם נכרים בגבינה מן הדין היא אסורה ולא מגזרה.
גבינה שמעמידין אותה הגוים בעשבים או במי פירות, כגון שרף תאנים, והרי הן ניכרין בגבינה – הורו מקצת הגאונים שהיא אסורה, שכבר גזרו על כל גבינת הגוים בין שהעמידוה בדבר אסור בין שהעמידוה בדבר מותר, גזירה משום שהעמידוה בדבר האסור.(רמב״ם מאכלות אסורות ג, יב–יד)
גבינות הגוים אסרום מפני שמעמידים אותם בעור קיבת שחיטתם, שהיא נבלה, ואפילו העמידוהו בעשבים – אסורה. הגה. וכן המנהג, ואין לפרוץ גדר, אם לא במקום שנהגו בהם היתר מקדמונים. ואם הישראל רואה עשיית הגבינות והחליבה – מותר, וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו, ואם ראה עשיית הגבינות ולא ראה החליבה – יש להתיר בדיעבד, כי אין לחוש שמא עירב בו דבר טמא מאחר שעשה גבינות מן החלב, כי דבר טמא אינו עומד, ובודאי לא עירב בו הגוי מאחר שדעתו לעשות גבינות, ומכל מקום אסור לאכול החלב כך.(שו״ע יורה דעה קטו, ב)
א. טעמי האיסור ותוקפו כשבטלו טעמיו.

בגמרא מובאות דעות שונות בטעם הגזרה על גבינות של גוים, ויש לדון מהו הטעם המקובל להלכה, מפני שיתכן שהאיסור תקף רק כאשר הטעם עדיין קיים.
רבנו חננאל ורבנו תם (מובאים בתוד״ה חדא קתני) כותבים שיש להכריע כדעת רבי יהושע בן לוי שטעם הגזרה הוא משום ניקור, על פי הכלל שהלכה כמותו בכל מקום. רבנו תם מוסיף שלפי זה אין סיבה לאסור גבינות של גוים בזמננו שהנחשים אינם מצויים ואין חוששים לניקור. הוא דוחה את הטענה שהגזרה היתה דבר שבמנין שטעון מנין אחר להתירו, מכיון שכך היתה הגזרה הראשונה שאין לאסור אלא במקום שהנחשים מצויים. בעל ספר האגודה (סי׳ כז) כותב שכן מוכח ממה שנוהגים בימינו לשתות מים מגולים מפני שאין נחשים מצויים, והוא הדין בגבינות של גוים.
רבנו אלחנן מסביר שאמנם גזרה זו היתה דבר שבמנין, ואולם רבנו תם סובר שדבר שבמנין שגזרו מפני הסכנה אפשר לבטל, ורק איסור שנגזר על דבר תורה צריך מנין אחר להתירו.
האור זרוע (סי׳ קפו) והמרדכי (סי׳ תתכו) כותבים שרבנו תם התיר רק את הגבינות שנעשו מחלב שחלבו לצורך גבינה ולא את הגבינות שנעשו מחלב שחלבו לאכילה או לכותח מפני האיסור שעל החלב עצמו, כמבואר להלן (דף לה, ב ציון ג). האור זרוע עצמו מקשה מדוע אוסר רבנו תם בחלב שחלבו לאכילה, הרי חלב טמא אינו מתגבן. אכן האור זרוע מסיק שאפילו לדברי רבנו תם אין חוששים בסתם גבינות שמא נעשו מחלב שחלבו לאכילה.
התוספות (שם) מסיימים בשם ר״י בן הר״ר חיים שיש קצת טעם לאסור גם כשאין חשש של ניקור מפני שנוהגים להעמיד את הגבינה בקיבה ונוהגים למלוח את הקיבה בעורה ונמצא שהקיבה נאסרת מפני בשר בחלב, ומעיד שראה גוים שמעמידים את גבינותיהם בנבלת דבר אחר מלוח.
לעומת זאת, הרמב״ן והר״ש משאנץ כותבים שהגזרה מפני החשש לניקור הנחשים נשארת בתוקפה גם לאחר שבטל הטעם הואיל וזו גזרה שהיתה במנין שאי אפשר להתירה, וכן כותב הר״ן (יג, ב בדפי הרי״ף) בשם ר״י הזקן. הרמב״ן מסביר שגזרה זו חמורה מן האיסור של משקים מגולים שלא נאסרו במנין.
בעל ספר האגודה כותב בשם ר״י שיש להמשיך ולאסור את הגבינות בכל מקום כדי שלא יבואו להקל במקומות שהנחשים מצויים בהם, וכן מובא בהגהות הסמ״ק (סי׳ רכג) בשם רבנו תם.
הבית יוסף כותב שכיון שלפי הסמ״ק אף רבנו תם היה מחמיר בדבר, מסתבר שמה שכתוב בתוספות בשמו הרי זה רק להלכה ולא למעשה. גם האור זרוע כותב שבמקומו פשט האיסור ״וחלילה לשום ירא שמים להתיר דבר זה״.
הרי״ף (חולין מב, ב) והרמב״ם חולקים על רבנו תם וכותבים שהטעם לאיסור של הגבינות הוא כדברי שמואל שהגוים מעמידים את הגבינה בעור של קיבת נבלה.
הרמב״ם מוסיף שמקצת הגאונים הורו שאפילו כאשר נודע שהעמידו את הגבינה בדברים המותרים נשאר האיסור במקומו מפני החשש שיתירו את כל הגבינות.
לעומת זאת, התוספות כותבים שיש שמתירים את הגבינות כשידוע שמעמידים אותן בפרחים. המאירי כותב שיש נוהגים להתיר כשמוצאים בגבינה מן הפרחים שהועמדה בהם, ומוסיף שאף המחמירים מסכימים שבמקום שכולם נוהגים להעמיד בדברים מותרים אין לאסור.
הראב״ד והרמ״ך משיגים על הרמב״ם שתופס את טעמו של שמואל כעיקר, ולדעתם יש להתחשב גם בטעמים האחרים שנאמרו בגמרא ולאסור על פיהם את הגבינות גם כשידוע שהעמידו אותן בדברים המותרים.
גם הסמ״ק (שם), הרשב״א (תורת הבית ב״ג ש״ו, דף צ, ב) רבנו ירוחם (נט״ו ח״ה) ובעל צדה לדרך (מאמר ב כלל ג פ״ג) פוסקים שהגבינות אסורות בכל אופן מפני שנאסרו במנין, ולפי דבריהם אפילו כשאין שום טעם לאסור אין להתיר, וכן היא מסקנת המאירי.
הנמוקי יוסף תופס לעיקר את טעמו של רבי חנינא שאי אפשר לה לגבינה ללא צחצוחי חלב. לעומת זאת, בהגהות שערי דורא (סי׳ פא, ג) מובאת הוכחה מהגמרא במסכת ביצה (דף כח, א) שההלכה היא כדברי רב מלכיא שטעם האיסור הוא מפני החשש שמחליקים את הגבינות בשומן של חזיר.
השלחן ערוך כותב כדברי הרמב״ם שהאיסור הוא מפני שמעמידים את הגבינות בעור קיבה של נבלה והוא חל גם כשידוע שהעמידו אותן בעשבים. הרמ״א כותב שאין לפרוץ גדר, אבל מוסיף שיש מקומות שנהגו להתיר בהם על פי הוראת הקדמונים, ונראה שכוונתו למקומות שמסתמכים על הדעה שהאיסור מוגבל רק למקום שידוע שמעמידים בו את הגבינה בעור קיבה של נבלה.
ב. כשהישראל רואה את עשיית הגבינה.

מהר״ם מרוטנבורג (שו״ת סי׳ שעד) והמרדכי (חולין סי׳ תשלג) כותבים שאפילו כשהישראל נוכח בשעת חליבת החלב ובשעת עשיית הגבינה אין להתיר גבינה שנעשתה בידי הגוי, וכן מובא בתשובות מיימוניות (הל׳ מאכלות אסורות סי׳ ח) בשם הר״ש.
אולם הרמב״ם בפירוש המשנה כותב שאם הישראל רואה את הגוי כשהוא מעמיד את הגבינה בקיבה עצמה שהיא נחשבת כפרש בעלמא ואינה אוסרת – הרי הגבינה מותרת. הוא מוסיף שכך הדין אף אם לא ראה את החליבה, כיון שאין חוששים שהגוי יערב חלב של בהמה טמאה בעשיית הגבינה. עם זאת כותב האור זרוע (סי׳ קצז) שלכתחילה אין להתיר אם הישראל לא ראה את החליבה, אלא רק בדיעבד.
הרמ״א בהגהתו לשלחן ערוך פוסק שאם הישראל רואה את החליבה ואת עשיית הגבינות הגבינה מותרת, ומוסיף שאם ראה את עשיית הגבינה ולא ראה את החליבה יש להתיר בדיעבד. הש״ך (סק״כ) חולק על הרמ״א וסובר שאף אם ישראל ראה את החליבה ואת עשיית הגבינה יש לאסור, משום שלא מצינו שחילקו בכך, כשם שלא חילקו ואסרו גם גבינה שהעמידוה בדברים המותרים. הש״ך מוסיף שהמנהג להקל הוא רק בבהמות שהישראל שכר מהגוי, באופן שהוא עוסק במלאכתו של ישראל.
גם הט״ז (סקי״א) דוחה את פסק הרמ״א משום שלא מצינו שחילקו באיסור הגבינה, אבל מדבריו נראה שחולק רק על הדין השני שאם הישראל לא ראה את החליבה מותר בדיעבד, ולא על הדין הראשון שאם הישראל ראה גם את החליבה מותר.
יש להעיר שהמאירי שכאמור אוסר את הגבינות גם כשמעמידים אותן בדברים המותרים, כותב שהאיסור הוא דווקא כשהעמידוה שלא בפני ישראל, מכאן שמקל כדברי הרמ״א.
הנודע ביהודה (ח״ב סי׳ לז, מובא בפת״ש סק״ו) מכריע כדברי הרמ״א להקל, ולדעתו רק מהר״ם מרוטנבורג מחמיר בדבר ואין הלכה כמותו.



ציון א.
עיין בירור הלכה לחולין יג, א ציון ח.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144