×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא עבודה זרה ל״ד.גמרא
;?!
אָ
לְהוּ אֲנָא חָזֵינָא לְהוּ דְּמִדַּיְּיתִי וְכֵיוָן דְּמִדַּיְּיתִי וַדַּאי בָּלְעִי וַאֲסִירִי מ״טמַאי טַעְמָא הַתּוֹרָה הֵעִידָה עַל כְּלִי חֶרֶס שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי דּוֹפְנוֹ לְעוֹלָם. מ״שמַאי שְׁנָא מִיַּיִן נֶסֶךְ דְּדָרֵשׁ לְהוּ מָרִימָר כּוּלְּהוּ מָאנֵי דְקוּנְיָא שְׁרֵי. וכ״תוְכִי תֵּימָא חָמֵץ דְּאוֹרָיְיתָא יֵין נֶסֶךְ דְּרַבָּנַן וְהָא כֹּל דְּתַקּוּן רַבָּנַן כְּעֵין דְּאוֹרָיְיתָא תַּקּוּן זֶה תַּשְׁמִישׁוֹ בְּחַמִּין וְזֶה תַּשְׁמִישׁוֹ בְּצוֹנֵן. ר״ערַבִּי עֲקִיבָא אִיקְּלַע לְגִינְזַק בְּעוֹ מִינֵּיהּ מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת אוֹ אֵין מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת לָא הֲוָה בִּידֵיהּ קַנְקַנִּים שֶׁל גּוֹיִם1 אֲסוּרִין אוֹ מוּתָּרִין לָא הֲוָה בִּידֵיהּ בַּמֶּה שִׁימֵּשׁ מֹשֶׁה כׇּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. אֲתָא שְׁאֵל בֵּי מִדְרְשָׁא אָמְרִי אהִלְכְתָא מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת וְאִם הִשְׁלִים מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת תַּעֲנִית בוְהִלְכְתָא קַנְקַנִּים שֶׁל גּוֹיִם2 לְאַחַר י״בשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מוּתָּרִין בַּמֶּה שִׁימֵּשׁ מֹשֶׁה שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים בְּחָלוּק לָבָן רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי בְּחָלוּק לָבָן שֶׁאֵין בּוֹ אִימְּרָא.: הַחַרְצַנִּים וְהַזַּגִּים שֶׁל גּוֹיִם3 וְכוּ׳.: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן הַחַרְצַנִּים וְהַזַּגִּים שֶׁל גּוֹיִם4 לַחִין אֲסוּרִין יְבֵשִׁים מוּתָּרִים הֵי נִינְהוּ לַחִין וְהֵי נִינְהוּ יְבֵשִׁין אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל גלַחִין כׇּל י״בשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ יְבֵשִׁים לְאַחַר י״בשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. אִתְּמַר אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן דכְּשֶׁהֵן אֲסוּרִין אֲסוּרִין אֲפִילּוּ בַּהֲנָאָה כְּשֶׁהֵן מוּתָּרִין מוּתָּרִין אֲפִילּוּ בַּאֲכִילָה. א״ראָמַר רַב זְבִיד ההַאי דּוּרְדְּיָּא דְּחַמְרָא דַּאֲרַמָּאֵי בָּתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא שָׁרֵי אָמַר רַב חֲבִיבָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא והָנֵי גּוּלְפֵי בָּתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא שָׁרֵי אָמַר רַב חֲבִיבָא הָנֵימהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
3 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
4 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
E/ע
הערותNotes
ציון א.
עיין בירור הלכה לתענית יא, ב ציון ו.



היתר כלי יין לאחר שנים עשר חודש

ציון ב. ו (לד, א), ציון א. ג (לד, ב).
גמרא. והלכתא: קנקנים של גוים – לאחר שנים עשר חדש מותרים... אמר רב חביבא בריה דרבא: הני גולפי – בתר תריסר ירחי שתא שרי. אמר רב חביבא: הני אבטא דטייעי – בתר תריסר ירחי שרי... אמר רב אחא בריה דרבא: הני גולפי שחימי ואוכמי – בתר תריסר ירחי שתא שרי.
נודות הגוים וקנקניהן שהכניסו בהן הגוים יינם – אסור ליתן לתוכן יין עד שיישנן שנים עשר חדש, או עד שיחזירן לאור עד שיתרפא הזפת שעליהן או שיחמו, או עד שיתן לתוכן מים שלשה ימים, וכו׳.(רמב״ם מאכלות אסורות יא, טו)
כל הכלים שישנן שנים עשר חדש – שרו, שודאי כלה כל לחלוחית יין שבהם, ואפלו נתן לתוכם מים תוך שנים עשר חדש אין בכך כלום.(שו״ע יורה דעה קלה, טז)
א. אילו כלים.

רש״י (ד״ה לאחר) מבאר שה״יישון״ מתיר את הקנקנים בלי שום תיקון אחר, ואם בא להשתמש בהם בתוך שנים עשר חודש – צריך להכשירם על ידי מילוי ועירוי.
מדברי רש״י (ד״ה דטייעי) יוצא שההיתר הזה נצרך רק לכלים שמכניסים בהם יין לקיום, וכן נראה מדברי הראב״ד, הרא״ה והרי״ד (בפסקיו).
הראב״ן (סי׳ שב) כותב שנראה לו שההיתר הזה מועיל גם לקנקנים מזופפים, וכך מוכח מהגמרא שאינה מחלקת בין קנקנים מזופפים לבין כאלה שאינם מזופפים.
בגמרא נזכר ההיתר בקנקנים, ב״גולפי״, ב״גולפי שחימי ואוכמי״ וכן ב״אבטא דטייעי״, ורש״י מבאר שהכוונה לחמת העשויה מעור עבה שהולכי דרכים נושאים אותה כשהיא מלאה יין, ולכן נחשבת ככלי שמכניסים בו יין לקיום. כפירושו נראה גם מדברי הרשב״א (תורת הבית ב״ה ש״ו, דף סה, א) אשר מסביר שאלה נודות קטנים שהסוחרים מוליכים בהם יין בדרכים וכששותים מיד חוזרים וממלאים אותם ולכן הם בולעים הרבה כאילו מכניסים בהם לקיום.
לעומת זאת, התוספות (ד״ה אכטא) מביאים שבעל הערוך (ערך אכטא) גורס ״אכטא״ ולא ״אבטא״ ומפרש שמדובר בעשבים ובשמים ששורים אותם בחלב ומזלפים עליהם יין, ועליהם אמרו שמותרים לאחר שנים עשר חודש. לפי פירושו יוצא שלא מדובר על סוג נוסף של כלים שמכשירים אותם על ידי ״יישון״ במשך שנים עשר חודש, אלא על היתר של מאכל לאחר שנים עשר חודש בדומה למה שאמרו לעיל (ציון ג.ד.) על הזגים והחרצנים.
הריטב״א מביא את השיטה הזו בשם הרי״ף, אך דוחה אותה בטענה שכיון שמעורב בתבשיל יין אין לו היתר לעולם.
התוספות מביאים פירוש נוסף בשם רבנו חננאל ולפיו מדובר על דלעת חלולה ששמים בה יין, כלומר שמדובר על היתר הכלי לאחר שנים עשר חודש, כמו לפירוש רש״י והרשב״א. התוספות דוחים את הפירוש הזה בטענה שלא מצינו שום כלי שלא יהא ניתר בעירוי, וכבר תמה עליהם המהרש״א מניין להם שכוונת גמרא לומר שאין להם הכשר אלא על ידי ״יישון״, הרי גם לגבי קנקנים שאפשר להכשירם על ידי מילוי ועירוי אמרו בסוגייתנו שמותרים לאחר שנים עשר חודש.
הרשד״ם (שו״ת יו״ד סי׳ רל) מסביר את קושיית התוספות שאם מדובר על כלי לא מובן מה החידוש בו לעומת כלים אחרים שכבר נזכר שיש להם היתר לאחר שנים עשר חודש, ומתוך כך התוספות מסיקים שהחידוש הוא שכלי זה אין לו שום היתר אלא על ידי ״יישון״ במשך שנים עשר חודש, אך כיון שלא מצינו כלי אחר שאין לו הכשר על ידי מילוי ועירוי מעדיפים התוספות את פירושו של בעל הערוך.
הרא״ה בבדק הבית (שם) מקבל את הפירוש ש״אבטא דטייעי״ הוא כלי שמשתמשים בו הרבה ולכן נחשב ככלי שמכניסים בו יין לקיום, והוא מוסיף שזהו כלי עץ, ומסיק מכך שגם כלי מתכות וכלי עץ שמכניסים בהם יין לקיום צריכים הכשרה על ידי מילוי ועירוי או על ידי ״יישון״, שלא כדעת הראשונים שאין בכך צורך אלא בכלי חרס.
אולם הרשב״א במשמרת הבית (שם) דוחה את דבריו וטוען ש״אבטא דטייעי״ אינו כלי העשוי מעץ אלא בקבוק של חרס או קדרה העשויה מדלועים יבשים או כלי עור, ועיין עוד בבירור הלכה לעיל (לג, ב ציון ל) ולהלן (עד, ב ציון ו) בעניין סוגי הכלים שאם מכניסים בהם יין לקיום טעונים הכשר גדול יותר.
ב. פרטי ההלכות כשעושים ״יישון״.

הראב״ן (שם) כותב שההיתר של שנים עשר חודש תלוי בכך שיודעים בוודאות שלא נתנו יין בכלים בתוך הזמן, אבל כשיש ספק – הרי זה ספק איסור שיש לנהוג בו לחומרא.
הריא״ז (הלכה ג, ג) כותב שאם לא הכניס בכלים יין במשך שנים עשר חודש – הרי הם מותרים בלא הכשר נוסף, ומשמע אפילו הכניס בהם מים, וכן כותב הטור בשם הרא״ש בתשובה.
הבית יוסף מבאר שלדעת הרא״ש אין אומרים שהמים מחזירים את הלחלוחית לשיירי היין, אלא אומרים שהמים מפיגים את טעם היין ואינם מקלקלים את תהליך ה״יישון״.
יתר על כן, הבית יוסף מביא תשובה אחרת של הרא״ש (כלל יט, ד) ולפיה גם את הכניסו בקנקנים של הגוים יין של ישראל בתוך שנים עשר חודש אין התהליך נעצר, ומותר אף לעשות כן לכתחילה, מפני שהיין הנפלט מהכלי מתערב ביין ההיתר ומתבטל בו וחוזר ונבלע בכלי, ותהליך זה עדיף על ביטול האיסור על ידי ״יישון״ במשך שנים עשר חודש.
תשובה זו מבוססת על ההנחה שהיין המותר עצמו לא נאסר על ידי היין האסור שנפלט מהכלי, מפני שיש ביין המותר שישים כנגדו, ועל פי זה הבית יוסף מבאר מדוע לא נזכרה גם התשובה הזו בטור, מפני שלהלכה מחמירים גם בתערובת של סתם יינם שאוסר במשהו, וכיון שהיין המותר עצמו נאסר וחוזר ואוסר את הכלי, יש לחזור ולמנות שנים עשר חודש מאותה שעה.
ג. שיטת ההלכה.

הרמב״ם כותב שהכשר על ידי ״יישון״ במשך שנים עשר חודש מועיל כמו מילוי ועירוי. השלחן ערוך מוסיף שאפילו נתן בכלים מים בתוך הזמן אין בכך כלום.
הש״ך (סקל״ו) פוסק כתשובת הרא״ש שהוא הדין כשנתן יין בתוך הכלי, והרי זה מובן לפי פסק הרמ״א (סי׳ קלד, ב) שבזמן הזה סתם יינם בטל בשישים.



חרצנים, זגים ושמרים של גוים

ציון ג–ה (לד, א), ציון ב (לד, ב).
משנה (כט, ב). החרצנים והזגין של גוים – אסורין ואיסורן איסור הנאה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: לחין – אסורין, יבישין – מותרין.
גמרא. תנו רבנן: החרצנים והזגים של גוים, לחין – אסורין, יבשים – מותרים. הי נינהו לחין והי נינהו יבשין? אמר רב יהודה אמר שמואל: לחין – כל שנים עשר חדש, יבשים – לאחר שנים עשר חדש. אתמר, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כשהן אסורין – אסורין אפילו בהנאה, כשהן מותרין – מותרין אפילו באכילה. אמר רב זביד: האי דורדיא דחמרא דארמאי – בתר תריסר ירחי שתא שרי... אמר רב אחא בריה דרב איקא: הני פורצני דארמאי – בתר תריסר ירחי שתא שרי.
החרצנין והזוגין של גוים אסורין בהנייה כל שנים עשר חדש, ולאחר שנים עשר חדש כבר יבשו ולא נשארה בהן לחלוחית ומותרין באכילה, וכן שמרים של יין שיבשו לאחר שנים עשר חדש מותרין, שהרי לא נשאר בהן ריח יין והרי הן כעפר וכאדמה.(רמב״ם מאכלות אסורות יא, יד)
החרצנים והזגים של גוים, וכן שמרי יין שלהם, תוך שנים עשר חדש אסורים בהנאה, ולאחר שנים עשר חדש מותרים אפילו באכילה. והני מילי כשתמדן במים בתחילה, אבל אם לא תמדן – אסורים לעולם, אפילו יבשם בתנור. הגה. וזה לא מיירי אלא בחרצנים שהיו על יין נסך, אבל אם שלה החרצנים מן הגת קודם שהמשיך היין, כמו שיתבאר, אינן אסורין, וכן אלו שדורכים הענבים בחבית, אף על פי שהיין צף עליהם למעלה – מותרים.
המחמיץ בשמרי יין של גוים תוך זמן איסורם – כל העיסה אסורה בהנאה...
יש מי שאומר שתמצית יין הנקרש על דופני החבית והקנקנים נהגו בו היתר, שמשתמשין בכלי גוים לאחר שנים עשר חדש או לאחר מילוי ועירוי ואין מקליפין התמצית הנקרש עליו, שכיון שנתייבש כל כך כבר כלה כל לחלוחית יין שבו וכעפר בעלמא הוא.(שו״ע יורה דעה קכג, יד–טז)
א. אימתי מותרים.

במשנה נחלקו תנאים בדבר זה, שרבי מאיר אוסר חרצנים וזגים של גוים, בין לחים ובין יבשים, ואילו חכמים מתירים את היבשים. בגמרא מבואר שיבשים היינו שעברו עליהם שנים עשר חודש, ושגם שמרים ופסולת של ענבים מותרים לאחר שנים עשר חודש.
רבנו אפרים (מובא בתוד״ה דורדיא, ברא״ש סי׳ כה ובראבי״ה סי׳ אלף מח) כותב ששמרים של גוים שנתייבשו בחמה או בתנור מותרים בזמן קצר יותר, ולכן יש להתיר פת של גוים שנחמצה בשמרי יין אלה. הוא מוסיף שמעשים בכל יום שהשמש מייבשת נהרות, וכל שכן שבכוחה לייבש שמרים. ראיה לדבריו הוא מביא מהירושלמי במסכת דמאי (א, ג) שם נאמר: ״...שמרים שיבשו אין בהם משום הניית עבודה זרה״, משמע שכל שהשמרים יבשו מותרים ואין צורך בהמתנת שנים עשר חודש.
מלשון הרא״ש מבינים הטור ובעל שלטי הגבורים (דף יב, ב בדפי הרי״ף) שפוסק כרבנו אפרים. בעל שלטי הגבורים מוסיף שהעם נוהג כרבנו אפרים להתיר זגים שנתייבשו בשמש, ומעשים בכל יום שנהנים משמן חרצנים של גוים שנתייבשו בשמש תוך שנים עשר חודש, ואין מוחים בידם.
הראבי״ה (שם) חולק על רבנו אפרים, ולדעתו אין להתיר שמרים שנתייבשו אלא רק לאחר שנים עשר חודש. הוא מקשה על רבנו אפרים שאם כדבריו היתה הגמרא צריכה לחלק כך בפירוש. רבנו אלחנן והרא״ש (שם) מביאים בשם רבנו תם עוד ראיה לאסור ממה שנאמר להלן (דף סו, ב) שפת חמה שהונחה על גבי חבית של יין סופגת את טעם היין ונאסרת אף על פי ש״אין לך יבש גדול מזה״. אולם הרא״ש עצמו דוחה ראיה זו מפני שהפת שואבת את טעם היין ולכן נאסרת, מה שאין כן בשמרים שנתייבשו שנעשו כעפר ולא נשאר בהם כלום מטעם היין.
לגבי הראיה שרבנו אפרים מביא מהירושלמי הראבי״ה כותב שהדברים נאמרו שם רק לגבי שמרים שעברו עליהם שנים עשר חודש, וגם רבנו שמריה ורבנו אברהם משפירא (מובאים באור זרוע סי׳ קפג), הרי״ד (בתוספותיו ובפסקיו) והמאירי פוסקים כראבי״ה שאין להתיר שמרים על ידי ייבוש בשמש או בתנור בלבד אלא רק לאחר שנים עשר חודש.
רבנו תם (מובא בתוס׳ וברא״ש) סובר כראבי״ה שייבוש בשמש או בתנור אינו מועיל וצריך שנים עשר חודש דווקא, ומוסיף שגם אז אין להתיר אלא אם כן שרו את השמרים במים כדי להוציא את כל טעם היין שיש בהם.
רבנו תם מביא ראיה לדבריו מהתוספתא בתרומות (י, יב), שם נאמר שהשמרים שנתייבשו אסורים, ולדעתו מדובר שם על שמרי יין שלא היו שרויים במים. הוא מוסיף ומביא ראיות שכך היה המנהג להשרות את השמרים, ולאחר שנשרו במים הם נקראים ״דורדיא״.
הב״ח והט״ז (סק״ח) מקשים על שיטת רבנו תם מהגמרא בחולין (דף קי, א), שם נאמר שרמי בר תמרי היה משתמש בפורצני של הפקר לאחר שעברו עליהם שנים עשר חודש, ולפי רבנו תם היה לו לחשוש שמא לא היו שרויים במים. הט״ז מתרץ בדוחק שבאותה עיר לא היו נוהגים לזרוק את החרצנים אלא רק לאחר ששראום במים.
הרשב״א (תורת הבית ב״ה ש״ג, דף נא, ב) הריטב״א ובעל איסור והיתר הארוך (כלל כה, ו) כותבים בסתם כשיטת רבנו תם, וכן מובא בארחות חיים (ח״ב סי׳ כג, טו) בשם הר״ף. גם בעל צדה לדרך (מאמר ב כלל ג פ״ח) כותב ששמרים שלא שרו אותם במים אסורים לעולם עד שייבשם בתנור, ומשמע שייבוש מועיל להם.
הרשב״א (שם) כותב שלפי דעת רבנו תם יש לעיין אם אפשר להתיר את תמצית היין שנדבקה לדופני הקנקנים לאחר שעברו עליה שנים עשר חודש, שהרי תמצית זו לא היתה שרויה במים, ואולם מצד שני יש לומר שתמצית זו יבשה כל כך עד שאפילו אם שורים אותה במים אין היא חוזרת ללחותה המקורית. למסקנה כותב הרשב״א שנוהגים להתיר שימוש בקנקנים של גוים לאחר שעברו עליהם שנים עשר חודש בלי לקלף את התמצית המודבקת לדופניהם. המאירי כותב שנהגו בזה היתר אף תוך שנים עשר חודש, כל שנתייבש.
תלמידי רבנו יונה כותבים שיתכן ששמרים שהיו שרויים במים כל צורכם ניתן להתירם אפילו בתוך שנים עשר חודש, על ידי ייבושם בתנור.
מלשון בעל ספר התרומה (סי׳ קסו) משמע שלאחר שנים עשר חודש השמרים מותרים אפילו לא נתייבשו לגמרי.
רבנו אפרים (בראבי״ה שם) מחדש ניתן להתיר פת שנחמצה על ידי שמרים של גוים אפילו היו עדיין לחים, משום שהיין אינו נותן טעם בפת ומה שמחמיץ את העיסה אלה השמרים שאין עליהם איסור עצמי.
אולם הראבי״ה דוחה את דבריו שהרי הגמרא לעיל (לב, א) אוסרת חומץ שכר של גוים מפני שמרי היין שהגוים מערבים בו, משמע שהשמרים הלחים אוסרים גם בדיעבד.
לדעת הראבי״ה לא אמרו שיין אינו מחמיץ אלא לעניין איסור חמץ בפסח ועל פי הכלל שמי פירות אינם מחמיצים, אבל כשמדובר על השמרים הרי אלה אוסרים כשהם לחים מפני שמעמידים את העיסה, ואין להתירה כשכל כוח עמידתה בא לה מן האיסור.
גם רבנו תם (בתוספות שם) כותב שהפת אסורה ואין היא בטלה באלף כיון שהשאור עשוי לנתינת טעם.
ב. שיטת ההלכה.

הרמב״ם כותב ששמרים שיבשו מותרים לאחר שנים עשר חודש, ואינו כותב שיש צורך לשרותם במים. הר״ן (יג, א בדפי הרי״ף) כותב שהרמב״ם מפרש שהתוספתא שמביא רבנו תם היא כדברי רבי מאיר במשנה הסובר שגם חרצנים יבשים אסורים, אבל הלכה כחכמים.
השלחן ערוך פוסק כרבנו תם שמצריך שהייה במים בנוסף להמתנה של שנים עשר חודש. בסעיף טז מביא השלחן ערוך את דברי הרשב״א שלאחר שנים עשר חודש נוהגים להתיר את הקנקנים שיש עליהם תמצית יין קרושה. אולם הרש״ל (הגהות לטור) כותב שיש להחמיר לכתחילה שלא להשתמש בקנקנים אלה בלי הדחה וקליפה, ודבריו מובאים בפרישה (אות לג), בב״ח ובט״ז (סק״ט).
בסעיף טו פוסק המחבר שעיסה שנחמצה בשמרי יין של גוי אסורה כולה בהנאה, כדעת רבנו תם והראבי״ה.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144