×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא עבודה זרה ל״א:גמרא
;?!
אָ
הַשּׁוֹלֵחַ חָבִית שֶׁל יַיִן בְּיַד כּוּתִי וְשֶׁל צִיר וְשֶׁל מוּרְיָיס בְּיַד גּוֹי1 אאִם מַכִּיר חוֹתָמוֹ וּסְתָמוֹ מוּתָּר אִם לָאו אָסוּר. אָמַר רַבִּי זֵירָא לָא קַשְׁיָא כָּאן בָּעִיר כָּאן בַּדֶּרֶךְ. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי יִרְמְיָה מִידֵּי הָנָךְ דְּעִיר לָא בְּדֶרֶךְ אָתוּ אֶלָּא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה [א]בֵּין הַגִּיתּוֹת שָׁנִינוּ כֵּיוָן דְּכוּלֵּי עָלְמָא אָפְכִי מִירְתַת אֲמַר הַשְׁתָּא אִי חזי לִי מַפְסְדוּ לִי. אִתְּמַר מִפְּנֵי מָה אָסְרוּ שֵׁכָר שֶׁל גּוֹיִם2 רָמֵי בַּר חָמָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק במִשּׁוּם חַתְנוּת רַב נַחְמָן אָמַר מִשּׁוּם גִּילּוּי. אַגִּילּוּי דְּמַאי אִילֵּימָא גִּילּוּי דְּנַזְיָיתָא אֲנַן נָמֵי מְגַלֵּינַן וְאֶלָּא דְּחָבִיתָא אֲנַן נָמֵי מְגַלֵּינַן לָא צְרִיכָא בְּאַתְרָא דִּמְצַלּוּ מַיָּא. אֶלָּא מֵעַתָּה יָשָׁן תִּשְׁתְּרֵי דא״רדְּאָמַר רַבִּי יָשָׁן מוּתָּר אֵין מַנִּיחוֹ לְיַישֵּׁן הֶחְמִיץ מוּתָּר אֵין מַנִּיחוֹ לְהַחְמִיץ גְּזֵירָה יָשָׁן אַטּוּ חָדָשׁ. רַב פָּפָּא גמַפְּיקִין לֵיהּ לאבבא דְּחָנוּתָא וְשָׁתֵי רַב אַחַאי דמַיְיתוּ לֵיהּ לְבֵיתֵיהּ וְשָׁתֵי וְתַרְוַיְיהוּ מִשּׁוּם חַתְנוּת רַב אַחַאי עָבֵיד הַרְחָקָה יַתִּירְתָּא. רַב שְׁמוּאֵל בַּר בִּיסְנָא אִיקְּלַע לְמַרְגְּוָאן אַיְיתוֹ לֵיהּ חַמְרָא וְלָא אִשְׁתִּי אַיְיתוֹ לֵיהּ שִׁיכְרָא וְלָא אִשְׁתִּי בִּשְׁלָמָא חַמְרָא מִשּׁוּם שִׁימְצָא שִׁיכְרָא מִשּׁוּם מַאי מִשּׁוּם שִׁימְצָא דְּשִׁימְצָא. אָמַר רַב הַאי שִׁיכְרָא דַּאֲרַמָּאָה שְׁרֵי וְחִיָּיא בְּרִי לָא נִישְׁתֵּי מִינֵּיהּ מָה נַפְשָׁךְ אִי שְׁרֵי לְכוּלֵּי עָלְמָא שְׁרֵי אִי אֲסִיר לְכוּלֵּי עָלְמָא אֲסִיר. אֶלָּא רַב סָבַר מִשּׁוּם גִּילּוּיָא וְאָזֵיל מְרוֹרָא דִּכְשׁוּתָא וְקָלֵי לֵיהּ זִיהֲרֵיהּ וְדִלְקֵי מַלְקֵי לֵיהּ טְפֵי וְחִיָּיא בְּרִי הוֹאִיל וּלְקֵי לָא נִישְׁתֵּי מִינֵּיהּ. אָמַר שְׁמוּאֵל כׇּל הַשְּׁרָצִים יֵשׁ לָהֶן אֶרֶס שֶׁל נָחָשׁ מֵמִית שֶׁל שְׁרָצִים אֵינוֹ מֵמִית אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְחִיָּיא בַּר רַב בַּר אַרְיָא תָּא וְאֵימָא לָךְ מִילְּתָא מְעַלְּיָיתָא דַּהֲוָה אָמַר רַב אֲבוּךְ הָכִי אָמַר אֲבוּךְ הָנֵי אַרַמָּאֵי זוּקָאנֵי דַּהֲווֹ שתו גילויא ולא מתו איידי דְּאָכְלִי שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים חֲבִיל גּוּפַיְיהוּ. אָמַר רַב יוֹסֵףמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
E/ע
הערותNotes
השולח מאכל ביד גוי במקום שרבים מצויים בו

ציון [א].
גמרא. וסתומות מותרות?! ורמינהי: השולח חבית של יין ביד כותי ושל ציר ושל מורייס ביד גוי, אם מכיר חותמו וסתמו – מותר, אם לאו – אסור! אמר רבי זירא: לא קשיא, כאן בעיר כאן בדרך. מתקיף לה רבי ירמיה: מידי הנך דעיר לא בדרך אתו?! אלא אמר רבי ירמיה: בין הגיתות שנינו; כיון דכולי עלמא אפכי – מירתת, אמר: השתא אי חזי לי מפסדו לי.
אפילו הודיעו שהוא מפליג, אם החבית פקוקה, והוא בזמן שיש הרבה עוברי דרכים, כגון בין הגתות – מותר, שהוא מתירא מעוברי דרכים, אפילו הם גוים.(שו״ע יורה דעה קכט, ד)
אם שלח על ידי גוי בלא חותם, אם אותו מקום מעבר לרבים – מותר, שהוא ירא שמא יראנו אחד מהעוברים ויתפס עליו כגנב, ומיהו לכתחילה לא ישלח על ידי גוי בלא חותם.(שם קיח, ז – לא צוין בעין משפט)

הגמרא מסיקה שחביות סתומות שהובאו מכפרים של כותים ואין בהן חותם מותרות אם רבים מצויים בדרך, מפני שמקפידים שלא יגעו בהם גוים כדי שיוכלו למכרם. הרשב״א בתורת הבית (ב״ד ש״ב, דף כט, ב) כותב שיש ללמוד מסוגייתנו על כל דבר מאכל שהובא ביד גוי שאם הוא במקום שישראלים רבים מצויים בו אפשר להתירו, מפני שהגוי מפחד להחליף את המאכל שמא ייראה כגנב. עם זאת הרשב״א מסיים שהמחמיר תבוא עליו ברכה. גם בתשובה (ח״א סי׳ תשסא) הרשב״א כותב שלכתחילה אין לשלוח ביד גוי אפילו בשכונה של ישראלים שאין בה דרך של גוים, אך בדיעבד יש להתיר.
אולם הבית יוסף מדייק מדברי רבנו יונה באגרת התשובה (אות לט) שחולק על הרשב״א, שכן הוא כותב שהשולח מחבת עם בשר לתנור ביד גוי ואין שם שומר ישראל הבשר אסור כיון שחוששים שהגוי החליף את הבשר הכשר, ומן הסתם התנור הוא מקום שרבים מצויים בו.
כך כותב גם בעל איסור והיתר הארוך (כלל כב, ז) בשם רש״י שהשולח עופות שחוטים ביד גוי בעיר שרובה גוים הרי הם אסורים אפילו בדיעבד, ואפילו היה הולך דרך מבוי ששכיחים בו רבים. לדעתו אין להתיר אלא כששולח ביד עבדו או שפחתו הגוים, שהם ודאי יראים שמא ייתפסו במעשיהם האסורים.
נראה שהמחמירים סוברים שאין ללמוד מסוגייתנו שמדברת על חביות סתומות להתיר מאכל שנשלח כשהוא פתוח.
במשנה להלן (סט, א) למדנו שאם ישראל שלח כדי יין עם גוי והודיעו שהוא מפליג למקום אחר – היין נאסר, כיון שאין הגוי חושש שהישראל יראנו מנסך. התוספות להלן (סט, ב ד״ה מאי) מביאים את דברי רשב״ם בשם רש״י שהאיסור הוא רק כשיש חשש שמא פתח הגוי את החבית כדי לגנוב ממנה יין והכניס לתוכה יין גרוע או מים, אבל החשש שפתח את החבית כדי לנסך את היין אינו קיים בזמננו שהגוים אינם חשודים על פתיחה לשם ניסוך. לפי זה הוא כותב שבמקום שאין לחשוש לגנבה, כגון במקום שרבים נמצאים בו, אפילו אם הם גוים – החבית מותרת, כיון שירא לגנוב.
גם הרשב״א בתורת הבית (ב״ה ש״ד, דף נז, ב) כותב שבזמן שיש הרבה עוברי דרכים החבית מותרת כשהיא פקוקה אף שהודיעו שהוא מפליג.
הב״ח (סי׳ קכט) מציין שיש הבדל בין דעת הרשב״ם בשם רש״י לבין דעת הרשב״א, שהרשב״ם מתיר אף אם החביות פתוחות ואילו הרשב״א מתיר דווקא אם הן פקוקות. אולם בעל הדרישה (קכט סק״ד) כותב שאין ביניהם מחלוקת, אלא הרשב״א מדבר על הדין בזמן המשנה והברייתא כשחששו לכך שהגוים מנסכים ולכן מתיר דווקא בחביות פקוקות, ואילו הרשב״ם מדבר על הדין בזמננו שאין חוששים לכך ולכן מתיר אף בפתוחות.
כאמור, הרשב״ם מתיר גם אם הרבים המצויים שם הם גוים, אבל יש להעיר שבירושלמי (פ״ה ה״ה) נאמר: ״מעשה בקרון אחת משל בית רבי שהפליגה יותר מארבעת מיל, אתא עובדא קומי רבנן ואכשרון״, ומבואר שם שטעם ההיתר הוא שבדרך שהקרון נסע בה היו הרבה ישראלים הולכי דרכים, משמע שדווקא ישראלים מועילים ולא גוים.
אכן הרשב״א בתורת הבית הארוך (ב״ד ש״ב, דף כט, ב) כותב שההיתר הוא כשישראלים רבים מצויים שם, אבל בתורת הבית הקצר (שם דף כט, א) אין הוא מזכיר שהרבים צריכים להיות דווקא ישראלים.
בעל מנחת יעקב (על תורת חטאת כלל לב, טז) מבאר שלדעת הרשב״א לכתחילה אין להתיר אף כשיש שם ישראלים רבים, ובדיעבד מותר אף אם הרבים הם גוים.
הרמב״ם אינו מביא את הדין העולה מסוגייתנו. מחבר השלחן ערוך, לעומת זאת, מביא את מה שכותב הרשב״א שלכתחילה לא ישלח ביד גוי בלא חותם, ובדיעבד מותר במקום מעבר של רבים אף אם הרבים הם גוים.
הש״ך (קיח סקכ״ז) כותב שההיתר בדיעבד הוא אף אם שלח על ידי סתם גוי ולאו דווקא על ידי שפחתו או עבדו.
גם הרמ״א בדרכי משה (סי׳ קיח סק״ה) ובספר תורת חטאת (כלל לב, טז) סבור שכל גוי מפחד לזייף במקום שרבים מצויים בו. אמנם מלשונו משמע שמתיר רק כשהרבים הם ישראלים, אבל בעל מנחת יעקב (שם) כותב שיתכן שהרמ״א כתב כן רק מצד המנהג, ואף הוא מסכים שמצד הדין מותר אפילו כשהרבים הם גוים, ועל כן אין הרמ״א מגיה דבר על פסיקת השלחן ערוך.
עוד יש לציין שלשון המחבר בסימן קכט היא כלשון הרשב״א שההיתר הוא בחבית פקוקה, משמע שחבית פתוחה אסורה, אבל הט״ז (סק״ט) והש״ך (סקי״ד) מעירים שלפי מה שכתב הרמ״א בסימן קכח, ד שבזמן הזה אין חוששים שהגוי ינסך את היין – ניתן להתיר אף חבית פתוחה כאשר פִתחה צר ואין חשש שהגוי נגע ביין בלי לשים לב.
עיין עוד בבירור הלכה לקמן סט, א ציון ג–ו בענין פרטי הדינים של יין שנמצא ביד גוי.


האיסור בשֵכר של גוים

ציון ב–ד.
גמרא. אתמר: מפני מה אסרו שכר של גוים? רמי בר חמא אמר רבי יצחק: משם חתנות, רב נחמן אמר: משום גילוי. אגילוי דמאי? אילימא גילוי דנזייתא – אנן נמי מגלינן! ואלא דחביתא? אנן נמי מגלינן! לא צריכא, באתרא דמצלו מיא. אלא מעתה, ישן תשתרי, דאמר רב: ישן – מותר, אין מניחו ליישן; החמיץ – מותר, אין מניחו להחמיץ! גזירה ישן אטו חדש. רב פפא מפיקין ליה לאבבא דחנותא ושתי, רב אחאי מייתו ליה לביתיה ושתי, ותרוייהו משום חתנות, רב אחאי עביד הרחקה יתירתא. רב שמואל בר ביסנא איקלע למרגואן, אייתו ליה חמרא ולא אשתי, אייתו ליה שיכרא ולא אשתי; בשלמא חמרא משום שימצא, שיכרא משום מאי? משום שימצא דשימצא.
ויש שם דברים אחרים אסרו אותן חכמים ואף על פי שאין לאיסורן עיקר מן התורה, גזרו עליהן כדי להתרחק מן הגוים עד שלא יתערבו בהן ישראל ויבואו לידי חתנות, ואלו הן: אסור לשתות עמהן ואפילו במקום שאין לחוש ליין נסך...
כיצד? לא ישתה אדם במסיבה של גוים, ואף על פי שהוא יין מבושל שאינו נאסר, או שהיה שותה מכליו לבדו, ואם היה רוב המסיבה ישראל – מותר, ואין שותין שכר שלהן שעושין מן התמרים והתאנים וכיוצא בהן, ואינו אסור אלא במקום מכירתו, אבל אם הביא השכר לביתו ושתהו שם – מותר, שעיקר הגזירה שמא יסעוד אצלו.(רמב״ם מאכלות אסורות יז, ט–י)
כל שכר של גוים, אחד שכר של תמרים או של תאנים או של שעורים או של תבואה או של דבש – אסור משום חתנות, ואינו אסור אלא במקום מכירתו, אבל אם הביא השכר לביתו ושותהו שם – מותר, שעיקר הגזרה שמא יסעוד אצלו, ולא אסרו אלא כשקובע עצמו לשתות כדרך שאדם קובע בשתייה, אבל אם נכנס בבית הגוי ושתה דרך עראי באקראי – מותר, וכן מי שלן בבית הגוי – חשוב כביתו, ומותר לשלוח בעיר לקנות שכר מהגוים. הגה. ויש מתירין בשכר של דבש ותבואה, וכן נוהגין להקל במדינות אלו.
מקום שישראל נוהגין קולא ביין של גוים – אף השכר אסור.(שו״ע יורה דעה קיד, א–ב)
א. הטעם לאיסור וההיתרים שנהגו בו.

בגמרא נחלקו בטעם הגזרה על שכר של גוים, האם הוא משום חתנות, שלא יבואו לידי קירוב דעת עמהם, או משום איסור מים מגולים.
בגמרא מובא שרב פפא היה שותה מן השכר מחוץ לחנותו של הגוי ורב אחאי החמיר יותר ושתה ממנו רק בביתו, והגמרא מסבירה ששניהם סוברים שהאיסור הוא מפני חשש חתנות.
הר״ן (יא, א בדפי הרי״ף) מבאר שאילו אסרו מצד גילוי לא היו מקלים לשתות מחוץ לחנותו של הגוי, ולכן ברור שאסרו מפני חשש חתנות.
התוספות (ד״ה מפני) כותבים שהאיסור הזה של שכר לא נזכר במשנה ולא בברייתא, ואולי בזמן האמוראים אסרוהו. הרמב״ן והר״ן (שם ובחידושיו) כותבים שיתכן שמטעם זה הקלו בגזרה זו מחוץ לביתו של הגוי, בעוד שבדברים אחרים שנאסרו משום חתנות, כמו פת, החמירו אף מחוץ לביתו. הרמב״ן והר״ן מוסיפים עוד טעם, שבפת החשש לחתנות גדול יותר מפני שהכל צריכים לו ועוד שהוא מעשה נשים, מה שאין כן בשכר.
כיוצא בזה מסביר הרי״ד (בפסקיו) שבשכר הקלו מחוץ לביתו של הגוי, שלא כמו בבישולי גוים האסורים משום חתנות בכל מקום, מפני שבבישולי גוים החשש הוא שהישראל יהיה להוט אחרי הגוי שיודע לבשל יפה, מה שאין כן בשכר שהכל יודעים להטיל, ולא נאסר אלא מחשש שישתכר בביתו של הגוי.
הראב״ד מסביר את הקולא בשכר באופן אחר שאיסורו אינו איסור עצמי אלא אסרוהו כדי שלא יבואו לשתות יין של גוים ולפיכך לא החמירו באיסורו.
אולם הרמב״ן דוחה את דברי הראב״ד, כנראה מפני שמלשון הגמרא משמע שהחשש משום חתנות הוא בשתיית השכר עצמו.
התוספות (ד״ה ותרוייהו) והרא״ש (סי׳ טו) דנים בשכר העשוי מתבואה, מדוע אינו נאסר בלאו הכי מצד הדין של בישולי גוים. הם מסבירים תחילה שהשכר אינו עולה על שולחן מלכים, ולפי דעה אחת בסוגיה להלן (לח, א) אין איסור בישולי גוים במה שאינו עולה על שולחן מלכים. רבנו אלחנן מוסיף שגם לפי הדעה שכל שאינו נאכל חי יש בו משום בישולי גוים, צריך לומר שהשכר נחשב כדבר הנאכל חי ולכן לא מצינו שום אמורא שאוסר שכר משום בישולי גוים.
בהסבר שני כותבים התוספות והרא״ש שכשם שלעניין הברכה התבואה בטלה במים ואין מברכים על השכר ׳בורא פרי האדמה׳, כך לעניין בישולי גוים התבואה בטלה.
ב. באיזה שכר.

התוספות (שם) כותבים שהגזרה היא בין בשכר של תמרים ובין בשכר של תבואה.
הראשונים דנים במשקה של דבש, שלא מצינו שאסרוהו, אם יש מקום לדמותו לשכר. במשנה להלן (לט, ב) נאמר שהדבש מותר, אך הרא״ש (שם) כותב שההיתר הוא רק בביתו של ישראל, כמו שאמרו בסוגייתנו לגבי שכר. מלבד זאת הוא כותב שבימי האמוראים כשגזרו על השכר גזרו גם על הדבש, אלא שבבבל היה השכר מצוי יותר ולכן לא נזכר בסוגייתנו אלא השכר.
גם האור זרוע (סי׳ קסג) כותב שאם חששו לקירוב דעת בשכר – כל שכן שיש לחשוש לכך בדבש, ולכן הוא מסיק שהתירו רק בביתו של ישראל ולא בבית הגוי.
לעומת זאת בעל ספר התרומה (סי׳ קנז) כותב שהדבש מותר אפילו בביתו של הגוי משום שאין בו קירוב דעת כמו בשכר.
כמוהו כותב רבנו אלחנן ומסביר שהדבש אינו שכיח כמו שכר ולכן לא גזרו בו. כדעה המקלה נראה גם מלשון פסקי תוספות (סי׳ נה).
גם לגבי שכר של תבואה מצינו דעות שונות, שהמרדכי (סי׳ תתיט) כותב בשם הראבי״ה ששכר שלנו, העשוי משעורים, אין בו משום חתנות, וכל שכן משקה של דבש, ולפי זה יוצא שאסרו רק את השכר העשוי מתמרים שהיה מצוי בזמנם. הבית יוסף מסביר את טעמו שכיון שבימיהם היה רק שכר של תמרים אין מקור לאיסור במינים אחרים. עם זאת הוא מציין שהתוספות והפוסקים חולקים על הראבי״ה, כפי שהתבאר.
עוד יש להעיר שמלשון הראבי״ה עצמו (סי׳ אלף ס) משמע שכוונתו להתיר שכר שלנו רק מצד שהוא נאכל חי, וסובר שהגזרה על שכר היתה רק על שכר שאינו נאכל חי, ושכר כזה אסור גם כשהוא עשוי משעורים.
הרמב״ם פוסק שאין שותים שכר של גוים העשוי מן התמרים ומן התאנים וכיוצא בהם. אין הוא כותב במפורש האם גם שכר של שעורים אסור, ויתכן שלדעת הרמב״ם אין זה משקה חשוב שיבואו בשתייתו לידי קירוב דעת.
הטור כותב שהאיסור חל בין על שכר של תמרים ובין על שכר של שעורים, ולגבי דבש הוא פוסק כדעת הרא״ש שאף הוא אסור בביתו של הגוי.
המחבר בשלחן ערוך מוסיף שגם שכר של תאנים ושל תבואה אסור, אך הרמ״א מביא שיש מתירים בשכר העשוי מתבואה או מדבש, ומסיים שכן נוהגים להקל במדינות אלו. בדרכי משה (סק״א) הוא מסביר שאולי המתירים סומכים על דברי הראבי״ה המובאים במרדכי שהאיסור הוא רק בשכר של תמרים.
ג. שיטת ההלכה והמנהג למעשה.

כאמור, רב פפא שתה את השכר מחוץ לחנות של הגוי ואילו רב אחאי החמיר ולא שתה אלא כשהביא את השכר לביתו.
מדברי הרמב״ם נראה שהוא מחמיר כרב אחאי, ומסביר הכסף משנה שאף על פי שרב פפא הוא בתראה לעומת רב אחאי ובדרבנן יש לפסוק כדעה המקלה, הרמב״ם מחמיר בדברים אלה שעניינם התרחקות מן הגוים. כך הוא פוסק גם בשלחן ערוך. אולם הרשב״א (תורת הבית ב״ה ש״א, דף מ, ב) פוסק כרב פפא שמותר לשתות בפתח חנותו של הגוי, וכן פוסקים הסמ״ג (לאוין קמח) והריא״ז (הלכה ב, כד). עם זאת הרשב״א כותב שראוי לבעל נפש להחמיר כרב אחאי ולא לשתות עד שיביאו את השכר לרשותו.
גם המאירי כותב שמותר לשתות בפתח ביתו של הגוי, ומוסיף שבזמן הזה אין נמנעים כלל משתיית שכר של גוים אלא כשיש חשש לתערובת יין.
היתר נוסף מובא בתוספות (ד״ה תרוייהו) וברא״ש (שם) שהגזרה היא על שתיית קבע ולא על שתיית עראי. מלבד זה הם כותבים שמי שמתארח כאכסנאי בבית הגוי מותר לו לשתות שם שכר כיון שנחשב כשותה בביתו שלו.
שתי הקולות של התוספות מובאות בשלחן ערוך בסעיף א.
בסעיף ב המחבר פוסק שיש להחמיר ולאסור לגמרי את שתיית השכר במקומות שמזלזלים בהם באיסור של היין. המקור לכך הוא בדברי הרשב״א (שם), והוא לומד זאת מן המעשה המובא בגמרא ברב שמואל בר ביסנא שהגיע למקום שלא היו מקפידים בו על יין של גוים ולא שתה בו לא יין ולא שכר, וכששאלוהו הסביר שראה לנכון לאסור את השכר גזרה משום יין. אמנם הרשב״א עצמו מסתפק בתורת הבית הארוך אך זהו איסור לכל אדם או רק הנהגה מיוחדת לבעל נפש כמו רב שמואל בר ביסנא, אך מלשונו בתורת הבית הקצר משמע שמכריע שזהו איסור לכולם. אכן הרי״ף והרא״ש אינם מביאים את המעשה של רב שמואל בר ביסנא, ולדעת הב״ח הטעם לכך הוא שהם סוברים שאין זו הלכה גמורה.
הט״ז (סק״ג) כותב בשם הרש״ל שיש לנהוג איסור בשכר רק במקום שיודעים שהיין אסור ומזלזלים באיסור, אך לא במקום שכבר אינם יודעים כלל שהיין אסור, שם אין סיבה לאסור את השכר אלא כפי מה שנאמר בסוגייתנו. אולם הב״ח חולק על הרש״ל ולדעתו כוונת הרשב״א לאסור קניית שכר רק מהישראלים החשודים על היין שמא יקנו מהם יין, אך אין איסור לקנות שכר מגוי מפני שאין חשש שיבואו לקנות ממנו יין.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144